סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
פרק יא.
חדש שבט
בשנת הארבעים לצאת ישראל ממצרים בר"ח שבט, הואיל משה באר את התורה לישראל, לחזור אתם מה שלמד להם בכל ארבעים השנה ולהטיף להם מוסר, והביאם באלה ובשבועה שלא יסורו מהתורה ימין ושמאל, כי היא חיינו וארך ימינו.
שבת בשלח
בשבת זו נוהגים להשליך דייסא לעופות, ושמעתי פעם מהדרשן הגדול בעירנו דבר נפלא על מנהג זה, וכה דבריו:
– בכל עת ישנם עטלפים, שאינם יכולים לשאת את אור השמש, והם מתאספים בהמון, להעיב עליו בעב הענן, לכסות ארץ בחשך, למען יוכלו לחיות חיי דרור כאות נפשם. כונתי כלפי התורה, לאו דוקא בדורות אלה ישנם אנשי חשך, אשר לא יוכלו להסתכל בפני התורה, המאירה פני תבל, ומשתדלים (בהבל פיהם ובעטם) להעיב עלי' לכסות אורה, אך גם בדורו של משה רבנו עצמו, קשרו רשעים קשר אשר בראשם עמדו, דתן ואבירם, אנשים ידועים ברוע לבם, ועפרו והעלו חשך להעיב על אור פני משה (פני משה כפני חמה).
הם ראו, כי המזון הנפלא הרוחני – המן היורד לכל ישראל (אלף אלפים נפש) מן השמים, עלול הוא, להשריש, יסודות האמונה הצרופה, בלב ישראל, כי יש בורא לעולם, וכי הבורא הוא המנהיג, ועוד, ובידעם כי המן יורד בזכות משה הלא גם תגדל אהבתם למשה ולתורתו שקבל מפי הא' יתברך.
בראותם את הדבר הזה, החלו להאבק בכל כחותיהם: בראשונה, השאירו מן מיום ליום, בחשבם אולי חפצם יצליח בידם, להכזיב את דברי משה, ולהראות כי לא כל דבריו הם מצות פי ד'. למחר כאשר קבלו מכת לחי, כי הותלע המן – “וירם תולעים ויבאש”, וקצף עליהם משה, על בזותם לחם שמים והביאם אותו לידי באוש, התאזרו חיל יותר, ותהי עצתם ערומה, להשליך עפר בעיני העם ולהוליכו שולל ללא אמת.
ובכן:
– ביום הששי, כשירד להם מן לישראל לחם יומים, ומשה צוה: “את אשר תאפו אפו וגו'” – אם יש לכם לאפות ולבשל מחר, עשו זאת היום, כי לא יבאש ולא יותלע, ומחר לא ירד לכם מן אחר. – באותה שעה ראו מורדי האור, כי כל ישראל יראו עין בעין, כי יום השביעי קדוש וברוך לאלקינו, כי על כן הכין את המן בעדו מיום הששי ולא נתנו לרדת ביום השבת, לאות כי בו שבת מכל מלאכתו הנפלאה אשר ברא בששת ימי בראשית, והנה יקבע בלב הכל יסוד תורת משה, כי השבת היא לב התורה, ותורת משה תכון איפוא עדי עד! ועוד בה – כי עוד לפני מתן תורה וצאת ישראל ממצרים. מקודש ובא הי' היום הזה בידי משה מאת אבותיו, שעל כן בהיותו בבית פרעה ודבריו נשמעים לו, הטה את לבו לתת יום מנוחה לישראל ובחר לזה את יום השבת, והנה עתה יוכחו הכל כי משה אמת וקבלתו אמת! – בראותם את כל זה, רחפו עצמותיהם ולא מצאו מרגוע לנפשם הנהלאה, ויחבלו תחבולות להחשיך את אור השבת.
ויגעת – מצאת! אומר הפתגם. הם מצאו תחבולה ונפלו עלי' – דתן ואבירם וכל סיעתם, לא יטחנו ולא יאפו ולא יבשלו את חלקם ליום השבת, אבל – ביום השביעי לפני אור הבוקר, עת הכל יישנו את שנתם, ימלאו אמתחותיהם מן, ויצאו אל מחוץ למחנה, וישטחו אותם שטוח על פני המדבר, ובלאט יחזרו לבתיהם, והי' בבוקר – תעבור הרנה במחנה לאמר: “אחים! ירד המן, המן ירד! משה אמר – שבת לא יהי' בו, ואנחנו בעינינו ראינוהו!” (עי' מ"א בעברית (ח"א צד 35) בהערה).
וכן הי‘. – המון העם שהי’ להם מן מאתמול ולא הבאיש ולא הותלע לא טרחו לצאת החוצה ללקוט, כי מה יעשו בו, אם לצורך היום יש להם, ואם בשביל מחר הלא יבאש!? אבל דתן ואבירם וסיעתם החשוכה, אלה שבאמת לא הי' להם דבר, בהוציאם את אשר להם אל מחוץ למחנה, עליהם אמר הכתוב: “יצאו מן העם ללקט”, הם לקחו שקיהם ואמתחותיהם בידיהם והלכו ללקט, אבל תחבולתם – עד ארגיעה!
– בעוד שחזרו אל המחנה, ועוררו את העם על הכזבת דברי משה, ושובם אל מחוץ למחנה, באותה שעה, נפל מחנה של צפרים ועופות השמים, על המן הנשטח מאתם, והמן נלקט עד לגרעין אחד! ויהי בבואם אל מחוץ למחנה, וישיגו “חרפה וכלימה” כי את המן “לא מצאו”! והמומים ורעבים שכבו בבשתם בביתם כל יום השבת, כי יראו לבקש אוכל מאת שכניהם, פן תגלה ערמתם ויסקלום העם.
הצפרים היו איפוא, שליחי ההשגחה, לא לעפל לרגע את זהר תורת משה, כי אף שאין לשקר רגלים, ותרמיתה של סיעת דתן היתה מתגלה עד מהרה, בכל זאת, לרגעי מספר, לפני שתצוף האמת כשמן על פני המים, איזו בהלה היתה תוקפת את המון אלפי האלפים נפש אשר במחנה ישראל? כמה דבות היו מספיקים להוציא על משה רבנו ועל תורתו?! ובהיות כן, בהיות הצפרים האלה שומרים, על אור יפעת התורה, אשר לא יועם אף לרגע, מכיר להם עם ישראל טובה, ובאותו יום השבת, שבו קוראים פרשת המן, מטעימים להם לזכרון, מתבשיל השבת, לזכר – “את אשר תבשלו בשלו ואת כל העודף הניחו למשמרת עד הבקר”.
הנה כי כן נעלים ונשגבים גם הרעיונות הטמורים במנהג זה:
א) לעורר לבנו לקראת המדה הנשגבה של “הכרת טובה” מצד אחד ולקראת “אהבה עמוקה” לתורתנו הקדושה והנאמנה מצד שני, בהיותנו גומלים לאלה ששמרו על כבודה. ב) לא להיות נבהל מפני עטלפים החפצים להמיש חשך, להאפיל יפעת התורה וגדולי' (“משה” שפיר קאמרת), מזכירנו מנהג זה שאין כל חדש בזה, וכבר היו לעולמים עטלפים יותר נוראים, והארץ כסתה עליהם. ג) אותו המן שחושבים ללקט בשבת, לאמר, ההכנסה מיום השבת, לא זאת שאינה מביאה פרי, אבל – בעלי' גם ירעבו למענה (הכנסה דשבת תנא הוצאה קרי לה) וצפרים טובים ישבעו ממנה.
הפלא ופלא! קראו כל הנערות ופניהן צהלו משמחת הנפש על טעם המנהג היפה הזה.
חמשה עשר בשבט
יום זה הוא ראש השנה לאילנות, האילנות גמרו תקופה בחייהם ומתחילים תקופה חדשה הנמשכת עד ט"ו בשבט השנה הבאה.
דבר זה רומז לאדם, הנמשל לעץ (כי האדם עץ השדה) בפרט, ולעם ישראל הנמשל לכרם (כי כרם ד"צ בית ישראל) בכלל, אשר לא יפחדו בראותם כי יבשו עצמותם אבדה תקוה להם ח"ו, כי דוקא באותה שעה לשד ממלא את תוכן והחיים מתחדשים, צומחים ופורחים עלים לתרופה, שרשים מלמטה וענפים ושריגים מלמעלה.
כל יום ט"ו בשבט מזכירנו ברעיון זה ואנו מתמלאים תקוה כי יציץ ופרח ישראל, ולכך אנו משתתפים עם האילנות בחגם.
וכשם שהתחדשות האילנות היא המשך לחייהם הקודמים, כי היא מחזקת אותם ומחדשת כחותיהם, כן התחדשות עם ישראל ההולך בדרך התורה היא המשך לחייהם הקודמים, כל שנה מוסיפה אומץ להם להמשיך הלאה את חייהם הישראלים.
וכשם שט“ו בשבט מסוגל לנטוע בו אילנות חדשים, כן הוא מסוגל ליטע בלבנו רעיונות נשגבים על אהבת תורה, כי בר”ה לאילנות מתחלפים חוקי המעשר כמו שלמדה תורה, שהשנה הראשונה והשני' הרביעית והחמישית של שמיטה, נוהגים בהן מעשר ראשון ומעשר שני, ובשלישית ובששית נוהגים מעשר ראשון ומעשר עני, והשביעית היא שמיטה, והנה ט"ו בשבט מעוררנו על דיני מעשרות שביעית ערלה ונטע רבעי, הנוהגים בארצנו הקדושה.
נטיעת עצים היא דבר חשוב מאד בארצנו הקדושה, כמו שאנו רואים, שאסור לגדל בהמה דקה בישוב, פן תשחית לאילנות, ואולם דבר הזה איננו כי אם אמצעי לקיים המצוות התלויות בארץ, שעל ידן דוקא יהי' לנו תקומה בארץ, כמו שיוצא מנוסח הברכה – “ונאכל מפרי־ה ונשבע מטובה”, למען נוכל “לברך אותך עלי' בקדושה ובטהרה”. לפיכך מצוה לאכול ביום זה מפרי האילנות לברך את ד' עליהם תחלה וסוף, ועל ידי זה יבורכו האילנות הנידונים ביום זה לפי ערך מעשה בני האדם (עי' מעשה אלפס באידיש ח"א).
אלי־הו הנביא כותב בספרו (תנא דבי אלי־הו זוטא פ"ג) כי אין פירות באין לידי הרקבה אלא מתוך דרכיהם של בני אדם. עי' ספרי הדר זקנים (זכרון יח), בשעה שאוכלין חלילה בלי ברכה כמו בהמה, אומר השי"ת – גם העכברים מעשה ידי, יבאו אף הם ויאכלו.