אור ברסלב

סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס

פרק יג.

פרק יב.

שושנה – אמא, שמעתי את שכנתנו הטובה איך למדה לבני־ה, כי האמונה היא הלב של היהדות, היא משקה חיים את כל אברי האדם, וזה מאמר הכתוב – וצדיק באמונתו יחי־ה, ורוצה אני אשר תואילי ללמדני מה זו “אמונה”?

אמא – כן כן בתי, הדבר נכון מאד, כשם שאדם מבלי לב אי אפשר לו לחיות, כן אדם בלא אמונה אך בהמה יחשב,42 ובפרט אנחנו הי־הודים, אשר בדרך הטבע אי אפשר לנו להתקיים בעולם, כי אמנו שרה היתה עקרה, ואך בדרך נס ול“תשעים” שנה הביאה את “יצחק” בעולם, דבר שהוא כנגד הטבע לגמרי, וכמו שהיא עצמה אמרה – ואם שרה הבת תשעים שנה תלד? ולפיכך, כל עוד שלא תהי' לנו אמונה בבורא עולם לא נוכל להתקיים בעולם, כי מיליוני אנשים רעים רודפים אותנו לבלענו, ובכן – אלמדך בתי בקצרה, את העקרים שעל איש הישראלי להאמין בהם למען יאריך ימים גימי השמים (חיים שמימיים) על הארץ, שהכל יעריצו את שמו ושיזכה לחיי הנצח.

שושנה – מאד אני משתוקקת אמא לזה ויפה שעה אחת קודם.

אמא – בתי היקרה! עץ החיים של האמונה אשר פירותיו מביאים לאדם חיי אושר ורצון בעולם הזה וחיי נצח בעולם הבא (ואכל וחי לעולם) הוא נטוע על שלשה שרשים המסתעפים לשלש עשרה עקרים (יסודי האמונה).

השרש הראשון

השרש הראשון הוא “מציאות השם”, להאמין שאת הארמון העולמי הזה שאנו רואים אותו, בנוי ברוב חכמה, כל חלקיו, אזיאה, אפריקא, אירופא, אמיריקא ואוסטרליאה, כל הימים הכבירים, והמתמיהים וכל מיליוני מיליונים של הברואים הממלאים את הים ואת היבשה, וכל מיני החומר ברזל, נחשת, כסף, זהב, ואבנים טובות, אשר בהם, השמים ושמי השמים וכל אשר בהם. שמש ירח וכל כוכבים, את כל אלה ברא האמן הנפלא, בורא העולם, יתברך שמו, מהאין והאפס המוחלט ברא את כל ה“יש” הגדול הזה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה ברגשי י־ה. “מה רבו מעשיך ד'”! “כלם בחכמה עשית! מלאה הארץ קניניך!”

הבורא הזה הוא הנשמה של כל אלה, בכל רגע ורגע שופע בהם כח וקיום (ואתה מחי־ה את כולם) אשר לא יכלו אך יתקיימו במצבם שנתן להם (ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור), ואילו הי' ח"ו מסיר לרגע אחד את השגחתו מהם, הי' הכל שב לתהו ובהו, כמו הגוף בשעה שהנשמה עוזבת אותו.

ומאחר שהוא בראם, הנה הם בידו לשנותם לפי רצונו, כמו שראו אבותינו בעיניהם במצרים אשר שינה את כל סדרי בראשית, למען הציל את בניו של אברהם אבינו, ולפיכך עלינו לזכור תמיד את היום אשר בו יצאנו ממצרים (זכור את היום אשר יצאתם ממצרים), כי זכרון זה משריש בלבנו, שיש לעולם בורא אשר בראו והוא המושל עליו, כי מלא חפניו פיח הכבשן שזרק משה אל השמים אשר ממנו התפשט אבק גדול והי' למכת שחין בכל מצרים דבר זה מורה שהב"ה בורא “יש מאין” כמו שהי' כאן יש גדול מדבר שאין בו ממש. ומה ששלח בהם בדברו את המות בדגת היאור (מכת דם) ואת חיל הצפרדעים (מכת צפרדע) והנושכים (מכת הכנים) ואת חיל של כל מיני חיות (מכת הערוב) ואת הצבא הגדול של המעופפים (מכת הארבה) זה מורה כי דברו הוא הרודה בכל, מן הרמש הכי קטן (הכנים) ועד החי־ה הכי גסה (הערוב), והמטר הגדול והאש המתלקחת אשר בו והרוח החזק אשר הביא בכנפיו מקדם את הארבה ורוח הים אשר גרש את הארבה ותקעו בים סוף, אלה מורים שהוא השליט באויר, ומה שכל נגע בא עם דברו וסר לפי דברו בו ברגע, זה מורה שבידו המות והחיים, והוא אחד ואין שני לו.

מהשרש הזה של “מציאות השם” יוצאים חמשת הענפים הראשונים הנמנים ב“אני מאמין” שאחר התפילה.

השרש השני

השרש השני הוא “תורה מן השמים”. עלינו להאמין כי תורתנו ניתנה לנו מאת השי“ת (על הר סיני). משה רבנו לא כתב בתורה דבור אחד מעצמו, אך הב”ה אמר לו והוא כתב מן “בראשית ברא” עד “לעיני כל ישראל” כמו שאמרו חכמינו ז“ל (בבא בתרא ח') הב”ה אומר ומשה אומר וכותב.

מטרת התורה היא, כי האדם הוא נזר הבריאה (תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו), בידו מסר הב“ה את כל מה שברא, ואחרי שאנו רואים שיש באדם מדות רעות, כעס תאוה וכדומה, אשר בכל אחת מהן יכול הוא להזיק יותר ממה שכל החיות הרעות כאחת יכולות, כמו שאמר חכם אחד: החי־ה ההולכת על שתים, בשעה שהארס של כעס גאוה קנאה ותאוה בא לה, יכולה היא להזיק יותר מכל החיות מהלכי ארבע כאחת, בנפח אחד בלשונו (לשון הרע, מלשינות) יכול הוא לשרוף המון אדם, יותר מהנחש הארסי ההולך על גחון, בעט אחד של דיו יכול הוא להציף כמה עיירות. למען הביא בינה בלב החי' האיומה הזאת לעשותה לבן תרבות, הופיע הב”ה בעצמו על הר סיני ולימד ונתן לזרע אברהם אוהבו “תורת חיים” א־לקית, להיות “סור מרע”, לשרש מן הלב כל התאות והמדות הרעות (בפרט את המדות המסוכנות “כעס” ו“שקר” המזיקות לגוף ולנפש, בהשחיתן את הלב עם הנשמה יחד), לא להיות כחיות היער, להזיק ולהשחית אחרים וגם את עצמם ולהיות “עושה טוב”, להרגיל את הגוף במצות ובמעשים טובים, אם בין אדם למקום ואם בין אדם לחברו, ולהשתדל במדות טובות ובדעות נעלות, להתקרב הלוך וקרב אל הרגשים העדינים, להכיר את מי שאמר והי' העולם ולאהוב כל אדם כנפשו, כמו שאומר הפתגם האציל, “אהוב לעשות טוב”, כי כלנו בנים למקום, וגם לאהוב את הטובים שבאומות, כי גם הם נבראו בצלם אלקים, ובזה יהי' מאושר בעולם הזה, למצוא חן ושכל טוב בעיני א' ואדם, ויזכה אחרי כן אל הטוב הצפון אשר “עין לא ראתה”.

להוכח במופת כי התורה מן השמים ראה מעשה אלפס (באידיש) ח"ד. חכם מפורסם אמר דבר נכון מאד: אותם החפשים אשר תאותם איננה נותנת להם להודות כי התורה מן השמים והם מתאוים להאמין כי כתב משה רבנו את התורה משכלו, מוכרחים הם בעבור זה להגיד, כי משה הי' בעצמו א־לוה, כי לכתוב תורה לפני אלפים של שנים ולנבא את כל הטוב אשר יבוא לישראל באם ילכו בדרך התורה ואת כל הרע אשר יקרה אותם בסורם מדרך התורה ללכת בדרכי חשך, ולעשות כל כך מופתים יוצאים מגדר הטבע כעשר מכות לפרעה ולמצרים קריעת ים סוף ופתיחת פי הארץ לבלוע את קרח ועדתו ולהוציא מים מן הסלע ולהוריד מן מן השמים לפרנס מיליוני נפש אדם ארבעים שנה במדבר ועוד כמה נסים ונפלאות, את כל אלה לא יוכל בן אדם לעשות! ומה הועילו איפוא בהתהפכם במחשבותם? החליפו א־לקים חיים בא־להי בשר ודם!

משרש זה (תורה מן השמים) יוצאים ארבעת הענפים האמצעים שב“אני מאמין”.

השרש השלישי

השרש השלישי הוא “שכר וענש”, להאמין שהקב“ה משלם שכר טוב לעושה מעשים טובים ולהוגה דעות נשגבות מתאימות עם דרך התורה, ומעניש בעד מעשים רעים ומחשבות ודעות רעות המתנגדות לדרך התורה. השכר והעונש הם לפעמים מיד ולפעמים לאחר זמן, כמו שהחכמה העליונה מוצאת לנכון לפני', כמו שאומר משה רבנו ע”ה במזמור שיר ליום השבת – כי הנה אויביך ד‘! כשאדם הגון רואה לאיש רשע עושה רעה מגעת עד כסא הכבוד, הוא נרגש ונרעש וצועק אשר תפול אבן מן הגג ותשבר את מפרקתו, אך בשובו למנוחתו הוא משיב לנפשו – “כי הנה אויביך יאבדו”? אם יבואו הרשעים מיד על שכרם, הנה “יתפרדו כל פועלי און”, ותבטל ה“בחירה”, כי יעשו התורה והמצות אך בעבור הפחד של שכר וענש ולא בעבור מצות פי ד’ ומדוע אם כן ישלם להם הב“ה אחרי כן שכר על מעשיהם הטובים? ועוד כי הב”ה מחכה לרשע שמא יחזור בתשובה וימחול לו, “כי לא יחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחי־ה”, ואולם סוף סוף כשנשלם הזמן ולא חזר בו הוא מקבל את ענשו, כמו שאנו אומרים בפרקי “אבות” – עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו וכו' עד שהביא עליהם את מי המבול, וכן באנשי סדום וכיוצא בהם “ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם”, כמו שאומר הפתגם “הרשעים כמו שהם מציעים להם את מטותיהם כך יישנו”.43

אלה הם יסודות האמונה בקצרה, יש לחזור עליהם להביאם בלב (וידעת היום והשבות אל לבבך) וכשטורחים עליהם מכניסים אותם אל הלב (יגעת ומצאת תאמין), אך מי שאינו חפץ לטרוח ולחזור והוא חושב להשיג הדבר מתוך שתית מים קרים, ז"א, בפעם אחת במעוף עין, עליו לזכור מאמר החכם – “לחולה מסוכן אפשר להיות מתוך שתי־ה קרה אך לא לפרופיסור!”

אילו הי' עם ישראל ברובו הגדול שותל בלבו את שלשת שרשי אמונה אלה ומתנהל בדרך התורה, היו כל העמים יראים אותם יראת הכבוד כמו שהתורה כותבת: “וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך וייראו ממך”, והיו כולם כופפים ראש לגבינו כהטית הפרחים לגבי השמש, וככה אנו גם מקוים, כי יבא יום, ושרי העמים היותר גדולים יחשבו להם לאֹשר כשיוכלו לעשות נחת רוח לישראל, כמ"ש, "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך אפים ארץ ישתחוו לך וגו' (ישעי' מט כז).

* * *

שושנה’לה נפלה על צוארי אמה בדמעות גיל ואמרה: אמא יקרה! מודה אני לך שהרטבת את לבבי בשמן תורק של אמונתנו והשקית את עצמותי בשקוי של דברים יקרים אלה, אני אשנן בעזה"י על הדברים הללו תמיד ואלמדם גם לחברותי.

שיר האמונה44

א.

שוא לכם החקירות

שוא – המחשבות,

ככה עולמי בראתי

חק הוא בלי לשנות.

ב.

חידת העולם להשיג

לא בכחך כח אנוש,

בן־אדם מסכן אנוש

במופלא ממך אל תדרוש.

ג.

הדרך הטובה הישרה

האמן בד' אלקיך,

לאשר הכי גדול

תובילך, תביאך.

ד.

בדרך אבותיך

לך, אל תעזבנה,

רוח קדושיך הוקר

החזק אל תרפנה.

ה.

מכל אומה ולשון

בחרתי לי בך ישראל,

ראה נא התאמץ

זכור אל תשכח א־ל.

ו.

את אשר צויתיך

שמור, שמור מאד,

תורתי נתתי לך

הגה בה ולמוד.

ז.

ככל אשר תעסוק בה

ככה תגדל תעלה,

ככל אשר תדבק בה

תשבע רצון נעלה.

ח.

תמיד תדע מנוחה

איש לא יפריענה,

תכלית ימי חייך

תרגיש תמצאנה.

ט.

בן־אדם לבד שים נא

נתיבותיך בינה בין,

דע כי יום יבוא

ולפני תעמוד לדין.

י.

ואם באמת לקולי

תאזין בחיי הבלך,

תנחל שני עולמות

ולנצח תאיר נפשך.

תוכן העניינים

סוד קיומנו או המחנך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה