אור ברסלב
סוד קיומנו או המחנך פרק יב. › ז' אדר

סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס

פרק יב. · ז' אדר

חנכת בית שני

יום זה הוא יום הולדת משה רבנו ויום פטירתו לאחרי מאה ועשרים שנה.

שושנה – נפלא בעיני, אלי־הו הנביא הי' מתלמידי תלמידיו של משה רבנו והוא לא מת, ומשה רבנו הי' אדון הנביאים ולא קם בישראל כמשה, ואיך מת?

אמא – על שאלתך זו כבר עמד (יהי “כפרה” בעד צפרנך הקטנה) המן האגגי ימ"ש בשעה שהפיל פור על ישראל, כשנפל לו הגורל לאבד את ישראל בחדש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: בחדש זה מת משה רבם! והוא לא ידע אשר ביום שמת בו משה בו ביום נולד (מגלה יג).

ולכאורה יש להבין, מה זו שמחה? וכי הנביאים לעולם יחיו? לו נחיה גם אנו כמותו עם כל חושינו (לא כהתה עינו ולא נס ליחו) ומה יותר מזה? ועוד – אם הורע חלילה מזלם של ישראל במה שמת משה מה הנחמה בזה שנולד? והלא מותו הי' לאחרונה!?

אבל ע"פ שאלתך יובן הדבר, כי המן הרשע ידע היטב שכל כחם של ישראל היא התורה, ואחד מעקרי התורה הוא שמשה הוא אדון הנביאים לקודמים לפניו ולבאים אחריו, וכשראה שאליהו לא מת ומשה מת, נמצא שאליהו גדול ממשה, ונתרועע היסוד, ומילא יפול הבנין שהוא התורה, והנה יוכל לאבד את ישראל.

שושנה – ועדין שאלתי במקומה עומדת, מדוע מת משה רבנו?

אמא – משה רבנו ראוי הי' בטח לבקש את החיים בעדו מאת הבורא יתברך, אך הבורא אמר לו: כל ימיך הקרבת בעד ישראל למען תתקיים התורה בידיהם, וכשתעלה אתה השמימה כאליהו, הנה תתן מקום לחלק מישראל להפרד מהתורה, באמרם: שהתורה נתנה אך לאנשים שאינם בני תמותה כמשה רבנו וכאליהו הנביא ולא לנו, האם מרוצה אתה אשר יעזבו אחדים מישראל את התורה בשבילך? והשיב משה: חלילה לי מזה! אלף כמשה ימותו ואחד מישראל אל יתן להתורה כתף סוררת! 36 היוצא מזה, כי במותו עבד משה את ד' ושרת את כלל ישראל, וזה שמספרת התורה: “וימת שם משה”, ומדוע? בתור – “עבד ד'!”

שושנה – כבר נתת אמא באורים למות משה, אבל מה ענין הלידה שהזכירו חכמים להטבת מזל ישראל?

אמא – בלדת משה נאמר – “ותרא אותו (אמו) כי טוב הוא”, ופרש“י, שנתמלא כל הבית אורה, לרמז על בית ישראל שיתמלא על ידו אור תורה, ועדין הי' הדבר בכח, וכשמת משה יצא אל הפעל, וזו כונת החכמים באמרם, והוא לא ידע שביום שמת משה באותו יום נולד, ז”א,בזה עצמו שמת משה בזה מתעוררת להרע לישראל, אל לנו להתיאש מן הרחמים, בליל בלהות זה עלינו לקרוא את המגלה, ונראה, כי קמה פעם צרה איומה עלינו, להשמיד להרג ולאבד את כל הי־הודים טף ונשים ביום אחד, ולא היתה כל תקוה להצלה, כי גם המלך לא יכול להושיע (כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב) והמן המשחית עומד במעלה עליונה בהצלחה, עד אשר המלכה בעשותה משתה לא הזמינה מכל שרי המלך כי אם אותו וגם למחר הו קרוא לה עם המלך, ואם בנוגע לדאבון לבו מצד מרדכי, גם לזה מצא עצה, עץ לתלותו עליו מוכן לו, ומלשינות עליו מוכנת לו להמן כבר בכיסו, גם אין ספק כי ירצה המלך לחתום על תלית מרדכי כי כבר נתן לו את כל עם מרדכי, ואך דאגה אחת הטרידה אותו, כי המלך ישן עד שלש שעות ביום, ועד שיחתום המלך תעבור שעה רביעית ועד שיגמור עסקו עם מרדכי יעבור חצי היום, ואז עליו ללכת אל משתה המלכה ומתי יתן שנה לעיניו? כי כל הלילה היה ער וזרז על עשית העץ, כי כלום דבר קטן הוא לתקן עץ גבוה חמשים אמה? למען ישאר מרדכי תלוי בעיר לזמן מרובה (ויראה נקמתו ממנו) ולא יתן ריחו (מרחיקין את הקברות מן העיר חמשים אמה), לתקן עץ כזה הלא הי' צריך כפר של פלחים, לכרות עצים גבוהים יותר מעשר אמות ולשלבם איש אל אחיו! ואם ילך ישר אל המשתה מבלי אשר יתנמנם מעט, באיזה צורה ישב על המשתה כשהוא מנמנם? ותאב הי' המן מאד, אשר יתעורר המלך ויקום היום בבקר השכם, ואז הי' הכל טוב ויפה, והנה ניסה המן את גורלו והלך לחצר המלך כאור הבקר, וגם בזה הצליחה לו שעתו, המלך ער, והוא קורא אותו אל החצר הפנימית!.. ולא עוד אלא שהוא שואלו – “מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו”? ועל מי יכוון המלך אם לא עליו? וכאן הוא מרחיב לבקש – יביאו לבוש מלכות וגו‘, והוא שולח כבר ידו אל חיקו להוציא משם את גזר דינו על מרדכי לתתו למלך לחתום עליו, ובטוח הוא על כל זה, מכל ההצלחה שהאירה לו פנים עד לאותו רגע, והנה קול התותח מפוצץ ראשו! – "מהר קח את הלבוש ואת הסוס ועשה כן למרדכי הי־הודי!.. אם לא תקף השבץ להמן במקום – הנה הי’ חזק מצור! 37

בני ישראל לא ידעו לצערם מהנעשה בחצר המלך, ובטח הלכו לישון מתוך דמעות שליש (בדמעתי ערשי אמסה), ופתאום, עם אור הבקר, והנה מהומה בחוץ! כל אחד מתעטף בחטיפה במעיל־השנה אשר לו ורץ החוצה להודע על המהומה, והאנשים רצים ורצים עד שמגיעים לארמון המלך, ושם רואים – מרדכי יושב על סוס המלך לבוש בלבוש מלכות והמן קורא בקול צרוד (כי לא ישן כל הלילה): ככה יעשה לאיש וגו'!

עובר חצי היום ושוב מהומה בחוץ! מה קרה? – סוחבים את המן, עונה איש לרעהו, מבית המלך אל הצליבה! לתלותו על עץ גבוה חמשים אמה, אותו העץ שהכין למרדכי!

כשאנו רואים את כל זה, מתברר לנו, כי בשעה שאנו זוכים, תבא תשועת ד' כהרף עין (לו עמי שומע לי, כמעט אויביהם אכניע).

ו“לשנותה ביום” מלמדנו, כשאנו רואים לכאורה שמי ישראל מתחילים להאיר, עלינו להיות זהירים, לא לרוץ מתוך שמחה לתיאטראות ולחדוה של הוללות, קראו את המגלה ותראו, לי־הודי שושן הי' כביכול אור, אחשורוש עשה משתה לכל העם הנמצאים בשושן, כפרסים כי־הודים, זכיות שוות, המתבוללים מסתובבים וצוחים – אחים! מה לכם ולירושלם? הנה פרס היתה לנו למולדת, כלנו נשב על מטות כסף וזהב על יד כרשנא שתר (בשורה אחת עם המניסטורים) ונשתה “יין מלכות”, כלום יש חיים יותר טובים מאלה? יש איפוא לגלח את פאת הזקן ולקצץ בארך המעילים, כי איך אפשר לשבת עם שרי המלכות בזקן ארוכה ומעיל ארוך?

ובבית הנשים רותח כמו ביורה (גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים), ישבו עם המלכה ושתי ועם השרות כאחת, ונתפרות לצורך זה שמלות חדשות קצרות ביותר (וגרבים מראה בשר) גלויות הלב וחשופות הזרוע, במלה אחת – חיים! פרס שבה להיות ארץ ישראל!

תוכן העניינים

סוד קיומנו או המחנך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה