ספורנו על במדבר· ספורנו
פרק כב · פסוק ו
אוּלַי אוּכַל. אַחַר שֶׁתְּקַלְלֵהוּ.
נַכֶּה בּוֹ. אֲנִי בְּמִלְחָמָה וְאַתָּה בִּקְלָלָה.
אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ. הִנֵּה כֹּחוֹ לֹא הָיָה לְבָרֵךְ, אֲבָל הָיָה לְקַלֵּל בְּהַזְכִּיר עָוֹן אוֹ בְּכַוֵּן שָׁעָה, כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ז). וּלְכֵן לֹא שָׁאַל מִמֶּנּוּ שֶׁיְּבָרְכֵהוּ לְנַצֵּחַ, אוֹ שֶׁיּוּכַל לְהִתְיַצֵּב מִנֶּגֶד, אֲבָל אָמַר ״יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ״ לִכְבוֹדוֹ שֶׁל בִּלְעָם, לְהוֹרוֹת שֶׁלֹּא חָשַׁב אוֹתוֹ לְמַזִּיק בִּלְבָד.