סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
פרק ט. · חג הסוכות
יום חמשה עשר בתשרי הוא יום ראשון של חג הסוכות, כמ"ש, “בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים”.
באור הדבר – כשיצאו ישראל ממצרים בחמשה עשר בניסן ביד רמה לעיני כל מצרים התאספו כלם בעיר רעמסס, ומשם נסעו לסוכות, ומובן מאליו, שבזמן של יותר מעשרים וארבע שעות לא באה שינה בעיניהם, בערב הפסח היו טרודים בהקרבת הפסח, בלילה – בחציו הראשון אכלו את הפסח כשמתניהם חגורים ומקלם בידם כאשר צוו, בחציו השני היתה צעקה במצרים אשר לא היתה כמוה כי אין בית אשר אין שם מת, ומובן שגם באותו הזמן לא יכלו ישראל לישן, בבקר עזבו את רעמסס ונסעו לסוכות (דרך של ימים נסעו בשעות אחדות כעל כנפי נשרים) אנשים נשים וטף, והנה היו עיפים ויגעים, והכין הב“ה להם במוקדם, סוכות, אשר יוכלו לנוח שמה מעמלם, בליל ט”ו בניסן עלו וצמחו בדרך נס עלים גבוהים כקיקיון של יונה שגם הוא צמח בן לילה, ועמהם פרחי ריח, להיות לצל על ראש עמו מחום השמש, ובצל הסוכות הללו חנו ואפו שם את הבצק שהוציאו ממצרים, עוגות מצות, כי לא חמץ, ולכך קוראים לתחנה זו בשם “סוכות”, ומיד בנסעם מסוכות, הוליך ד' לפניהם את “עמוד הענן” יומם לנחותם הדרך, “ועמוד האש” לילה להאיר להם, וענני כבוד מסביב להם ועל ראשם להגין עליהם כ“סוכה”.
לזכרון נס, שרמז לנו הב"ה, שאם נלך בדרכי התורה נחיה חיי ענג גם במקומות שלפי הטבע לא יוכל איש לעבר בהם, צונו ד' לעשות סוכות בזמן האסיף, כשמאספים התבואה מן השדה אל הבית. לאחר הפסח לא הי' כאן זכר לנס, כי רבים עושים להם סוכות ואהלים בקיץ לתענוג, ולא כן בתחלת ימות הגשמים בשעה שהכל עוזבים את הסוכות ונכנסים אל הבית31.