אור ברסלב
סוד קיומנו או המחנך חרות הנפש והגוף

סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס

חרות הנפש והגוף

הסדר השלישי בא"ח מלמד את הקורס – “ד' אחד”!

שושנה – אבא! בשעה ששאל אחי “מה נשתנה” לא רציתי להפסיקו, כמו שלמדתנו ב“פרקי אבות” שאחת ממדות החכם היא “שאינו נכנס לתוך דברי חברו”, ואולם עכשו רוצה אני לדעת: א) איך אמר בעל ה“הגדה” – “ואילו לא הוציא הב”ה וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים“, והלא אפשר הי־ה שיקום מלך אדיר וישחררנו מידי פרעה, כמו שספרת לנו, שלפנים היו האכרים ברוסיא “עבדי עולם” להאצילים והיו עובדים בהם עבודת פרך באחוזותיהם, וקם אלכסנדר השני קיסר רוסיא ושחררם מידיהם, וכן שררה זמן רב אינקויזיצי־ה (ענויים אכזרים בעבור הדת) בספרד עד שבא נפוליון הראשון ובטל את האינקויזיצי־ה האחרונה!? ב) מדוע אומרים היום “זמן חרותנו” בשעה שחרותנו לקוחה מאתנו, לפנים היינו תחת יד פרעה וכיום – תחת יד רוסיא גרמניא רומניא פולניא ועוד? – ואנכי, אומר שלמה’לה, יש לי שאלה שלישית קשה משתי שאלותיך גם יחד, רש”י הקדוש כותב בפר' שלח – “ושמנה חוטים שבציצית כנגד שמנה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים”, והדברים מתמיהים, כי מיום ראשון של פסח (שיצאו בני ישראל ממצרים) עד יום שביעי של פסח (שבו שרו את השירה על הים) אין רק שבעה ימים!?

אבא – כשתתבוננו ילדים, תראו שכפל בעל ההגדה ואמר – עבדים היינו “לפרעה במצרים” ואילו וכו' משעבדים הינו “לפרעה במצרים”, והלא הי' מספיק להגיד “משעבדים היינו שם”? אך פרעה ומצרים שני מובנים להם, אחד בחמר ואחד ברוח, בחמר – פרעה מלך קשה הי' ומצרים מדינה קשה, ועשו בלטיהם שאין עבד יוצא מהם לעולם, וברוח – פרעה הוא סמל הכפירה אשר הכריז: מי ד' אשר אשמע בקולו? לא ידעתי את ד‘! ומצרים היא ערות הארץ שטופת הזמה, והנה היינו שקועים שם במ“ט שערי טומאה של כפירה וזמה, וכשהוציאנו השי”ת משם ביד חזקה ע"י עשר המכות כנגד הטבע, יצאנו לחפשי לא רק משעבוד החומר אבל גם משעבוד הרוח, כי עמדנו שם על הלמוד הנעלה של “שמע ישראל ד”א ד’ אחד" על בוריו (כמבואר בפרק האחרון הרכוש הגדול), ואחר כך חזר המקום וקרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את תורתו, כמ“ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא' על ההר הזה, ובאופן כזה שוחררנו מהכפירה לחלוטין, כמ”ש, אתה הראית (נוכחת) לדעת כי ד' (אשר ברא את הטבע) הוא הא־לקים (מנהיג הטבע) ואין עוד מלבדו, וכן גם יצאנו מיון הזימה, כי טהרה התורה את לבנו מטנוף זה, כמ"ש בעלי המוסר, שאין הרהורי זימה מצויים אלא בלב פנוי מתורה.

היה עברי (נכד אמתי לאברהם העברי) ודבר עברית

את חרותנו בחומר אבדנו אמנם בהגלות האויב אותנו מארצנו, ואולם “חרות נפשנו” אתנו נשארה, כל עוד תורתנו אתנו. החרות הזאת החלה לנו בערב הפסח, כשמסרנו נפשנו לבטל את האלילים ושחטנו את הטלה א־לוה מצרים, אשר בזה סכננו בנפשנו מהמצרים עובדיו, כמ“ש, הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו? ולא עוד אלא שהיינו חלשים באותה שעה, כי רוב ישראל בטלו את המילה במצרים ולפני ערב פסח נמולו כל הערלים, כי הערל אסור באכילת הפסח, וכשכפרו ישראל בעבודה זרה נחשב להם כאילו קימו כל התורה כולה (כל הכופר בע"ז כאילו קיים כל התורה) ושוחררו חרות הנפש. ולפי שחרות הנפש החלה מערב פסח, לכך כתב רש”י שמיום שיצאו ישראל ממצרים ועד היום שאמרו שירה היו שמנה ימים כי חרות הנפש היא עקר החרות לנו והיא חרות אשר כל אויב לא יוכל לקחת אותה מידינו, ועל ידה נגיע גם לחרות הגוף, כמ“ש, חרות על הלוחות – אל תקרי חרות אלא חירות, כי בזכות התורה אנו נגאלים, וכמ”ש, וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך וייראו ממך, לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע, ורק בשעה שאנו בידינו שוברים את הלוחות אנו משברים את חרותנו.

וזה שאמר בעל ההגדה – עבדים היינו לפרעה במצרים, עבדים בחומר עבדים ברוח, למלך ולעם, ויוציאנו ד“א, הבורא והמנהיג לברואיו, משם, ביד חזקה, זו היציאה ממצרים, ובזרוע נטוי', זו מתן תורה, (ובזרוע נטוי' זו החרב, היא התורה שהיא חרב פיפיות ביד ישראל52), ובזה קבלנו חרות החומר והנפש גם יחד, ואילו לא הוציא הב”ה את אבותינו ממצרים, אלא שבמשך הזמן הי' בא מלך כנפוליון ומשחררנו, היינו חפשים אמנם בחומר, אבל ברוח היינו, אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה, סמל הכפירה, במצרים, סמל הזימה. ואולם עתה אשר חרות נפשנו אתנו בטוחים אנו גם בחרות גופנו וכימי צאתנו ממצרים יראנו השי"ת נפלאות.

סוף הספר

תוכן העניינים

סוד קיומנו או המחנך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה