סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
פרק ט. · הושענא רבה
יום השביעי של “סוכות” נקרא “הושענא רבה”.
שושנה – מדוע נקרא חג הסוכות “חג שמחתנו” ומה ענין “האושפיזין”?
אמא – אימתי יכולים הורים לשמוח עם בניהם? בשעה שהם מקוים כי יזכו לגדלם, כי בשעת גדול הבנים יקרה להורים רבים שאחוז ידוע יעדר להם ח“ו, ואילו היו ההורים בטוחים שילדיהם יגדלו אצלם וירוו מהם נחת היתה שמחתם שלמה לפניהם. וכן הדבר עם “הבן יקיר לי אפרים”: “חג המצות” הוא אצלו יום ההולדת – “זמן חרותנו”, יצאנו מעבדות לחרות, הוצא הילד מבטן מצרים, תעלת החשך, שבה הי' ישראל כרוך כילד בבטן אמו (גוי מקרב גוי), “חג השבועות” הוא היום שבו החל ישראל ללכת אל ה”חדר" וללמוד תורה “זמן מתן תורתנו”, אבל עדיין אין השמחה במלואה, אי אפשר עוד לדעת, אם הילד הזה שנחלש כל כך בבטן אמו (במצרים) ולומד בהתמדה בתורה, אם יאריך ימים, כי לבד שהתורה מתשת כחו של אדם, עוד בוערת עליו קנאת חבריו הבנים השובבים שאינם רוצים ללמוד (הר סיני – שבו ירדה שנאה לישראל מאומות העולם).
לתכלית זו הוליכנו הב“ה ארבעים שנה במדבר, להורות לנו, שאפילו לא יעמול ישראל הרבה לפרנסתו בהיותו שקוע בתורתו, גם זאבי ערבות יקיפוהו עם פיות פתוחים לבלעו, להכעיס שונאיו, יחי' ישראל ויגדל, עד אשר יבינו הכל כי הוא מציאות אלקית, אשר נברא להאיר עיני העולם וללמד לכל ישראל את האידיאל הנשגב של הכרת האמת32, ולפיכך הוליך אותו ממצרים ישר למדבר נורא, אשר לא יוכל איש גם לעבור בו (בארץ לא עבר בה איש), מחום השמש אפשר לקבל דלקת המוח, ומאין יקחו מים בעד מיליוני נפש? ומה בנוגע לחיות רעות ונחשים צפעונים? (מקום שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים), ושם במדבר ההוא כלכל ד' אותו ארבעים שנה: “ימצאהו בארץ מדבר” – המציא הב”ה לעם את כל צרכיו, בארץ שממה שאין להשיג בה דבר, נשא להם מזון באוירונים (“מן” מן השמים) ויום יום מצאוהו מתוק מדבש מסביב לאהליהם, ובאר מים התגלגלה עמהם באשר יתהלכו (בארה של מים), וסביב סביב להם ענני כבוד אשר הגינו עליהם מחום השמש, ועמוד ענן הולך לפניהם יומם לישר את הדרכים, ההרים הגבוהים עזבו את רום מקומם וירדו אל הבקעות למלאתם ולישר מסלה להם, גם החניקו את הנחשים והחיות הטורפות, ובלילה – עמוד האש הולך לפניהם להאיר להם את הדרך אשר ילכו בו. בחנותם, הקימו להם צריפים משפחה משפחה לבדה, בסדר נאה, אשר לא יראה האחד מה שמתרחש אצל השני (מה טובו אהליך יעקב), וככה גודל העם במזל תחת מזג אויר, אשר בדרך הטבע לא הי' אפשר להתקיים בו חדש ימים, והם גודלו ארבעים שנה רצופות עד שהגיעו לבינתם המלאה (בן ארבעים לבינה, לא קאים איניש אדעתי' דרבי' עד מ' שנה).
זהו “זמן שמחתנו” – החג הזה מראה לעולם, כי תהי' תקומה לנו על אף כל צוררינו, המופת הגדול על זה היא ה“סוכה”, היא מוכיחה כי אין קיומנו באופן טבעי ככל הגוים, היושבים בבתי חומה הבטוחים מרוח וממטר, בטחון זה איננו קיים, בא זעזוע אדמה אחר והופך את הבתים הכי מבוצרים כמהפכת סדום ועמורה, ואולם קיומנו – בחסותנו בצל סוכה, אשר ממנה נשקפים השמים, ועינינו נשואות אל על (אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים), אין אנו בטוחים כי אם במבטחו, “כי בסוכות הושבתי את בני ישראל”, בצריפים חלשים הושיב אותנו במדבר נורא כזה, בין כשהיינו חונים, סוכות כמשמען, למשפחה ובית, ובין כשהיינו נוסעים, שהיינו מוגנים אז בסוכה כללית – “ענני הכבוד” שהקיפו את כל מחנה ישראל, סוכה זו מוכיחה, כי עם ישראל עם הנצח, כל זעזועי אדמה אשר יהפכו ערים לא יהפכו את הסוכה הישראלית, הזעזוע יוכל אך להשליך ממקום למקום, אבל לא להרוס, כמו שהוכיחה התולדה הגדולה זה אלפי שנים.
התולדה מוכיחה, אך אנו יש לנו להבין באיזו זכות אנו קיימים לנצח? – על זה עונה שירת “האזינו” – “ימצאהו בארץ מדבר”, ואומר המדרש: כששלח הב“ה את משה רבנו לפרעה לגאול את ישראל שאל להב”ה – והלא מצרים מלאה גלולים וישראל אף הם שקעו בבוץ זה של עבודה זרה, ובאיזו זכות אגאלם? והשיב לו השי“ת –”ראה ראיתי“, אתה רואה אחת, במה שהם שקועים עתה, ואני רואה שתים, אנכי הרואה ללב יודע ומכיר, כי עבודתם לאלילים היא מאונס, ומיד שיגאלו, ימשכו אחרי כמים, וזו כונת השירה, הב”ה נתגלה על עם ישראל לגאלו ממצרים בדעתו כי, ימצאהו נאמן לפניו בארץ מדבר, נשען על אמונתו הנשרשת בלבו יעזוב את אדמת מצרים השמנה (כגן ד' כארץ מצרים) וילך אחרי ד' אל המדבר, כשלשת מיליוני נפש גברים ונשים וטף, ולא ישאל איה איפֹה ימצא הלחם במדבר? ואיך יהי' אפשר להתקיים שמה? השי"ת אומר ללכת ואין כאן שאלות, מאמינים הם כי הוא כל יכול, ויכל להפך מדבר לארץ נושבת, גם את התורה יקבלו שם ויתמסרו בכל אבריהם לד' (כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך).