אור ברסלב

סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס

פרק יב.

פרק יא.

חדש אדר

משנכנס אדר מרבים בשמחה, כי בחדש הזה הבהיק מזלם של ישראל.

חנכת בית שני

בג' אדר נשלם הבית השני אשר בנה עזרא ועולי הגולה עמו ועשו ישראל חנוכת הבית ביום זה.

ז' אדר

יום זה הוא יום הולדת משה רבנו ויום פטירתו לאחרי מאה ועשרים שנה.

שושנה – נפלא בעיני, אלי־הו הנביא הי' מתלמידי תלמידיו של משה רבנו והוא לא מת, ומשה רבנו הי' אדון הנביאים ולא קם בישראל כמשה, ואיך מת?

אמא – על שאלתך זו כבר עמד (יהי “כפרה” בעד צפרנך הקטנה) המן האגגי ימ"ש בשעה שהפיל פור על ישראל, כשנפל לו הגורל לאבד את ישראל בחדש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: בחדש זה מת משה רבם! והוא לא ידע אשר ביום שמת בו משה בו ביום נולד (מגלה יג).

ולכאורה יש להבין, מה זו שמחה? וכי הנביאים לעולם יחיו? לו נחיה גם אנו כמותו עם כל חושינו (לא כהתה עינו ולא נס ליחו) ומה יותר מזה? ועוד – אם הורע חלילה מזלם של ישראל במה שמת משה מה הנחמה בזה שנולד? והלא מותו הי' לאחרונה!?

אבל ע"פ שאלתך יובן הדבר, כי המן הרשע ידע היטב שכל כחם של ישראל היא התורה, ואחד מעקרי התורה הוא שמשה הוא אדון הנביאים לקודמים לפניו ולבאים אחריו, וכשראה שאליהו לא מת ומשה מת, נמצא שאליהו גדול ממשה, ונתרועע היסוד, ומילא יפול הבנין שהוא התורה, והנה יוכל לאבד את ישראל.

שושנה – ועדין שאלתי במקומה עומדת, מדוע מת משה רבנו?

אמא – משה רבנו ראוי הי' בטח לבקש את החיים בעדו מאת הבורא יתברך, אך הבורא אמר לו: כל ימיך הקרבת בעד ישראל למען תתקיים התורה בידיהם, וכשתעלה אתה השמימה כאליהו, הנה תתן מקום לחלק מישראל להפרד מהתורה, באמרם: שהתורה נתנה אך לאנשים שאינם בני תמותה כמשה רבנו וכאליהו הנביא ולא לנו, האם מרוצה אתה אשר יעזבו אחדים מישראל את התורה בשבילך? והשיב משה: חלילה לי מזה! אלף כמשה ימותו ואחד מישראל אל יתן להתורה כתף סוררת! 36 היוצא מזה, כי במותו עבד משה את ד' ושרת את כלל ישראל, וזה שמספרת התורה: “וימת שם משה”, ומדוע? בתור – “עבד ד'!”

שושנה – כבר נתת אמא באורים למות משה, אבל מה ענין הלידה שהזכירו חכמים להטבת מזל ישראל?

אמא – בלדת משה נאמר – “ותרא אותו (אמו) כי טוב הוא”, ופרש“י, שנתמלא כל הבית אורה, לרמז על בית ישראל שיתמלא על ידו אור תורה, ועדין הי' הדבר בכח, וכשמת משה יצא אל הפעל, וזו כונת החכמים באמרם, והוא לא ידע שביום שמת משה באותו יום נולד, ז”א,בזה עצמו שמת משה בזה מתעוררת להרע לישראל, אל לנו להתיאש מן הרחמים, בליל בלהות זה עלינו לקרוא את המגלה, ונראה, כי קמה פעם צרה איומה עלינו, להשמיד להרג ולאבד את כל הי־הודים טף ונשים ביום אחד, ולא היתה כל תקוה להצלה, כי גם המלך לא יכול להושיע (כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב) והמן המשחית עומד במעלה עליונה בהצלחה, עד אשר המלכה בעשותה משתה לא הזמינה מכל שרי המלך כי אם אותו וגם למחר הו קרוא לה עם המלך, ואם בנוגע לדאבון לבו מצד מרדכי, גם לזה מצא עצה, עץ לתלותו עליו מוכן לו, ומלשינות עליו מוכנת לו להמן כבר בכיסו, גם אין ספק כי ירצה המלך לחתום על תלית מרדכי כי כבר נתן לו את כל עם מרדכי, ואך דאגה אחת הטרידה אותו, כי המלך ישן עד שלש שעות ביום, ועד שיחתום המלך תעבור שעה רביעית ועד שיגמור עסקו עם מרדכי יעבור חצי היום, ואז עליו ללכת אל משתה המלכה ומתי יתן שנה לעיניו? כי כל הלילה היה ער וזרז על עשית העץ, כי כלום דבר קטן הוא לתקן עץ גבוה חמשים אמה? למען ישאר מרדכי תלוי בעיר לזמן מרובה (ויראה נקמתו ממנו) ולא יתן ריחו (מרחיקין את הקברות מן העיר חמשים אמה), לתקן עץ כזה הלא הי' צריך כפר של פלחים, לכרות עצים גבוהים יותר מעשר אמות ולשלבם איש אל אחיו! ואם ילך ישר אל המשתה מבלי אשר יתנמנם מעט, באיזה צורה ישב על המשתה כשהוא מנמנם? ותאב הי' המן מאד, אשר יתעורר המלך ויקום היום בבקר השכם, ואז הי' הכל טוב ויפה, והנה ניסה המן את גורלו והלך לחצר המלך כאור הבקר, וגם בזה הצליחה לו שעתו, המלך ער, והוא קורא אותו אל החצר הפנימית!.. ולא עוד אלא שהוא שואלו – “מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו”? ועל מי יכוון המלך אם לא עליו? וכאן הוא מרחיב לבקש – יביאו לבוש מלכות וגו‘, והוא שולח כבר ידו אל חיקו להוציא משם את גזר דינו על מרדכי לתתו למלך לחתום עליו, ובטוח הוא על כל זה, מכל ההצלחה שהאירה לו פנים עד לאותו רגע, והנה קול התותח מפוצץ ראשו! – "מהר קח את הלבוש ואת הסוס ועשה כן למרדכי הי־הודי!.. אם לא תקף השבץ להמן במקום – הנה הי’ חזק מצור! 37

בני ישראל לא ידעו לצערם מהנעשה בחצר המלך, ובטח הלכו לישון מתוך דמעות שליש (בדמעתי ערשי אמסה), ופתאום, עם אור הבקר, והנה מהומה בחוץ! כל אחד מתעטף בחטיפה במעיל־השנה אשר לו ורץ החוצה להודע על המהומה, והאנשים רצים ורצים עד שמגיעים לארמון המלך, ושם רואים – מרדכי יושב על סוס המלך לבוש בלבוש מלכות והמן קורא בקול צרוד (כי לא ישן כל הלילה): ככה יעשה לאיש וגו'!

עובר חצי היום ושוב מהומה בחוץ! מה קרה? – סוחבים את המן, עונה איש לרעהו, מבית המלך אל הצליבה! לתלותו על עץ גבוה חמשים אמה, אותו העץ שהכין למרדכי!

כשאנו רואים את כל זה, מתברר לנו, כי בשעה שאנו זוכים, תבא תשועת ד' כהרף עין (לו עמי שומע לי, כמעט אויביהם אכניע).

ו“לשנותה ביום” מלמדנו, כשאנו רואים לכאורה שמי ישראל מתחילים להאיר, עלינו להיות זהירים, לא לרוץ מתוך שמחה לתיאטראות ולחדוה של הוללות, קראו את המגלה ותראו, לי־הודי שושן הי' כביכול אור, אחשורוש עשה משתה לכל העם הנמצאים בשושן, כפרסים כי־הודים, זכיות שוות, המתבוללים מסתובבים וצוחים – אחים! מה לכם ולירושלם? הנה פרס היתה לנו למולדת, כלנו נשב על מטות כסף וזהב על יד כרשנא שתר (בשורה אחת עם המניסטורים) ונשתה “יין מלכות”, כלום יש חיים יותר טובים מאלה? יש איפוא לגלח את פאת הזקן ולקצץ בארך המעילים, כי איך אפשר לשבת עם שרי המלכות בזקן ארוכה ומעיל ארוך?

ובבית הנשים רותח כמו ביורה (גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים), ישבו עם המלכה ושתי ועם השרות כאחת, ונתפרות לצורך זה שמלות חדשות קצרות ביותר (וגרבים מראה בשר) גלויות הלב וחשופות הזרוע, במלה אחת – חיים! פרס שבה להיות ארץ ישראל!

טעם המן־תש

לפני שנים אחדות הייתי בעיר פ', ביום תענית אסתר לאחר מנחה לפני קריאת המגלה, עלה סוחר אחד עובר אורח על הבימה ואמר!

– אחי היקרים, אנכי אורח אצלכם, ואתם אורחים אצלי, וחפץ אני לההנות אתכם בדבר מה, במה מכבדים לאחר בפורים? הלא בהמן־תש, הבה אכבד אתכם בטעם של המן־תש!

– ארמון ישראל (בית ישראל) מיוסד על שלשה עמודים, שהקימום מהנדסים גדולי עולם, הלא הם, תורה עבודה וגמילות חסדים, את העמוד של חסד הקים אבינו אברהם (חסד לאברהם), את עמוד העבודה הקים יצחק אבינו, הוא עצמו הי' הקרבן הראשון בהר המורי' שעליו הוקם אחר כך בית המקדש, ואת עמוד התורה כונן יעקב אבינו (איש תם יושב אהלים של תורה), 14 שנה נטמן בבית שם ועבד ולמד שם תורה. כשהחלו שלשת העמודים האלה להיות רופף, כי נחלשו ישראל בתורה עבודה וחסד בימי אחשורוש, בא השוטר והאלה בידו (המן) ובקש להרוס את בית ישראל ולאבד לו כל זכר, אך מרדכי ואסתר הרגישו מיד בשרש האסון ואמצו את כחותיהם לבסס את העמודים הללו, ולכך גזרו להתענות שלשה ימים ושלשה לילות, להקריב חלבם ודמם לפני הב"ה לבסס את עמוד העבודה, כנסו תינוקות של בית רבן לחזק את עמוד התורה ואת החנוך של הנוער הישראלי, ודרשו ובדקו שמא יש הורים עניים שאין בידיהם אמצעים לחנך את בניהם וסדרו “תורת חסד” למענם, ועוד דברים כאלה שנדרשו לבסוסו של העם היהודי.

הפתגם אומר – בכיס ריק אי אפשר להיות אשת חיל – וכנגד זה – אם יש מעות להאם בכיס אפשר לה לקנות כל מה שנדרש לה לביתה – וככה ידעה גם אסתר, כי כל הזמן שאין לה איזה זכות בעבור עמה, אך לשוא תלך אל המלך, ויכול להיות שגם לא יתנוה לגשת אליו, בהיות שהיא הולכת בלתי קרואה, ואפשר עוד אשר יעבר עלי' כוס ויוציאו עלי' משפט מות (אשר לא יקרא אחת דתו להמית) ולכך בקשה את מרדכי אשר יכנוס את כל היהודים אשר בשושן ויגזור עליהם צום שלשה מעת־לעת ויאמץ לבם לשוב אל ד' בתשובה ומעשים טובים, ואז, כשיה' לה מטבע בכיס, הוא זכות היהודים, תוכל להיות לאשת חיל ואם בישראל, ללכת להתחנן לפני אחשורוש על עמה.

ואולם את הרעיון הזה (שאם אין כסף לאם אין זריזותה שוה מאומה), מבינים רק, בנים מגודלים, אך בנים קטנים, הם אין להם הבנה בזה, הם צועקים אך: לכי אמא השוקה וקני לחם בגד נעלים והביאי, הנמשל בזה, – אנשים בעלי דעת הבינו אשר בשעה שאין זכות חלילה לישראל, מעט מאד פרי ההשתדלות של באי כחם לפני הרשות לטובתם, אך קטני המוח בטוחים היו כי יש להם אחות (אסתר המלכה) בבית המלך, ולא שתו את לבם לחזור בתשובה ולשפר את מעשיהם, ולכך, התחכמה אסתר, והזמינה את המן אל המשתה אשר עשתה, למען יאמינו קטני הדעת אלה כי גם אסתר שתה ידה עם המן, שהרי מכל שרי המלוכה לא הזמינה אל המשתה כי אם את המן, ויוכחו אז לדעת כי בטחונם מאפע, ויתנו אף הם את לבם אל התשובה.

כשראתה אסתר כי נתבססו שלשת העמודים וכי הכל מוכן, התכוננה אל המשתה של יום מחר, אשר שם תפתח את מר לבה לפני אחשורוש ותבקש רחמים על עמה כמו שהבטיחה לו (ומחר אעשה כדבר המלך), וצותה לאפות את כל התופינים בני שלש קצוות, והיו לה בזה שתי כונות: א) בעבורה בעצמה, אשר לא יפת לבבה לאמר: “כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה”, ז"א, כי יפיה וחכמתה הם שעמדו לה ופעלו על לב המלך, לא ולא! כי אם רחמי שמים, בזכות שלשת האבות, אברהם יצחק ויעקב, אשר בניהם הולכים בדרכם ושומרים את העמודים: תורה ועבודה וגמילות חסדים, ב) לרמז להמן, אשר לא יחלום על צפרים בחיק, כי יוכל להרוס את בית ישראל, ארמון הנשען על שלשה עמודים חזקים לא בקל יפול (והחוט המשולש לא במהרה ינתק), וכתוב במדרש, שבשעה שמוחו של המן הבין את הרמז, מיד תש כחו, וזה ענין השם המן־תש, – זהו הכיבוד אחי שאני מכבד אתכם בו, ויכול אני להגיד לכם, אשר אם אמנם שאת המן־תש אנו אוכלים רק ביום הפורים, הנה טעמו נשאר על שפתותינו לכל השנה, לדעת, כי במה יעלה בידינו להתיש כחו של איזה המן אשר יקום עלינו? אך בשלשה עמודי עולם אלה – תורה עבודה וחסד! (והי' כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל אולם כאשר יניח ידו וגבר עמלק, חלילה). – (עי' מ“א בעברית ה”א צד 92 ד"ה עכשיו נתישב לי ובהערות 1,2).

שושנה – שמעתי שאחד מחכמי התלמוד דרש שאסתר בזמן שנלקחה לאחשורוש היתה זקנה בת שמונים, בארי לי זה, כי זהו פליאה נשגבה.

אמא – אם תאבה את להבין חכמת חכמינו בעלי התלמוד, השתדלי להשיג את המעשה אלפס בעברית ח"א וקראי בו מצד 81 – 88 ויהיה בפיך כדבש למתוק ותביני שם עוד מאמרים נפלאים השייכים לפורים.

אמא – חכמי התלמוד כותבים (מגלה ד): “חייב אדם לקרות את המגלה בלילה ולשנותה ביום”, חובה זו מוטלת על הכל בין אנשים בין נשים נערים ובתולות. יש בדין זה רמז מה שמועיל לכל השנה, – כשמעיבים שמי ישראל בעב הענן, “תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער”, והחי־ה מהלכת שתים מסר את התורה לנצח בידי ישראל ובזה יצאה תולדתו מן הכח אל הפעל, עוד מסורת בידינו, שעם כל אחד ואחד מישראל מתחבר ניצוץ מנשמת משה רבנו בלמדו את התורה, וגם מצד זה, באותו יום שמת באותו יום נולד לקיים את התורה, שעל כן אומרים לחכם מישראל – “משה” שפיר קאמרת! ובעבור זה נהפך הגורל על המן וחבריו.

אמר המחבר – לפיכך יקר בעינינו זכר יום זה, ובעיר וילנא (ירושלם דליטא) בבית מדרשו של המנוח ר' ליב אליעזר (אשר שם למד אבי זצ"ל) מדליקין נר נשמה של שעוה שיש בפתילתו שמ“ה חוטים כמנין מש”ה, והמ“מ דמטה דורש מענינא דיומא, והיו כמה פעמים שלא היה המ”מ בעיר, וזכיתי שכבדו אותי לדרוש לכבוד משה רבנו זכותו יגן עלינו. אנחנו עם בני ישראל יכולים להתפאר בזה, כי איזה עם ולשון זכה לאישי א־לקים כמשה אלי־הו נביאים תנאים ואלפים ורבבות גאונים שהאירה הארץ מכבודם ואשר גדולי חכמי האומות העריצו את שמם ביראת כבוד?

פורים ותענית אסתר

הימים י“ד וט”ו באדר הסמוך לניסן הם “פורים גדול”, וי“ד וט”ו של אדר ראשון בשנה מעוברת הם “פורים קטן”, ויום לפני פורים גדול הוא יום “תענית אסתר”.

במלאת לגלות בבל שבעים שנה, העיר ד' את רוח כרש מלך פרס, לבנות הריסות עיר הקדש ולשלח את ישראל מארץ גלותם, ועלו הרבה מגולי בבל ירושלימה, אך רובו ככולו של העם נשאר בארצות פזוריו ולא עלו. והיו כל ישראל תחת שעבוד מלכי פרס אשר ממשלתם התפשטה גם על ארץ ישראל. ויהי אחרי הנחת אבן הפנה לבנין הבית השני (בשנת ג' אלפים וארבע מאות ושבע בערך) וימלך מלך בפרס בשם אחשורוש, והמלך גדל את אחד משריו הגדולים ונשא את כסאו מעל לכל שריו ושמו למשנה לו, הוא האיש המן הנודע לנו. והמן הי' איש גאה ובליעל וצורר הי־הודים, ויהי בהמלאו חמה על מרדכי הי־הודי מעבדי המלך אשר בשער המלך, על אשר לא כרע לו ולא השתחוה לפניו כאשר עשו שאר עבדי המלך במצות המלך, כי עון פלילי הוא לאיש יהודי להשתחוות לאיש בשאתו על בגדיו צלם דמות אלילו כמו שעשה המן, ויבז לשלוח יד במרדכי לבדו אך חבל תחבולות להשמיד את כל היהודים עם מרדכי.

ויבא המן לפני המלך ויעליל עליהם כי מפירים הם את דתי המלך וכי לא שוה למלך להניחם, והמלך נפתה לדבריו ומסר בידו את טבעתו לכתוב על הי־הודים כטוב בעיניו, להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים אשר במאה ועשרים ושבע מדינות המלך ולבוז את שללם ביום אחד הוא י“ג אדר. והמן הזדרז וכתב ספרים בי”ג לחדש ניסן אל כל מדינות המלך לעשות ב־יהודים כרצונו והספרים כתובים בשם המלך וחתומים בטבעת המלך אשר אין להשיב והם נשלחו חרש בידי רצים זריזים במשלחתם.

ומרדכי ידע (ברוח הקדש) את כל אשר נעשה ויקרא צום ובכי ומספד ויחגור שק ויצא ברחובות העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה, ויהיו ימי צרה ותוכחה בישראל, ימי מהומה ומבוכה.38 ואסתר בת דודו של מרדכי נלקחה בזרוע אל המלך להיותה לו לאשה, כי לא נמצאה יפה כמוה בכל מדינות מלכותו, וכשמעה את אשר זמם המן לעשות לעמה צמה גם היא עם נערותי־ה שלשה ימים ושלשה לילות ושלחה למרדכי לצוות עליו אשר יגזור את הימים האלה לצום בכל מקום בישראל שיוכלו דבריו להגיע לשם, ואז תבא אל המלך להתחנן לפניו על עמה, אשר על כן קבעו חכמים את יום י"ג אדר ליום צום בכל ישראל והוא הנקרא “תענית אסתר” עד היום הזה.

אז נחם ד' על הרעה לעמו והפיר עצת המן וקלקל מחשבתו והוא ובניו נתלו על העץ אשר הכין למרדכי, והמלך נשא את מרדכי והעלהו לגדולת המן, ולבקשת אסתר נתן כתב הדת לי־הודים לעמד על נפשם ולהנקם ממבקשי רעתם, והי־הודים הכו מכה רבה באויביהם בשלשה עשר יום לחדש אדר ובבזה לא שלחו את ידם, ונחו מאויביהם בארבעה עשר לחדש, וליהודים היתה אורה ושמחה ששון ויקר. על כן, לזכרון התשועה הגדולה הזאת, קראו ליום זה “פורים” על שם ה“פור” (גורל בלשון פרס) אשר הפיל המן על ישראל להשמידם והוא נהפך להם לששון ולשמחה ועשו אותו יום משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים בכל שנה ושנה.

שושנה – מה ענין המנהג שאופים בפורים עוגה בדמות משולש וקוראים לה “המן־תש”?

אמא – הלא הביאה לך חברתך ספר “מעשה אלפם” הבה ונקראה בו את הפרק “טעם של המן־תש” (חלק ה' צד 31) בתור מענה על שאלתך. –

התאפק מעט אחי, וקרא הלא במגלה, – “אחר הדברים האלה”, אחרי כל האושר הזה, “גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא וגו', אבל גדול לי־הודים וצום ובכי ומספד”…

עלינו איפוא לא לשמוח באור מתעה כי אם לבקש – “שלח אורך ואמתך (האור האמתי), המה ינחוני”! "כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור!

* * *

אמר המחבר, ראיתי חלום נורא ומבהיל, יתום קטן שהנחילו אביו הון רב, הוציא ארנק מלא שטרי כסף ושטרי ערך, להשתעשע בהם עם בני גילו, והרגיש בו גנב, וירא לקחת ממנו בחזקה, פן יצעק ויתפשוהו, מה עשה הגנב, הלך וקנה צעצועים ומגדנות ואמר להתינוק, מה יועילו לך אלו הניירות, תנם לי ואתן לך בעדם אלו הצעצועים והמגדנות, הנער הפתי נתפתה, ונעשה חלופיהן בגולם, ואני רואה החמס הזה בעד חלון ביתי, ורציתי לצעוק חמס, אבל גרוני ניחר והגנב נעלם, ואיקץ, ותתפעם רוחי, לידע פתרון החלום הנורא הזה, כשהלכתי לעסקי ראיתי דבוק על הקירות מודעה זו:

בבית ישראל ראיתי שערוריה (הושע ו')

“ובלע בהר הזה פני הלוט – הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגוים” (ישעיה כ"ח).

ימי הפורים ממשמשים ובאים, ופה ושם כבר התחילו לדבר על דבר הכנות לנשפי מסכות ורקודים, שבשנים האחרונות התרבו ולבשו גם אצטלא של לאומיות כביכול… ובאמת מקורה בהתבוללות והתיוונות מכוערת, לחקות מעשי יון ורומא ומעשי עובדי אלילים הקדמונים כידוע למי שעיין קצת במנהגי המיטולוגיה הבלתי מוסריים והפראים הטבולים בשכרות ובהוללות נבזה, שכל אדם אירופי בעל מוסר מתבייש בהם, ובהרבה ערים אירופיות ואפילו במדינה הידועה עצמה מקור המסכות, התחילו כבר לבטל לאט לאט המנהג הפרוע הזה, המכלה את כספי המון העם להבל וריק, וגורם בכל שנה שמאות ומאות בחורות ונשים הגונות תרדנה ממצבן המוסרי…

בו בזמן שהמתוקנים שבהם כבר משליכים את המנהג הרע הזה אחרי גוום, באים הפרובינציאלים שלנו ומחדשים אותו אצלנו, ועוד כאן במזרח, במקום שזרים באים לצחוק על משבתנו, ואת בנותיהם הם משאירים בביתם כבודות פנימה… ובאים רק לראות בבזיון בנותינו ונשינו…

בנים, בנות, הורים, מורים, מנהיגים וסופרים!

הבה נבער מקרבנו את המנהג הנבזה והמכוער הזה.

אל תשתתפו אף אחד מכם בנשפי המסכות והרקודים!

אל הוללות! אל שכרות!

שובו לחיים המסורתיים הענוים המלאים הוד יופי מוסריות וכבוד.

חגגו את חגיכם בחוג משפחותיכם. אל תביאו את בנותיכם ונשותיכם לראות זרים! 39

אל תשכחו, כי ירידת כבודנו הלאומי נגרמה לנו על ידי הפומביות, הרעשנות, והחגיגיות הנפרזת שעשתה אותנו לשמצה בקמינו…

אל תשכחו שאנו היינו מקור המוסר שממנו נזון העולם!

שובה אל מקורך בית ישראל!

הסירה החרפה מעל עמך וארצך!

ובקראי המודעה הזאת נפתר חלומי, וזהו: אבותינו הורישו לנו הון רב, ובו פנינים יקרים אשר לא יסולו בכתם אופיר, הלא המה חנוכה ופורים, נרות חנוכה מזכירונו, מה רב כח הפך שמן הטהור (היא תורה שבע"פ) שבזכותה נמסרו גבורים רבים (מחיל יונים) ביד מעט מהחלשים, וזדים (המה פריצי בני עמנו, מרשיעי ברית) נמסרו ונכנעו לעוסקי התורה, והמאור שבתורה החזירם למוטב – פורים יזכירנו שאף בהיותנו בארץ אויבנו לא מאסנו ה' אלקינו ואף בשעת הסתר פנים גדול, מציץ הוא מן החרכים ורב את ריבנו,40 כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם, אבל לצערנו פושעים יכשלו בם והשטן לכד הרבה מאחינו ב“פ”ח (ר"ת פורים חנוכה) יקוש"),41 חטף מהם הפנינים היקרים ונתן להם תמורתן הצעצועים הנבזים, בחנוכה הקלפים וכדור הרגל, תחת שהחשמונאים (המכבים האמיתיים) חרתו על דגלם מי כמוך באלים ה' (ר“ת מכב”י) נתן השטן להם מכבים חברי “אבשלום” (הבן סורר ומורה שרצה להרוג את אביו) ותחת פורים (הדור קבלוה בימי אחשורוש שנא' קימו וקבלו, קימו מה שקבלו כבר) הסית את הערב רב ועשו להם מסכה (הן המסכות) ויקומו לצחק (בראש כל חוצות) כמשוגעים ומטורפים, והנביא צווח אל תשמח ישראל אל גיל כעמים! נבקש מה' כי יהפוך לנו את החלום לטובה, ואור חדש על ציון יאיר, ונזכה כלנו מהרה לאורו.

תוכן העניינים

סוד קיומנו או המחנך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה