סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
פרק י. · שבת בראשית
בשבת בראשית שאחר החג מתחילים לומר אחר מנחה “ברכי נפשי” וממשיכים עד שבת הגדול, כי החרף מפיל עצבון על האדם וביחוד סמוך לבין השמשות של מוצאי שבת שהחשך פורש כנפיו ונר אסור להדליק ולטייל בחוץ אין נחת מפני הרפש והקור, וראוי לרומם אז רוח האדם בל יפול ברשת העצבון שהוא מונע גדול לישראל במהלך שלמותם, ולכך הנהיגו הראשונים לומר ברכי נפשי וחמש עשרה שירי המעלות, להתבונן בפלאי הבריאה, איך סדר השי"ת הכל בחכמה והשגחה יתרה, שכל הנברא ביום הקודם הוא הכנה ליום של אחריו עד האדם שהוא תכלית כל הבריאה, עד שיש להתפעל מחכמתו ית' בבריאתו, ולהגיד לפניו: “ד' מה רבו מעשיך” בבריות לאלפים ולרבבות בים וביבשה, ואף על פי כן, “כלם בחכמה עשית”, שהכינות לכל אחד האמצעים שעל פיהם יתקיים ולא יכלה האחד את השני, והכינות מעוז ומשגב לחלשים מפני החזקים מהם (הרים הגבוהים ליעלים, סלעים מחסה לשפנים), עד אשר – “מלאה הארץ קנינך!” המינים מתקיימים והאישים מתרבים והארץ מלאה מהם.
כמו כן נסדר לנו הדבר לרומם את רוחנו בארך גלותנו (הדומה לימי החורף המטיל עצב), ואמר “קויתי ד' קותה נפשי” פעמים, כנגד שני מיני גאולה של “בעתה” (בזמנה) ושל “אחישנה” (לפני הזמן אם נזכה), וצייר המשורר את ישראל בגולה כאיש צבא העומד על המשמר בליל סגריר סמוך ליער נורא, אשר לבו נמס בקרבו לכל קול נהימה ונהימה שהוא שומע מחיות היער, ורק שביב אחד של נחמה מאמץ אותו, אשר בעלות השחר ישוב לביתו לנוח בו, אך תקותנו להגאל יותר בטוחה מזו של השומר לבוקר, יען מה? יען האיש הצבא הוא רק “שומר לבקר”, ואינו יכול לחשוב על גאולה מוקדמת, אבל אנו – “יחל ישראל לד' כי עם ד' החסד והרבה עמו פדות”, יש לנו תקוה כי בעוד לילה תשוב החשכה לאור (הוא קץ “אחישנה”), כמ"ש – “אמר שומר (שומר ישראל) אתא בקר (אורן של ישראל) גם בעוד לילה”, ורבים הם עוד דברי הנחמה בשירי המעלות לעודד את לבבנו.