סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
פרק יא. · חמשה עשר בשבט
יום זה הוא ראש השנה לאילנות, האילנות גמרו תקופה בחייהם ומתחילים תקופה חדשה הנמשכת עד ט"ו בשבט השנה הבאה.
דבר זה רומז לאדם, הנמשל לעץ (כי האדם עץ השדה) בפרט, ולעם ישראל הנמשל לכרם (כי כרם ד"צ בית ישראל) בכלל, אשר לא יפחדו בראותם כי יבשו עצמותם אבדה תקוה להם ח"ו, כי דוקא באותה שעה לשד ממלא את תוכן והחיים מתחדשים, צומחים ופורחים עלים לתרופה, שרשים מלמטה וענפים ושריגים מלמעלה.
כל יום ט"ו בשבט מזכירנו ברעיון זה ואנו מתמלאים תקוה כי יציץ ופרח ישראל, ולכך אנו משתתפים עם האילנות בחגם.
וכשם שהתחדשות האילנות היא המשך לחייהם הקודמים, כי היא מחזקת אותם ומחדשת כחותיהם, כן התחדשות עם ישראל ההולך בדרך התורה היא המשך לחייהם הקודמים, כל שנה מוסיפה אומץ להם להמשיך הלאה את חייהם הישראלים.
וכשם שט“ו בשבט מסוגל לנטוע בו אילנות חדשים, כן הוא מסוגל ליטע בלבנו רעיונות נשגבים על אהבת תורה, כי בר”ה לאילנות מתחלפים חוקי המעשר כמו שלמדה תורה, שהשנה הראשונה והשני' הרביעית והחמישית של שמיטה, נוהגים בהן מעשר ראשון ומעשר שני, ובשלישית ובששית נוהגים מעשר ראשון ומעשר עני, והשביעית היא שמיטה, והנה ט"ו בשבט מעוררנו על דיני מעשרות שביעית ערלה ונטע רבעי, הנוהגים בארצנו הקדושה.
נטיעת עצים היא דבר חשוב מאד בארצנו הקדושה, כמו שאנו רואים, שאסור לגדל בהמה דקה בישוב, פן תשחית לאילנות, ואולם דבר הזה איננו כי אם אמצעי לקיים המצוות התלויות בארץ, שעל ידן דוקא יהי' לנו תקומה בארץ, כמו שיוצא מנוסח הברכה – “ונאכל מפרי־ה ונשבע מטובה”, למען נוכל “לברך אותך עלי' בקדושה ובטהרה”. לפיכך מצוה לאכול ביום זה מפרי האילנות לברך את ד' עליהם תחלה וסוף, ועל ידי זה יבורכו האילנות הנידונים ביום זה לפי ערך מעשה בני האדם (עי' מעשה אלפס באידיש ח"א).
אלי־הו הנביא כותב בספרו (תנא דבי אלי־הו זוטא פ"ג) כי אין פירות באין לידי הרקבה אלא מתוך דרכיהם של בני אדם. עי' ספרי הדר זקנים (זכרון יח), בשעה שאוכלין חלילה בלי ברכה כמו בהמה, אומר השי"ת – גם העכברים מעשה ידי, יבאו אף הם ויאכלו.