סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
פרק ו. · יום פטירת אהרן הכהן
בר"ח אב נפטר מורנו הגדול “אהרן הכהן” ככתוב בפ' “מסעי” (ויעל אהרן הכהן וגו' וימת שם וגו' בחדש החמישי באחד לחדש). ביום מותו נסתלקו ענני הכבוד שהיו מקיפים לישראל, וחשבו העמים שכבר ניתנה רשות להלחם בישראל (כמבואר בפ' חקת).
שושנה – מדוע לא נכתב בתורה רק יום פטירתו של אהרן הכהן ולא של האבות וגם של משה רבנו לא נזכר בתורה (הוא רק נלמד מספר יהושע)? ומדוע דוקא בזכותו של אהרן זכו ישראל לענני הכבוד? ומדוע יקראו דוקא העננים “ענני הכבוד” ולא ה“מן” – “מן הכבוד”, האם אין זה כבוד גדול לישראל שכל העולם אוכלים “לחם מן הארץ” והם אכלו “לחם מן השמים”?
אמא – יפה שאלת בתי, אהרן הכהן הי' אוהב גדול לבריות, ואם גם לקח ממנו איש את משרתו הכבודה לא הי' בלבו כל תרעומת עליו, אך אדרבה שמח באשרו של האיש ההוא, כמו שאנו רואים, שמשה רבנו ברח ממצרים מפני חרב פרעה והי' מחוץ למדינה במדינת כוש ומדין ארבעים שנה, ובכל הזמן הזה הי' אהרן היוצא ובא בין השי“ת וישראל ובין ישראל לפרעה, כמו שאמר הנביא לעלי הכהן (שמואל א, ב): “הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה”, ובא הב”ה לתת את המשרה הזאת על שכם משה, ולא אבה משה בידעו כי הדבר מגיע לאהרן אחיו, ואמר להב"ה: “שלח נא ביד תשלח” – ביד אחי שאתה רגיל לשלוח על ידו עד הנה, כי חשב משה כי יהי' מזה צער וכאב לב לאחיו הגדול.
והשיב לו השי“ת – אין אתה מכיר עוד את אחיך, “הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו”, לא זו שלא יכעס עליך, אך אדרבה, ישמח בלבו על אשרך! בתנאים כאלה, השפיע אהרן בלב ישראל אהבה איש אל אחיו, באופן, שאומות העולם אשר ראו את ישראל במדה זו מלא לבם “יראת הכבוד” להם, דבר זה הוא בחינה של,ענני הכבוד”, זאת אומרת, הגנה מתוך יראה של כבוד, וכמחז"ל: המהלך בדרך ואין עמו לויה (אין עמו דבר שיגן עליו מפני חיות ולסטים), יעסוק בתורה, שנאמר, כי לוית חן הם לראשך, התורה המביאה את האדם לכלל, אוהב את המקום אוהב את הבריות, שופכת חן על האדם, ודבר זה מלוה אותו ומגין עליו מכל סכנה.
שושנה – בארי לי אמא יותר, מה זאת אומרת שה“חן” מלוה את האדם ומצילו מפיהן של חיות רעות?
אמא – בתנ“ך מסופר, שהשליכו את דניאל בגוב האריות, בעת שהרעיבו את האריות שלשת ימים, והאריות לא נגעו בו לרעה, אך אדרבה, לטפו אותו כאשר ילטפו את גוריהם, בהיות חן ד' שפוך על פניו. הנך רואה בתי, כי יש לו להב”ה מין בושם אשר יקרא בשם “חן”, כשהוא שופכו על פני האדם, גם חיות רעות ישאו פניו, וכן נשאו פנים לישראל החיות שבמדבר (מקום נחש שרף ועקרב) והלסטים (החיות בעלי שתים) בזכות אהרן.
ורומזת לנו התורה, שבר"ח אב, כשנפטר אהרן, נסתם המקור של אהבה אנושית, והרשו להם כבר החיות בעלי שתים להתגרות מלחמה בישראל. והנה הסבה לגלותנו הלא היא “שנאת חנם”, אשר מעת שנפטר אהרן נסתם המקור לאהבת הבריות, ולפיכך – משנכנס אב ממעטים בשמחה, בשעה שאהבת הבריות חסרה לא תוכל השמחה להיות מלאה, ולכך, עלינו להשתדל להחיות את אהרן, בזה אשר נשתדל להיות מתלמידיו כמו שאומר הלל הנשיא שהי' גם הוא אוהב הבריות הגדול: “הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”, כי בכח התורה לשמה זוכים להיות, “אוהב את המקום אוהב את הבריות, משמח את המקום משמח את הבריות”, וישובו אומות העולם וישיגו “יראת כבוד” מפני ישראל, ונשוב קוממיות לארצנו במהרה אמן.
שושנה – על איזה עון השליכו את דניאל לבור האריות?
אמא – מתולדתו של דניאל יש ללמוד הרבה, שמענה איפוא בשים לב.
תולדת קדשנו מספרת: בשעה שהחריב נבוכדנצר את המקדש הראשון והגלה את ישראל לבבל, צוה על שר צבאו לבחור מבין השבויים, מבני אצילי העם וזרע המלוכה, בחורים יפים ונבונים, ולהכניסם בבית הספר הגבוה אשר למלך לשלש שנים, אשר ילמדו שם שפת ולשון כשדים, ואחרי כן יהיו בבהיכל המלך, אשר ישתעשע בהם המלך, ונמצאו ארבעה בחורים מזרע המלוכה: “דניאל חנניה מישאל ועזריה” אשר ניתנו בבית הספר לשלש שנים ומשלחן המלך יכולכלו.
נמלכו ביניהם ארבעת הבחורים הללו, לא להתגאל במאכלות אסורות, ובקשו מאת השר הממונה על משרתי המלך לשחררם ממאכל המלך, אך השר ענה להם כי ירא הוא את המלך, כי אם לא יאכלו יגידו פניהם את חטאתו והסכימו הילדים ביניהם לפנות אל המלצר (הפקיד הממונה על האכל) ובקשו ממנו אשר ינסה אותם על עשרה ימים לקחת לביתו את משמן מאכלם ומשתיהם יינם ולתת להם תמורת זה “זרעונים” (פולים ועדשים) אשר יבשלום ויאכלו ותחת יין ישתו מים, והי' אם יהיו פניהם רעים לעמת שאר הבחורים הניזונים משלחן המלך הלא יוכל לתקן ולתת להם להבא משלחן המלך. המלצר הסכים, בדעתו כי אין כאן הפסד, אך אדרבה, אם יצליח הדבר, יעלה בידו עסק טוב, לקבל לביתו 4 מנות יפות ליום במחיר מעט מן הזרעונים. הוא נסה לעשרה ימים, ולבסוף נוכח כי היו פני ארבעת הבחורים יפים מאלה המתכלכלים משלחן המלך17.
אחר זמן חלם למלך מלום נורא, והחלום נשכח ממנו, הוא הי' נרגז ביותר ורצה להרוג את כל החכמים והמכשפים, באמרו, אוצרות של כסף מוצאים מבית המלכות על אלה, ולבסוף, כשמגיע לאיזה ענין אין יודע בהם. הדבר הגיע שגם דניאל וחבריו עמדו להתבער עם שאר החכמים, הם התפללו להשי"ת, והוא גילה את החלום עם פתרונו לדניאל, ודניאל הודיע כי הוא יכול להרגיע את לב המלך.
כשהתחיל דניאל להגיד את החלום לפניו, נזכר המלך בחלומו, ודניאל אמר לו את החלום ואת פתרונו. המלך נפל אז על פניו והשתחוה לדניאל ומינה אותו לשר על כל חכמי בבל ונשאר בגדולתו גם לאחרי מות נבוכדנצר בימי בלשצר בנו.
ודריוש המדי כבש את מלוכת בבל מידי בלשצר, ומינה את דניאל לשר השרים, בשעה זו נתקנאו בו השרים, שיעלה יהודי להשלטון הכי עליון במלוכה ובקשו מום בו ולא מצאו, אך “כשמחפשים מוצאים” אומר הפתגם.
ובאו לפני דריוש בהצעה כזו: היות ואין הדבר נאה שאיש פשוט יגיש את בקשתו ישר לידי המלך, כי אם באמצעות שר, אשר יבחננה אם היא ראוי' לבוא לפני המלך, כן איננו נאה, שאיש פשוט יבוא בבקשתו יש לפני “מלך העולם”, אבל, עליו להגישה בכתב או בעל פה בתחלה אל השר, אליך אדוננו המלך, כי אתה היד השני' למלך מלכי המלכים, ואתה תגישנה למלך העולם, ומי שיעבור על פקודה זו במשך חדש ימים מהיום, יושלך לגוב האריות.
המלך לא הרגיש בערמת שריו כי פורשים הם בהצעתם רשת לרגלי דניאל, וחתם על ההצעה ונכתבה בחוקי פרס ומדי.
דניאל לא השגיח על זה, והתנהג כמנהגו, להתפלל שלש פעמים ביום בחדרו אשר לו חלון פתוח לנכח ירושלם. השרים השגיחו עליו ומסרו למלך כי עבר דניאל על פקודתו. כראות הקיסר את הרשת שפרשו השרים לצוד את דניאל, רצה לחזור בו מפקודתו, אך לא הועיל, כי הרעישו השרים עליו כי הוא שובר בזה את חוקי המדינה, כי היום מבטל חק זה ולמחר אחר וכן הלאה, הוא התפתל עם שריו כיום תמים (להציל את השר היקר לו דניאל) ולא הועיל, דניאל הובל אל הגוב והושלך לפני האריות הרעבים, הקיסר אמר לו: הא' אשר אליו תעבוד תמיד הוא יצילך מהחיות הנוראות האלה.
הביאו אבן גדולה וכיסו את הבור, והקיסר חתם את האבן בחותמו ובחותם השרים (למען אשר לא יוכלו להמיתו האריות מהלכי־שתים), והלך לביתו עצב ומרוב צער לא אכל ארוחת הערב, כל הלילה נדדה שנתו, ובבקר השכם שלח לקרוא להשרים ללכת ולראות מה נעשה בדניאל?
בגשתם אל הבור, קרא המלך בקול עצב: דניאל עבד האלק הגדול, ההצילך אלקיך מהמות?
ודניאל השיב לו: מלכא לעלמין חיי, מלך העולם שלח את מלאכו והוא סגר את פי האריות, כי לא נמצא בי חטא לו, גם לך אדוני המלך לא חטאתי.
באותו רגע העלו את דניאל מן הבור כשהוא בריא ורענן.
והקיסר נתן פקודה והביאו את כל אנשי התרמית, הם ונשיהם ובניהם, והשליכום אל הבור, הם לא הספיקו להגיע לקרקע הבור והאריות הרעבים בלעום חיים.
אתן רואות ילדות, עד מה יקרות תפלותינו בעיני השי“ת, כי בזכות שהתפלל דניאל שלש פעמים ביום בכונת הלב הצילו הב”ה מפה האריות, וזכות זו נשארה קימת לעד, כמו שאנו אומרים – מי שענה לדניאל בגוב האריות הוא יעננו!