אור ברסלב
סוד קיומנו או המחנך הסדר השלישי בא"ח מלמד את הקורס – “ד' אחד”!

סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס

הסדר השלישי בא"ח מלמד את הקורס – “ד' אחד”!

הסדר השני עד"ש, הוא הקורס של “א לקינו!”

השכם בבקר וגו' שלח את עמי ויעבדוני, בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (שמות ט, יג–יד).

אנו רואים בעולם בתי עסק גדולים בשם “חברת מניות” או “פלוני ושותפיו”, והסבה לזה כי העסק גדול מאד שאין בכחו של היחיד לנהלו, ומה גם שהעסק מכיל מיליוני מינים וכל מין בא במידה גסה, בשעה זו מוכרח שיתנהל העסק על ידי חברה של אנשים, אשר כל איש מסוגל למין או מינים מיוחדים בבית עסק זה. אותו הדבר הוא גם בעסק העולמי הנפלא, שאנו רואים מליוני מיני ברואים בדומם צומח וחי, ומי מדבר עוד על חלקי התבל, ישוב, מדבר, ימים, ומה גם הכחות הסותרים ומתנגדים זה לזה כמו אש ומים! בעבור כל זה, באו אפילו העמים המשכילים (המבינים כי יש בורא ומנהיג) לידי מסקנא, אשר ישנם א־להים רבים, אשר ישלטו, מי על הימים, מי על המדברות, מי על האש ומי על המים, ויש על הטוב ויש על הרע, כי איך אפשר לאש ומים, שני הפכים, מאל־ק אחד?

אך א־לקינו שבשמים רצה ללמדנו את האמונה הצרופה: “בראשית” – יסוד כל היסודות הוא, “ברא א' את השמים ואת הארץ” – א־לק אחד ברא בין את הברואים הרוחניים השמים וכל צבאם, ובין את הברואים החמריים הארץ וכל אשר בה, הכל מאתו יתברך, ז"א, בשלט בית מסחרו אין מקום למלת “ושותפיו” אבל הוא – “ד' אחד!” לשם זה נתן עוד 3 תרופות להחולה (פרעה), למען נלמד אנחנו את האמונה הצרופה.

ויאמר ד' אל משה השכם בבקר והתיצב ביציבות48 לפני פרעה ופקוד עליו בשמי על עמי לאמר, “עודך מסתולל בעמי”, עודך דש בהם לבלתי שלחם, בהשענך על א־להיך, הנני ואראה לך, כי אנכי הבורא והמנהיג, אנכי המושל היחידי, ואין שותף אתי, מחר לעת כזאת (זה נאמר לו ביום האחד ועשרים של ההתראה) הנני ממטיר ברד כבד שלא הי' כמוהו, הוא יכה כל עץ, יהרג אדם ובהמה, שלח איפוא וכנס את עבדיך ובהמותיך אל הבית, כי מי מהם אשר יהי' בשדה ימות.

פרעה לא הבריא וניתנה לו התרופה השביעית הברד, הברד ירד חתיכות קרח עם אש מתלקחת יחד, פלא בתוך פלא, טבע האש לעלות למעלה וכאן ירדה (ותהלך אש ארצה) עם הברד, טבע האש לכבות את המים, וכאן האש והמים ירדו כרוכים כאחים תאומים, דבר זה לימד, כי גם הכחות המתנגדים מבורא אחד נבראו, “למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ”.49

אחרי הברד בא העד השני ה“ארבה”, ולאחרי שהתרו בהם שלשה שבועות והם לא נכנעו נטה משה את מטהו על מצרים, וד' העיר רוח קדים עזה בארץ כל היום וכל הלילה, לבשר למורדים על האסון הבא עליהם, שמא ישברו את קשי ערפם וישחררו את ישראל, אך הם נשארו בסרובם, והרוח הביא למחרתו בבוקר צבא גדול של ארבה, אשר התפשט בכל הארץ, בשדות בגנים ובכרמים, בבתים בהיכלות וגם בהיכל פרעה, ואכלו את כל תבואת הארץ כל פרי וכל ירק עשב, הם כלו לאכול את אשר השאיר הברד, והתפשטו כעב הענן בארץ בכסותם לה את אור השמש עד אשר חשכה כל הארץ. גם הארבה הראה כי הב"ה יחיד ומיוחד בשמים ובארץ ובארבע רוחות השמים, רוח הקדים הביא את הארבה ורוח ים השיבו לים סוף, להראות כי מלכות ד' בכל מקום תמשול.

אחרי שהציגו לו שני עדים נאמנים על אחדות ד' והוא לא נכנע, הוא נתון כל כך בחשך עד אשר כל זיק של אור אינו יכול לחדור אליו ולהאיר את בתי נפשו, אמר הב“ה למשה להביא את החשך עליו ועל מצרים, כמ”ש הכתוב “ורשעים בחשך ידמו”, הרשע הכסיל אשר בחשך ילך – יכרת בחשך! בדבור “חשך” רמוזות למפרע שלש המכות שניתנו למצרים בתור מכה של חרפה על אי הצלחתם בשעורים שניתנו להם, הן “ח’שך ש’חין כ’נים”. במכת ה“ארבה” שלפני ה“חשך” נשלמו שלשת הקורסים שלא הצליחו בהם המצרים, ואמר הב“ה למשה, אל יפלא בעיניך הדבר, מה שאני נותן לפרעה תרופות אשר לא תועלנה וממחלתו לא נגרע דבר, כי אם אין בהן תועלת בעבור ה”לץ“, הנה יש בהן תועלת בעבור ה”פתי“, ז”א, לבד מה שהן באות למען יתיסר בהן הלץ בעבור ליצנותו, הנה תפעלנה פעולתן על לבו הרך של עמי, אשר יה' לו לספר לדור דורים50 את ההסטורי־ה הנפלאה, לשתול בלב הכל הידיעה הנשגבה, כי אני ד' הנני לבדי הבורא והמנהיג לכל הברואים.

אחרי זה, כשקבלו המצרים את כל תשע התרופות דצ“ך עד”ש בא"ח, התירו את השלשלאות של הדוב והוא קפץ והתריס בפני משה לאמר – “לך מעלי, אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני תמות!” משה ענה לו אז – “כן דברת”, יפה דברת ובשעתו דברת, כי לא אוסיף עוד לבוא אליך (כמי שאומר אבל אתה תבוא אלי)! דבר זה כתבה לנו תורה למען נדע כי לא הי' פרעה איזה מוג לב, (ראה מ“א ח”ד צד 79 רעיון יפה).

בסדר האחרון בא“ח (ברד ארבה חשך) נשלם הקורס “ד' אחד”, גם מצד כל המופתים בכלל, כי התברר: א) שהוא השליט בכל חקות הטבע, בהפכו את המטה לתנין ואת המים לדם. ב) שהוא הבורא יש מאין בהפכו מעט פיח כבשן לאבק מתפשט בכל מצרים. ג) שכל הבריות מהחי הכי דק לעד להברי' הכי ענקית הכל ברשותו ומזדעזעים לקול פקודתו ועושים את רצונו, בהמיתו את דגת היאור, בהוציאו ממנו את חיל הצפרדעים, בהביאו צבא של כל מיני חיות ולאחרי זה מחנה כבד של ארבה. ד) אשר בידו כל אוצרות האויר, בהביאו את המטר והברד החזק, בשלחו אש וגפרית ורוח מזרח אשר הביא את הארבה בכנפיו ורוח ים חזק אשר השיבו לים סוף. ה) כי החיים והמות בידו, בהביאו עליהם בדברו כל נגע וכל מחלה ובהסירו אותם מיד לקול פקודתו. והנה – הוא אחד ואין שני לו, כמו שאנו אומרים: “אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא ית”ש הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים, והוא לבדו א־לקינו, הי־ה הוה ויהי־ה”.

ולאחרי שגמרו ישראל את חק למודם בשלשת עקרי הדת אשר ב“שמע ישראל”, הם, מציאות השם, השגחתו ויחודו, שהם התמצית של “אנכי ד' א־לקיך”51 וקבלו עליהם את עול מלכותו והם כבר “עבדי ד'”, צריך שלא יהיו עוד “עבדי פרעה”, ופרעה עצמו יחתום להם את תעודתם כי הצטיינו בלמוד ה“שמע ישראל” בארצו.

ואם הלץ (פרעה) אינו חפץ לחתום, אומר הב"ה למשה, אם בדיו אינו חפץ לחתום יחתום בדמע, וככה שולח הפרופסור השמימי תרופה מועילה של “מכת בכורות”. כאן כבר קפץ ממקומו בחצי הלילה ורץ כמטורף לחפש את משה ואת אהרן ובדמעות נוזלות חתם את התעודה – “הרי אתם בני חורין, לשעבר הייתם עבדי פרעה, ועכשו אתם עבדי ד'”.

– אני מוסר לך בני את דברי אלה בקצרה, אומר האב לשלמה’לה, אשר בעזר ד' כאשר תגדל ותבין היטב את שפת התורה, תראה בתלמוד ומדרשים ומפרשים, איזו פנינים ולמודים נעלים משובצים בתולדה של יציאת מצרים.

את כל זה הראה הב“ה לאבינו הזקן אברהם באמרו אליו: “כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם”, הם יתגלגלו בארץ זרה ויסבלו מאות של שנים, וישללו מהם זכיות אנוש, דוקא באותה מדינה אשר תהי' חייבת להם גמול, כי הם אשר הצילו אותה מאבדן רעב, גם בעלי המדינה יהיו אליבא דאמת מחוסרי זכות (“לא להם” – להמצרים), ואחרי כל אלה יחפשו להם תואנות וישעבדום ויענו אותם, אך כל זה ירכך את לבבם ויפקח את עיניהם לראות, שאנית האדם שטה בים סוער, וכל עוד שאין מחוג בידו, עלול הוא לתעות ולפול בידי חיות ושודדי הים, הם כל תכונותיו הרעות, כי האדם כלו זירה של חיות רעות (ראה הקדמה במ“א ח”ד) והמחוג הוא אך “תורת הא־לקים” אשר תראה לו את הדרך הישרה (והודעת להם את הדרך ילכו בה), “וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי”, בבואי לשחררם מאותו העם אשר ישעבד בהם אדין ואעניש אותו באופן אשר מתוך ענש זה ילמדו את עקרי התורה הא־לקית, “ויצאו ברכוש גדול זה” משם (מלת “גדול” נאמרת על גודל באיכות כמו “שבת הגדול” אך על כמות אומרים “רב” – כי הי' רכושם רב). כשהבין אבינו את כל זה, קבל את הגזרה בשויון נפש, למרות שהי' לו צער גדול בשמעו על יסורי הגלות, כי הכל כבר כדאי לעמת “הרכוש הגדול”, כמ”ש דוד המלך ע"ה – “טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך”, “טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף”.

תוכן העניינים

סוד קיומנו או המחנך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה