אור ברסלב
סוד ישרים שבת חול המועד סוכות

סוד ישרים· הרב גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין

שבת חול המועד סוכות

סוכות

פרק א

בסכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות וגו'. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך וגו'. להיות שהציב השי"ת אור המקיף את האדם ומגין עליו למעלה מתפיסתו וזאת ההגנה הוא הגנת שבת כמבואר בזוה"ק (יתרו פח.) דההוא יומא מתברכאן מני' כל שיתא יומין עלאין וכו' היינו כשמברר האדם מידת מתתא לעילא עד שמגיע למקום העליון שהוא למעלה מהבנת תפיסתו שאין קוצר יד עבודתו מגיע שם אזי יש לו הגנה מיומין עלאין ויען שהוא למעלה מהתפיסה לזה נקרא מזמור שמורה על צמצום. ושיר מורה על התפשטות היינו מה שמחזיר השי"ת בהגנתו על האדם שיהיה מתפשט גם בהבנת תפיסתו זאת ונקרא שיר. ועל זה נאמר מזמור שיר ליום השבת וגו' כלומר שהארת שבת כולל משניהם מזמור וגם שיר. טוב להודות לה' היינו הגם שאין שום פעולה בשבת מ"מ מי שפונה א"ע לד"ת מרגיש בלבבו גודל הארת פנים ית' המנהיר ביום השבת מה שאין זאת בימי החול כדאיתא בגמ' (סנהדרין ס"ה) ששאל לו מה היום מיומים וכו' ומפאת זה הארת פנים המנהיר בשבת יכולין להכיר כל אהבתו ית' לישראל. ועל זה הארת פנים איתא בזוה"ק (אדרא זוטא רצד.) כל פרצופא ביה אשתמודע וכו' היינו כי בצלם אלהים עשה את האדם ומכנה (שם) כל פרטי האורות לאברי דשכינתא ועל זה איתא שם כל פרצופא ביה אשתמודע פירוש שניכר באור הפרצוף פנים האור כללי מכל הפרטים כי ע"י הארת פנים ית' יש בכח כל דרגא להשפיע למטה הימנה כענין הכתוב וקרא זה אל זה ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין. וזהו טוב להודות לה' כי בשבת יכולין היטב להכיר איך שטוב וישר לפני האדם לכפוף כל קומתו הזקופה ולמסור אותה להשי"ת. ולזמר לשמך עליון היינו שמכיר אז האדם למסור א"ע גם למעלה מהכרת תפיסתו שנקרא עליון:

להגיד בבוקר חסדך. ענין בוקר מבואר בזוה"ק כמה פעמים בוקר דאברהם היינו בשעה שפונה השי"ת כביכול לזה העולם שיכירו אור חסדו ית' ואז מתחילין כל עבודת אדם כדכתיב תזרח השמש יאספון יצא אדם לפעלו וגו'. ואמונתך בלילות היינו בשעה שאינו מאיר גבי האדם הבהירות כ"כ אזי צריך אז להיות נמשך אתר רצונו ית' בגודל אמונה. עלי עשור וגו' היינו שע"י זה יהיה מנהיר השי"ת מהכנור של עשר נימין שיהיה לעתיד כי הכנור של מקדש הוא על שבע נימין ורומז על כל העבודות מההיקף שבעה שהם לפום צערא אגרא. ועל זה ההיקף רומזין נמי השבעה עננין. ואהרן רישא לכל שבעה עננין שרומז על הכינור של עשר נימין שיהיה לעתיד כמבואר בזוה"ק (אמור ק"ג.) ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין נראה אתה ה' וכתיב וכסה ענן הקטורת מה להלן שבעה אף כאן דהא בקטורת שבעה עננין מתקשרין כחדא ואהרן רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא וכו' היינו כי אהרן נקרא כהנא רבא עלאה שהוא למעלה מהשבעה עננין והוא מראה התקשרותם בשורש אחדותו ית' כי הוא בעבודתו הופיע בלבבם של ישראל עבודה בקביעות. והראה זאת מפורש בעבודת הקטורת שכל עבודות ישראל בהתחלקות ההיקף שבעה נתקשרו בשורש אחדותו ית' למעלה הרבה מהתחלקות השבע מדות וכדאי' בזוה"ק (תצוה קפא.) על הפסוק ואתה הקרב אליך וגו' לכהן לי לא כתיב אלא לכהנו לי וכו' למהוי כלא חד וכו' וזהו כענין דאיתא בזוה"ק (לך פו.) ובגין דאיהו תתאי דלא נהיר ההוא רקיע דעלייהו אתחבר ביה וכו' היינו כי מאחר שאהרן הופיע בלבבם של ישראל כל העבודות נתבררו ממילא שהם בקביעות אצלם וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכח):) מנא ידעינן דקב"ה אתרעי ביה בבר נש ושויא מדורא ביה כד חזינן דרעותא דההוא ב"נ למרדף ולאשתדלא אבתריה דקב"ה בלביה ובנפשיה וברעותיה ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא ושויא מדורא ביה וכו' היינו כיון שיש בלבבם של ישראל עבודה בקביעות מזה מוכח דקב"ה שויא מדוריה ביה היינו שישראל עלו במחשבה ועלה במחשבה הוא הפירוש למעלה ממחשבה כי מחשבה מורה על חכמה ועלה במחשבה היינו למעלה מחכמה. וזה הוא בסכות תשבו שבעת ימים היינו שבכל עבודות שבהתחלקות ההיקף שבעה יהיה מנהיר ההגנה לישראל מעננא דאהרן שהוא רישא לכל שבעה וכו' והוא כמו שאנו מתפללים תמיד ופרוס עלינו סוכת שלומך היינו שינהיר זאת ההגנה מעננא דאהרן בהכרת הבנת תפיסתנו ג"כ והתגלות הכרה כזו נקרא עלי עשור וגו':

בפרוח רשעים כמו עשב וגו'. היינו אף שרואים ברשעים ג"כ פריחה כלומר שנתפשט גם מהם כבוד שמים על זה אמר כמו עשב היינו שכל פריחתם הוא רק כמו עשב שבהתחלת הצמיחה הוא רק מאכל בהמה ואינו נצלח כלום למאכל אדם רק שהוא הכנה שיצמח על ידם מאכל אדם וזאת ההכנה הוא נמי רק לאחר שנתיבשו ונעשה מהם זבל ככה כל הכ"ש הנצמח מהרשעים הוא רק אחר שנתבטלו ועברו מן העולם וזהו שמסיים הכתוב להשמדם עדי עד. ואתה מרום לעולם ה' כי הנה איביך ה' כי הנה איביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און היינו לאחר שיתפרדו ויאבדו כל פועלי און ויתבטלו מן העולם אז יהיו מכירין היטב ואתה מרום לעולם ה' כלומר שאז יהיה ניכר מפורש כל המכוון שיש להשי"ת בבריאת הוייתם למעלה מתפיסתם וכדכתיב ירומו סלה היינו שהנהגתו ית' עמהם הוא למעלה הרבה מתפיסת דעתם:

צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה וגו'. מבואר בגמ' (ב"ב דף פ':) אם נאמר תמר למה נאמר ארז וכו' אלא כארז שגזעו מחליף וכתמר שעושה פירות וכו' היינו שיש גבי ישראל שני המעלות שעושה פירות וגם גזעו מחליף שאינם מתבטלים לעולם:

והנה בגמ' (סוכה דף מ"ה) איתא ר' יוחנן בן ברוקא אומר חריות של דקל היו מביאין וחובטין וכו' כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת. מ"ט דר"י בן ברוקא וכו' אמר רב הונא דכתיב כפות שנים אחת ללולב ואחת למזבח וכו' ר' לוי אומר כתמר מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים וכו' ולהבין לפי שיטת ר' לוי דר"י בן ברוקא למד זאת מסברא דנפשיה מה תמר וכו' ולא מריבויא דקרא א"כ מהיכא יליף שדוחה נמי שבת. הניחא לרב הונא שלמד זאת מדכתיב בתורה כפות נמצא שחריות של דקל יש להם דרש מן התורה. שפיר. כי מצוה דאורייתא יכול נמי לדחות שבת בטלטולא בעלמא. אבל לר לוי שאינו לומד זאת מן התורה רק מסברא דנפשיה כתמר וכו' שמביאין אותו לסימן טוב כתמר וכו' א"כ הגם שאין בזה הטלטול לא איסור דאורייתא ולא דרבנן ר"ל ולא משום גזירה דרבה כמבואר בסוגיין לעיל (דף מ"ג יעי"ש) רק איסור טלטול מוקצה. מ"מ איזה סברא יש לו שיהיו צריכין לטלטלם אף בשבת דילמא דוקא כשחל בחול אבל לא בשבת:

אמנם לפי סברת ר' לוי יליף באמת שפיר ר' יוחנן בן ברוקא להביא חריות של דקל אף בשבת ג"כ מזאת הסברא לסימן טוב כתמר וכו' כלומר דר' יוחנן ב"ב סבר שאין זה הטלטול מחריות של דקל אף בשבת נקרא כלל שדוחה את השבת אלא אדרבה שמקיים בזה את השבת כי מראה בזה הטלטול בעצמו גודל הארה מקדושת שבת ששניהם החריות של דקל ושבת מרמזין על ענין אחד ולזה רמז הכתוב צדיק כתמר יפרח בהקפיטל של מזמור שיר ליום השבת כי כמו ששבת רומז על העולה לנו מכל המדות שהציב השי"ת שעליהם נאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' והעולה מהם הוא לך ה' הממלכה היינו שצריכין למסור הכל בחזרה להשי"ת וזה שמוסרים הכל בחזרה וממליכים עליהם השי"ת ונקרא שבת וחריות של דקל מרמז נמי כך מה תמר אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים כי מוסרים הכל בחזרה להשי"ת:

ונתבאר נמי בזה מה שדחקו המפרשים ז"ל ליתן טעם על דברי התוס' (שם דף מ"ה:) ד"ה אחת ללולב וכו' ומסיק שם בתוס' ותרווייהו היו מרביות של ערבה וחריות של דקל וכו'. אכן באמת הוא הטעם של תוס' כי חריות של דקל מורה על לב אחד וזה רומז על גודל הצמצום הנמצא בישראל שיכולין למסור הכל להשי"ת כי אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. וענין מרביות של ערבה רומז על התפשטות כמבואר בזוה"ק (וירא ר"כ) ערבי נחל תרי אינון תרין נחלין וכו' תרין קיימין דגופא קיימא עלייהו וכו' ונקראו בזוה"ק ירכין תרין פלגא דגופא וזה הוא כוונת התוס' שם שכתבו ותרוייהו היו מרביות של ערבה וחריות של דקל. לרמז באילו השניהם. שישראל מתיצבים בעבודתם כל מיני התפשטות בחזרה לאחדות אביהם שבשמים ית' ובלתי מרביות של ערבה רק בחריות של דקל לבד היינו שלא יכניס אדם א"ע מעולם לשום התפשטות רק שילך תמיד בגודל הצמצום זאת א"א כלל כי לפעמים מוכרח האדם להכניס א"ע באיזה התפשטות למען שידע להבחין לדחות ולדחוף מאתו את הרע הנמצא בהתפשטות ואזי מה שנשאר אחד שנדחה הרע מאליו הוא טוב מאד וזהו כענין מאמרם ז"ל (שם בגמ' ל"ז:) מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים וכו' ומדוע לא אמרו ז"ל להביא רוחות טובים וטללים טובים. אכן באמת כאשר מדחה האדם מאתו את הרע ממילא בא אליו הטוב כי כל תפלתנו הוא רק להשי"ת ואצלנו ית' הוא רק טוב ואין הרע גוררת אתו ית' כלל. ולכן כאשר מדחה האדם מאתו את הרע מכל הצדדים מוליך ומביא מעלה ומוריד לא נשאר אצלו ממילא רק טוב. וזהו נמי הענין מההתפשטות של הערבה שנפש הישראלי מכניס עצמו לפעמים בההתפשטות כדי לדחוף מאתו את הרע בכל הצדדים מכל מיני התפשטות. והחריות של דקל מרמזין על הטוב הנשאר מזאת ההתפשטות מצמצמים ישראל את זאת להחזירה אל שורש אחדותו של אביהם שבשמים ית' ולכך תרוייהו היו מרביות של ערבה וחריות של דקל והיו מביאין אותן אף בשבת כי בשבת נכללים ג"כ כל מיני התפשטות חזרה אל שורש אחדות אביהם שבשמים ית' ועל זה נמי רומז עננא דאהרן הנקרא בזוה"ק (מובא לעיל בפתיחת מאמרנו) רישא לכל שבעה עננין וכו'. והוא כי כהן סתם רומז על כל העבודות שמכירין על ידם אור אחדותו ית' המשולל מכל המדות כי בשעת עבודה שעומדין אז נוכח השי"ת אזי הוא בנקל להכיר שזה שחילק את מעשיו הוא רק מצד הבריאה אבל מצדו ית' הוא כדכתיב אני ה' לא שניתי כמו טרם התחלקות כך אחר התחלקות המדות. אמנם יען שמצד תפיסת אדם רואה עכ"פ פירוד בהתחלקות המדות לזה הוא כהן סתם בבחינת קטן נגד בחינת כהן גדול כי הכהן גדול נקרא התייר הגדול כדאי' בזוה"ק (אמור ק"ג) וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים שמע דאסתליקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה וכו' היינו כי ענין דרך האתרים מורה על התחלקות המדות ובעת שעומד האדם באיזה מדה בקביעות אז אי אפשר לו כלל להכיר איך שהשי"ת הוא המאחד כל ההפכיים ושוכן גם במדה זולתה כי כל מדה המשוללת התכללות ועומדת בפרט מדתה מסבב אותה הסתרה שמסתיר בה הכרת אדם לבל יכיר בתוכה אור אחדותו ית' וזאת ההסתרה נקרא כנעני שהוא סחור סחור להקדושא מלשון הכתוב כנעניה נכבדי ארץ כמבואר בזוה"ק (שם) ועל העתיד לבוא נאמר ולא יהיה כנעני עוד וגו' אמנם התיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה מופיע בעבודתו אור בלבבם של ישראל שיכירו בכל התחלקות שבע מדות אור אחדותו ית' וזהו דכל עננים אתקשרו ביה ואהרן רישא לכל שבעה עננים הוא היינו שאהרן מאיר לישראל אור אחדותו ית' בכל התחלקות המדות עד שהיו מכירין האחדות גם בהבנת תפיסתם וזה האחדות והחיבור שמכירין בתוך התחלקות המדות הוא כענין תפלין של ראש נגד תפלין של יד דכלהו כתיבו באדרעיה ולפי הנראה אין בתפילין של יד שום פירוד והתחלקות כי אם בשל ראש יפרד לארבעה בתים מ"מ יחשב בשל ראש עיקר האחדות כי בשל יד אין מכירין האחדות כי אם כשמחוברים ביחד. אבל כשנתחלקו אין בהם שום הכרה משא"כ בשל ראש מנהיר בעצם ההתחלקות כל החבור מאור אחדותו ית' עד שיאמר על זה וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפלין שבראש הרי שיש בשל ראש יקרות היותר גדול מבשל יד ככה הוא הארת הכהן גדול נגד הארת כהן הדיוט וזאת היקרות של הכה"ג נקרא עננא דאהרן דאיהו רישא לכל שבעה עננין:

פרק ב

ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות וגו' מזמור שיר ליום השבת וגו'. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שביום שבת יש כל השלימות כי מצד השי"ת יש בו גודל התפשטות כדאיתא בזוה"ק (יתרו פח) ביה מתברכין יומין עלאין. ומצד האדם יש בו גודל הצמצום כי מי שחפץ שיהיה לו חלק והכרה בהתפשטות אורו ית' המנהיר בשבת אזי צריך מצדו לצמצם א"ע מאד. ועל זה מרמז מזמור שיר ליום השבת. מזמור מורה על גודל הצמצום שיש בו מצד האדם. ושיר מורה על גודל התפשטות שיש בו מצד אורו ית':

טוב להודות לה'. איתא במדרש (שוחר טוב) מזמור זה אדם הראשון אמרו לאחר שעבר עליו ששת ימי המעשה כשהגיע שבת אמר טוב להודות לה'. היינו כי ששת ימי המעשה רומזין על המדות שנראין בימי החול כנפרדים. ונדמה בכל פרט מדה שיש בה שלימות בפני עצמה. ואח"כ כשמגיע שבת שביה מתברכין יומין עלאין וכל פרטי המדות חוזרים בו להתכלל בשרשם העליון אזי מכירים שאין שום שלימות בכל פרט בפני עצמו. כי שם בהשורש מתאחדים כל הפרטים בהתכללות המדות ואז יש בהם כל השלימות ולא בזמן שהם נפרדים. וכיון שבשבת יכולין להכיר תכלית השלימות לזה אמר אדם הראשון כשהגיע שבת טוב להודות לה'. וענין הודאה הוא כפיפת הקומה וכאשר יש שלימות אז נעשה קומה זקופה כי לכל שלימות יש קומה זקופה כמו שמצינו שדוקא הצורת אדם יש לו קומה זקופה מה שא"כ כל הברואים אין בהם קומה זקופה והוא יען שיש גבי הצורת אדם כל השלימות יש לו נמי קומה זקופה. אבל כל הברואים שהמה משוללי שלימות אין להם נמי קומה זקופה. לכן ביום שבת משום שנמצא בו כל השלימות יש בו ג"כ קומה זקופה לזה אמר בו אדם הראשון טוב להודות לה' כלומר שטוב לכפוף בו כל הקומה זקופה להשי"ת. ולזמר לשמך עליון. זה הוא נגד יעקב אבינו בשעה שנצח המלחמה שהיה לו עם המלאך שר של עשו. וענין מלחמה עם מלאך ביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שזהו כמאמרם ז"ל (גיטין סח) אותיב חד גפא ברקיע וחד גפא בארעא היינו שהיה מראה לו בזה שהוא מקיף אותו מכל צד ככה היה המלחמה של יעקב אבינו עם המלאך שנאבק עמו היינו שהיה מרמז אותו יעקב אבינו כיון שיכול כ"כ להגביה א"ע למעלה ובכל זאת לא יהיה לו למטה שום התבטלות מזה מוכח שהוא כולל בקרבו כל הבריאה ובזה נצח את השר של עשו כי הראה לו שכל הכבוד שמים המתפשט מקיום הוייתו נכלל בקרבו וממילא הוא כולל ומקיף אותו כלומר שהוא מכיר בכל הברואים שבדעתם המה עומדים בזדון ההיפך הגמור מכבוד שמים בכל זאת הכיר יעקב אבינו מצדו גם בהם הכ"ש שמתפשט מקיום הוייתם שלא מדעתם למעלה מתפיסתם. וממילא נצח את השר של עשו כיון שהוא כולל כל הבריאה ומקיף אותה והכרה כזאת נקרא לזמר לשמך עליון וזהו ויבן לו בית וגו' ובית מורה על תקיפות היינו שיש לו באמת כל התקיפות כיון שהוא מקיף את הבריאה וכוללה בקרבו. ובכל זאת למקנהו עשה סוכות היינו כי מקנהו רומז על שבעת ימים שמעלמא עלאה לתתאה המובא בזוה"ק (תצוה קפו) שהם מרמזין על כל ברורי אדם ועבודתו שקונה על ידם אור מעלמא עלאה וקובע אותו אצלו בעלמא תתאה. וזהו ולמקנהו עשה סוכות היינו שלא חפץ לבטוח בזה על עוצם התקיפות שלו אלא למקנהו עשה סוכות וסוכה מורה על דירת ארעי להורות שאין אצלו שום קביעות ע"ד דאיתא בגמרא (בכורות ח) בני לן ביתא באוירא דעלמא וסוכה הוא ביתא באוירא דעלמא והראה יעקב אבינו בזה שעשה למקנהו סוכות שאין בחפצו לבטוח כלום על כל התקיפות העצום שיש בהבנת תפיסתו כי אם עיקר תכלית בטחונו הוא באתר דלא אתיידע וזהו שאמרו ז"ל צריך שיהיו כוכבים נראין בתוכה להורות שמרגישין היטב שאין לבטוח על שום שלימות מבלעדי ית' וזהו ולמקנהו עשה סוכות היינו אף שהיה בו כ"כ גודל שלימות כדכתיב ויבן לו בית מ"מ ולמקנהו עשה סוכות כי הכיר היטב שכל זאת השלימות הוא רק כשהשי"ת שוכן בו אבל הוא מצדו הוא מחוסר כל וזאת ההכרה שמכירין ישראל שהמה רק מקבלים והשי"ת הוא הנותן זה הוא באמת עיקר הקנין. וכל הנייחא של ישראל הוא רק מזאת ההכרה ולזה הוא הגמר מברכת התורה נותן התורה להורות שהשי"ת נותן תמיד ועדיין לא פסק מליתן וישראל מקבלים תמיד ולזה משבח הכתוב את יעקב אבינו ולמקנהו עשה סוכות אמנם אצל שלמה המלך נאמר (מלכים א ח׳:ס״ה) שבעת ימים ושבעת ימים וגו' וזהו כמבואר בזוה"ק (אמור צז:) בגין דאינון שבעת יומין דלתתא לא נהירו בשלימו עד דאתא שלמה וכדין קיימא סיהרא באשלמותא באינון שבעת יומין, היינו שעל ידי שלמה המלך נתאחדו אותן השבעת ימים מעלמא עלאה לעלמא תתאה מעילא לתתא ומתתא לעילא עד שנשלם הזווג בקביעות גמור אזי התחיל אצלו בנין הבית כי שלימות הזווג בקביעות נקרא בית:

פרק ג

ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות על כן קרא שם המקום סכות וגו' מזמור שיר ליום השבת וגו'. מבואר במדרש (שוחר טוב צב) שירו כפול וכו' כל ענינו של שבת כפול מזמורו כפול וכו' היינו כי שבת כולל שניהם התפשטות וצמצום שכן הציב השי"ת בעולם בד בבד התפשטות וצמצום מזמור מורה על צמצום, שיר מורה על התפשטות האור. ועל זאת ההתפשטות אור נאמר מי כמכה נאדר בקדש היינו שניכר מפורש התפשטות אורו יתברך בכל הדברים שבעולם כמו שמצינו בירושלמי (שלהי קדושין) עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל ממנו והוא כי מאחר שיכולין להכיר בכל הדברים התפשטות אורו ית' ולומר עליהם ברוך המקום שבראו. א"כ מדוע מנע א"ע מלהנות ממה שראו עיניו כי אם היה נהנה עוד מכמה דברים שראו עיניו היה מכיר ביותר כבודו ית' ומדוע מנע א"ע מזאת ההכרה וזהו מי כמכה נאדר בקודש כלומר שניכר מפורש בכל הדברים שבעולם התפשטות אורו יתברך:

אכן מצינו מצד האדם גם להיפך כי אם יתפשט א"ע מעט יותר מן הצורך אפילו בפחות מכזית לחם אזי עובר על לא תאכלו על הדם כענין שמצינו בגמרא (סנהדרין סג.) אזהרה דבן סורר ומורה מהכתוב לא תאכלו על הדם כי אפילו בפריסת לחם קטנה אם אוכל אותה בשלילת אור נאמר עליו ובטן רשעים תחסר וכמו שמצינו נמי עם הארץ אסור לאכול בשר (פסחים מט:) וכן מצינו גבי יין תלמיד חכם לעולם טוב לו הרי שצריך להיות משקל גבי האדם כמה שיאכל שיהיה נקרא צדיק אוכל לשובע נפשו ואם יאכל אפילו פרוסה כל שהוא מעט יותר מהצורך נאמר עליו ובטן רשעים תחסר. ומאן מפיס. לזה מוכרח האדם לילך תמיד בגודל צמצום:

אמנם בשבת נכללו שניהם ביחד התפשטות וגם צמצום כי בשבת גם הנאת הגוף הוא מצוה ומקיים בזאת ההנאה מצות עשה וקראת לשבת עונג הרי שיש בו גודל התפשטות גם מצד האדם ויש בו נמי מצד האדם גודל צמצום כי אין מותר בשבת רק מן המוכן ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ואם לא טרח מערב שבת אין לו בשבת מה לאכול הרי שיש בו נמי גודל צמצום:

ויעקב אבינו הוא נמי כולל משניהם כי גבי אאע"ה מצינו התפשטות החסד מאד עד שקירב נמי אפילו רחוקים כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן וגבי יצחק אבינו היה גודל צמצום ולא מצינו אצלו שיהיה מקרב רחוקים. ויעקב אבינו היה כולל משניהם כמו שבת שכולל התפשטות וצמצום וזה הוא שנאמר גבי יעקב אבינו ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות ע"כ קרא שם המקום סוכות. ומדוע לא קרא שם המקום בית על שם הבית שבנה. משום שהבית של יעקב אבינו היה אוירא דעלמא והוא כענין דאיתא בזוה"ק (ויקרא יב) ישראל באן אתר אשרי להו. ברקיע השמים דכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים וכו' וענין רקיע שמים הוא כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז) על הפסוק הן שמים לא זכו בעיניו וכו' דאתקין ליה תדיר היינו כי השי"ת הציב מסך המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים ועל זה המסך המבדיל נאמר ויהי רקיע המבדיל בין מים למים וגו' וכפי מה שעובד אדם בזה המסך המבדיל כך מתקן בעבודתו את המים התחתונים שיתהוה מהם מים עליונים ועד היכן יש בכח עבודת אדם לתקן אותם עד שלא יהיה מצדו שום מסך המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים כי ענין מים רומז על חשק ותשוקה וכשהחשק והתשוקה הוא גבי האדם בדברים שפלים ונמוכים נקרא תשוקתו מים תחתונים ועל ידי עבודה נזדכך החשק גבי אדם ונתעלה אצלו כל תשוקתו שיהיו נקראים מים עליונים וכענין שביאר אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה בהקפיטל הללו את ה' מן השמים וגו' והמים אשר מעל השמים וגו' ומדוע לא נאמר שם ג"כ המים אשר מתחת לארץ. יען שמיירי שם מההלול וכאשר מהלל אדם ומשבח להשי"ת אזי אין כלל מצדו שום הבדל בין מים עליונים למים תחתונים כי אפילו המים התחתונים המה נמי מצדו עליונים ונקראים מים אשר מעל השמים וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רנו) אמר ר' עקיבא לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים וכו' היינו כי אין באמת תרי מים כי אם מים אחת כפי מה שעולה האדם בעבודתו כך נזדכך לעומתו המסך המבדיל ונתאחדו המים ונעשה הכל מים עליונים ולכן קרא יעקב שם המקום סוכות על שם מקנהו היינו על שם עבודתו כלומר כפי מה שקנה בעבודתו אחדות וחיבור מקדושת יו"ט דישראל מקדשי להו בעבודתם להקדושה העליונה שהוא קדושת שבת דקביעא וקיימא מצד השי"ת גם בלעדי עבודת ישראל וזה האחדות והחיבור נקרא סוכה וכפי מה שהכיר בעבודתו האחדות והחיבור משניהם כך השיג באמת חלק וקנין בקדושת שבת דקביעא וקיימא הנקרא בית כי אי אפשר להשיג קנין בהקדושה העליונה דקביעא וקיימא הנקרא בית רק ע"י הקדושה דישראל מקדשי להו הנקרא סוכה ולכך קרא שם המקום סוכות על שם מקנהו משום שדוקא ע"י מקנהו השיג קנין בויבן לו בית וגו':

פרק ד

מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וגו'. בזוה"ק (תרומה קלח) תושבחתא דא אדם הראשון קאמר לה בשעתא דאתרחק מגנתא דעדן ואתא שבת ואגין עליו וכו' תושבחתא דא עלמא תתאה קא משבח לגבי עלמא עלאה יומא דכלא ביה דאיהו כולא שבת וכו' שבת עלאה שבת סתם דא שבת דמעלי שבתא וכו' יום השבת דא שבת דלעילא וכו':

ביאור הענין כי הנקודה היקרה ביותר השליך השי"ת רחוק ביותר כי בטוח בה שפיר שתחפור את עצמה מתוך הלבושים ותבקיע כל המסכים המסתירים ותחזור למקור שרשה. ולזה הוא נמי בכחה להיות הפנימיות מכל הלבושים אף הרחוקים מאד כי בשרשה הוא אור עצום הבהיר ביותר שאורה מקיף באמת כל הלבושים כדאיתא בזוה"ק (פנחס רנ:) ומה דהות נקודא חדא כד נחתת אתפשט זעיר זעיר ואתמליא ואתעבידת ה' מליא מכל סטרין וכו' ועל זאת הנקודה איתא בזוה"ק (ויקהל רד.) וכד סלקא האי נקודא כלא אתגניז ואיהו סלקא כיון דאיהו סלקא אקרי שבת מהו שבת אי תימא בגין שביתה וכו' ואקרי כלא שבת ש' בת. ש' הא אוקמוה רזא דתלת אבהן דמתאחדין בבת יחידה וכו' ורזא דמלה בכל אתר נקודה דאיהי עקרא דכל עינא אקרי בת כדכתיב שמרני כאישון בת עין וכו' היינו כי ש' רזא דתלת קוין ותלת אבהן רומז על כל מיני התפשטות והתחלקות המדות מפאת שחילק את מעשיו שעליהם נאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' דמתאחדין בבת יחידה היינו במדת תפארת שכולל גדולה וגבורה ולזה נקרא מדת תפארת בת יחידה משום שבה נתאחדו ביחד כל המדות כי תפארת ביה נמי חכמה כדאיתא בזוה"ק (יתרו עט:) חכמה ותפארת במקדשו חכמה לעילא תפארת לתתא וכו' חכמה שמו תפארת בנו וכו'. ולהיות שענין חטאו של אדם הראשון היה כמבואר בתקוני זוה"ק (שלהי תיקון כט) דכל מאן דנטיל מלכות בלא ט' ספירין איהו מקצץ בנטיעין וכל מאן דנטיל ט' ספירין בלא מלכות איהו כופר בעיקר וכו' וענין מאן דנטיל מלכות בלא ט' ספירין היינו שאומר מאחר שהציב השי"ת רצון שיהיה נקרא מלך ומרצון כזה מחויב ממילא שיהיה כח הבחירה בעולם אם כן הוא הבחירה מחויב המציאות ח"ו. ומאן דנטיל ט' ספירין בלא מלכות היינו שאומר שכל כח הבחירה הוא רק בהפעולה אבל לא בהדעה ואם כן הוא מכחיש את כח הבחירה שהציב השי"ת בעולם כי מאחר שאומר שהדעה מגדיר בעד האדם לבל יפעל בבחירתו כלום א"כ איזה בחירה הוא זאת ועל זה איתא בזוה"ק (שם) תושבחתא דא אדם הראשון קאמר לה בשעתא דאתתרך מגנתא דעדן ואתא שבת ואגין עליה מדייק הזוה"ק וכתב בשעתא דאתתרך מגנתא דעדן. כונתו הק' בזה כי בעדן לא היה א"ה יכול לפגום כלל. כי עדן מורה על שבת עלאה. רק כל הפגם שלו היה בגנתא דעדן וגן רומז על שבת תתאה וזהו דאתתרך מגנתא דעדן וכדאיתא נמי בגמרא (סנהדרין צט.) אדם היכן דר בגן ואי תימא גן הוא עדן הא כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן הרי שגן אינו עדן וכו' היינו כי גן מורה על התלבשות האור וזה נקרא שבת תתאה. ועדן מורה על אור בהיר המשולל לבוש וזה הוא שבת עלאה. וחטאו של אדם הראשון היה בגן כי כל הפגם שלו היה רק בהלבוש של הבחירה שהציב הרצון ית' בעולם וזהו דאתתרך מגנתא דעדן ואתא שבת ואגין עליה היינו כי בהארת קדושת שבת בא על חטאו והכיר שהחטא נסתעף אצלו מהסתת הנחש וכדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון נ) והנחש היה ערום מכל. ערום בלי לבוש שאינו מלביש כלל להרצון ית' ואחר שבא על חטאו אמר טוב להודות לה' היינו שטוב ונכון מאד לפני האדם שיכפוף תמיד קומתו ולקבל עליו את החטא ויאמר שהוא בעצמו בכח בחירתו גרם אותו ולא השי"ת. וכדאיתא במדרש (ש"ט צב) אמרו לו לאדם הראשון מי גרם לך שתמות אמר להם אני בעצמי גרמתי לי אמרו לו ולא עשה לך זאת הקב"ה אמר להם ח"ו לאו כי ישרים דרכי ה' אבל אני בעצמי גרמתי לי וכו' היינו שאמרו לו הלא גם זאת הדעה בעצמה מהחטא מקיף אותה נמי הקב"ה אמר להם אף עפ"כ טוב וישר לפני האדם שיהיה תולה תמיד את החטא בעצמו שהוא הגורם אותו ולא השי"ת ועל זה איתא שם בזוה"ק תושבחתא דא עלמא תתאה קא משבח לגבי עלמא עלאה יומא דאיהו כלא שבת. היינו כי עלמא עלאה הוא שבת עלאה שהוא למעלה הרבה מדעת אדם שאין בחירת אדם מגעת שם ואם יפתח השי"ת בהתגלות מפורש הבהירות מעלמא עלאה אזי היו נחשבים כל עבודת אדם בעלמא תתאה כשרגא בטיהרא מאי מהניא והא נתבטל כל בחירת אדם ועלמא תתאה הוא כל עבודת אדם שעובד בבחירתו הטובה ואלו העבודות נקראים נמי שבת תתאה וזהו מזמור שיר ליום השבת תושבחתא דא עלמא תתאה קא משבח לגבי עלמא עלאה היינו שכל עוד שלא נכלה עדיין כח הבחירה מעלמא תתאה ויש עדיין כח בחירה לעבוד יראה האדם שיפעל עבודה כל מה שבכחו לעבוד למען שיהיה כלי מוכן ומזומן לקבל הבהירות מעלמא עלאה יומא דאיהו כולו שבת ליום השבת יומא עלאה שבת עלאה וזהו שמסיק הזוה"ק (שם) דא שבת ודא שבת מה בין האי להאי אלא שבת סתם דא שבת דמעלי שבתא יום השבת דא שבת דלעילא דא יום ודא לילה וזה הוא כמבואר שם (בשלח מז) וקראת לשבת עונג מבעוד יום היינו שבת דמעלי שבתא שמכין אדם ומזמין עצמו מבעוד יום כל עוד שיש בו כח הבחירה לפעול טרם שנתבטלו הפעולות מן האדם וזהו שבת סתם דא שבת דמעלי שבתא כלומר שבת תתאה ועל ידי אלו העבודות שהאדם מכין א"ע בהם ישיג חלק וקנין בשבת עלאה דקביעא וקיימא מצדו יתברך. וזהו דאיתא בזוה"ק (אמור צד:) אי הכי אמאי אקרון ששת ימי חול אמאי חול היינו כיון שעיקר לעבדה ולשמרה נאמר על ששת ימי חול כי לעבדה רומז על מצות עשה ולשמרה רומז על מצות לא תעשה ומאחר שעיקר חיוב קיום עבודת המצות הם דוקא בימי חול כי עיקר הברורין המה בימי חול דוקא ולא בשבת א"כ הם ימי חול יותר במעלה מימי שבת ומבאר שם הזוה"ק אלין לעובדא ואלין לנטרא ואימתי אשתכח נטירא בהו כד זמינין מקדש וכו' היינו שכל עיקר תכלית המכוון מהעבודות של ימי החול הוא רק כדי להגיע על ידם להנקודה היקרה של שבת כי ע"י שמסיר האדם בשבת כל פעולת עבודתו של ימי החול מגיע להנקודה היקרה שבת וזהו שמסיק שם שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי קדש ולא מקרא קדש היינו כי מקרא קדש הוא דזמינין מקדש וזהו כל החגין והזמנים דישראל מקדשי להו כדכתיב אשר תקראו אתם וממשיכים להם קדושה מזאת הקדושה דקביע וקיימא הנקרא שבת עלאה שקדושתה הוא כדאי' שם קדש מלה בגרמיה ושארה מניה אתיין היינו שכל קדושות הזמנים נמשכים משבת עלאה. וביותר היה ניכר זה החיבור מהקדושה דישראל מקדשי להקדושה דקביע וקיימא בשבת שבתוך החג. ולזה היו צריכין בערב שבת שבתוך החג להרבה תקיעות יותר מבכל ערבי שבתות כי התקיעות רומזין על זה שבוקעין ישראל בעבודתם כל המסכים המסתירים את האור עד שניכר מפורש בתוך הקדושה דישראל מקדשי בפעולת עבודתם איך ששוכן בה כל הקדושה עלאה דקביע וקיימא מצד השם יתברך:

פרק ה

ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות ע"כ קרא שם המקום סוכות וגו'. להבין מדוע לא קרא שם המקום בית ביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה כי ביתו של יעקב אבינו כמו שמצינו בגמרא (בכורות ח) בני לן ביתא באוירא דעלמא וזהו כמו דאיתא בזוה"ק (ויקרא יב) ישראל באן אתר אשרי להו וכו' ויתן אותם אלהים ברקיע השמים וכו' וענין רקיע רומז על המסך המבדיל בין האור להבריאה כדכתיב ויאמר אלהים יהי רקיע להבדיל בין מים למים אמנם מצד השי"ת אין באמת שום מסך המבדיל בין מים למים כדאיתא בגמרא (חגיגה יד) על בן זומא שאמר שיש ביניהם הבדל שלש אצבעות אמרו עליו עדיין בן זומא מבחוץ כי אינם רק כתרי כסי דסחיפי אהדדי וכמו שאמר אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה על זה שבהקפיטל הללו את ה' מן השמים לא נאמר והמים אשר מתחת לארץ כי בעת שמשבח אדם ומהלל להשי"ת אז הם אף המים אשר מתחת לארץ גם כן מים עליונים היינו כי מים רומזים על החשק והתשוקה הנמצא בעולם ובעת ההילול אז החשק הוא טוב מאד שאין למעלה הימנו ונקרא מים עליונים אכן כל זה שנאמר ויהי רקיע המבדיל וגו' הוא רק מצד ההסתר של זה העולם וכן הם באמת כל ההבדלות שמצינו בתורה דכתיב ואת להט החרב המתהפכת וגו' ומבאר בזה הזוה"ק (נשא קכג) מי שחפץ לעסוק בד"ת הגבוהים ממדרגתו מתיצבים נגדו כל המניעות ומבלבלים אותו אותן המתהפכים זמנין לדכורין זמנין לנוקבין וכו' אכן זה הכל הוא רק מצד אדם יען שיש אצלו גבול ומעט למעלה מגבול מדרגתו הוא אצלו במופלא ממך וגו' אמנם כל מה שנתעלה גבול תפיסתו של אדם על ידי עבודתו אז נקטן גביה נמי זה המסך המבדיל לבלתי יסתיר כ"כ בעדו אזי ממילא כל מה שהיה אצלו מלפנים בבחינת במופלא ממך וגו' נעשה עכשיו זאת בעצמו מדרגתו ממש וכל מה שעולה אדם יותר ע"י עבודתו במדרגה עליונה כך נתמעט נמי אצלו המחיצה המבדלת ג"כ ועל זה הענין איתא בזוה"ק (ויגש רז) הן שמים לא זכו בעיניו דאתקין לון תדיר וכו' היינו שתדיר הוא עסקו ית' לתקן מחיצות השמים לבל יבדילו ויסתירו כל כך את האור מן האדם וכפי מה שיעבוד האדם ביותר כך יתמעט נגדו הסתרת המחיצה הנקרא רקיע המבדיל וגו' וזהו ישראל באן אתר אשרי להו א"ל ברקיע השמים היינו שאין להם מקום קבוע כלומר שאינם שוכנים בשום מדה בקביעות גמור אלא שעולין ע"י עבודתם בכל פעם מדרגא לדרגא. וזאת העליה מדרגא לדרגא הוא אצלם עיקר הקביעות הנקרא גבי ישראל בית. ועיקר הבנין מבית כזה היה גבי יעקב אבינו שנאמר עליו ויבן לו בית וגו' והוא כמו שמצינו אצלו ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה היינו כי לוז מורה על מקום היותר קשה שנמצא גבי אדם כדאיתא (בראשית רבה פ' כח) שיש באדם עצם קשה בטבע טחנו ברחים ולא נטחן שרפו באש ולא נשרף נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום ושמו לוז וכו' וזה רומז על גודל העקשות לבל ימסור עצמו להשי"ת. ובכל זאת האיר יעקב אבינו בעבודתו אף במקום העקשות כמו זו והכניס שם ג"כ הכנעה לעבודתו ית' לזה קוראו בית אל היינו שהראה גם שם קדושה בקביעות וזה הוא ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה להורות בזה שאין שום מקום גבי ישראל שלא ימסור עצמו להשי"ת כי השי"ת שוכן בקביעות בכל המקומות של ישראל ועל זאת ההכרה נאמר ויבן לו בית שזה הוא הבית של ישראל. ולמקנהו עשה סוכות. היינו כי הקנין של האדם הוא חלק ממנו בשרשו והא ראיה שהחטא נתכפר בזה שמביא מקנינו קרבן לה' הרי שהקנינים עם האדם המה בשרשם לאחדים ממש. ועיקר דירת אדם הוא במקום קנינו כדאיתא בגמרא (עירובין עב) אדם דר במקום פיתו היינו שבזה המקום שהאדם מקבל שפע מזונו שם הוא עיקר דירתו ועל כל זאת נאמר על יעקב אבינו ולמקנהו עשה סוכות כלומר שהכתוב מספר בשבחו של יעקב אבינו שלא עשה הקנינים שלו לעיקר דירתו שיהיה לו בהם דירה בקביעות כמו בית אלא שכל דירתו היה לו בהם רק על דרך עראי בלי קביעות בבחינת סוכה שהוא צא מדירת קבע ושב בדירת עראי היינו שכל דירתו בהם היה רק כפי שהיה מנהיר בהם הרצון ית' ועל זה רמזו על הפסוק וישא יעקב רגליו שנעשה קל ברגליו היינו שהיה קל ברגליו ליסע ממקום למקום ולא ישב בשום מקום בקביעות רק כפי הלבוש שהיה מנהיר לו הרצון ית' כך היה קל ברגליו להתמשך אחריו בלי שום עיכוב כלל וזאת היה עיקר הקביעות והבית שלו לילך תמיד בגודל זריזות ממקום למקום כפי הארת רצונו ית' וכן מצינו בכלל ישראל נמי כשיצאו ממצרים נאמר ויסעו מרעמסס סכותה וגו' והוא כי הגם שהיה שוכן השי"ת בישראל גם בהיותם במצרים כדכתיב (הושע) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים וגו' אכן אז היה מנהיג השי"ת עמהם באור היותר עליון עד שהיה נעלם לגמרי זה האור מהבנת תפיסת דעתם כי הגוף עם הנפש היה בגלות אז כדאיתא על גלות מצרים שנקראו מן המצר להורות שהיו כ"כ במיצר הגלות עד שלא הרגישו כלל איך שהשי"ת מגין עליהם שם. והסתרה כזו נקרא בית שעובי התקרה מסתיר על האדם שלא ירגיש כלל ההגנה שיש לו מרוחות וטללים רעים אכן אחר שהוציא אותם השי"ת מגלות מצרים חפץ השי"ת אשר שוב ירגישו ישראל איך שמגין השי"ת עליהם שיהיה אצלם כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם ולזה כתיב ויסעו מרעמסס סכותה וגו' וכן היו כל המסעות שבמדבר ענין סוכות כמאמרם ז"ל (שבת לא) כיון שעל פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי וממילא אחר כל המסעות שנקראו סוכות היה שפיר בכחם לכבוש את הארץ ולקנות קדושת המשכן והמקדש שהם קדושה בקביעות בבחינת בית עד היכן שנקבע אצלם הקדושה בכל הפעולות בחרישה ובזריעה וכדומה כי אף שיהיה נקבע אצלם הקדושה בקביעות גמור כמו בית מ"מ שוב לא יפסידו כלל כיון שכבר הרגילו א"ע על ידי שע"פ ה' יסעו וע"פ ה' יחנו שירגישו תמיד בדעתם אור הגנתו ית' וזהו הענין מחג הסוכות שנקרא חג האסיף כי אז מאסף אדם מהשדה הצמיחות מכל השנה וכל עוד שהתבואה מונח בשדה יש עדיין הכרה להאדם שנצרך להגנתו ית' אולם אחר שמאסף אותם הביתה אזי יכול האדם לדמות שכבר יש לו בהם קנין בקביעות וממילא הוא בנקל לו לשכוח ולטרוד באותן הטובות לכן הוא מצוה באותו הזמן צא מדירת קבע ושב בדירת עראי וע"י זאת המצוה מרגיל אדם א"ע לבל יהיה משוקע בשום טובה וממילא יהיה לו הכרה והרגשה היטב בהגנתו ית' ושפיר יהיה בכחו אחר כך בכל השנה לקבל כל השפעות טובות ולבל יהיה מוטרד תחתם כי יכיר בהם היטב שהם עדיין ברשותו ית':

פרק ו

ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות ע"כ קרא שם המקום סכות וגו'. איתא בזוה"ק (בראשית מח.) כד אתקדש יומא במעלי שבתא סוכת שלום שריא ואתפריסת בעלמא. מאן סוכת שלום דא שבתא וכו' ובגין כך בקדושא דיומא מברכינן הפורס סוכת שלום עלינו וכו' בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סוכת שלום. אושפיזא קדישא ואמרי הפורס סוכת שלום כדין קדושתא עלאה נחתא ופרישת גדפאה עלייהו דישראל ומכסיא לון כאמא על בנין. וכל זינין בישין אתכנישו מעלמא ויתבי ישראל תחות קדושתא דמאריהון וכדין דא סוכת שלום יהיב נשמתין חדתין לבנהא מ"ט בגין דביה נשמתין שריין ומניה נפקין וכיון דשריא ופריסת גדפהא על בנהא אריקת נשמתין חדתין לכל חד וחד וכו' ובזוה"ק (פינחס רנח:) ובחדש השביעי וגו' יומא דר"ה וכו' ועשיתם עולה והקרבתם מבעי לי' וכו' אלא ביומא דא ועשה לי מטעמים כתיב כמה מטעמים ותבשילין עבדי ישראל בהני יומין בעוד דמקטרגא אזיל לפשפשא בחובין דעלמא וכו' ויעקב אתער מתתא מתלבש בצלותין ובעותין וכו' כיון דההוא מקטרגא אזיל בההוא דורנא ומתפרש מנייהו בעי קב"ה למחדי בבנו מה כתיב ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית על כן קרא שם המקום סוכות וכו' כיון דיתבי בסכות הא אשתזיבו מן מקטרגא וכו':

באור הענין כי מכל המאורעות שעברו על אבותינו הקדושים ארג השי"ת מהם סדר הנהגה בעולם שנה נפש. בכלל ובפרט. ולזה אמרו ז"ל (ברכות ט"ז) אין קורין אבות אלא לשלשה וכו' ונקראו בגמ' (ר"ה י"א) איתני עולם לישנא דתקיפא. כי אי אפשר עוד בשום דור שאחריהם שיהיו כ"כ עבודות חזקות בבהירות עצום כמו שהיה אצלם ועיקר עסק עבודה היה גבי אבות בהדעה. ומעט מזער הביטו על התגלות הפעולה כדכתיב גבי אברהם הלוך ונסוע הנגבה. וכן היה גבי יצחק ויעקב. והנה בר"ה קיבל יעקב אבינו את הברכות מיצחק אבינו בזמן כזה הנקרא בכסה וזה מורה שהיה מקבל את הברכות מאוד בסוד ובהצנע שהיה מכוסה גם מיצחק אבינו כענין שנאמר הלא אח עשו ליעקב היינו שלא היה ניכר עדיין שום חילוק והבדל ביניהם בכל זאת ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. אולם בדעתו של יצחק היה לברך את עשו כדכתיב ויאהב יצחק את עשו וגו' כי חשב בדעתו מאחר שאין זאת יתכן כלל שיבחר אדם א"ע בתכלית השלימות בלתי עזר השי"ת לזה היה חפץ יותר לברך את עשו שנקרא בנו הגדול כמבואר (בזוה"ק תשא קפח) שנקרא גדול בשביל שכל השבעים אומות נכללים בו ויעקב נקרא קטן כדכתיב מי יקום יעקב כי קטן הוא ומאחר שראה גודל כחו של עשו סבר לברכו כי כאשר יברר השי"ת אותו לטוב אזי יהיה גודל מעלתו גבוה מאוד וכמבואר בזוה"ק (תולדות קלז:) כל זינא אזיל לזינא וכו' אכן הראה לו השי"ת כיון שעשו בוטח כ"כ על מעלת גודל שרשו לבל יחפוץ בעבודה ע"כ יתברר אשר באמת הוא מחוסר גם מהשורש. משא"כ יעקב שמכניס עצמו לכל עבודות ואינו סומך כלל על התקיפות משרשו יתברר שיש בו תמיד נקודה טמורה בעומק לבבו שמקושרת תמיד בהשורש אף שלא מדעתו. ולזה הוא המצוה תמיד בכל שנה בזמן הכסה לתקוע בשופר קול פשוט להורות שמעיד השי"ת על עומק לבבם של ישראל שמקושר תמיד בשורש רצונו הפשוט ית'. וכן נמי כמו שמצינו גבי יעקב אבינו שנאמר עליו והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו וגו' ככה הוא גבי ישראל בכל שנה ביוה"כ כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפה.) ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל דא איהו ההוא חדוה דההוא דלטורא בגין דקב"ה יטיל עמיה גורל וכו' היינו כי יוה"כ הוא כדאי' בזוה"ק (אמור קב:) בכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא וזה רומז על התלבשות הרצון ית' בלבושים וזה הוא חדוה של עשו כי אמר מאחר שהרצון ית' הציב לבושים בעולם א"כ יכולין להתפשט כפי חפץ לבו בכל הלבושים כי בטח חישב אותם השי"ת מריש כל דרגין עד סוף דרגא האחרונה לבלתי יפסיד האדם בהם בכל התפשטות תאות לבבו. ולעומת זה מתיצבים ישראל אז בגודל עבודה ומסירים ועוזבים מעצמם כל הלבושים וכל עבודתם הוא לאתר דלא אתיידע המשולל לבושים והכה"ג נכנס בעבודתו לפני ולפנים למקום כזה שהוא משולל לגמרי אפילו מלבוש התפלה כי אם רצון הבהיר שכל תפלתו של כה"ג לא היה רק בבית החיצון וכל הכנת הכה"ג על עבודה מלפני ולפנים היה הכל רק בבית החיצון אבל בלפני ולפנים אין עוד מקום כלל לשום הכנה ותפלה כי שם האור עצמית הרצון העליון הבהיר ית' המשולל התלבשות. והנה הגמר מן אותן הברכות שקיבל יעקב אבינו מיצחק בר"ה בזמן הכסה נגמרו בשלימות בחג הסכות וזהו דאיתא (שם) בזוה"ק ביומא דר"ה נפיק יצחק בלחודוי וקרי לעשו וכו' ויעקב אתער מתתא מתלבש בצלותין וכו' בעי קב"ה למחדי בבנוי מה כתיב ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות על כן קרא שם המקום סכות וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה מדוע לא קרא שם המקום בית על שם ביתו שבנה רק שקרא סכות על שם מקנהו משום שביתו הוא כענין מאמרם ז"ל (ברכות ח') בני לן ביתא באוירא דעלמא והוא כענין דאיתא בזוה"ק (ויקרא יב.) שאל ר' ייסא סבא לר' אלעאי אמר הא שאר עמין יהב לון קב"ה לרברבן ממנין ושלטין. ישראל באן אתר יהב לון שלח ליה ויתן אותם אלהים ברקיע השמים, היינו שעיקר מקומם של ישראל הוא למעלה מתפיסת זה העולם במקום העליון הנקרא רקיע שמים וענין רקיע השמים מבואר בזוה"ק (ויגש רז) כונן שמים בתבונה מאי כונן אלא כונן כל יומא ויומא ולא פסיק וכו' היינו שישראל אינם משוקעים בשום מדה לאחוז אותה בקביעות כי אם כפי מה שהרצון ית' מנהיר להם כך הם נמשכין אחריו בכל יום ובכל רגע וזה היה כוונת יעקב אבינו שקרא שם סכות ולא בית כי בית מורה על קביעות ועיקר הקביעות של יעקב הוא אוירא דעלמא כלומר כפי מה שמנהיר השי"ת את רצונו כך הוא נמשך אחריו וזאת היא בחינת סוכה שמורה על שלילת קביעות ובאמת מהיכן יכולין ישראל כ"כ להתמשך אחריו ית' ולישב בסכות משום שעיקר ביתם הוא רקיע השמים ואוירא דעלמא היינו שעיקר קביעתם הוא בהשורש וזהו ויבן לו בית היינו משום שבנה לו ביתא באוירא דעלמא לכך יכול אח"כ להיות בסוכה ולזה כשהגיע יעקב אבינו להארת בחינת סוכה אזי היו מוכרחים כל מערכת הבריאה להסכים על הברכות כי נתברר למפרע שמגיע לו כל הברכות בשורת הדין ויש להם שייכות אליו עוד מהשורש נמצא שבהחרת סוכה נגמרו אצלו הברכות בשלימות הגמור. וזה הענין היה נמי אצל ישראל בכלל. כי מתחלה בעת שהיה במצרים אז היה בחינת בכסה כי אז היה מכוסה עדיין לגמרי ההתקשרות שיש לישראל בהשורש וכל החיבור היה בסוד והצנע מאד כי על הגוון לא היה ניכר כלל שום חילוק והבדל בין ישראל לעכו"ם כמו שהיה באמת אז קטרוג הללו עובדי ע"ז והללו וכו' אלא שהעיד השי"ת על עומק לבבם של ישראל שהוא מקושר תמיד בשורש רצונו ית' כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה היינו שאח"כ יתברר למפרע החיבור שיש לישראל בהשורש יתברך ולזה אחר שיצאו ישראל ממצרים נאמר ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה וגו' היינו להראות בזה שמגיע להם זה החירות בשורת הדין עוד מהשורש וכן הוא בכל שנה הגמר מהברכות שיהיו נקבעים גבי ישראל בשלימות זאת נגמר בחג הסוכות. וכן לעתיד יהיה נמי הבירור האחרון סכות כדאיתא בגמ' (ע"ז ג') שכל החילוק וההבדל בין ישראל לעמים יתברר לעתיד מפורש ע"י מצות סוכה. וזהו דאיתא בזוה"ק (שם) מאן סוכת שלום דא שבתא וכו' היינו שהארת סוכה הוא ממש כמו הארת שבת כי הארת שבת הוא שנכללו חזרה כל הפעולות מימי המעשה לשרשם כדכתיב ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו ומפאת זאת העליה מקבלים העכו"ם כל ההתפשטות כמו שמצינו בגמ' (מגילה ט"ז) יום השביעי שבת היה שאה"ע אוכלים ושותים בו ומדברים דברי תפלות וכו' משמע מזה שטבע אותו היום קא גרים להעכו"ם זה ההסתר וכמאמרם ז"ל יומא קא גרים היינו מזה שנתעלה וישב על כסא כבודו נתרהב בלב העכו"ם גודל התפשטות כי נדמה להם שעזב ה' את הארץ ח"ו לזה המה אוכלים ושותים בו ומדברים דברי תפלות. אבל ישראל אוכלים ושותים בו ואומרים שירות ותשבחות כי מכירין היטב מזה שנתעלה וישב על כסא כבודו שמתברכין בו יומין עלאין ולא עזב ה' את הארץ ח"ו אף שכל הפעולות נכללים בחזרה לשרשם העליון. נתעלו ישראל ג"כ להתכלל בשרשם העליון ית' לשבות מכל הפעולות. ולזה אומרים בו שירות ותשבחות כי מאותה הארה בעצמה שהעכו"ם מקבלים הסתר להתפשט תאות לבבם. מקבלים ישראל בהירות הארה ביתר שאת להיות נמשך אחר רצונו ית' לזה נקרא שבת סוכת שלום כי שבת וסכות הם שניהם ענין אחד כמו שמקבלים ישראל מהארת סוכה הכרה מפורשת שאין בעולם שום שלימות בלעדי רצונו ית' כך מקבלים ישראל מהארת שבת נמי שאין בעולם שום שלימות בלעדי רצונו ית' כי מכירין שגם כל פעולתם בימי המעשה הוא רק משום שמנהיר אז הרצון ית' שחפץ בפעולת אדם לזה נכללים המה בזה הרצון ומוכנים שפיר ליפעל. וכשמגיע שבת מאור הרצון לשבות מפעולות נכללים ישראל נמי בזה הרצון ת' ושובתים מפעולות. ועל זה מסיק שם הזוה"ק וכדין דא סוכת שלום יהיב נשמתין חדתין וכו' היינו שזאת ההכרה הוא עיקר הכלי קיבול לקבל על ידה מהשי"ת כל מיני השפעות טובות. וכמו שסוכה מורה על ההכרה בהגנתו ית' שמגין ומחסה תמיד על ישראל וכמו שאמר אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה החילוק בין בית לסוכה כי בית רומז על שלילת הכרה אף שמגין על האדם מזרם וממטר מ"מ אינו מרגיש היושב בבית אותה הגנה כי עובי התקרה מסתיר בעדו שלא יהיה מכיר מה שבחוץ משא"כ סוכה רומז על ההכרה מפורשת שהיושב בתוכה מכיר הגנתה כי מרגיש שפיר איך שהסוכה מגינה עליו מזרם ומטר שמבחוץ כדכתיב וסוכה תהיה לצל יומם למחסה ולמסתור מזרם וממטר ולעתיד יהיה נקרא זאת ההגנה חופה כדכתיב על כל כבוד חופה וגו' ובזה העולם צריכין לבחינת סוכה שיכיר האדם היטב שבלתי הגנתו ית' הוא מחוסר כל. וככה הוא הענין מהכרת שבת שהאדם מבטל בו כל כח פעולותיו וכל הוייתו הוא אז רק בשב ואל תעשה כי מכיר בשבת היטב למאיך גרמי' למשרי עליה גאותא דקב"ה ואחר שמכיר היטב להיות נזהר בכל הלא תעשה של שבת בשלימות אזי משיג קנין בהארת שבת בבחינת קום ועשה של ביום השביעי תשבות שהוא מצות עשה וזה הקנין נקרא סוכת שלום. וכמו הכוונה הנאמר על סכות למען ידעו דורותיכם וגו' ועל זאת הכוונה מסובבים כל הטעמים שאמרו ז"ל בגמ' עד עשרים אמה אדם יודע וכו' היינו שיהיה גבי האדם כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם ולא שילך בלא דעת ככה הוא הכוונה משבת לדעת כי אני ה' מקדשכם כמבואר בזוה"ק שבת עלאה ושבת תתאה. שבת עלאה רומז על האור שהוא מצד השי"ת, ושבת תתאה רומז על הכנת האדם שמכין עצמו להכיר בתפיסת דעתו את האור של שבת עלאה כי ע"י ששובת האדם בשבת תתאה יהיה מנחיל לו השי"ת שבת עלאה. אכן במה נחשב כל הכנת אדם נגד זה האור הנעלה משבת עלאה שהוא מצד השי"ת. אמנם עיקר המכוון מאותה הכנה הנקרא שבת תתאה הוא רק כדי שיהיה אצל האדם לדעת כי אני ה' מקדשכם וכפי ההכנה שמכין אדם א"ע שיהיה בו לדעת כי אני ה' מקדשכם כך ינחיל לו השי"ת חלק וקנין בשבת עלאה וזהו דאיתא שם מאן סוכת שלום דא שבתא וכו' וכיון דשריא ופריסת גדפהא על בנהא אריקת נשמתין חדתין לכל חד וחד וכו':

פרק ז

איתא בירושלמי אם נתחייבתי גלות יהיה נחשב יציאתי מבית לסוכה כמו גלות. וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה שהזכיה בגורל שהיה ביוה"כ נחשב כמו ההורג נפש בשגגה שנצרך לגלות לברר א"ע בזה וכענין מאמרם ז"ל על הפסוק כי יפול הנופל ממנו שראוי היה ליפול היינו אף שהיה ראוי ליפול מ"מ מדוע תהיה אתה החייב לגלגל החוב על ידך וכן היה ברורי הגלות אף שהיה ראוי למות מ"מ צריך זה השוגג לגודל ברורין והכה"ג היה צריך להתפלל בעד זה השוגג שיצא מב"ד זכאי כדאיתא (מכות פ' ב') ולכך היה יוצא מערי מקלט במיתת כה"ג כי ע"י גלות של ערי מקלט ומיתת הכה"ג נתברר שזה השוגג היה מברר א"ע בעבודתו כ"כ שזאת השגגה שהיה אצלו היתה ממקום העליון כ"כ שגבוה הרבה יותר מהישוב הדעת של עבודת הכה"ג שמבואר במקומו (בכתבים ואתחנן) והיציאה לסוכה הוא ג"כ בירור כזה כי בזה שישראל נכנסים עם הארבעה מיניס לסוכה נתברר כמבואר במדרש מי שיצא ובידו אגן זה נצח היינו שנתברר שכל עבודת כה"ג בלפני ולפנים נקבע בלבבם של ישראל ומזה הרצון העליון השוכן בלפני ולפנים שהוא נקרא אתר דלא אתיידע משם היה נמשך זכיות ישראל בהגורל:

פרק ח

איתא בגמ' (סוכה דף ז') אמר רבא וכן לשבת מגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת וכו' השתא מקילתא לחמירתא אמרינן מחמירתא לקילתא לא כל שכן וכו'. הגם שלפי הנראה אין שייכות להדדי כי מחיצת שבת דיה בצורת הפתח לחוד לסיימי מחיצתא וגבי סוכה צריכין מחיצה מעליא לחסות מזרם וממטר ואינו די בצורת הפתח לבד. אמנם באמת שניהם הם ענין אחד כי קדושת שבת רומז על קדושה דקביע וקיימא שיש בישראל עוד מהשורש שהם עלו בו במחשבה ונקראו בנים למקום. אכן כל רצונו ית' הוא שישראל יבררו זאת בעבודתם מפני מה המה בנים למקום מהשורש וזה הבירור הוא סוכה היינו כי מזה שיש בכח ישראל לברר א"ע כ"כ ולהתמשך אחר רצונו ית' בכל התחלפות הלבושים מוכח שהמה בנים למקום מהשורש כי מי שאינו בן מהשורש אי אפשר לו כלל להתמשך כ"כ אחר רצונו ית' בכל מיני התחלפות. הרי שסוכה הוא הבירור של שבת. וכן הוא שבת הבירור של סוכה. וזה הוא מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת. כי מזה שיכולין ישראל לכנוס לסוכה נתברר שהם מהשורש. וכן מיגו דהוי דופן לענין שבת היינו כיון שחתם השי"ת על ישראל שהם עלו במחשבה הוי נמי דופן לענין סוכה היינו עי"ז יש נמי כח בישראל לכנוס לסוכה ולהיות נמשכים אחר רצונו יתברך בכל מיני הפכים:

פרק ט

מזמור שיר ליום השבת וגו'. בזוה"ק (תרומה קלח.) מזמור שיר ליום השבת תושבחתא דא אדם הראשון קאמר לה בשעתא דאתתרך מגנתא דעדן ואתא שבת ואגין עליה ואוקמוה חבריא תושבחתא דא עלמא תתאה קא משבח לגבי עלמא עלאה. יומא דכלא ביה דאיהו כולו שבת מלכתא דשלמא דיליה ודא איהו מזמור שיר ולא (קאמר) כתיב מאן קאמר ליה כמה דאוקימנא. ליום השבת יומא עלאה שבת עלאה דא שבת ודא שבת מה בין האי להאי. אלא שבת סתם דא שבת דמעלי שבתא. יום השבת דא שבת דלעילא וכו':

באור הענין כי כתיב ששת ימים עשה ה' וגו' ומבאר הזוה"ק (בראשית ל' אמור צ"ד: ובכמה דוכתי) בששת לא כתיב אלא ששת וגו' וזה מורה על הששה קצוות שעשה השי"ת והם הששה מדות שנתלבשו בזה העולם בעץ הדעת טוב ורע והתפשטו כל כך בזה ההתלבשות כענין מאמרם ז"ל משבראת עולמך נתגדלת ביותר עד שכל פרט מדה אינה מכרת שוב ליתן מקום למדה זולתה וכשהגיע שבת אזי נגמר ונכלה זאת ההתפשטות מהמדות והופיע בהם אור ההתכללות כי הארת שבת הוא כדאי' בש"ס (סנהדרין סה:) מה יום מיומים וכו' א"ל בעל אוב יוכיח קברו של אבא יוכיח וכו' היינו כי בעל אוב זה המעלה את המת בזכורו וזאת הפעולה רומזת על חוזק העקשות שנמצא בטבע הבריאה שאם יאחז את המת בזאת התשוקה שהיתה אצלו בחייו גדול מאד ביותר יכולין להתעקש באותה התשוקה ולהורידו בחזרה לזה העולם. ועל זה אמר לו בעל אוב יוכיח שאין בכח חוזק העקשות מהטבע לפעול בשבת כלום הרי שבשבת נתבטלו כל התפשטות כח הפעולה של הבריאה וכן קברו של אבא יוכיח שאינו מעלה עשן בשבת והוא כי באמת מתהוה כל האש של גיהנם רק מפאת אותו האש בעצמו שמרתח האדם בשעת חמימות חטאו והרי בשבת שכיב האי אשא דגיהנם יען ששכב בו נמי ההתפשטות החמימות מטבע הבריאה. ומפאת זה נמי יכולין המדות שפיר להתכלל ביחד בתיקון גמור. וזהו דאיתא שם תושבחתא דא אדם הראשון קאמר לה בשעתא דאתתרך מגנתא וכו' וגן עדן הוא כמאמרם ז"ל (פסחים נד) שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם וכו' גן עדן שנאמר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וכו' היינו שנטע השי"ת גן בזה הרצון הקדום שהיה לו בבריאת עולם מקדם שיהיה נקרא מלך בתחתונים וזהו בשעתא דאתתרך מגנתא דעדן כלומר שאתתרך מסבת גנתא דעדן שכל סבת חטאו היה נמשך מפאת זה הרצון הקדום ית' שיהיה נקרא מלך בתחתונים ואין מלך בלא עם לכך היה נדמה לו שקיום הוייתו הוא ח"ו מחויב המציאות. וזה היה כל ענין חטאו של אדם הראשון שקיבל הויה בפני עצמו משולל התכללות ועל זה רמזו ז"ל שנתקצר קומתו אחר החטא כי קודם החטא היה כמאמרם ז"ל (בראשית רבה) א"ה מלא כל העולם כלא בראו היינו שכל הבריאה היה נכלל בו ואז הכיר שפיר שכל הוייתו אינו נפרד עדיין מהמאמר ויפח באפיו נשמת חיים. ואחר שהיה נדמה לו שהוא פרט בפני עצמו ונפרד מן הכלל וזה הפירוד שהיה בדמיונו היה באמת כל חטאו וזאת נקרא שנקטן ונתקצר קומתו כי השי"ת אמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו וגו' היינו שתוכל שפיר לקבל כל הפרטים ובלבד שלא יהיה נתעלם על ידם את הכלל וזהו מכל עץ הגן אכל תאכל. אבל הלבוש האחרון מהפרטיס שיסתיר ויעלימו ממך לגמרי את הכלל על זה אמר מעץ הדעת טו"ר לא תאכלו כי יטריד את דעתך ותוכל לישאר ח"ו בהפרט. כי השי"ת הציב שהכלל צריך לפרט והפרט צריך להכלל. אבל לא שיהיה נשאר האדם בהפרט לגמרי עד שלא יכיר ח"ו עוד את הכלל וישכח את כל החיבור שיש לו בהכלל. אכן כשהגיע שבת אגין עליה וכו' היינו שהכיר בחזרה שוב ההתכללות של הפרטים בשורש הכלל אשר אף בעת ירידתם לגבול הפרטים המה נמי מחוברים בשורש הכלל בלי שום פירוד ח"ו כי כל ענין הירידה לפרטים הוא רק על דרך מאמרם ז"ל כיון דעל פי ה' יחנו וע"פ ה' יסעו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי. וזהו דאיתא שם תושבחתא דא עלמא תתאה קא משבח לעלמא עלאה יומא דכלא ביה וכו' היינו כי מצד הארת שבת אין באמת שום פירוד מהתחלקות הפרטים של עלמא תתאה עם האחדות והתכללות של עלמא עלאה שכלא חד דכלא ביה בחיבור גמור וע"ז החיבור מורה הארת שבת. אולם יען שהוא קדושה דקביע וקיימא רק מצד השי"ת בלתי עבודת אדם לזה אינו ניכר כ"כ מפורש הארת שבת בזה העולם מה שאין כן הארת יו"ט יען שקדושתו הוא מצד אדם דישראל מקדשי להו בעבודתם לזה ניכר ביו"ט טפי שינוי מפורש עד שנקראו החגים פני ה' שמורה על ההכרה מפורשת גם בזה העולם לזה מצינו בגמ' (שם) ששאל דוקא על שבת מה יום מיומים ולא על יו"ט. ולא עוד אלא שמפאת תפיסה הנמוכה של זה העולם יען שבשביעי נתעלה וישב על כסא כבודו לזה יומא קא גרים הרבה הסתר טפי מימי החול כמו שמצינו בגמרא (מגילה יב.) יום השביעי שבת היה וכו' וכמבואר במקומו ולכן בערב שבת שבתוך החג היה ביותר תקיעות מכל השנה כי תקיעה רומז על חיבור וכמו שרמזו ז"ל זאת בגמרא (חולין כו) כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה ומקום שיש הבדלה אין תקיעה וכו' וזה היה כל הענין מהתקיעות של ערב שבת שבתוך החג רק להכיר החיבור מהשורש הכללי לכל חלוקי הפרטים כלומר להכיר החיבור מקדושת שבת שהוא קביע וקיימא מצדו ית' לקדושת החג דישראל מקדשי בפעולת עבודתם וע"י הכרת זה החיבור הגם דמקומו ליכא מאן דידע ליה. בכל זאת יכולין לידע שפיר מפאת אותה הכרה איך שמלא כל הארץ כבודו. ועל אותה הכרה נאמר אם תשיב משבת רגלך וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' וכמו שביארו ז"ל נחלה בלי מצרים (שבת קיח) היינו כי נחלת יעקב הוא כדכתיב האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה כלומר שמשגיח עליו השם יתברך בכל הפרטים וכמו שאמר נמי האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו והוא כמבואר בזוה"ק (קדושים פז) לפני לא נוצר אל דא יעקב היינו שאבות הקדושים עשו לפני יעקב אבינו מקום פנוי לבלתי יהיה לפניו שום מצר והסתר כלל שיהיה מעלים ח"ו ממנו את אורו יתברך וזהו אם תשיב משבת רגלך וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך שהוא נחלה בלי מצרים היינו שיתבטלו כל המצרים המסתירים את האור כי על ידי הכרת שבת אין עוד הפרט של הויות זה האדם בעצמו השומר את השבת מיצר לפניו כלל כי מכיר שפיר בפרט הויתו החיבור גמור שיש לו בשורש הכללי ית' וזהו נחלה בלי מצרים:

פרק י

ויבן לו בית וגו'. איתא בתקוני זוה"ק (תיקון סט) ויבן לו בית דא סוכה וכו'. ובאר אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה אשר באותן הפסיעות בעצמם שהלכו האבות הקדושים פסעו אח"כ כל ישראל אחריהם וכדאי' בזוה"ק (שמות ד:) תנינן שית מאה אלף רתיכין קדישין נחתו עם יעקב למצרים וכלהו סליקו מתמן כד נפקו ישראל ממצרים כדכתיב ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף וגו' ומסיק שם על זה אלין שית מאה אלף רתיכין קדישין דנחתו עם יעקב וכו' הרי שאותו התפשטות מהקדושה שירד בתחלה עם יעקב אבינו לכל ההסתרות אותו הקדושה בעצמה עלה אח"כ ביחד עם ישראל מאותן ההסתרות. נמצא אשר מזה שיכולין לעלות מכל ההסתרות נתברר שישראל הם חלק ה' ממש אשר אין שום הסתר יכול להסתיר חס ושלום בעדם:

פרק יא

מזמור שיר ליום השבת וגו'. איתא בזוה"ק (אחרי עט:) מזמור שיר ליום השבת. ליום השבת ממש וכו' והוא כמאמרם ז"ל במדרש מזמור זה שבת אמרו היינו כי ענין שבת הוא אחר שנתרחקו כל הפעולות בימי החול של ימי המעשה וכשמגיע שבת חוזרים ונכללים אותן הפעולות בהשורש אזי ניכר שבכל ההתרחקות יכולין לשוב בחזרה להשורש. וזאת ההכרה הוא הארת שבת ואותה הנקודה הנקראת שבת נמצא בכל נפש מישראל וזהו דאיתא שם מזמור זה שבת אמרו כלומר הנקודה מהארת שבת הנמצא בכל נפש ישראל אומר מזמור שיר ליום השבת. טוב להודות לה'. היינו כי שבת מורה על גודל הכרה בבהירות עצום שאין לאדם מצדו שום כח, כי בשבת נתבטלו כל הפעולות כדאיתא בגמרא (סנהדרין סה) מה יום מיומים וכו' א"ל בעל אוב יוכיח וכו' קברו של אבא יוכיח וכו' כי בשבת ניכר מפורש שכל כח הפעולות מששת ימי המעשה המה רק כמו שאמר כלמה המלך הבל הבלים וגו' וכמבואר בתקוני זוה"ק (תיקון סט) כל מאן דלא ידע באלין הבלים וברזא דלהון עליה אתמר והזר הקרב יומת וכו' היינו כי ענין אלו הבלים המה כמבואר במדרש רבה (קהלת א) כאדם ששופת שבע קדירות זו למעלה מזו והבל עליונה אין בה ממש של כלום. וכיון שמשיג האדם בשבת הכרה עצומה כזו אזי מכיר היטב בבהירות עצום שטוב להודות לה'. כי מאחר שמכיר האדם היטב שאין לו מצדו שום כח והוא ע"ד הכתוב היתפאר הגרזן על החוצב בו ממילא יודע היטב שטוב ונכון לפניו למסור ולכפוף כל קומתו להשי"ת. ולזמר לשמך עליון היינו שגם בזה המקום שנעלם מהאדם זאת ההכרה ונדמה לו שיש לו איזה כח בחירה מכל מקום צריך עכ"פ האדם לידע שפיר שכל זה כח הבחירה הוא באמת רק בלבוש הנמוך שהוא בהיקף גבול תפיסתו ואף שהוא רק בגבול תפיסתו הנמוכה בכל זאת צריך לילך עם הבחירה באותו הגבול בגודל צמצום. ועד היכן צריכין לצמצם מפאת הבחירה שהוא בגבול התפיסה. כמו דאיתא במדרש (שם) שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעת ימי בראשית נגד כל יום מימי המעשה אמר הבל וכו' בשבת מאי אית לך למימר וכו' היינו כי שבת הוא כדכתיב כי בו שבת וגו' שמורה על גודל הכרה שאין להאדם מצדו שום כח ואם כן איזה הבל שייך לומר על שבת. על זה איתא שם כשראה שנאמר בו מחלליה מות יומת אמר הבל וכו' היינו שצריך האדם שידע ברור אשר גם זאת ההכרה דלית ליה מגרמיה שום כח אינו נמי מפאת שכלו והבנת חכמתו אלא השי"ת בחסדו הופיע בו אותה ההכרה כי אם יתלה האדם הכרת שבת שלו בגודל שכלו וחכמתו אזי הוא ממחלליה וכמבואר בזוה"ק (הקדמה ו) מאן מחלליה מאן דעאל לגו חלל דעגולא ורבועא לאתר דההיא נקודה שריא ופגים ביה ובתקוני זוה"ק (תיקון ל) והאי נקודה עלה אתמר מחלליה מות יומת מאי מחלליה אלא מאן דעייל רשו נוכראה בחלל דילה וכו' היינו כי אם אינו מכיר האדם שזאת ההכרה בעצמה הוא גם כן מהשי"ת אלא שנדמה לו שבחכמתו מכיר זאת הוא פוגם בזה בהנקודה של שבת ועייל רשו נכראה בחלל דילה:

להגיד בבוקר חסדך. היינו כי בעת שמאיר נוכח האדם הבוקר דאברהם שהוא כענין הכתוב וקרא זה אל זה ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין אזי מכיר מפורש כמו שנאמר חסד אל כל היום. ואמונתך בלילות היינו בעת שנעלם מהאדם הבוקר דאברהם אז אינו מכיר החיבור וזה ההעלם נקרא לילה שהוא כדכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה וכמבואר במדרש רבה (וירא פ' נב) בשעה שבני אדם נפרדים זה מזה נקרא לילה שנראה כמו פירוד והפסק ואז הוא כל העצה של האדם רק להחזיק באמונה יתירה וזהו ואמונתך בלילות. כי על ידי אמונה יוכל להתחזק כל הויות אדם כי באמת הוא עיקר הויות אדם רק כפי האמונה שנקבע בלבבו כדאיתא בזוה"ק (וירא קג:) נודע בשערים בעלה דא קב"ה דאיהו אתידע לפום מה דמשער בלביה כל חד כמה דיכול לאדבקא וכו' היינו כל חד כפי מה שקובע בלבו אמונה כך שוכן בו השי"ת ונותן לו הויה וקיום:

כי שמחתני ה' בפעלך וגו'. ומבואר במדרש (ש"ט צב.) כי שמחתני ה' בפעלך אמר אדם הראשון שמחני הקב"ה וכו' והראני בן ישי וכו' ולקחתי משנותי שבעים שנה והוספתי על ימיו וכו' והוא כדאיתא בזוה"ק (וישלח קסח.) חיים שאל ממך דא דוד מלכא דהא כד ברא קב"ה גנתא דעדן אטיל ביה נשמתא דדוד מלכא ואסתכל ביה וחמו דלית ליה חיים מדיליה כלום כיון דברא אדם הראשון וכו' ומאדם קדמאה הוו שבעין שנין דאתקיים דוד מלכא בעלמא וכו' ואלו השבעים שנה היה ממבחר שנותיו של אדם הראשון כמבואר בס' בית יעקב הק' (פרשת בראשית אות סה) ועל זה אמר כי שמחתני ה' בפעלך כדאיתא בזוה"ק (בראשית נה) ועל דא שבח דוד ואמר כי שמחתני ה' בפעלך מאן גרם לי חדוה בהאי עלמא פעלך דא אדם קדמאה וכו' היינו כי כל החיים של דוד המלך לא היה בזה העולם רק לומר זה הפסוק כל הנשמה תהלל יה ואם לא היה לו אלו השבעים שנה ולא היה חי יותר רק זה הזמן שנקצב עבורו לומר כל הנשמה וגו' אזי לא היה לו שום חלק בזה השבח על ידי יגיע כפו של כח בחירתו רק שהיה כענין השבחים שהצבא מעלה אומרים תמיד בלתי בחירתם ואין להם שום חלק בהם לכך הוסיף לו אדם הראשון שבעים שנה משלו כדי שיגיע להכרת זה השבח מפאת עבודה שבכח בחירתו ועל ידי זה יהיה לו חלק וקנין בו ע"י יגיע כפו וזהו שאמרו ז"ל (ברכות כו.) כל הנשמה וגו' על כל נשימה ונשימה תהלל יה. ונשימה מורה על העבודה שהיא בבחירת אדם והתכלית העולה מזאת הנשימה הוא תהלל יה היינו שתציב אותה האדם בחזרה להשורש ית'. ועל זה הענין מיוסד כל הקפיטל הללו אל בקדשו וגו' כמבואר בזוהר חדש (פ' בראשית) אמר ר' אלעזר מאי דכתיב הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור וגו' אמר דוד כל מה שמשבחי לקמי קב"ה בהני מיני זמר אינו כלום כאדם האומר לחבירו עכשיו עשה זה וזה וכל מה שתעשה אינו כלום עד שתעשה דבר פלוני כך אמר דוד הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה כלומר אינו הללו אלא מאי הללו כל הנשמה תהלל יה הללויה והאחר אינו כלום אלא הלול הנשמה הה"ד כל הנשמה תהלל יה וגו' היינו שתכלית המכוון העולה מזה הכל הוא רק שעל כל נשימה ונשימה תהלל יה כלומר כשמציב האדם בחזרה כל נשימה ונשימה להשורש ית' זאת הוא העבודה שלימה שיש לו להאדם חלק וקנין בה:

פרק יב

איתא בזוה"ק (בראשית מח.) מאן סוכת שלום דא שבתא וכל רוחין ועלעולין ושדין וכל סטרא דמסאבא כלהו טמירין וכו' וכדין עלמא בנטירו עלאה וכו' בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סוכת שלום אושפיזא קדישא ואמרי הפורס סכת שלום כדין קדושתא עלאה נחתא ופריסת גדפאה עלייהו דישראל ומכסים לון כאימא על בנין וכו':

היינו כי כל ענין סוכה הוא כמבואר בזוה"ק (וישלח קעב:) ויעקב נסע סכותה דא מהימנותא עלאה ויבן לו בית כד"א בית יעקב וכו' ולמקנהו עשה סכות שארי סכות לנטרא לון ודא הוא חולקיה וכו' היינו שעיקר חלקו של יעקב וכל ענין הבית שלו היה ע"ד מאמרם ז"ל (בכורות ח) בני לן ביתא באוירא דעלמא והוא כדאיתא בזוה"ק (ויקרא יב) שאל ר' ייסא סבא לר' אלעאי אמר הא שאר עמין יהיב לון קב"ה לרברבין ממנין שליטין. ישראל באן אתר יהב לון. שלח ליה ויתן אותם אלהים ברקיע השמים וכו' היינו שאין להם בזה העולם מצדם שום מקום בקביעות כי כל הקביעות שלהם הוא רק להיות נמשך אחר רצונו ית' בכל מיני ההפכים ועל קביעות מקום כזה מורה הבית של יעקב אבינו הנקרא סוכה כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון סט) ויבן לו בית דא סוכה וכו' אולם הגמר מהבית של יעקב אבינו נגמר בשלימות ע"י יוסף הצדיק כדאיתא בזוה"ק (פקודי רלט:) סטרא דיעקב אתפשט ויהיב תוקפא לנבעא באינון שדיים דאתמליין מההוא רוחא דחיי' ויניק בהו לאינון מלאכין קדישין דאינון חיין וקיימין לעלמין וכו' סטרא דיוסף עייל בתיאובתא ויהיב תוקפא לגו ועביד נשמתין ורוחין לנחתא לתתא ולאתזנא בהו בני עלמא ועל דא קיימין תרין סטרין אלין דא לעילא ודא לתתא וכו' היינו שדרגא דיעקב לעילא ודרגא דיוסף לתתא. ועיקר השלימות מדרגא דיעקב שהוא ויעקב נסע סכותה דא מהימנותא עלאה אשתלים ביוסף כי עיקר הצמצומים היה גבי יוסף הצדיק וזהו דאיתא בזוה"ק (בלק בהוספות ש"ו) בההוא שעתא נפק רוחא חדא מסטרא דיוסף מגו ענפי אילנא ונשיב באינון נחשים ובטיל לון והיינו דאמר יוסף כי נחש ינחש איש אשר כמוני מאי איש אשר כמוני בגיני אית איש דנחשים יבטל לבנייכו בגיני איהי לעילא והיינו איש אשר כמוני אית איש לעילא דנפק רוחא אחרא מגו אילנא דלתתא ונשיב בההוא קסם ובטיל לון והיינו קסם על שפתי מלך מאן מלך דא אילנא דלתתא וכו' וענין איש מבואר בזוה"ק (תזריע מח) מן בוצינא דקרדנותא נפקין תלת מאה ועשרין וחמש נציצו מתגלפין ומתאחדין כחדא מסטרא דגבורה דאקרון גבורות ומתלכדין כחדא ואתעבידו חד וכד עיילין בגופא אקרי איש וכו' היינו דמלת איש רומז על המקבץ הנפרדים. ולעומת איש דלעילא שהוא יעקב אבינו ואיש דלתתא שהוא יוסף הצדיק יש בהקליפה קסם. ונחש. וענין קסם הוא כמבואר בזוה"ק (ויצא קסה:) ואמאי אקרי תרפים בגין דבטשי האי שעתא. והאי שעתא ארפי ידא וכו' היינו שאומר שעולם מתנהג ח"ו במקרה מהלשון קסם על שפתי מלך שמורה על דבור בלתי מסודר רק בדרך מקרה ח"ו. ונגד קסם יש איש למעלה והוא יעקב אבינו שמבטל את הקסם וכדאיתא שם איש אשר כמוני אית איש לעילא דנפק רוחא אחרא מגו אילנא אחרא ונשיב בההוא קסם ומבטל ליה וכו'. ונגד נחש אית איש לתתא כי ענין נחש מורה על גודל העקשות שמתעקש בדעתו כי נדמה לו שיש לו כח הפעולה לפעול כפי חפצו ולעומת זה הכח הנקרא נחש יש בהקדושה איש דלתתא שהוא יוסף הצדיק שהולך תמיד בגודל צמצומים ומצמצם את עצמו בכל דברי עוה"ז ומפאת זה נתבטל כח הנחש כמבואר שם בגיני אית איש דנחשים יבטל לבנייכו וכו' וזהו דאיתא בזוה"ק (בראשית שם) בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סוכת שלום וכו' כדין קדושתא עלאה נחתא ופרוסת גדפאה עלייהו דישראל וכו' היינו שמראה השם יתברך שכל שורש הנהגתו בהבריאה הוא רק כפי הרצון שמתיצבים ישראל בעבודת תפיסתם:

פרק יג

אם תשיב משבת רגלך וגו'. ביאר בזה אאזמו"ר הגה"ק זצלה"ה שצריך להיות מורגל כ"כ בקדושת שבת עד שאפילו הרגלים שלו אחור יסוגו אפילו שלא מדעת בבואם לתחום מפני קדושת שבת הגם שבכל מקום אינו משובח כ"כ מה שנפעל גבי האדם מפאת הרגל הגוף לבד ונקרא מצות אנשים מלומדה אכן בקדושת שבת יען שזאת הקדושה הוא רק מצדו ית' לכך צריכין להרגיל בה נמי את הגוף שיהיה נקבע אצלו גם שלא מדעת כענין שמצינו (ירושלמי) מחזיקנא טיבותא לרישא דכד מטי למודים מנפשיה כרע וכו' היינו שהגוף הוא מורגל כך גם בלי דעת וזהו אם תשיב משבת רגלך שהרגל ישוב מעצמו אחור מפני קדושת שבת בבואו להתחום, ואף שביו"ט נמי יש איסור תחומין אולם קדושת יו"ט הוא דישראל מקדשי להזמנים לכן צריכין שיהיה גבי האדם זאת הקדושה מדעת שיכיר ביו"ט בכל רגע התחדשות קדושתו שבחפצו לילך להלן מהתחום אלא שמונע זאת ההליכה מדעתו מחמת מצות השי"ת. משא"כ קדושת שבת שאינו כלל מצד עבודת אדם רק שהוא קביע וקיימא מצדו ית' לכך צריך האדם להרגיל עצמו בה שיהיה נקבע באברי גופו גם בלי דעת לבל יהיה נמצא אצלו ביום שבת אפילו תנועה קלה מימי החול אף שלא מדעת. וקראת לשבת עונג, זה הוא כמבואר בזוה"ק (בשלח מז.) וקראת לשבת מאי וקראת. דיזמין ליה כמה דמזמין אושפיזא לביתא וכו' וקראת לשבת מבעוד יום וכו' היינו כי איזה קנין יתכן שיהיה להאדם בקדושת שבת מאחר שהוא קבוע וקיימא מצדו ית' בלתי עבודת אדם כלל אכן ע"י שמוסיף האדם מצדו תוספת שבת ומכין עצמו על שבת ומזמין ליה מבעוד יום מפאת אותה הכנה נקראת הקדושה על שמו שיהיה לו בה קנין ע"י יגיע כפו:

ולקדוש ה' מכובד. היינו כי הלשון מכובד רומז על לבושים כמו שמצינו בגמ' (שבת קי"ג) ר' יוחנן קרא למאני' מכבדותא ואף שקדושתו ית' אינו צריך לשום לבוש אכן כאשר מלביש אותה האדם בפעולת הכנתו נכללת זאת ההכנה נמי בהקדושה עד שאף הלבוש שהוא מפאת האדם נקרא ג"כ קדוש ה'. וכבדתו מעשות דרכיך. היינו כי דרך מורה על טרדא ובשבת אסור לאדם להכניס עצמו לשום טרדא וכדאיתא (שם בזוה"ק) מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא. ממצוא חפצך. ובארו ז"ל (שבת קי"ג) חפציך אסורין וחפצי שמים מותרין והוא כענין שמצינו במדרש (בראשית רבה פ' יב.) ששאל לו לר"ע מאחר שהקב"ה שומר שבת א"כ מדוע מוריד גשמים וכו' והשיב לו משל לבעה"ב שיש לו שתי חצירות רשאי לטלטל מזו לזו וכו' וככה הוא בזמן שעוסק אדם בחפצי שמים אזי עומד הוא בצד אחד עם כביכול ית' וממילא נחשב גבי זה האדם ג"כ כל חפצי שמים כשתי חצירות של בעל הבית אחד:

ודבר דבר. איתא בגמ' (שם) דיבור אסור הרהור מותר ואף שמצינו בזוה"ק אשר גם ההרהור של אדם נוגע בעולמות העליונים אכן כל זמן שלא יצא עדיין ההרהור מכח אל הפועל הוא מקושר עדיין בהשורש ית':

אז תתענג על ה' וגו'. כדאיתא בגמ' (שם קיח.) כל המענג את השבת נותנים לו משאלות לבו שנאמר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך היינו כשיקבע האדם את הקדושת שבת בלבבו אז יהיו נחשבים כל התענוגים ממשאלות לבו עונג ה' וזהו והרכבתיך על במתי ארץ. היינו כי מי שהוא משוקע תחת איזה טובה אזי רוכבת הטובה עליו אבל זה האדם שיש בלבו קדושת שבת בקביעות אזי רוכב הוא על כל הטובות של עוה"ז והוא מנושא על גביהם:

והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'. היינו כי קדושת שבת נקרא נחלת יעקב שעליו אמרו ז"ל (מדרש רבה מקץ) מעולם לא דיבר יעקב אבינו דבר לבטלה וכדאיתא בזוה"ק (קדושים פז.) לפני לא נוצר אל דא יעקב וכו' היינו שמעולם לא עשה יעקב אבינו שום דבר שיוצרך אח"כ לברורים אלא שכל פעולותיו היו מבוררים ומזוככים בשעת הפעולה וכמו שנאמר עליו האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה וחג הסכות הוא נמי נחלת יעקב כי סכות הוא חלקו של יעקב כדכתיב ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות ע"כ קרא שם המקום סכות וגו' ומדוע לא קרא שם המקום בית רק סכות אמנם יען שעיקר ביתו של יעקב אבינו הוא אוירא דעלמא ע"ד דאיתא בגמ' (בכורות ח') בני לן ביתא באוירא דעלמא ובית באוירא דעלמא הוא כמו דאיתא בזוה"ק (ויקרא י"ב) ישראל באן אתר יהיב לון שלח ליה ויתן אותם אלהים ברקיע השמים וגו' היינו שאין לישראל מקום בקביעות רק כל מקומם הוא באוירא דעלמא היינו שאין להם מצדם שום מדה בקביעות רק כפי מה שהאיר להם הרצון ית' כך המה נמשכין אחריו וזה נמי היה ביתו של יעקב באוירא דעלמא שלא היה לו מצדו שום דבר בקביעות רק שהיה נמשך אחר רצונו ית' בכל מיני ההפכים ולכך קרא שם המקום סכות כי זה הוא כל ענין סוכה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי וכדאי' בתקוני זוה"ק (תיקון סט) ויבן לו בית דא סוכה וכו' היינו שעיקר ביתו היה לבלתי יהיה אצלו מצדו שום קביעות רק כפי הארת רצונו ית'. ודירת ארעי כזה הוא באמת עיקר הקביעות כמאמרם ז"ל (שבת לא) כיון דעל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי ומדירה כזאת אינו בנייחא רק מי שהוא משרשא וגיזעא קדישא דישראל כדאי' בזוה"ק (אמור ק"ב) כל האזרח בישראל ישבו בסכות מאן דאיהו משרשא וגיזעא קדישא דישראל יתיב תחות צילא דמהימנותא קדישא היינו כי א"א להיות בנייחא ממצות סוכה רק מי שהוא משרשא וגיזעא קדישא דישראל:

פרק יד

והנה גבי מצות סוכה ילפינן בגמ' (סוכה כח:) האזרח לרבות הגרים. הרי אף שלא נאמר קרא מפורש לחיובא דגר מ"מ ילפי חכמינו ז"ל לרבות את הגרים מרבוי דה' של האזרח. וגבי פסח נאמר קרא מפורש וכי יגור אתך גר ועשה פסח וגו' משמע מזה דאי לא נאמר קרא מפורש לחיוב דגר לא הוי מרבינן את הגר למצות פסח. וזה הוא כענין שמצינו גבי בעל מום בזוה"ק (אמור צא) על הפסוק כל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב דהא קדושא דלעילא לא שריא באתר פגום וכו' היינו אף שהבעל מום מותר לאכול בקדשים מ"מ להמקדש אסור לכנוס. כי זאת הכניסה בעצמה למקדש נחשבת. עבודה. כי בהמקדש לא היה רשאי מעולם להיות כניסה ריקנית בלי עבודה (עיין רמב"ם חלק ג' ה' ביאת מקדש פ' ב' משנה ד' ובכסף משנה שם) רק כל אימת שנכנס אדם להמקדש היה צריך להשתחוות כמו שמצינו כמה פעמים בש"ס נכנס למקדש והשתחוה ויצא וכן מצינו גבי שיעור שהיה במקדש שהיה רק כדי השתחויה והוא יען שלא היה רשאי להיות שום ביאה ריקנית אל המקדש בלי השתחויה לכך היה תמיד שיעור שהיה במקדש נמי כדי השתחויה הרי שהכניסה בעצמה היה עבודה. לכן הבעל מום אף שמותר לאכול בקדשים ואכילת קדשים נחשב ג"כ עבודה. אכן זאת העבודה מאכילת קדשים הוא רק בבחינת הארת אור פנימי. אבל העבודה של הכניסה להמקדש היה בבחינת אור המקיף. וכל עבודת ההיקף אסור בבעל מום כי כל ענין זאת עבודה מהכניסה למקדש היה כדי שימשוך בכניסתו למקדש את אור הבהירות השוכנת שם אל לבו של אדם וכל העשר קדושות שהיו סביב למקדש זו למעלה מזו היו הכל לבושים למקום הארון שאינו מן המדה שהיו מקיפים אותו. למען שיופיע בהדרגה האור של מקום ארון דרך אלו עשרה לבושים אל תפיסת אדם שיהיה בכחו למאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דקב"ה ולכן אסור הבעל מום לכנוס למקדש כי הוא בפגימותא דסיהרא וכמבואר בזוה"ק (שם) דב"נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה וכו' ואי תימא הא קב"ה לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ואת שפל רוח האי אתר שלים הוא יתיר מכלא בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דקב"ה גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת עור ושבור וחרום ושרוע אלא ואת דכא ושפל רוח מאן דמאיך גרמיה קב"ה זקיף לו וכו' אבל הבעל מום המום מעיד עליו שיש בו חסרון בשרשו שאינו יכול למאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דקב"ה. לכך הגם שרשאי להכניס בקרבו כל הקדושות שהם בבחינת אור פנימי. אבל בעבודת ההיקף אסור. הגם שמצינו גבי גרים שנתרבו למצות סוכה מהאזרח לרבות הגרים אף שמצות סוכה רומז נמי לעבודת היקף כי סוכה הוא אור מקיף. והרי נמי במצות פסח אף שהוא רק אור פנימי מ"מ היה מוכרח לכתוב קרא מפורש וכי יגור אתך גר ועשה פסח שמזה משמע דאי לאו שנאמר בהדיא קרא מפורש על הגר שיעשה פסח הוה אמינא להוציא את הגר. אמנם חילוק יש כי עבודת הפסח אף שהוא רק אור פנימי. בכל זאת יען שעבודת הפסח הוא ההתחלה כי הוא הפתח והשער של כל העבודות לכן מהיכא תיתי לרבות את הגר ולהכניסו בזה השער בלתי קרא מפורש. ושפיר אי לאו קרא מפורש הוה אמינא להוציא את הגרים כי קודם כל מחויב הגר לברר א"ע ולהראות שמכליל עצמו בחוזק עבודתו אל הכלל ישראל. ואח"כ יהיה יתכן נמי להכניסו בקרב ישראל דרך השער והפתח מעבודת הפסח. אבל כל עוד שלא נכלל א"ע בהכלל ישראל אין יכולין להכניסו לעבודת הפסח, וכמו שמצינו בגמ' (פסחים צב) אין עושין את הפסח בחבורה של גרים. והטעם הנאמר שם שמא ידקדקו (ועיין בתוס' שם) אכן הפנימיות מזה הטעם הוא באמת משום שאינם יכולין לעשות סדר בפני עצמם כי אם אחר שנתכללו בקרב ישראל אז יכולין לעשות הפסח דווקא ביחד עם כל ישראל אבל לא בפני עצמם. ולכך אם לא כתיב קרא מפורש לא הוי מרבינן את הגרים. משא"כ גבי סוכה שרומז על אור היקפו ית' למעלה מהתפיסה שמקיף ומגין על האדם למעלה מדעתו אף במקום כזה שאין יד תפיסת עבודתו מגעת שם. כי כל מצוה סוכה הוא גם לישן בתוכה ובשעת שינה אין להאדם שום דעת כלל רק ע"י שעובד האדם בדעתו כפי תפיסתו הנמוכה אזי מאיר לו השי"ת הגנת אור המקיף אותו למעלה מדעתו. לזה שפיר ילפינן האזרח לרבות הגרים. אף שהגר אינו משרשא. אכן כיון שנוגע מעט בהקדושה ע"י עבודתו בזה שבא להתגייר הרי הוא עכ"פ מגיזעא קדושה לזה אף שאינו משרשא קדישא מ"מ מצד אור הקיפו ית' יכול שפיר גם הוא לכלול בקרב ישראל כי מצד גודל אור הקיפו ית' מקיף השי"ת באמת את כל העולם אף שאינם משרשא וגיזעא. ומכש"כ להגר שהוא עכ"פ מגיזעא קדישא. ועוד זאת שיכול להאיר בהגרים כמאמרם ז"ל (מדרש רבה נשא פ' ח') על הפסוק יחיו דגן וגו' שיעשה עיקר בישראל וכו' והגם שהבעל מום אינו יכול לכנוס בעבודת ההיקף זה הוא רק מפאת שהוא עבודה. ועבודה אינו אלא מדעת שצריך להמשיך בכניסתו להמקדש ע"י השתחויה את בהירות המקדש לתפיסת דעתו ממש. והכלי של בעל מום הוא פגום מלהמשיך עליו אור הבהירות. אף שאמרו ז"ל (זבחים ו) גם אם לא אמר אחד מששה דברים הללו הקרבן כשר. ומזה משמע דלא בעינן דעתו מדכשר בסתם. הרי מצינו עבודה אף בלא דעת. אכן כל הטעם שכשר הקרבן אף בסתם הוא כמבואר בגמ' (שם) מפני שלב ב"ד מתנה עליהם נמצא שהיה באמת דעת ב"ד באותה העבודה לזה כשר הקרבן אף בסתם אבל עבודה אינו באמת אלא מדעת לכן הבעל מום שהדעת שלו הוא פגום מהשורש אינו יכול לכנוס לעבודת היקף. משא"כ מצות סוכה שכל ההארה מזאת המצוה מורה על ההיקף שהוא מצד השי"ת בלי דעת אדם כלל ובאור כזה נתרבה באמת אף מי שאינו נוגע בו רק מעט לכך נמי שפיר נתרבה הגר מהאזרח. אמנם בנייחא ממצות סוכה הוא רק מאן דאיהו משרשא וגיזעא קדישא דישראל כדאי' בזוה"ק שם מאן דאיהו משרשא וגיזעא וכו' ומאן דליתא מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפיק גרמי' מתחות צילא דמהימנותא היינו שאינו בנייחא ממצות סוכה שנקרא צילא דמהימנותא. כי מהימנותא רומז על הארת השי"ת שמנהיר בהדרגה את האור עד שבא בתפיסת אדם אבל צילא דמהימנותא רומז על הארת השי"ת שמנהיר בלי שום הדרגה כלל כי אם שהלביש את האור בפעולה גשמי וע"י זאת הפעולה יהיה נוגע האדם באור עליון שהוא למעלה הרבה מתפיסת דעתו המלובש בזאת הפעולה וזאת נקרא צילא דמהימנותא. שהוא חלקו של יעקב אבינו כי זאת פעלו האבות הקדושים בעוצם עבודתם שיהיה בכח ישראל ע"י פעולתם הנמוכה לנגוע באור העליון ביותר ולזה נקרא מצות סוכה צילא דמהימנותא שאינו בנייחא ממנה רק מי שהוא משרשא וגיזעא קדישא דישראל. ולכן אחר שיצאו ישראל ממצרים שהיו אז משוללי עבודה עדיין והיה עליהם קטרוג הללו וכו' והללו וכו' נאמר שם ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה וגו' היינו שהכניס אותם השי"ת למקום כזה שכבר דרכו שם אבות הקדושים בחוזק עבודתם ופעלו בעד ישראל זרעם שיהיה בכחם להגיע גם ע"י פעולה קטנה להאור העליון המקיף את האדם למעלה הרבה מהבנת תפיסתו ואור המקיף כזה נקרא צילא דמהימנותא ועל זה רומז סכותה וממילא נתבטלו כל המקטריגים:

תוכן העניינים

סוד ישרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה