סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
פרק ג'. · זבח הפסח
בי“ד בניסן אחר חצי היום שחטו את השה שהכינו לקרבן פסח. השם “פסח” ענינו חמלה ודלוג, זה הי' קרבן תודה, להודות להשי”ת על אשר חמל על עמו ודלג על בתי ישראל בהכותו את מצרים בעשר מכות, כמו למשל מכת דם, לא נהפכו מי ישראל לדם, וכן כלן, עד מכת בכורות, שלא הי' בית של מצרי שאין שם מת וכל היהודים היה אור במושבותם ששון ושמחה. לפנות ערב צלו את הפסח והריח הנעים התפשט בכל מצרים ואת הדם נתנו בכל בית יהודי על המשקוף ועל שתי המזוזות, המצרים רעשו וגעשו מרוב כעס, והי' ביכלתם לעשות כלה ביהודים, כי היו ישראל חלשים בעת ההיא, כי נמולו ימים מספר לפני זה, כי ערל אסור באכילת הפסח, אך חתת אלקים נפלה על מצרים ופחדו לנגוע בם. בלילה אכלו את הפסח על מצה ומרורים מתוך שמחה רבה ואמירת הלל.
(מס' מיטב הגיון) והנה אחרי אשר כבר התנכרו בני ישראל לאבותם והאבות לבניהם, וכבר שכחו את נועם אגדת המשפחה, ע"י העבדות הנוראה והעול הברזל אשר רבץ על צואריהם, עתה, בהרגישם את עצמם בפעם הראשונה חפשים מעול נוגשים ומענים, חפשים מיד פקידים ואדונים, ובשבתם יחד (לאכול הפסח) בחברת בני משפחתם – התלהבו הלבבות מחדש מאהבת משפחה עזה ויטעמו את טעם נעימות חיי המשפחה וחגיגת חג במסבת משפחה, יחד אבות ובניהם ובני בניהם ושכנם עם כל נפשות ביתו, אז הרגישו את נעם עבודת ד' בתוך ביתו של אדם, אז הכירו, איך שגו אלה, המבדילים בין החיים ובין עבודת ד‘, ואז נוכחו לדעת, מה קרובה עבודת ד’ אל נעימות החיים, ומה נפלאה ההרמוניה היוצאת מהתאחדות שניהם, בלכתם שלובי יד, לפני ד' בארץ החיים. ריח גן־עדן הריחו פה עלי אדמות (מדרש) וישמחו וייטב לבם, “והנה ד' נצב עליהם”!..
בחצי הלילה הכה ד' כל בכור בארץ מצרים, גם בכור מארץ אחרת שלן במקרה באותו לילה במצרים הוכה אתם.
* * *