סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
פרק ח. · צום גדליה
בתוך החשך שהחשיך נבוכדנצר את עיני ישראל ששרף את המקדש והגלה את המלך ושריו ונכבדי ישראל לבבל והרג בעם לאלפים ורבבות, הופיע זוהר כוכב אשר העיר קצת את עיניהם, כי לא בקש נבוכדנצר להשמים את הארץ ולאבד זכר לישראל, הוא רק חפץ שיהיו ישראל נכנעים תחתיו, ולפיכך לקח את הגדולים והנכבדים שבו, ואת ההמון הפשוט, אותו שנשאר מהרעב וחרב המלחמה, השאיר בארץ ונתן עליהם “נציב” מאחיהם, את הצדיק “גדליה בן אחיקם”, ובהמשך הזמן היו ישראל מתנערים מעפרם, שבוים רבים היו חוזרים, הבתים הנשרפים היו חוזרים ונבנים, ולאחר זמן, במות האכזר נבוכדנצר, היו חוזרים ובונים את המקדש, ובני ישראל היו שבים לגדולתם. והנה באו רשעי ישראל והרגו את הצדיק גדליה בן אחיקם, וכבו את הגחלת הנשארה, רבים מהעם ברחו למצרים ונהרגו בדרך, רבים ברחו לאפריקא ולארבע כנפות הארץ, והארץ נשארה שממה יותר מחמשים שנה לא עבר איש ביהודה (מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו), וצריך ביום זה לא רק להתענות, אבל גם לבכות לחורבנו הגמור של העם, אשר כיסה עב הענן את שמי זהרו (איכה יעיב באפו ד' את בת ציון) ונפלה משמים ארץ תפארת ישראל, וחשך העם והושפל, אשר בעד כל עלילת דברים של “לא דובים ולא יער”, נשפך דם העם כמים. ומצד זה, יום הרג גדליה הוא כמעט גדול בשממותו מיום חורבן המקדש (קשה סלוקן של צדיקים לפני הב"ה יותר מחורבן המקדש). הנביא ירמי' כותב (מ"א יד) שיהודים אחדים התרו בגדליה, כי ישמעאל בן נתניה נשלח מאת בעלים מלך בני עמון להרגו, אך גדליה בהיותו צדיק נשגב לא רצה לקבל לשון הרע, ולמדו חז"ל מזה, שאף שאסור לקבל לשון הרע (לנטור שנאה על השני בעבור זה), לחשוש שמא אמת הדבר ולהזהר ממנו, צריך.