סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
פרק י.
שבת בראשית
בשבת בראשית שאחר החג מתחילים לומר אחר מנחה “ברכי נפשי” וממשיכים עד שבת הגדול, כי החרף מפיל עצבון על האדם וביחוד סמוך לבין השמשות של מוצאי שבת שהחשך פורש כנפיו ונר אסור להדליק ולטייל בחוץ אין נחת מפני הרפש והקור, וראוי לרומם אז רוח האדם בל יפול ברשת העצבון שהוא מונע גדול לישראל במהלך שלמותם, ולכך הנהיגו הראשונים לומר ברכי נפשי וחמש עשרה שירי המעלות, להתבונן בפלאי הבריאה, איך סדר השי"ת הכל בחכמה והשגחה יתרה, שכל הנברא ביום הקודם הוא הכנה ליום של אחריו עד האדם שהוא תכלית כל הבריאה, עד שיש להתפעל מחכמתו ית' בבריאתו, ולהגיד לפניו: “ד' מה רבו מעשיך” בבריות לאלפים ולרבבות בים וביבשה, ואף על פי כן, “כלם בחכמה עשית”, שהכינות לכל אחד האמצעים שעל פיהם יתקיים ולא יכלה האחד את השני, והכינות מעוז ומשגב לחלשים מפני החזקים מהם (הרים הגבוהים ליעלים, סלעים מחסה לשפנים), עד אשר – “מלאה הארץ קנינך!” המינים מתקיימים והאישים מתרבים והארץ מלאה מהם.
כמו כן נסדר לנו הדבר לרומם את רוחנו בארך גלותנו (הדומה לימי החורף המטיל עצב), ואמר “קויתי ד' קותה נפשי” פעמים, כנגד שני מיני גאולה של “בעתה” (בזמנה) ושל “אחישנה” (לפני הזמן אם נזכה), וצייר המשורר את ישראל בגולה כאיש צבא העומד על המשמר בליל סגריר סמוך ליער נורא, אשר לבו נמס בקרבו לכל קול נהימה ונהימה שהוא שומע מחיות היער, ורק שביב אחד של נחמה מאמץ אותו, אשר בעלות השחר ישוב לביתו לנוח בו, אך תקותנו להגאל יותר בטוחה מזו של השומר לבוקר, יען מה? יען האיש הצבא הוא רק “שומר לבקר”, ואינו יכול לחשוב על גאולה מוקדמת, אבל אנו – “יחל ישראל לד' כי עם ד' החסד והרבה עמו פדות”, יש לנו תקוה כי בעוד לילה תשוב החשכה לאור (הוא קץ “אחישנה”), כמ"ש – “אמר שומר (שומר ישראל) אתא בקר (אורן של ישראל) גם בעוד לילה”, ורבים הם עוד דברי הנחמה בשירי המעלות לעודד את לבבנו.
חדש חשון
בחדש זה כלה שלמה המלך ע“ה את מלאכת בית המקדש, כמ”ש (מלכים א ז): ובשנה הי“א בחדש השמיני (מרחשון) כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו. – נחוץ מאד לזכור שבחדש זה נקשרו נפשות ישראל להאמונה הטהורה, כי בעיניהם ראו, שעל ידי עלותם לרגל המשיכו עליהם השגחה פרטית, כל משפחה בשובה לביתה (מירושלם, בתחלת חשון אחר חג הסוכות) מצאה את כל רכושה באין מחסור, כמו שהניחו אותו, ונתקיים בהם מה שהבטיחה התורה – “ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ד”א שלש פעמים בשנה”, ובארו חז"ל, מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חי־ה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה, ואף שהיו שכנים רעים מסביב לארץ (עמון ומואב ועמלק והכנענים שגרשם יהושע) והיו מחדדים את שיניהם על רכושם של ישראל ועל ארצם, וכשעלו כל ישראל לירושלם לרגל הלא נשארה הארץ פרוצה לפניהם והיתה להם הזדמנות טובה להתחמק ולעבור בה ולשלול את שללה גם לכבוש כמה עיירות בה, אף על פי כן, לא יכלו לעשות דבר, כי שמרה עין ההשגחה העליונה על הכל, ומאחר שבחדש זה ראו כל ישראל עין בעין שהתורה מן השמים (כי בן אדם אינו יכול לכתוב כנגד הטבע) עד כמה נתחבבה התורה עליהם?
תפלת מטר
ביום ז' לחדש חשון מתחילים לומר בארץ ישראל בתפלת שמנה־עשרה “ותן טל ומטר”, ומחכים בתפלה זו שני שבועות אחר חג ה“סוכות”, למען לא יטריד הגשם את עולי הרגל בשובם לביתם עד קצה הארץ, שהי' מהלך י"ד יום מירושלם עד נהר פרת.
יום פטירת רחל אמנו
בי"א מרחשון ילדה רחל אמנו את בנימין בדרך וקשתה בלדתה ומתה ונקברה על הדרך לא רחוק מירושלם. זכותה תגן עלינו.
גרוש ישראל מאנגלי' ומצרפת
בכ"ו מרחשון (ה' אלפים נ"ב) הי' גרוש כללי לישראל מאנגלי־ה, וביום זה (ה“א קנ”ד) גורשו ישראל מצרפת. כל זה גרמה לנו שנאת חנם שעדין שטן זה מרקד בינינו. המקום יזכור לנו זכות רחל אמנו שלא קנאה באחותה ויזכנו גם אנו להפר כעס וקנאה ושנאה ולרחם איש אחיו ונזכה לגאולתנו השלמה במהרה אמן.
חנוכה
בחדש כסלו בכ“ה בו מתחילים שמנת ימי חנוכה. כשעמד אנטיוכוס מלך יון על ישראל (בימי מתתי־הו כהן גדול חשמונאי ובניו) להשכיחם את התורה ולהעבירם על הדת, גזר שלא ימולו ישראל את בניהם, לא ישחטו את הבהמות כמשפטי הדת ולא ישמרו את השבת, באלה הדברים נבדלו ישראל מכל העמים והוא רצה לערבם ולהטמיעם בגוים בעל כרחם. והוסיף לטמא גם את בית ד' בהעמידו צלמים בבית המקדש ובהקריבו זבחי חזירים על המזבח, גם טמא כל השמנים שבהיכל, והיתה עת צרה לישראל אשר כמוה לא נהיתה בארצם ומסר השי”ת ברוב רחמיו את גבורי יון בידי מתתי־הו ובניו ובידי אותם היהודים החלשים שלא טמאו עצמם בנבלות וטרפות, אף שהיו דלי כח ואין אונים, בעבור עליהם זמן רב ולא טעמו טעם בשר.
וכשנצחו את היונים וגרשום מן הארץ נכנסו לבית המקדש ובערו משם את צלמי האלילים, הרסו את המזבח שנטמא בפגולי יון ובנו במקומו מזבח טהור, וטהרו את מקדש ד‘, וכשבאו בערב להדליק את המנורה, האיר ד’ את עיניהם ומצאו פך קטן של שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול, ולא הי' בו להדליק כי אם בכדי לילה אחד ונעשה נס והפך נתן שמן לשמנה לילות. ואותו יום שחנכו את המקדש הי' כ“ה לחדש כסלו, ולפיכך קבעו אותו ליום הלל לד' אותו ושבעה ימים אחריו לזכר נס פך השמן, ואומרים בו “הלל” ו”על הנסים".
בימים ההם הצטינה אשה חשובה וצנועה בשם “יהודית”, אשר מסרה את נפשה על צרת עמה ובחכמתה הסירה את ראש שר החילות היוני ועשתה תשועה גדולה בישראל, יהי זכר הכהנים החשמונאים ואשת החיל הזאת ברוך וזכותם תגן עלינו להצילנו מכף כל אויבינו האורבים עלינו לקחת ממנו את גופנו ואת נשמתנו.
ההארה הקטנה הזאת (נרות החנוכה) צריכה להבהיק בלבנו אמץ והכרת ערך, שביבו של כל נר הוא בדמיון כוכב בשמים, שאף שהוא נראה להיות קטן הנה כל העולם תחת כוכב אחד עומד. הנס של פך השמן הראה שבית המקדש הוא “כלי מדת הרום” הישראלי, הוא מראה תמיד על מצב ישראל ביהדות, כשמצאו בבית המקדש כל השמנים טמאים, אות היא שאנטיוכוס ועושי רצונו הצליחו כבר לא מעט בעבודתם להעביר את ישראל על הדת, הם הצליחו כבר לטמא כמעט את כל הנוער הישראלי, בנשפי רקודים בתיאטראות ובאכילת נבלות וטרפות, בדעות כוזבות וכפירה ובהפקרות, והפך הקטן שנשאר בטהרו הוכיח כי באנשי הדור הקדום נשאר אך מעט שמן טהור, הם מתתיהו ובניו והחרדים הנלוים עליהם, והי' בו כדי להדליק מנורת ישראל אך ליום אחד, כי היו המעט מהדור הישן מתים והעולם נהפך להיות תהו ובהו, ועשה השי"ת אתנו פלאי פלאים במסרו גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וזדים (הם רשעי ישראל שמצאו חן בעיניהם דרכי היונים, לרקוד ערומים רקודי־שעטנז של בחורים עם בתולות) ביד עוסקי התורה, המעט הזה של י־הודים חלשים אך כבירי רוח, אשר מסרו נפשם לכבוד הבורא והתורה וכבוד עם ישראל שלא יתחלל שמם בגוים, הם אשר נצחו את מליוני החוליגנים כבירי הכח, והביאו תשועה גדולה לישראל, הן בגוף, שיצאו מכור הברזל של היונים ונשארו כמאתים שנה ברשות עצמם תחת מלכי ישראל, והן בנפש, שהחלה הטהרה להתגבר עד ששב השמן הטהור לאיתנו, זאת אומרת, שהחלו הלבבות החשוכים של הנוער להבהיק והובערו בהם ניצוצי קודש, עד שנתקיים בהם “ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם”, וגופנו נטהר ונשמתנו הוארה.
החובה על כן על כל ישראל, אנשים ובחורים נשים ובתולות (שאף הן היו באותו הנס) לשמור את הימים האלה בטהרה, לא לטמאם בלצון ושחוק הקלפים35 כי אם בהלל ובהודאה לשמו הגדול, ולקיים “שיחו בכל נפלאותיו”.
שושנה – שמעתי שגם לימי חנוכה יש מגלה, היא הנקראת “מגלת אנטיוכס”, ומדוע לא יקראו אותה ב“חנוכה” כשם שקוראים "מגלת אסתר בפורים?
אמא – יש כאן שתי סבות. אחת כי “מגלת אסתר” נכתבה ברוח הקדש ולא כן “מגלת אנטיוכס”. והשני' – כי הקריאה בצבור בין בספר התורה ובין במגלה היא, למען נלמד איך להתנהג בחיינו, והנה מגלת אסתר מראה לנו, אשר בבוא חלילה צרה על ישראל, עלינו להציל נפשנו בתשובה תפלה וצדקה, כי אלה ביכלתן להעביר את רוע הגזרה. ואולם מגלת אנטיוכס מספרת, כי יצאו בחרב לקראת אויב, ודבר זה יכול היות אך בשעה שישבנו על אדמתנו בתור בעלים בארץ והאויב בא עלינו להלחם בנו, באותה שעה הי' לנו הצדק לצאת כנגדו בחרב, ולא כן עכשו, כשאנו גולים בארצות לא לנו, וגם אלה היושבים בארץ ישראל אינם כי אם אחוז קטן מאד משבעת עשר מליון נפש המפוזרים בגולה, והעמים היושבים בארץ הם כמה וכמה פעמים כנגד ישראל, בשעה זו צריכה להיות “מלחמת מגן” שלנו אך “תשובה תפלה וצדקה”, וד' ילחם לנו באויבינו, וכמ"ש – לו עמי שומע לי וגו' כמעט אויביהם אכניע וגו‘, – אך בד’ אל תמרודו ואתם לא תיראו את עם הארץ.
ט' טבת
ביום זה נפטר עזרא הסופר ונחמי־ה בן חכלי־ה שעלו מגלות בבל ובנו את המקדש השני.
עשרה בטבת
בו סמך מלך בבל על ירושלם והעיר באה במצור והיתה בכל רע בחרב ורעב ומגפה ולא יצאה ממנה עד שנפלה בידי אויב, ולזה קבלו ישראל עליהם להתענות ביום זה עד שירחם ד' עלינו ויוליכנו קוממיות לארצנו ויבנה לנו את הבית השלישי במהרה בימינו אמן