סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
הרכוש הגדול
ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר
התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם
וידעתם כי אני ד' (שמות י, ב).
– אבא (אמר שלמה’לה) בליל הסדר הקשיתי לך אך ארבע קושיות, אולם עכשו בעברנו על הפרשיות “וארא, בא” יש לי הרבה מאד לשאול.
ראשונה אשאל: זכורני, כשהייתי חולה (רחמנא ליצלן) והרופא טפל בי תשעה ימים ברפואות חדשות זו אחרי זו ללא תועלת עד אשר ביום העשירי נתן תרופה שהועילה בעזר הי“ת, שאלתי, מדוע לא נתן הרופא את הרפואה האחרונה תיכף ביום הראשון, ולא הייתי מוכרח לסבול את מרירות כל אותן הרפואות בתשעת הימים? והשבת לי כי אין הרופא יותר מבן אדם והוא חשב על הרפואות הקודמות אשר תועלנה והן היו יותר נוחות מזו האחרונה. ואני שואל עכשו – והלא הרופא אשר בשמים יודע אל נכון מראש מה שיהי' בסוף, ומדוע הוציא תשע רפואות לבטלה? הלא הרפואה אשר הועילה לו בעצם היתה “מכת הבכורות” והי' לו להשי”ת להכות מיד כל בכור במצרים וחסל!? ולא עוד אלא שהרופא אם טעה היתה כאן תועלת להרוקח אבל במצרים מי הפיק תועלת מתשע המכות הראשונות?
ב) פעם אומר הכתוב – “השכם בבקר והתיצב לפני פרעה” ופעם – “בא אל פרעה”, ושוב “השכם בבקר” ועוד הפעם “בא אל פרעה”.
ג) אחדות מהמכות קדמה להן התראה, שהתרו בפרעה עליהן אם לא ישלח את ישראל, ועל אחדות מהן, הן “כנים, שחין, חשך”, לא היתה התראה, מדוע זה?
ד) פעם נאמר – “בזאת תדע כי אני ד'” ופעם – “למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ”, ופעם – “למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ”, מה כל השנויים האלה?
ה) מהי כונת ר' י־הודה בסמניו? המלים דצ“ך עד”ש באח"ב אין להן כל מובן, כי אם סתם ראשי תבות של המכות, ודבר זה גם נער יכול לעשות, ומה בא התנא הגדול ר' י־הודה להשמיענו?
ו) מדוע הסכים אבינו הזקן אברהם בשויון נפש כל כך על הגזרה של “ועבדום וענו אותם”, בעד סדום ועמורה (כשגילה לו הב"ה את העונש הצפוי להן) הרעיש עולמות, התפלל, התוכח, שמא יש בהן חמשים צדיקים שמא פחות עד עשרה, ובעד בניו לא הוציא מלה של תחנונים וקבל את הגזרה הקשה במלואה?
– אתה שואל כהוגן בני (השיב אבא), שמעה ואספרה לך ספור:
חבורה נכבדה נזדמנה בסעודת חתן בימי המשתה, הציע אחד מהם הצעה במה לשמח את החתן והכלה: איש איש יספר על יום מאושר אחד שקרה לו בימי חייו, ואף אחד לא יספר מה שכבר ספר חברו, והאיש אשר לא ימצא מה לספר הוא יתן תריסר של “יין שמפניא” לכבוד הזוג, הם הסכימו על ההצעה, והחלו בספוריהם, הראשון אמר – יום חתונתי הוא הי' היום הכי מאושר בימי חיי, השני אמר – 15 שנה מאחרי נשואי לא נולד לי בן או בת, והגעו בעצמכם את שמחתי בבוא אלי הבשורה אחרי 15 שנה כי ילדה לי אשתי בן במזל טוב! השלישי ספר ספור אחר וכן כלם, וכשהגיע הדבר להאחרון, אמר שאין לו דבר יוצא מן הכלל ממה שלא ספרו חבריו. טוב, אמרו לו חבריו, הננו מְוַתרים לך על חצי יום. על שתי שעות, על שעה! – גם זה אין לי, השיב האיש, אם תסכימו לי על 5 דקות יש גם לי מה לספר, אך אלה חמש הדקות תכרענה אולי את כל ימי אשרכם אשר ספרתם!
– מענין מאד לשמוע, קראו כלם פה אחד.
– חמש דקות אלו היו, בשעה שבקר הנשיא בעירנו.
– ובמה היתה שמחתך יתרה על שלנו? והלא כלנו שמחנו בבקור זה!
– חכו ותשמעו, – בשעה שעמד ההמון על יד התחנה, וצעקו הידד, הידד! וגם אנכי ביניהם, וברכתי את הברכה: “ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם” עמד במקרה על ידי אציל אחד, והרגשתי בו כי “כבוד מלכים” זה לקח את לבבו, ומוכן הי' באותה שעה לותר על כל נכסיו ובלבד שיבחרו בו לנשיא! בהיותי מעונין בשעה זו בכבודו של הנשיא, נפלה פנטסיא במחי כאילו יאמרו לי שמע נא חיים, אתה חפץ שיבחרו בך לנשיא? ולא על 5 שנים, כי אם לכל ימי חייך! אנכי כמובן לא הי' לי כל ישוב הדעת בדבר ובקול גדול עניתי ואמרתי – כן! עד שכל האנשים סביבי הביטו לכל צד לראות עם מי אני מדבר?
והפנטסיא במחי ממשיכה את דרכה הלאה, ואני שומע שואלים: אבל חיים, מכח? – מכח מה? אני שואל, – בדבר ה“שמע ישראל” עונה הקול, הלא תבין כי בעודך יהודי לא תבחר לנשיא, ואם בנשיאות אתה חפץ עליך להפרד מה“שמע ישראל”!
וכאן החל “ישוב הדעת” גדול, מצד אחד קורא קול: שים לב: – “נשיא”! ולכל ימי חייך, ואולי גם לזרעך אחריך, אושר שאין דוגמתו! ומצד שני צועק קול יותר גדול: את ה“שמע ישראל”? את ה“אושר הנצחי היחידי”?! ולאחרי ההתבוננות קצרה, קול בוקע ויוצא מתוך גרוני – “לא”!
לאחרי הכריזי בקול “לא” הואר לי בכל פנה. נשקעתי בפנטסיא שמימית, אה, מה מאושר אני, יש בידי רכוש שאין כמוהו בעולם! מציעים לי “נשיאות” תמורתו, ובמה נחשבה לעמתו? גם אם תהי' אמריקא השלטת בכל העולם – אני חושב בלבי – לא אעשה את הדבר הזה, אה, מאושר אני, ואין דומה לי!
מובן שפנטסיא כזו, לא יכלה להמשך, ואחרי רגעי מספר נעלמה, אבל אותם הרגעים שנתקימה, האירה את כל פנות לבבי, עד שהרגשתי את עצמי מאושר אושר, שבכל ספוריכם לא נמצאה המקצת שבו45.
נתבונן עתה בדבר, רגש נשגב כזה שהוא חבוי כמעט בכל לב י־הודי, ויש אך להגי־ה שביבו, כמו שמצאנו אצל התנא הקדוש ר' עקיבא במדה גדושה, שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל להוציא מידו את ה“שמע ישראל”, והוא דבק בו, בכל עוז, עד אשר יצתה נשמתו הטהורה ב“אחד” (אשריך ר' עקיבא שיצתה נשמתך באחד), אי־ה איפה לקח הי־הודי את הרגש הנשגב הזה אשר לא ימירנו בכל הון דעלמא? באיזה בית ספר חונכנו בדבר, עד אשר נטבע בדמנו והוא נוזל בכל עורקי גופנו?
בית הספר הזה – היתה מצרים. אותה השנה אשר בה שפט הב“ה את המצרים בעשר מכות, בה למדנו את ה”שמע ישראל" באר היטב עד אשר יצאנו מהבחינה מחוננים במידלי־ה של זהב.
– באר לי אבי, איך?
– לבאר לך בני את הדבר אל נכון, אספר לך עוד ספור:
אם הי־ה לה בן יחיד, היא גרה בעירה קטנה ובקשה לעשות מבנה אדם מצוין בתבל, נסעה עמו לעיר גדולה ומסרה אותו בידי רב מחנך טוב, בשלמה במיטב שכר למוד ובעד כלכלה והשגחה על כל צעד. לפני עזבה את בית הרב, אמרה לו בפני בנה, שהיא מרשה לו לעשות כאשר יבין, אם יראה שיש צורך במכת יד או יותר גרוע מזה, הוא זכאי על הדבר כאב. היא נפרדה ממנו והלכה אל הרכבת. בלכתה בדרך החל לבה לפעמה, מה עשיתי? הרשיתי לרב לעשות עם בן יחידי כרצונו? שמא יעשה לו מי יודע מה? היא חזרה אצל הרב ולקחה את רשיונה בחזרה, ודרשה שהרב לא יגע בו לרעה.
– אשה כבודה, אמר לה הרב, קחי את בנך וסעי אתו לשלום, אם אין רשות לרב להרים ידו על הבן, וביחוד בשעה שהבן מבין זאת, אך לחנם את מוציאה כסף ואני – עמל. מובן, שיש צורך להזדיין בסבלנות, וחכמינו אומרים, “ולא הקפדן מלמד”, אבל כשיש צורך בדבר, צריך שתהי' הרשות נתונה לזה.
האם באה במבוכה, ולא ידעה מה לעשות, כי אם כך ואם כך אין הדבר כשר בעיני‘. פתאם היא רואה, והנה ילד משתובב מעשה “קונדס”, היא קוראה את הרב החוצה ואומרת: רבי! יש לי עצה, כפי מה שאני רואה, יש אתך קונדס גדול, והי’ בכל עת שקונדס זה יעשה מעשה רע יפשטנו הרב על הספסל ויתן לו מנה הראוי' להתכבד, ובני כאשר אך יראה מה שעושים לקונדס זה ייטיב את דרכו וילמוד מתוך שקידה ויתנהג גם בדרך ארץ.
את הרעיון הזה מכנים המדרש בדברי שלמה המע“ה, באמרו – לץ תכה ופתי יערים! הלץ אין דברי תוכחה מועילים לו, כי יתלוצץ על כל דבר, אותו תכה ותשבר עצמותיו, ואפשר שגם זה לא יועיל, כי בשכחו מחץ מכתו, הוא חוזר לסורו וליצנותו, אבל לפחות יהי־ה הדבר לתועלת בעד הנער הפתי, אותו קטן המוח שאינו מבין את התרמית של הלצים והוא נוח להתפתות מהם ללכת בדרך רעה, הוא יקנה חכמה בלבו מהענש הבא על הלץ ולא יתפתה ממנו. ואומר המדרש על זה, “לץ תכה” – זה פרעה, “ופתי יערים” – אלו ישראל, זאת אומרת אותן תשע המכות שהביא הב”ה על פרעה השובב, אשר לא רצה לדעת ולהבין, אם לא הועילו לו, הנה היו לתועלת לישראל בן היחיד אשר יחכם וידע ויבין.
– אבא (אמר שלמה’לה), באר לי היטב בטובך, איך למדו ישראל את ה“שמע ישראל” מתוך תשע המכות שקבל פרעה?
– זהו בני, מה שמלמדנו התנא הגדול ר' יהודה בסימניו. הוא מחלק את המכות לשלשה קורסים: דצ“ך (דם, צפרדע, כנים) הוא הקורס הראשון המלמד – “שמע ישראל ד'”! – עד”ש (ערוב, דבר, שחין) הוא הקורס השני המלמד – “א־לקינו”. – בא"ח (ברד, ארבה, חשך) הקורס השלישי המלמד – “ד' אחד!” באור הדבר הוא פשוט:
תאר לך בני, רועה קטן בכפר, אשר לא ראה יותר מהכפר והעירה הקטנה הסמוכה לו, היש להתפלא עליו, שאינו יודע מה זה מלך ועיר מלוכה? לפי הכרתו וקט שכלו, רשאי הוא לחשוב שפקיד הממשלה בכפר הוא המלך, בהיות הוא השליט בכפר ובעירה. ואם ירצו ללמדו ולהראות לו באופן מוחשי שהפקיד אינו המלך, כי אם פקיד קטן מפקידי המלך, וכי כל מה שעשה עד היום, הי' בפקודת המלך היושב בעיר המלוכה, אין הוכחה יותר טובה מאשר לבוא ולפקוד על הפקיד לעיני בן הרועים בשם המלך לאמר: “עשה כך ועשה כך”! ואם לא ישמע – להכותו בשבט עד שפך דם, כי אז יכיר בן הכפר הפרא הזה, ויבין כי אין פקיד הכפר כי אם משרת קטן של המלך, מכת הדמים תרשום את רשומה במחו לזכור את הדבר לעולמים.
וככה למד הבורא יתברך לישראל, אשר תעו והותעו בדעות כוזבות של אלהי מצרים (הללו עובדי ע“ז והללו עובדי ע”ז), כי הנילוס הוא א־לה, הוא הזן ומפרנס והוא המורה דרך לעם מצרים, הוא עולה ומשקה את השדות והגנים, הוא נותן לחם ומים בכל הארץ. להוציא מדעתם את השטות הזאת ולהוכיח בעליל שאין הנילוס א־לה, שלח הבורא יתברך את משה, אשר יפקוד על פרעה לעיני הנילוס לשלח מיד את ישראל ללכת לעבוד את א־לקי השמים, ואם לא ירצה, באמרו – לא ידעתי את ד', כי הוא מכיר את הנילוס לא־לה, יכה משה במטהו את הנילוס עד הפוך מימיו לדם, ואז יראו קטני המח, כי אין הפקיד (הנילוס) מלך, אבל הוא אחד מהמשרתים הכי קטנים למלכו של עולם, אשר באמצעותו מכלכל הבורא את כל ארץ מצרים בלחם ובמים.
הגע בעצמך בני, שבעה ימים שאין במדינה כמדינת מצרים מים, עד מה גדולה המהומה? כל הטחנות נעכבות, כל בתי הבירה, וכל האניות והרכבות אינן יכולות לעשות דרכן, הנהר נהפך לדם עבה ככבד, כל הדייגים מחוסרי עבודה, כי כל דגת היאור מתה (והדגה אשר ביאור מתה), וריח היאור מתפשט על פני הארץ (ובאש היאור), ההמון צחה צמא, אין טפת מים, בכל בית יובש, אין כף מרק, כף תבשיל, גם הפת כלה (אין מים במה ללוש את הבצק), בקצור, הכל שמם, כל הבארות והמעינות, כל הנחלים והאגמים – דם! קצים ממש בחייהם!
ואילו היתה המכה מקיפה לפחות את הכל, אומר הפתגם, צרת רבים חצי נחמה, אך לדאבון, אצל הי־הודים השפלים (כה ידברו המצרים ביניהם) אשר נרמסו ברגלינו, שם אין מחסור במים! מר ממות אם צריכים ללכת אצל יהודי אשר מאסנו להסתכל בפניו ולבקש ממנו מים! והיהודי הזד הזה הוא דורש עוד כסף מלא בדעתו את מצוקתנו!
– ילדים, באו הנה! ותראו מחזה יפה, צועק נער יהודי אל חבריו, וילדים רבים נקבצו באו להשתעשע במחזה: שני מצרים מוליכים חבית מים על עגלה, והנער הצועק צוחק בלי גבול.
– שמעו ילדים מה שקרה כאן, הוא אומר לחבריו, המצרים פתרוס וכסלוח, קנו בביתנו את החבית הזאת מלאה מים, הם אמרו שאין אתם כסף, אנכי אלך עמהם וישלמו לי בביתם. בנסעם כה, אומר פתרוס לכסלוח, שמע נא כסלוח: נוביל את החבית הביתה ואת הנער היהודי נשיב ריקם לבית אביו! הוא הוציא את המלים מפיו ומיד – המים שבו לדם!
– יפה מאד מחזה־הדם, אמר נער שני, ישתו וירוו מהנילוס אלילם, אנו שתינו ורוינו די מהם.
– אוהו! מה יפה מחזה הדם! ענה נער שלישי, אבא הוליכני תמול אל האספה שעשו משה ואהרן, ושמעתי שבאר אהרן לנאספים, כי מכת הדם מורה, שאין הנהר נילוס א־לה, כמו שחשבנו בחשכנו, הוא אך הפקיד הכי קטן אצל הא־לה הגדול בשמים,ולפי שתעינו אחרי המצרים להאמין שהנילוס הוא הא־לה, השליכו הב"ה ממצבו מתגולל בדם כדבר־אחר.
– עהע! אומר ילד אחד בשם ישראליק, אבא כבר קבץ סכום גדול של כסף, מאותם הימים שהניל שב לדם, בעד כל כד מים נותנים שקל, גם אנכי יש לי הרבה כסף, כל נער מצרי הרוצה לשתות נותן לי מעה.
– ואמא נותנת לך כל המעות הללו? שואל ילד. – כן כן, עונה ישראליק, בעבור שאני מקשיב למה שהיא לומדת אותי, בכל פעם שנער מצרי בא לשתות או איש מצרי בא לקנות כד מים, היא אומרת לי – “שמע ישראל”, קחה בזכרונך, ד‘! יש א־לה בשמים, אשר ברא שמים וארץ הימים וכל הנהרות ובתוכם גם את נהר נילוס, ובפקודתו משקה הנילוס במצרים את השדות והגנים, ובעבור שחשוכי מצרים תעו במדבר ישימון וחושבים שהניל הוא א־להי מצרים, כמו שאמר פרעה, "מי ד’ אשר אשמע בקולו? לא ידעתי את ד‘!" עשה ד’ נקמות במצרים ובא־להיהם, יגועו בצמא, יראו בנוולו של א־להיהם הניל שאי אפשר לגשת אליו מריח הדגים המתים.
– נכון מאד, קורא ילד אחר, גם אבי למדני כך, הוא קבע את הדבר כל כך בלבי, עד שאני נרגש מאד בגשתי אל חבית המים, כאילו רוח א־לקים מרחפת על פני המים, אני רואה שיש א־לקים בשמים, אשר ברא את העולם והוא השליט בו, ובעד אלה המאמינים בו ובהנהגתו, המים זכים כבדלח ויפים ולא דם!
בקצרה – מכת הדם הטביעה בישראל את האמונה הטהורה, כמו שהקדים הרופא הגדול (כי אני ד' רופאך) להגיד – בזאת תדע כי אני ד'!
בחקי שמים יקום דבר על פי שנים עדים, ולכך הביא ד' עליהם מכה שני' “מכת הצפרדע” (צפר־דע, להצהיר את הידיעה בא' כצפר הבקר לא כמו שהיתה חשוכה עד כה), להורות לנו וללמדנו, כי הניל אשר נטהר עכשו מדמו ונרפא מפצעיו חזר להיות פקיד למלך העולם, והוא נרתע לקול פקודתו, לשלוח “משלחת” בבתי המסרבים להכנע לפקודת המלך, משלחת אשר לא תדע להפלות בין איש לאיש, יהי גם גנרל, מיניסטר, ופרעה בעצמו!
התרו בהם 20 יום רצופים, אשר יכנעו למלך העולם, להשליך אכזריותם, ולהיות לאנשים, לשחרר את אמללי הי־הודים החפים מפשע. אין הב“ה מתנפל פתאם על החייב לגבות חובו ממנו, הוא מרחיב לו זמן, פעם 10 ימים, עוד פעם 10 ימים, לפני שלחו את שטרותיו לפקידות הגבי־ה (להודיע כמה ארך אפים לפניו), וכשלא שלמו בכל הזמן הזה, הכריז פרוטסט עליהם רק ביום השלישי (מ20 עד 22). – אהרן נטה את ידו במטה, ז”א, רמז להניל הפקיד, והוא שלח גדודים אחדים מחיל הצפרדעים, הם פשטו בכל מצרים, בבתים, באולמים, בהיכלות, עשו חפושים בתנורים בקדרות בבצקות, בקצרה, הצפרדעים הללו ערכו פרעות במלא מובנן, שללו את האכל התפשטו במטות, גם פזרו את הנוצות אשר בכרים, באופן שהמצרים לא מצאו מה לאכל ביום ועל מה להניח ראשם בלילה.
– הבה ילדים, קורא ילד לחבריו, באו ונעזור לה“מנגינה”, מנגינה נפלאה היא הצפרדע, היא משמיעה היטב את קולה. משלחת פורעים נפלאה שלח להם פקיד־המרום (הניל), כל זמן שלא יכנעו לפני הא־לקים ולא ימלאו את פקודתו לשחרר את ישראל לא יסורו מהם, ידעו אנשי הדמים והחשך כי לא הניל הוא א־לה כי אם הבורא אשר בשמים.
פרעה התעקש, סבל יסורים נוראים, עד אשר הוכרח להכנע, הוא שלח לקרא למשה ואהרן לבקש מאת הא' להסיר את המשלחת, הוא יכנע וישחרר את ישראל. משה התפלל והב"ה רמז להמשלחת והיא עזבה את מלאכתה, אך נתנה להרגיש בה, הם מתו בבתים בחצרות ועלתה באשם וצחנתם, והאנשים – מלאו ידיהם עבודה לבערם (ויצברו אותם חמרים מרים ותבאש הארץ).
ראה הלץ (פרעה) כי הורידוהו מהספסל והמכות פסקו, הוא חוזר שוב לסורו, ואיננו נכנע לפקודה. – עתה, אומר הב"ה למשה, אין לך עוד להתרות בו, כבר הראית לו על פי שנים עדים כי א־לקי השמים הוא בורא העולם ומכלכלו, לא הנילוס וכל א־להי מצרים, עכשו נתחייב מכה לא של צער כי אם של חרפה וכלימה. הך את עפר הארץ, אותה האם שילדה בן ממר כמהו, והי' לכנים בכל ארץ מצרים, מגדול ועד קטן יכוסו בהם, למען ידעו הכל, עד מה מזוהמת מצרים מכף רגלה ועד קדקדה (בזוהמת המחשבה והמעשים המכוערים).
– באו ילדים ותראו, קורא ילד י־הודי לחבריו בצחוק, כי אין הכנים עליהם עצמם אבל גם על א־להיהם!…
– יראו ויוכחו, קורא ילד שני, כי התועה אחרי א־להים אחרים, כלמת נצח תכסהי, אותו ואת א־להיו גם יחד.
– רואים אתם ילדים? אומר ילד שלישי, הב"ה נתן להם מכה, לא להפטר ממנה, התנפלות הכנים על א־להיהם ראוי־ה להכתב לדור אחרון, למדו ילדים לשמוע בקול הרבי, אלקי השמים הוא רבנו המלמד אותנו להיטיב דרכינו (אני ד' מלמדך להועיל), חרטומיהם עצמם מודים כי מכה זו “אצבע אלקים” היא, ענש ממורה התבל אשר יאמר – ראו! אם לא תתנהגו כשורה וכבן אדם, ותתגרדו עד שפך דם!
עד כאן הקורס של “שמע ישראל ד'” (מציאות ד')46.
– ומה ענין השנויים בהתראות (שואל שלמה’לה), בפעם ראשונה נאמר בכל קורס – השכם בבקר הנה יוצא המימה, ובפעם השני' – בא אל פרעה, לביתו?
– ישנם הרבה בני אדם (עונה האב), המבינים באמת כי הצדק עם זה שהוכיחם על עונם, אך מפני שהוכיחם לעיני בני אדם, אינם רוצים להכנע ולהכיר את האמת, למען לא יהיו כסכלים בעיני השומעים, ולפיכך אמר הב"ה למשה, אשר יוכיח את פרעה בתחלה בינו לבינו, כשהוא הולך אל המים ואין איש אתו47, אך כשאין התוכחה מועילה בסתר, יש להוכיח בגלוי, שמא יועיל זה, בהתביישו בפני בני אדם, ולכך שלחו הפעם השני' לביתו, כשהוא יושב על כסאו ושרי המלוכה יושבים לפניו.