סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
פרק ח. · יום המחרת
ביום כפור, ירד משה מהר סיני עם הלוחות השניים, וקרן עור פניו, אשר יראו ישראל מגשת אליו (יראת הרוממות), ולמחרת הקהיל משה את העם, וצוה אותם להתנדב על מלאכת המשכן, בשעה זו היו הנשים הראשונות שהביאו את תכשיטיהן למלאכת המשכן (ברשות בעליהן), ואף את התכשיט הנחוץ להן ביותר התנדבו, הוא המראה (שפיגל באידיש), שממנו עשו את הכיור.
שושנה – מהיכן זכה משה לקירון עור פניו?
אמא – ישנן אבנים טובות המאירות בחשך, את אבני יקר אלה אם ישימון בכלי חרס יעיבו נגהן, אך אם יתנון בכלי זכוכית מלוטשת, אורן יבהיק במלא תקפו. כן הנשמה, היא ניצוץ מהאור העליון (חלק אלק ממעל), אך ניתנה בגוף של עפר מן האדמה ואורה טמיר ומכוסה, ואולם גם הזכוכית עשוי' מחול עם תערובת של פוספור, וכן האדם אפשר לו לזכך את חומרו, עד אשר יוכלו קרני אור הנפש להבקיע אל החוץ ולהאיר את פני הגוף, ולכך משה רבנו שזכך את חומרו על ידי התורה, הבהיקה נשמתו את אורה ושלחה את קרנותיה החוצה, כמ“ש דו המלך ע”ה: “גם עבדך”, הוא גופי,“נזהר”, והבהיק זהרו, “בהם”, באמצעות דברי התורה. הדבר הזה הראה הב“ה לישראל ע”י משה בתתו להם את הלוחות השניים, להראות, שכל המשתדל בתורה יכול לבוא למעלה רמה של קרון עור הפנים כמשה, איש איש לפי השתדלותו.