אור ברסלב

סוד ישרים· הרב גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין

סוכות

יום כיפור

פרק א

ליל א' דסוכות

(זוה"ק אמור ק"ב)

ובחמשה עשר יום לחודש. ר' יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינין ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע"י תלתא אחין. משה. אהרן. מרים. מן בזכות משה וכו' ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין נראה אתה ה' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא. ואהרן רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין בי' בכל יומא וכו'. להבין מאמר הזוה"ק ואהרן רישא לכל שבעה עננין הוא. מזה משמע שמדת אהרן הוא המדה ראשונה שנקראת חסד. והלא מדת החסד נתייחסה לאברהם אבינו ואהרן הוא החמישי מהאושפיזין הרומז על מדת הוד. אמנם הפירוש מזה שאיתא כאן ואהרן רישא לכל שבעה עננין היינו שע"י אורו של אהרן נתפשט מדת החסד של אברהם אבינו בקרב כל המדות כלומר שאהרן האיר לישראל לבלתי יתפשטו עצמם בשום מדה עד שימשיכו מקודם אל תוכה מדת החסד של אאע"ה שהוא החסד הראשון שהיה קודם התחלקות המדות וזהו כוונת הזוה"ק שאהרן רישא לכל שבעה עננין הוא ומ"מ נחשב שפיר אהרן חמשאי לאושפיזין מאחר שכל התפשטות זה החסד עלאה הוא רק עד מדת הוד כדאיתא בזוה"ק (בכמה דוכתי) אמא עלאה עד הוד מתפשטת וזהו נמי הענין שפתח כאן הזוה"ק וישמע הכנעני וגו' והוא כי מחמת הנהגתו ית' ההולכת דרך המדות נסתעפו גם האומות כי אורו ית' מקיף כל העולם אף את האומות רק אצל האומות הוא אור המקיף מבחוץ כדאי' בהאר"י הק' ז"ל היינו שאין להם שום חיבור עם פנימיות רצונו ית' כי המה משוללי פנימיות וכל הנהגתו ית' עמהם הוא רק כמו שנאמר ירומו סלה היינו למעלה מתפיסת דעתם משא"כ גבי ישראל הוא אור המקיף בסמוך היינו שיש להם חיבור לפנימיות רצונו ית' ומנהיג עמהם בתפיסת דעתם וזאת פעל אהרן הכהן עם מדתו מדת הוד שמורה על פנימיות שעומק הפנימי מרצונו ית' לא יהיה אלא גבי ישראל כענין שבקש משה רבינו ונפלינו אני ועמך וגו' וביארו ז"ל שלא תשרה שכינה רק על ישראל כי השורת הדין הוא כך כיון שכל רצון הפנימי מלב ישראל הוא רק לאור חסדו ית' עי"ז מגיע להם בשורת הדין חיבור לעומק הפנימי מרצונו ית' שישרה עליהם תמיד ומסיק שם הזוה"ק בתר דמית אהרן אסתלק עננא וכו' מיד וישמע הכנעני וכו' הה"ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי וכו' ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות וכו' היינו כי אחר שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד מחמת זה היה נראה שנסתר ח"ו אורו של אהרן שהוא ונפלינו אני ועמך ועל זה נאמר וישמע הכנעני וגו' כי הסתלקות אהרן היה ענין פריסא כי העמיד השי"ת פרוסא ומסך המבדיל בין עולם לעולם כדאי' בזוה"ק כמה פעמים וענין הפרוסא הוא שנראה בתפיסת הבריאה שהוא מקום פנוי ומשולל אור ח"ו וכמו כן היה בין דור המדבר שהיה אצלם בהירות עצום מאד בלי שום התלבשות ובין באי הארץ שהתחיל אצלם לכנום האור בהתלבשות הפעולות לזה היה בינתים פרוסא ומסך שנסתלק אהרן הכהן עם העננים עד שהיה נראה כמו שנסתר ח"ו זאת הבטוחות מנפלינו אני ועמך וכמו כן הוא הסתלקות מ"ר מקום פנוי בין שוכב עם אבותיך ובין וקם לאנהרא לסיהרא ועל זה אמרו ז"ל (יומא נ"ב) שהוא מן המקראות שאין להם הכרע ורמזו בזה על המקום פנוי הנמצא בו כי זה שקם לאנהרא לסיהרא יש לו שייכות לבאי הארץ כד' בזוה"ק (חקת קפ"א) וכן בכל זמנים המתחלפים יש מקום פנוי ביניהם הנקרא פרוסא ולזה צריכין בעת חילוף הזמנים גודל שמירה כדאיתא בירושלמי על הפסוק סכותה לראשי ביום נשק ביום שנושקין עולמות זה בזה וכו' ביום שנושקין הזמנים זה בזה חורף יוצא וקיץ נכנס וכו' כי אז צריכין לשמירה גדולה כי אורו של השי"ת הוא מטי ולא מטי בבחינת רצוא ושוב הגם שיש נקודה חדא דמטי תדיר אכן הוא באורח גניזא כדאי' בזוה"ק (בראשית י"ז) לכך בעת התחלפות הזמנים צריכין שמירה ביותר לזה בתר דמית אהרן וכו' מיד וישמע הכנעני וגו' וכמו שמבאר כאן הזוה"ק מפני שהיה משמש לאברהם אבינו יצא מכלל ארור לכלל ברוך הגם שלא היה גם אצל אליעזר שום פנימיות כי בגוים אין תורה אכן על הלבוש היה נראה שעושה טוב והיה עליו גוון יפה ע"כ היה בכחו של כנען לשלוט עליהם כד' וישב ממנו שבי ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות וכו' היינו שנגד זה הוא כל העצה מצות סוכה כי סוכה מורה על הכלל מכל המצות ובזה יש תקופות עצום מאד כמאמרם ז"ל כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושין מצות (תנחומא פ' תבוא) (בגמ' אין לך בא בזרוע כמו שמקיים את המצות) כי מזה שעושה האדם את המצוה אף שעשה אותה בפשטות ואינו יודע בה שום כונה בכל זאת יש לו בזאת הפעולה תקופות עצום לומר נוכח השי"ת ברוך אתה וגו' וצונו וגו' כי מצות אין צריכות כונה הגם אם תצדק מה תתן לו, מ"מ מזה שהגוף פועל את המצוה אף שיש לו סבלנות ממנה. כי טבע הגוף הגשמי הוא ההיפך לגמרי מהבהירות של המצוה מוכח מפורש שהשי"ת פעל אותה בהאדם, וכמו שמבואר בהאר"י הק' ז"ל הכוונה מברכת המצות אשר קדשנו במצותיו וצונו וגו' שכביכול ית' בכבודו פועל את המצות גבי האדם ומניח את התפילין על האדם ומלבישו בציצית, אולם בכל מעשה המצות אף שאין צריכין כוונה אבל עשייתן צריכין עכ"פ שיהיה מדעת האדם אכן סוכה הוא המצוה אפילו שלא מדעת האדם כי החיוב הוא ממנה אפילו לישן בתוכה נמצא שהמקיים מצות סוכה מוסר א"ע לגמרי לרצונו ית' אפילו שלא מדעת גם כן ולזה מורה סוכה על כלל המצות כי סוכה הוא שהאור השמש נתכסה ולא נתראה עדיין האור מפורש ולכן איתא בגמ' (סוכה ב') שלעתיד יהיה חופה כי חופה מורה על התגלות אור המקיף מפורש אבל בעוה"ז הוא סוכה שלא נתכסה לגמרי אור הקיפו ית' כמו בבית כי הכוכבים נראין בתוכה אלא שאין האור ניכר עדיין מפורש ועכ"ז מגין ומקיף את האדם אף שלא מדעתו וזה הוא כוונת הזוה"ק כאן שעשה פתיחה למצות סוכה בהפסוק וישמע הכנעני מלך ערד וגו' להורות בזה אשר באותה הפעולה ממצות סוכה מתכסה האדם באור רצונו ית' ונכלל בזאת הנקודה דמטי תדיר באורח גניזו וע"י זה יתבטלו ממילא כל המעיקין לישראל ולכן מפטירין ולא יהיה כנעני עוד וגו':

ב מצות סוכה הוא מפסולת גורן ויקב היינו מדברים שאין להאדם קנין בהם כי אינו מאכל אדם ומזה הוא כל הגנה של אדם כמו שאנו רואים שאחר שמתקן האדם את התבואה ומפריש תרומות ומעשרות ואח"כ כשזורע אותה התבואה נצמח ממנה תבואה עוד עם פסולת וקליפות ומהיכן זה בא הלא האדם היה זורע תבואה מנוקה ומבוררת. מזה מוכח שעיקר התקופות של אדם הוא רק ממה שאינו יכול לקבל בידו רק שיש לו רצון לקבל וזה הרצון הוא עיקר התקופות כי זה הרצון נוגע בהרצון העליון ית' שרצונו תמיד להיטיב ולהרחיב הכלי גבי המקבל, כד' בהאר"י הק' ז"ל שעל הפרי שורה השם הויה ועל הקליפה מהפרי שורה השם אהיה דאנא זמין לאולדא ומזה הוא כל התקופות שהקליפה הוא שומר לפרי כי מה שכבר ביד האדם עומד להתיישן הגם שמצד השי"ת הוא הכל בלי גבול אבל מצד המקבל מאחר שיש בידו בחירה לעשות טוב או ההיפך נתיישנו אצלו כל מה שבידו אבל מה שהוא עדיין בשם אהיה זה אינו מתיישן לעולם ומזה באה כל ההגנה להאדם לכן מצות סוכה הוא רק מפסולת גורן ויקב להורות שעשה לעצמו הגנה מדברים שאין לו בהם עדיין קנין כי מזה הוא עיקר הגנת אדם:

איתא בהאר"י הק' ז"ל שהיום הזה הוא הגמר מהנסירה כי בר"ה אז נתעלם הבריאה להרצון הקדום ולכן צוה השי"ת לישראל לתקוע בשופר היינו שיצמצמו מצדם כל הרצונות שלהם ע"י השופר לרצונו הפשוט ית' והעשרה ימים שמר"ה ליוה"כ רומזין על עשרה מדות שחזרו ונתעלמו וזהו היו"ד של שם הויה שאין בו שום תפיסה ואח"כ החמשה ימים שמתחיל לחלוק מעשיו ומולך עליהם רק לא נתראה עדיין התחלקות המדות מחמת רוב העלמותם בשורש מקורם עדיין כגוונא דמחלוקת שמאי והלל שהם עצמם הבינו שאין שום התחלקות ביניהם וכן כל התלמידים שעמדו אצלם בסמוך הבינו ג"כ שפיר שאין שום התחלקות ביניהם וזהו הה' ראשונה שבשם הויה וביום החמישי התחיל פעולת אדם סוכה וארבעה מינים ואז ניכר התחלקות המדות וזהו נגד וא"ו של שם הויה סוכה הוא אור המקיף את האדם והארבעה מינים הם ממשיכים אורות המקיפים לעשות מהם אור פנימי:

איתא בירושלמי מובא בתוס' סוכה י"ב ד"ה בפסולות וכו' בבראשית רבה פ' י"ג ר' יוחנן אמר עננים מלמעלה היו ור"ל אמר מלמטה היו ר' יוחנן מדמי להו כאדם המשלח לחבירו חבית וקנקנים ור"ל מדמה להו כאדם האומר לחבירו שלח קופתך וסב לך חטים וכו' וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה דכל היכי דפליגי ר"י ור"ל בכל הש"ס יסובבו על קוטב אחד היינו צדיק מעיקרו, ובעל תשובה. ר"י מיירי מצדיק מעיקרו לכן אמר שעננים מלמעלה היו היינו שהאור וגם הכלי הכל מלמעלה שכל התשוקות של האדם נמשך רק ממה שחפץ השי"ת להיטיב ולהשפיע כל הטובות לעוה"ז מזה נתעורר חשק ותשוקה בלב אדם לקבל אותם כי באמת כל החטאים של האדם הם רק דאכלי פגא היינו קודם זמנא כי באמת עתיד השי"ת להנחיל כל הטובות להאדם נמצא שלדעת ר' יוחנן האור והכלי הכל מלמעלה ור"ל מדבר מבעל תשובה לכן צריך להיות אצלו בחילא יתיר היינו כי מחמת שהלך מקודם בחשך ובהסתר לזה מוכרח אח"כ לברר עצמו בחילא יתיר עד שימצא בעומק לבו את האור שמנהיר לו השי"ת נמצא שהאור שמנהיר לו אח"כ השי"ת וגם הכלי הוא מצדו וכענין שאיתא במדרש ויקרא רבה ד' קהלת רבה פ' ו' על הפסוק וגם הנפש לא תמלא משל לעירוני שנשא בת מלכים אפילו נותן לה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתה למה מפני שהיא בת מלך כמו כן הוא הנפש המתאוית שהיא כח הגוף מפני שהיא ממקום גבוה מאד אשר שם מאירים כל הדברים לכן משתוקקת ומתאוית להעלות לכל הדברים שבעולם נמצא שהכלי וגם האור שהאיר לו השי"ת אח"כ הכל מצדו הוא כי מסבת זה שהיה מקודם כ"כ בחשך ע"כ הוא מוכרח לברר עצמו בחילא יתיר עד שמנהיר לו השי"ת בכל המעשים שלו שהכל היה רצונו ית' לזה מדמה ר"ל לאדם שאמר לחבירו שלח קופתך וסב לך חטים:

סוכות

א בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת וגו'. בזוה"ק (אמור כג.) כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסוכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא וכו'. גזעא היינו הענפים ורומז על מה שישראל מבררים א"ע מצדם בכח תפיסתם. ושרשא קדישא מורה על קדושת אבות שנשרש בקביעות בלבב ישראל כי האבות היו מוסרים א"ע כ"כ בחוזק עבודתם לאתר דלא אתידע עד שחתם עליהם השי"ת שכל קדושת מדותם יהיה בקביעות בהכלל ישראל ולזה אמרו ז"ל (בתד"א רבא פ' כ"ה) לעולם יתפלל אדם הלואי שיגיע מעשי למעשה אבותי וזה הוא מאן דאיהו משרשא וגזעא וכו' היינו שיש בשרשו קדושת אבות וגזעא היינו שמצדו מברר נמי א"ע ישבו בסוכות תחות צלא דמהימנותא היינו שיכול להשיג סדר מבורר בעבודתו ית' כי אורו של השי"ת הוא מבעית בעית כדאי' בגמ' (פסחים ח') ואין בכח האדם להשיג אותו אכן ע"י מצות סוכה שמורה על מעט הסתרה ומסך המבדיל עד שהאור הוא קלוש אז יש בכח האדם לקבלו והארת זאת המצוה מנהיר השי"ת בחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו' וכמבואר בזוה"ק (שם ק"ב.) בכל אתר בעשור דמטרוניתא וחמשה עליה דמלכא ההוא יומא דאתי עלה וכו', וביאור זאת, כי כל הבריאה העמיד השי"ת ברזא דדכר ונוקבא כדאיתא בזוה"ק (שמות ד) אע"ג דאיהו מלך עלאה איהו נוקבא לגבי נקודה עלאה סתימא דכלא ואע"ג דאיהו נוקבא איהו דכורא לגבי מלך דלתתא וכו' היינו שכל דרגא מקבלת מלמעלה ממנה ומשפעת למטה הימנה אכן בעת שמשפעת נסתר ממנה אור השי"ת ובעת שמקבלת עומדת נוכח המאציל ית' בהתבטלות עצום כ"כ עד שנראה על הלבוש אחרון כמו דומם שאין בו שום חיים כלל עד שנסתעף מזה בזה העולם ההיפך לגמרי כמו שמצינו בשור של המרכבה עליונה שנסתעף ממנו בזה העולם שור שהוא לגמרי בלי דעת אכן הצורת אדם הוא כלול דו פרצופין שיש לו פנים לעמוד נוכח השי"ת בתפלתו ולהפוך מדותיו ית' מאכזריות לרחמנות כדאי' בזוה"ק (תזריע מ"ז) דיכול למלל קדם מלכא בלי התבטלות. ובאותו העת שעומד וממלל קדם מלכא פב"פ יש לו נמי פנים להשפיע למטה הימנו ואח"כ נסתר זה האור כדכתיב ויפל אלהים תרדמה וגו' ונעשה הנסירה כדי שיהיה בכח האדם לבקוע כל ההסתרות ולחזור ולעמוד נוכח השי"ת כי ע"י עבודתו יהיה הזווג אפין באפין והזווג יהיה בשלימות כי על מה שאינו ע"י עבודת אדם אמרו ז"ל (סוכה יג.) אגד בידי שמים לא שמיה אגד וכדאי' בזוה"ק (לך פ"ה) וכד נשמתין נפקין דכר ונוקבא כחדא נפקין לבתר כיון דנחתי מתפרשין וכו' כדי שהאדם בעצמו ישתדל בפעולותיו להשיג בחזרה את החיבור שהיה אצלו בהשורש מקודם בשעה שנפקין כחדא וזה המכוון היה נמי בהנסירה שע"י כן נעשה הסתרה כדי שהאדם יהיה בוקע זאת ההסתרה וע"י זה יהיה הזווג אפין באפין כי כאשר משיג האדם הזווג ע"י פעולת עבודתו אזי יש לכל אחד כח בשניהם שהדכר יש לו כח הנוקבא נמי והנוקבא משגת גם כח הדכר כדאי' בזוה"ק (צו לא) בשעתא דזווגא אזדווג כחדא לאחזאה דהא נוקבא אתכלילת ביה בכללא כחדא אתקרי נוקבא בשמא דדכורא וכו'. והנה בכל ר"ה נתעורר מהנסירה שהיה בהתחלת הבריאה והעשרה ימים שאח"כ רומזים על התחלקות העשר מדות כי הנסירה היה בעולם שנה נפש ועל הלבוש מזה העולם הם העשרה ימים שבין ר"ה ויוה"כ שהם נגד העשר מדות שכל פעם העמיד השי"ת יותר הסתרה ויצא עוד לבוש עד יום העשירי שהוא גמר המדות שנקרא מלכות פה (הקדמת תקוני זוה"ק) ופה גומר ואז נתגבר מאד ההסתר כי מלכות הוא גמר הזווג אף שאין זווג אלא מדעת אכן בהגמר הוא שלא מדעת כי זאת הדרגא היא המדה האחרונה הנקראת מלכות שיוצאת מבלי גבול לגבול של זה העולם ועל זאת הדרגא רמזו ז"ל בגמ' (נדה ל:) כיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו אכן מהיכן נמשך באמת לזאת הדרגא הנקראת מלכות שיהיה לה רצון כזה להסתיר עצמה כ"כ הלא לדעתן ולצביונן נבראו אלא זה הרצון להסתיר עצמה כ"כ באה להבריאה מחמת גודל היקרות עצום הנמצא בה כי היקרות הנעלה ביותר השליך השי"ת למקום הרחוק ביותר כמבואר בזוה"ק על הפסוק ה' בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא והוא כענין שמצינו במדרש רבה (פ' תבא פ' ז) מי גדול הגנב או הנגנב הוי אומר הנגנב גדול שהוא יודע שהוא נגנב ושותק וכו' כך מזה שיש בכח המלכות כ"כ להסתיר עצמה שיהיה נראה להבריאה שח"ו עולם כמנהגו נוהג מחמת זאת בעצמה מוכח שיש בה כח עצום היקר ביותר אשר באותו הכח יכולה לחזור ולעלות מתוך כל הסתרות ולהתיצב נוכח השי"ת פב"פ ומאחר שיכולה להסתיר עצמה כ"כ עד שיהיה נראה ח"ו עולם כמנהגו נוהג לזה איתא עליה דלית לה מגרמיה כלום אכן נקראת מלכות שמים כי באמת נמצא גם בעצם ההסתרה גודל היקרות כי דוקא ע"י זאת ההסתרה יש מקום לעבודה וע"י עבודת אדם בזה ההסתר יכול לחזור ולהעלות כל הלבושים הרחוקים ולהעמיד אותם נוכח השי"ת פב"פ ועל זאת הארה ממלכות שמים מורה יום העשור שהוא יום כפור הרומז למדת מלכות שמים ולכן נתגלה בו הארת מלכות שמים גם בכל הלבושים הרחוקים עד שאומרים בו ה' הוא האלהים שבע פעמים להורות שישראל מכירין איך שמלכותו בכל משלה אף בהלבושים הרחוקים ביותר עד שהיו שולחין קרבן גם לחוץ אמנם זה הארת מלכות שמים המנהיר אז הוא רק מצד השי"ת ואין בו עדיין מצד האדם שום קנין ועל זה איתא בזוה"ק (שם צט:) האי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא וכו' היינו שאינו מנהיר עדיין באמצעות עבודת אדם אלא מצד השי"ת לבדו לזה נקרא זה היום בעשור דמטרוניתא ורומז על זווגא דאמא כמבואר (שם) בזוה"ק אמנם עיקר הרצון ית' הוא שיהיה מנהיר האור ע"י עבודת אדם בכדי שיהיה נקרא על שם יגיע כפו של אדם ועל אור כזה שהוא ע"י יגיע כפיך רומז הזוה"ק חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה וכו' היינו כי זאת ההארה מתחיל באלו החמשה יומין שהם עלייהו דמלכא עד ההוא יומא דאתי עלה שהוא יום חמש עשר לחדש השביעי שנקרא ראשון כי בו מתחיל אור רצונו ית' להתגלות ע"י עבודת אדם כי סוכה מורה על הגבולים שמעמיד האדם מצדו ומקבל עליו עול מלכות שמים בבחירת רצונו הטוב וע"י זה זוכה שינהיר אצלו זה האור בקנין יגיע כפו ולזה מי שאינו נשרש מקדושת אבות ואינו עובד בזאת הקדושה א"א לו להגיע לזה האור לכך בועטים האומות במצות סוכה כדאי' בגמ' (ע"ז ג.):

פרק ב

איתא בזוה"ק (תצוה קפו:) כתיב בסכת תשבו שבעת ימים דא הוא רזא דמהימנותא והאי קרא על עלמא עלאה אתמר והכי תנינן כד אתברי עלמא אתמר האי קרא. כד שרא חכמה לנפקא מאתר דלא ידיע ולא אתחזי כדין נפיק חד משחתא ובטש וההוא חכמתא עלאה נציץ ואתפשט לכל סטרין ברזא דמשכנא עלאה וההוא משכנא עלאה אפיק שית סטרין וכדין ההוא נצוצא דמשחתא נהיר לכלא ואמר בסכת תשבו שבעת ימים וכו'. ביאור הענין כי הזוה"ק מבאר בזה איך יתכן שמבלתי גבול יסתעף דבר שהוא בגבול לזה כתב הזוה"ק כד שרא חכמה לנפקא מאתר דלא ידיע ולא אתחזי כדין נפיק חד משחתא ובטש וההוא חכמתא עלאה נציץ ואתפשט לכל סטרין ברזא דמשכנא עלאה אפיק שית סטרין וכו' היינו דנפיק חד משחתא היינו הקו המדה נפיק מבלתי גבול כלומר שרצונו ית' הבלתי גבול נתלבש ברצון כזה שיהיה נראה לעיני הבריאה שיש גבולים וע"י זה יהיה קיום להבריאה וכשהאדם יהיה בוקע בעבודתו אלו הגבולים אז יכיר האדם שכל הגבולים שלו יש להם מקום באור אין סוף הבלתי גבול כי לפי הסדר שהעמיד השי"ת בהויות עולם אינו כלל בכח זה הסדר לסבול האור הבלתי גבול וכמו שמצינו (חגיגה ב.) כשאמר הקב"ה יהי וכו' היה העולם מתפשט והולך וכו' היינו שהיה העולם מתפשט כ"כ עד שהיה חוזר ונכלל באין סוף והיה נתבטל הויות הבריאה עד שאמר הקב"ה די ומזה המאמר די נצמחו כל הגבולים ומחמת אלו הגבולים יתכן קיום הויות הבריאה. אכן אחר כל העבודות בהגבולים שפיר יכולין להגיע להאור הבלתי גבול כי כך העמיד רצונו ית' שאחר שילך האדם בסדר הגבולים מהמאמר די יהיה בוקע כל ההסתרות וימצא עצמו נכלל באור רצונו ית' הבלתי גבול. כי יהיה רואה מפורש שהגבולים שלו המה בעצמם נמי נכללים בבלתי גבול ולא שיש ח"ו מסך המבדיל, והגבולים מעלמא תתאה, נפרדים ונבדלים מעלמא עלאה, אלא שאין באמת שום פירוד ח"ו. וכל אלו הגבולים של עוה"ז נכללים המה באור אחדותו ית' הבלתי גבול. ובבית המקדש היה מראה זאת השי"ת מפורש גם בעוה"ז בעבודת יוה"כ שהכה"ג היה נכנס בעבודתו למקום הארון שאינו מן המדה שהוא בלתי גבול. והכרובים בנס היו עומדים שם. והגביל השי"ת זה המקום הבלתי גבול סביב בעשר קדושות שהן גבולים והדרגות זו למעלה מזו כמבואר. וזה הכל היו לבושים למקום הארון שאינו מן המדה. וזה רומז שאי אפשר להגיע לאור הבלתי גבול כי אם באופן שיבקע מקודם בעבודתו את הגבולים. ואחר שהגיע הכה"ג בעבודתו להמקום שאינו מן המדה אז היה מנהיר לו השי"ת שישראל עם כל הגבולים שלהם עלו במחשבה ונכללו ברצון אין סוף ית' הבלתי גבול. והיה מאיר לו כ"כ עד שהיה יכול להקריב בחוץ בזה שהיה שולח השעיר המדברה. לזה אומרים ביוה"כ ה' הוא האלהים. וכמבואר בזוה"ק (משפטים קח:) בההוא זמנא אז תחפוץ זבחי צדק בגין דהא כדין יתחבר כלא בחבורא חדא ויהיה שמא שלים בכל תקונוהי וכדין קרבנא להוי שלום לה' אלהים דהשתא אלהים לא אתחבר לקרבנא דאלמלי אתחבר ביה כמה אלהים יסלקון אודנין וכו' דקלופא קודם למוחא אבל בההוא זמנא אקדים מוחא לקליפה וכו' היינו שהיו רואים אז מפורש שכל ההגנות המה רק מהשי"ת לבדו כי יהיו מכירין בכל הלבושים איך ששוכן בהם השי"ת וזהו ה' הוא האלהים שנתגלה מפורש בעבודת כה"ג ביוה"כ ואחר יוה"כ מתחילין החמשה ימים עליה דמלכא כמבואר בזוה"ק (מובא לעיל) היינו שזה האור מתחיל לזרוח לישראל ע"י עבודת יגיע כפם עד שזוכים להארת מצות סוכה שהוא נגד הארת יוה"כ. כי ביוה"כ היה האור בהתגלות בלי שום התלבשות כי בו היה עיקר העבודה במקום שאינו מן המדה וגם אינו נחשב מן מנין ימי השנה כדאי' בגמ' ונקרא יום אחד כדאי' במדרש (בראשית רבה פ"ב) והיו מזכירין בו השם המפורש ג"כ בלא התלבשות והארת סוכה הוא להיפך ממש כי סוכה היא בעלת גבול בשיעור ארכה ורחבה וגבהה. וכן בזמן נאמר בסכת תשבו שבעת ימים. וכן מקריבים שבעים פרים נגד ע' אומות. וזה הכל מורה שאוחזין את האור בלבושים בזה החג ולכך נאמר על זה החג ועמק סוכות אמדד. היינו כי מצות סוכה מרמזת על כל גבולי המדות ולזה הוא מצותה שיהיו כוכבים נראים בתוכה להורות שמכירין בכל המדות והגבולים שעיקר קביעות מקום ישראל הוא למעלה בבלי גבול ולכן מצינו בגמ' (סוכה ד:) שלמידין שיעור סוכה ממקום הארון אף שהארון הוא למעלה מהגבול שאינו מן המדה וסוכה רומזת על כל הגבולים ומה שייכות זה לזה. אמנם באמת יש להם שפיר שייכות אהדדי כי כל המדות והגבולים שמרומז בסוכה נכללים המה בבלתי גבול כענין שמצינו (בזוה"ק שם) בסכות תשבו והדר ישבו קדמאי לאושפיזין היינו האור הבלתי גבול ותניינא לבני עלמא היינו שאי אפשר להגיע לאור הבלתי גבול כי אם ע"י עבודה בסדר הגבולים כי אח"כ מראה השי"ת אשר באמת נכללים גבולי ישראל ברצון עליון ית' הבלתי גבול וכל אותו הגוון הנראה בהם כמו גבול הוא כענין כל ההשפעות ששופע השי"ת לזה העולם שאצלו ית' במקומם הרמתה המה רצון פשוט בלי שום לבוש רק כשיורדין לזה העולם נתלבשו בלבוש גשמי כי אין בכח זה העולם לקבל רצון פשוט בלי לבוש גשם כמו כן הם גבולי הלבושים של ישראל שבאמת נכללו ישראל עם כל הלבושים והגבולים שלהם ברצונו הפשוט ית' שהוא בלי גבול ואין סוף אלא מאחר שמוכרח להיות מצד היות עוה"ז לבושים וגבולים לכן נתלבש הרצון הפשוט ית' בעוה"ז בלבושי הגבולים ומחמת זה נכללו גם ישראל בזה הרצון שיהיה בלבושי גבולים אבל בשרשם העליון המה בלי גבול ואין סוף:

פרק ג

הנה לאחר הגורל שהי' ביוה"כ נצטוו ישראל לישב בסוכה וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצלל"ה שכל מקום שישראל זוכים ומנצחים את האומות אז צריכין ישראל לברר א"ע במצות סוכה וכמו כן מצינו גבי יעקב אבינו לאחר הניצוח שהיה לו נגד האומות נאמר ולמקנהו עשה סכות וכן לאחר שנצחו ישראל את מצרים נאמר ביציאתם ויסעו מרעמסס סכותה וגו' וכד' כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו' והענין הוא כדכתיב בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו היינו אף שנראה לעיני אדם שכל זכות הגורל הוא בדרך מקרה ח"ו לא במשפט אבל באמת מה' כל משפטו כי מאחר שיודע השי"ת שישראל יבררו א"ע אח"כ במשפט לכן המשפט הוא אצל השי"ת שיזכו ישראל את הגורל גם קודם ברורי עבודתם אכן נתעורר נגד זה קטרוג מאחר שכל הזכיה של ישראל בהגורל הוא משום שמאמין להם השי"ת שיבררו א"ע אח"כ אף שעכשיו אינם מבוררין עדיין כי הם משוללי כלים לברד אולם אח"כ כשיגמור השי"ת אצלם הכלי לברר יהיו הם מוכנים לכל מיני בירורים א"כ מדוע אינו מאמין השי"ת גם לאומה אחרת ויתן להם כלי לברר א"ע וכן היה הקטרוג עוד בהתחלת הבריאה על צורת האדם מאחר שכל בריאת צורת האדם הוא רק כדי שיברר ויעלה את כל הבריאה נוכח השי"ת פב"פ ועל זה האדם בעת שהוא נולד הוא קטן בדעת וכל השלימות הוא משיג רק אח"כ כשנתגדל ובא בימים אז נעשה כלי לברר וכל שאר הברואים אותו השלימות שיש להם בסופן נולד עמהם מיד בהולדם כמ"ש במד"ר אמור שור בן יומו קרוי שור משא"כ האדם ובכ"ז מאמין השי"ת להאדם בהתחלה שיהי' מברר אח"כ א"ע לכן היה הקטרוג מה אנוש וגו' וכן היה הקטרוג ביציאת מצרים כד' בגמ' הללו וכו' והללו וכו' כי ישראל לא היו מבוררין עדיין רק השי"ת האמין לישראל כמו שנאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וגו' ועל זה נתעורר קטרוג מדוע מאמין כ"כ השי"ת בישראל ונגד זה צריכין באמת לברורין גדולים וכמו כן לאחר שזכו ישראל את הגורל ביוה"כ והכה"ג היה מראה אור בהיר בכל הלבושים והיה שולח את השעיר המדברה להראות בזה שבכל הסתרות רואה הכבוד שמים ובכל הלבושים שוכן השי"ת והראה מפורש ד' הוא האלהים ונגד זה נתעורר קטרוג הלא כל הכבוד שמים שיכולין להכיר במדבר זה הוא רק כדכתיב ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה ובכ"ש כזה יש לאומות ג"כ אחיזה וכדאי' (בגמ' מנחות ק"ח) דקורין לי' אלהא דאלהיא וא"כ איזה הבדל יש בין ישראל לאומות עו"ג הלא מצינו שדוד המלך ג"כ אמר הודו לאלהי האלהים אמנם באמת יש חילוק גדול כי ישראל אומרים ד' הוא האלהי' היינו אף ששוכן השי"ת בכל הלבושים מ"מ אין אנו נוטלים ההגנה משום לבוש רק מעצמות שם הוי' אבל האומות אומרים אלהא דאלהיא היינו שנוטלים כל ההגנה שלהם רק מהלבושים בלבד לכן לאחר זכות הגורל של יוה"כ צריכין ישראל לכנוס לסוכה שהכוכבים נראים בתוכה וזה הוא עיקר ההבדל והבירור הגמור בין ישראל להאומות כי ההגנה של אומות נקרא בית שאין כוכבים נראין בתוכו משום שמסתיר מאד אבל סוכה שהכוכבים נראים בתוכה רומז שישראל בוקעין בעבודתם כל ההסתרות ומגיעים לאורו ית' שהוא בלי גבול לכן הוא מצות סוכה נמי בזמן האסיפה שמורה על גמר השלימות והוא כדאי' (בזוה"ק יתרו ע"ט) באתר דשלימותא אשתכח תמן דחילו אשתכח וכו' כי קודם האסיפה אל הבית אז קודם שבאו אל תפיסת אדם המה עדיין כל הדברים בבחינת עיגול כי גבי השי"ת הוא הכל בעיגול שאין שום מדה מתפשטת א"ע להקצה רק שכל המדות המה ממוזגין שוה בשוה חסד הוא ממוזג בגבורה וגבורה עם חסד אבל בזמן האסיפה שבאו בתפיסת אדם שקובע האדם אצלו להיות נקבע במדתו והמדה של אדם הוא יציאה אל הקצה וכאשר יוצא האדם מן המרכז ונוטה לאחת הקצוות אז צריך האדם לראות שלא יתרחק כ"כ עד שלא יראה עוד את נקודת המרכז וכמו שמצינו בטלית עגול שאינו מחויב בציצית וב"ד כנפות חייב בציצית כי כנף מורה על יציאה להקצה אזי צריכין ציצית להסתכל היטב לנקודת המרכז. כמו כן כשמאסף אדם כל העבודות משנה שעברה וקובע אותם אצלו צריך לישב בסוכה שהכוכבים נראין בתוכה ולכן מסככין בפסולת גורן ויקב וזה הוא כמבואר בהאר"י הק' ז"ל שעל הפרי שורה השם הויה ועל הקשין שהן הפסולת שורה אהי' דאנא זמין לאולדא היינו שלעתיד יתן השי"ת גם את הפסולת הזה אל תפיסת אדם אבל כעת אינו עדיין בתפיסת אדם לכך מסככין כעת באלו הפסולת והקשין את הסוכה להורות שמכיר היטב האדם שאין לו מצדו שום כח בכל מה שאסף לעצמו רק הכל הוא בידי השי"ת וזהו עצה טובה לאדם שיחזיר הכל להשי"ת וע"י זה יתוסף לו בכל פעם כח חדש לעבודה ולזה נקרא נמי זה החג זמן שמחתינו כי כיון שישראל מחזירין הכל לההתחלה להשם אהיה דאנא זמין לאולדא מחמת זה נתרבה השמחה וע"ד מאמרם ז"ל (מדרש שמיני ובגמ' מגילה) אין והיה אלא שמחה וכו' כי והיה רומז על זה שלא מסר עדיין השי"ת לידו של אדם רק שזמין ליתן ומאחר שהוא עדיין בבחינת דאנא זמין לאולדא וגבי השי"ת יש עד אין שיעור ליתן עד בלי גבול. אבל ויהי איתא במדרש (שם) אין ויהי אלא לשון צער כי ויהי מורה שכבר הוא ביד האדם ומה שבא ברשות אדם נתיישן והטובה הוא בצמצום הגבול ועלול להפסד. ולזה איתא בגמ' (ברכות י"ח) ברכת המזון לאחריה עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו כי קודם שנתעכל המזון יכול עדיין לברך ברכת המזון היינו שיכול עוד להמשיך אור לאותו המזון אבל לאחר שנתעכל המזון ונבלע באברי הגוף שוב אין ביד האדם להמשיך אור לזה המזון. כי ענין ברכת המזון הוא שהאדם מושך אור לתקן המאכל ומה שכבר נבלע אצלו שוב אין בידו לתקנו ולכן נמי מסככין בפסולת גורן ויקב שלא בא עדיין בתפיסת אדם שזה הוא עצה שבהגמר יחזור האדם תמיד לההתחלה:

פרק ד

בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת. בזוה"ק (שם) מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא ומאן דליתא מגזעו ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא וכו'. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה כמו שמצינו חילוקי הנאה בצרכי הגוף שיש דברים שהאדם נהנה מהם ע"י שמכנים אותם בקרבו כגון אכילה ושתיה ויש דברים שאינו מכניס אותם לגופו כי אם שנהנה מהם ע"י שמגינים עליו כגון בית ומלבושים שהם נמי לקיום הגוף כן העמיד השי"ת בהקדושה נמי דברים שנעשה מהם אור פנימי שמאירים להאדם העושה אותם כגון כל מצות עשה ויש נמי דברים שכל ההנאה מהם הוא בזה ששובת מהם לבלתי יעשה אותם אזי מאירין המה להאדם באור מקיף כי מזה שרואה נגדו מה שהוא בלא תעשה מכיר שהוא חסר שלימות מלקבל אותם כי אם יקבלם יתגברו עליו להחשיך ולהסתיר בעדו וממילא מכיר נמי שמצד השי"ת שברא אותם נמצא גם בהם כבוד שמים כי כל מה שברא הקב"ה. לכבודי בראתיו וגו' וכמאמרם ז"ל אל יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר אלא אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי היינו משום שחסר לי כלי לקבל דברים כאלו אני צריך לשבות מלקבלם ומחמת זאת השביתה נעשה הגנה לאדם בבחינת אור מקיף וההגנה הכוללת מכל שס"ה לא תעשה נקרא סוכה לזה נאמר כל האזרח בישראל ישבו בסכות משא"כ או"ה עו"ג אינם יכולין לקיים מצות סוכה כי אין יכולין לשבות כמאמרם ז"ל (סנהדרין נח.) עכו"ם ששבת חייב וכו' שנאמר יום ולילה לא ישבותו היינו כי כאשר מראה להם השי"ת שרצונו לשבות אז נתבטלו לגמרי לזה איתא בגמ' (ע"ז ב) שהבירור האחרון יהי' מצות סוכה והם כשיכנסו לסוכה יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שיצאו מן הסוכה וזאת היציאה נחשב לשביתה אז בעוטי מבעטי כי רק ישראל משום שאין להם שום רצון אחר רק רצונו ית' לזה הם נמשכין אחריו תמיד כשמנהיר רצונו ית' לכנוס לסוכה יכנסו וכשמנהיר להם רצונו ית' לצאת יצאו מאי נ"מ איכא מאחר שכל חפצם הוא רק רצונו ית' וכשם שנקבל שכר על הכניסה כן נקבל שכר על היציאה אבל אוה"ע עו"ג כל חפצם רק להתפאר שיש בהם כח לפעול עבודה לזה אף שנכנסו מקודם לסוכה כי הכניסה נחשב פעולה ועבודה אבל כשמראה להם השי"ת שרצונו לצאת זאת היציאה נחשב בדעתם לשביתה אזי בעוטי מבעטי ומזה הוברר גם למפרע שכל כניסתם להסוכה לא היה נמי לקיים רצונו ית' כי אם בהתגלות לבם ובאמת כל פעולתם הוא נמי רק כמעשה אצטבע בעלמא וכדאי' בגמ' (פסחים פ"ז) גפא דרומא בהא סלקינן ובהא נחתינן היינו בזאת הדעה בעצמה שרוצים לפעול ההיפך מרצונו ית' ולהרע לישראל אוחז אותם השי"ת למעלה מדעתם ומסבב להם שיעשו דוקא רצונו ית' בעל כרחם שלא כרצונם אבל מישראל הוא עיקר רצונו ית' כדכתיב למען ידעו וגו' היינו שיהי' אצלם הכרה מדעת ועל זאת ההכרה מדעת רומז מצות סוכה שיהיו מבחינים מדעתם הגנת השי"ת כי הגנת הבית אין אדם מבחין כלום ממה שמגין עליו כי אינו רואה מה שבחוץ ע"י קורות הבית אבל ההגנה מסוכה שהסוכה צריך שיהיו כוכבים נראים בתוכה להורות שמבחין האדם ומכיר בדעתו שהסוכה מגינה עליו מהאוירים שמבחוץ כדכתיב וסוכה תהיה לצל יומם למחסה ולמסתיר מזרם וממטר ולזה כל האזרח בישראל ישבו בסכות כי דוקא ישראל יש להם הגנה מהשביתה כמבואר. וענין זאת ההגנה הוא כדאי' בזוה"ק (אמור צ"ד ובכמה דוכתי) בששת ימים וגו' לא כתיב אלא ששת ימים וגו' לרמז על הששה מדות שהעמיד השי"ת כד' לך ד' הגדולה והגבורה וגו' ומאלו המידת נסתעפו התפשטות כל הכחות שהם מנגדים והופכים זה לזה כי כל כח מנגד לחבירו וחפץ להתגבר על זולתו וכח האדם הוא מצער מכולם כי קטן הוא ואחור לכל מעשה בראשית וע"י שישראל שובתים מפעולתם כפי הארת רצונו ית' כך שובתים נגדם נמי כל הכחות מפעולתם לבל יהי' ח"ו שום נזק גבי ישראל נמצא שגבי ישראל נתחזק ע"י השביתה קיום הויותם ביתר שאת וזהו הענין דאיתא בזוה"ק מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסוכות תחות צלא דמהימנותא היינו כי אמונה הוא מלשון כאשר ישא האומן את היונק כלומר שישראל אינם אוחזים שום לבוש בקביעות גמור אלא שנמשכין אחר הנהגת רצונו ית' וזהו ענין אמונה כמאמרם ז"ל הרוצה לחיות יחזיק באמונה יתירה היינו שיאמין כ"כ עד שאפילו מה שנראה לפי עיני השכל שנמנע מלהאמין בכל זאת הרוצה לחיות צריך לקבוע בלבו אף אמונה יתירה כזו אף שרואה בקביעות איזה סדר עכ"ז צריך האדם להאמין שברגע אחרת יראה לו השי"ת סדר אחר ועד היכן יש אמונה בלב ישראל אף כשרואין סדר אחד שהוא בקביעות ומכירין הכ"ש היוצא ממנו עכ"ז מאמינים ישראל היטב שהשי"ת הוא כל יכול לשנות זה הסדר שהוא עכשיו בקביעות ולהראות להם סדר אחר וליתן להם שכל חדש שיבינו הכ"ש היוצא מזה הסדר שהוא ההיפך מסדר הקודם ומאחר שיש בישראל אמונה כזו לזה כל פעם שמנהיר להם השי"ת רצונו כך המה נמשכים אחריו אם מראה להם השי"ת רצונו שיפעלו המה מוכנים בכל נפשם לעשות וברגע האחרת כשמנהיר להם השי"ת לשבות מוכנים המה לשבות ואינם מבעטין ח"ו וזהו מאן דאיהו שרשא וגזעא קדישא דישראל יתיב תחות צלא דמהימנותא וזה הוא כענין שנאמר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה היינו שלא היה עדיין שום תקיפות לישראל כי מעט מזער היה להם אז אחיזה במעשה המצות וזהו בארץ לא זרועה בכל זאת זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי היינו אמונה בקביעות שהיה בלבבם כדאי' ויאמינו בד' ובמשה עבדו ועל זאת האמונה רומז סוכה שנקראת צלא דמהימנותא וזהו נמי ענין הסוכה שנאמר גבי יעקב אבינו דכתיב ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית וגו' כי יעקב אבינו היה צריך אז לברר עצמו בסוכה כדאיתא בתזוה"ק (תיקון סה. צא ותיקון יג לא) ויעקב בההוא ירכא אתמר ביה והוא צולע על ירכו דפרח מיני' יו"ד ואשתאר עקב ורזא דמלה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב וכו' היינו כי יעקב הוא יו"ד עקב ויו"ד רומז על חכמה עלאה כדאי' בזוה"ק היינו שישראל מקבלים כל התקיפות מחכמה עלאה בבחינת עקב שהיא סופא דדרגין ע"י גודל צמצומים ובירורין כמו שמצינו בקדושת שבת שרומז על תקיפות עצום מחכמה עלאה שיהי' לעתיד שלא יצטרך למעשה ידיך וכמאמרם ז"ל (שבת ל:) עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת ועכשיו מקבלים ישראל זאת התקיפות בעקב ע"י גודל צמצום שלא יפעלו כלום אף מה שנצרך להם כעת וזה הצמצום נקרא יעקב שמקבל כל התקיפות והקדושות עכשיו בעקב דוקא ואז בעת המלחמה שהי' ליעקב עם הס"ם שרו של עשו פרח היו"ד מיעקב היינו שנסתר ונתעלם ממנו אז כל התקיפות שהי' לו בהשורש מחכמה עלאה ואשתאר עקב כלומר שלא נשאר אז גבי יעקב אבינו רק הצמצום לבד בלא שום הארה מאור שרשו ועל זה העת החשך נאמר ויותר יעקב לבדו שנישאר לבדו בלא שום סיוע מהתקיפות שבשרשו העליון וזה הוא נמי דאיתא שם פרח יו"ד מבית ונשאר בת וזה רומז שנעלם ונשכח ממנו אז איך העקב הוא באמת בית והיכל לרצונו ית' ומחמת זה היה מקום לקטרג עליו כי טענת המקטרג היה כיון שאין ליעקב לעת עתה שום בטוחות חזק שתהיה מבוררת לסמוך ולבטוח עלי' רק כל הבטוחות שלו הוא כעת שהורתו ולידתו בקדושה א"כ הרי לעשו יש נמי בטוחות כזאת שנולד נמי מיצחק ורבקה וכמו שנאמר עליו שוכני בחגוי סלע אומר מי יורידני ארץ וזהו דאיתא שם (תיקון סה צא) ויותר לבדו ובההוא זמנא נצח לי' ס"ם וכו' דפרח יו"ד מגיד הנשה דאיהו יו"ד מיעקב ואשתאר איהו עקב וכו' ולכן הצריך השי"ת לברר אז ולהראות ההבדל והחילוק בין יעקב לעשו וכדאי' בזוה"ק (וישלח קע) ויאבק איש עמו וכו' ההוא מלאך שרו של עשו היה ואיהו ס"ם בגין כן דינא הוא שיעלה אבק ברגליו עד כסא הכבוד שהוא מקום המשפט וכו' דא אבק דאשתאר מן נורא דלא עביד איבין לעלמין וכו' מבאר בזה הזוה"ק אשר זאת בעצמו היה הבירור האמיתי שהראה השי"ת ההבדל והחילוק בין יעקב לעשו שגבי יעקב אבינו אף שהי' נסתר ונעלם ממנו האור כ"כ עד שהיה נראה בעיני עצמו לאבק דלא עביד איבין לעלמין היינו שאין לו עוד שום צמיחת ישועה ח"ו. בכל זאת לא היה מייאש בעצמו ח"ו והיה בוטח בה'. וזהו כוונת הזוה"ק שם שעלה אבק רגליו עד כסא הכבוד וכן פעל יעקב אבינו בלב זרעו עד עולם בזה שעלה אבק רגליו עד כסא הכבוד. שיהיה תמיד בטוחות בלבב ישראל בקביעות אשר אף מי שהוא בדרגא הנמוכה ביותר מ"מ לא יסור ח"ו בטחונו מה' ויהיה יודע בטח שיש לו ג"כ דרך לעלות עד כסא הכבוד. אבל עשו כשראה שמת אאע"ה אמר גם באותו זקן פגע מדת הדין כדאי' במדרש (תולדות) מיד כפר בעיקר ואמר לית דין ולית דיין וזה היה הבירור האמיתי שיש חילוק והבדל גדול בין יעקב לעשו כי לזרע יעקב אין לעולם שום קשיא ותרעומות על הנהגתו ית' ח"ו ומאמינים ובוטחים בו תמיד. וזהו דאיתא בתזוה"ק (שם) ויעקב בההוא ירכא אתמר ביה והוא צולע על ירכו דפרח מיני' יו"ד ואשתאר עקב וכו' ושם בתיקון (יג) מסיים כד אשתלימא סוכה בירך דילה אתמר ביעקב ויבא יעקב שלם וגו' הה"ד ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית כיון דאתא יעקב תמן מיד ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית בת יו"ד מיד אשתלים יו"ד בעקב ואתעביד יעקב ודא הוא דאמר קרא ויבא יעקב שלם וכו' היינו לאחר הבירור המבואר לעיל שנתבררו ישראל שהם נמשכין תמיד אחר רצונו ית' ואין להם לעולם שום קשיא ותרעומות ח"ו על הנהגת רצונו ית' וזה הבירור נקרא ויעקב נסע סכותה אזי החזיר לו השי"ת כל התקיפות מהחכמה עלאה וחזר יו"ד לבת ונעשה בית וזהו ויבן לו בית ויו"ד לעקב ונעשה יעקב והשיג כל השלימות בחזרה כדאי' ויבא יעקב שלם וגו' כן מברר השי"ת תמיד את ישראל נגד קטרוג האומות כ"ש בהנסיעה הראשונה ממצרים שהיה אז קטרוג הללו וכו' והללו וכו' נאמר ויסעו מרעמסס סכותה להורות שהמקום של ישראל הוא באוירא דעלמא ואין להם שום קביעות מקום מבלעדי רצונו ית':

פרק ה

והנה זה החג נקרא זמן אסיפה להורות שאחר כל הבירורין צריכין לחזור מחדש אל ההתחלה כדכתיב ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה וכו' כי כל הבירורין צריכין לילך דרך שלש רגלים. והבירור הראשון של אדם צריך שיהיה במקום שהוא מקבל. שלא יקבל שום דבר שהוא ח"ו נגד רצונו. וזה הבירור הוא בפסח שאז הוא הבירור על הקבלה. וזה הבירור הוא הכנה לבא אל צורת אדם שיהי' בשלימות כי עדיין היה הקרבן עומר מאכל בהמה ולזה צריכין הכנה כדי להגיע אל צורת אדם וזהו בשבועות שיכולין אז להקריב שתי הלחם מחטים שהוא מאכל אדם ואח"כ כשמאסף האדם אצלו כל העבודות ואז הוא כדאי' במדרש אימתי בעה"ב עומד על הכרי לא בשעה שזורע ולא בשעה שקוצר כי אם בשעת הכרי ואז יכול האדם לחשוב בנפשו שיש לו כבר סדר בקביעות לזאת הוא המצוה לישב בסוכה היינו בצלא דמהימנותא ולידע ברור שאין שום קביעות אצל השי"ת וכמו דאיתא בזוה"ק (וירא קט) והוא מסבות מתהפך בתחבולותיו וגו' הקב"ה מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא ולבתר דחשיבו בני נשא דיתקיימון אינון עובדין קוב"ה מהפך לון לאינון עובדין מכמה דהוה בקדמיתא וכו' היינו כי כשהאדם מחשב בנפשו שאוחז בידו סדר בקביעות בהנהגת השי"ת אזי שולל השי"ת את רצונו מזה הלבוש ואז נתבטל זה הסדר כי כל הלבושים הם רק מצד האדם כי מצד השי"ת אין שום לבוש כי מה אכפת לי' להקב"ה לשוחט מן הצואר או לשוחט מן העורף כדאי' בגמ' רק האדם צריך לישב בצלא דמהימנותא שלא לאחוז שום לבוש בקביעות כי אם שיהיה נמשך תמיד אחר הארת רצונו ית' לזה צריכין בזה הזמן שהוא זמן אסיפה לישב בסוכה:

פרק ו

כתיב ואברהם זקן בא בימים וגו'. איתא במדרש תנחומא כיון שראה הקב"ה שהיה מבקש זכות שלא להחריב את העולם התחיל משבחו ואומר לו יפיפית מבני אדם וכו' אמר לו איזה היופי שלי אני ובני נכנסין לעיר ואין בני אדם מכירין בין אב לבן אמר לו הקב"ה והדר זקנים שיבה לכך נאמר ואברהם זקן וכו'. להיות שהאבות הן הן המרכבה כדאי' בגמ' ואברהם אבינו היה לבוש וכלי פעולה לחסדו ית' כדאי' בזוה"ק (הקדמה ג:) אימתי ההוא מפתחא פתח תרעין ואזדמן לשמושא ולמעבד תולדין כד אתא אברהם דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ותנינן באברהם ומה דהוה כלא סתים במלת ברא אתהדרו אתוון לשמושא ונפק עמודא דעבד תולדין וכו' וי"א דנטיל קב"ה מי ושדי באלה ואתעביד אלהים ונטיל קב"ה מה ושדי באבר ואתעביד אברהם וכו' פירוש שעיקר היסוד והתכלית המכוון מבריאת העולם נפתח ויצא לאור ע"י אברהם אבינו ע"ה כי קודם אאע"ה היה השער והפתח מדרך ד' סגור וחתום והיה נראה שאין שום חיבור ח"ו מהשם מ"י לאלה היינו שכל התפשטות עוה"ז נפרדים המה ח"ו ואין להם התקשרות עם השי"ת אכן אאע"ה הוא היה הראשון שפתח זה השער לה' והראה בעולם את הדרך מסדר עבודה וזה הדרך הוא כדכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וע"י אותו הדרך יהיה ניכר בזה העולם החיבור ממי לאלה. וכל מי שילך דרך אותו השער יהיה מכיר שפיר בהבנת תפיסתו ההתקשרות שיש להשי"ת עם הבריאה שלא השליך השי"ת את הבריאה ממנו ומעולם לא עזב אותה עדיין מידו אפילו רגע אחת ח"ו וזה השער לה' צדיקים יבואו בו נתגלה ע"י אאע"ה שדוקא ע"י סדר עבודה בזה הדרך יהיה ניכר התקשרות השי"ת עם הבריאה והזווג יהיה בשלימות הגמור. לכך אמר אאע"ה איזה היופי שלי כלומר כיון שכל עסקי בזה העולם הוא להיות כלי פעולה שיתפרסם ע"י אור חסדו ית' וכיון שאין לאל ידי להופיע אור בהבריאה שיבינו גם המה בתפיסת דעתם עוצם הבהירות מחסדו ית' כמו עוצם הבהירות המנהיר בהבנת תפיסת דעתי. א"כ אין הכלי פעולה שלי בשלימות הגמור ומה גם לאחר כמה דורות כשיתמעטו הלבבות ויקטן הדעת בהבנת אור חסדו ית' ולא יהיו עוד מכירין אותי ע"י זה יהיה נגרע הלבוש והכלי פעולה שלי ג"כ כי יהיה מוכח גם למפרע שהיה חסרון אצלי וזהו שאמר אני ובני נכנסין לעיר ואין בני אדם מכירין בין אב לבן היינו כי כלי פעולה בשלימות הוא רק באופן שיכול להופיע אור בהבנת תפיסת הבריאה עד שנפשות אחרות יבינו נמי ויכירו באור חסדו ית' ממש כמו שהופיע השי"ת אצלו בלי שום מגרעת ואם יגרע מעט הכרה שוב אין כלי פעולתו בשלימות לזה השיב לו השי"ת ממך מתחיל הזקנה היינו הגם שאין זאת בכחך להופיע הכנה בתפיסת הבריאה בחסדו ית' שיהיה מנהיר אצלם ממש כמו בהבנת תפיסתך בכל זאת אין הכלי פעולה שלך נגרע כלום כי ממך מתחיל הזקנה וזקן הוא זה שקנה חכמה וחכמה הוא למעלה הרבה מהמדות כי כל פעולת המדות הוא רק כפי אשר קובעת בעולם מאור מדתה וכמו שהיא קובעת כך היא פעולתה ג"כ נמצא שכל פעולתה הוא בצמצום הגבול רק כפי מדת הכלי. משא"כ פעולת החכמה הוא בלי גבול ואין סוף כי אור החכמה אינה נגבלת בצמצום כלי מדה כי חכמה רומזת על התשוקה ואהבה הנשאר גבי המשפיע שחפץ להשפיע יותר. רק מסבת קטנות כלי המקבל נקצר יד המשפיע מלהשפיע ביותר. ומחמת זה נשאר תמיד בלב המשפיע חשק ואהבה להשפיע עוד. וכן נשאר בהמקבל נמי תמיד תשוקה שיתרחב גבולו וכלי מדת קיבולו בכדי שיהיה בכחו לקבל אור יותר. ולהזווג מאלו שתי התשוקות מרמז החכמה שהוא למעלה מן המדות כי רצון ותשוקה עולה עד אין סוף ואינו נגבלת בשום מדה מן המדות ולאהבה ותשוקה כזאת שמרומז בחכמה היה אאע"ה לבוש וכלי פעולה שיהיה ניכר על ידו גם אותה התשוקה ואהבה הנשארת בהנותן ית'. וזהו שהשיב לו ממך מתחיל הזקנה כי זקנה הוא שערות. ושערות רומזין לזאת התשוקה ואהבה הנשארת גבי המשפיע לזה הם גדלים תמיד סביב כלי ההשפעה. ונקראים מותרות המוחין. והחיים שבהם הוא בצמצום מאד לזה כאשר חותכין אותם אין מרגישין בהם שום כאב. רק כאשר יתלשו אותם משרשן מרגישים בהם כאב. והוא מפני שכל החיים שלהם הוא רק בשרשם ורומזין על אהבת רצונו ית' הנשאר בשורש המקור ית' להשפיע עוד. אם לא היה סבת החסרון מהמקבל שהוא משולל כלי קיבול הגם שאינו ניכר על הגוון זאת התשוקה ואהבה הנשאר בשורש המקור. אכן הוא עד אין סוף וזהו שהשיב לו הקב"ה ממך מתחיל הזקנה כלומר שאתה הוא הלבוש וכלי פעולה לזאת האהבה והתשוקה הנשאר בשורש המשפיע ית'. שאי אפשר עוד לבוא בהתלבשות תפיסת המקבלים. וזהו דאיתא שם אמר לו רבש"ע עשיתני דוגמא היינו כיון שאין שום תפיסה באותה האהבה והתשוקה שהוא בהשורש. א"כ מה ארויח בזה ואיזה כלי פעולה יתכן שיהיה בתשוקה כזאת. א"ל הקב"ה עטרת תפארת זקנים והדר זקנים שיבה היינו שהשיב לו שזו האהבה הנשאר בהרצון ית' להשפיע והתשוקה שיש בהמקבל יותר לקבל הוא גבוה במעלה הרבה יותר מהשפע הנגבלת כבר בהבנת תפיסת המקבל. כי הזווג מאלו השנים הוא עד אין סוף ונעשה מזה להאדם עטרת תפארת לראשו. והדר לכל גופו בבחינת אור מקיף. וזהו כל הענין מי"ג תקוני דיקנא שאמרו ז"ל שאינן חוזרין ריקם והוא מפני שרומזין על אהבת הרצון והתשוקה הנשאר ברצונו ית' להשפיע כל מיני חסדים טובים וזאת האהבה היא בלי גבול וא"ס לזה אין חוזרין ריקם. וזהו שהשיב לו השי"ת עטרת תפארת זקנים היינו שמזאת התשוקה הנשארת בלבבך שאתה משתוקק להופיע הבנה בדעת הבריאה שיכירו היטב באור חסדו ית' וכל המניעה הוא רק מחמת קטנות תפיסתה מזאת התשוקה שלך יהיה נשאר גם בהבריאה תמיד תשוקה ורצון. ובזה החשק של הבריאה ותשוקתה יש יקרות גדול יותר ממעלת הבנת השגת תפיסתה בחסדו ית' וזהו עטרת תפארת וגו' כלומר שהיקרות מזאת התשוקה הוא גבוה במעלה כמו העטרה שהיא למעלה מן הראש ומקיף אותו ולזאת התשוקה היה אאע"ה לבוש כלי פעולה ומתשוקה כזאת לא יגרע לעולם אף אחר שיוקטן הדעת כי באמת מנהיר לעולם מהכלי פעולה של אאע"ה אהבה עזה ותשוקה נפלאה לאורו ית' בלבבות ישראל אף בעת שאין להם שום השגה בתפיסתם כי רצון וחשק הוא בלי גבול ואין סוף לעולמי עד:

פרק ז

בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים וגו'. בזוה"ק (שם) כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל יתיב תחות צלא דמהימנותא ומאן דליתא מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא וכו'. וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שאי אפשר להיות בנייחא מזה החג רק מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא אבל מי שאינו מהשורש א"א שיהיה בנייחא מזה החג כי זה החג מורה על צלא דמהימנותא וענין צלא דמהימנותא הוא כמבואר בזוה"ק (תצוה קפג:) כד נפקי ישראל ממצרים לא הוו ידעי עקרא ורזא דמהימנותא אמר קב"ה יטעמון ישראל אסוותא ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא כיון דאכלי מצה דאיהו אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא וכו' היינו כי אכילת מצה מורה שהיו מקבלים השפעתו ית' באותו הבהירות ממש כמו שמאיר אצלו ית' וזה הוא שלא החמיצו כלומר שלא נתערב בקבלתם שום פעולת אדם שיהיה מסתיר בעדם עוצם הבהירות מהשפעתו ית'. ואכילה כזאת הוא למעלה מתפיסת אדם לזה נקרא בזה"ק אכילת מצה מיכלא דמהימנותא. ואחר כך כאשר נגמר קבלתם בשלימות כדכתיב באספך מגרנך וגו' אז יכול האדם לחשוב שכבר קיבל הכל לידו ולרשותו. לזה צריכין אז לישב בסוכה הנקרא צלא דמהימנותא היינו שימסור הכל בחזרה להשי"ת כלומר שיכיר היטב שצריך עדיין בכל רגע ורגע לחזור ולקבל מהשי"ת כי השי"ת לא עזב עדיין מידו שום דבר וכן הוא אחר כל בירורי אדם אזי בגמר תכליתן צריך להכיר היטב שגם אותו כח הבירור שהיה אצלו הוא נמי רק כחו ית' ואין לו לאדם בהם שום כח בפני עצמו כלום רק שצריך עוד בכל רגע ורגע להשי"ת ועל זאת ההכרה רומז מצות סוכה הנקרא צלא דמהימנותא שהוא בחג האסיף באספך וגו' ולכן הוא נמי המצוה לסכך בפסולת גורן ויקב לרמז בה שיכיר האדם אף באותן הדברים שהם כבר ברשותו ובתפיסתו יש נמי להשי"ת הנהגה עמו למעלה מהבנת תפיסתו ויכול להוכיח זאת מהפסולת. כי בכל השפעות יש מאכל אדם. וגם פסולת שאינו מאכל אדם. ועל האוכל יכול הצורת אדם להתגבר ולכלול אותו אל כח בחירתו ומחמת זה נקרא בזוה"ק (בלק קפח) נהמא דקרבא וכו' ועל הפסולת שאינו מאכל אדם אין בכח אדם להתגבר עליו ולכלול אותו בקרבו. ומזה יכולין שפיר להוכיח שיש להשי"ת בכל ההשפעות הנהגה גם למעלה מההבנה שבתפיסת אדם. כי אם לאו מהיכן הם הפסולת הלא מצד השי"ת אין שום פסולת ח"ו ורק מצד תפיסה הנמוכה של האדם נראה בזה העולם שיש פסולת הרי מוכח מפורש מאלו הפסולת אשר אפי' באותו השפע בעצמה שכבר קיבלה האדם אצלו לרשותו ולתפיסתו בה מנהיג נמי השי"ת עמו למעלה מהבנת תפיסתו כי באלו הפסולת אין להאדם בתפיסתו שום הבנה. לזה מסככין עמהם לרמז שמכיר האדם היטב איך שמגין עליו השי"ת למעלה מהבנת תפיסתו. כי כל הנאת האדם מפסולת גורן ויקב הוא רק בבחינת אור מקיף. שרומזין שמגין השי"ת על האדם למעלה מתפיסתו לזה מסכך עמהם להורות שמרגיש האדם ומכיר בזאת ההגנה כי בההגנה יש שתי עניני הגנה. יש הגנה הנקרא בית שאינו מרגיש כלל היושב בתוכו בהגנתה מהאויר שמחוץ מחמת עובי תקרת הבית המסתיר עליו וזה מרמז על הסתר חזק כ"כ שאין האדם מרגיש כלום בהנהגתו ית' וחושב שהנהגתו היא בקביעות מצדו. ויש ג"כ הגנה שנקרא סוכה שמרגישין הגנתה מהאויר שמבחוץ כי כוכבים נראים בתוכה וזה רומז שמרגיש האדם בהגנתו ית' שמגין עליו למעלה מתפיסתו ולזה איתא בגמ' עד עשרים אמה אדם יודע שהוא יושב בצל סוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע וכו'. והוא כי עיקר מצות סוכה הוא כדכתיב למען ידעו וגו' היינו שידעו וירגישו את הגנתו ית' ולמטה מעשרים מורה שמרגיש האדם בתפיסתו את ההגנה אבל כאשר מגביהין הסכך למעלה מעשרים זה מורה שאין בתפיסת אדם שום הרגשה באותה ההגנה. כי למעלה מעשרים מורה על למעלה מהתפיסה. ומאחר שאין האדם מרגיש בו וכל ענין סוכה הוא כדכתיב למען ידעו וגו' שידע האדם שכל הגנתו הוא רק מהשי"ת. וצריך נמי לדעת שגם למעלה מתפיסתו מגין נמי עליו השי"ת. וממילא יהיה נמשך אחר הנהגתו ית' בכל פסיעה ופסיעה. וזאת נקרא צלא דמהימנותא שלא יהיה להאדם שום סדר בקביעות רק לפי הבנת תפיסתו. אלא שידע ברור שרצונו ית' יכול להראות לו למעלה הרבה מההבנה שבתפיסתו. כדאי' בתזוה"ק (תיקון כא) איהו אומן ואיהו אמונה דיליה וכו' היינו שלא מסר השי"ת בזה העולם שום סדר שיהיה בקביעות אלא בכל רגע מראה סדר חדש. עד היכן שאפילו בסבת פרנסת אדם שאמרו ז"ל בגמ' (שלהי נדה) שצריך לעמול בשתי ידיו מ"מ צריך האדם לדעת ברור שאין לו בזאת הסבה שום קביעות. כי כל הסדר מאותה הסבה הוא נמי רק גבי השי"ת כי השי"ת יכול להראות לו אף בזאת הסבה בעצמה ג"כ סדר אחר מה שלא היה בהבנת תפיסתו כלל ברגע הקודמת. כי עצם הסבה הוא נמי רק בידו ית' ומנהיג עמה כפי רצונו. וכן הוא בדברי תורה כאשר נפתח לאדם איזה פתח בד"ת לא יחשוב שכבר יש בידו זה הפתח בקביעות כי השי"ת יכול להראות לו אח"כ שלא היה לו מלפנים שום תפיסה בדברי תורה וזה דאיתא בזוה"ק כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא היינו שהוא בנייחא מזאת האמונה להיות נמשך כך אחר רצונו ית' אבל מי שאינו משרשא וגזעא קדישא דישראל אין יכול להיות בנייחא מאמונה כזאת. כי נחשב אצלו זאת על דרך והיו חייך תלואים לך מנגד זה הקונה תבואה מן הפלטר וכו' אבל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא יש לו מזה בעצמו כל הנייחא כשמכיר שאין לו מצדו שום סבה בקביעות ואין לו שום בטוחות כי אם על השי"ת. וזאת נחשב אצלו כענין הכתוב אחזת ביד ימיני וגו' ולכן נאמר בתורה הטעם למצות סוכה למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים וגו' כי עיקר הגלות מצרים היה זה שהיו משוקעים שם מאד עד שהיה נראה לישראל שיש להם קביעות גמור בכל הדברים ולזה לא היה עבד יכול לברוח משם כי היה נראה לו שנקשר שם כל חיותו ולכן כאשר הוציאם משם נאמר ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה וגו' וזהו כי בסכות הושבתי וגו' להורות שידעו ויכירו היטב שאין בזה העולם קביעות בשום דבר להיות משוקע בו כי סכותה הוא המקום של יעקב אבינו שנאמר עליו ויעקב נסע סכותה וגו' היינו שהמקום הנקרא סכות הוא עיקר הקביעות שלו בזה העולם וזה המקום הוא כמו דאיתא בזוה"ק (ויקרא יב) ישראל באן אתר אשרי להו ברקיע השמים היינו באוירא דעלמא ולזה קרא שם המקום סוכות על שם מקנהו ומדוע לא קרא שם המקום בית על שם ביתו משום שהבית של יעקב אבינו הוא באוירא דעלמא היינו למעלה מהבנת התפיסה לכך קרא שם המקום סוכות על שם מקנהו להורות על הכרתו באורו ית' גם אחר שבא בהתלבשות התפיסה מכל הקנינים וזהו ולמקנהו עשה סוכות כלומר שהכיר בכל הלבושים את האור ובאמת מהיכן הכיר כ"כ את האור בכל הלבושים משום שעיקר ביתו באוירא דעלמא שהוא למעלה מהתפיסה ומנהורא דשמשא היה מנהיר לו השי"ת בכל הלבושים והקנינים שלו וכמו שנתבאר במקומו לקמן אי"ה:

פרק ח

כתיב ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון וגו'. איתא במדרש רבה (וירא פ' נו) ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה שם קרא אותו שלם שנאמר ומלכי צדק מלך שלם אמר הקב"ה אם קורא אני אותו יראה כשם שקרא אותו אברהם שם אדם צדיק מתרעם ואם קורא אני אותו שלם אברהם אדם צדיק מתרעם אלא הריני קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם יראה שלם ירושלים ר' ברכיה בשם ר' חלבו אמר עד שהוא שלם עשה לו הקב"ה סוכה והיה מתפלל בתוכה שנאמר ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון ומה היה אומר יהי רצון שאראה בבנין ביתי וכו'. ביאור הענין כי ירושלים היא הנקודה דישובא בשלימות מכל העולם. והנה בימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא כדאיתא בזוה"ק (בכמה דוכתי) היינו שבימי שלמה המלך היה ניכר מפורש הכבוד ממלכות שמים בשלימות הגמור כי אז היה הכרה מפורשת שכל השפעות טובות יורדים רק דרך מלכות שמים כלומר שהם רואים מפורש שמי שמקבל עליו יותר חזק עול מלכות שמים משיג כל מיני שפע ג"כ ביותר ולכן היה שלמה מולך בכיפה כי מאחר שהיו רואים אצלו כל השלימות ממלכות שמים לזה היו מבקשים אז כל הבריאים שבעולם להיות עבדים ונושאי מנחה למלך שלמה. והנה התחלת השלימות מכבוד מלכות שמים היה מתחיל השי"ת לבנות בימי אאע"ה כי אצלו התחיל השי"ת להראות שהשלימות מכבוד מלכות כביכול ית' אינו נגמר בתכלית השלימות כי אם ע"י עבודת ישראל ובימיו התחיל כדכתיב ראשית חכמה יראת ה' וכמבואר בזוה"ק (יתרו עט) שלכך אמר יעקב אבינו מה נורא המקום הזה דתמן דשלימותא אשתכח תמן דחילו אשתכח. כי כאשר התחיל השי"ת להנהיר רצונו שמבלעדי עבודת ישראל לא יהיה שום שלימות במלכות שמים כביכול ית' נמצא שכל השלימות ממלכות שמים הוא ביד ישראל. אזי צריכין ישראל לצמצם א"ע בגודל היראה כי באם לאו יכולין לקבל ח"ו מזאת ההארה תקיפות יתירה לחשוב שהנהגתו ית' הוא בידם אזי מגביה השי"ת א"ע מזה הלבוש ומראה שאין ביד האדם כלום לזה במקום דשלימותא אשתכח תמן דחילו אשתכח ולהיות שקודם אברהם אבינו היה כמו שמצינו גבי שם בן נח והוא כהן לאל עליון היינו כי מי שהיה חפץ אז לעבוד את השי"ת היה צריך מקודם לסלק עצמו מכל וכל מלבושי עולם העשיה. ואח"כ היה יתכן להכיר את אורו ית'. ועבודה חזקה כזאת נקרא כהן לאל עליון. כי מלת עליון רומז על למעלה מתפיסת עוה"ז ולזה היו נקראים העבודות של שם. אל עליון, ועל אותו הזמן איתא במדרש (שם) עד שהוא שלם וכו' היינו בעוד שהיה נקרא השי"ת שלם כמו שהוא באמת שגבי השי"ת הוא כל תכלית השלימות אף בלעדי עבודות ישראל כדכתיב ה' שלום וגו' שיש להשי"ת כל השלימות גם בלתי עבודת הבריאה רק כאשר רצה שם בן נח שיהיה לו ג"כ חלק בשלימות הזאת אז היה מוכרח לסלק א"ע מכל מיני לבושים של עולם העשיה וע"י עבודה עצומה וחזקה כזו היה יכול ג"כ להשיג חלק באותו השלימות וזה הוא עד שהוא שלם עשה לו הקב"ה סוכה והיה מתפלל בתוכה שנאמר ויהי בשלם סוכו וגו' ומה היה אומר יהי רצון שאראה בבנין ביתי היינו כי כל עיקר עומק רצונו ית' הוא דוקא שיהיה נגמר שלימות כביכול ית' רק ע"י עבודת הבריאה בזה העולם העשיה וכמאמרם ז"ל בגמ' (ברכות ז.) מנין שהקב"ה מתפלל וכו' היינו שהשי"ת מצפה ומקוה תמיד ומתפלל על זה שהשלימות ממלכות שמים כביכול ית' יהיה נגמר דוקא ע"י עבודות וזה הציפוי שמצפה השי"ת ומתפלל. כל עוד שלא נגמר עדיין זה השלימות, זאת נקרא מצד השי"ת סוכה וזהו דאיתא שם עד שהיה שלם עשה הקב"ה סוכה והתפלל בתוכה ואמר יהי רצון שאראה בבנין ביתי היינו שיהיה נגמר ע"י עבודת ישראל השלימות ממלכות שמים עד שיהיה קיימא סיהרא באשלמותא כמו שהיה באמת אח"כ בימי שלמה המלך וזאת השלימות ממלכות שמים הנגמר ע"י עבודת ישראל נקרא מצד השי"ת בנין ביתי וכמו שבאמת נגמר בימי שלמה בנין הבית וקודם אאע"ה בעוד שהיה נקרא שלם שמורה על שלימותו ית' מבלעדי עבודת הבריאה עשה אז הקב"ה סוכה והתפלל שיהיה נגמר כל השלימות דוקא ע"י עבודת הבריאה בעולם העשיה שיהיה הכרה באורו ית' גם בלי הסתלקות מכל וכל מעולם העשיה אמנם התחלת זה הבנין התחיל גבי אאע"ה שכל השלימות ממלכות שמים יהיה נגמר רק ע"י עבודת ישראל ואצלו היה ראשית חכמה יראת ה' וכדכתיב מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וזה נקרא ירושלים יראה שלם ורומז על צירוף שני השמות הוי' ואדני שבגמטריא סוכה כדאי' בזוה"ק (פנחס רנה:) והכי סליק סוכ"ה בחושבן הויה ואדני וכו'. וזה הוא הסוכה שמצד ישראל כי בזה העולם אי אפשר שיהיה נגמר בשלימות הכבוד ממלכות שמים כי אם עד שיהיה סיהרא באשלמותא וזאת יהיה נקרא בית וכל עוד שאין עדיין הסיהרא באשלמותא זה נקרא מצד ישראל סוכה שמתפללין תמיד שיהיה סיהרא באשלמותא ושיהיה בנין הבית כמו שהיה בימי שלמה כי על זה רומז מצות סוכה שישראל מצפים תמיד ומתפללים שיהיה נגמר על ידיהם כבוד מלכות שמים בשלימות עד שיהיה נקרא בית בב"א:

פרק ט

כתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה. הנה על דברים הנפרדים ונבדלים זה מזה אין נופל הלשון בנין כי ענין בנין הוא כמאמרם ז"ל בגמ' ובמדרש רבה (בראשית פ' יח) ויבן ה' אלהים וגו' אית אתרין דקריין לקלעתי בנייתא וכו' היינו אריגת דברים הנפרדים ביחד עד שנכנס ונתעלם אחד בתוך חבירו וההתגלות היוצאת ונתהוה מחמת אותה האריגה זה נקרא בנין. ובנין עולם כזה התחיל מאאע"ה וזה שנאמר כי אמרתי עולם חסד יבנה. כי קודם אאע"ה היה כמו שנאמר אצל שם בן נח והוא כהן לאל עליון ומבואר בזוה"ק (לך פז) לאל עליון עלמא עלאה וכו' היינו כמו שביארנו לעיל כשחפץ שם שיהיה לו גם כן חלק בשלימותו ית' אז היה מוכרח לסלק כל נגיעותיו מעוה"ז והיה בכל נפשו עם כל חושיו לגמרי בעולם העליון כי אם היה נשאר אצלו מעט נגיעה לזה העולם שוב לא היה לו שום חלק כלל. ועבודה כזאת אינו נקרא בנין עולם כיון שאין לה שום שייכות עם זה העולם והיה לגמרי נפרד זה העולם מאותה העבודה הנקרא כהן לאל עליון. אמנם מעבודת אאע"ה ואילך התחיל בנין עולם והוא כדאיתא במדרש על הפסוק ואברהם זקן בא בימים עד אברהם לא היה זקנה ומאברהם התחיל זקנה והוא כמבואר בזוה"ק (חיי קכט.) ואברהם זקן וכדין בא בימים באינון יומין עלאין באינון יומין ידיעאן ברזא דמהימנותא וכו' ובזוה"ק (ויחי רכד:) דאזכי בהו לאתלבשא ביומין דיליה וכו' והוא כענין שביאר אאמו"ר הגה"ק זצ"ל הזוה"ק (אמור קג:) בסכות תשבו שבעת ימים ולבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו אלא קדמאה לאושפיזא תניינא לבני עלמא וכו' היינו שמכל עבודת אדם שעבד בקדמיתא בשנה שעברה נעשה מהם כמו קדושת אבות שקובע אותם השי"ת בעומק לבו של האדם לבל יפסיד מהם אפילו כחוט השערה. וזה הוא קדמאה לאושפיזא. ותניינא לבני עלמא היינו שאח"כ מתחיל גבי זה האדם סדר חדש מעבודה וכן הוא בכל פעם לאחר עבודת אדם קובע השי"ת אותה עבודה בעומק לבו שיהיה אצלו כיתד שלא תמוט לעולם וזה הקביעות נראה בזה העולם כמו שכחה והעלם. וזה הוא בא בימים באינון יומין עלאין וכו' היינו שקבע השי"ת את עבודת אאע"ה שהיה עובד בכל יום וביום מחרתו נתעלם מאתו עבודתו מיום אתמול כי נקבע בלבו בקביעות גמור ונעשה אצלו כמו לבוש וכן כל העבודות של אאע"ה שהיו אצלו דבר יום ביומו נעשה מהם לבושין ואח"כ ביום מחרתו התחיל אצלו סדר חדש מעבודה ומאותו ההעלם שנתעלמה ממנו עבודת אתמול ונעשה ממנה יומין עלאין יומין ידיעאן ברזא דמהימנותא. מהם נבנה עיקר בנין עולם כי העולם נקרא על שם העלם כדכתיב גם את העלם נתן בלבם וגו' ועל זה כתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי וגו' היינו כי ע"י שנתעלמו עבודות אדם ונקבעו אצלו בתוך לבושי עוה"ז נמצא שהאדם נמשך אח"כ עם כל הלבושים שלו גם בלא דעתו אחר רצונו ית' וזה נקרא לכתך אחרי אבל קודם אאע"ה לא היה יתכן זאת כלל כי שם בן נח בעת שהיה עובד את השי"ת היה נקרא כהן לאל עליון ולא היה כלל בהלבושין מזה העולם וכאשר ירד ונכנס להלבושים מזה העולם אזי לא היה לו שוב שום שייכות לעבודה ולא היה במציאות אז כלל עבודה בבחינת לכתך אחרי רק מאברהם אבינו ואילך התחיל להיות עבודה בבחינת לכתך אחרי שיהיה נמשך האדם אחר רצונו ית' אף בלא דעתם גם באותן הלבושים של העוה"ז כי אצלו התחיל האור להיות נכלל בהתעלמות הלבושים מעוה"ז וזה ההתכללות האור נקרא אהבת כלולותיך וזה הוא עיקר בנין העולם שעליו נאמר כי אמרתי עולם חסד יבנה היינו שעיקר בנין עולם שנעשה ע"י שנתעלם האור ונארג ביחד עם הלבושים של עוה"ז נבנה ע"י מדת אאע"ה שהוא מדת החסד:

פרק י

בזוה"ק (שם קג.) כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא וכו'. ביאור הענין כי שרשא היינו קדושת אבות כלומר המדות של אבות הקדושים שהם בקביעות בלבבם של ישראל. ביישנים. רחמנים. גומלי חסדים. וגזעא הוא מה שנצמח ועולה מן השורש שיכולין לנטותו לכל צד מפני שהוא רך כך הם ישראל רכי הלב שנוטים אחר רצונו ית' בכל מיני ההפכים ואין מתעקשים להיות נגבלים באיזה פרט מדה אלא כמו שרצונו ית' מנהיר להם כך המה נמשכים אחריו וזהו כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסוכות כי מצות סוכה רומז שלא יאחז אדם במדה אחת תמיד אלא שיהיה נוח לו תמיד להתהפך בכל פעם ממדה למדה כפי הארת רצונו ית'. תחות צלא דמהימנותא. היינו שיהיה יכול להתמשך אחר רצונו ית' אף במקום שאין מאיר לו השי"ת את רצונו כ"כ מפורש וזאת נקרא צלא דמהימנותא כלומר שאור רצונו ית' אינו בהיר כ"כ מפורש לעיני אדם אלא שהוא מכוסה בצל. כי במקום כזה שרצונו ית' מאיר מפורש נגד עיני האדם זה נקרא מהימנותא כי עיקר פירושו של מהימנותא הוא מלשון אומן כדכתיב ויהי אומן וגו' היינו שנמשך לגמרי אחריו ית' וזאת אי אפשר כי אם כאשר מאיר רצונו ית' מפורש לעיני אדם אז יתכן להתמשך אחריו ית' בשלימות כמו שמצינו במצרים שהאיר אז לישראל אור רצונו מפורש נאמר שם ויאמינו בה' וגו' היינו שהיו נמשכין אחריו בתכלית השלימות אבל בזמן שאין מאיר לעיני האדם רצונו ית' מפורש רק שצריך האדם מצדו להטות את לבבו בהכרח אחר רצונו ית' זאת נקרא צלא דמהימנותא ועל זה כתיב ואמונתך בלילות שנמשך אחר רצונו ית' אף בהעלם וחשך ומאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא יתיב תחות צלא דמהימנותא היינו אף בזמן שאינו מאיר נגדו הרצון מפורש נמשך ג"כ אחריו ולזה נקרא צלא דמהימנותא סוכה כי כל ענינה של סוכה הוא ללמד את האדם שיתמשך אחר רצונו ית' בכל מיני ההפכים וכמאמרם ז"ל בגמ' (סוכה ב.) צא מדירת קבע ושב בדירת עראי לבלתי יהיה להאדם קביעות בשום מדה מן המדות וזהו נמי דאיתא שם (עב) ובעי בר נש למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה וכו' היינו כי אושפיזין הם השבע מדות שעליהם נאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' וכאשר יאחז האדם במדה אחת מן המדות בעקשות עליו נאמר הכסיל בחשך הולך כי מה יעשה כשיראה לו השי"ת אח"כ את רצונו בההיפך מזאת המדה שהוא אחוז בה בקביעות לזה איתא שם ובעי למחדי בכל יומא ויומא בחנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה וכמבואר בהאר"י הק' ז"ל לקשרם בהאי יומא קדמאה דכליל מכלהו אושפיזין היינו לקשרם בשרשם אשר שם נכללים המה באחדות האמתי בלי שום התנגדות ביניהם וזאת ההתקשרות מהמדות בשרשם נעשה ע"י מצות סוכה שהאדם נכנס תחות צלא דמהימנותא להיות נמשך תמיד אחר הארת רצונו ית' בכל ההפכים ובזאת הוא מחדי את האושפיזין באנפין נהירין כי מנהיר בהם משורש אחדותו ית'. וזה הוא נמי כוונת הזוה"ק (לקמן דף קד.) שכתב שם ובעי למחדי למסכנא מ"ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא היינו כי מסכני רומז על מדת המלכות דלית ליה מגרמיה כלום ונקראת מלכות שמים לית ליה עיינין והוא כענין מאמרם ז"ל (ע"ז נד:) הרי כגזל סאה של חטים והלך וזרעה בקרקע דין הוא שלא תצמיח אלא עולם כמנהגו נוהג וכו' וזה ההעלם שהעמיד השי"ת בהבריאה שיהיה נראה לה שהעולם כמנהגו נוהג נקרא בזוה"ק מלכות שמים לית לה עיינין שנראה לעיני בשר שמסר השי"ת ח"ו הנהגתו להטבע ובאמת כאשר יתן האדם עיניו בה ויביט בעינא פקיחא אזי יראה מפורש שאין בזה הסאה גזולה שום זריעה כלל כי ענין זריעה הוא לבוש בזה העולם לאמונה כמאמרם ז"ל (שבת לא.) אמונת זה סדר זרעים שמאמין בחי עולמים וזורע (מדרש שו"ט ט) וזה שגזל סאה חטים וזורע בטח אין בו אמונה ואיזה זריעה הוא זאת ומאחר שאינו זריעה מהיכן יתכן בזה צמיחה ומה שנראה על הגוון שיש בזה זריעה וגם צמיחה זה אינו באמת רק דמיון בעלמא מחמת ההעלם שנראה שהעולם כמנהגו נוהג אבל באמת לא עזב השי"ת מעולם ח"ו הנהגתו מידו כלל. אולם לעת עתה כל זמן שדמיון השקר שולט עדיין בעולם ונראה לעיני בשר שהעולם כמנהגו נוהג נקרא מלכות שמים מסכני כי על הגוון נראה שהטבע ח"ו מנהיג וכן העני נקרא נמי מסכני כי נראה בעוה"ז שעזב אותו השי"ת ח"ו ואינו משגיח עליו לכך הוא מחוסר השפעתו ית' ולכן בחג הסוכות שנכנם אדם תחות צלא דמהימנותא היינו שמפשיט האדם עצמו מכל מיני קביעות וכל מגמת חפץ לבבו הוא רק להתמשך אחר רצונו ית' כמאמרם ז"ל (סיכה ב.) צא מדירת קבע ושב בדירת עראי וכמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה שלא נקטו חכמז"ל בלשונם לך לדירת עראי אלא שב בדירת עראי כי מלת שב רומז על גודל נייחא שיש למי שהוא משרשא וגזעא קדישא מזה שיכול להתמשך אחר רצונו ית' ועל ידו ממשיך נמי האור לכל השבע מדות הנקראים אושפיזין עלאין וממילא ממשיך נמי עיינין למלכות שמים ובזה הוא משמח למסכני ועל זה רומז דבעי למחדי למסכני וכו' היינו שצריכין להראות להעני שגם הוא אף שנראה בזה העולם שהוא משולל השפעתו ית' בכל זאת הוא נכלל ג"כ באור אחדות רצונו ית':

פרק יא

כי אמרתי עולם חסד יבנה. היינו כי החסד הראשון שהיה בהתחלת הבריאה לא היה בו שום אתערותא דלתתא רק מחסדו ית' שחפץ להיטיב לבריותיו אכן אחר שבא זה הרצון בהתלבשות נעלם זה החסד הראשון מהבריאה עד שנראה לפעמים ההיפך ממדת החסד וכך הוא הענין של זה החג שהוא זמן אסיפה לבית כדכתיב באספך וגו' ואז יכול האדם לחשוב שהוא בעל הבית על זאת ההשפעה כענין מאמרם ז"ל במדרש אין בעה"ב עומד על התבואה אלא בשעת הכרי שאז נראה לו שהוא בעה"ב עליה לכן נתן השי"ת עצה בזמן האסיפה לבית מצות סוכה וכמאמרם ז"ל בגמרא באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר היינו כדי שיכיר מזה שכל ההשפעה שאסף לביתו עדיין הוא בידו ית' ונצרך לו עוד בכל רגע ורגע שישפיע לו השי"ת אותה ההשפעה מחדש וכמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה הטעם על הגנת סוכה שמחויב להיות דוקא בפסולת גורן ויקב כי איתא בכתבי האריז"ל שעל הפרי שהוא מאכל אדם שורה שם הויה ועל הפסולת שאינו מאכל אדם שורה השם אהיה דאנא זמין לאולדא ובאמת הוא בזה הרצון מהשם אהיה עיקר התקיפות כי מצד שם הויה שרומז שכבר יצא מההעלם אל הגילוי אל תפיסת אדם לא יתכן בזה השפע כ"כ תקיפות מאחר שכבר נתצמצם השפע בגבול התפיסה של אדם כי נתהווה מאכל אדם משא"כ כשהשפע הוא עדיין בבחינה שם אהיה דאנא זמין לאולדא אז יש בה גודל תקופות כיון שלא יצאה עדיין מההעלם אל הגילוי להתצמצם בגבול תפיסת אדם ולכן המצוה לסכך בפסולת גורן ויקב שהם עדיין בבחינת שם אהיה דאנא זמין לאולדא ומחמת זה שהאדם עושה לו ההגנה בזה האור דאנא זמין לאולדא נקבע בלבו הכרה שאין לו מצדו שום כח בזאת ההשפעה שאוסף אליו הביתה רק שיכיר היטב שצריך בכל רגע להשי"ת שישפיע אותה לו מחדש ועל אותה ההכרה רמזו ז"ל צא מדירת קבע ושב בדירת עראי היינו שלא יחפוץ האדם בשום קביעות מקום רק בבהירות רצונו ית' המשולל לבושים ועי"ז נתעורר נמי נגדו הגנה מהחסד הראשון שהוא בלי שום אתערותא דלתתא רק כי אמרתי עולם חסד יבנה כמו שהיה קודם שבא בהתלבשות שהוא בלי גבול ואין סוף וממילא יכיר האדם נמי שפיר בזה החסד שהוא בלי גבול:

פרק יב

כל האזרח בישראל ישבו בסכות וגו'. ומבואר בזוה"ק (שם) כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא וכו'. הנה מלשון הזוה"ק דנקט תרווייהו. שרשא. וגזעא. משמע שצריכין דוקא שניהם שרשא וגם גזעא והוא כי שרשא רומז על זאת הקדושה שהיא בקביעות בלבבם של ישראל מתולדה ירושה מאבות הקדושים וגזעא קדישא היינו הענפים הנצמחים מן האילן ורומז על הקדושה הנצמח גבי האדם ע"י פעולת עבודתו וע"י אלו שניהם ביחד יתכן לישב תחות צלא דמהימנותא כי מי שהוא רק משרשא ולא מגזעא קדישא היינו שאינו מוסיף מצדו שום קדושה ע"י עבודה כי סומך עצמו לגמרי על הקדושה שיש לו בירושה מהאבות אינו יכול לישב תחות צלא דמהימנותא כמו שמצינו גבי עשו אף שהיה משרשא קדישא כי נולד מהאבות הקדושים בכל זאת מחמת שלא היה אצלו גזעא קדישא כמאמרם ז"ל בגמ' (קדושין יח.) עשו ישראל מומר היה היינו שהיה מואס בעבודה לזה שטפה הגזעא שלו שלא היתה בקדושה. גם את הקדושה שהיה אצלו משרשא ירושה מהאבות. וכן מי שאינו משרשא קדישא אף שיש בו גזעא קדישא כגון הגר. הגם שנמצא אצלו גזעא קדישא. אכן מאחר שאינו משרשא קדישא ג"כ לזה אי אפשר לו להיות בנייחא תחות צלא דמהימנותא. ולזה נמי לא מצינו בתורה כתוב מפורש גבי סוכה שהגר יהיה מחויב בה כמו שמצינו גבי פסח כתוב מפורש אלא שהגמ' יליף שהגר חייב בסוכה רק מריבוי דקרא כל האזרח לרבות את הגרים וזה מורה שהגר הוא רק טפל למצות סוכה משא"כ גבי פסח נאמר כתוב מפורש בתורה וכי יגור אתכם גר ועשה פסח וגו' והוא כי מצות פסח מורה על עבודה ועבודה הוא רק הימנותא לחוד לזה יכול הגר ג"כ להגיע ע"י עבודתו להארת הפסח אבל הארת סוכה רומז על צלא דמהימנותא והארה כזאת אי אפשר כלל להשיג בכח גזעא קדישא לחוד היינו ע"י עבודה לבד כי אם ע"י שתיהן שרשא קדישא וגם גזעא קדישא כי ענין מהימנותא הוא כמבואר בתזוה"ק (תיקון כא) איהו אומן ואיהו אמונה דיליה ונקרא אמונת ישראל וכו' היינו אחר שיורד האור בהתלבשות שייך לומר אמונה אבל בעצמותו ית' כביכול לא שייך כלל לומר הימנותא כדאיתא בגמ' (שבת ט.) אלא מעתה הימנותא נמי אסור לומר בבית הכסא. התם שם גופא לא אקרי הכי דמתרגמינן אלהא דמהימנא וכו' היינו כי גבי עצמות כביכול ית' אין שייך כלל לומר הימנותא שהוא נאמן כי הפירוש ממלת נאמן הוא שיאמין את דבריו ויקיים הבטחתו לאחר זמן וגבי כביכול ית' אין שייך לומר זאת כי במאמרו ית' לבד נגמר כבר כל פעולת העשיה כדאי' במדרש (בראשית רבה פ') שהרעיש בן זומא את העולם על מה שנא' ויעש אלהים את הרקיע הלא בדבר ה' שמים נעשו שכבר נגמר עשיית השמים במאמרו יהי רקיע למה נאמר שוב ויעש וגו' וזהו דאיתא בגמ' שם אלא מעתה הימנותא נמי אסור למימר בבית הכסא דכתיב האל הנאמן וכי תימא ה"נ והא אמר רבא בר מחסיא אמר ר' חמא בר גוריא אמר רב שרי למימר הימנותא בבית הכסא. התם שם גופא לא אקרי הכי דמתרגמינן אלהא דמהימנא וכו' היינו שבעצמות אורו ית' אין שייך לומר הימנותא אלא אחר שיורד האור בהתלבשות אז גבי הלבוש שאינו מכיר מפורש את האור ית' שייך לומר הימנותא כלומר שזה הלבוש הנמוך מאמין בהבטחת מאמרו ית' הרי שאמונה שייך רק אחר שיורד האור בהתלבשות וזהו דאיתא שם בתזוה"ק איהו אומן ואיהו אמונה דיליה ונקרא אמונת ישראל ועל זאת האמונה רומז הארת הפסח שיש בו מצות אכילת מצה שנקרא בזוה"ק מיכלא דמהימנותא ולכך יש בכח עבודת הגר נמי להגיע לאותה הארה ע"י גזעא לבד אף שאינו משרשא קדישא אבל הארת סוכה נקרא צלא דמהימנותא והוא כמבואר בתזוה"ק (תקון סב) בצל שדי יתלונן דא אמא תתאה צל דשדי וכו' היינו אחר שהופיע השי"ת את אור רצונו לירד מכתרא לכתרא ומנזרא לנזרא ועדיין לא ירד כ"כ למטה בהתלבשות התפיסה אזי מי שהוא משרשא וגם גזעא קדישא אף שעדיין אינו מוכן לקבל זה האור בהבנת תפיסת שכלו בכל זאת הוא נמשך מיד אחר זה האור גם למעלה מהבנת תפיסתו משא"כ מי שאין בו אלו השניים אף שהוא משרשא קדישא או שהוא בגזעא לבד אין בכחו להיות נמשך אחר אור כזה ולזה מצינו בגמ' (ע"ז ג.) שעיקר בחינה האחרונה שיבחון השי"ת את האומות יהיה במצות סוכה והאומות בעוטי מבעטי ויצאו והוא כי מי שאינו משרשא וגזעא קדישא אינו יכול להבין בתפיסתו מה זה שצוה הקב"ה מקודם לכנוס לסוכה ואחר שנכנסו שוב הוציא חמה מנרתיקה שיהיה מוכרחים לצאת ממנה לזה אומרים שבטח הטעה אותם השי"ת גם מקודם בעת שצוה אותם לכנוס להסוכה ולכך בעוטי מבעטי כי מאן דליתיה משרשא וגזעא קדישא לא יתיב בסכות ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא אבל ישראל שהם משרשא וגזעא קדישא אף שמוכרחים נמי לצאת כדאי' שם המצטער פטור מן הסוכה אבל בעוטי לא מבעטי כי אומרים אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך שמקודם חפץ השי"ת להיטיב בזה שצוה לכנוס לסוכה וכך חפץ השי"ת להיטיב נמי עכשיו בזה שיוצאין מן הסוכה וכשם שנקבל שכר על הדרישה כך נקבל שכר על הפרישה וכן הוא באמת בכל הנהגת השי"ת בעוה"ז שנראה לעיני האדם שעברו עליו בכל פעם התחלפות חדשות ומי שאינו משרשא וגזעא קדישא דישראל אינו יכול להיות בנייחא מזה שחליפות עברו עליו אבל מי שהוא משרשא וגזעא קדישא דישראל יכול שפיר להיות בנייחא ולהתמשך אחר הנהגת רצונו ית' בכל מיני התחלפות ההפכיים כי מכיר היטב ומאמין אשר מלפנים היה כל היסוד מהבריאה בהלבוש מהנהגה הקודמת ועכשיו שנתחלפה ההנהגה בלבוש אחר הוא כל יסוד הבריאה באותה הנהגה שהוא כעת וזה הכח להיות נמשך אחר רצונו ית' בכל התחלפות הלבושים וזאת נקרא צלא דמהימנותא ומי שיש לו זאת הכלי הנקרא צלא דמהימנותא יכול לאסוף ע"י זאת הכלי כל מיני השפעות טובות. ולזה נאמר ובחמשה עשר יום לחדש השביעי חג הסכות וגו' וכמבואר בזוה"ק (אמור קב) הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי א"ל ודאי רזא יקירא הוא וכו' ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא חמשה עליה דמלכא הוא וכו' היינו כי בעשור לחדש אז הוא כדאיתא שם בהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ואח"כ הם חמשה יומין עליי' דמלכא וביום חמשה עשר קיימא סיהרא באשלמותא ונהורא דשמשא מנהיר בכל הלבושים אזי יכולין ליתב תחות צלא דמהימנותא כי מי יכול לישב תחות צלא דמהימנותא רק מי שמקבל מנהורא דשמשא וזה הוא רק מי שהוא משרשא וגזעא קדישא דישראל וכענין דאיתא בזוה"ק (ויקרא יב.) הא שאר עמין יהב לון קב"ה לרברבין ממנין שליטין ישראל באן אתר יהיב לון שלח ליה ויתן אותם אלהים ברקיע השמים וכו' ורקיע שמים הוא כענין מאמרם ז"ל בגמ' (בכורות ח.) בני לן ביתא באוירא דעלמא וכמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה מה שנאמר גבי יעקב אבינו ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות ויקרא שם המקום סוכות ומדוע לא קרא שם המקום בית על שם ביתו כי ביתו של יעקב אבינו הוא באוירא דעלמא היינו למעלה מהתפיסה לכך קרא שם המקום סוכות על שם מקנהו היינו על שם הכרתו באורו ית' גם אחר שבא בהתלבשות כל הקנינים שלו וזהו ולמקנהו עשה סוכות כלומר שהכיר בכל הלבישים את אור רצונו ית' ובאמת מהיכן הכיר כ"כ את האור בכל הקנינים והלבושים וכו' שעיקר ביתו הוא ברקיע שמים שהוא למעלה מהתפיסה ומנהורא דשמשא היה מנהיר לו השי"ת בכל הלבושים לזה הכיר אורו ית' בכל הקנינים שלו:

תוכן העניינים

סוד ישרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה