סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
פרק ט.
חג הסוכות
יום חמשה עשר בתשרי הוא יום ראשון של חג הסוכות, כמ"ש, “בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים”.
באור הדבר – כשיצאו ישראל ממצרים בחמשה עשר בניסן ביד רמה לעיני כל מצרים התאספו כלם בעיר רעמסס, ומשם נסעו לסוכות, ומובן מאליו, שבזמן של יותר מעשרים וארבע שעות לא באה שינה בעיניהם, בערב הפסח היו טרודים בהקרבת הפסח, בלילה – בחציו הראשון אכלו את הפסח כשמתניהם חגורים ומקלם בידם כאשר צוו, בחציו השני היתה צעקה במצרים אשר לא היתה כמוה כי אין בית אשר אין שם מת, ומובן שגם באותו הזמן לא יכלו ישראל לישן, בבקר עזבו את רעמסס ונסעו לסוכות (דרך של ימים נסעו בשעות אחדות כעל כנפי נשרים) אנשים נשים וטף, והנה היו עיפים ויגעים, והכין הב“ה להם במוקדם, סוכות, אשר יוכלו לנוח שמה מעמלם, בליל ט”ו בניסן עלו וצמחו בדרך נס עלים גבוהים כקיקיון של יונה שגם הוא צמח בן לילה, ועמהם פרחי ריח, להיות לצל על ראש עמו מחום השמש, ובצל הסוכות הללו חנו ואפו שם את הבצק שהוציאו ממצרים, עוגות מצות, כי לא חמץ, ולכך קוראים לתחנה זו בשם “סוכות”, ומיד בנסעם מסוכות, הוליך ד' לפניהם את “עמוד הענן” יומם לנחותם הדרך, “ועמוד האש” לילה להאיר להם, וענני כבוד מסביב להם ועל ראשם להגין עליהם כ“סוכה”.
לזכרון נס, שרמז לנו הב"ה, שאם נלך בדרכי התורה נחיה חיי ענג גם במקומות שלפי הטבע לא יוכל איש לעבר בהם, צונו ד' לעשות סוכות בזמן האסיף, כשמאספים התבואה מן השדה אל הבית. לאחר הפסח לא הי' כאן זכר לנס, כי רבים עושים להם סוכות ואהלים בקיץ לתענוג, ולא כן בתחלת ימות הגשמים בשעה שהכל עוזבים את הסוכות ונכנסים אל הבית31.
מלחמת גוג
בשבת חול־המועד סוכות מפטירים “והי' ביום בא גוג על אדמת ישראל”, כי מסורת בידינו מהנביאים שבחג הסוכות תהי' מלחמת גוג ומגוג הנזכרת בהפטורה זו.
הושענא רבה
יום השביעי של “סוכות” נקרא “הושענא רבה”.
שושנה – מדוע נקרא חג הסוכות “חג שמחתנו” ומה ענין “האושפיזין”?
אמא – אימתי יכולים הורים לשמוח עם בניהם? בשעה שהם מקוים כי יזכו לגדלם, כי בשעת גדול הבנים יקרה להורים רבים שאחוז ידוע יעדר להם ח“ו, ואילו היו ההורים בטוחים שילדיהם יגדלו אצלם וירוו מהם נחת היתה שמחתם שלמה לפניהם. וכן הדבר עם “הבן יקיר לי אפרים”: “חג המצות” הוא אצלו יום ההולדת – “זמן חרותנו”, יצאנו מעבדות לחרות, הוצא הילד מבטן מצרים, תעלת החשך, שבה הי' ישראל כרוך כילד בבטן אמו (גוי מקרב גוי), “חג השבועות” הוא היום שבו החל ישראל ללכת אל ה”חדר" וללמוד תורה “זמן מתן תורתנו”, אבל עדיין אין השמחה במלואה, אי אפשר עוד לדעת, אם הילד הזה שנחלש כל כך בבטן אמו (במצרים) ולומד בהתמדה בתורה, אם יאריך ימים, כי לבד שהתורה מתשת כחו של אדם, עוד בוערת עליו קנאת חבריו הבנים השובבים שאינם רוצים ללמוד (הר סיני – שבו ירדה שנאה לישראל מאומות העולם).
לתכלית זו הוליכנו הב“ה ארבעים שנה במדבר, להורות לנו, שאפילו לא יעמול ישראל הרבה לפרנסתו בהיותו שקוע בתורתו, גם זאבי ערבות יקיפוהו עם פיות פתוחים לבלעו, להכעיס שונאיו, יחי' ישראל ויגדל, עד אשר יבינו הכל כי הוא מציאות אלקית, אשר נברא להאיר עיני העולם וללמד לכל ישראל את האידיאל הנשגב של הכרת האמת32, ולפיכך הוליך אותו ממצרים ישר למדבר נורא, אשר לא יוכל איש גם לעבור בו (בארץ לא עבר בה איש), מחום השמש אפשר לקבל דלקת המוח, ומאין יקחו מים בעד מיליוני נפש? ומה בנוגע לחיות רעות ונחשים צפעונים? (מקום שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים), ושם במדבר ההוא כלכל ד' אותו ארבעים שנה: “ימצאהו בארץ מדבר” – המציא הב”ה לעם את כל צרכיו, בארץ שממה שאין להשיג בה דבר, נשא להם מזון באוירונים (“מן” מן השמים) ויום יום מצאוהו מתוק מדבש מסביב לאהליהם, ובאר מים התגלגלה עמהם באשר יתהלכו (בארה של מים), וסביב סביב להם ענני כבוד אשר הגינו עליהם מחום השמש, ועמוד ענן הולך לפניהם יומם לישר את הדרכים, ההרים הגבוהים עזבו את רום מקומם וירדו אל הבקעות למלאתם ולישר מסלה להם, גם החניקו את הנחשים והחיות הטורפות, ובלילה – עמוד האש הולך לפניהם להאיר להם את הדרך אשר ילכו בו. בחנותם, הקימו להם צריפים משפחה משפחה לבדה, בסדר נאה, אשר לא יראה האחד מה שמתרחש אצל השני (מה טובו אהליך יעקב), וככה גודל העם במזל תחת מזג אויר, אשר בדרך הטבע לא הי' אפשר להתקיים בו חדש ימים, והם גודלו ארבעים שנה רצופות עד שהגיעו לבינתם המלאה (בן ארבעים לבינה, לא קאים איניש אדעתי' דרבי' עד מ' שנה).
זהו “זמן שמחתנו” – החג הזה מראה לעולם, כי תהי' תקומה לנו על אף כל צוררינו, המופת הגדול על זה היא ה“סוכה”, היא מוכיחה כי אין קיומנו באופן טבעי ככל הגוים, היושבים בבתי חומה הבטוחים מרוח וממטר, בטחון זה איננו קיים, בא זעזוע אדמה אחר והופך את הבתים הכי מבוצרים כמהפכת סדום ועמורה, ואולם קיומנו – בחסותנו בצל סוכה, אשר ממנה נשקפים השמים, ועינינו נשואות אל על (אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים), אין אנו בטוחים כי אם במבטחו, “כי בסוכות הושבתי את בני ישראל”, בצריפים חלשים הושיב אותנו במדבר נורא כזה, בין כשהיינו חונים, סוכות כמשמען, למשפחה ובית, ובין כשהיינו נוסעים, שהיינו מוגנים אז בסוכה כללית – “ענני הכבוד” שהקיפו את כל מחנה ישראל, סוכה זו מוכיחה, כי עם ישראל עם הנצח, כל זעזועי אדמה אשר יהפכו ערים לא יהפכו את הסוכה הישראלית, הזעזוע יוכל אך להשליך ממקום למקום, אבל לא להרוס, כמו שהוכיחה התולדה הגדולה זה אלפי שנים.
התולדה מוכיחה, אך אנו יש לנו להבין באיזו זכות אנו קיימים לנצח? – על זה עונה שירת “האזינו” – “ימצאהו בארץ מדבר”, ואומר המדרש: כששלח הב“ה את משה רבנו לפרעה לגאול את ישראל שאל להב”ה – והלא מצרים מלאה גלולים וישראל אף הם שקעו בבוץ זה של עבודה זרה, ובאיזו זכות אגאלם? והשיב לו השי“ת –”ראה ראיתי“, אתה רואה אחת, במה שהם שקועים עתה, ואני רואה שתים, אנכי הרואה ללב יודע ומכיר, כי עבודתם לאלילים היא מאונס, ומיד שיגאלו, ימשכו אחרי כמים, וזו כונת השירה, הב”ה נתגלה על עם ישראל לגאלו ממצרים בדעתו כי, ימצאהו נאמן לפניו בארץ מדבר, נשען על אמונתו הנשרשת בלבו יעזוב את אדמת מצרים השמנה (כגן ד' כארץ מצרים) וילך אחרי ד' אל המדבר, כשלשת מיליוני נפש גברים ונשים וטף, ולא ישאל איה איפֹה ימצא הלחם במדבר? ואיך יהי' אפשר להתקיים שמה? השי"ת אומר ללכת ואין כאן שאלות, מאמינים הם כי הוא כל יכול, ויכל להפך מדבר לארץ נושבת, גם את התורה יקבלו שם ויתמסרו בכל אבריהם לד' (כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך).
ארבעת המינים
לזכרון הדבר הזה אנו מנענעים בסוכות,,ארבעת המינים“, הדבר הוא על שם כל עצמותי וגו'. ה”אתרוג" כנגד הלב, הוא דומה בדמותו ללב, ה“לולב” כנגד שדרת האיש, ביציבת קומתו ובסגולתו “שאין לו אלא “לב אחד” כישראל לאביהם שבשמים”, ה,הדסים" כנגד העינים, עינינו נשואות לשמים, וה“ערבה” בדמות פה וכנגדו. את כל אלה עלינו לקדש לשמים, הלב והעינים הפה והקומה, ובנענענו את “ארבעת המינים” אנו מוכיחים כי פונים אנו עם כל גויתנו אל התורה והתפלה (כי בשעת תורה ותפלה מתגעגע האיש הישראלי), בכח זה נעצרים “רוחות רעות” המסתערות עלינו להשחיתנו, גם “טללים רעים” לא יגעו בנו ונשאר קיימים לעד.
הדבר הזה נכון מאד, אשר כאמר איש – “כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך” בכל אבריו, הלב העינים הפה וכל קומתו, באותה שעה מסור הוא לשמים לתורה ולעבודה, והוא כדאי בכח זה להתקיים לעד, אך לא הכל מסוגלים לזה, לא כל רעיונות נשגבים כאלה, ואיך יוכלו כל ישראל להגיע למדרגה רמה זו? על זה הפליאה לנו תורתנו עצה, בראשונה בעת שקבלו ישראל את התורה קבלוה בזכות השלום (ויחן שם ישראל), הכל היו כאיש אחד, והשפיעו הגדולים על הקטנים, וככה עלינו לעשות בכל דור ודור, תתאחדנה כל המפלגות, אלה מבעלי הבתים שיש בהם תורה בלי מעשים טובים, בעלי המעשים טובים חסרי תורה, וגם אלה שאין להם לא תורה ולא מעשים טובים, כולם יתאחדו וייסדו להם חבורות קדושות למקרא משנה עין יעקב מנורת המאור, ויקבלו עליהם לרב איש בן תורה ובעל מעשים טובים אשר יבא בכל יום ללמדם שעור, – זהו רמז האגודה (ואגודתו על ארץ יסדה), הלולב יש לו טעם (עץ הלולב מוציא פרי התמר שיש לו טעם) אך לא ריח, הוא כנגד האנשים בעלי מעשים טובים בלי תורה, ההדסים יש להם ריח ולא טעם, והם כנגד אותו בן תורה שאין לו מעשים טובים, הערבה בלי טעם ובלי ריח כנגד היהודים הפשוטים ביותר, כל אלה צריכים להתאגד לתורה ולמעשים טובים. ה“אתרוג” שיש לו טעם וריח הוא כנגד ה“חכם” שיש לו תורה עם מעשים טובים, הוא אינו יכול להתאחד אתם, לשבת תמיד בחברתם, אבל לעמת זה יש לו להתקרב אליהם פעמים אחדות ביום להורותם ולהדריכם בדרך הישרה, ואז יהיו כלם ראויים לברכה, ובזכות זה יוריד לנו השי"ת טל ומטר לברכה ויעצר בעד טללים רעים ורוחות רעות ועם ישראל יהי' חי וקים לעד.
המתקשר איפוא באגודה, אם גם הוא אך ערבה (בלי תורה ובלי מעשים טובים), הוא משיג חשיבות גדולה, וזכות התורה של רבים מועילה לו, לקדש את רגשותיו ולבצר אמונתו, ועולה עד כמעט למעלת ה“אתרוג”, כי כשם שאין לברך בלי “אתרוג” כן אין לברך בלי “ערבה”. ואולם, אלה שאינם חפצים להאגד באגודה, כל מין מהשלשה נשאר במדרגה איזו שהיא, שהרי כל אחד יש לו מעלתו, זה הטעם וזה הריח, ואף כי האתרוג שיש לו שני הדברים, אך הערבה שאין לה לא טעם ולא ריח ויכלה להיות מאושרה אילו התקרבה אל האגודה, אם היא בורחת ממנה היא מוכיחה על השחתתה שאין תקוה ממנה, כי סוף כל סוף מדיני הוא האדם בטבע ולא יוכל להיות אדם בודד, וכשאינו מתקשר בחבורות קדושות, הוא נגרר אחרי חבורות מסוכנות, והרעה ממהרת להתדבק (ילפינן ממקלקלתא), והוא נגמר להיות אומלל לנצח בזמן קצר, כי ליצנות ומינות מרעילים את הנשמה כמ“ש שלמה המלך ע”ה – “הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע”.
הושענא רבא
ועכשו מובן מאליו הרמז היוצא ממנהג הערבה שהנהיגו נביאינו הקדושים ביום “הושענא רבא” (מנהג נביאים הקדושים). הם ראו בנבואה מה שימצא את ישראל עד אחרית הימים, וראו שתהי' מלחמת גוג ומגוג בחג הסוכות, (כמו שאנו קוראים הפטרת “גוג” בשבת חוה"מ סוכות), וכל אלה אשר יבדלו מישראל, בין מאומות העולם אשר יברחו מאמונת ה“אחדות” כמו שאמר דוד המע“ה ברוח קדשו על אותו זמן – “למה רגשו גוים וגו' ננתקה את מוסרותימו וגו' " והזהיר לאמר – “נשקו בר”, התחברו אל התבואה, כי,כל המחובר לטהור טהור”, והם יברחו בגאותם ויתפארו כי הם תכלית הבריאה, בין הרשעים מישראל, ה”ערבות“, אשר בגאותם ינוסו מאגודת הקדש ויכנפו באגודות רשע לבלות הזמן בלצון ושחוק הקלפים ויחללו את קדשי ישראל33, כל אלה בעת בוא “מבשר הטוב” ירדו אל ארץ תחתית (יחזקאל לא), וזה יהי' בחג האסיף שמכניסים התבואה אל האוצר ורואים מפלת המוץ הנזרית לכל רוח, וככה במלחמת גוג, כל אילנות הסרק הגאיונים שהתפארו לאמר שכל העולם לא נברא אלא בשבילם, מיד בהשמע קול המבשר, תצא עליהם בת קול ותכריז – “קול שם רשעים להאביד” ויחבטו ה”ערבות" בארץ34, ותסיים הבת־קול – “עושה חסד למשיחו לדוד”, כמ“ש דוד המע”ה – “בונה ירושלם ד' נדחי ישראל יכנס”, באותה שעה יהי' "מעודד ענוים ד' " אלה ישראל, “משפיל רשעים עדי ארץ” אלה שברחו מישראל ומאסו באמונתם ובחבורתם.
ולכך עמדו ותקנו לנו אשר בסיימנו את המצוה של ארבעת המינים, למען נשריש בלבנו את הרעיון הזה, להתחבר בחבורות קדש, כי לולא זאת אנו מסכנים את קיומנו, נקום ונעשה מעשה בפעל לאמץ אמונתנו בלבנו, כי תבוא העת המאושרת, אשר נראה ברוממות ישראל, וכי הרשעים הגאיונים שלא אבו להתחבר בחבורות קדש יושפלו עדי ארץ עד שאול תחתית. (זהו מלבד כונות גבוהות עפ“י סודות הזהר שהי' לנביאים ב”חבוט" ערבה).
ליל הושענא רבא
ולכך בלילה שלפני “חבטת הערבה”, עלינו להוכיח כי מתחברים אנו בחבורות קדש ואנו לומדים כל הלילה בחבורה, להפך מהרשעים שגם הם נעורים לילות שלמים, אבל – בבתי הקלפים ובשאר מקומות של זוהמא, אנו קוראים באותו לילה ספר “משנה תורה” אשר שם נובעים מוסריו היקרים של משה רבנו אשר הטיף לישראל לפני הפרדו מהם, ואת חמשת ספרי קדש של ה“תהלים” המלאים מוסר ודבקות להשי“ת ולתורתו, ועלינו להגיד כל אלה בכונה והתלהבות, ומי שלומד כל הלילה בשמחה ודבקות הוא זוכה אשר ימשך עליו חוט של חסד ביום, אשר תתקבל תפלתו כמו שנאמר בספר תהלים – “יומם יצוה ד' חסדו”, למי? אשר – “בלילה שירה עמי”, ובזה יזכה לגמר חתימה טובה, להחתם בספרן של צדיקים בעולם הזה וליום הדין ימצא מקומו בחבורה של צדיקים אשר יזכו לזמן שמחתנו האמיתי, כמ”ש, “ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם”, אמן.
שלש רגלים והשבת
העולה מדברי שעקר החגים הם “פסח שבועות סוכות”, אשר בהם היו ישראל עולים לירושלם לרגל להיראות בעזרה, ולכך הם נקראים “רגלים” גם “מקראי קדש” ושבת היא הראש של החגים הללו ולכך היא נקראת “תחלה למקראי קדש” והיא כתובה בפרשת “אמור” בראש המועדים.
גרוש הנשים הנכריות
בכ“ד בתשרי התאספו בני ישראל, אלה אשר שבו מגלות בבל לבנות את הבית השני, בצום ובשקים וגו', ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר (גרשו את נשיהם הנכריות שהתחתנו בהן בגולה), ויעמדו ויתודו על חטאתיהם ועונות אבותיהם, ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ד”א רביעית היום ורביעית מתודים ומשתחוים לד' אלקיהם ויזעקו לד“א (נחמי' ט'), והיתה הזעקה מאת עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה, שיבער ד' את רוח הטומאה מן הארץ (זהו יצרא דעבודה זרה שהיו להוטים אחרי' עד גלות בבל), והשי”ת קבל את תפלתם, ובטלו, כמו שעינינו רואות, שאין איש אשר ימיר דתו בעבור הכרתו שראה איזה ממש באלהים אחרים, ואם הצליחו מסיתי המיסיון לצוד איזה טפשים במצודתם, אין זה כי אם מתוך תועלת חמרית שהבטיחו להם (כמו שבארתי היטב במחברתי “ודע מה שתשיב”).
אך המלך הזקן והכסיל (היצה"ר) המציא כעת עבודה זרה מודרנית, היא יוצרת – המודה (בפרט המודה – דע – שיטים, לילך חצי ערומות) שהבנות השובבות מתרדפות אחרי' כמו שהתרדפו בימי הבית הראשון אחרי עבודה זרה. עלינו לבקש רחמים מאת ד' שיעביר גם את רוח הטומאה הזאת מן הארץ.