סוד ישרים· הרב גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין
הושענא רבה
פרק א
כתיב (ישעיה לח) ואותי יום יום ידרשון וגו' ומבואר בירושלמי (ר"ה פ"ד ה"ח) זה יום תקיעה ויום הערבה וכו':
וביאור הענין כי תקיעה מורה על חיבור ולזה היה בערבי שבתות וימים טובים תקיעות ביותר כי שבת ויו"ט רומז נמי על התקשרות והחיבור שיש להשי"ת עם ישראל לזה מתקדשין שבתות ויו"ט בתקיעות כי תקיעה הוא קול פשוט וזה רומז שנתכלל הכל ברצונו הפשוט ית' וכן בראש השנה איתא בגמ' (ר"ה כ"ז) כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך וכו' הרי שבר"ה נתעורר התחלת הרצון מזכור רחמיך ד' וחסדיך כי מעולם המה (תהילים כ״ה:ו׳) וכל הבריאה נתכללה בהרצון הפשוט ית' לזה צריכין אז לתקוע כי בכל שנה ושנה בהתחלתה בר"ה נתעורר הרצון הפשוט שהיה בהתחלת בריאת עולם והבריאה נתחדש בהסתעפות חדשות ונתעורר מחדש המאמר יהי אור שמזה התחיל התפשטות לבושים כדכתיב זכר ונקבה בראם (בראשית ה׳:ב׳) ואם לא היה החטא של אדה"ר אזי היה מתהווה מזה המאמר יהי אור כל מיני הולדות וריבוים והיה ניכר אור רצונו ית' בהתגלות מפורש בכל התפשטות הלבושים. וממילא כאשר נתכללה הבריאה בחזרה לרצונו הפשוט ית' אין בה עוד שום פסולת כלל כי כל הפסולת נתהוה רק מהסתעפות הלבושים בעוה"ז עד שנדמה להבריאה בהלבוש האחרון שיש לה כח הוי' בפני עצמה ומזה נתהוה פסולת כי זה הדמיון היה באמת השורש מכל החטאים אבל כשנתכלל הכל בחזרה בהרצון הפשוט ית' שוב אין פסולת כלל לכן היתה הנסירה למען שהאדם בעצמו בכח בחירתו יהיה בוקע את ההסתר ויתיצב ע"י עבודתו כל הדברים נוכח השי"ת פב"פ ויכיר אשר הדבר הוא ג"כ רק מקבל שמקבל השפע מהשי"ת. ורזא דנסירה מוכרח לילך דרך עשר מדות כדי שיכיר האדם אור השי"ת בכל מדה ומדה. ועל זה רומזין העשרה ימים מר"ה ליו"כ ויום כפור הוא הגמר מכל המדות ונקרא מלכות שמים. ומדת המלכות הוא באור חוזר שמעמדת הכל בחזרה להשורש להתאחד באחדות גמור. אכן זאת האחדות הוא רק מצד השי"ת שמנהיר ביוה"כ איך שנתאחדו כל המדות בשרשם אבל שיהיה ניכר מפורש אור רצונו ית' גם בגוון הלבושים עצמם כמו שהם בזה העולם אין עדיין התגלות כזה ביוה"כ כמבואר בזוה"ק (אמור ק:) בהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא וכו' אמנם אחר יוה"כ מתחילין ישראל לברר א"ע ולהזדכך בכל המדות להמשיך בהם ע"י עבודתם אורו ית' ועל זה רומזין הארבעה ימים שבין יוה"כ לסוכות כדאיתא בזוה"ק (פנחס רכג:) מבינה עד הוד כלא אתפשטותא חדא וכו' והוא כמבואר שם (תצא רפ.) וחמש נהורין אית לה דאתקריא קרני החמה עד הוד וכו' היינו כי התפשטות דבינה שהיא אימא עלאה הוא רק עד הוד וכמו שביאר בזה אאמו"ר הג' ה"ק זצל"ה שעיקר כחו של אדם לברר עצמו הוא רק עד הוד כי עד מדת הוד יש להאדם עדיין כח התפלה ובכחו עדיין שפיר להכיר איך שמקיף השי"ת את כל העולם אבל אחר מדת הוד כשמתחיל מדת יסוד דאושיט פסיעה לבר כדאיתא שם (בלק רג:) היינו כשמתחיל האדם להשפיע לזולתו שוב אין עוד בה להאדם שום הכרה וזהו אימא עלאה היינו כת הבירור של אדם הנקרא בינה הוא רק עד מדת הוד כלומר שיש עדיין בכח בינתו להכיר בכל השפעותיו שהוא רק צינור שעל ידו משפיע השי"ת אבל בגמר ההשפעה שוב אין בכחו להכיר בבהירות שהוא רק כמו צינור להשי"ת ונדמה לו שהוא בעצמו הוא המשפיע ועי"ז יכול להיות הולדה כי הולדה אי אפשר שיהיה בלי מעט שכחה וזה גמר ההשפעה נקרא מדת יסוד. וזה דאי' בליקוטי תורה (פ' וישב) מהאר"י הק' ז"ל על פסוק ויהי יוס"ף י"פה ת"ואר ו"יפה מ"ראה ר"ת יתו"ם כי הוא יתום מאימא וכו' שאין בכל ספירה דז"א שיהיה יתום מאימא רק יסוד שהוא יוסף וכו' היינו כי במדת יסוד שהוא גמר השפע אין עוד בכח אדם שיהיה לו זאת ההכרה. אכן אחר שמברר האדם א"ע כפי כחו עד מקום שידו מגעת היינו עד הוד שבהוד אזי מברר אותו הש"י גם במקום שאין ידו מגעת היינו במדת היסוד וכמ"ש (קהלת ט׳:י׳) כי אין מעשה וחכמה ודעת וחשבון בשאול היינו מאחר שהולך האדם בדעת ובחשבון כפי כחו עד המקום שידו מגעת אזי יגמור בעדו הש"י גם במקום שאין ידו מגעת וכמו שרמזו חז"ל בגמ' (בבא מציעא פ"ה) על הפסוק (ישעיהו נ״ט:כ״א) לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך ומכאן ואילך אמר ה' מעתה ועד עולם וכדאי' בזוה"ק (תרומה קלה:) וכיון דמטאן התם כלהו לעולם ועד וכו' וככה הוא בהמדות. בהתחלה הוא חסד וגבורה ונראה כשני הפכיים ומזה מוכח שיש אחד שהוא למעלה ומשולל משניהם אשר אצלו מתאחדים כל ההפכים וזהו מדת תפארת. מדת יעקב אבינו. ואחר שנתבררו חסד וגבורה ע"י יעקב אבינו שהוא מדת תפארת אזי נקראין אלו שתי המדות בעצמן נצח והוד שנקראין בזוה"ק (פנחס רלו.) תרין פלגי דגופא היינו שיש הכרה שאינם גופים מחולקין כי בהשורש הם גוף אחד אלא שנראין לתרי פלגי דגופא והם כשני ירכין היוצאין מגוף אחד וכדאי' בזוה"ק (פקודי רנז:) נביאין דאינון סטרין עלאין תרין ירכין דסמכין לאורייתא קדישא וכו' וכל אינון מאריהון למראה מהכא ינקין וכו' וכן אי' בתיקוני זוה"ק (תיקון י"ג ל"א) דמתמן נסין מתעבדין כו' כי מי שמכיר ביותר האחדות מהשורש אף בזה ההתחלקות אזי מכיר ג"כ ביותר איך שאין באמת שום דברים הפכיים מצד אחדותו יתב' עד שיש בכחו לומר מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק. כי נצח והוד רומזין על התלבשות אור החסד והגבורה בהפעולה ומי שמכיר גם בהתלבשות הפעולה אחדותו יתברך ממילא אינו נכנע תחת ההסתר מהטבע של העולם לפי שהיא למעלה מהטבע שמתמן נסין מתעבדין וזהו דאי' שם בזוה"ק שאימא עלאה עד הוד איתפשטת היינו כי אחר שמברר האדם עצמו כפי כחו אזי הא כולא לעולם ועד. ועל בירור כזה רומזין הארבעה ימים שיש מיוה"כ לסוכות להורות שכבר נזדככו ונתבררו המדות עד הוד שהיה בכח הבירורים של ישראל לבררם עד שמתחיל אורו ית' להאיר אפילו בהפעולות של ישראל וזה הוא ביום ראשון של סוכות שישראל מתחילין אז בעובדא עד יום השביעי שהוא יום הושענא רבה שנגמור הזיווג פב"פ ואור הש"י מתחיל לזרוח בכל פעולות ישראל אפילו בפעולותם הנמוכים. וזה הוא ענין החתימה מזה היום היינו שהש"י חותם עצמו על כל פעולות ישראל שהמה הכל רצונו יתב'. וזהו פי' הירושלמי הנ"ל ואותי יום יום ידרשון זה יום תקיעה ויום הערבה היינו שבאלו שני הימים מעיד הש"י על ישראל שהם דורשין אותו תמיד כי בהתחלה הם דורשין אוחו ע"י מצות תקיעות שהם נתכללים ברצונו הפשוט יתברך ואח"כ בסוף הם דורשין ג"כ הש"י במצות הערבה ומאחר שדורשין כבוד שמים תחלה וסוף ממילא חותם הש"י על כל מה שהיה באמצע שהוא נ"כ רק כבוד שמים וכענין שמצינו בסדר התפלה של שמונה עשרה אף שאי אפשר לאדם שיעמוד כל שעת התפלה בבהירות עצום שלא יחפוץ בלבו רק בהירות הרצון יתב' לכן סדרו אנשי כנה"ג מתחלה שיקבל עליו האדם עומ"ש כק"ש ויאמר אד' שפתי תפתח להורות שבהתחלת התפלה מוסר האדם כל חפץ לבבו להש"י ואח"כ בסוף התפלה מוסר ג"כ הכל להש"י באמרו יהיו לרצון אמרי פי וגו' אזי מעיד הש"י על זה האדם שכל חפץ לבבו אפילו באמצע תפלתו היה ג"כ רק בהירות רצונו ית' וכענין דאי' (שבת ל':) מאחר שתחלתו ד"ת וסופו ד"ת ממילא הוא נמי ג"כ באמצע דברי תורה:
פרק ב
(ישעיהו נ״ח:ב׳)
ואותי יום יום ידרשון ומבואר בירושלמי (ר"ה פ"ד) זה יום תקיעה ויום הערבה וכו' היינו שבאלו השני ימים מעיד הש"י על עומק לבבם של ישראל שהוא זך ונקי כי יום תרועה מורה על ההתחלה כדאי' בזוה"ק (צו לב.) יומא קדמאה דירחא שירותא דדינא וכו' וסיומא הוא בהאי יומא וכו'. שירותא דדינא היינו החטא בעת שהוא כמוס עדיין במחשבה שבעומק הלב כי הלב והעינים הם תרי סרסורי דעבירה ואז בשירותא דדינא מעיד הש"י על עומק לבבם של ישראל שהוא זך ונקי וגם אח"כ בגמר החטא שאז נמשך מהחטא כל הטעם והאומות נשתרשו אז בהחטא לגמרי לערוק מקמי מאריה וזהו סיומא דדינא אבל על ישראל מעיד הש"י שאינו נמצא אצלם כלל להשתרש ח"ו כ"כ בהחמא עד שיערקו מקמי מאריה ח"ו וע"ז רומז הזוה"ק (שם) וסיומא הוא בהאי יומא ומאחר שמעיד הש"י על ישראל שהמה זכים ונקיים בההתחלה וגם בהגמר נמצא ממילא שחף לבם מפשע גם באמצע כעין דאמרו ז"ל (שבת ל:) בקשו לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין וכו' וכיון שתחלתו ד"ת וסופו ד"ת ממילא הבינו שגם באמצע ד"ת וכ"כ הוא כאן כיון שבסוף מעשה ובמחשבה תחלה מעיד הש"י על עומק לבבם של ישראל שהמה זכים ומבוררים ממילא כל הרפתקאות דעדו עליהם באמצע הוא ג"כ זך וברור בלי פשע וזהו דאי' בזוה"ק (שם) יומא קדמאה דירחא שירותא דדינא הוה בכל עלמא ויצחק קיימא לכורסיא למידן עלמא וכו' היינו כי יצחק מעיר הכרה בעולם דאית דין ואית דיין ונקרא פחד יצחק והתגברות מדת הגבורה בעולם אמנם בעומק נמצא במדת הגבורה של פחד יצחק אבינו גודל רב חסד אלא שאי אפשר להכיר רב חסדו ית' כי אם ע"י הגבורות של פחד יצחק אבינו כדאי' בזוה"ק (ויקרא ה.) גדול ד' ומהולל מאוד וכו' אימתי אקרי קוב"ה גדול בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמי' וכו' ובגין כך תושבחתא דא בשני וכו'. היינו אע"ג דשני מורה על מדת הגבורה וגדול ד' מורה על מדת החסד מ"מ אומרים גדול ד' וגו' בשני דוקא ולא ביום ראשון שרומז על חסד יען שא"א להכיר חסדו ית' כ"א ע"י הצמצומים של מדת הגבורה הרי שדוקא ע"י גבורות יצחק נתגלה הכרה ברוב חסדו יתברך ולזה מצינו שקבעו אכנה"ג בברכת יצחק דוקא כל הברכות היקרות וגם תחיית המתים:
פרק ג
(ישעיהו נ״ח:ב׳)
ואותי יום יום ידרשון ומבואר בירושלמי (ר"ה פ"ד) זה יום תקיעה ויום ערבה. וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה שחותם הש"י באלו שני הימים על כל פעולות ישראל שהמה מבוררין ברצון גמור והוא כי יום תקיעה הוא כמבואר בזוה"ק (אמור צ"ט) כדין אתער שופר אחרא עלאה וכו' היינו שע"י הקול פשוט של האי שופר נתעורר הקול פשוט של מאמר הראשון הנקרא בראשית נמי מאמר הוא שהוא טרם כל הלבושים שלא היה שייך שיכתוב בו ויאמר כי הוא קול פשוט בלי לבוש למעלה הרבה מבחינת אמירה ורומז על עומק הפנימי של נקודה הישראלית שעלה במחשבה העליונה טרם שירדה בהתלבשות התפיסה של זה העולם ומפאת זה העומק נקודה הישראלית היא מבוררת מאוד כי אחר שיורדת בלבושים של זה העולם יכול להיות שיסתעף בה איזה חסרון מפאת התלבשותה בלבושים אבל כל עוד שהנקודה הישראלית היתה משוללת לבושים אין בה שום חסרון כלל ועל זה הבירור מורה יום תקיעה. ואח"כ ביוה"כ מתחיל עבודה במילולא כמבואר בזוה"ק ובימי החג מתחיל עבודה בעובדא כדאי' בזוה"ק (צו ל"א) ובאמת עיקר התקיפות הוא רק כאשר הוא בעובדא כדאי' במדרש תנחומא (פ' תבוא) בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות אכן אחר שבא האור בעובדא ונתלבש גבי האדם בפעולות אזי יוכל ג"כ להסתעף מזה אצל האדם פעולות שהם רק מצד הגוף לכן התקינו חז"ל ביום הערבה לעשות פעולה כזו שהיא לגמרי בלי אור כדאי' בגמ' (סוכה מ"ד) חביט ולא בריך וזהו שהוא בלא ברכה מורה שאין האדם מכיר בזאת הפעולה שום אור כלל ומפאת זאת שישראל נמשכין כ"כ אחר רצונו ית' לפעול רצונו ית' אף בפעולה גולמית שאין להם בה בתפיסת שכלם ובהבנת דעתם שום אור נתבררו ממילא גם הפעולות שפעלו ישראל בכל השנה אף שהיו נראין על הגוון שהיו פועלים אותם רק לגרמיה מצד הגוף בכל זאת היה עיקר קוטב המכוון מכל אותן הפעולות רק כדי שיתפשט על ידם כבוד שמים וזה הבירור הוא ביום הערבה וזהו ואותי יום יום ידרשון זה יום תקיעה ויום ערבה כי ביום תקיעה נתברר עומק לבם של ישראל וביום הערבה נתבררו הלבושים של ישראל שהם הכל רצונו יתברך:
פרק ד
אי' בזוה"ק (אמור קב:) ת"ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד וכו':
הענין הוא כי בכל מקום שהציב הש"י ההסתרה הציב ג"כ הש"י שיהיה בכח האדם להתעורר אותה הסתרה ולהנהיר בה האור. ובמקום שצריכין להתעורר ע"י עובדא הוא בעובדא ובמקום שצריכין מילולא הוא במי לולא וזהו דאי' בזוה"ק (שלח קסח:) קלא דהדרא בעינא למנדע וכו' ת"ח תלת קלין אינון דלא אתאבידו לעלמין וכו' קול חיה בשעתא דאיהי על קלביטא ההוא קלא משטטא ואזלא באוירא מסייפי עלמא עד סייפי עלמא. קול דבר נש בשעתא דנפיק נשמתיה מגופיה ההוא קלא משטטא ואזלא באוירא מסייפי עלמא עד סייפי עלמא. קול נחש בשעתא דפשיט משכיה ההוא קלא משטטא באוירא וכו' וכד יהיב בר נש קלא אינון מתערין לגבי ההוא קלא. קלא דנחש לא אתער לגבי קלא דבר נש האיך יתער במחאה כד מחי בר נש מחאה אתער קלא דנחש וכו' קלא אתער בתר קלא זינא בתר זיניה. ועל דא ביומא דר"ה קול שופר אתער קול שופר אחרא זינא בתר זיניה אזלא וכו' לא אתער קלא דהאי נחש אלא בתר זיניה ודא איהו כד בר נש מחי בחוטרא בארעא וקרי ליה לזיניה כדין אתער ההוא קלא דנחש לאתבא לזיניה וכו':
וביאור הענין כי קול חיה בשעתא דאיהי על קלביטא רומז על הצעקה שהיה בעת שנכנס האור בהתלבשות הבריאה וכן הוא הצעקה בכל הולדות כי בעת שהנפש מתחיל לירד ממקומה הרמתה אל הגוף הגשמי אז עולה ממנה צעקה גדולה מאוד כי אינו נוח לה לכנוס לתוך הסתר הגוף שהוא אילנא דספיקא כדאי' בגמ' (עירובין יג:) נוח לו לאדם שלא נברא משנברא וביאר בזה א"ז מו"ר הג' הק' זצלה"ה מדוע אמרו נוח לו לאדם וכו' ולא אמרו טוב לו לאדם שלא נברא משמע מזה שבאמת טוב לו יותר לאדם שנברא כי כיון שרצון הש"י הוא שתהיה הנפש בגוף האדם בטח הוא טובה גדולה להנפש כי בודאי יודע הש"י שהנפש יגמור בכי טוב את רצון המשלחה לעוה"ז רק כל הפחד הוא מצד האדם שמתיירא מאד ונוח לו שלא נברא משום שהנפש הוא ממקום טהרה כמאמר אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא לכן אין ברצונה לירד לעוה"ז שהוא אילנא דספיקא שמסופק במציאות הבורא ית' ועד היכן נסתעף הספק עד שנמצא בזה העולם אנשים שמכחישים ואומרים מה שדי כי נעבדנו וגו' ולכן אינו נוח לה לכנוס לתוך הגוף הגשמי שהוא מלא ספיקות פן תפסיד ח"ו מסיבת הספיקות וההסתרות ונתגדל אז צעקתה מאוד כי נשאתנו ותשליכנו. וזאת הצעקה מתעורר ג"כ בכל ר"ה מכלל הבריאה ולכן בר"ה ע"י קלא דשופר שחזר ונכלל כל הבריאה להרצון הפשוט ית' מתעורר זאת הצעקה ומנהיר להנפש אשר יש באמת מקום אפילו בזה העולם לבקוע את ההסתר ולחזור ולהתיצב כל הבריאה נוכח הש"י פב"פ נמצא שטוב לה שנברא ושנכנס לאלו הספיקות וההסתרות כי על ידם דוקא יש מקום להוציא יקר מזולל וממילא נשארה הנפש בנייחא וכענין דאי' במדרש (שוחר טוב) הנשמה הזו עולה ויורדת בהגוף כי רוצה לצאת מהגוף אל מקום מעלתה הרמה מראה לה הש"י מלא כל הארץ כבודו אז נשארת בהגוף כי מכירה שלא ידח ממנה נדח ולא יאבד ח"ו שום נפש מישראל. קלא דבר נש בשעתא דנפיק נשמתי' מגופי' וכו' היינו הנשמה בעת שיוצאת מן הגוף יש לה צעקה גדולה מאוד כי על הגוון מזה העולם נראה ברור אשר זה הלבוש מהגוף הגשמי נעדר ח"ו לגמרי לזה יש לה טענה חזקה מדוע הציב הש"י לבוש בזה העולם אשר יהי' לו העדר ומיתה וזאת הצעקה משמע בגמ' שהכהן גדול ביוה"כ היה מעורר אותה ע"י עבודתו בזה שהיה מזכיר את השם המפורש בלא שום לבוש כי בהתגלות הארת שם המפורש נתגלה שאין באמת אצל ישראל שום העדר ומיתה וזה שנראה על הגוון העדר ומיתה זאת היא רק למראה עיני האדם וכענין מאמרם ז"ל במדרש (שוחר טוב: ) אמר ר"א לא נתנו פרשיותיה של תורה על הסדר שאלמלא נתנו על הסדר היו יכולין להחיות את המתים. היינו שהיה ניכר לעיני כל שאין שום מיתה והעדר כלל ואף עכשיו שאין כה"ג עכ"ז רוחש דבר טוב בלב עובדי ד' ומרגישין הארת שם המפורש ועי"ז מתעורר זאת הצעקה כי כאשר מאיר הארת שם המפורש אזי יש הכרה באבנתא דליבא שאין שום העדר ומיתה אצל ישראל כלל. ולזה קורין ביוה"כ אחרי מות לרמז שמצד הש"י אין שום העדר ומיתה אף בעוה"ז. וכן הצעקה שיש בכלל הבריאה מדוע נתעלם הקול פנימאה בכ"כ הסתרות ולבושים עד שנראה ממש כדומם שאינו ניכר כלל בגוון הלבושים את המוצא פי ה' המחיה אותם אכן ביוה"כ נתעורר זאת הצעקה ונחגלה בו מפורש הקול פנימאה המחיה את כל הלבושים ובגמ' (יומא ל"ט) רמזו ז"ל זאת באמרם וכבר אמר אנא ה' ונשמע קולו ביריחו וכו' היינו כי ההסתר היותר חזק שבעולם הוא יריחו שהיה קשה מאוד לכבוש אותה תחת הקדושה ואף המים שבה לא היו יכולין להתרפאות ע"י אלישע עד אחר שעלה אליהו בסערה השמים וזהו כוונת מאמרם ז"ל וכבר אמר אנא השם וכו' כלומר אף אחר כל זאת כשאמר הכה"ג ביו"כ אנא ה' ונשמע קולו גם ביריחו להורות שמפאת התגלות הארת שם המפורש בכל הלבושים שהי' ביוה"כ היה ניכר אז הקול פנימאה אף בהלבושים הרחוקים ביותר שהיה נשמע קולו גם ביריחו ויען שביוה"כ נתעלה האדם מכל הלבושים ומקבל כל קיום הוויתו רק מהקול פנימאה שהוא המוצא פי ה' בלי שום לבוש כלל וממילא מכיר האדם שכל הלבושים שהיו אצלו מלפנים היה ג"כ כל קיום הוויתם רק ממוצא פי ד' כי מאחר שכל אלו הלבושים שהיו אצלו גם מקודם לא הסתירו בעדו אלא אדרבה שדוקא על ידם יש בכחו לעזוב אותם ביוה"כ כדי להגיע לקול פנימאה מזה בעצמו מוכח אשר כל אותן הלבושים שהיו אצלו מלפנים ואף כל מה שאכל ושתה בתשיעי היה בהם התלבשות שם הויה אשר לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' הכמוס בכל הלבושים כדכתיב ואתה מחיה את כולם ולכך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי כי בתענית העשירי נתוודע לו להאדם המוצא פי ה' של האכילה ושתיה הקודמת קלא דנחש בשעתא דפשט משכיה מיניה וכו':
היינו כי הש"י הציב כל הבריאה שכל אחד יהיה מלבוש לחבירו עד שכל הבריאה היא לבוש לרצונו ית' אבל הנחש אי' בתיקוני זוה"ק (תיקון נ"ט) והנחש היה ערום מכל וכו' וליה לא עביד וכו' ואף דאי' בזוה"ק (תצוה קפד.) דלית נהורא אלא האי דנפק מגו חשוכא וכו' הרי דחשוכא אלביש לנהורא כי על ידי החושך ניכר יתרון האור וא"כ הנחש הוא ג"כ לבוש כזה כמו החושך אכן זה הלבוש מהנחש אינו מחמם להאדם כלום כי הוא לבוש רחוק מאוד ואין שום הנאה ממנו ואין שום טוב נצמח הימנו ולזה אינו נקרא לבוש כלל, אולם מסיבת החטא של אדם הראשון נתלבש הנחש וזהו משכיה דנחש כי כיון שנכנס אדם הראשון אף למקום הספק עי"ז הכניס אור להספק ומפאת זה נצמח להנחש כל קיום הוויתו ואף שאין באמת בעולם שום דבר שלא יהיה מזה כבוד אכן זאת הוא רק מצד הש"י כי הש"י יש לו מכוון בכל הדברים שברא ואין שום רע מצדו יתב' ואין שום דבר בעולם שלא יצמח ממנו כבוד שמים כמו שמצינו בפרעה בשעתו והמן בשעתו שנתגדל מהם כבוד שמים ביותר. פרעה אמר מי כמכה באלים ה' ועל המן נאמר (ישעיהו נ״ה:י״ג) והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת ואמרו ז"ל בגמ' (מגילה י) אלו ימי פורים עכ"ז המה בתפיסתם נאבדו ונתבטלו לגמרי וכל קיום הווייתם שהיה לפי שעה נצמח ג"כ רק מסיבת החטא של אדה"ר שנתן מקום לספק ומזה נתלבש הנחש במשכיה אמנם בשעתא דפשיט משכיה מיניה היינו כדאיתא (תרגום יונתן בראשית ג) אחר שבע שנים נפשט מהנחש אורו והוא כי לאחר ההיקף שבעה אזי מכיר הנחש בעצמו שהוא לגמרי ההיפך מכל השבע מדות שהציב הש"י בעולם ולזה הוא אז בזדון מאוד ונסתלק ממנו כל כח הבחירה כדכתיב (ירמיהו נ״א:ל״ט) בחומם אשית את משתיהם וכמו שביאר אא"ז מו"ר זלל"ה הענין מנחש הנחושת שרומז על גודל העקשות בלי שום בחירה כלל ועל עקשות כזה רומז הפשטת עורו אחר שבע שנים ואז הוא כדאי' בזוה"ק (במדבר קיט:) חויא כד איהו בדינא כפיף רישא לעפרא סליק זנבא שליט ומחי לכל אינון דאישתכו קמיה וכו' ואז נתוודע לו בתפיסתו שהוא נאבד לגמרי ומפאת זה נתגדל צעקתו אז וזהו קלא דנחש בשעתא דפשיט משכיה מיניה וכו' וזה הענין הוא ג"כ לפעמים אצל האדם שעושה לפעמים פעולה שלא מדעת ונדמה לו ח"ו שאתמנע תשובה מיניה ואין לו עוד שום תיקון ח"ו כי אינו יכול להבין באיזה אופן יתכן לו לחזור ולשוב ולתקן זה החטא ולהעלותו נוכח הש"י שיעמוד פב"פ ומפאת זה נתגדל אצלו צעקתו מדוע סובב לו הש"י פעולה כזו שיהיה כ"כ בהסתר שלא יהיה אפשר לו להעמידה נוכח הש"י ועל זאת הצעקה רומז קלא דנחש דפשיט משכיה מיניה וע"ז אי' בזוה"ק (שם) לא אתער קלא דנחש אלא בתר זיניה ודא איהו כד בר נש מחי בחוטרא בארעא וקרי ליה לזיניה כדין אתער קלא דנחש לאתבא לזיניה ורזא דא איהו טמירא וכו'. כד ב"נ מחי בחוטרא בארעא היינו חיבוט חריות כי חיבוט חריות רומז על מצוה בפעולה גולמית שהיא במעשה לבד בלי שום כוונה כי במצות מעשיות אף שאין אדם יודע בהם שום כוונה מ"מ יש בהם גודל יקרות עצום כ"כ אשר אי אפשר כלל שיהיה בהשגת דעת אדם זה היקרות גם בהכוונה היקרה והעמוקה ביותר כי באם היה בכח הבנת דעת אדם להשיג ולכוון את עומק היקרות הנמצא בהפעולה אזי היה די בהכוונה לבד ולא היו צריכין לשום פעולה ולכן אין שום ברכה אפילו על הכוונה היקרה והעמוקה ביותר כי אם על פעולת המצוה במעשה יכולין לומר נוכח הש"י אשר קדשנו במצותיו וצונו כי ענין ברכה הוא אמשכותא כדאי' בזוה"ק (עקב רעא.) היינו שמושך אור להפעולה ע"י הברכה ואומר נוכח הש"י ברוך אתה מה שאין תקיפות כזאת לומר לנוכח הש"י על שום כוונה אפילו העמוקה והנעלה ביותר ולהיות שמצות חביטת הערבה היא פעולה גולמית בלי ברכה כדאי' (סוכה מד:) חביט חביט ולא בריך. וגם שאינו כתובה בתורה רק כדאי' בגמ' (שם) שהוא מנהג נביאים היינו שהנביאים בגודל טובת עין לישראל הנהיגו את ישראל בפעולה גולמית למען הרגיל את הגוף הגשמי של אדם ויפעול תמיד גם שלא מדעתו את רצונו ית' ומפאת זה ההרגל נתעורר קלא דנחש היינו שנתקנו אצל האדם גם אותן הפעולות שנדמה להאדם שאתמנע תשובה מיניה ח"ו כי ע"י שיכול האדם לעשות פעולה כזו שהיא בלא ברכה שרומז שהוא בלא אור ובלא דעת כי אין הדעת והשכל מרגיש בזה שום טעם רק שחפץ להרגיל את הגוף הגשמי שיעשה תמיד רצונו יתברך אף בלא דעתו גם במקום שאינו מבין כלל תכלית המכוון מרצונו ית' יהיה הגוף שלו ג"כ נמשך אחריו מזה נצמח תיקון לכל הפעולות שעשה האדם מלפנים שלא מדעת והיה נדמה לו שאתמנע תשובה מיניה ח"ו וע"י חביטת הערבה מנהיר הש"י להאדם אשר זאת הפעולה עם הגוון שלה שהיתה לפנים בהסתר היה אז בשעת מעשה ג"כ מעומק רצונו ית' והיה עומד גם אז פב"פ נוכח הש"י כן מראה הש"י ע"י מצות חביטת הערבה לבלתי ידח ממנו נדח:
פרק ה
אי' בזוה"ק (שמיני לח.) וע"ד גבורות תנינן ומנייהו מתפרשין לכמה אחרנין. הענין הוא כי כל ההשפעות יורדים דרך הגבורות וכדאי' בזוה"ק (ויקרא ה.) ומאי הוא דכתיב (תהילים מ״ח:ב׳) גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו אימתי אקרי קוב"ה גדול בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמיה הה"ד בעיר אלהינו הוא גדול וכו' אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא ולאו הוא גדול וכו' ובגין כך תושבחתא דא בשני וכו'. היינו כי היו צריכין לומר בשיר של יום ראשון גדול ה' כי גדולה מורה על התפשטות חסדו ית' שהוא ביום ראשון שמורה על מדת החסד ולא בשני שרומז על מדת הגבורה שהיא צמצום ומדוע תקנו לומר שיר זה בשני. וזה מבאר הזוה"ק (שם) ויהי האיש ההוא גדול וכו' מסטרא דאתתיה אקרי גדול אוף הכא וכו' היינו שעיקר הכלי לקבל החסד הוא הצמצום הבא ממדת הגבורה ובגין כך תושבחתא דא בשני דווקא כי לא יתכן להשיג השפעת חסדו ית' בלתי הכלי ממדת הגבורה וזהו שהתפלל מרע"ה (תשא) ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה כי הש"י משפיע בחסדו לכל העולם כדאי' בגמ' (תענית ח) מטר לכל וכו' לכן ביקש מ"ר שישראל יהיו כלים להשפעת חסדו ית' הגם שמצד הש"י אין שום נ"מ מאלו הכלים כי הש"י נקרא שלום כדכתיב (שופטים ו) ויקרא לו ה' שלום שיש לו כל השלימות ואין חסר לו שום דבר אף בלעדי עבודות ישראל עכ"ז מאחר שישראל מצמצמים א"ע בשביל כבוד שמים נותן שורת הדין שיהיה ונפלינו אני ועמך שישראל יהיה עיקר הכלי קיבול לשפע חסדו ית' כי עיקר הכלי קיבול הוא מדת הגבורה וזה הוא רק אצל ישראל כדאי' בזוה"ק (שלח קס.) תמן חמי פליגן סגיאין טמא וטהור אסור ומותר כשר ופסול עונשין ואגרין אלין אינון ארחי דאורייתא דקדוקי דאורייתא ילידי הענק דאתילידו מסטרא דגבורה וכו'. ולזה נאמר חמשה פעמים אור במעשה בראשית וחמשה פעמים מים כדאי' בתיקוני זוה"ק (תיקונא ה) כנגד חמשה גבורות שיש בחמשה מדות היינו להזריח אור בכל החמשה מדות ולהראות שנסתבבו הכל בשרשם ממדת החסד כי מצד הש"י הוא רק מדת חסד וכל התחלקות החסד למדות הוא רק מצד האדם שאי אפשר שיהיה לו הכרה במדת חסדו ית' כ"א ע"י התחלקות המדות אכן כשמכיר האדם בהתחלקות המדות את שורש אחדותם בחסדו ית' זה נקרא חסדי דוד הנאמנים אשר כל עבודתו היה למסור הכל להש"י ואפילו הטובת הנאה מכל עבודתו מסר ג"כ בחזרה להש"י כמו שאמר (שמואל ב כ״ג:ה׳) כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח ולכן הוא חלקו ערבה כי ענין ערבה הוא כדאיתא במדרש רבה (אמור לא) שאין בו לא טעם ולא ריח וביאר אא"ז מו"ר זצלל"ה שהוא מאי דאמרינן בגמ' (ב"ק סא.) ויסך אותם לד' דאמרינהו משמא דגמרא היינו שמסר בחזרה אפילו הטובת הנאה מעבודתו ולכן אי' בגמרא (ברכות) משום שאמר דוד המלך ולבי חלל בקרבי לכן כנור דוד מנגן מאליו והנה מאחר שמנגן מאליו מדוע נקרא כנור דוד אלא יען שהיה מוסר עצמו כ"כ להש"י עד שאפילו הטובת הנאה היה מחזיר להש"י לזה החזיר לו הש"י אשר אף מה שמנגן מאליו הוא ג"כ מצד דהע"ה וזהו דאיתא בכתבי האר"י הק' ז"ל שצריך לחבוט הערבה בקרקע ה' פעמים להמתיק את החמשה גבורות היינו שע"י חביטת הערבה ממתיקין החמשה גבורות מהחמשה מדות כי מצות הערבה מורה על מדת החסד של הש"י וע"י החבטה מזריח אור ממדת החסד להמתיק הגבורות מכל המדות כי השורש מכל המדות טרם ההתחלקות הוא מדת החסד ולכן אי' שם שהחתימה הוא ביום הערבה כי חותם בגי' ג' פעמים אהיה דאנא זמין לאולדא ומזה שמכיר האדם שהוא ביד הש"י והש"י אומר אנא זמין לאולדא נמשך כל השמחה כדאי' במדרש אין והיה אלא שמחה ובזה היום של מצות ערבה שרומז שמכיר האדם היטב שהכל הוא מחסד הש"י לכן הוא ביום הערבה הזה החתימה:
פרק ו
שיר המעלות זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבוא באהל ביתי וגו' עד אמצא מקום לה' (תהילים קל״ב:ב׳-ג׳). והנה מצינו בגמ' (סנהדרין קד) שחזקיה נענש משום שאמר והטוב בעיניך עשיתי ומבואר בגמ' (ברכות מ') שזה נקרא תולה בזכות עצמו אכן דוד המלך אמר זאת אחר שאמר ה' לא גבה לבי היינו אחר שנתברר היטב שאין בלבבו שום גבהות כי הכיר היטב שכל המלוכה שלו הוא רק מצד הש"י שברצונו הפשוט בחר בו ולא משום שהוא דוקא הכלי למלוכה כי כאשר יבחר רצונו הפשוט ית' בנפש אחר יהיה הנפש זולתו ג"כ כלי להיות מלך על ישראל וא"כ לא יתכן שימצא אצלו איזה גאות מפאת המלוכה וכיון שנתברר כ"כ גם בזה העולם בתכלית הבירור לכן היה יכול לומר זכור ה' לדוד את כל ענותו וגו' בתקיפות גדול כנגד כל המקטרגים כי כל הבירורים והנסיונות של האדם המה רק כנגד המקטריגים כי לפני הש"י הכל גלוי גם טרם הבירורין ובלעדי הנסיון ואין שכחה לפני כסא כבודו אלא כדי לסתום פיות המקטרגים אמר ד"ה זכור ה' לדוד את כל ענותו וגו' כדי שיתגלה גם לעיני המקטרגים איך שהש"י שוכן בו וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכח:) ומנא ידעינן דהא קוב"ה אתרעי ביה ושוי מדוריה ביה כד חמינן דרעותא דהאי בר נש למרדף ולאשתדלא אבתריה דקוב"ה בלביה ובנפשיה וברעותא ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא וכו' וכך נתברר דהע"ה ג"כ לעיני כל שהיו רואים מפורש שאינו בנייחא משום טובה ומשום לבוש כדכתיב אם אבוא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני ולעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב וגו' ממילא נתברר שהקב"ה בחר בו ושויא מדוריה ביה כי מחמת זה בעצמו שהש"י חפץ בו ושוכן בלבו אינו בנייחא משום לבוש עד אמצא מקום לה'. וענין מקום לד' היינו שיתגלה הכבוד שמים שיש בעומק כל הלבושים מזה העולם וזה ההתגלות הוא העיקר מקום לה' הנקרא מקום המקדש וזהו דאי' בגמ' (זבחים נד:) עד אמצא מקום לה' היכן מצא בספר יהושע מצא בכולהו כתיב (יהושע יח) וירד ועלה הגבול ותאר הגבול ובבנימין ועלה כתיב וירד לא כתיב וכו' מזה הבין שהוא מקום המקדש כי עיקר מקום המקדש הוא שיכולין להשתחות ולמאיך גרמיה ולמסור כל הקומה להש"י לזה באשר מצא הגבול שנאמר בו ועלה הגבול הבין שבזה המקום להעלות לדרגא העליונה מאוד להכיר איך שעלה במחשבה שם ודווקא ע"י זאת הדרגא העליונה יכולין למאיך גרמיה דישריה עליה גאותא דקוב"ה ולהשתחות ולמסור כל הקומה להש"י כדכתיב (שמואל) ויהי בא דוד עד הראש אשר ישתחוה שם לאלקים היינו שדווקא שם היה יכול למסור כל הקומה שלו להש"י כי במקום שהראש ישנו שם גם הגוף כדאי' בזוה"ק (יתרו פב.) באתר דאית רישא אית גופא וכו' ומזה הבין שארכו שלו מסודרת יפה וזהו ועלה הגבול וגו' שהיה יכול להגביה את עצמו למעלה מאוד ולהכיר איך שישראל עלו במחשבה בשורש עתיקא למעלה מעבודתם ומשם למאיך גרמיה ולהשתחוות ולמסור כל הקומה שלו להש"י כי כיון שנתגלה לו הכבוד שמים הנמצא בעומק כל הלבושים לזה היה בכחו להשתחוות ולמסור כל קומתו בחזרה להש"י ומזה הבין ששם הוא עיקר מקום המקדש להשתחוות שם וזהו שאמר דהע"ה (שמואל כג) כי לא כן ביתו עם אל כי ברית עולם שם לי ערוכה בכל ושמורה כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח וגו' היינו שאחר כל הישועות ואורות היקרים שהיה מנהיר לו הש"י לא הסתפק דוד מזה ואמר שאין לו שום נייחא עדיין עד שיהיה אצלו ערוכה בכל ושמורה בכל רמ"ח אבריו שלו היינו שגם הגוף יהיה נלוש כך בזה האור בקביעות וזהו ערוכה בכל ושמורה וגו' וע"ז אמר כי לא כן ביתו עם אל כי אל הוא כדאיתא בזוה"ק (שמות ד.) כל דמקבל מאחרא איהו ביתא מההוא דיהיב וכו' והיה כל מגמת חפצו של דהע"ה להיות בית ולבוש לזה האור הנקרא נהורא דחכמתא כי אחר שירד האור בהתלבשות מסדר עילה ועלול אזי יכול לדמות להבריאה שאחד מחייב את השני אבל בזה האור הנקרא אל שהוא נהורא דחכמתא למעלה הרבה מהתלבשות סדר עילה ועלול אין שום מקום לטעות ולדמות שישנו מחויב המציאות ח"ו ומכירין היטב שהכל הוא רק רצון הפשוט ית' ולזה הרצון הפשוט ית' היה דהע"ה בית ולבוש ולכן אמר כי לא כן ביתי עם אל:
פרק ז
שם (שמואל ב כ״ג:ה׳) ערוכה בכל ושמורה ואי' בגמ' (עירובין נד.) ערוכה ברמ"ח אברים וכו' ואי' בתד"א רבה (פ' ג) ערוכה בכל במשנה ובמקרא בהלכות ובאגדות ושמורה שיהיה ד"ת שמורה בו לעד ולעולמי עולמים וכו'. ענין בית שאמר ד"ה כי לא כן ביתי עם אל זה הוא כענין דאי' בתיקוני זוה"ק (תיקון יא) בראשית ברא שית ומאי ניהו שית היכלין לקבל שית יומא דבראשית וכו' ואינין שית מאנין דאתמר בהון כי ששת ימים עשה ה' וכו' והיכלין תתאין אינון מאנין להיכלין עלאין וכו' היינו כי הש"י הציב סדר השתלשלות שכל מדה תקבל מלמעלה הימנה ותשפיע למטה ממנה וכדאי' בזוה"ק (שמות ד) אע"ג דאיהו מלך עלאה איהו נוקבא לגבי נקודה עלאה סתימא דכולא ואע"ג דאיהו נוקבא איהו דכורא וכו' וע"ד תתאי ברזא דא כתיב בהו איש וביתו באו. וכ"ז שהולך כך בסדר השתלשלות דרך עילה ועלול דכר ונוקבא נעשה כל מדה היכל ובית לרצונו ית' השוכן בתוכה כדאי' בזוה"ק (שם) כל דמקבל מאחרא איהו ביתא מההוא דיהיב וע"ד איש וביתו באו. אכן כאשר נפסק השפע מזה הסדר ההשתלשלות ע"ז אי' בתיקונים (שם) כד אנת תסתלק מנהון אשתארו כלהו שייפין בגופא בלא נשמתא ועליה אתמר ונהר יחרב ויבש לזה אמר דוד לא כן ביתי עם אל ואל בכל אתר נהורא דחכמתא כדאי' בזוה"ק (צו ל:) היינו שמדת דוד המלך הוא בית והיכל לנהורא דחכמתא אשר על זאת המדה אי' בתיקונים (הקדמה יז:) אע"ג דאנת תסתלק לעיליה דיוקנך לא אתעדי מנאי לעלם וכו' והוא יען שמדתו הוא דלית ליה מגרמיה כלום שאין עוד מדה נמוכה הימנה להשפיע שד כי מדת מלכות שמים היא המדה האחרונה שבכל המדות וא"כ אין לה מקום בזה ההשתלשלות מאחר דלית לה מגרמיה כלום ובע"כ המקום של זאת המדה היא למעלה מכל סדר השתלשלות באור חוזר לנהורא דחכמתא שהוא למעלה מכל סדר של התחלקות המדות וזהו שאמר דהע"ה כי לא כן ביתי עם אל וגו' שאין לבית של דהמע"ה שום הפסק לעד ולעולמי עולמים:
פרק ח
(תהילים קכ״ד:א׳)
שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל וגו'. ואי' בגמ' (מגילה יא) ישראל סבא וכו' ובזוה"ק (ואתחנן רס:) אתה החלות להראות את עבדך מאי שירותא הכא אלא ודאי משה שירותא הוה בעלמא למהוי שלים בכולא ואי תימא יעקב שלים הוה וכו' אבל מה דהוה למשה לא הוה לב"נ אחרא וכו' ואי תימא מאן הוה סיומא סיומא דמלכא משיחא הוא וכו' מה דלא הוה כן לדרי דרין וכו' ואי תימא יעקב שלים הוה וכו' היינו כי יעקב הוא כמבואר בזוה"ק (קדושים פו.) קב"ה קרא ליעקב אל הה"ד לפני לא נוצר אל היינו שמעולם לא הכניס יעקב אבינו א"ע לשום ספק שהולך תמיד מבורר ומסיים שם בזוה"ק ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא וכו' היינו כי יען שד"ה מסר הכל להש"י עד שהיה יכול לומר לבי חלל בקרבי לזה היה אצלו גודל בטוחות ומהארת אלו שני עבודות של יעקב אבינו שעליו נאמר לפני לא נוצר אל ושל דוד המלך שעליו נאמר ואחרי לא יהיה נמשך לישראל כל מיני הגנה כי יעקב אבינו הוא הכולל מכל שבעת ימי הבנין המרומזים בפסוק (ד"ה א כט) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וגו' והתכללות העולה מכל אלו המדות הוא לך ה' הממלכה שהוא מדת המלכות מדת ד"ה כי דוקא במדה האחרונה שהוא מדת המלכות מדת ד"ה נגמר בשלימות הגמור כל תכלית המכוון מרצון הש"י כי ע"י זאת המדה משלימים ישראל את הכבוד שמים בכח בחירת רצונם הטוב ולזה יום השביעי המיוחס לדוד המלך הוא יום הערבה כי מר"ה עד החג הוא במילין ומיום ראשון דסוכות מתחיל בעובדא כדאי' בזוה"ק (ויחי רכ:) במילין ועובדא בעיין לאחזאה מלה בגין לאתערא מלא אחרא וכו' היינו כי ביום ראשון של חג מתחיל התלבשות מלכות שמים בעובדא ובפעולות של ישראל וביום השביעי מקיפין את המזבח בערבי נחל ונקרא יום הערבה שהוא חלקו של ד"ה שמסר הכל אפילו טובת הנאה מעבודתו ג"כ להש"י כדאי' בגמ' (ב"ק סא) ויסך אותם לה' וגו' דאמרינהו משמיה דגמ' ועל עבודה כזאת רומז ערבה שאין בה לא טעם ולא ריח כדאי' במד"ר (אמור פ' לא) שרומז על פעולה גולמית שאינו אף מצוה רק מנהג נביאים או יסוד נביאים כדאי' בגמ' (סוכה מ"ד:) חביט חביט ולא בריך וכו' והיו מקיפין בה את המזבח שבע פעמים להורות על התגלות המלכות שמים בכל הפעולות של ישראל ולכך היו מקיפין בה ביום הערבה שבע פעמים נגד שבעה קולות שאמר ד"ה על המים כדאי' (בפסחים) ובפסקתא ובזוה"ק (צו לא:) ת"ח הני שבע קלין תליין במילא דפומא בשאר יומי שתא והשתא לא תליין אלא בעובדא ואנן עובדא קא בעינן ולא מלה וכו'. היינו כי הני שבע קלין מרמזין על הקולות והצעקות שיש בישראל על שנראה לעיני האדם שנעדר ח"ו האור מהשבע מדות כגון לך ה' הגדולה איה גדולתו וכדאיתא בגמ' (יומא סט:) ירמיה לא אמר הגבור איה גבורותיו דניאל לא אמר והנורא איה נוראותיו וכו' לכן מקיפין את המזבח בערבה שבע פעמים ובכל פעם שמקיפין הסירו מהמדות מסך אחד המבדיל עד שבהקיף פעם שביעית נתבטלו כל המסכים המבדילים ונתגלה מפורש שמעולם לא נעדר ח"ו האור מהשבע מדות אצל ישראל כי הרי כאשר יוצרך מנהיר מפורש גם בפעולה גולמית אור רצונו ית' וזהו דאי' בזוה"ק (שם) והשתא לא תליין אלא בעובדא ואנן עובדא קא בעינן וכו' כי מפאת זאת העובדא נתעוררו הצעקות מכל השנה כי באמת כל הצעקות המה רק כשאין ישראל על מקומם וזה הוה בשאר יומי שתא אבל ביום הערבה מנהיר הש"י כדכתיב (ש"א ז) ושמתי מקום לעמי לישראל וגו'. ומה זה המקום של ישראל הוא כדאי' בגמ' (סוכה א.) צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי היינו שעיקר מקומם של ישראל הוא בזה שמכירין שהקב"ה הוא מקומו של עולם ומקום זה קונין ישראל בשלימות ביום חיבוט הערבה ועל זה היום מרמז הכתוב ושמתי מקום וגו' כי זה היום מיוחס לד"ה שעליו נאמר נאם הגבר הוקם על וביארו בגמ' (ע"ז ה.) שהקים עולה של תשובה ובגמ' (עירובין נד.) ערוכה בכל ושמורה וכו' ערוכה ברמ"ח אברים וכו' היינו שד"ה הראה שאין שום רע אצל ישראל כי בעוצם עבודתו היה מרפא את הקודם וכדכתיב (תהילים צ״ב:י״א) בלותי בשמי רענן היינו שגם הגוף של ישראל הוא נלוש ונלוס בד"ת וזהו ערוכה ברמ"ח אברים. ולזה אי' בכתבי האר"י הק' ז"ל שיום הערבה הוא כנגד מאי דכתיב (יחזקאל ל״ח:י״ח) והיה ביום ההוא ביום בוא גוג וגו' כי גוג הוא ההיפך לגמרי מד"ה ועל זה רומז הג' מגוג שאומר מאחר שרצון הש"י הוא להיות נקרא גדול בתחתונים לכך הוא מוכרח ח"ו באלו הלבושים. אבל ישראל מכירין היטב אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא והוא ית' נקרא באמת גדול אף בלתי אלו הלבושים כדאי' בזוה"ק (פנחס רנז:) ואית למנדע דאיהו אתקרי חכם בכל מיני חכמות ומבין בכל מיני תבונות וכו' בחד אקרי רחמן וכו' והכי בכמה דרגין עד אין סוף וכו' א"ה שנוי אית בין רחמן לדיין אלא קודם דברא עלמא אתקרי הוא בכל אינון דרגין וכו' ולפי הנראה עדיין הקושיא במקומה עומדת א"ה שינוי אית כי קודם דברא עלמא היו כל אלו הדרגין רק בכח ולא בפועל ואחר שברא עלמא יצאו כל אלו הדרגין מכח אל הפועל אמנם זה החילוק וההבדל שיש בהשגת תפיסתנו בין כח לפועל הוא ג"כ רק שכל נברא מסיטרא דילן אבל מצדו ית' שהכל בידו אין שייך זה באמת לומר זה החילוק כי רק מצד תפיסת הבריאה יען שכל זמן שהוא רק בכח הוא מחוסר מעשה ולאחר שיצא לפועל אינו עוד מחוסר מעשה שייך לומר זה החילוק אבל אצל הש"י שהכל בידו ואף מה שהוא רק בכח ג"כ אינו מחוסר מעשה מצדו ית' א"כ איזה חילוק שייך לומר מצדו ית' בין כח לפועל ועל זאת ההכרה מורה הד' של דוד שמכיר שהכל בידו ית' והוא"ו מורה על החיבור שיש להש"י עמו והד' השני מורה שגם אחר שמאיר הש"י בתפיסתו גודל החיבור בכל זאת מכיר עוד דלית ליה מגרמיה כלום כדאיתא בזוה"ק (פנחס רכג.) דוד איתעביד עני חסיד ועבד וכו' ולזה אמרו אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד לבד היינו שרק מלכי בית דוד יכולין להיות בישוב הדעת אף במקום העליון ביותר ואף כאשר יזריח הש"י את אורו הגדול ביותר מ"מ לא יגיע להם מזה האור שום התבטלות כי הם מכירין תמיד דלית להו מגרמיה כלום משא"כ גוג הוא היפך לגמרי מדוד כי הג' מורה על גודל התקיפות שלו שאומר מאחר שחפץ הש"י להיות נקרא גדול בתחתונים לכן היה מוכרח ח"ו לבראו ונקרא ג"כ גדול כדכתיב (תולדות) ויקרא את עשו בנו הגדול והוא"ו מורה אף שרואה לפעמים שאין לו בפני עצמו שום כח הויה בלעדי כחו ית' בכל זאת יש לו עוד ג' וזה הג' השני רומז שאומר שהוא מחויב המציאות וזהו שאמרו ז"ל במדרש על גוג שאומר שהוא יזדקק לפטרונן של ישראל היינו בזה שמחזיק עצמו למחוייב המציאות ולכן ביום הערבה שבו מתחיל להאיר אורו של דוד המלך אזי יתבטל ממילא כל הויה מקליפות גוג:
פרק ט
(תהילים קל״א:א׳)
שיר המעלות לדוד ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני וגו' ואי' בגמ' (סוכה נג.) א"ל רב חסדא לההוא מרבנן דהוי קמסדר אגדתא קמיה א"ל שמיע לך הני חמש עשרה מעלות כנגד מי אמרם דוד א"ל הכי אמר ר"י בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידן א"ה חמש עשרה מעלות יורדות מיבעיא ליה א"ל הואיל ואדכרתן מלתא הכי אתמר בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח וכו':
וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה כי ענין תהום הוא שהסתיר הש"י אור היקר ביותר אל מקומות הרחוקים מאוד כדאיתא בספר יצירה נעוץ סופו בתחילתן היינו שזה האור הבהיר מתחלת הרצון שהיה טרם ההתלבשות כיסה הש"י במכסה עב והסתיר אותו כ"כ בריחוק מקום עד שאינו ניכר כמעט להבריאה איך שזה הרצון מנהיג את העולם וזאת ההסתרה וההעלם נקרא תהום לזה אמר ד"ה חמש עשרה שיר המעלות וכדמתרגם יונתן שירא דאתמר על מסיקין דתהומא היינו שהיה מגלה זאת ההסתרה והמכסה עד שנתגלה מפורש אור רצונו ית' מתוך כל המסכים והסתרות וזה היה בכחו משום שהיה מסיר ומסלק מצדו כל המסכים המסתירים את האור היינו שמעולם לא היה בו נגיעה לטובת עצמו כלל כ"א לכבוד שמים עד שהיה יכול לומר באמת לאמיתו ה' לא גבה לבי בשעה שנמשח למלכות כדאיתא בירושלמי היינו שמצדו לא היה שום נגיעה להמלוכה כי כל מגמת חפץ לבבו לא היה רק אם הוא טובת הכלל שיהיה הוא מלך על ישראל אז גם הוא מסכים להיות מלך על ישראל אבל בלתי טובת הכלל רק מצדו לא גבה לבו ולא היה אצלו שום נגיעה להמלוכה לכן היה בכח עבודתו לבקוע כל המסכים ולמסקי תהומא ולגלות מעומק ההסתר את אור היקר הצפון וגנוז שם ולכך נקרא ד"ה בר נפלי כדאי' בזוה"ק (תצא רעט.) ובגין דא אקרי משיח בר נפלי וכו' וכן איתא בגמ' (סנהדרין צו.) מי שמיע לך אימתי אתי בר נפלי א"ל מאן בר נפלי א"ל משיח משיח בר נפלי קרית ליה א"ל אין דכתיב (עמום ט) ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת וכו' ולפי הנראה היו צריכין לקרות אותו בר קימה ולא בר נפלי אמנם עיקר היקרות יש בזה שנקרא בר נפלי כי בר נפלי מורה שיש בכחו כ"כ להפיל א"ע ולמאיך גרמיה דישרי עליה גאותא דקוב"ה עד שלא יהיה במציאות אצלו שום גבהות הלב כלל ואפילו מהמלוכה שלו לא יקבל שום גיאות כי מכיר היטב שאות המליכה לא הגיע אליו מחמת שהרויח אותה בעבודת יגיע כפו אלא שהש"י ברצונו הפשוט וברוב חסדו בחר בו מקרב כל ישראל וככה אם יבחר רצונו ית' בנפש זולתו יהיה ג"כ כלי מוכן וראוי למלוכה ולכן איזה גאות וגבהות יתכן לקבל מהמלוכה לזה אינו נקרא בר קימה כי לא היה בזה שום רבותא רק עיקר הרבותא הוא בזה שנקרא בר נפלי שיכול להשפיל עצמו כ"כ אף בשעה שנמשח למלכות ולומר ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ומפאת זה היה בכחו למסקי תהומא ולגלות אור הצפון במקומות הרחוקים ביותר ולזה זה היום הנקרא יום הערבה מיוחס לדהע"ה כי ערבה הוא חלקו של דוד המלך כי ענין ערבה הוא כמבואר במדרש (אמור לא) שאין בה לא טעם ולא ריח היינו סילוק יגיעה מכל וכל שמוסר בחזרה אף טובת הנאה מעבודתו וכדאי' בגמ' (ב"ק סא) ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא וכמו שביאר בזה א"ז מו"ר זצלה"ה שדוד המלך לא היה חפץ ליהנות ולהחזיק טיבותא לנפשיה מההלכה שהיה מחדש בד"ת והיה מברר עצמו בסילוק נגיעה עד שלבו נעשה חלל בקרבו שלא נשאר אצלו אפילו טובת הנאה מההלכה שהיה מחדש כי מסר הכל בחזרה להש"י ולא היה חפץ שיאמרו דבר הלכה משמו וזה הוא ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמ' ועבודה עצומה במסירת נפש כזו נקראת ערבה שאין בה לא טעם ולא ריח וע"י עבודה כזו יכולין למסקי תהומא ולגלות האור מתוך חשכת ההסתר ולכן בזה היום הנקרא יום הערבה שהוא חלקו של דוד המלך יכולין לעורר בחביטת הערבה הקלין דלא סלקין המובא בזוה"ק (שלח קסח:) תלת קלין אינון דלא אתאבידו לעלמין בר קלין דאורייתא וצלותא וכו' ואינון תלת קול חיה בשעתא דאיהו על קלביטא וכו' קול דב"נ בשעתא דנפיק וכו' קול נחש בשעתא דפשיט משכיה ההוא קלא משטטא באוירא ואזלא מסייפי עלמא עד סייפי עלמא וכו'. היינו כי קלין דאורייתא וצלותא הם ידועין היטב שהם בוקעין רקיעין וסלקין לעילא אמנם יש קולות וצעקות שנדחו בזה העולם שאין עונה אותם ח"ו ואותן הקולות נקראין קלין דלא סלקין ולא איתאבידו קל חיה בשעתא דיתבא על קלביטא וכו' היינו בשעת ירידת הנשמה ממקום מעלתה להתלבש בגשם הגוף אז יש לה צעקה גדולה מאוד מדוע נגזר עליה לירד למקום ספק וחושך כי חפצה יותר שתהיה שוכנת במקום מעלה הרמה במקור הבהירות וכדאיתא במדרש שח"ט הנשמה הזו עולה ויורדת בגוף ומראה לה הש"י מלא כל הארץ כבודו וכו' היינו שהנשמה רוצה תמיד לעלות למקור הבהירות ומראה לה הש"י שתרויח הרבה יותר בזה עולם הספק כאשר תוציא יקר מזולל ועי"ז נשארת בהגוף בנייחא וכמו כן הוא בהתחלת ירידתה להגוף כדאי' (עירובין יג:) שלש שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה וכו' נמנו וגמרי נוח לו לאדם שלא נברא משנברא וכו' ומדייק בזה אא"ז מו"ר זצללה"ה מדוע לא אמרו טוב לו לאדם שלא נברא וכו' משמע מזה שבאמת טוב לו לאדם שנברא משלא נברא כי הש"י לא שלח שום נפש מישראל לזה העולם להפסד ח"ו כי אם להרויח ובטח יודע הש"י שהנשמה תהיה מרווחת הרבה ע"י ירידתה לזה העולם הספק בזה שיהיה מוציא יקר מזולל אלא כל הפחד הוא מצד האדם שהוא תמיד בספק ע"כ מתיירא אולי יפסיד ח"ו כאן ונוח לו שלא נברא משנברא לכן יש לו צעקה מאוד בשעת הולדה וזאת הצעקה נקרא בזוה"ק (שם) קול חיה בשעתא דיתבא על קלביטא ההוא קלא משטטא מסייפי עלמא עד סייפי עלמא ונראה שאין עונה ח"ו אבל באמת לא נאבד שום צעקה מנפש ישראל כי הצעקה מקול חיה מעורר אותה הקול שופר כדאי' בזוה"ק (שם קסט.) קלא אתער בתר קלא וכו' וע"ד ביומא דר"ה קול שופר אתער קול שופר אחרא וכו' היינו כי ע"י קול השופר נתעורר בטוחות בנפשות ישראל שיהיה בנייחא ובשמחה מירידתם להתלבשות גוף הגשמי כי קול שופר אתער קול שופר אחרא היינו שמתעורר הקול פנימאה וכאשר מנהיר להאדם מקול פנימאה אזי מגיע כל התקיפות לנפשות ישראל לבל יפחדו פן יפסידו ח"ו מסבת ירידתם לעוה"ז כי מנהיר בטוחות חזק בנפשם שאם היה יתכן שיגיע להם הפסד ח"ו מירידתם לזה העולם בטח לא היה מוריד אותם הש"י. וכאשר הוריד אותם הש"י להתלבש בגשם הגוף בטח ירויחו הרבה מזה כי בוודאי יוציאו יקר מזולל וממילא יכירו היטב שטוב לו לאדם שנברא משלא נברא. קלא דב"נ בשעתא דנפיק נשמתיה מגופיה וכו' היינו כי זאת הצעקה הוא כענין מאמרם ז"ל בגמ' (יומא פו:) הלואי שתהיה היציאה כביאה ולזה בשעת היציאה מהגוף יש גודל צעקה כי בזה העולם א"א שיהיה היציאה מן העולם כביאה לעולם כי לעיני האדם נדמה שהגוף נפסד ונעדר לגמרי וא"כ אין היציאה כביאה וזאת הצעקה מעורר הכה"ג ביוה"כ בזה שמזכיר במקדש את השם המפורש כי בהתגלות שם המפורש מנהיר הכרה מפורשת בעולם שאין לשום דבר שמהווה הש"י העדר והתבטלות כי הש"י אינו מהווה שום דבר נפסד ח"ו וכמו שהוא ית' חי וקיים בלי קץ וגבול כך כל מה שברא הוא חי וקיים ואזי מכירין שגם הגוף הנראה כדומם לא יתבטל והוא חי וקיים מצדו יתברך. קול נחש בשעתא דפשיט משכיה מיניה וכו' זהו כמאמרם ז"ל (תרגום יונתן בראשית ג) ומשכך תהיה משלח חדא לשב שנין וכו' אחת לשבע שנים מפשיט הנחש את עורו וכו' שבע שנים מרמז על כל ההיקף מעוה"ז ונחש מרמז על כל מיני הסתרות הנמצאים בההיקף של זה העולם היינו הכחות השמיימים הנראין על הגוון שהם פועלים את ההיפך לגמרי מאור רצונו ית' ח"ו ואלו הכחות נסתעפו עוד מהסתת הנחש הקדמוני שעי"ז נתגבר ההסתר ונתגשם הגוף כדאיתא בזוה"ח [שלח קעה.] ובגד בוגדים בגדו וכו' היינו שע"י הבגידה הראשונה נתגשמו עד שמוכרח שיהיה בגדים כמו שנאמר אחר החטא [בראשית ג׳:ז׳] וידעו כי עירמים הם כי מסיבת החטא נתהווה אצלם מקום בושה והיו צריכין להתכסות בלבושי בגדים והא ראיה כי הרי בפרצוף פנים מקום דעת שם אין בושה ואין צריכין שם לשום בגד הרי שמסיבת הבגידה הראשונה של אדה"ר נתגשם הגוף ונתגבר ההסתר עד שחוש המישוש חרפה היא לנו כדאי' בהרמב"ם ז"ל [סוטה ה.] בשר נוטריקין בושה סרוחה רמה ולזה הוא הצעקה גדולה מאד מדוע הסתיר כך הש"י שיהי' נמצא אצל האדם חושים שהם חרפה ופעולות שהם בחושך נקראים נחש וזאת הצעקה נקרא בזוה"ק קלא דנחש בשעתא דפשיט משכי' מיני' ונקרא קלא דלא סליק לעילא כי נדמה לאדם שאין עונה ח"ו לכן איתא שם בזוה"ק [שלח קסט.] לא אתער קלא דהאי נחש אלא בתר זיני' ודא איהו כד ב"נ מחי בחוטרא בארעא וקרי לי' לזיני' כדין אתער ההוא קלא דנחש וכו' היינו שא"א להתעורר הצעקה הנקרא קלא דנחש רק בהושענא רבה על ידי חביטת הערבה כי להתעורר החושים והפעולות הגסים והחשוכים להראות איך שנמצא גם בהם אור רצונו ית' זאת א"א כ"א לעורר בחוש המישוש ובפעולה גשמית דוקא היינו להמשיך הקדושה לדומם ג"כ כי צריכין כ"כ להמשיך קדושה להגוף עד שגשם הגוף בעצמו גם בלא דעתו יסכים להיות נמשך אחר רצונו יתברך כענין שמצינו בגמרת ירושלמי מחזיקנא טיבותא לרישא דכרע מנפשי' כד מטי למודים היינו שגשם הגוף בעצמו מורגל כ"כ להיות נמשך אחר רצונו ית' וממילא נתברר אצלו גם למפרע שכל הפעולות שהיו אצלו גם מלפנים בלא דעת ובחושך אז היו באמת ג"כ מקושרים בעומק רצונו יתברך ולא היה נפרד מאור רצונו יתברך וע"ז מורה חביטת הערבה שהאדם מחי בארעא להורות שגם הגוף הגשמי שלו היה ג"כ מורגל כ"כ בהקדושה עד שיכול לפעול פעולה גשמית שנדמה כדומם בלא דעת ובכל זאת יהיה מנהיר באותה הפעולה הגשמית כל רצונו ית' כי הערבה רומזת על פעולה גולמית בלי בהירות שאין בה לא טעם ולא ריח ואין הדעת מסכים כי הדעת אינו יכול להסכים אלא על דבר שיש בו טובת הנאה וערבה מורה שאין בה אפילו עובת הנאה ג"כ ונוטל האדם ומכה בה בארעא שהוא דומם ועי"ז מתעוררים אצלו כל הפעולות שהיו מקודם חסרים דעת וזה נתעורר דוקא ע"י חביטת הערבה בארעא אבל ע"י עבודה בבהירות האור א"א להתעורר כ"כ מרחוק כי אין שום רבותא בזה ואפילו בזה האור הנמצא באדם בשעת תפלה ועבודה אין בכתו להתעורר כ"כ מרחוק כי אין שום רבותא בזה האור הנמצא באדם בעת שעומד בישוב הדעת ובדעה צלולה ובהירות כגון בשעת תפלה ועבודה ולזה אין בכח זה האור לעורר גם הפעולות שהיו אצלו מלפנים בחושך אמנם עיקר הרבותא הוא דוקא באות הקדושה שקובע האדם בלבו שיהי' אצלו אף בלא דעת ג"כ קדושה כזאת כחה חזק מאד שיכילה לעורר גם הפעולות הקודמים שהיו מלפנים בהסתר ובחושך ורחוק מאד מדעת אדם לתקנם, ועל קדושה כזאת רומז חביטת הערבה שהיא פעולה גולמית ומחי אותה בארעא להורות בזה החביטה שגם הדומם הוא מלא אור וע"י זאת הפעולה גולמית מחביטת הערבה נתעורר הצעקה הנקרא קלא דנחש עד שנתבררו כל אלו הפעולות הגסים והחשוכים שהיו מלפנים אצל האדם שהי' רק למען שיהיה לו מקום לבתר להדרי' לטב בחילא יתיר כ"א לא היו מקודם אלו הפעולות אצלו לא היה יתכן להאדם לבתר להדרי' לטב בחילא יתיר וזה הבירור נקרא למסקא תהומא שהוא עבודת דוד המלך וזהו דאיתא במדרש (בהעלתך) מ"ר הי' משמש בחצוצרות ויהושע בשופרות ודוד מנגן ביד היינו שגם אותן הפעולות שע"י הבהירות של מ"ר הנקרא חצוצרות וע"י הבהירות של יהושע הנקרא שופרות לא היה להם תיקון מ"מ אף אותן הפעולות החשוכים נתקנו ע"י דוד המלך שהיה מנגן ביד כדכתיב [שמואל א' י"ח] ודוד מנגן בידו היינו כי הכינור מוציא קול בתנועות היד לבד וזה מורה שע"י עבודה מעשיית של ד"ה היה מעורר אור בכל הפעולות אף באותן שנדחו ע"י הארת מ"ר ויהושע היה ד"ה ע"י עבודתו מושך בהם אור ממסקי תהומא:
והנה זה לעומת זה עשה אלהים לעומת דוד בהקדושה הציב גוג בהקליפה שהוא ההיפך הגמור מדוד המלך כי אות ד' מדוד רומז דלית ליה מגרמי' כלום ואות ו' רומז על אות אמת כדאיתא בזוה"ק [ויחי רמא: ויקרא ב. וזה מורה על חיבור היינו שכל קבלת השפע שלו הוא רק מעומק רצונו ית' והד' השני של דוד מורה שגם אחר שמקבל השפעתו ית' לתפיסתו עכ"ז מכיר היטב שהוא אינו הבע"ב מזה הטובה כי יש לו הכרה מבוררת שכל השפעות טובות הם מקושרים תמיד ברצונו הפשוט ית' והש"י הוא עדיין הבע"ב עליהם ולעומת ד"ה הוא בהקליפה גוג שהוא ממש להיפך כי הג' שבתחלתו מורה כדאי' בגמרא (שבת ) גומל יהיב היינו שאוחז בעוצם ידו כל השפעות טובות והוא"ו מרמז אף שמראה לו הש"י לפעמים שאין לו שום השפעה מבלעדי הש"י בכל זאת נדמה לו בדעתו הכוזבת שיש בכחו להכריח את הש"י שישפיע לו כל הטובות ועל זה מורה הג' שבסופו שנדמה לו שהוא תקיף נגד הש"י ולכן נגד זו הקליפה הנמצא בעו"ג נצטוו ישראל ליטול ארבעה מינים להורות שישראל מקבלים הכל ברצון הפשוט בלי שום הכרח כלל ח"ו ואין בחפצם לקבל שום השפעה בחוצפא כלפי שמיא כי הד' מינים שבאתרוג מרמזים על רצון כדאיתא בגמרא כשם שא"א לד' מינים בלא מים כך א"א לעולם בלא מים ומים מרמזין על שפע שהוא ברצון ולא בחוצפא אבל על השפע היורדת לעו"ג נאמר (ירמיהו י״ד:כ״ב) היש בהבלי הגוים מגשימים, היינו כי אין באמת שום הכרח ח"ו להש"י שישפיע וכל ההשפעות הוא רק מרצונו הפשוט שאמר והיה העולם כי מצדו ית' אין צורך לכל הבריאה וכל הרצון מהוויות העולם הוא כדאי' בפרקי דר"א גדול היית קודם שבראת את העולם ועכשיו שבראת את העולם נתגדלת ביותר היינו כי מצדו ית' אין שום נ"מ כמו שנקרא גדול לאחר בריאת העולם כן היה גדול טרם שנברא העולם וכל הויות העולם הוא רק משום שחפץ להיטיב לבריותיו שיכירו גם הם כבוד גדולתו ית' וזהו עכשיו שבראת נתגדלת ביותר כי במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כי אין ענוה גדולה יותר מזו שבכל יקרות גדולתו נותן מקום להבריאה שפלה שיכירו ג"כ בכבוד גדולתו יתברך וע"ז היה עיקר המכוון מרצונו ית' שאמר והיה העולם שיכירו ענותנותו וגדולתו אף בעולם השפל והנמוך הרי שזאת ההכרה הוא עיקר הכלי לקבל על ידה השפעתו ית' וממילא מי שמעמיד כלי לקבל היינו שמכיר היטב דלית ליה מגרמיה כלום רק מה שהש"י משפיע לו ברצונו הפשוט לכלי זו משפיע הש"י כל הטובות אבל מי שאין לו כלי זו כי אומר שהוא מכריח הש"י להשפיע לו אז מראה הש"י נגדו זה דכתיב (יחזקאל ל״ח:כ״ב) ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף וגו'. היינו הגם שמטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים כדאיתא בגמרא [תענית ז'] מ"מ אותה השפעה בעצמה שהוא לישראל חיים ומטר משום שמקבלים אותה ברצון נהפכת להעכו"ם לדבר ודם וגו' כי הש"י יראה להם ראו זאת ההשפעה אשר אתם מקבלים אותה מצדכם בהכרח ובחוצפא הלא היא מתגברת עליכם כ"כ עד שתתבטלו מסיבתה לגמרי נמצא שמפאת אותה השפעה בעצמה שהוא חיים לישראל מגיע לעכו"ם כל ההתבטלות כדאיתא בגמרא [ע"ז ג: נדרים ח:] הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ומרפאת לישראל ולהעו"ג יגיע מזה כל ההתבטלות וזהו היש בהבלי הגוים מגשימים כי אותו הגשם שהם נוטלים לעצמם מצדם מתגבר עליהם עד שיתבטלו:
פרק י
[תהלים קל"א]
שיר המעלות לדוד ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו וגו'. ומבואר בירושלמי אשר כל אותן הנפלאות הגדולות שנפעלו ע"י דוד המלך כגון הריגת הפלשתי וכדומה שהיה יכול לתלות אותן ברב כחו בכל זאת לא היה לו מהם בלבו שום גבהות כי היה לדוד המלך דרך מפולש בכל פעילה להכיר בה מפורש שכל הפועל הוא הש"י לבדו ולזאת לא היה יכול להתפאר ולקבל ממנה גיאות מאחר שראה מפורש שכל הרבותא ממנה אינו שלו כלל ורק של הש"י ולזה בשעה שהרג את הפלשתי אמר ה' לא גבה לבי וכן בשעה שנמשח למלכות אמר ולא רמו עיני וגו' כגמול עלי אמו היינו כתינוק היונק משדי אמו שאינו מתרחק מאמו יותר מהמקום שיכול עדיין להסתכל בה כך לא התרחק ד"ה בכל הפעולות של עוה"ז רק עד המקום שיכול עדיין להכיר בהם את אורו ית' וע"ז מורה יום הערבה שהוא חלקו של ד"ה כמבואר וזהו דאיתא בזוה"ק [צו לא:] ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא וכו' דהא בהאי יומא מסתיימי דינא היינו כי בששת ימי החג היו מקריבין שבעים פרים כנגד השבעים אומות שהיו אז הנקראים שערות מותרות המוחין כי כמו השערות שמצומצם מאוד בהם החיים וכל החיים הנמצא בם הוא רק בשרשם אבל בהם בעצמם אין שום הרגש חיים והראיה כשמחתכין אותן אין מרגישין שום כאב רק כשתולשין אותם משרשם כך הוא הנהגתו ית' עם האומות כי באמת מנהיג הש"י עמהם בשורש כל מיני חסדים טובים וזה הכל רק בשביל ישראל אכן האומות בעצמם אינם מרגישין כלל באותו המכוון מהשורש ואדרבה על הגוון המה מעיקים מאוד לישראל וכל הטובה שבונה הש"י על ידם בשביל ישראל הוא בעומק מאוד בלי שום הכרה כלל ולמה נקראים האומות שערות שמורה על דינים וע"ז איתא שם [בזוה"ק שם] ובהאי יומא מסתיימי דינא היינו כי ביום שביעי של חג הוא רק שבעה פרים נגד שבעה אומות שכבר מסר אותם הש"י ביד ישראל וזה רומז שכבשו אותם ישראל תחת ידם בדין ובמשפט ובאמת אלו השבע אומות הם כלל העולם כענין שבע מחלפות שערות הראש הנמצא בכל אדם שנכלל בהם כל השערות מהראש כך נכלל באלו הז' אומות שכבשו ישראל כל הכח מהשבעים אומות כי שבעה כולל כל ההיקף של עוה"ז שכל ההתחלקות של עוה"ז נכלל בשבע וזהו ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא וכו' וזה מורה אשר הוא קרוב מאוד לזה היום שיהיה נשאר בעולם רק פר יחידאי ואומה יחידאי ולכן יום השביעי הוא יום הערבה שהוא חלקו של דוד המלך כי חלקו של ד"ה הוא כמו שמעיד עליו הכתוב [ש"ב כ"ג] כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח וגו' היינו שכל מגמת חפצו של ד"ה היה תמיד לבלתי יהיה ניכר שכל מה שפעל בעולם אותן הפעולות ורק שיהיה ניכר בכל הפעולות שלו שכחו לא פעל אותם כלל כי אם רצונו ית' ועל תשוקה כזו רומזין ערבי נחל וכדאיתא בזוה"ק [תרומה קסט:] דהא שתי ערבות לא עבדין איבא ופירין וכו' היינו שאינו נקרא אצלו הולדה מה שניכר שהוא פעל בכחו רק עיקר הצמיחה והולדה נחשב אצלו מה שאינו ניכר כח פעולתו רק שניכר שרצון הש"י לבדו פעל אותה וזהו כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח ומבואר בזוה"ק [שם] וכנישו דבנין לגבייהו אינון פירין ואיבין דלהון וכו' היינו שעיקר הולדה הוא גבי דוד המלך רק מה שיכול לכנוש ולעצור בגוי' לבלתי יהיה ניכר כלל הגוון מכח פעולתו ורק שיתגלה בהנפעל מפורש גם על הגוון אור רצונו ית' זאת נחשב אצלי צמיחה והולדה ואותה הכרה דווקא היא עיקר הפרי ואיבא דיליה ועל עבודה כזו רומז הערבה שהיא חלקו של ד"ה וזהו דאיתא במד"ר [בהעלתך] משה משמש בחצוצרות ויהושע בשופרות ודוד בכינור כדכתיב ודוד מנגן ביד היינו שד"ה הראה כל הארת רצונו ית' גם בפעולה גולמית ועל זה רומז חביטת הערבה כדאיתא בגמרא [סוכה מד:] חביט חביט ולא בריך כי ד"ה הכניס בעבודתו דעת גם בפעולה גולמית עד שלא היה מצדו שום חילוק והבדל בין צעקה וכוונה לפעולה גשמית כי גם גוון הלבוש מהפעולה האיר מצדו ממש כמו הצעקה העולה בכוונה העמוקה והיקרה ביותר כי המשיך בעבודתו כ"כ אור ובהירות אף להגיף הגשמי עד שאברי הגוף בעצמם היו נקראים תורה ותפלה כמו דכתיב עליו [תהלים] ואני תפלה היינו שכל אברי הגוף שלו היו כמו תפלה וכל תנועות ידיו ורגליו היו תפלה וכל תהלוכות רגליו היו תורה ותפלה כמו שנאמר עליו [תהלים קי"ט] חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך וממילא בכל מה שפעל אפילו פעולה גשמית היה נמי ניכר כל הארת רצונו ית' וע"ז רומז הערבה כדאיתא בזוה"ק [שם קסה.] אינון ערבות דבלולב חד אש וחד מים ברזא דא דכולהו ואיהו שביעאה איהו אש ומים כלול כחדא ברזא חדא וכו' היינו כי מצד תפיסת עוה"ז אש ומים הם שני הפכים אבל מצד הארת הערבה שניכר מפורש אור רצונו ית' גם בגוון הפעולה אזי מפאת זה מתאחדים כל ההפכיים וכדמסיק הזוה"ק [שם] ובגין דערבות איהו רזא כללא דכולהו שית אחרנין וכו' ותיאובתיה תדיר לאתקנא לההוא רקיעא וכו' היינו שזאת הוא עיקר המכוון מהש"י שיהיה ניכר הארת רצונו ית' גם בגוון הפעולה וזהו דאיתא בזוה"ק [בלק קצג:] עצות מרחוק מאי נינהו תרי בדי ערבות וכו' היינו כי כל מה שבא בהתלבשות הפעולה הוא בגודל התרחקות כי כל עוד שכמוס בדיעה של אדם אין האדם נוגע כ"כ להחזיקם אבל אחר שבא בהתלבשות הפעולה אזי יש בו להאדם בזה גודל נגיעה ומפאת זאת הנגיעה של אדם כל הפעולות שלו המה משוללי אור אבל מפאת הארת הערבה שהוא חלקו של ד"ה שלא היה נמצא מצדו שום נגיעה כדכתיב [ש"ב כ"ג] כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח האיר הש"י ממילא הארת רצונו גם בהפעולה בגודל בהירות וע"ז הענין איתא בזוה"ק [קדושים פה:] ומאן דתאובתיה למלעי באורייתא וכו' ואותעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל וכו' היינו כי הד' מינים הוא כמאמרם ז"ל [במד"ר אמור ל'] יש שיש בו טעם וריח וכו' וערבי נחל אין בו לא טעם ולא ריח היינו כי אלו הד' מינים רומזים על כל הקומה של הבריאה כמו שיש בכלל הבריאה קומה שלימה כך נמצא באלו הארבעה מינים קומה שלימה וערבי נחל רומז על התשוקה ורצון הבהיר הנמצא בכלל הבריאה וזאת התשוקה הוא חלקו של ד"ה להראות גם בהלבוש הנמוך מכל הפעולות את הארת הרצון מהש"י. ולזה קודם יום הערבה היה כל עבודת ישראל במילולא ובעובדא וביום הערבה שהוא חלקו של ד"ה עיקר העבודה בעובדא בחביטת הערבה וכדאיתא בזוה"ק [צו לא:] ת"ח הני שבע קלין במילא דפומא וכו' ואנן עובדא קא בעינן ולא מלה וכו' היינו כי ביום הערבה מנהיר הש"י הארת ד"ה שמפאת הארה זו אין שום חילוק מעוצם בהירות הכוונה העליונה והיקרה ביותר להמעשה מפעולה הגשמית כי כמו שהכוונה העליונה והיקרה ביותר צריכה להארת הש"י כדכתיב [תהלים י'] תכין לבם תקשיב אזנך כך נפעל אף הפעולה הנמוכה ביותר ג"כ רק מכח הארת רצונו יתברך:
וזהו דאיתא בירושלמי [ר"ה מובא לעיל] ואותי יום יום ידרשון וגו' זה יום תקיעה ויום ערבה וכו' היינו שבאלו שני הימים מעיד הש"י על ישראל שהם דורשין אותו תמיד כי ביום תקיעה נתעורר בהבריאה הארת השורש שהוא כדאיתא בגמרא [מגילה] בראשית נמי מאמר הוא ולעומת אור כזה שהוא עדיין משולל לבוש מתיצבים ישראל בקול פשוט של השופר הרומז על קלא פנימאה שהוא רק הגוונא דלבא בלי שום לבוש כי אין בזה הקול אפילו חיתוך אותיות רק קול בעלמא מעומק הלב ואין זאת אפילו במילולא ואח"כ מתחיל העבודות במילולא ובעובדא עד שמגיע יום הערבה אז עיקר העבודה בעובדא כדאיתא בזוה"ק [שם] והשתא לא תלינן אלא בעובדא וכו' וזה מורה על הגמר האחרון שהוא כענין שמצינו בגמרא ע"ז במכוש אחרון עסקינן היינו שבזאת הכאה האחרונה שהוא מכה בפטיש הוא גומר כל הפעולה אף שכל הפעולה חוץ מהמכוש האחרון נפעל ע"י זולתו והוא לא פעל כ"א מה שהכה בפטיש מכוש האחרון בכל זאת נחשב כל אותה הפעולה על שם מכוש האחרון שעל ידה לבד נגמר כל המלאכה מתחלה ועד סוף וכך הוא העובדא של חביטת הערבה כמו המכה בפטיש במכוש האחרון שבזאת הפעולה של חביטת הערבה מכירין ישראל כל הארת הרצון של קלא פנימאה המשולל לבוש ומאחר שישראל יכולין להגביה את עצמם מכל הלבושים ולהמשיך אצלם הקלא פנימאה מיום תקיעה שנתעורר בר"ה ולהמשיך אותו עד הלבוש האחרון של גמר הפעולה שהוא חביטת הערבה של יום הזה א"כ מוכח מזה אשר גם כל הימים שבינתים היה ג"כ רק רצונו יתברך והוא כדאי' בגמרא שבת בקשו לגנוז ספר קהלת ומכל מקום לא גנזוהו מפני שתחלתו ד"ת וסופו ד"ת וכו' היינו כי מזה שתחלתו ד"ת וסופו ד"ת נתברר ממילא שגם באמצע הוא ד"ת כך מזה שבתחלה ביום תקיעה נכללים ישראל לגמרי ברצונו ית' המשולל מכל לבוש ואותו הרצון בעצמו המשולל לבוש מראים ישראל אותו ביום הערבה בהתלבשות העובדא של פעולה גולמית נתבררו ממילא כל הלבושים של ישראל שבינתים שהמה רק רצונו יתברך. וזהו ואותי יום יום ידרשון זה יום תקיעה ויום ערבה כי אלו השני ימים מרמזין על כל השנה שמעיד בהם הש"י על ישראל שדורשין ומבקשין אותו תמיד:
פרק יא
איתא בזוה"ק [צו לא:] ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא וכו' וערבי נחל בהו ובעינן לאתערא גבורן למיא ולסחרא ז' זמנין לרוואה להאי מזבח ממיא דיצחק וכו' ובגין כך בעינן לבטשא לון בארעא ולסיימא לון דלא משתכחו דהאי יומא אתערותא וסיומא הוא וע"ד אתערותא וסיומא הוא דעבדינן בערבי נחל וכו'. היינו כי יום הערבה מורה שנצמצם האור בהגבול של פעולה גולמית ואין לך גבורה גדולה מזה הצמצום כי בימים הקודמים ליום הערבה היה במילולא ובעובדא כדאיתא בזוה"ק שם ומילולא מורה על מחשבה וכל זמן שהאור הוא במילולא היינו במחשבה הוא בלי גבול כי מחשבה סלקא עד אין סוף אבל ביום הערבה שנתלבש האור הבלתי גבול בהגבול של פעולה גולמית וכדאיתא בזוה"ק שם ואנן עובדא קא בעינן ולא מלה ועובדא הוא מצומצם מאוד בגבול לזה איתא בזוה"ק שם ובגין כך בעינן לבטשא לון בארעא ולסיימא לון דלא משתכחי היינו כי בזה שמבטשין לון בארעא מרמז הכתוב [קהלת ג'] הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר ועפר רומז על שלילות הבחירה לזה חובטין הערבה בעפר להורות בזה שאנו נוגעים בהמקום שהוא למעלה מבחירת האדם היינו שמבררים ישראל בזאת הפעולה של חביטת הערבה בקרקע שגם כל הפעולות שהיו נמצאים אצלם לפעמים משוללי אור הבחירה נמשכין ג"כ מרצון העליון כ"כ שאינו נוגע שם בחירת אדם כלל וזה שמסיק הזוה"ק [שם] וע"ד אתערותא וסיומא הוא דעבדינן בערבי נחל וכו' היינו כי קודם יום הערבה היו ג"כ ערבי נחל באגודה עם הארבעה מינים משום שמרצין על המים ומים מורה על גבורה כי אף שנכללו במים כל הטיבות אכן הם מטרידין ג"כ דעת האדם כדאיתא בגמרא [תענית ז:] מטר לכל בין לצדיקים בין לרשעים ועל זאת הגבורה רומז הערבה האגודה ביחד עם הארבעה מינים ובזה שמבטשין ביום הערבה חמש חביטות בקרקע ממתיקין את החמש גבורות הנרמזין בחמש פעמים מים דעובדא דבראשית כדאיתא זוה"ק [תרומה קסז.] היינו כי מאחר שבא האור כ"כ בגבורות הצמצום בפעולות הערבה שאינו עושה פירות ולמה הציב הש"י צמצום חזק כזה אם לא למען שיתגלה ע"י זה הצמצום את רוב חסדו יתברך ביותר התפשטות כמו שאנו אומרים בברכת יצחק מי כמוך בעל גבורות היינו שכל הגבורות והצמצומים שהציב הש"י המה רק למען שיתגלה על ידם יותר מפורש איך שהש"י הוא למעלה על כל הגבורות כי אצלו יתברך הוא רק חסד אל כל היום בלי שום צמצום וגבול כלל אכן מפאת גודל התפשטות חסדו יתברך אי אפשר בו שום הכרה בלתי גבורה וצמצום וזהו בעל גבורות כלומר שהוא למעלה מכל הגבורות כי כל ענין הגבורות והצמצום הוא רק למען שעל ידם יתגלה יותר מפורש חסדו יתברך:
והנה יום הערבה הוא מיוחס לדוד המלך שהוא נגד גוג כי גוג מורה על מאי דכתיב [עקב] כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה כמבואר ובאמת כל הכח שמשפיע הש"י אף בצבא מעלה כדאיתא כח וגבורה נתן בהם וכו' זהו רק במקום שמכירין שאין להם מצדם שום כח אבל מי שאומר כחי ועוצם ידי אומר הש"י נגדו אני אני הוא וממילא נתבטל ממנו זה הכח ולעומת גוג יש בהקדושה דוד המלך כי הד' הוא כדאיתא בזוה"ק [ויחי רמד:] דלת לקיט היינו דלית ליה מגרמיה כלום והוא"ו מורה על החיבור שיש לו עם הש"י והד' האחרון רומז הגם שמראה לו הש"י מפורש החיבור בכל זאת אומר עדיין דלית ליה מגרמיה כלום ועל זה הצמצום מרמזין הערבי נחל שיש בהם כח גדול לצמצם ולעכב א"ע מלהוציא פירות ובזה שאינם מוציאים פירות ניכר רוב הלחלוחית הנמצא בהם והם רומזין על יקרות הרצון והחשך הנמצא בישראל שיש בלבבם גודל תשוקה ליגע א"ע בד"ת בכל מיני יגיעות אף שיודעים היטב שגם אחר כל היגיעות אין מי שיאמר זכיתי לבי להגיע ולהשיג סוד תכליתה כי ארוכה מארץ מדה וכדאי' בזוה"ק [הקדמה א:] כיון דמטי תמן מ"ה מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא הא כלא סתים כקדמיתא הרי שגם אחר כל היגיעות לא התחיל בה אדם עדיין מ"מ כל מה שהאדם מייגע בה יותר נתוסף לו תמיד יותר תשוקה על תשוקתו מזה מוכח שבזאת היגיעה והתשוקה בעצמה אף שאינו מוציא פירות נמצא באמת כל השלימות ועל זה הצמצום רומז יום הערבה שהוא חלקו של דוד המלך:
פרק יב
איתא בגמרא [סוכה מה.] מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא וכו' מ"ט קרי ליה מוצא איידי דמפיק מכרגא דמלכא קרי ליה מוצא. וזהו הוא כענין מאמרם ז"ל (אבות פ"ג) המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ היינו כי בכל הדברים שבעולם הגם שכמוס וגנוז בתוכם המוצא פי ה' המחיה ומהוה אותם מ"מ יען שמקבל אותם האדם ע"י לבושים המסתירים את המוצא פי ה' המחיה אותם מסיבת זה מוכרח האדם לסבול מפאת הלבושיים שלהם אולם המקבל עליו עול תורה היינו מי שמקבל מכל הדברים שבעולם רק הפנימיות מכל הלבושים אזי מעבירין ממנו עול וכו' כי אינו צריך לסבול מהלבושים מאחר שהוא מנושא מכל הלבושים כי אינו מקבל כי אם הפנימיות מכל הלבושים ממילא הוא למעלה מכל הלבושים:
פרק יג
(שמואל ב ז׳:י׳)
ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד וגו'. הנה זאת ההבטחה שבפסוק זה הבטיח הש"י לדוד המלך בעת עמדו בגודל געגועים להמשיך את אורו יתברך שישכון בקביעות אצל ישראל וכל עוד שלא היה שוכן אורו יתברך בקביעות אצל ישראל היה נחשב בדעתו כמו שהוא מחוסר בעיקר צורת אדם כמ"ש שם אתה גלית את אזן עבדך וגו' וזאת תורת האדם וגו היינו שהיה חסר לו שכינת אורו יתברך בשורש החיים של צורת אדם וכשראה הש"י גודל הגעגועים שלו הבטיח לו ושמתי מקום לעמי לישראל היינו כי באמת נמשך כל מיני סבלנות רק מפאת שלילות המקום כדאיתא (שבת קמה:) מפני מה ת"ח שבבבל מצוינין לפי שאינן בני מקומן דאמרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי וכו' היינו כי מי שאינו על מקומו צריך לציין עצמו בכל מיני גדרים כי תמיד מתיצבים נגדו מתנגדים המעיקין אותו לזה צריך נגדם גודל בירורים וע"ז הבטיח אותו הש"י ושמתי מקום לעמי לישראל ועיקר המקום של ישראל הוא כדאיתא במדרש הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו וכשמנהיר לישראל זאת ההכרה שהקב"ה הוא מקומו של עולם אזי מכירין שאין שום מקום בעולם שלא יהיה הש"י מגין עליהם ועל מקום כזה רומז מצות סוכה כמו שמצינו אצל יעקב אבינו (וישלח לג) ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית וגו' ויקרא שם המקום סוכות היינו שעיקר מקומו הוא סוכות וכמבואר בתיקוני זוה"ק (תיקון סט קיח) ויבן לו בית דא סוכה וכו' היינו צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי וזה הוא ג"כ הבירור האחרון בין ישראל לאומות כדאיתא (ע"ז ג) שכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא אף שגם ישראל יוצאין אז מ"מ בעוטי לא מבעטי והוא כי האומות אינן יכולין להיות בנייחא ממצות סוכה אבל ישראל מקבלין ממצות סוכה כל הנייחא כמו שרמזו ז"ל באמרם ושב בדירת ארעי ומלת שב מורה על ישיבה בנייחא כלומר שישראל יושבים בסוכה בנייחא כי מזה שמכירין להתמשך אחר רצונו יתברך בכל מיני ההפכים זאת ההכרה הוא עיקר המקום והנייחא של ישראל ועל זה כתיב ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו היינו כמו דאיתא במדרש שיהיה כמו נטיעה שפרה ורבה היינו שיתפשט מהם הכבוד שמים בכל העולם ושכן תחתיו היינו שלא יצטרכו לחפש הכ"ש אנה ואנה אלא שמתחתיו יצמח הכבוד שמים כדכתיב (זכריה ו) ומתחתיו יצמח ולא ירגז עוד זהו כדאיתא בגמרא (נדרים כב) ונתן ה' לך שם לב רגז כתיב וכו' אכן כשיהיה כל אחד על מקומו לא יהיה עוד בישראל לב רגז ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה. היינו כי כל זמן שאין ישראל על מקומם אזי צריכין עדיין להויות לבושים הרחוקים לזה מקריבין נגדם שבעים פרים כדי להחזיק קיום הוייתם אף שכל הסייעתא שבא מהם להקדושה הוא בדרך רחוק מאוד כי כל הסייעתא שיתכן להגיע מהם הוא רק כענין מאמרם ז"ל במדרש רבה (פ' לך) שהחביות של יין נסך נתברכו בשביל אאע"ה דחלא מוזיל חמרא בכל זאת צריכין להחזיק גם סייעתא כזו כדי שיהיה הרוחה להקדושה אכן עד כמה צריכין להחזיק אותן לבושים הזרים זה הוא רק כל עוד שיש מהם מעט הרווחה להקדושה אבל אחר שיכלה מהם הסייעתא ולא נשאר בהם רק מה שמעיקין להקדושה אזי צריכין לבטל אותם לגמרי כי אז נחשב כל קיום הוויתם רק למותרות ואין מקריבין עוד בעבורם ועל זה רומז יום הערבה כדאיתא בזוה"ק (צו לא:) ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא וכו' דהא בהאי יומא מסתיימי דינא והוא כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפז.) דינא אחרא דתתא שירותא קשה וכל מה דאזיל אתחלש עד דנהיר אנפין וכו' היינו כי כל השורש מהגבורות והדינין הוא זה ההתחלקות שחולק את מעשיו ועל זה ההתחלקות רומזין חמשה פעמים מים דעובדא דבראשית שהם נגד חמשה גבורות מאותיות מנצפ"ך ונגד זה יש ג"כ חמשה פעמים אור בעובדא דבראשית כדאיתא בזוה"ק (תרומה קסז.) ועל דאינון חמש דרגין דאתפרשו ואתמשכו מהאי אור קדמאה כתוב אור חמש זמנין וכלהו הוא מסטרא דימינא ואתכלילו ביה וכד אתכלילו בסטר שמאלא אתכלילו ברזא דמים דנטיל בימינא ובג"כ כתיב מים חמש זמנין וכו' היינו כי אור מסטרא דימינא רומז על התפשטות החסד כי גבי אור לא מצינו שום התחלקות אף שגנזו הקב"ה לצדיקים אכן נכלל כל הבריאה במאמר הראשון של ויהי אור טרם שגנזו משא"כ מים הוא בסטרא דשמאלא שרומז על גבורה כי גבי מים מצינו בתורה התחלקות כדכתיב (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים וגו' ויבדל בין המים וגו' ובין המים וגו' אמנם זאת התחלקות בעצמו שיש הבדל בין מים למים הוא ג"כ רק מצד האומות שיש מצדם חילוק והבדל בין מים העליונים למים התחתונים אבל מצד ישראל אין באמת שום חילוק והבדל כלל כי מצד עבודת ישראל הוא הכל מים עליונים כמבואר והארה כזאת איך שאין שום התחלקות מצד ישראל נתעורר ביומא שביעאה דחג לזה איתא בזוה"ק (שם צו לא.) בהאי יומא אסתיימו דינא וכו' כי זה היום נקרא יום הערבה שהוא חלקו של דוד המלך וענין ערבה מבואר בזוה"ק (קדושים פה:) ומאן דתאובתיה למלעי באורייתא וכו' ואקרון ערבי נחל וכו' היינו שערבי נחל רומזין על תשוקה כזו שנראה בזה העולם שאינו מוציא פירות כדאיתא בגמרא (מנחות כז.) על ערבה שאינו מוציא פירות וכן איתא במדרש רבה (אמור ל) שאין בה לא טעם ולא ריח ותשוקה כזאת הוא מדתו של דוד המלך שהיה מוסר תמיד להש"י אפילו הטובת הנאה מעבודתו והיה נראה בזה העולם שמכניס עצמו תמיד בעבודות כאלו שאין באפשרי לגמור אותם ועל הגוון היה נראה אשר מעולם לא גמר כל מה שהתחיל ועל עבודה כזו רומז ערבה שאינו מוציא פירות:
אמנם ע"ז כתיב (ישעיה לד) ישושום מדבר וציה ותפרח כחבצלת וגו' היינו כי מי שמביט היטב בעומק הפנימי רואה בטוב שבאמת לא היה אצל דוד המלך שום דבר שהתחיל שלא יגמור אותה אפילו בעולם הזה כי באמת איך יתכן שקדושת ערבה לא יהיה מוציא פירות הלא אפילו על אילני סרק שהיה במקדש איתא בגמרא (יומא לט:) שהיו מוציאין פירות אלא באמת זה שערבה אינו מוציא פירות הוא רק על הגוון לעיני בשר וכן היה נראה לעיני בשר על דוד המלך שמכניס עצמו לדברים כאלו שנקראו בזה העולם מדבר וכו' שאינו מוציא פירות ואינו גומר שום דבר אבל באמת ישושום מדבר וכו' ותפרח כחבצלת. אולם מפאת זה בעצמו שהיה בכחו ניצוח כזה להכניס עצמו בדברים כאלו שנראה על הגוון בזה העולם שלא יתכן כלל לגמור אותם יכולין להוכיח מפורש אשר הש"י שוכן בקרבו ומזה יש בו כ"כ תקיפות עצום ועל תקיפות כזאת רומז יום הערבה ולזה איתא בכתבי האריה"ק ז"ל אשר ביום הערבה יתעורר מלחמת גוג ומגוג כי גוג הוא לגמרי ההיפך מדוד המלך כי אותיות דוד רומזין דלית ליה מגרמיה כלום וע"ז רומז אות ד' והוא"ו רומז על חיבור שמנהיר לו הש"י מפורש שיכיר זה החיבור בתפיסתו כי כיון שמכיר היטב דלית ליה מגרמיה כלום לזה מאיר לו הש"י מפורש החיבור שיש לו עמו ומנחיל לו כל הטובות ובכל זאת אמר עוד דוד (תהילים ק״ט:כ״ב) כי עני ואביון אנכי וכדאיתא בירושלמי שאחר כל הגבורות והנפלאות שפעל דוד המלך היה אומר (תהילים קל״א:א׳) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני וע"ז רומז הד' השני משא"כ גוג הוא ההיפך כי אות ג' מורה שנדמה לו שיש לו כל הכח וכענין שנאמר אצל נבוכדנצר (דניאל ה׳:כ״ג) ועל מרא שמיא התרוממת וגו' אכן מי שמתפאר עצמו שיש לו מצדו כח מראה לו הש"י לפעמים שזה הכח הוא ממנו יתברך ועל זה רומז האות וא"ו שבשמו שמראה לו הש"י רשע מדוע אתה מתפאר עצמך במה שאינו שלך הלוא כל כחך הוא שלי ומצדך אין לך כלום בכל זאת הוא אוחז בשלו ואומר עוד כחי ועוצם ידי וגו' ועל זאת החוצפה רומז אות ג' השני שבשמו שעומד תמיד בחוצפה כלפי שמיא ובגודל עקשות לומר שמצדו יש לו כל הכח וכל התקיפות אכן מהארת יום הערבה חלקו של דוד המלך שמוסר תמיד להש"י אף הטובת הנאה מעוצם עבודתו מגיע לגוג ולכל אותן הנוטלין בחוצפה כח ותקיפות לעצמם כל מיני התבטלות. ועוד זאת שמתעורר ביום הערבה כל השבע קלין שאמר דוד על המים כדאיתא בתיקוני זוה"ק (תיקונא סט קיב) ועל אלין שבע אתמר כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וגו' היינו שאלו השבע קלין רומזין על המוצא פי ה' הכמוס וגנוז בכל הדברים שבעולם ומהוה ומחיה אותם. והנה איתא בזוה"ק (שלח קסח:) קלין דאורייתא וצלותא דאלין סלקין לעילא ובקעין רקיעין היינו כי כל מי שמביט בהם היטב יכול להכיר שאין שום תפלה חוזרת ריקם אכן איתא שם בזוה"ק אבל קלין אחרנין דלא סלקין ולא אתאבידו וכו' היינו שאינו נראה בהם שום תיקון ח"ו ואינון תלת קול חיה בשעתא דאיהו על קלביטא וכו' קלא דב"נ בשעתא דנפק נשמתא מיניה וכו' קול נחש בשעתא דפשיט משכיה וכו'. והנה בראש השנה נתעורר ע"י קול שופר קול חיה בשעתא דאיהו על קלביטא וע"י הקול משם המפורש היוצא מפי כה"ג ביוה"כ נתעורר קול דב"נ בשעתא דנפק נשמתא וכו' וביום הערבה נתעורר גם קול נחש בשעתא דפשיט משכיה כי קלא דנחש הוא כדאיתא בתיקוני זוה"ק (תיקונא נט פט) והנחש היה ערום מכל וגו' דלכולהו עביד לבושין וליה לא עבד וכו' וזה רומז על התרחקות ההסתר היותר חזק מאד אכן דוד המלך היה מכיר גם בהתרחקות חזק כזה הקלא פנימאה המהווה אותו כדכתיב (תהילים ק״ג:י״ט) ומלכותו בכל משלה וכדכתיב (תהלים קמד) רוח סערה עושה דבר וכמבואר בזוה"ק (פנחס רכז:) והאי איהו רוחא דאסעיר גופיה דב"נ מה דכפף ליה אליהו תחותוי וסליק לעילא ביה הה"ד ויעל אליהו בסערה וכו' היינו יען שאליהו היה מכיר היטב שאף בסופה וסערה מנהיג ג"כ רק הש"י לבדו לפיכך כפיף סערה תחותוי וכן הכיר ד"ה איך שמלכותו בכל משלה וברא הכל לכבודו ואין בעולם לבוש אף הרחוק ביותר שלא יתפשט ממנו כ"ש אכן לעורר אף במקום רחוק כזה איתא ע"ז בזוה"ק (שלח קסט.) קלא דנחש לא אתער לגבי קלא דב"נ האיך יתער במחאה כד מחי ב"נ מחאה אתער קלא דנחש וכו' וזהו דאיתא בזוה"ק (צו לב) בהאי יומא מסתיימי דינא ובג"כ בעינן לבטשא לון בארעא וכו' והוא כדאיתא במדרש (בהעלתך) משה היה משתמש בחצוצרות ויהושע בשופרות ודוד מנגן ביד היינו כי ד"ה היה מעורר גם ממקום הרחוק מאוד את הקול פנימאה ולעורר בזה המקום הרחוק כ"כ הנקרא קלא דנחש את הקול פנימאה זאת א"א כ"א ע"י מחאה בארעא היינו ע"י עבודת ערבה שחובטין בקרקע וזהו שדוד מנגן ביד כי עבודת ערבה הוא חלקו של דוד המלך שהיה יכול להפיל את עצמו כ"כ מרחוק עד שנאמר עליו (ישעיהו נ״ג:ט׳) ויתן את רשעים קברו והוא בין פושעים נמנה וגו' שהיו מוסר אפילו הטובת הנאה מעבודתו בחזרה להש"י ולזה נקרא בר נפלי כדאיתא בגמ' (סנהדרין צז) בר נפלי קרית לי' א"ל אין דכתיב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת היינו כי לפי הנראה היה צריך לקרותו בר קימה כדכתיב ביום ההוא אקים וגו' מ"מ נקרא בר נפלי על שם סוכת דוד הנופלת שרומז על גודל כחו של דוד המלך שהיה מפיל עצמו תמיד למקום הרחוק ביותר למען שיוציא גם משם כבוד שמים וכמבואר בזוה"ק (תצא רעט.) ובזמנא דנוקבא פתיחא כל מאן דהוה נפיל תמן לא הוה סליק ומשיח בן דוד נפל תמן וכו' ובגין דא אקרי משיח בר נפלי וכו' ויען שיש בכחו להפיל עצמו כ"כ מרחוק ולמסור הכל להש"י לכך יש ג"כ בכחו להעלות גם הלבושים הנופלים במקום הסתר הרחוק ביותר ולהראות גם בהם תיקון: