סוד ישרים· הרב גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין
שמיני עצרת
פרק א
ליל שמיני עצרת
איתא בגמ' (פסחים דף נ') והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון וגו' אלו נגעים ואהלות שיקרים הם בעוה"ז וקפואין המה בעולם הבא וכו'. הנה כל הסבלנות שבעולם המה רמוזים בכלל נגעים ואהלות וזהו שנאמר והיה ביום ההוא וגו' וכמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצל"ה שכל מקום שנאמר ביום ההוא רומז על זה היום שיהיה אחר ההיקף שבעה כי שבעה הוא ההיקף מעוה"ז כדאי' בגמ' (ערכין יג:) כינור של מקדש על שבע נימין. אבל שמיני הוא ההיקף שאחר שבעה ורומז על ימות המשיח כדאיתא בגמרא (שם) כינור של ימות המשיח על שמונה נימין והארה מזה היום הוא ש"ע שעליו נאמר והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון וכמו שביארו ז"ל אלו נגעים ואהלות שיקרים הם בעוה"ז וקפואין המה לעולם הבא היינו כי יקרים הם בעוה"ז כי בזה העולם הוא יקר וכבד מאוד להגיע להשגת דברי תורה אמיתים כי אם באגר שלים וע"י כמה סבלנות כד' בזוה"ק (תצוה קכ"ה) לית נהורא אלא מגו חשוכא היינו כי בעוה"ז אינו נותן השי"ת אור ד"ת רק מתוך החושך וע"י כמה סבלנות אבל ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון אלו נגעים ואהלות וכו' כי לא יהיה אז שום חושך וסבלנות כלל רק אור בהיר בלי שום עבודה וסבלנות ועל זה מרמז שמיני עצרת. והענין הוא כי בעוה"ז הציב השי"ת שבעה מדות שמנהיג בהם מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין בעולם שנה נפש ואלו המדות הולכים דרך הזמן ג"כ וכל זמן וזמן הוא מדוגל במדתו שהציב לו השי"ת וזמן חג הסכות הוא מדוגל בזה שיהיה כלי לש כון שכינה כי נקרא זמן שמחתנו ואין השכינה שורה לא מתוך עצבות וקלות ראש אלא מתוך שמחה של מצוה ומאי היא שמחה של מצוה זה הוא ההתחדשות שמשיג האדם מהשי"ת בכל פעם כי מהתחדשות נתוסף גבי האדם שמחה אבל מהתישנות הדבר בלתי התחדשות אין שום שמחה לכן בזמן חג האסיף שמאסיף אדם אצלו לביתו את העבודות מכל השנה וקובעם בלבו להיות בעה"ב עליהם כענין מאמרם ז"ל במדרש אימתי עומד בעה"ב על תבואתו לא בזמן המרוח וכו' אלא בשעה שנעשה כרי ומפאת זאת הקביעות יכול להתיישן גבי האדם ולבוא לידי הפסד ולזה צוה השי"ת עצה לישראל שיכניסו א"ע באותו הזמן תחת צל סוכה וע"י זה שוב לא יתיישן ולא יתקלקל אצלם שום דבר כי סוכה הוא צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי היינו שידעו ויכירו היטב לבלתי יהיו משוקעים בשום דבר כי אין שום קבע בעולם רק צא מדירת קבע שלא יהיה הטבע של אדם מורגל כ"כ באיזה דבר עוה"ז עד שלא יוכל לזוז ממנה כי רק גבי האומות יש שהם נקשרים באיזה דבר בטבע עד שנדמה להם שכל חיותם תלוי בו אבל מי שהוא מזרע ישראל צריך שיהיה מנושא ולמעלה מכל הטובת שבעולם ולא שיהיה משוקע בהם ונכנע תחתיהם רק הכל יהיה אצלו בדרך ארעי היינו כפי שיהיה מראה השי"ת רצונו כך יהיה תמיד נמשך אחריו ולזה צריכין ז' ימי סכות שיברר אדם א"ע בכל השבע מדות לבלתי יהיה משוקע בשום מדה רק אחר רצונו ית' וע"י זה לא יתיישן גבי האדם כל מה שאסוף אצלו ויהיה להם קיום הוא בלי הפסד כי כשמקבל אדם הטובה בקביעות ואינו יכול לזוז ממנה אזי נתיישן אצלו ונתקלקלה כי השי"ת מגבי' עצמו ממנה וממילא לא נשאר ביד האדם כלום כד' בזוה"ק (וירא ק"ט) והוא מסבות מתהפך וגו' הקב"ה מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא ולבתר דחשיבו בני נשא דיתקיימון אינון עובדין קב"ה מהפך לון לאינון עובדין מכמה דהוי בקדמיתא וכו'. ולזה הוא המצוה מהסכך של סוכה שיהיו כוכבים נראין בתוכה להורות על הכרת אדם שכל ההגנה שלו הוא השי"ת. וזהו שאמרו ז"ל (קהלת רבה) על הפסוק טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח טוב מלא כף נחת זהו שמיני עצרת. ממלא חפנים עמל זה שבעת ימי החג וכו' היינו כי לאחר שעובד אדם בהגבול וההיקף שבעה אז מנהיר לו השי"ת מא"ס ובלי גבול וזהו טוב מלא כף נחת זה שמיני עצרת כי לית שמיני אלא מגו שבעה כד' בזוה"ק (תצוה שם) כי שבעת ימי החג רומזין על הגבולים שעושה האדם מצדו כדי שיכיר איך שהשי"ת מקיף אותו כד' בזוה"ק (וישלח קל"ט) ויעקב נסע סכותה דא מהימנותא עלאה ויבן לו בית כד"א בית יעקב אר"א דאתקין תפלת ערבית כדקא יאות ולמקנהו עשה סכות שארי סכות לנטריה לון ודא הוא חלקו וכו' היינו שעיקר הבית של ישראל הוא אוירא דעלמא שיהיה מכיר שכל כח הויתו הוא רק השי"ת ומסיק שם הזוה"ק כדין ויבא יעקב שלם שלם מכולא וכו' היינו שהחזיר לו השי"ת אח"כ כל השלימות וכמו שמצינו גבי דוד המלך שהיה משתוקק לעשות בית לה' שע"י זה הבית יהיה הכרה באורו ית' בשלימות כי שם היה הלחם הפנים שהיה חם כיום הלקחו ומזה היו מכירין איך שהוא תמיד ביד ה' כי אם מקבל אדם אצלו איזה דבר אזי נתיישנה מיד אבל ביד ה' אינו נתיישן לעולם וע"ז רומז שהיה חם כיום הלקחו ולכן החזיר לו השי"ת כדכתיב והגיד לך כי בית יעשה לך ה' וגו' והבית הנבנה מצד השי"ת זאת הקביעות הוא בלי גבול היינו כי אחר עבודת אדם בהגבול מנהיר לו השי"ת שכל יגיעת עבודתו בהגבול יש להם מקום למעלה בזה המקום שהיא בלי גבול ואין סוף ועל זאת הארה המגיע להאדם אחר יגיעת עבודתו רומז שמיני עצרת שהוא טוב מלא כף נחת. אבל להגיע לזה הכף נחת אי אפשר רק ע"י מלא חפנים עמל שמקודם היינו ע"י שבעת ימי החג הרומזין על עבודת היקף שבעה וכמבואר (שם) לית שמיני אלא מגו שבעה. וזה הוא כל החילוק בין השבעה שבעוה"ז לשמיני שמרמז על העתיד כי השבעה שבעוה"ז הוא הנקודה האמצעית ממנה כדכתיב ביום השביעי תשבות היינו שחוזרים כל הפעולות להמקור ית' שיכיר האדם שאין לו שום כח הפעולות אבל הנקודה האמצעית משמיני הבא אחר היקף שבעה הוא להיפך שכל פעולות אדם יש להם מקום בהמקור עליון ית' אכן זאת הארה מנהיר השי"ת דייקא רק אחר יגיעת אדם בהגבול שלו מההקף שבעה הגם במה נחשב כל הגבול מהויות אדם הלא הוא באמת כאין ונחשב כהבל שאין בו ממש כי מעט יותר מגבולו אפילו רק כחוט השערה רואה האדם היטב שהכל הוא חד ולא בחושבן ואף מעט הבחירה שיש להאדם בגבול תפיסתו הוא נמי רק נגד עצמו אבל כנגד חבירו שוב אפס כל בחירתו ונחשב כל פעולתו בידי שמים כדאיתא בגמרא (כתובות ל') צנים ופחים בידי אדם אריא וגנבא בידי שמים והגם שאנו דנין את הגנב שגנב בבחירתו זה הוא רק כנגד עצמו נחשב שגנב בכח בחירתו ואנו מחייבין אותו לשלם אבל כנגד חבירו נחשב בגמ' (שם) שזה ההיזק מהגניבה נעשה לו בידי שמים וא"כ איזה חשיבות יכול להיות לכל עבודת אדם בהגבול קטן שלו שעל ידיהם יהיה בכח אדם להגיע לאור אין סוף ובלי גבול אמנם כיון שהצב השי"ת רצון כזה שהאדם יהיה עובד בההיקף קטן שלו בבחירת דעתו הנמוכה והשפלה כדכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגו'. ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים וגו'. וכמבואר בזוה"ק (יתרו ס"ח) בדמות אלהים בההוא דיוקנא ממש וכו'. ובמ"ר (שלח ט"ז) ויברא אלהים את האדם בצלמו שיהיה חי וקיים כמותי שיהיה דומה לו וכו' היינו שהרצון ית' הציב במכוון הסתרה שיהיה נדמה שיש לו כח הבחירה בהגבול שלו ובזה הבחירה האדם דומה לו ממש כי האדם בכח בחירתו יכול לבקוע אותה הסתרה ולהמליך עליו השי"ת בהגבול קטן שלו ולזה אף במה נחשב כל עבודת אדם הלא מצער הוא עכ"ז נוגע זאת העבודה שהוא בהגבול קטן. ממש ברצון העליון ית' ומתאחד באין סוף. וממילא יש לכל פעולות אדם בהגבול קטן שלו מקום באין סוף ובלי גבול. כי אצל השי"ת אין שום הכרח ח"ו רק הכל הוא רצון הפשוט ומאחר שהכל הוא רצון מאי נפקא מיניה יש בין רצון בצבא מעלה בעולמות העליונים ובין הרצון שיש להשי"ת בעבודת אדם בהיקף גבול קטן שלו כיון שהכל הוא רק רצון פשוט כי אצל בו"ד יען ששייך אצלו דבר שנצרך לו בהכרח לזה נמצא אצלו נמי מה שאינו נצרך כ"כ בהכרח רק בדרך אגב אבל אצל השי"ת שאין שום הכרח ח"ו ממילא אין שייך אצלו ית' נמי שום דבר אגב וטפל כי הכל נחשב לעיקר גבי רצונו ית' ואדרבה במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כד' בפרקי דר"א גדול היית עד שלא בראת את עולמך ועכשיו שבראת נתגדלת ביותר וכו' היינו כי שם אתה מוצא ענותנותו שחפץ להתפשט יקרות גדולתו אפילו במקום השפל וההסתר לזה כשנותן אדם השפל מקום להכיר גדולתו ית' בהיקף הגבול קטן שלו עי"ז מחזיר לו השי"ת מקום באין סוף וזהו דאיתא שם לית שמיני אלא מגו שבעה וכדמסיק (שם) בגין דכל ז' יומין אחרנין בהדה וע"ד איהו תמינאה ותמניא יומין כחדא ובג"כ אקרי עצרת כנישין כלהו בהאי יומא ואקרי שמיני ולית שבעה אלא מגו שבעה וכו' היינו שא' רוכב על זיין נקרא שמיני להורות שכל הפעולות של אדם בהגבול לברר בז' מדות יש להם מקום בא' שא' רוכב עליהם ואחד הוא אחד שמורה על חד ולא בחושבן וא"א אדמו"ר הגה"ק זצל"ה אמר ששבעת ימי החג נקראו אשא תיכלא היינו שניכר הגוון מהפתילה הנשרף באש ושמיני עצרת נקרא אשא חוורא שאין בו שום גוון ולמעלה מהתפיסה של אדם כי כשעובד אדם בתפיסתו כפי כחו מראה לו השי"ת אח"כ שכל הפעולות שהיה נדמה להאדם מקודם שהם בגבול המה באמת הכל בלי גבול וזהו שמחשב בזוה"ק (שלח קסה:) ארבע אשות אשא תיכלא. סומקא. ירוק חוור דלית חוור בעלמא כגיניה היינו שאינם אשות מחולקין וכל זה החילוק הוא רק למראה עיני אדם וכמבואר שם כד אסתכל ב"נ לההוא רקיע מרחיק דמי תכלא קריב יתיר דמי סומקא. קרוב יתיר דמי ירוק קרוב יתיר דמי חוור דלית חוור בעלמא כגיניה וכו' היינו כשמקרב אדם את עצמו יותר ע"י עבודתו מכיר מפורש שאותו אש בעצמו שמלפנים היה נדמה לו תכלא רואה עכשיו שהוא חוור דלית חוור בעלמא כגיניה וכן הם כל הגבולים שהציב השי"ת לעיני אדם כמו שנאמר אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ורומזים על ארבעה עולמות שנקראים במקובלים אצילות בריאה יצירה עשיה אינם ח"ו עולמות מפורדים רק הם אחדות פשוט בלי שום התחלקות וכל החילוק הנראה בהם הוא נמי רק כפי התרחקות האדם והתקרבותו כשמקרב אדם עצמו בעבודתו יותר רואה יצירה וכשעובד עוד יותר רואה שהכל הוא ברואה וכשמקרב אדם א"ע בעבודתו עוד יותר רואה שהכל הוא אצילות אך מקודם מוכרח האדם לילך בהדרגא דרך אלו ארבעה עולמות ומקודם נדמה לו תכלא ואח"כ דמי סומקא קרוב יתיר וכו' דמי חוור דלית חוור בעלמא כגיניה אולם זאת מראה השי"ת להאדם אחר ההיקף שבעה שאז יהיה כד' והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון וגו' ועל זה רומז שמיני עצרת:
פרק ב
איתא בזוה"ק (נח ס"ד) מאי עצרת כתרגומו כנושא וכו' היינו היוצא לנו מכל אלו עבודות זה הוא ענין עצרת. וביאר הענין כי בר"ה נתעורר הרצון הקדום מזכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה ואח"כ ביוה"כ כשהיה עובד הכה"ג במקום הארון שאינו מן המדה אז הראה בעבודתו שכל ישראל המה לבושים לזה הרצון הקדום ית' וכפי הבהירות שהיה מנהיר אצלו בהכרת זה הרצון כך היה בכחו נמי להכניס להקדושה מבחוץ עד שהראה מפורש ה' הוא האלהים היינו שכבודו ית' שוכן בכל ההסתרות ובכל הלבושים וכמו שהיה מכיר ה' הוא האלהים כך היה יכול לשלוח קרבן לחוץ עד שבחג הסכות היה מכניס מכל הלבושים שנצרכין עדיין בקיומם להויות ישראל וזה שהיו מקריבין שבעים פרים נגד שבעים אומות. וכל חד וחד באורחא נטלא ובאורחא איתער. ביוה"כ איתער במלין ובסכות איתער בעובדא כמבואר בזוה"ק (צו ל"א) מה דתליא בעובדא בעובדא איתער לעילא. ומה דתליא במלין במלין איתער לעילא וכו' ובשמיני עצרת מראה השי"ת היוצא לנו מכל אלו העבודות ומאי יוצא לנו מכל זה זהו סדר התפלה שהראה הקב"ה למשה רבינו כדאיתא בגמ' (ר"ה י"ז:) שהראה לו שלש עשרה מדות הרחמים שאינם חוזרין ריקם ומבואר בזוה"ק (אדרא נשא) חמשה מדות הראשונים הם מעתיקא ושמונה שאחריהם הם מזעיר אנפין והמדה האחרונה מאלו השמונה הוא ונקה ומבואר בזוה"ק שם שיש מזלא עלאה ומזלא תתאה מזלא עלאה הוא נוצר חסד ומזלא תתאה הוא ונקה ומצד תפיסת אדם הוא אף שמנקה אדם א"ע כפי כחו עכ"ז אי אפשר כלל שישיג בהבנת שכלו שיהיה יתכן תיקון באופן שלא יהיה נשאר אצלו אפילו גוון ורושם מהחטא אבל מצד השי"ת כאשר מנקה אדם א"ע בזעיר אנפין היינו כפי כחו אזי מנהיר השי"ת נגדו הפירוש מונקה כמו שהוא מצדו ית' שאינו נשאר גבי זה האדם אפילו גוון ורושם מהחטא וכפי שמברר אדם עצמו בהמדה ונקה שהוא מזלא תתאה כן מראה לו השי"ת ממזלא עלאה שהוא נוצר חסד. וזהו היוצא לנו מכל אלו העבודות של הימים הקדושים שמאיר לנו השי"ת אח"כ בשמיני עצרת ממזלא עלאה שהוא נוצר חסד כלומר שהרצון הקדום מהתחלת בריאת עולם שהיה רק מחסד ה כד' זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. זה החסד הוא משומר עדיין היטב ולא נפגם ח"ו מסבת הלבושים באיזה חטא. כי לא נשאר אפילו גוון ורושם מהחטאים של ישראל שיהיה נפגם ח"ו מסיבתם חסד ה'. כי השי"ת הוא נוצר חסד כלומר שמשמר אותו לבלתי יפגוס ח"ו וזהו מאי עצרת כתרגומו כנישו היינו שמאיר השי"ת בזה היום היוצא לנו מכל העבודות שהיו לנו מלפנים וזה הוא שמיני עצרת:
פרק ג
ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו'. כתיב (קהלת ד׳:ו׳) טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל וגו'. ומבואר במדרש רבה (שם ד' ויקרא ג') טוב מלא כף נחת זה יום השבת ממלא חפנים עמל אלו ששת ימי המעשה וכו' והנה כמו שבת כנגד ימי המעשה ככה הוא שמוני עצרת נגד ימי החג ולזה אמר א"א מו"ר הגה"ק זצל"ה טוב מלא כף נחת רומז על שמיני עצרת ממלא חפנים עמל אלו שבעת ימי החג. וביאר הענין כי הנה החודש תשרי נקרא בגמ' (ר"ה י"א) ירח האתנים דתקיפי במצות היינו שממנו נמשך כל התקיפות לישראל כי עיקר התקיפות הוא רק במעשה המצות כי מעצמות אור תורה הבהיר בלי התלבשות ממעשה המצות אינו נמשך מזה להאדם כ"כ תקיפות כי מי זה האיש אשר יכול להתפאר עצמו שהשיג תכלית המכוון מאור התורה שעליה נאמר ונעלמה מעיני כל חי ואף על כל מה שבכח אדם להשיג נאמר נמי התעיף עיניך בו ואיננו וא"כ איזה תקיפות יתכן לקבל מאור בהיר כזה אכן כאשר אור תורה בא בהתלבשות ממצות מעשיות אזי מנהיר להנפש האוחז באלו המעשה המצות תקיפות עצום מאוד עד שבכחו לדבר נוכח השי"ת ברוך אתה ולומר אשר קדשנו במצותיו וצונו כי מעשה המצוה הגם שנראה לעיני בשר כמו פעולה גלמית מ"מ התקשר בה השי"ת ובזאת הפעולה גלמית התלבש השי"ת כל רצונו והתקשר עצמו כביכול ית' באלו המצות כמו שנאמר מלך אסור ברהטים וכמבואר בתקוני זוה"ק (תיקון שתיתאה ליום ט"ז) מלך אסור ברהטים דא קב"ה יקו"ק דאיהו אסור בארבע בתים דילה דאינון אדני ארבע רהטי מוחא וכו' (ושם ע"ב) מלך אסור ברהטים אלין ארבע רהטי מוחא ארבע בתי דתפילין דאינון אקי"ק וכו' וכן איתא בזוה"ק (הקדמה ח' שם ויצא קמ"ב) היינו שבזה הפעולה גלמית קשר השי"ת כל רצונו עד שמוכרח להתגלות עומק האור להאדם האוחז בה וכמבואר (שם קנ"ז) אחזתיו בקשורא דתפילין דיד ולא ארפנו בתפילין דרישא וכו' ורזא דתפילין מרמזין על התקשרות השי"ת בכל מעשה המצות שנתקשר בהם כל רצונו ית' ומזה נמשך כל מיני תקיפות ללב ישראל לכן נקרא זה החודש ירח האתנים דתקיפו במצות כי בו הלביש השי"ת כל אור רצונו בפעולות גלמיות והוא כי בתחלתו הוא ר"ה שאז נתעורר הנקודה קדמאה מהתחלת הבריאה ואז צריכין ישראל לשלול מאותם כל רצונם ולבטלו לזאת הנקודה שהוא קלא פנימאה. והלביש השי"ת זה ההתבטלות בקול שופר ואין לשער עוצם התקיפות הנצמח מזה בלבם של ישראל שכל ההתבטלות שלהם לאור רצונו ית' נכלל בקלא דשופר שהוא רק קול פשוט בלי חיתוך צורת אותיות כלל. ואח"כ ביוה"כ שאז צריכין ישראל לשבות בשב ואל תעשה הלביש השי"ת זאת המצוה משב ואל תעשה בפעולה עד שנעשה מזאת השביתה בעצמה מצות עשה בקום ועשה שנא' ועניתם את נפשותיכם הרי שמשביתה נתהוה פעולה כי מצות עשה לפעולה יחשב וכל ענין אלו הפעילות של זה החודש הוא למען שיוסרו ישראל על ידם ולשלול מאותם כל תפיסת זה העולם ולבטלו לרצון עליון ית' שהוא חד ולא בחושבן אמנם מיום ראשון של סכות מתחיל הענין מכל עבודות ישראל שימשיכו אצלם אל תפיסת זה העולם את אור רצונו ית' שיהיה נקרא חד בחושבן עד יום הערבה שאז הוא כדאיתא בזוה"ק (צו ל"ב) ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא וכו' היינו שאז אסתיימו ונגמרו כל הצמצומים כי למחרתו ביום שמיני עצרת הוא יום שלשה עשר מיום כפור ואלו י"ג יום המה נגד י"ג תקוני דיקנא שמרמזין על הברורין שבכח האדם לברר שית מתתא לעילא וכנגדם שית מעילא לתתא שהוא הזריחה מהשי"ת וביום י"ג שהוא שמיני עצרת נזדווגו ביחד הפעולות של ישראל עם אור רצונו ית' לאחדים ממש ואמר אאמו"ר הגה"ק זצל"ה שיום שמיני עצרת מרמז על זה היום שנאמר עליו והיה ביום ההוא וכמבואר בזוה"ק (שלח קעא.) והיה ביום ההוא וכו' אמאי אקרי יום ההוא אלא דא הוא יומא דאחיד סופא בשירותא וכו' היינו שכל המכוון מאלו העבודות והברורין שהציב השי"ת בעוה"ז עוד בהתחלת הבריאה הוא רק למען להגיע על ידם לסופא הנקרא יום ההוא וזהו דאחיד סופא בשירותא כי כל העבודות והברורין המה פתח ושער שעל ידם יש שביל ישר ודרך נכון להגיע לזה היום הנקרא יום ההוא ועל אותו היום רומז שמיני עצרת ולכן עד זה היום היו מקיפין במצות ובזה היום שמיני עצרת מתחילין להקיף בתורה להורות על התגלות אור אהבתו ית' לישראל בלי שום לבוש כלל ולזה רומז הכתוב טוב מלא כף נחת על שמיני עצרת כי הגם שבזה היום הוא הקרבן קטן ופחות מכל ז' ימי החג על זה אמר הכתוב טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל וגו' כי בזה הכף נחת מנהיר השי"ת כל אור אהבתו הבלתי גבול לישראל:
פרק ד
וזהו דאיתא בזוה"ק (תצוה קפ"ז) על יום שמיני עצרת לית שמיני אלא מגו שבעה וכו' היינו כי שבעת ימי החג הם כנגד שבעת ימי בראשית וכמו שהנקודה האמצעית מכל ז' ימי בראשית הוא ביום השביעי תשבות כי עיקר המכוון מכל ימי המעשה הוא שבת היינו שיהיה להאדם הכרה בשלימות שאין לו מצדו שום כח לפעול. וכל הפועל הוא רק השי"ת לבדו וע"י זאת ההכרה נותן השי"ת מקום לכל הפעולות של אדם שפעל בימי המעשה. ככה הם שבעת ימי החג שמרמזין על כל עבודות אדם בההיקף שבעה והנקודה האמצעית מזה ההיקף הוא שמיני עצרת והארת שמיני עצרת הוא כדאיתא (בפרקי דר"א) גדול היית עד שלא בראת את העולם ועכשיו שבראת נתגדלת ביותר והוא כי במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו היינו שעיקר קוטב המכוון מהרצון ית' שעליה מסובב כל הויות עולם הוא כדי להראות ענותנותו כלומר שבכל תוקף עוז יקר גדולתו בכל זאת בגודל ענותנותו צמצם והסתיר את אורו הגדול שיהיה מקום פנוי לפעולת אדם כדי שגם הבו"ד השרוי במקום חושך ושפל יכיר ג"כ בעבודתו בגדולתו ית' נמצא שענין ענותנותו הוא זה שנתן מקום לפעולת אדם כדי שיהיה להאדם ג"כ הכרה בגדולתו ית' וכיון שקוטב המכוון מרצונו ית' שהראה גדולתו ואמר והיה העולם הוא רק כדי להראות גודל ענותנותו בזה שיהיה פעולת אדם הרי שהיקרות מפעולת אדם נחשב לפניו ית' הרבה יותר מאור גדולתו ית' שהרי רואים שצמצם והסתיר אור גדולתו ית' כדי שיהיה מקום לפעולת אדם וזה הוא דאיתא שם ועכשיו שבראת נתגדלת ביותר ועל זה רומז הארת שמיני עצרת שהשי"ת מראה ענותנותו ונותן לכל פעולות ישראל מקום אצלו ית' וזהו דאיתא בזוה"ק (שם) לית שמיני אלא מגו שבעה כי שבעה רומז על כל פעולות עבודות ישראל בההיקף של עוה"ז ועל זה רמזו ז"ל בגמ' (ערכין יג) כנור של מקדש על שבעה נימין וכנור של ימות המשיח על שמונה נימין ושמונה נימין רומז על הארת שמיני עצרת היינו שאחר כל עבודות מז' ימי החג שרומזין על ההיקף של עוה"ז אז יהיה מנהיר השי"ת הכנור של שמונה נימין שהוא הארת שמיני עצרת שרומז על ימות המשיח ולזה קודם ש"ע היו כ"כ עבודות והרבה קרבנות וביוה"כ היו משלחים שעיר לחוץ ובסכות שבעים פרים נגד שבעים אומות וזה הכל רומז שמבררים ממקומות הרחוקים כדי להכניס להקדושה ועל זה אמרו ז"ל ממלא חפנים עמל אלו ז' ימי החג ועל ש"ע נאמר טוב מלא כף נחת כי זה היום הוא הארה מהגמר כל תכלית הברורים כדאיתא בזוה"ק (נח סד) ובעוד דאיהו בלחודוי עם מלכא שאיל ליה כל צרכיו ויהיב ליה וחדי מלכא עם רחומוהי בלחודוהי ולא אתערבון אחרנין בינייהו כך ישראל עם קוב"ה בג"כ כתיב עצרת תהיה לכם וכו' היינו שבזה היום שיהיה מראה השי"ת את אורו בהתגלות מפורש אז יהיה התבטלות לכל הפעולות והלבושים של עוה"ז אבל ללבושי ישראל ולכל פעולתם יתן השי"ת מקום אז אצלו ית'. ועד היכן יראה אז השי"ת את גודל החיבור וההתקשרות שיש לו ית' עם ישראל עד שיהיו מכירים שהישועה אינה כדבר חדש שאין לה שום שייכות וחיבור לפעולותם הקודמים. אלא שיהיו מכירים מפורש החיבור מהישועה לכל פעולותם הקודמים כדכתיב והיה לעת ערב יהיה אור היינו שהאור יהיה נמשך מהערב הקודם כענין מאמרם ז"ל בגמרא (נזיר י) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד וכו' דמחברן אהדדי וכו' והגם שיהיה באמת הישועה כדכתיב בעשותך נוראות לא נקוה אכן בכל זאת תהיה הישועה באותן הפסיעות בעצמם שהיו הולכים ישראל מקודם ובאותו השביל והדרך בעצמו שהיו סובלים מלפנים כדכתיב באשר אתה עמל וגו' היינו באותן הסבלנות והצמצומים בעצמם שסבלו ישראל בעוה"ז שם יהיו מכירין ישראל לעתיד את כל האור ועל זה נאמר והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון וגו' וביארו ז"ל בגמ' (פסחים נ) אלו נגעים ואהלות שיקרים הם בעוה"ז וקפואים לעוה"ב וכו' היינו כי נגעים ואהלות כוללים כל מיני סבלנות של עוה"ז וזהו שיקרים הם בעוה"ז וקפואים הם בעוה"ב היינו אף שיקר וקשה מאוד זה הסבלנות בעוה"ז אבל קפואים הם לעוה"ב כלומר במה נחשב כל הסבלנות שסובל האדם בעוה"ז שיהיה קונה על ידיהם זה האור הבלתי גבול מעוה"ב וזהו שקפואים הם בעוה"ב בכל זאת אותו הסבלנות שיש להאדם בעוה"ז הוא פתח ושער שיגיע על ידי זה לגודל אור הבלתי גבול מעוה"ב. וכמו שביאר א"א מ"ר הגה"ק זצל"ה את הפסוק טוב מלא כף נחת זה שמיני עצרת שרומז על גודל אור שיזריח השי"ת אז ממלא חפנים עמל אלו ז' ימי החג שרומזין על כל עבודות והברורין של עוה"ז שהם רק השער והדרך להגיע על ידיהם לזה היום שמרמז עליו שמיני עצרת:
פרק ה
ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' איתא בזוה"ק (ויגש רח:) ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו בזמנא דקב"ה אתי לאזדווגא בכנסת ישראל. בהתודע יוסף אל אחיו בזמנא דקב"ה הוה מתחבר בהו בישראל בגין דאינון נטלין בלחודייהו ולא חבורא דעמין עכו"ם בהדייהו בגין כך ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא בזמנא דא איהו קב"ה בלחודוי בחבורא חדא עם ישראל דכתיב בהו למען אחי ורעי וכו':
כתיב שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים וגו' וביאר א"ז מו"ר הגה"ק זצל"ה דמיון לזאת הישועה שיהיה לעתיד הוא המעשה מאחי יוסף כי כאשר אחי יוסף השיגו את הישועה אזי הכירו גם אלמפרע שלא היו מעולם בסכנת נפשות כי ראה שהיו מתוכחים באמת עם אחיהם ככה ממש יהיה לעתיד כאשר יושיענו השי"ת ויפדנו מן הגלות אז יראה לנו השי"ת אשר מעולם לא היינו תחת שעבוד בו"ד ולא משל בנו שום אומה ולשון רק השי"ת לבדו הגם שאין עדיין זה המשל דמיון גמור כי גבי אחי יוסף היה עכ"פ בשעת מעשה סבלנות ולעתיד יהיה מראה השי"ת שלא היה לנו מעולם אפילו בשעת ההסתר שום סבלנות כ"ד והיה כאשר לא זנחתם וגו' אכן בהתפיסה הנמוכה מזה העולם לא יתכן עוד דמיון יותר קרוב לאותה הישועה שיהיה לעתיד מזאת המעשה של אחי יוסף. ולזה מבאר הזוה"ק ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו בזמנא דקב"ה אתי לאזדווגא בכנסת ישראל בהתודע יוסף אל אחיו וכו' בג"כ ביום השמיני עצרת תהיה לכם וכו' היינו כי שמיני עצרת מרמז על הישועה שיהיה לעתיד וע"ד מאמרם ז"ל טוב מלא כף נחת זה שמיני עצרת ממלא חפנים עמל אלו שבעת ימי החג היינו כי ר"ה הוא כמבואר בזוה"ק (נח סד.) בראש השנה אתערותא קדמאה איהו בעלמא היינו שאז נתעורר הרצון הקדום מהתחלת הבריאה לבוא בהתלבשות הבריאה וביום כפור נגמר זה הרצון בשלימות ואח"כ בשבעת ימי החג נעשה מזה הרצון אור המקיף את ישראל לכן מקיפין אז ישראל במצות ועל מצות איתא בגמ' (ברכות יז) על הפסוק אלופינו מסובלים וגו' אלופינו בתורה ומסובלים במצות והוא משום שבלבושי המצות נתעלם האור ואין מי שיודע אור הכוונה אמיתית ממעשה המצות עד מרע"ה כי אורה נעלמה מעיני כל חי ומה שפועל אדם ואינו מכיר בזאת הפעולה אור הכמוס בתוכה נחשבת עליו כמשא וזהו מסובלים במצות. ולזה נקראים שבעת ימי החג עמל כי הם מרמזין על כל מעשה המצות שהם אור המקיף על ישראל בההיקף שבעה. אמנם שמיני עצרת רומז על התגלות האור מכל לבושי המצות עד שנעשה מאור המקיף בחינת אור פנימי ועל זה מרמזין ההקפות שישראל מקיפין בשמיני עצרת בתורה כי תורה הוא כמבואר בזוה"ק (מצורע נד) מאי תורה דאורי וגלי מה דהוי סתים בקדמיתא וכו' ולזה אומרים קודם הקפות יהי שם ה' מבורך וגו' כי מבורך הוא כמבואר בזוה"ק (תצוה קפ"ז) מאי מבורך שירותא קשה וסופיה רך מ"ב קשה ודינא איהו ודאי ולבתר רך ביומא דעצרת רך וחדוה וכו' היינו כי השם מ"ב חתם בו השי"ת את התהום שלא יעלה וישטוף עלמא וזהו כענין מאמרם ז"ל במדרש (שו"ט) על הנשמה שעולה ויורדת בהגוף כי מבקשת לחזור ולהעלות אל מקום מעלת בהירותה כי איננו בנייחא להיות בהסתרת גוף הגשמי ומראה לה השי"ת מלא כל הארץ כבודו ונשארת בנייחא תוך הגוף ככה מבקש התהום לחזור ולהעלות לבהירות מים עליונים וזה הוא שחפץ לשטוף עלמא ומראה השי"ת לתהום השם מ"ב ורזא דשם מ"ב מורה על זה הרצון שהציב השי"ת שלא יהיה נגמר שום שלימות כביכול במלכות שמים כי אם ע"י עבודת ישראל מתוך ההסתר וזהו דאיתא שם שירותא קשה רזא דמ"ב קשה ודינא היינו כי בר"ה אתברי עלמא ברזא דמ"ב אתוון שנזרע בעובדא דבראשית והאור בא בהתלבשות ומזה נסתעף כל ההסתר למען שיהיה מקום לעבודת אדם. ולבתר רך ביומא דעצרת רך וחדוה וכו' כי בשמיני נתגלה האור מכל ההתלבשות ולזה רומז הפסוק טוב מלא כף נחת על ש"ע כי בו נתגלה מפורש שכל עבודות ישראל יש להם מקום ברצון העליון ית' וזאת מראה השי"ת אחר כל עבודות משבעת ימי החג וכמבואר שם לית שמיני אלא מגו שבעה היינו השבעת ימי החג שרומזין על כל עבודות עוה"ז הנקרא היקף שבעה ועל זה רמזו ז"ל בגמ' (ערכין יג) כנור של מקדש על שבעה נימין וכנור של ימות המשיח על שמונה נימין וכו' היינו כי אחר כל עבודות מראה השי"ת המקום שיש לעבודת ישראל ברצון העליון ית' וזהו לית שמיני אלא מגו שבעה וזאת השמיני הוא הארת שמיני עצרת וזהו כל החילוק מהיקף שבעה שבעוה"ז לההיקף שמיני מימות המשיח כי הנקודה האמצעית מהיקף שבעה הוא ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות וגו' היינו שכל תכלית המכוון מימי המעשה הוא רק שיהיו מחזירין בשביעי להשי"ת כל פעולתם אבל הנקודה האמצעית מהיקף שמיני הוא לגמרי להיפך כי כל תכלית המכוון מהנקודה האמצעית מהיקף שמיני הוא שיראה אז השי"ת המקום שיש לכל כח הפעולות של ישראל ברצון העליון שלא יתבטל שום גוון ולבוש מעבודת ישראל וע"ז מרמז הארת ש"ע:
פרק ו
ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' מבואר בזוה"ק (בלק דף קצז.) כנשתא דישראל מהו כנישתא דא איהו עצרת כנישו כד"א מאסף לכל המחנות מאן דכניש לכל משריין עלאין לגביה ומגו דלזמנין נוקבא אקרי כנישתא דאתמר עצרת כד"א כי עצור עצר ה' דנקיט ולא יהיב הכי הוא ודאי דהא מגו מהימנו סגיא דילה דלא אשכחן בה מומא יהבו לה בלא עכובא כלל ואיהי כד מטא לגבה כל מאן דכנישת עצור ומעצר ומעכבת דלא נחית ולא נהיר אלא כפום טלא טיפין טיפין זעיר זעיר מ"מ בגין דלא אשתכח לתתא מהימנותא אלא כד"א זעיר שם זעיר שם וכו' דאלמלא תשכח מהימנותא כמה דאשתכחו בה אריקת בכל סטרא וסטרא בלא עכובא כלל וכו' אבל תתאין אינון מעכבין לון ומעכבין לה וכדין איהי עצרת. עצר עצר ד' ודאי כביכול יהיב תמצית ולא יתיר וכו' דבשעתא דאיהי סליקת למלקט ענוגין וכסופין ומומא אשתכח בהו בישראל לתתא כדין מטי לגביה טפה דחרדל ומיד אעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכו'. מבאר בזה הזוה"ק שמצד השי"ת אין באמת שום מניעה מלהשפיע כל הטובות לישראל בגודל התפשטות וזהו דאיתא דהא מגו מהימנא סגיא דילה דלא אשכחן בה מומא יהבה לה בלא עכובא כלל כי השי"ת יודע שיעמידו ישראל כל הטובות בחזרה פב"פ. ואיהי כד מטי לגבה כל מאן דכנישות עצר ומעצר ומעכבת דלא נחית ולא נהיר אלא טיפין טיפין זעיר זעיר וכו' היינו שכל הצמצומים המה רק מפאת ישראל שהם בעצמם מעכבים ומעצרים א"ע לבלתי יקבלו שום טובה בהתפשטות כי אם בצמצום טפין טיפין וכו' וכדמסיק שם דבשעתא דאיהו סליקת למלקט ענוגין וכסופין ומומא אשתכח בהו בישראל לתתא כדין מטי לגביה טפה כחרדל ומיד אעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכו' וזה הוא כענין מאמרם ז"ל בגמ' בנות ישראל החמירו על עצמם להיות יושבת ז' נקיום על טפת דם כחרדל וכו' ומדוע לא אמרו ז"ל שהחכמים החמירו על בנות ישראל וכו' ומה זה שנקטו בלשונם שבנות ישראל החמירו על עצמם אמנם יען שבאמת הוא כך שהחכמים הכירו בעומק לבבם של ישראל שאין בחפצם לקבל שום טובה בגודל ההתפשטות בלתי יגיעת עבודתם למען שהטובה לא יסתיר בעדם את האור לזה תלו חכמינו ז"ל בבנות ישראל שהם החמירו על עצמם וכו' ועל זה רומז הכתוב ביום השמיני עצרת תהיה לכם היינו מצדכם כלומר שישראל מקבלים עליהם זה הצמצום רק מרצונם וממילא נתבררו בזה היום כל לבושי ישראל אף מצרכי הגוף שלהם שאין בהם ח"ו שום רע כלל והוא כי בר"ה היו ישראל מוסרים א"ע מכל וכל לרצונו ית' במצות תקיעת שופר כי תקיעות הם ענין קבלת עומ"ש כמבואר במקומו שהם כענין קריאת שמע קודם התפלה כי מקודם צריך האדם לקבל עליו עומ"ש ולמסור עצמו לרצונו ית' ואח"כ יש מקום להאדם שיתפלל גם על צרכי הגוף כי אחר שמסר אדם א"ע לרצונו ית' ממילא כל חפצי' אף צרכי גופו הוא רק רצונו ית' ככה ממש הוא הסדר כאן לאחר הקבלת עומ"ש ע"י התקיעות של ר"ה נותן הש"י לישראל כח ותקיפות להכניס להקדושה גם מבחוץ וזהו הענין משעיר של יוה"כ וכמבואר בזוה"ק (אחרי סג.) והא כתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים א"ל שאני הכא דהתם לשיעורים היו קריבין קרבנא ובג"כ לא כתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם שעירים אלא לשעירים דהתם לשעירים הוו עבדתא פולחנא ושולטנותא. והכא ונשא השעיר עליו את כל עונות וקרבנא לא אתעביד אלא לקב"ה וכו' היינו שישראל היו מראים בשליחות השעיר המדברה שמכירים מצדם בעבודתם גם שם המלכות שמים ובזה נדחה ונתבטל כל הרע וכל מה שהיה לו שייכות להקדושה נכלל בקרב הקדושה עד שלא נשאר בצד ישראל שום לבוש רע כלל ולזה אומרים אז ה' הוא האלהים ולפי הנראה היו צריכין לומר אלהים הוא ה' וכמו שמדייק נמי בזה האר"י הק' ז"ל מי נתלה במי הוי אומר הקטן נתלה בגדול ולמה אומרים ביוה"כ ה' הוא האלהים אמנם לאחר שנתבררו ישראל שמכירים אפילו בהלבושים הרחוקים את הכבוד שמים וממילא לבושי ישראל כ"כ במעלה העליונה עד שיכולין שפיר לומר ה' הוא האלהים ועל זאת המעלה העליונה רומז שמיני עצרת כי לאחר כל העבודות והצמצומים שישראל מעכבים ומעצרים את עצמם ובלתי יקבלו שום טובה בזרם ההתפשטות נתבררו אצלם כל הלבושים עד שמאירים ממש כאן כמו בהרצון עליון ית':
פרק ז
ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו ביאר בזה אאמו"ר הג' ה"ק זצל"ה שכל היכא דכתיב והיה ביום ההוא רומז על יום שמיני עצרת כי שמיני עצרת מרמז על העתיד. והענין הוא כי איתא בגמ' (ערכין יג) כנור של מקדש של שבע נימין ושל ימות המשיח משמונה נימין ושל עולם הבא על עשר נימין היינו כי עשר מדרגות הציב השי"ת בהשפעת האור עד בואו אל תפיסת אדם וכנור של מקדש משבע נימין מורה על כל העבודות ההיקף שבעה שבעוה"ז ואחר שמברר אדם א"ע בכל עבודות מהיקף ז' שהם בהבנת תפיסתו מגיע לשלש ראשונות שהם למעלה מתפיסת הבריאה ונגד אלו השלש ראשונות אומרים ישראל שלש פעמים קדוש להורות בזה שהשי"ת מראה להאדם אני ולא אתה ע"ד שמצינו גבי ר"י (שבת ק"ס) שאמר לתלמידו א"כ דלא ידענא לפרושי טפי מינך מה בין לי ולך ככה הוא הענין מהשלש פעמים קדוש שאנו אומרים נגד שלש ראשונות שמראה השי"ת להאדם אחר עבודתו בהיקף שבעה מאורו הגדול שהוא למעלה הרבה מתפיסת זה ההיקף. אכן מחמת גודל תשוקת אדם לעלות בעבודתו ולהשיג גם אותן השלש מערב השי"ת את האור עליון מאלו השלש עם האור העבודה שבתפיסת אדם שיתאחדו ביחד בזווג גמור וזה הגבול שנזדווגו ביחד ונקרא שמיני עצרת המרמז על ימות המשיח שאז יהיה כל אדם מכיר את האור עליון בהבנת תפיסתו בכל הלבושים היינו לא שיפתח השי"ת אז התחדשות כזה מה שלא היה בתפיסת אדם מעולם שום קו וצפוי אלא שהישועה שיפתח אז השי"ת יהיה דווקא באותן המקומות בעצמם שישראל היו סובלים מהם מקודם והיה מקוים ומצפים לישועה שם יהיו רואים כל הישועה ע"ד הכתוב באשר אתה עמל היינו באותו הסבלנות בעצמו שהיו מלפנים יגעים ועמלים בו כענין דאיתא בגמ' (סנהדרין ) כשיעמדו בתחית המתים במומן יעמדו שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה כך יהיה מנהיר השי"ת את האור בהדרגה כדי שיכירו ישראל בתפיסתם כל הפסיעות שהיו סובלים בהם וע"י זה יכירו ישראל את עצמם היטב ועל זה רמזו ז"ל טוב מלא כף נחת זה שמיני עצרת ממלא חפנים עמל אלו שבעת ימי החג היינו כי שבעת ימי החג רומזין על כל העבודות מהיקף שבעה ובשמיני עצרת מראה השי"ת טוב מלא כף נחת. ונחת הוא הפירוש העברה כלומר שמעביר את האור מעולם העליון לתפיסת עוה"ז בגודל הדרגה וזה השביל והמעביר מעולם לעולם נקרא נחת כי צריכין לעבור בו בניחותא ובהדרגה כדי שיכירו את תפיסתם הקודמת ולא יתבטלו בינתים וכענין שהיה גבי אדם הראשון קודם החטא כדאיתא בזוה"ק (קדושים פג.) שהיה אז בכחו לעבור מעולם לעולם בלי שום התבטלות בינתים כך הוא זה הגבול הנקרא כף נחת ששמיני עצרת מרמז עליו. וזהו דאיתא בזוה"ק (תצוה שם) לית שמיני אלא מגו שבעה היינו כי העולה מההיקף שבעה הוא ביום השביעי תשבות כד' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות שיהיו שובתין כל הפעולות בעת שמתברכין יומין עלאין וע"י זאת השביתה נתבררו כל הפעולות שהיה בהם רצון ה' כי בטח אין הצווי לשבות מהבל וריק רק מפעולות יקרים שהיה בהם רצון ה' כי אם לא היה פועל בששת ימי המעשה לא היה מכיר לשבות בעת שמתברכין בו יומין עלאין. ולזה מבואר הזוה"ק (אמור צד:) אי הכי אמאי אקרון ששת ימי חול אמאי חול וכו' היינו א"כ הם ימי חול גדולים מימי השבת כי בימי חול יכולין לברר וללקט אור מתוך החושך משא"כ בשבת שאין בו שום בירור כלל ומבאר האר"י הק' ז"ל שבאמת אותן הפעולות שכבר חתם עליהם השי"ת המה גדולים במעלה הרבה יותר מהשביתה של שבת אמנם אין בזה העולם שום פעולה מבוררת שיחתום עליה השי"ת לכן יש לע"ע מעלה בהשביתה של שבת יותר מהפעולות של ימי החול וזה הוא הכל בההיקף שבעה אבל בההיקף שמיני שמורה על הזווג האמיתי מאורו ית' עם פעולת אדם אז יש עיקר היקרות בהפעולות ועל זה הזווג מרמז ש"ע הבא לאחר שבעת ימי החג ולזה לא מצינו בתורה שום טעם על זה החג כמו בשער החגים שכתוב בתורה טעם מפורש על כל חג על סכות נאמר כי בסכות הושבתי וגו' ועל פסח נאמר בתורה ג"כ טעם ועל חג העצרת לא נאמר שום טעם רק עצרת תהיה לכם להורות שכל מה שישראל מעצרים א"ע בו מעשיית מלאכה זה הוא רק מצדם אבל באמת מצד השורש נזדווגו שפיר אז כל הפעולות שלהם עם אורו ית' ולכך קראו חכמינו ז"ל חג השבועות ג"כ עצרת כי אז מאיר ג"כ מזה האור ולכך זה היום שנגמר בו ההיקף שבעה ונקרא יום חיבוט חריות ומקיפין בו שבעה פעמים במצות להורות שכל כמה שהיה בכח ישראל לברר בתפיסתם את כל הפעולות היו מבררים והנשאר מה שאין עוד יד תפיסתם מגיע לברר נעשה מזה אור המקיף להגין על ישראל למעלה מתפיסתם ואחר שנגמר זה ההיקף שבעה מתחילין בליל ש"ע להקיף בתורה להורות שכבר חקק וקבע השי"ת את האור מפעולת המצות בעומק לבבם של ישראל ונעשו מזה תורה והחילוק הוא כמבואר (סוטה כ"א) מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא וכו' ועל אותה אהבה המתעורר בשמיני עצרת נאמר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו וכמבואר בגמ' (שם כא) מאי בוז יבוזו לו אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כר"י דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא וכו' א"ל תא ונעריב וליפלוג יצתה בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו וכו' היינו כי על אהבה כזה שהוא למעלה מהתפיסה ואין בה להאדם מצד תפיסתו שום חיבור אינו שייך לומר כלל בוז יבוזו לו כי על אהבה כזאת נאמר בעשותך נוראות לא נקוה ואין מזה להאדם שום נייחא כי עיקר הנייחא גבי האדם הוא מאור כזה שהוא מכיר עדיין א"ע בו כי יש לו לזה האור קו מתחלתו כד' באשר אתה עמל היינו בזה בעצמו שהיה סובל מלפנים ואח"כ כשמנהיר לו השי"ת הישועה אזי מגיע ללבו של אדם גודל נייחא כד' מי גר אתך עליך יפול וביארו ז"ל מי גר אתך בעניותך היינו כשיעזור השי"ת להאדם בהדרגה באותו העניות והסבלנות שהיה אצלו מלפנים אזי זוכר עדיין ימי ענותו ומרגיש היטב התענוג מישועתו ית' אבל כשנתעלה האדם בעשירות שלא בהדרגה אז אינו מכיר א"ע כלום כי שוכח בתפיסתו הקודמת כי נתחלף כל תפיסתו ואינו מרגיש כלום בהתענוג שלו ולכך כתיב מי גר אתך עליך יפול היינו מזה שסבל האדם בעד כבוד שמים בעת עניותו בעת החושך ואח"כ כשיהיה השי"ת מנהיר לו אז יהיה האדם מכיר היטב את מקומו שקנה לעצמו בעת עניותו בזמן החושך כי מי שסבל יותר בעד כבוד שמים בזמן ההסתר והחושך יקנה מקום עליון ביותר ועל אהבה כזאת שהאדם מכיר א"ע בה שייך לומר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו ועל אהבה כזו מרמז שמיני עצרת שנקרא טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח אלו ז' ימי החג ובאמת צריך להבין זאת וכי ח"ו ז' ימי החג עמל ורעות רוח אלא הענין הוא כמבואר בתקוני זוה"ק (תיקון ס"ט) כל מאן דלא ידע באלין הבלים וברזא דלהון עליה אתמר והזר הקרב יומת וכו' שבע הבלים אינון וכו' ומאן דידע באלין הבלים כד אפיק לון מפומיה ומלביה ידע לכוונא בשכינתא עלאה דכל הבלים מינה תליין ומתלבשין בשכינתא תתאי דכליל שבע שמהן וכו' היינו כי בהשבע הבלים שאמר קהלת מבאר שלמה המלך כל הסדר שהציב השי"ת בזה העולם להאדם לקנות על ידו ויכולין להפסיד ח"ו ג"כ ועל זה הסדר איתא בזוה"ק (בראשית כב:) אני אמית ואחיה וגו' אני אמית ואחיה בספירין אחיה מסטרא דימינא חיי' ומסטרא דשמאלא מותא וכו' אני אמית בשכינתא למאן דאיהו חייב ואני אחיה בה למאן דאיהו זכאי וכו' ואאמו"ר הגה"ק זצלל"ה ביאר בזה מאמרם ז"ל בגמרא (עירובין יג:) נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא לא אמרו ז"ל טוב לו לאדם שלא נברא וכו' אלא נוח לאדם שלא וכו' כי באמת טוב לו להאדם שנברא כי מאחר שהוא יתברך חפץ להיטיב וכאשר ברא את האדם בטח ידע בבירור שיגמור האדם בכי טוב אך שאינו נוח להאדם מצדו לכנוס למקום ספק והסתר כי מתירא ומפחד אולי יפסיד ח"ו וזהו הענין משבעה הבלים שאמר קהלת כד' (במדרש קהלת) כאדם ששופת שבע קדירות זו למעלה מזו והבל של עליונה אין בה ממש היינו שהבריאה נתרחקה כ"כ מאור עד שדומה להבל של עליונה שאין בה ממש כי אורו יתברך נתעלם בהתלבשות כל פעם ביותר עד שנדמה בתפיסת אדם שנסתר כמעט המקור ח"ו לגמרי כי תפיסת הבריאה נעתק ונתרחקה מהמקור כמאמרם ז"ל בגמרא (יבמות טז:) נער הייתי גם זקנתי שר עולם אמרו היינו כשבא האור בתפיסת זה העולם נזקן ונתיישן האור במסכים ואלו המסכים נקראים שבעה הבלים שבהם יש להאדם כל הסבלנות מהברורין והעבודות שאינו נוח להאדם להכניס א"ע באלו היגיעות ובאמת בימי שלמה שאז היה קיימא סיהרא באשלמותא היו מכירין אז גם בהמסך האחרון את שורש המקור יתברך כי זה היה כל עבודתו של שלמה המלך להופיע אור בכל שבעה הבלים להכיר גם בהבל האחרון הנקרא שם במדרש הבל עליונה שאין בה ממש אפילו בו יהיו מכירין את כל בהירות האור משורש המקור יתברך וכדאיתא בגמרא (ר"ה כא:) בקש קהלת להיות כמשה היינו שכל מגמת חפצו של שלמה המלך היה להאיר הבהירות של משה בכל הלבושים והמסכים ועל זה איתא בתקוני זוה"ק (תקונא תליסר ליום ח') דרגין דשלמה אינון בית קיבול לדרגין דמשה וכד מתחברן כלא כאחד שלמה אתהפך למשה וכו' היינו שכל כמה שיברר אדם א"ע בשבעה הבלים שאמר קהלת שהם דרגין דשלמה אזי יהיה מכיר בעצמות הדרגין דשלמה כל עוצם הבהירות של משה רבינו וזהו שאיתא שם כל מאן דלא ידע באלין הבלים וברזא דלהון עליה אתמר וכו' היינו מי שאינו עובד ואינו מברר בהם אזי אינו מכיר כלל בהשורש ונקראים אצלו אלו שבע הבלים עמל ורעות רוח אבל מאן דידע באלין הבלים כד אפיק לון מפומיה ומלביה ידע לכוונא בשכינתא עלאה וכו' היינו שמכיר בכל שבע הבלים את האור משורש המקור דכל ההבלים מינה תליין ומתלבשין בשכינתא תתאה דכליל שבע שמהן אב"ג ית"צ וגו' וזהו השם מ"ב דסליק ולא נחית כמבואר שם ועל אותה הכרה מרמז שמיני עצרת שהוא טוב מלא כף נחת ואחר שמגיע האדם בעבודתו לזה המלא כף נחת אזי מכיר למפרע שבלתי העמל ורעות רוח מז' ימי החג המרמזים על כל העבודות מהיקף שבעה שהיה אצלו מלפנים לא היה יתכן לו כלל להגיע לזה המלא כף נחת כי דוקא ע"י עמל ורעות רוח של ז' ימי החג היינו ע"י עבודה בשבעה הבלים יכולין להגיע למלא כף נחת של שמיני עצרת כד' בזוה"ק (שם) לית שמיני אלא מגו שבעה ואלו השבעה הבלים מרמזים על שם מ"ב דסליק ולא נחית כי חסר בו אות השביעי כידוע ואות השביעי רומז תמיד על עבודת אדם ובשם מ"ב יש שבע שמות וכל שם בן ששה תיבות וחסר תיבה השביעית לרמז שרק ע"י עבודת ישראל יהיה נגמר כביכול תכלית השלימות ובלתי עבודת ישראל כביכול אין שום שלימות אבל כשישראל משלימים בעבודתם המלכות שמים ומגיעים לטוב מלא כף נחת אזי זה השם בעצמו הוא סליק ונחית:
פרק ח
ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו'. הנה בפסח לא נאמר לכם אלא ביום השביעי עצרת תהיה לה' וכאן נאמר ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' וביאר בזה אאמו"ר ה"ג ה"ק זצלה"ה דשם מיירי מהיקף שבעה הבא לאחר ששת ימי המעשה כמו שנאמר ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי תשבות וגו' היינו שתכלית הנקודה האמצעית מכל ששת ימי המעשה הוא רק ביום השביעי תשבות כלומר שיכיר אדם היטב שכל הכח לפעול הוא רק אצלו יתברך ואין מהצורך אליו יתברך לכל פעולת הבריאה וע"י זה שמוסר האדם ביום השביעי הכל להשי"ת ומכיר היטב דלית ליה מגרמיה כלום מברך אז השי"ת יומין עלאין כדאי' בזוה"ק (יתרו פח:) היינו שמנהיר אז השי"ת בכל פעולותיו של ימי המעשה שהם מעומק רצונו יתברך ואינם נחשבין אצלו יתברך כדבר אגב ועל דרך מאמרם ז"ל (בפדר"א) אע"פ שגדול אתה בעליונים חפץ נמי כבוד מתחתונים אכן זאת הארה נקרא מברך יומין עלאין כי האדם בהכרת תפיסתו אינו מרגיש יותר כי אם דלית ליה מגרמיה כלום ועל זה נאמר ביום השביעי עצרת תהיה לה' שרומז על כל עבודות שבהיקף שבעה מעוה"ז:
אמנם ההיקף שמיני הבא אחר ההיקף שבעה אז יחזיר השי"ת להאדם הארת הפעולות לאו דוקא בבחינת יומין עלאין אלא שיהיו מאירים בתפיסת אדם ג"כ אף שהארת שמיני הוא למעלה הרבה מעבודת אדם מ"מ ישיג בו האדם קנין כענין הקנין שמשיג האדם בקדושת שבת אף שהוא קבוע וקיימא מצדו ית' מ"מ ע"י שמכין האדם ומזמין א"ע מבעוד יום במעלי שבתא מנחיל לו השי"ת קנין גם בקדושת שבת כך יהיה מנחיל השי"ת להאדם קנין חזק בהארת שמיני גלל עבודתו בההיקף שבעה ובשמיני עצרת נתעורר זאת הארה כי בכל שנה נכלל בקיצור הכלל של כל הששת אלפים שנה כמו האילן שכל הענפים המתפשטים ממנו נכללים בהשורש שלו כך בכל פרט שנה נתעורר בשמיני עצרת הארת שמיני ויען שזאת הארה יהיה ממש בתפיסת אדם בבחינת יומין תתאין לכך נאמר כאן ביום השמיני עצרת תהיה לכם היינו בתוך תפיסת הבריאה וזהו שכתב האר"י הק' ז"ל שב"ת ר"ת "ביומו "תתן "שכרו היינו אחר שמוסר אדם הכל להשי"ת מחזיר לו השי"ת הכל לתפיסתו כמו דאיתא בזוה"ק (תצוה קפז) לית שמיני אלא מגו שבעה ולזה אמרו ז"ל על שמיני עצרת טיב מלא כף נחת משום שרומז על הגמר מהיקף שבעה ובו מתחיל ההיקף שמיני שהוא ממוצע בין עוה"ז לעוה"ב שאין בו לא אכילה ולא שתיה כי מצדו יתברך לית שבעה אלא מגו עשרה כדאיתא בזוה"ק (פנחס רנז) לית שבעה אלא מסטרא דאות י' וכו' היינו שאורו יתברך מקיף כל העשר מדות ולית ביה מכל אינון מדות כלל וכל ענין המדות שנאמר עליהם לך ה' הגדולה והגבורה וגו' הם על דרך שנקרא השי"ת בעל גבורות כלומר שהוא למעלה מכל הגבורות כן הוא למעלה מכל המדות וכל אלו המדות הציב השי"ת רק בתפיסת אדם למען שיהיה להאדם ג"כ הכרה ע"י שיהיה עובד בהם ויכיר לך ה' הממלכה וימסור הכל להשי"ת עי"ז יחזיר לו השי"ת שמיני מגו שבעה. אבל בעצמותו ית' הוא כדאיתא בזוה"ק באצילות לית תמן לא זכות ולא חובה וכו' דאיהו וגרמיה חד בהון ולבהירות עצום כזאת אי אפשר להגוף אם לא שיעבור תחלה הדרגת שמיני מגו שבעה וזה נקרא כף נחת כי נחת הוא מלשון נחה ועבור כלומר שיתנהל את האדם לאט בנחת והדרגה מעולם לעולם לבלתי יתבטל ח"ו בינתים:
ועל זה נאמר והיה ביום ההוא יום אחד יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור (זכריה י״ד:ט׳) וכמבואר בזוה"ק (נשא קלד) יום אחד יודע לה' הוא בלחודוי יתיר מכלא הוא דכליל כלא הוא דאתקרי בשמא ידיעא ותנינן באתר דאית יום אית לילה דלית יום בלא לילה ומשום דההוא זמנא זמן יהיה דיקרא דדיקנא והוא בלחודוי ישתכח לא אתקרי יום ולא לילה דלית יום אקרי אלא מסטרא דילן ולית לילה אקרי אלא מסטרא דילן וכו'. היינו כי ענין יום מורה על עבודת אדם בתפיסתו כדכתיב יזרח השמש יאספון יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. ולילה מורה על האי אילנא דכניש בגוויה כל נשמתין כדאיתא בזוה"ק (במדבר קכ) בשעתא דליליא עאל ושלטא אילנא תתאה דתליא ביה מותא פריש ענפוי ומכסיה לכלא וע"ד אתחשך וכו' וכמו שביאר בזה אאמו"ר הג' הק' זצל"ה שבלילה עומדת הבריאה בפניה נוכח המאציל יתברך וממילא משולל מהבריאה כל הפעולות. וזהו והיה ביום ההוא וכמבואר בזוה"ק (שלח קעא) אמאי אקרי יום ההוא אלא דא הוא יומא דאחיד סופא בשירותא וכו' היינו כי בשירותא היה הוא ושמו אחד ובסופו נמי כתיב ונשגב ה' לבדו וא"כ מה נ"מ יש ביניהם אלא הנפקא מינה יהיה לאותן שהיו מכירין שמו ית' בינתים בין שירותא לסופא היינו שמאותם שהיו מכירין שמו יתברך ע"י עבודתם בינתים יהי' נשאר מעבודתם רשימה לעולמי עד ועל זה אמר והיה ביום ההוא יום אחד יודע לה' לא יום ולא לילה היינו אף כשיתגלה מפורש אורו יתברך כדכתיב ונשגב ה' לבדו שאז יתבטלו כל הלבושים שהם מסטרא דילן וזהו לא יום ולא לילה דלית יום אלא מסטרא דילן ולית לילה אלא מסטרא דילן והיה לעת ערב יהיה אור היינו שגם אז בזה הזמן הנקרא לעת ערב שרומז על התערבות אורו ית' בגבולי הבריאה שעל זה העת כתיב סכותה לראשי ביום נשק וביארו ז"ל (בירושלמי) ביום שנושקין עולמות זו בזו ומזה ההתערבות יתבטלו כל לבושי הבריאה ומכל מקום והיה לעת ערב יהיה אור לישראל היינו שבזה היום נשק יהיה דרך לישראל לעבור גם בזמן הנקרא לעת ערב ועל זה הדרך והמעביר רומז שמיני עצרת שנקרא כף נחת:
פרק ט
איתא במדרש רבה (וישלח פ' ע"ח) חד עמא דארעא אמר ליה לר' הושעיה אין אמרת לך חדא מלתא טבא את אמרת בצבורא מן שמיה אמר ליה מה הוא אמר ליה כל אותן הדורונות שנתן אבינו יעקב לעשו עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח לעתיד לבוא מה טעמיה מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו יביאו אין כתיב כאן אלא ישיבו וכו'. ולהבין זאת מה לנו אם ישיבו אותן דורונות בעצמם או אם יחזרו אחרים בעדם הלא תוספתו של הקב"ה הוא מרובה על העיקר והיה כאשר יחזרו לנו אחרים יהיה הרבה יותר מהעיקר:
אמנם הענין הוא כי עיקר הנייחא של האדם הוא דוקא כשמשיג חזרה מה שהיה נדמה לו מלפנים שכבר נאבד ממנו וסבל בדעתו מזה הרבה ואחר כל הסבלנות נודע לו למפרע שכל מה שסבל מלפנים היה בחנם כי מעולם לא נאבד ממנו כלום אזי נעשה לבבו מלא נייחא משא"כ כשנאבד מהאדם באמת איזה דבר אף שנותנים לו חלף אבדתו מה ששוה הרבה יותר א"א בכל פעם שמזכיר א"ע בהפסד אבדתו אין לבו בנייחא וזהו נמי הענין מאותן הדורונות כי לא מעט סבל יעקב אבינו מזה שהיה מוכרח ליתן דורון לעשו הרשע מהרכוש שחנן אותו השי"ת לזה מבטיח השי"ת מנחה ישיבו היינו שכל אותן הדורונות בעצמם כמו שהיה אז בגוון הלבוש שלהם בעת שנתנם לעשו הרשע כך באותו הגוון ובזה הלבוש בעצמו ממש ישיבו אותן בחזרה ולכך קבעו חכמינו ז"ל זה הדרש בדברי תורה על שם עמא דארעא כי עם הארץ נקרא על שם שכל עסקו הוא רק בישוב עולם כי אין לו הבנה יותר מגוון הלבוש של זה העולם ואפילו אם יבטיחו לו להשיג אור היותר יקר למעלה מתפיסת זה העולם לא יהיה לבו בנייחא מזה מאחר שכל תשוקות מגמת חפצו הוא רק בגוון הלבוש של זה העולם כי חפץ דוקא להכיר את הטובה בעיני בשר ג"כ לכן היו מכניס חכמינו ז"ל זה הדרש בשם עמא דארעא להורות בזה שישיגו ישראל לעתיד בחזרה כל אותן הלבושים בעצמם שהפסידו בעוה"ז בעד כבוד שמים וסבלו מהם חוץ ממה שינחיל להם השי"ת הרבה טובה שהוא למעלה מתפיסת זה העולם אלא גם הלבוש הגשמי ישיגו נמי בחזרה לתפיסתם ועל זה מרמז שמיני עצרת שיחזיר השי"ת לישראל כל מה שפבלי בהיקף שבעה לתפיסתם ממש עד שיכירו כל מה שסבלו והפסידו מלפנים כענין מאמרם ז"ל (סנהדרין צא:) כשיעמדו במומן יעמדו שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה היינו שיכירו א"ע עם כל הסבלנות שסבלו בעוה"ז ולזה אף ששמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו מ"מ הוא תשלומין דראשון להורות בזה שכל מה שלא היה בכח ישראל לגמור ולהשלים בההיקף שבעה יתן להם השי"ת כח לגמור ולהשלים בההיקף שמיני כי תשלומין דראשון היינו שיהיה השארה להלבושים של ישראל עולמי עד:
פרק י
ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו'. ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו אמר אאמו"ר הג' הק' זצלל"ה שכל מקום שנאמר ביום ההוא רומז על ההיקף שמיני שיהיה בימות המשיח ושמיני עצרת הוא הארה מזה היום הנאמר עליו והיה ביום ההוא וגו' וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רלג:) ובכל אתר היום ההוא דא תרין דרגין דרגא עלאה ותתאה דאינון כחדא וכו' והוא כמבואר בזוה"ק (שלח קעא.) והיה ביום ההוא וגו' ההוא לא ידיע מאן הוא אלא בכל אתר ביום ההוא יומא בתראה הוא אמאי אקרי יום ההוא אלא דא הוא יומא דאחיד סיפא בשירותא איקרי הוא וכו' היינו שבתכלית הגמר והסוף אז יהיה ניכר מפורש הארת הראש וההתחלה ועל אותה הארה רומז שמיני עצרת. וביאור הענין כי שבעת ימי החג רומזים על ההיקף שבעה שכל יום מששת ימי המעשה הוא אחד בירור לחבירו כי דוקא מסבת ההיפך ניכר היחוד כדאיתא בזוה"ק (פנחס רלו:) תרין רצועין נפקין מסטרא דא ומסטרא דא רזא דתרין ירכין דלתתא דהאי א"ח דנביאי קשוט אחידן בהו דהא מלעילא נפקין תרין רצועין רזא דתרין דרועין מימינא ומשמאלא ודל"ת אתאחידת בהו לבתר נחתא ואתפשטו ירכין לתתא וכו' והוא כמבואר יותר בתקוני זוה"ק (תקונא תמניסרי לז:) וכד אינון בכתר עליון אינון ביחודא חדא וכו' בחסד וגבורה אינון ענפין מתפרדין לימינא ושמאלא. בעמודא דאמצעיתא אינון תרווייהו ביחודא חדא. והכי אינון ענפין מתפרדין בנצח והוד וכו' בצדיק מתיחדים הא הכא רזא דאילנא דאתפשטון ענפוי מעילא ומתיחדין בשרשוי לתתא וכו' וכן במלכות תרוייהו ביחודא חדא וכו'. פירוש שהזוה"ק מבואר בזה הכרת היחוד שהציב השי"ת בחק תפיסת הבריאה וזהו בחסד וגבורה אינון ענפין מתפרדין לימינא ושמאלא היינו כי יום ראשון מורה על ימין שהוא חסד שממנה מתחיל כל ההכרה כדכתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה אכן א"כ תאמר שיש הכרה בהשי"ת ששוכן בקביעות בזאת המדה של חסד הרי יש יום שני שמורה על לך זרוע עם גבורה הנקרא שמאל ומזה שרואה האדם אינון ענפין מתפרדין לימינא ושמאלא מכיר שיש אצלו יתברך עמודא דאמצעיתא דאינון תרווייהו ביחודא חדא. ואחר שיורד האור יותר קרוב לתפיסת אדם ובא בהתלבשות הפעולה וזהו לבתר נחתי ואתפשטו ירכין לתתא ועל זה מסיק שם והכי אינון ענפין מתפרדין בנצח והוד וכו' שהם נקראין תרין ירכין ונצח מורה על נצחיות ורומז שמא תאמר שיש בתפיסת הבריאה בזה הכרה נצחיית הרי יש נמי מדת הוד שרומז על פנימיות כלומר שתביט היטב בעומק הפנימי אזי תראה שאינו כלל כמו שנדמה בהבנת תפיסת דעתך כי בעומק יש לו להשי"ת כוונה אחרת כענין שמצינו שאמר לו השי"ת לאאע"ה כי ביצחק יקרא לך זרע ולפי הנראה היה הפירוש ביצחק בכל יצחק אכן באמת בעומק היה כוונתו יתברך ביצחק ולא בכל יצחק הרי שאין להבריאה שום הכרה נצחיית כי בכל פעם יכול השי"ת להראות פירוש חדש בדבריו וכענין שמצינו בזוה"ק (וירא קט:) והוא מסבות מתהפך בתחבולותיו הקב"ה מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא ולבתר דחשיבו בני נשא דיתקיימון אינון עובדין קב"ה מהפך לון לאינון עובדין מכמה דהוה בקדמיתא וכו' היינו כשאוחז האדם באיזה מדה בקביעות שנדמה לו שבה שוכן השי"ת בקביעות אזי מראה לו השי"ת ההיפך לגמרי מזאת המדה ומאי משמע דבצדיק מתיחדים וזה שמסיק שם בצדיק מתיחדים הא הכא רזא דאילנא דאתפשטון ענפוי מעילא ומתיחדין בשרשוי לתתא וכו' היינו שבכל יום מששת ימי המעשה נתברר ממנו היחוד דווקא מיום מחרתו עד שהנקודה האמצעית מששת ימי המעשה הוא ביום השביעי תשבות וכמאמר ובשביעי נתעלה וישב על כסא כבודו כלומר שבהנקודה של שבת נתגלה הכרה מפורשת איך שהשי"ת הוא למעלה ומשולל מכל המדות. הרי שכל הבירור מההיקף שביעי הוא רק כפי התפיסה של אדם מזה שרואה נגדו הרכבת ההפכים מוכח האדם להכיר באור אחדותו יתברך אכן במה נחשב כל תפיסת אדם מאחר שכל הכרתו הוא רק מסבת ההרכבה ולזה נמי מצינו בכל מה שנברא בששת ימי בראשית שעתידין להתבטל משום שהכל בהרכבה כדאיתא בזוה"ק (תולדות קלו) אמר ר' אחא בר יעקב כל מה שברא הקב"ה בעולמות שלו חוץ ממנו היה בשתוף ומי אמר ר' אחא הכי דהא במלה דא יסגי פלוגתא בעלמא דאי תימא הכי המלאכים שהם נבראים רוח הקודש ממש יאמר שיש שתוף בהם וכו'. אמנם מצד השי"ת אין באמת שום נ"מ בין מורכב לפשוט והא ראיה שלעתיד יהיה ג"כ גוף ונשמה ובכל זאת יהיה להם קיום לעולם וכן המלאכים אף דאיתא שם שהמה ג"כ בשתוף היינו מורכבים ומ"מ יש להם קיום לעולמי עד כי מצד השי"ת אין שייך כלל לומר שום חילוק והבדל בין אחדות להתחלקות ובין פשוט למורכב כי זה הרצון יתברך החפץ להשפיע חיים וקיום לפשוט הבלתי מורכב אותו הרצון יתברך בעצמו חפץ בקיום הויה של המורכב ומשפיע בו חיים א"כ מהיכן יתמשך להמורכב ביטול אכן זאת ההתבטלות אינו באמת אלא לההרכבה הבא מצד תפיסת אדם והוא כדאיתא בזוה"ק (לך פ"ה) כד נשמתין נפקין דכר ונוקבא כחדא נפקין לבתר כיון דנחתין מתפרשן דא לסטרא דא ודא לסטרא דא וקב"ה מזווג לון לבתר (ושם דף צא:) לית זווגא אלא לפום עובדוי וארחוי דבר נש וכו' והוא כדאיתא בזוה"ק (ויחי רכ"ט.) דקב"ה מזווג זווגין עד לא ייתון לעלמא וכד זכו בני נשא לפום עובדיהון הכי יהבי לון אתתא וכלא אתגליין קמיה דקב"ה וכו' היינו אע"ג דקב"ה מזווג לון מ"מ יען שכל הזווג הוא רק כפום עובדוי דבר נש הבא מצד תפיסת אדם ולזה אינו קיים לעד:
אבל לעתיד כשיהיה מנהיר השי"ת הרכבת הזיווגים של הבריאה כמו שהוא מצד הארת הרצון ית' אז יהיה באמת חיים וקיום להרכבת הבריאה לעולמי עד וממילא יהיו רואים אז מפורש בהתגלות תחיית המתים כי מצד השי"ת לא נתבטל באמת מעולם שום לבוש כלל והכל חי וקיים ועל התגלות זה הרצון יתברך רומז שמיני עצרת ועל זה איתא בזוה"ק (תצוה קפ"ז) לית שמיני אלא מגו שבעה היינו לא שיהיה מראה אז השי"ת חדשות מה שלא היה מלפנים אלא שאותה ההרכבה בעצמה ואותו הזווג בעצמו שהיה מלפנים בההיקף שבעה רק כפום עובדוי וארחוי דבר נש וכל קיום הוייתה אינו אלא כפי תפיסת אדם ולעתיד בההיקף שמיני יגלה השי"ת עצמית רצונו הפשוט שיש לו בזאת ההרכבה וממילא יהיה לה קיום לעולמי עד. ולזה נמי אמרו ז"ל טוב מלא כף נחת זה שמיני עצרת ממלא חפנים עמל ורעות רוח אלו ז' ימי החג היינו כי ז' ימי החג רומזין על ההיקף ז' כי לעתיד לא יהיה נקרא סוכה אלא חופה כדאיתא בגמרא (סוכה ב:) ור' זירא א"כ לימא קרא וחופה תהיה לצל יומם ומאי וסוכה וכו' הרי שלעתיד לא יהיה סוכה אלא חופה כי בחינת סוכה שייך רק בהיקף שבעה שבזה העולם שיש בו שתי הגנות יש הגנה בבחינת בית שעובי התקרה מסתירים ומכסים כ"כ בחוזק עד שאין האדם מרגיש כלל הגנתו מהאויר שבחוץ ובזאת הבחינה מקיף השי"ת גם את האומות כמו שמצינו בגמרא (פסחים פז) גפי דרומה בהא סלקינן ובהא נחתינן וכו' היינו שבאותו הזדון בעצמו שהמה חפצים להרע אותנו הם מוכרחים לפעול ההיפך מרצון דעתם הרי שבאמת מקיף השי"ת אותם ג"כ אלא למעלה מדעתם שזממם אל תפק רק שהם אינם מרגישים בזה כלל כי ירומו סלה למעלה הרבה מתפיסתם אמנם ישראל מקיף השי"ת בהגנת סוכה וסוכה הוא שכוכבי חמה נראין מתוכה ומסבת החללים הנראה בהסכך שבלתי מסוכך שם מכיר האדם היטב הגנת הסכך במקום המסוכך שמגין שם בעדו מהאויר שמבחוץ וזה רומז על תפיסת הכרה מסבת החסרון כי כל ההכרה מתפיסת האדם בזה העולם הנקרא היקף ז' הוא רק כדכתיב מבשרי אחזה אלוה היינו מסבת חסרונו אכיר בשלימותו ית' וזה נקרא סוכה:
אבל לעתיד בההיקף שמונה אז יהיה חופה וחופה מגין בכל המקומות בשוה בלי שום חלל וחסרון כלל וזה מורה שיהיה אז הכרה באורו יתברך לא מסבת החסרון של אדם כי הכרה כזה הוא רק מצד תפיסת אדם אלא שיהיה הכרה באורו יתברך כמו שהוא ממש מצד עצמותו ית' אכן באור עצמותו ית' ממש בלתי שום מסך אין בכח סוג הבריאה לסבול כלל בהירות עצום כ"כ לזה יהיה מנהיר אז השי"ת להבריאה ע"י מסך קלוש הנקרא חופה וממילא יתגלה אז עצמות הרצון יתברך הנמצא בהרכבת הבריאה כמו שהוא מצד השי"ת אזי לא יתבטל שוב זאת ההרכבה לעולמי עד. וזהו דאיתא (שם) בזוה"ק אמאי אקרי יום ההוא אלא דא הוא יומא דאחיד סיפא בשירותא וכו' היינו יום שיהיה מנהיר בו ראשית ההתחלה בהסוף כלומר שבראשית התחלת הבריאה היה עומדת כל תפיסתה בין שני המאמרים. המאמר הראשון שהיה מרחיב והולך בלי גבול ואח"כ המאמר די שהוא בגבול ולכן אחר שהבריאה נגבלה בתפיסתה מגיע לה ממילא מסבת הרכבתה התבטלות כי מצד התפיסה של הבריאה הם כל ההרכבות נגדיים והפכיים ואחד סותר לחבירו וכל אחד חפץ להתגבר על זולתו ולבטלו וכמו דאיתא במדרש רבה (ויקרא ט) לפי שבעולם הזה בזמן שרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת ובזמן שרוח צפונית מנשבת אין רוח דרומית מנשבת אבל לעתיד לבוא אמר הקב"ה אני מביא ארגסטוס בעולם שמשמשות בו שתי רוחות וכו' היינו שבעוה"ז חפץ כל רוח לבטל את שכנגדו ומסבת זה מגיע התבטלות אבל לעתיד אז יהיה כליל כל הרוחות ולא יהיה מנגד אחד לחבירו וממילא יהיה מזה קיום הויה לכל ההרכבות שבעולם כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעה:) דבההוא שעתא יתער קב"ה חד רוחא דכליל מארבע רוחין וכו' לאחייא לון בהאי רוחא בגין דיתקיים לעלמין וכו' וזהו דאיתא שם (שלח קעא) ביום ההוא וגו' דא הוא יומא דאחיד סופו בשירותא היינו שהסוף יהיה מתאחד עם הראש וההתחלה כלומר עם המאמר הראשון שהיה מרחיב והולך בלי גבול כך יהיה מאיר נמי בהסוף רוחא דכליל מארבע רוחין עד שיהיה נתגלה מפורש גם בהרכבת תפיסת הבריאה של עכשיו הארת עצמית הרצון ית' שזה הארה בעצמה הוא הרוחא דכליל מארבע רוחות הנקרא במדרש ארגסטוס וממילא יהיה גם תפיסת הבריאה בלי גבול ואין סוף כי יהיה ניכר הרצון יתב' ביסוד הרכבתה כמו שהוא באמת מצד השי"ת ועל זה נאמר כי על כל כבוד חופה היינו שאותה ההרכבה בעצמה שהיתה בזה העולם בבחינת סוכה יהיה מנהיר בה השי"ת לעתיד בחינת חופה:
וזהו שאמר הכתוב ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו היינו לא שיהיה הישועה לעתיד על דרך נוראות אשר לא נקוו שלא היה לנו אצלה שום קו ואם היתה הישועה על אופן כזה היה נראה שכבר נפסק ח"ו מלפנים החיבור אלא שהישועה יהיה אז באופן שיהיה ניכר מפורש שהיה לנו קו וחבל גם מלפנים ומעולם לא נפסק מאתנו הקו והחיבור לזאת הישועה שיהיה לעתיד ולכן נאמר כאן שני השמות האלו אלהינו זה וגו'. ואלו שני השמות כשהם ביחד רומז שם מלא ה' אלהים כדאיתא בזוה"ק (בכמה דוכתי) ושם מלא רומז שאורו ית' נתמלא בכל לבושי ישראל ולכך אומרים אותו אחר כל עבודות החזקות כגון אחר יוה"כ וכן מצינו גבי אליהו בהר הכרמל היו אומרים כל ישראל ה' הוא האלהים להורות שניכר אורו בכל הלבושים וזהו העיקר תכלית המכוון מכל עבודות ישראל שינהיר שם מלא שיתמלא האור ית' בכל הלבושים אכן איתא בזוה"ק (פקודי ר"ס) שם מלא ואדם איהו עובדא דהאי מרכבה דארכיב דא בדא וכו' היינו שכל ההכרה אשר ה' הוא האלהים הוא רק ע"י עבודה שבתפיסת אדם דאדם ארכיב דא בדא בתפיסתו ובאמת מה נחשב כל תפיסתו של אדם הלא מצער הוא כי הרי גם על ההכרה היקרה ביותר של תפיסת אדם נאמר התעיף עיניך בו ואיננו משום שכל תפיסתו הוא מוגבל בגוף גשמי שעלול תמיד לשכחה על כן מסיים כאן הכתוב זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו היינו שזאת ההכרה שיהיה לנו לעתיד בד' מלא אשר ה' הוא האלהים יהיה נחקק בלבבנו בקביעות גמור כיתד שלא ימוט לעולם שבכל רגע ורגע נגילה ונשמחה בישועתו כמבואר בזוה"ק (מדרש הנעלם תולדות קל"ה) ביומא דיחדי קב"ה בעובדוי זמינין אינון צדיקיא למנדע ליה בלבהון וכדין יסגי סכלתנו בלבהון כאילו חזו ליה בעינא הה"ד ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו ושמחת הנשמה בגוף יתר מכלם על שיהיו שניהם קיימים וידעו וישיגו את בוראם וכו' היינו שהשגת הגוף הגשמי יהיה ג"כ בהיר ממש כבהירות הנשמה:
וזהו נמי דאיתא בגמ' (פסחים נ') על הפסוק והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון ר"י אמר אלו נגעים ואהלות שיקרים הם בעה"ז וקפואין הן לעה"ב וכו'. היינו כי כל מיני סבלנות של עה"ז נכללו בנגעים ואהלות כי נגעים מורה על סגירתא דנהורא עלאה כדאיתא בזוה"ק (תזריע מו.) ואהלות מורה ג"כ על מסך המבדיל ומפסיק ומסתיר את האור ומפאת זה נמשך בעולם ר"ל כל הסבלנות אבל לעתיד כשיתגלה אשר מעולם לא נסגר ח"ו האור מישראל והחיבור לא נפסק ח"ו מהם מעולם אזי יהיו מכירין למפרע שלא היה באמת שום סבלנות כלל:
פרק יא
כתיב (מלכים א ז) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב וגו' איתא בזוה"ק (אמור צז:) בגין דאינון שבעת יומין דלתתא לא נהירו בשלימו עד דאתא שלמה וכדין קיימא סיהרא באשלמותא באינון שבעת יומין וכו'. היינו כי שבעת יומין דלתתא רומזין על הצמצום מההיקף שבעה שהנקודה האמצעית ממנו הוא ביום השביעי תשבות שצריך האדם לצמצם עצמו ולשבות מכל הפעולות ועל זה הצמצום רומז נמי הכנור של מקדש שהוא על שבעה נימין. והכנור של ימות המשיח שיהיה על שמונה נימין רומז שיתן השי"ת מקום ברצון העליון ית' לכל פעולות אדם שכל מה שהוא עכשיו בגבול יהיה אז בימות המשיח בלי קץ וגבול ולזה כתיב ביום השמיני וגו' ויברכו את המלך וגו'. וכמבואר שם בגין דאינון שבעת יומין דלתתא לא נהירא בשלימו עד דאתא שלמה וכו'. היינו כי זה היחוד והזווג מגביל לבלתי גבול הראה שלמה המלך ביותר כי העשר קדושות שהיו סביב למקדש היה מסדר אותם שלמה המלך וכל אלו העשר גבולים היו לבושים למקום הארון שאינו מן המדה שהוא בלתי גבול הרי שהוא היה המערב גבול ביחד עם בלתי גבול וזה רומז על כל העבודות שהאדם מגדיר א"ע בזה העולם אף שהם בגבול מ"מ יש להם מקום בהרצון ית' הבלתי גבול ועל זה רומז נמי הכנור של ימות המשיח שהוא על שמונה נימין כי שמיני הוא המעביר מההיקף שבעה של זה העולם לזה האור הבהיר הנקרא עשר שעליה רמזו ז"ל כנור של עה"ב על עשר נימין וכד' בזוה"ק (פנחס רנו.) לית שבעה אלא מסטרא דאות יו"ד וכו' ולהעלות מהכינור של שבעה נימין ולהגיע לאור הבהיר כזאת הנקרא עשר נימין צריכין לעבור בינתיס דרך הכנור של ימות המשיח שהוא על שמונה נימין שנקרא חופה כי חופה הוא הממוצע בין עה"ז לעה"ב שהסוכה של עה"ז מרמז על החופה שיהיה לעתיד כי ע"י הסוכה אין האדם לגמרי בתוך האויר החוצה וגם אינו מכוסה כ"כ כמו בבית כי כוכבי חמה נראין בתוכה ומרגיש הגנת הסוכה מרוחות וטללים רעים הרי שסוכה הוא ממוצע בין אויר לבית ככה הוא ימות המשיח שנקרא חופה בין עה"ז לעה"ב:
פרק יב
ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. איתא בזוה"ק (שלח קע"א) פתח ההוא ינוקא ואמר ביום ההוא. ההוא לא ידיע מאן הוא אלא בכל אתר ביום ההוא יומא בתראה הוא. אמאי אקרי יום ההוא. אלא דא הוא יומא דאחיד סופא בשירותא שירותא אקרי הוא וכו'. היינו כי יום מורה על תפיסת הבריאה ומלת הוא רומז על למעלה מהתפיסה כמבואר בזוה"ק (האזינו ר"צ). וזהו שמדייק הזוה"ק אמאי אקרי יום ההוא. אלא דא הוא יומא דאחיד סופא בשירותא היינו בעת שיהיה ניכר מפורש החיבור מתפיסת אדם עם עלמא עלאה על דרך סוף מעשה במחשבה תחלה. כי האדם הוא כדכתיב אחור וקדם צרתני אחור במעשה וקדם במחשבה לזה נקרא החיבור מתפיסת אדם עם עלמא עלאה יומא דאחיד סופא בשירותא. וזהו שירותא אקרי הוא וכו' היינו כי בכל ההתחלות מנהיר מעלמא עלאה אכן אינו מתאחד עדיין ההתחלה עם סופו כי הרי כל היקף כאשר נגמר היקפו בסופו חוזר לההתחלה ומתחיל להקיף עוד הפעם מחדש מזה מוכח שלא גמר עדיין בפעם הראשון כל תכלית המכוון מהיקפו כי אם היה נגמר כבר כל ההיקף בשלימות שוב לא היו צריכין להקיף עוד הפעם מחדש אלא יען שהיה מתחלה משולל שלימות לכך צריכין בסופו לחזור לההתחלה ולהקיף מחדש וככה מתעורר בכל פעם היקף מחדש עד שיגמרו כל הברורין בתכלית השלימות אזי יתאחד הסוף בההתחלה לגמרי וזהו דאיתא שם יומא בתראה יומא דאחיד סופא בשירותא וכו'. והענין הוא כי באמת מצד השי"ת אינו משולל שלימות גם בההתחלה וכל אותן השלימות שעתיד להיות אחר שיגמרו כל הברורין כבר הם מצד השי"ת נגמרים ומבוררים עוד מההתחלת ההיקף של פעם ראשון אלא שהאדם מצדו אי אפשר לו להגיע לאותן השלימות כל עוד שלא עברו כל הברורין עד גמר תכליתן וזהו כענין שמצינו ק' ק' ק' שרומז על שלש דרגין ומה שהוא בדרגא הנמוכה רק בחינת יחודיות. ובדרגא למעלה הימנה נכלל בה בחינת אלף כי ברכה דקב"ה אלף היינו כי בברכה דקב"ה נכלל הכל אלא שנסתר זאת השלימות במסך הנקרא פלא וזה הוא אלף אותיות פלא ולכך הוא רחוק מאוד מתפיסת אדם וצריך לברורין עד שיתגלה זאת הפלא בהארה מפורשת הנקרא אלף אזי מכיר האדם גם בהבנת תפיסתו שהיה נגמר באמת כבר מצד השי"ת זאת השלימות עוד מההתחלה. ולזה אחר כל הברורין יהיה כדכתיב והיה ביום ההוא וגו'. וכמבואר שם יומא בתראה הוא וכו' יומא דאחיד סופא בשירותא וכו' היינו שאז יהיה השי"ת מנהיר מפורש בהתגלות לעיני אדם כל השלימות ממש כמו שהוא באמת מצדו ית' עוד מההתחלה וכן נמי רומז ההיקף של ששת ימי המעשה שכל יום מימות החול מצד אדם משולל שלימות עד שמגיע שבת אזי מכיר האדם נמי כל השלימות כי הנה ביום ראשון מימי החול מאיר בו לך ה' הגדולה ומפאת זאת הארה לבד בלתי הארת שבת יוכל האדם לדמות שרצונו ית' שוכן דוקא במדת הגדולה ובחר בגודל התפשטות אכן כשמגיע שבת אזי רואה האדם ההיפך מזה כי הארת שבת הוא כמאמר ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו וכן ביום שני מאיר לך ה' הגבורה ומזה יוכל האדם לדמות שהשי"ת שוכן דוקא במדת הצמצום אכן בהארת שבת רואה אדם ההיפך כי שבת הוא יומא קא גרים התפשטות כמו שמצינו בגמ' (מגילה י"ב) יום השביעי שבת היה שאה"ע אוכלים ושותים בו ומדברים דברי טפלות הרי שטבע היום גורם התפשטות. אלא מאי משמע שהשי"ת הוא למעלה מכל המדות ואין שום מדה מכריע ומכריח ח"ו השי"ת נמצא שעיקר השלימות מההיקף של ימי החול מכיר האדם רק ע"י הארת שבת כי ע"י שממליך אדם השי"ת בשבת מנהיר לו השי"ת שגם כל אלו ששת ימי החול שהציב השי"ת אינם נמי ח"ו לפי שעה אלא שזה האדם בעצמו המכיר זאת הוא הגדולה והגבורה של השי"ת וכל מה שפעל זה האדם באלו המדות יש להם מקום בשורש רצון העליון ית' אך לא בהגוון מאלו הלבושים שבהתפיסה הנמוכה וזאת הארה הוא בחינת שמיני ועל זה איתא בזוה"ק (תצוה קפז) לית שמיני אלא מגו שבעה היינו שאחר הברורין מהשבעה מדות מנהיר השי"ת הארת שמיני וזהו והיה ביום ההוא יומא דאחיד סופא בשירותא וכו' וכן נתעורר נמי בכל היקף שנה כי בר"ה הוא שירותא כדאיתא בזוה"ק (נח ס"ד) בר"ה אתערותא קדמאה הוא בעלמא היינו כי בר"ה נתעורר מהתחלת הבריאה מזה העת שהיה אז בהבריאה עדיין כל השלימות כמו מצד השי"ת כי היה נכלל עדיין כל הבריאה ברצונו הפשוט ית' בלי שום התלבשות ולעומת התעוררות רצון עליון כזה שהוא בלי שום לבוש מתיצבים ישראל נמי בעבודה בהירה כזו שהוא בלי שום לבוש רק קול פנימאה שהוא קול שופר הכולל מלכיות זכרונות ושופרות ואח"כ ביוה"כ מראים ישראל את כבודו ית' גם בלבושים רחוקים כשליחות השעיר למדבר עד שבחג הסכות מקריבים ישראל שבעים פרים נגד שבעים אומות ואחר כל אלו הברורין מנהיר השי"ת הארת שמיני וזהו הארת שמיני עצרת והוא כדאיתא בזוה"ק (בלק קצ"ז) ומגו דלזמנין נוקבא אקרי כנישתא ואיתמר עצרת כד"א כי עצר עצר ה' דנקט ולא יהיב דהא מגו מהימנא סגיא דילה דלא אשכחן בה מומא יהבה לה בלא עכובא כלל ואיהי כד מטי לגבה כל מאן דכנישת עצר ומעצר ומעכבת וכו' היינו כי השי"ת מצדו חפץ להנחיל לישראל כל מיני השפעות טובות בלי עכובא כלל שלא יהיה להאדם בהם שום יגיעה וסבלנות ולא יהיה נצרך לשום צמצום כלל רק מצד האדם למען שיאכל יגיע כפו הציב השי"ת כל אלו לבושים הרחוקים כדי שיהיה מקום להאדם לבחור בטוב ולמאוס ברע ומפאת זה הם כל עבודות אדם וברוריו שסובל ומצמצם עצמו הרי שישראל מצדם קבלו עליהם לסבול כל הצמצומים והברורין וכל אלו הצמצומים של ישראל נקראו קדושת סוכה כי סוכה הוא צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי וזה רומז על כל סבלנות הברורין שישראל מקבלים עליהם ועל ידי זה מנהיר להם השי"ת קדושת בית וזהו האחת שמיני שרומז עליה ש"ע ולזה מצינו גבי שלמה המלך שעיקר קדושת הבית היה מאיר אצלו כמאמרם ז"ל (מנחות נ"ג) יבוא ידיד ויבנה ידיד וכו' נאמר עליו שעשה סכות שבעת ימים ושבעת ימים וכמבואר בזוה"ק (ויחי רמ"ז) דכיון דאמר שבעת ימים ושבעת ימים לא ידענא דארביסר אינון אלא לאחזאה עלמא עלאה ועלמא תתאה ואינון שבעת ימים ושבעת ימים וכו' היינו שהאיר השי"ת נגד השבעת ימים דעלמא תתאה שהם כל עבודות מהיקף שבעה. השבעת ימים דעלמא עלאה שהם הארת היקף שמיני כלומר שאלו שבעת ימים דלתתא המה בעצמם השבעת ימים דלעילא והארה כזאת הופיע השי"ת בימי שלמה המלך אכן לעת עתה הוא הארת שמיני רק יום אחד שהוא שמיני עצרת אחר ז' ימי סכות ורומז על האי יומא בתראה דאחיד סופא בשירותא שאז יהיה מראה השי"ת בהתגלות מפורש החיבור מכל פעולות ישראל ברצון העליון ית':
פרק יג
ועל זה הענין אמרו ז"ל (פסחים נ.) ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון וגו' אלו נגעים ואהלות שהם קפואין בעה"ב ויקרים בעה"ז וכו' היינו כי בנגעים ואהלות נרמזים כל מיני סבלנות של עוה"ז כי נגעים הוא כד' בזוה"ק (תו"מ מ"ו) סגורתא דנהורא עלאה. ואהלות הוא מה שמכניע אדם א"ע ומשפיל עצמו לפעמים תחת הטומאה ולפעמים יש שהוא מאהיל על הטומאה בזה שמכניס את הטומאה בקרבו אכן אחר הסבלנות מפאת אלו ההסתרות יכול האדם להשיג הכרה בכבודו ית' ביתר שאת כי מכיר למפרע אשר מי העביר אותו מלפנים דרך כל אלו הסתרות אם לא השי"ת בעצמו. מוכח מזה שאין שום מקום פנוי מהתפשטות כבודו ית' ועל זה אמרו ז"ל אלו נגעים ואהלות שהם יקרים בעוה"ז וקפואין בעוה"ב היינו כי עיקר הכלים להשיג את האור הוא רק בעוה"ז אבל האור הוא יקר מאוד בעוה"ז כי א"א להשיג את האור רק ע"י כמה סבלנות וזהו שיקרים הם בעוה"ז. וקפואין הם לעוה"ב היינו כי לעתיד יהיה אור בזול כמו שאמר א"א מו"ר הגה"ק זצל"ה אשר לעתיד יהיה אור בזול כי כל העולם יהיה מלא אור אבל כלים לקבל בהם את האור יהיה אז ביוקר מאוד להשיג אותם כי כלי לקבל את האור לא יהיה אלא אצל מי שטרח בערב שבת היינו שרק ע"י סבלנות של עוה"ז יהיה יתכן להשיג אז זאת הכלי. והנה אמרו ז"ל (ערכין יג:) כנור של מקדש על שבע נימין ושל ימות המשיח על שמונה נימין ולעתיד על עשר נימין היינו כי כנור של מקדש רומז על עבודת עוה"ז הנקרא היקף שבע ושל עשר נימין רומז על אותו העת שיהיה כדכתיב ונשגב ה' לבדו וגו'. שאז יתבטלו כל הפעולות והלבושים של עוה"ז אכן המעביר מעה"ז להכינור של עשר נימין יהיה באמצע ימות המשיח שהוא הכנור של שמונה נימין והוא כד' והיה יום אחד הוא יודע לד' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור היינו כי לית יום אלא מסטרא דילן ולית לילא אלא מסטרא דילן כד' (זוה"ק נשא קלד). ומזה מוכרח שיהיה יום אחד שהוא לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור היינו שיהיה זמן כזה בעולם שלא יהיה עוד חושך לגמרי כמו עכשיו וגם האור לא יהיה בהיר כ"כ כמו לעתיד אלא שיהיה אור קליש כדי שיהיה בכח האדם לסבלו וזה הזמן הוא ימות המשיח שעליו נאמר מנחה ישיבו וכמבואר במדרש רבה (פ' וישלח) מנחה יביאו לא נאמר אלא מנחה ישיבו וכו' היינו שכל אותן הסבלנות שהיו לישראל בעוה"ז הכל ישיבו להם בכל מיני נייחא ומאותו הלבוש בעצמו שסבלו בעה"ז יכירו בו בעצמו בימות המשיח כל מיני תענוג והגוף בעצמו ירגיש מהם כל מיני טובה ועל זאת הישועה רומז שמיני עצרת כד' בזוה"ק (ויגש ר"ז) ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו וגו' בג"כ ביום השמיני עצרת וגו' וביאר בזה א"א מו"ר הגה"ק זצל"ה שאין עוד להמשיל בתפיסת זה העולם זאת הישועה שיהיה לעתיד בדמיון היותר קרוב מהמשל של יוסף עם אחיו אחר כל הסבלנות שלהם נתוודע אצלם למפרע שמעולם לא היו בגלות אכן אין עדיין דומה לגמרי כי לאחי יוסף היה עכ"פ בשעת מעשה סבלנות משא"כ לעתיד יברר השי"ת שאפילו בשעת ההסתר לא היה לישראל מעולם סבלנות כלל כד' והיה כאשר לא זנחתם וגו' מה שאין זאת בתפיסת זה העולם כלל ועל ישועה כזו רומז ש"ע וזהו דאיתא במדרש על ש"ע עשה לי סעודה קטנה וכו' כי הסעודה שיהיה לעתיד הנקרא סעודת לויתן זה נקרא סעודה גדולה כי הנאתה יהיה למעלה הרבה מהנאת הגוף שאינו כלל תענוג כזה בהרגשת גוף הגשמי אכן על סעודת ימות המשיח אמר הקב"ה עשה לי סעודה קטנה כי תענוגה יהיה בהרגש גוף הגשמי כי כמה שסבל האדם בעוה"ז בעד כ"ש כך יחזיר לו השי"ת בימות המשיח כל הטובות באותו גוון הלבוש בעצמו שהפסידה בעוה"ז והיה נחסר ממנו ע"י צמצומיו זאת בעצמו יחזיר לו השי"ת בימות המשיח. ולזה מביא המדרש על אלו שני המאמרים שנאמרו בשם עמא דארעא אחד בפ' (וישלח) שאמרו שם בשם עמא דארעא מנחה יביאו לא כתיב אלא מנחה ישיבו מלמד שכל אותן דורונות שנתן יעקב אבינו לעשו עתיד עשו להחזירן למלך המשיח ועוד מצינו במדרש בשם עמא דארעא גבי ר' ינאי שאמר לו עמא דארעא תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב קהלת ינאי לא נאמר אלא קהלת יעקב וכו' והוא כי אלו הדברים להבין אותם על בורים הוא ביותר רק בתפיסת עם הארץ שאינו בנייחא מהדעת והחכמה בלבד כי אם מהרגשת גוף הגשמי כי הת"ח מושל עליו הדעה והשכל לזה הוא החכמה עיקר אצלו והנאת הרגש הגוף נחשב אצלו לדבר קטן משא"כ עם הארץ עיקר התענוג שלו הוא רק כשהגוף מרגיש את ההנאה לזה יכול דוקא העם הארץ לעמוד על אותן הד"ת ולדרוש מנחה יביאו לא נאמר אלא מנחה ישובו עתידין כל אותן דורונות וכו' היינו כי זה העמא דארעא לא היה יכול להפיס את דעתו משום ישועה כי רגש מאוד בלבו איך יתכן כזאת אשר רכוש מבורר כמו שהיה גבי יעקב אבינו יהיה נחלט ח"ו ביד עשו הרשע ולא היה בנייחא כי אם שאותו גוון הלבוש בעצמו שנלקח מיעקב אבינו יהיה בורח ויצא מידו של עשו וישוב חזרה ליעקב אבינו לא שרק היקרות הנמצא בעומק הרכוש של יעקב ישוב אליו בחזרה אלא גם גוון הלבוש הגשמי ישיבו נמי בחזרה. וגם המאמר השני בשם עמא דארעא תורה צוה לנו משה מורשה וכו' והוא כי זה הפיזור של דברי תורה שפיזר השי"ת אפילו בהנפש היותר נמוך מישראל אינו נמי בכח הת"ח להבין כמו שיכול להבין זאת העמא דארעא כי מי שעומד בדרגא עליונה אינו יכול כ"כ להכיר דרגא הנמוכה אבל העומד בדרגא הנמוכה שפיר מכיר הד"ת הנמצא גם בדרגא הנמוכה וזהו שאמר העם הארץ לר' ינאי קהלת ינאי לא נאמר אלא קהלת יעקב וכו' והשם יעקב מורה על נפש הנמוך ביותר כי באמת אפילו הנפש הנמוך ביותר מישראל המה נמי כל חטאון רק ע"ד שנאמר עון עקבי יסובני וגו' והא ראיה כי כשנזדמן נגדו מה שנוגע בשורש דברי תורה אזי הוא מוכן מיד למסור כל נפשו בעד כבוד שמים הרי שאין שום מקום פנוי גבי ישראל שיהיה משולל ד"ת ח"ו לגמרי רק שכמוסים המה בנפש הנמוך מאוד בבחינת שינה אבל כשמעוררין אותו מקיץ מיד את עצמו: