סוד ישרים· הרב גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין
יום כיפור
פרק א
ערב יוה"כ
וידבר ה' אל משה לאמר אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם וגו'. כתיב בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם ואיתא על זה במדרש (תהילים ס״ב:ט׳) הנשמה הזאת כל שעה שהיא עולה ויורדת בגוף ומבקשת לצאת מן האדם וכו' ורואה שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו וחוזרת לאחוריה וכו'. כי הנה השליך השי"ת אור יקרות גדול בהרבה לבושין והסתרות עד שנמצא מקום שיכולים ח"ו לומר מה שדי כי נעבדנו והנשמה היא אור בהיר כדאמרינן אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא היינו שהיא מזדככת מכל הלבושין ולכן הנשמה כל שעה היא רוצה לצאת מן הגוף אבל כשרואה שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו היינו שמכרת שבתוך הגוף ג"כ נמצא כבוד שמים ואורו ית' כי באמת בתוך ההסתר נמצא אור יקרות גדול ביותר כדאיתא במדרש משל למי שנגנב ממנו ושותק מי גדול הגנב או הנגנב הוי אומר הנגנב גדול שרואה שגונבים ממנו ושותק ועי"ז היא חוזרת להגוף שמכוין שתוציא אור מתוך ההסתר יש בזה יקרות יותר וכדכתיב אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה שעי"ז שהיא בגוף תוכל להכניס מרחוק ויש לה התחדשות בכל שעה אבל כשהיתה בין צבא מעלה היתה עומדת כי המלאכים נקראים עומדים שאין להם קפיצין כדכתיב חד מן קמיא לפי שהם עומדים תמיד במעלה אחת אין להם התעלות והנשמה אף שבמקורה היא במעלה גדולה ורואה באור בהיר אכן כשאינה בגוף אין לה התעלות שהיא בבחינת עומד אבל כשהיא בגוף מקבלת תמיד הוספה וחדשות ועי"ז יש קיום להנשמה בהגוף שרצונה תמיד לשאוב חדשות. וזהו מאמר המדרש שהשי"ת מראה להנשמה שמלא כל הארץ כבודו וחוזרת לאחוריה וזה הוא ענין המזון והאכילה שהוא קיום נפש האדם שבמה שנכנס לתוך הגוף נתעלה להתכלל בצורת אדם לעמוד בעבודה נוכח השי"ת פב"פ וממילא משום שנתקרב ממקום רחוק יש בזה יקרות ואור גדול ביותר. אמנם בענין המזון יש חילוקים וכדאיתא בזוה"ק (בשלח סא) בקדמיתא כד נפקי ישראל ממצרים עאלו בנהמא דאקרי מצה והשתא זכו ועאלו למיכל נהמא אחרא עלאה יתיר מאתר עלאה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים ממש וכו' חברייא דאשתדלו באורייתא מאתר אחרא עלאה יתיר אתזנו מאי היא כמו דכתיב החכמה תחיה בעליה וכו' וביאר כבוד אאמו"ר הרהגה"ק זצללה"ה את התלת האכילות האלה כי הנשמה צריכה תמיד לשאוף חדשות כדי שתתקיים בתוך הגוף כי בלא זה לא יצויר שיתערב חיים עם גשם אכן ענין הקבלה כשמקבלת מלחם מן הארץ קיומה הוא שרואה תמיד חדשות שיש אור השי"ת גם בלבוש הבריאה וכשיכניסו לתוך הגוף יתעלה להתכלל בצורת אדם לעמוד בעבודה נוכח השי"ת פב"פ וזהו קיום הנשמה בראותה שבתוך הגוף תוכל להוציא יקר מזולל ולפי שכל עוה"ז הוא אילנא דספיקא שהוא מעורב טוב ורע לכן בכל מאכל מוציא האדם המובחר וחלק הטוב שבו מה שראוי להתכלל בצורת אדם לעבוד בכח האכילה ההיא את השי"ת ונדחה ממנו הפסולת מה שאין ראוי להתכלל בצורת אדם אבל בלחם מן השמים מצינו באוכלי מן שלא היה בו שום פסולת שלא הוצרכו לנקבים כי שמים מורה על בהירות עצום ששם מבורר שהשי"ת הוא הבורא והמנהיג ולכן אין בקבלה הזאת שום פסולת כלל אמנם אף בלחם מן השמים הגם שהשפע הוא בהירות עצום אבל לפי שהקבלה הוא דרך הגוף שרק מבשרי אחזה אלוה לכן נצמח ממנו כח הבחירה להטות הקבלה כפי בחירת אדם כי משום שראשית הקבלה הוא ע"י נפש המתאוה של הגוף שהוא מאילנא דספיקא וכחות שאינם מבוררים לכן נצמח ממנו כח הבחירה, כי אם היה גלוי לפני האדם מציאות השי"ת כמו שהוא באמת בגודל בהירות לא היה מקום לבחירתו אולם בהשפעת החכמה תחיה בעליה בזה לא זו שאין בו שום פסולת אלא אף מהפכת כל מה שנראה בעולם שהוא פסולת ומכח החכמה יתהפך לטוב ויתברר שהוא ברצון השי"ת מבלי שום נטיה להיפוך שהחכמה היא כבושם שמבשם כל הפסולת לקנות ריח טוב וכמו שמצינו גבי יעקב אבינו כשנכנס לקבל הברכות מיצחק אבינו ולבש עורות גדיי עזים שריחם רע וכשנכנס אמר יצחק אבינו ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' שנכנס עמו ריח גן עדן ולכן מי שמקבל משורש החכמה שממקום הזה יתהפך הכל לטוב ואין שום מקום לבא לידי בירורים כלל כי רואה שאפילו יראת שמים הוא נמי בידי שמים ואין בכח בחירתו להטות מרצון השי"ת כלל וביאר בזה מאמר הש"ס (זבחים קב:) אמר רבא האי דינא מר' אלעזר ברבי שמעון גמירנה דאמר בבית הכסא בא טבול יום וכו' ומקשה שם הש"ס והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר"י בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובית הכסא ומתרץ לאונסו שאני ולאונסו רומז על זה שהגיע למקום קבלת השפע ממקור החכמה תחיה בעליה שהאי דינא היה באכילת קדשים שהוא כמאמרם ז"ל חכמת זה סדר קדשים ומי שמגיע למקור הזה כל מה שעושה נקרא לאונסו שאינו עושה בבחירה כלל רק בהכרח כיון שמשיג שאינו נמצא שום פסולת כלל כמו שהוא באמת מצד השי"ת שאין שום רע ופסולת כלל ולכך אין אצלו שום מקום לבחירה רק מצדו הוא הכל לאונסו מה שהוא מוכרח ומחמת זה מבשם גם ההיפך לטוב כמו שמצד השי"ת אין שום רע ופסולת כן יגיע להשגתו שאין שום פסולת נמצא. וההבדל שבין המזונות האלו נתבאר בזוה"ק (תרומה קנג.) פתח ואמר נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו מאי קא חמא דוד דסיום הללא רבה סיים הכי בהאי קרא אלא תלת שליטין אינון לעילא דקב"ה אשתמודעא בהו ואינון רזא יקירא דיליה ואלין אינון מוחא ולבא וכבדא. ואינון בהפוכא דהאי עלמא לעילא מוחא נטיל ברישא ובתר יהיב ללבא ולבא נטיל ויהיב לכבדא ולבתר כבדא יהיב חולק לכל אינון מקורין דלתתא כל חד וחד כדקא חזי ליה לתתא כבדא נטיל ברישא ולבתר איהו מקרב כלא ללבא ונטיל לבא שפירו דמיכלא. כיון דנטיל ואתתקף מההוא תקפא ורעו דקא נטיל יהיב ואתער לגבי מוחא ולבתר אהדר כבדא ופליג מזונא לכל מקורין דגופא וכו', היינו כי כבדא נמשל לנפש המתאוה ולתשוקת גופניות כדאיתא בזוה"ק (פנחס רלא:) וזהו לתתא כבדא נטיל ברישא כלומר שתחלת הקבלה הוא בתפיסה הנמוכה של האדם בכחות שאינם מבוררים ע"י נפש המתאוה בלבד ורק מה שיתברר בתוכו אח"כ ומתעלה המובחר ממנו להתכלל בצורת אדם ומזה עולה למוח היינו שנותן קיום ומקום להנשמה בתוך הגוף ומזון זה נקרא לחם מן הארץ ומן השמים אבל מזון דלעילא הוא קבלת שפע ממקור החכמה שתחיה בעליה וזהו דאיתא שם לעילא מוחא נטיל ברישא ובתר יהיב ללבא ולבא נטיל ויהיב לכבדא וכו', פי' שמעלה גם את הגוף ונותנת לו קיום ומקום אצל השי"ת ששם הגוף בכל מקום שהוא רואה באור השי"ת כמו הנשמה שאין שום הסתר מסתיר בעדו כלל ממש כמו שהנשמה במקור שרשה הרמתה אינו תחת ההסתר כלל ככה מזדככים כחות הגוף הגשמי לראות שאינם תחת חשכת ההסתר. והנה ביום התענית איתא בזוה"ק (שם) ביומא דתעניתא ב"נ מקרב מיכלא ומשתיא לגבי כבדא עלאה ומאי איהו מקריב חלביה ודמיה ורעותיה ההוא כבדא נטיל כולא ברעותא כיון דכלא איהו לגביה נטיל ומקרב כלא לקמי לבא דאיהו רב ושליט עליה. כיון דלבא נטיל ואתתקף ברעוא מקרב כלא לגבי מוחא דאיהו שליטא עלאה על כל גופא לבתר אהדר כבדא ומפלג חולקין לכל אינון מקורין ושייפין דלתתא וכו' וביאר הדברים שבתעניות אין הגוף מקבל ממקומות שהם מלובשים בלבושים מרוחקים כי אם מזה בעצמו שואב חדשות במה שמגביר נשמתו על גופו והיינו אחר שהגוף משתוקק לקבל מעניני עוה"ז והנשמה יוכל להתגבר עליו ולהכניע כחות גופו זה בעצמו הוא המזון והחדשות שמקבל מתתא לעילא כמו מן לחם הארץ שכבדא נטיל ברישא וזהו כוונת הזוה"ק שמדייק שם ביומא דתעניתא בר נש מקריב מיכלא ומשתיא לגבי כבדא עלאה וכו' והוא כי כבדא תתאה היא נפש המתאוה ומאחר שמכניע זה הכח המתאוה מזה בעצמו ניזון כבדא עלאה שרומז שנתקן כח המתאוה הזה בשרשו וכדאיתא בתזוה"ק (תיקון כא) השטן איהו ס"מ שלטנותא דיליה בכבד דעליה אתמר עשו הוא אדום ערקין דכבדא חיילין ומשריין דיליה וכבד נטיל כל לכלוכין וחובין דערקין הה"ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה וכו' יעו"ש דמדמה הגלות לתגבורת כבד וטחול דשלטין על הנשמה (ושם) כגוונא דא נשמתא איהו ישראל כד איהו שליטא בפקודין דעשה אתמר בה כלך יפה רעיתי ומום אין בך בההוא זמנא שריא שם ה' עלה ואתמר בה וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך דכבד וערקין דילה וממנין דטחול וערבוביא בישא דילה מתכפיין תחות לבא דתמן נשמתא וכו' ומזה בעצמו שכח המתאוה נכנע תחת הנשמה זה הוא מזון מתתא לעילא כמבואר לעיל שעולה עד הלב ומהלב למוחא וזה רומז שע"י הכנעת נפש המתאוה מזדככים המדות ומשם ניזון כח המחשבה להתכלל ולהתקשר במקור שרשה ושוב אחר שנזדכך כח המחשבה להתקשר במקור שורשה אזי יוכל לקבל שפע ממקור המחשבה העליונה שהוא שפע מקור החכמה שתחיה בעליה שמקבל מוחא ברישא כמבואר לעיל וכדמסיק שם הזוה"ק בזמנא אחרא כד מוחא נטיל בקדמיתא ולבתר יהיב ללבא ולבא יהיב לכבדא וכו', פי' כי אחר שהגוף נכנע אז שוב מקבל ממקור החכמה שתחיה בעליה שמתברר ומזדכך הגוף לעילא כמו בהירות הנשמה:
נמצא שבתעניות כולל שני מיני מזון אחד מתתא לעילא ואחד מעילא לתתא היינו כי הנשמה מתקיים ויש לה מקום בהגוף ע"י התחדשות שרואה מהכנעת הגוף והגוף ג"כ מתעלה למקום מעלות הנשמה ע"י הכנעתו שנתתקן אצלו כל הדברים בשורש העליון ונפתח אור החכמה שמבשם הכל ולכן לא נמצא מצות תעניות מפורש בתורה כי אם ביום הכפורים יען שבו שולט אור החכמה שמעלה כל ההסתרות עם כל הלבושים המרוחקין לכן יש ביום הכפורים תיקון לכל מעשה בני אדם:
פרק ב
בטחו בו בכל עת וגו' במדרש (ש"ט שם) א"ר חייא בשם רבי מעלי בכורים כך היו מזמרים כל הנשמה תהלל יה ומהו תהלל יה כל שעה שהיא עולה ויורדת בגוף אנו חייבים לומר הללויה תהלל יה על הנפלאים שהוא עושה עמנו בכל שעה בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם אלהים מחסה לנו סלה וכו' ענין בכל עת ביאר אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה שהוא בכל הכח של האדם ולכן מעלי בכורים היו מזמרים זה הפסוק כי כוונת כל הראשית שכתוב בתורה. ביכורים. וראשית דגנך שחטה אחת פוטרת את הכרי הוא כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שכל הכח מהדבר הוא בהראשית לכן חטה אחת פוטרת את הכרי כי כל הכרי הוא לבוש לזאת החטה שנקרא ראשית וכשאדם נותן את הראשית מזכה לו השי"ת את כל הכרי מבי גזא דרחמנא ומשלחן גבוה קא זכו וזה הענין נמי הוא בהזמן שכל הכח הוא בהתחלת הזמן וזאת ההתחלה נקרא בכל עת וזה דאיתא בתורת כהנים בכל עת זה יוה"כ וכשאדם מסיר מאתו כל הלבושים באלו החמשה עינוים כי הם כוללים כל הנאות עוה"ז ומזין לכבדא עלאה כמבואר (באות הקודם) ממילא כל הימים של השנה המה לבושים לזה היום שהוא יוה"כ שנקרא בכל עת, וכן איתא במדרש (בראשית רבה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד זה יוה"כ וענין יום אחד הוא כדאיתא במדרש (שם) למה נאמר יום אחד ולא נאמר יום ראשון כמו שנאמר יום שני יום שלישי וכאשר נאמר יום אחד היה לו לכתוב שנים שלשה אלא בשעה שהיה הקב"ה נקרא אחד היה חפץ לשכון בתחתונים וכו', והענין הוא כדאיתא בזוהר חדש (א:) קב"ה נקרא אחד וכו' ונקרא ראשון וכו' ואחד מורה על חד ולא בחושבן וראשון מורה על חד בחושבן והוא כדאיתא בתזוה"ק (תיקון כב) ואיהו אתקרי חד בחושבן כד שריא בדרגא דאינון משאר דרגין ואיהו לית ליה חושבן כד שריא על כל עלמין עלאין וכו' ונאמר כאן יום אחד שבשעה שנקרא השי"ת אחד שהוא חד ולא בחושבן היה חפץ לשכון בתחתונים היינו שישראל עלו במחשבה תחלה עוד קודם בריאת עולם וזאת מראה השי"ת בזה שנאמר יום אחד וזהו דאיתא שם יום אחד זה יוה"כ כי יוה"כ נקרא נמי יום אחד משום שאינו במנין הימים של ימות השנה כדאיתא בגמרא (יומא) שאין בו רשות להשטן לקטרג כי בשנ"ד ימות השנה יש לו רשות להשטן לקטרג כי אז נתלבש אורו ית' בלבושים ובלבושים מוכרח לפעמים להיות קטרוג כדכתיב ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב וגו' ויבא גם השטן בתוכם משום שכאשר בא האור בהתלבשות וזה נקרא בני אלהים כי אלהים מורה על התלבשות אור ואז הוא כדאיתא בזוה"ק (משפטים קיב) כמה אלהים יסלקון אודנין. אבל ביוה"כ שנקרא יום אחד שמורה על חד ולא בחושבן כמו קודם התלבשות האור בהמדות אז אין שטן ואין פגע רע לכן היה כל סדר עבודה של יוה"כ ג"כ בהמקום שאינו מן המדה כי לפני ולפנים היה הארון שאינו מן המדה והכרובים היו שם שבנם היו עומדין ולכך אומרים ביוה"כ ברוך שם כבוד מלכותו בקול רם כי בכל השנה כשאומרים שמע ישראל וגו' ה' אחד שרומז על חד ולא בחושבן אז מוכרחים לומר בשכמל"ו בחשאי שזה רומז על חד בחושבן לכך צריכין לאומרו בסוד אבל ביוה"כ שנקרא יום אחד חד ולא בחושבן שרומז אשר בזה היום נזדכך הגוף של ישראל כ"כ עד שמאיר בהם האור מחד ולא בחושבן היינו שהגוף של ישראל הוא כבוד מלכותו ית' אף בזה המקום שהשי"ת הוא חד ולא בחושבן לזה אומרים בזה היום בשכמל"ו בקול רם כי ישראל שהם כבוד מלכותו הם באחדות הגמור אז במקום שנקרא חד ולא בחושבן:
פרק ג
וידבר ה' אל משה וגו' דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. איתא בתורת כהנים בכל עת זה יוה"כ והענין הוא כי ביוה"כ מראה השי"ת החיים של ישראל מפורש בלי שום לבוש רק מעומק לבבם כי בזה היום דן השי"ת את הלבבות וכשהשי"ת דן את הלבבות יש לישראל תקיפות עצום מאד שיהיו מצליחים בודאי כי בעומק לבבם המה באמת נקיים אגב אמם לכן מתיצבים ישראל נמי ביום הזה נוכח השי"ת בלי שום לבוש כי בהחמשה עינוים המה מוסרים כל הלבושים להשי"ת ואין מעמידין מצדם אפילו כלי לקבל רק מה שמכין להם השי"ת כלי קיבול וזהו ואל יבא בכל עת. כי אם בזאת וגו' וזאת רומז על מדת המלכות דלית ליה מגרמיה כלום כדאי' בזוה"ק היינו שלא יקבל האדם לעצמו שום תקיפות מצדו רק שימסור כל כחו להשי"ת ואף הכלי קיבול לקבל אור נמי לא יהיה מצד האדם כי אם מה שיעמיד לו השי"ת ויכין בעבורו וזהו הענין שכל העבודה של כ"ג בו ביום היה רק בארבעה בגדי בד כי מלת בד מורה בלי התפשטות רק הולך בקו הישר כדאיתא בגמ' (יומא עא:) דבר העולה מן הקרקע בד בד להורות שבזה היום שנכנס לפני ולפנים יתיצב נוכח השי"ת בלי שום התפשטות לבושים כלל כי בכל השנה היה עובד בבגדי זהב להורות שמכיר מפורש בכל התפשטות הלבושים את אורו ית' כי בכל השנה הוא כך רצונו ית' שיעמיד האדם מצדו דוקא כלי קיבול לקבל את האור מהשי"ת ולא שימסור האדם בחזרה גם הכלי קיבול כי זאת היתה עבודתו של קין שנאמר עליו שקרבנו היה פשתן וזה רומז שהיה מוסר בחזרה אפילו הכלי קיבול וזהו ענין פשתן שמכחיש כל כח הקרקע כדאיתא בגמרא (בבא מציעא קט.) המקבל שדה מחברו פחות משבע שנים לא יזרענו פשתן ואין זאת ברצונו ית' בעוה"ז לעבוד במסירת נפש כזאת כדכתיב אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי כי כל רצונו ית' בעוה"ז הוא כמו שאמר דהמע"ה נפשי בכפי תמיד היינו שאני מצדי מוכן תמיד למסור את נפשי להשי"ת אך ותורתך לא שכחתי היינו מאחר שנתת לנו תורה ומצות וזאת אי אפשר לקיים כי אם בהלבושים מחיי עוה"ז ע"כ התפלל שהשי"ת ינהיר לו אורו בכל הלבושים של עוה"ז כי באורייתא ברא קב"ה עלמא. וזהו נמי שהעבודה של כהן גדול בכל השנה היה בבגדי זהב היינו שהיה מנהיר בעבודתו בכל הלבושים את אור רצונו ית' אכן ביוה"כ שנכנס לפני ולפנים והשי"ת מראה מפורש את אור רצונו בלי שום לבוש לכן לא יתיצב אז נוכח השי"ת הכה"ג בשום לבוש והתפשטות רק בבגדי בד להורות שמוסר הכלי קיבול נמי אז להשי"ת. וזהו דאיתא בספרי ארבעה פעמים בד נאמר ביום הכפורים חד למעוטי את החשן וחד למעוטי אפוד וחד למעוטי מעיל וחד למעוטי ציץ וכו' כי אלו ארבעה בגדים רומזים על גודל תקיפות שיש לישראל ולכן נאמר בהם לפני ה' כי ענין חשן ביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שמורה על תקיפות ישראל שאין נמצא גבי השי"ת שום כעס ח"ו עליהם ואפוד מורה שיש לישראל תקיפות ממעשה המצות וזהו באמת תקיפות עצום שהאדם מתיצב נוכח השי"ת לומר ברוך אתה אף שאינו מבין העומק מהמצוה כלל ועכ"ז מאיר השי"ת להאדם שהגיע בזאת הפעולה לתכלית המכוון מהפנימיות הגנוז בהמצוה ומעיל מורה כדאי' בזוה"ק שהוא ברזא דגלגולא שיש תקיפות להאדם מזה שמכיר שורשו כדכתיב איפה היית ביסדי ארץ וציץ מורה על תקיפות שמאיר להאדם טעם וחשק חדש ורצון בדברי תורה ולכן ביוה"כ שהשי"ת מראה בו מפורש החיים של ישראל בלי שום לבוש כתיב בו ארבעה פעמים בד למעוטי את אלו הבגדים להורות שאל יתיצב האדם בזה היום בשום תקיפות כלל מצדו רק שימסור הכל להשי"ת. כתונת בד למעוטי את החשן כי כתונת בד מכפר על שפיכות דמים היינו אף שבאמת מצד השי"ת אין נמצא שום כעס על ישראל בכל זאת לא יסמוך האדם על זאת התקיפות ויראה מצדו לברר שלא יהיה נמצא בלבו נמי שום כעס כדאיתא בגמרא כל היכא דאיכא לברורי מבררינן, ומכנסי בד למעוטי את האפוד היינו שלא יסמוך על התקיפות ממעשה המצות כי אין באמת בעוה"ז שום דבר שיהיה מבורר אפילו במעשה המצות כמו שמצינו קדש עצמך במותר לך. ובאבנט בד למעוטי את המעיל כי אבנט מכפר על הרהור הלב היינו שלא יקבל האדם תקיפות מזה שמכיר את שורשו לומר שאין לו שום חלק בזה שנמצא אצלו לפעמים הרהור רע לכן כתיב אבנט בד שמכפר על הרהור הלב והוא כענין שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם היינו שאם יברר האדם את עצמו מצדו היטב אז לא יארע לו שום הרהור רע כלל. ומצנפת בד למעוטי את הציץ כי מצנפת מכפר על גסי הרוח וציץ מכפר על עזי פנים כי ציץ ביאר כאאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שהוא מורה על חכמה ובחכמה מצינו בכתוב החכמה תעוז לחכם ומזה שהאדם מרגיש טעם מתוק בד"ת יוכל לבוא לו מזה תקיפות יתירה ח"ו לכן מצנפת בד מכפר על גסי הרוח היינו שיתפלל האדם שכל העוז שלו יהיה כדכתיב החכמה תעוז לחכם לזה ביוה"כ צריך האדם להתיצב נוכח השי"ת בלי שום תקיפות ולא יחפוץ לקבל מצדו שום דבר רק כפי מה שהוא רצונו ית' וזהו שאמרו ז"ל בגמ' שלא יתקן בחוץ רק הכל בפנים רמזו בזה שלא יכנוס בשום תקיפות מצדו רק מה שינהיר לו השי"ת וזה שהיה בזה היום הטלת הגורל כי אחר שמתיצב האדם כך בדעה מבוררת וזכה אזי יסכימו נמי כל צבא מעלה שיזכה בגורל:
פרק ד
וידבר ה' אל משה וגו' אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וגו'. בזוה"ק (ויקרא) עשרה עשרה הכף בשקל הקדש עשרה למעשה בראשית עשרה למתן תורה וכו' ואיתא בזוה"ק (תרומה קסב:) ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו' הא הכא רזא דיחודא דהא תקוני דמשכנא מכמה דרגין איהו דכתיב ביה והיה המשכן אחד לאתחזאה דכל שייפין דגופא כלהו רזא דגופא חד. בבר נש אית ביה כמה שייפין עלאין ותתאין אלין פנימאין לגו ואלין באתגליא לבר וכלהו אקרון גופא חדא ואקרי בר נש חד בחבורא חדא אוף הכא משכנא כלהו שייפין כגוונא דלעילא וכד אתחברו כלא כחדא כדין כתיב והיה המשכן אחד כגוונא דאדם וכו'. היינו כמו שהעריך רצונו ית' בהקומה של הצורת אדם שדוקא ע"י קומה וצורה כזאת שהוא בסדר רמ"ח אברים ושס"ה גידים יהיו נעשים כלי להמשכת אורו ית' שיהיה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים שיתערב ביחד אור החיים עם בשר אף שחיים עם בשר שני הפכים כי חיים הוא אור בלי גבול ובשר אדם הוא דומם בעל גבול בכל זאת נכללו ביחד עד שנעשה זאת הקומה כלי מוכן לשכינת אורו ית' ככה ממש העריך רצונו ית' במלאכת המשכן כשיעשו ישראל תבנית המשכן עם כל הכלים בקומה וצורה כזו כפי המדה שנצטוו אז יהיה המשכן כלי שישכון בו אורו ית' עד שהיו מכירים שם גם בהדומם שכינת אורו ית' כי היו רואים שם מקום הארון שאינו מן המדה וגם העשרה נסים שהיו במשכן מזה הכל היו רואין מפורש שאורו ית' הבלתי גבול נתלבש בהגבול של המשכן הגם שמצדו ית' אין אורו תופס מקום כלל כי איך יתכן שבלי גבול יהיה נתפס בהגבול וכמאמרם ז"ל (חגיגה) כשאמר הקב"ה יהי וכו' היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בהם הקב"ה ואמר די וכו' כי אם היה מרחיב והולך בלי גבול לא היה יתכן שום הויה להבריאה כי היה מתבטלת בחזרה למקור שורשה הגם שאחר כל ההתרחבות וההתפשטות מוכרחת הבריאה להיות נשאר בההיקף של אורו ית' כי ההיקף מאורו ית' הוא בלי גבול ואין סוף אכן הפירוש הוא שהיה הבריאה מתבטלת בעצמותו ית' כדאיתא (בס"י הקדמת) אם רץ לבך שוב לאחד היינו כאשר תתפשט יותר מדאי תהיה מוכרח לשוב ולכלול באחד לזה היה אח"כ המאמר די וזה המאמר די הוא רק מצד הבריאה כדי שיהיה להבריאה קיום הויה לבלתי יתבטלו ואלו שני המאמרים נתאחדו זה בזה כי מצדו ית' הוא עדיין המאמר הראשון שהוא בלי גבול רק מצד הבריאה העמיד השי"ת המאמר השני שהוא המאמר די שהיה הכל בגבול ובמקום שנגעו אלו שני המאמרים זה בזה אור בלי גבול עם בעלי גבול זה המקום נקרא בש"ס היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי וזה המקום היה במשכן כי שם היה הנקודה שנתאחדו ונשקו ביחד אורו ית' הבלתי גבול עם בעל גבול וממילא היה שופע משם טהרה לכל הגבולים של ישראל כענין מים שנטהרו בתורת זריעה ע"י השקה כי בזה שנוגעין המים תלושין שבכלי ע"י השקה בהמים המחוברים בהמקור וע"י אותה הנגיעה והנשיקה ביחד מוכרח שידבקו המים שעל שפת הכלי בהמים שבמקור ומחמת זה נטהרו נמי המים התחתונים שבשולי הכלי אף שהם לא נגעו בהמקור כך היה טהרת השקה בעת הקמת המשכן לכל גבולי ישראל כי שם היה הנקודה דנשקי ארעא ורקיע אהדדי והגבול הקרוב ביותר להמקור ית' אשר היה למעלה מכל ישראל זה הגבול היה נדב ואביהוא לזה נדבקו הם ונשארו שם לגמרי בהמקור כמו שנאמר עליהם עוד בסיני ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו' להורות בזה שתחתית המדרגה מאור בלי גבול שמתחיל להלביש בהגבול שם נתאחזו נדב ואביהוא כי הם היו עומדים למעלה ומדרגתם היה גבוה מאד סמוך להמקור ית' כדכתיב בקרבתם לפני ה' וגו' ולהיות שיום כפור מחבר נמי הגבולים של ישראל לאור רצונו ית' הבלתי גבול ולזה נקרא יוה"כ יום אחד כדאיתא במדרש רבה (בראשית פ' ג') ויהי ערב ויהי בקר יום אחד שנתן להם הקב"ה יום אחד ואיזה זה יום הכפורים וכמבואר במקומו להורות שיוה"כ מחבר כל הגבולים של ישראל לאחדות רצון העליון ית' הנקרא אחד שהוא חד ולא בחושבן לכן קורין ביוה"כ הפ' של מיתת בני אהרן וע"י זאת הקריאה מעוררין שלא יהיה עוד שום מכשול וסבלנות ח"ו בכל הקריבות לאורו ית' שיהיה בישראל כי בכל מקום שמתחילין ישראל להתקרב לקנות קנין חדש איתא בזוה"ק (וישלח קעד) בכל שירתא דאתיא בקשיא איהו וכו' ובזוה"ק (ויקהל ריד.) וכד מטא זימנא לנפקא מתחות ידיה לא נפיק אלא בסגיאות דמא וכו' וכמו שמצינו בעת שהיה צריך להתגלות קדושת הכהונה של אהרן וגם קדושת מקום המקדש כמה דמין סגיאין היה אז אולם ע"י זאת הקריאה ביוה"כ נתעורר לבלתי יקרבו ישראל עוד להקדושה ע"י כשלון וסבלנות מדמין סגיאין כי בני אהרן המה ג"כ מחברים תמיד גבולי ישראל לאור רצונו ית' הבלתי גבול כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל כשהיה אומר הכה"ג במקדש אנא השם היה מעורר אלו הנפשות אליהו נדב ואביהוא כי אנא ר"ת אליהו נדב אביהוא כי נדב ואביהוא נתקנו בפנחס ופנחס זה אליהו שהוא חי וקים תמיד וכדאיתא בזוה"ק (ויקהל קצז.) וכד יחות יתלבש בההוא גופא דישתאר בההוא עלמא ובההוא גופא יתחזי לתתא ובגופא אחרא יתחזי לעילא וכו' וכמו דאיתא בזוה"ק (נח סא) על אדם הראשון שאם לא חטא היה ג"כ סליק לעילא והיה יכול לחזור לתתא לזה העולם ג"כ וכענין שכתב האר"י הק' ז"ל שכל הקדושות כשעולין או יורדין לפעמים ירידה צורך עליה או עליה צורך ירידה נשארה במקומה הראשון ג"כ וכל התפשטות מהקדושה היה רק למען שיתהוה במקום שיתפשט ג"כ קומה וכן אם לא חטא אדם הראשון היה נמי סליק לעיל ובכל זאת לא היה מגיע להקומה שלו שום התבטלות אף בזה העולם אמנם גבי אליהו הוא באמת גם עכשיו כך אף שסליק לעילא בכל זאת לבושו שביק לתתא ולא הגיע לו מעולם שום התבטלות וזה מורה שהוא המחבר והמאחד כל גבולי ישראל באור רצונו ית' הבלתי גבול ולזה קורין תמיד ביוה"כ פ' בני אהרן להתעורר ע"י אלו הנפשות שיהיו יכולין לקבל קדושת אורו ית' בלי שום מכשול וסבלנות כלל:
פרק ה
דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. איתא בספרי בכל עת זה יוה"כ וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה כי בכל עת מורה על כל הכח של האדם כי באלו הימים מזה החדש נקרא האדם ניעור כי באלו הימים לא ניים שום נפש מישראל כמאמרם ז"ל בגמ' מאן דניים בריש שתא וכו' כי בשעת השינה אין ביד האדם לצמצם ולאסוף אז את כל דעתו לכוונה אחת שיהיה מיוחדת כרצון חפצו אבל בעת שהאדם ניעור אז הוא שפיר בכחו לאסוף את כל דעתו לאיזה כוונה שהוא חפץ לזה נקרא יום הכפורים בכל עת להורות שיש אז להאדם כל הכח בשלימות ולכך נאמר ואל יבא בכל עת כלומר שהוא מחויב להסיר ולסלק מאתו כל הלבושים והרצונות שהם מצדו ולעזוב ממנו כל הכחות והתקיפות כי אם בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו' וכמבואר בזוה"ק (אחרי נו) בזאת יבא אהרן אלא מכאן שירותא לאזהרי לכהני כל מאן דבעיין לאזדהר בהאי זאת ודא הוא יראת ה' וכו' כי השער לה' הוא רק יראה כדאיתא זה השער לה' ובלתי זה השער אין שום דרך לבא לאור רצונו ית' וכמבואר שם (ויקרא) כשאת מדכר אנא אנשית כי עולם הזה הוא עלמא דספיקא ואינו סובל שום בהירות כלל כדאיתא בגמ' (מגלה) אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כנקב מלא מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני אורה ולזה הוא העצה רק לעזוב כל התקיפות ולהסתיר את עצמו בתוך היראה וכמבואר שם בזוה"ק שכל העצה להסתיר א"ע מפני המקטריגים הוא ביראה ועיקר היראה הוא כמו שאמר דוד המלך חטאתי נגדי תמיד וכמבואר בזוה"ק שם כשאת אנשית אנא מדכר כשאת מדכר אנא אנשית וכו' וע"י הצמצומים והיראה יכולים להשיג התקיפות האמתי שיהיה מנהיר לו השי"ת שכל העבודות שהיה עובד בעת ההסתר נכללים המה בעצמות רצונו ית' שהשי"ת בעצמותו היה פועל אותם כענין דאיתא בהאר"י הקז"ל שיצא השם המפורש מפי הכהן גדול בלא תנועת שפתיו כלל רק השכינה היתה מדברת מתוך גרונו בלא פעולת הכהן גדול כלל כי אחר שנכנס לקודש בזו היראה הנקרא בזאת הראה לו השי"ת שהכל מאתו ית':
פרק ו
וידבר ה' אל משה וגו' ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. איתא בספרי בכל עת זה יום הכפורים וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שבכל עת מורה על כל השלימות ומשום שביום הכפורים נגמר הויית הבריאה בתכלית השלימות לזה נקרא יוה"כ בכל עת. וביאר הענין כי בראש השנה נתעורר הרצון מהתחלת הבריאה כמאמר זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון והעשרה ימים שמר"ה עד יוה"כ הם כנגד העשרה מדות שנאמר עליהם לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' ויום כפור הוא יום העשירי נגד לך ה' הממלכה מדת המלכות שהיא מדה העשירית אשר בה נגמר ההויה מכל סדר ההשתלשלות בשלימות הגמור כי התפיסה האחרונה של האדם נקרא מלכות שבמלכות שהוא ההסתר האחרון עד שכבר נראה להבריאה שיש לה קיום הויה בפני עצמה כדאיתא בספר רזיאל כשברא הקב"ה את עולמו הפך את אור פניו ממנה והוא כדי שיהיה נראה לה שיש לה הויה בפני עצמה ובזה נגמר כל השלימות מהבריאה כי דוקא מחמת אותו ההסתר יתכן מדת המלכות שהבריאה תמליך עליה את השי"ת בבחירתה וכדאיתא בגמ' שגמר את מעשיו ומלך עליהם כי מלכות הוא הגמר מכל המדות כי בכל המדות נמצא עדיין כח הדכר להשפיע למטה הימנה כדאיתא בזוה"ק (שמות ד) מלך עלאה איהו נוקבא לגבי נקודה עלאה סתימא דכלא ואע"ג דאיהו נוקבא איהו דכורא לגבי מלך דלתתא וכו' חוץ מדת המלכות דלית לה מגרמיה כלום כי הוא הגמר שאין עוד למטה הימנה שום מדה וכל פעולתה הוא רק באור חוזר להכיר על ידה כל רצון עליון ית' וזאת השלימות נגמר ביוה"כ לכך נאמר ואל יבא בכל עת וגו' וכמבואר שם בספרי בכל עת זה יום הכפורים כי באותו היום נגמר כל השלימות מהבריאה ומחמת זה יכול האדם בזה היום לקבל התפשטות יתירה מחמת גודל התקיפות הזורח בו כענין מאמרם ז"ל במדרש אין אדם נופל ביום גנוסיא שלו וכמו שהיה באמת קטרוג הלבנה בשעת גמר הויית הבריאה כי מחמת זאת התקיפות הרהיבה עוז בנפשה לטעון איך שני מלכים משתמשין בכתר אחד היינו כי הירח רומז על מדת המלכות דלית לה מגרמיה כלום רק מה שמקבלת מהשמש על זה טענה מאחר שרצון העליון ית' הוא לבלתי יגמור שלימות הבריאה כי אם דרך מדת המלכות שתתרחק כ"כ מהמקור ית' עד שיהיה נראה לה שיש לה הויה בפני עצמה עם בחירה חפשית ואם כן נמצא במדת המלכות עיקר השלימות כי דוקא על ידה נגמר קוטב המכוון מרצונו ית' ובאמת לעתיד יהיה כך כדכתיב הנה אני בורא חדשה בארץ נקבה תסובב גבר וגו' ואז יהיה כמו שנאמר אשת חיל עטרת בעלה ויתגלה אז מפורש שכתר עליון איהו כתר מלכות אכן בזה העולם שיש עדיין בעולם רע הנתרחק ביותר לזה צריך שיהיה במדת המלכות כל הצמצומים וזהו שהשיב לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך וכמבואר בזוהר חדש (בראשית יג:) ר' יוסי בר"ש בן לקוניא אתא למחמי לר' אלעזר בר"ש חתניה נפקא ברתיה ושקלא ידוהי לנשקא אמר לה לכי ומעטי א"ע מקמי בעלך דאיהו קדישא שמע ר' אלעזר אמר כען אנא מדכרנא מלה חד דאיהו מרגלא יקירא דאתמר על סיהרא דקב"ה אמר לסיהרא לכי ומעטי א"ע דחשבת סיהרא דלה אתיהיב שולטנא וכו', היינו כי בזה העולם כל עוד שלא נגמרו הברורין מוכרח להיות כל הצמצומים בזאת המדה משום שיש בעולם רע המוחלט שהוא הרבה יותר מרוחק ולאותה הרע יש ג"כ טענה חזקה שברא אותה השי"ת לכן נצרך למדת המלכות כל הצמצומים כדי לברר א"ע כנגד אותו הרע המוחלט והבירור הוא בזה שיש בכחה אחר כל התרחקותה לצמצם א"ע ולחזור ולעמוד נוכח השי"ת פב"פ משא"כ זה הרע המוחלט אין בכחו לצמצם א"ע ולעמוד פב"פ נוכח השי"ת לכך ישאר לגמרי בחשך ולכן ביוה"כ הנקרא בכל עת שנגמר בו כל השלימות מהבריאה צריכין למעט א"ע בכל הצמצומים וזהו אל יבא בכל עת אל הקדש כי אם בזאת וגו' היינו שלא יבא עם התקיפות של כל השלימות כי אם בזאת שמורה על יראה וצמצום:
פרק ז
וזהו דאיתא בזוה"ק (צו כז.) חמש אשים היו נחתין על קרבנא וכו' ודא בינה ה' ה' מראות דילה וכו' ולקבל ה' מראות אלין תקיני ה' צלותי ביומא דכפורי ולקבל בת עינא אינון עשרת ימי התשובה י"ה לקבל אור דבת עינא ה' ענויין לקבל ה' בתראה וכו'. היינו כי כן העמיד רצונו ית' אשר אחר שיגמור השלימות מהבריאה עד שיהיה נראה לה שיש בה הויה בפני עצמה אזי יבררה א"ע בתפיסתה עד מקום שידה מגעת וכאשר נשלם בירור תפיסתה בתכלית השלימות אזי חזרה להיות נכלל בהשורש נוכח השי"ת פב"פ ותכלית הבירור עד הגמר מהתפיסה אחרונה של אדם הוא חמשה דרגין כמבואר בזוה"ק (תצא רפ.) וחמש נהורין אית לה דאתקריאו קרני החמה עד הוד היינו כי בינה מתפשטת עד הוד והוד הוא הגמר של תפיסת אדם וכל השפעת אורו ית' היורדים לתפיסת אדם הולכים דרך חמש מסכים כדכתיב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם הרי שהם חמש עם התפיסת אדם וכאשר האדם מברר א"ע בתוך תפיסתו בכל אלו החמש דרגין אזי חוזר ונכלל בהשורש פב"פ ולכן ביוה"כ שאז נגמר כל תכלית השלימות מהויית אדם וזה נקרא במדרש רבה יום גנוסיא של אדם צריך האדם לברר א"ע בחמש תפלות ובחמש העינוים כדי שיגיע חזרה בהשורש נוכח השי"ת פב"פ וממילא נתבררו מחמת זה כל הלבושים הנשארים אצלו שהמה רק רצונו ית' לזה אומרים בזה היום ה' הוא האלהים והאר"י הק' ז"ל הקשה מי נתלה במי הוי אומר הקטן נתלה בגדול והיו צריכין לומר האלהים הוא ה'. אמנם אחר שישראל מצמצמים א"ע כפי כחם באלו החמש עינויים עד שנכללים בשורש רצונו ית' נתברר מזה כל הלבושים שלהם שכל קיום הוייתם בזה העולם הוא רק רצון השי"ת כי מאחר שמצדם מסרו ישראל א"ע במסירת נפש לגמרי להשי"ת א"כ מהיכן נשאר עוד קיום הויה להלבושים שלהם אלא על כרחך שכל החיים הנשאר גבי ישראל הוא רק מזה הרצון ית' שחפץ דוקא בקיום הוייתם הרי שכל החיים מלבושי ישראל הוא עצמות רצונו הפשוט ית' שהם לבושים לאור רצונו ית' וזהו ה' הוא האלהים שהלבושים של ישראל המה התלבשות אורו ית' וכיון שהלבושים בעצמם המה כל רצונו ית' ממילא נקראו הלבושים נמי גדול ע"ד דאיתא במדרש מי גדול הגנב או הנגנב הוי אומר הנגנב גדול שרואה שגונבין ממנו ושותק וכ"כ נתעלו בזה היום הלבושים מישראל עד שיכולין לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם מה שאין רשאים לומר כן בשאר ימות השנה כי ענין בשכמל"ו הוא כאשר האדם מקבל עליו עומ"ש ואומר ה' אחד אזי אומר השי"ת שזה הלבוש המכיר לומר ה' אחד הוא בעצמו כבוד מלכותו ית' וזהו בשכמל"ו כי כבוד הוא לבוש כדאיתא בגמ' (שבת) ר' יוחנן קרי למאני' מכבדותא וכדכתיב ותחת כבודו יקד וגו' היינו שהשי"ת אומר בשכמל"ו שרצונו ית' הוא בקיום אותן הלבושים המכירין לומר ה' אחד ולכן איתא בגמ' (פסחים נו) בשעה שאמרו בני יעקב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אמר יעקב אבינו בשכמל"ו ומסיק שם בגמ' היכי נעביד נימריה לא כתבו משה באורייתא לא נימריה אמרו יעקב ותקנו לומר בחשאי וזהו כדאיתא בתזוה"ק יעקב מלבר משה מלגאו, היינו כי יעקב אבינו היה צריך להעמיק בהלבושים עד שהכיר בהם אור רצונו ית' וממילא נשאר נמי מצדו איזה לבוש מלבר ומשה מלגאו היינו שלא היה צריך להעמיק כלל כי הכיר בהם אפילו על הגוון נמי אור רצונו ית' וממילא לא היה נשאר מצדו שום לבוש מלבר רק הכל מלגאו וכיון שחלקו של מ"ר הוא תורה שבכתב שזה האור בוקע כל המסכים וההסתרות עד שרואים מפורש כדכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך לכן לא כתב משה באורייתא זאת התקיפות מבשכמל"ו כי אם היה כותב זאת התקיפות מפורש באורייתא לא היה עוד שום מקום לעבודה מחמת גודל התקיפות שהיה זורח מזה ובאמת עיקר רצונו ית' בזה העולם הוא לבלתי יגיעו ישראל לזאת התקיפות מהשורש רק ע"י עבודה וצמצומים לזה לא כתבו משה באורייתא ושלא לאמרו כלל ג"כ אי אפשר כי אמרו יעקב היינו כי מקדושת יעקב אבינו נתעורר תמיד בעומק לבבם של ישראל בטוחות בקביעות מדוע לא יהיה באמת קיום ללבושי ישראל כיון שהם באמת רצונו ית' ע"כ תקנו לאמרו בחשאי היינו שרק בעומק הלב רשאי שפיר שיהיה זאת התקיפות אבל בהתגלות צריך שיהיה לכי ומעטו א"ע היינו כדאיתא בזוה"ק (ויקהל) לית גבהי באורייתא בעלמא דין כי כל זמן שיש עדיין רע בעולם והכנף מכסה את הפנים אין שום לבוש מבורר כי מאן חשוב מאן ספון מאן רקיע וצריכין לכל הצמצומים כי אפילו העבודה בעצמה אין יכול להיות זכה ומבוררת בזה העולם כל זמן שהכנף מכסה את הפנים לכן אין רשאים לומר בשכמל"ו בקול רם אבל לעתיד כאשר לא יהיה עוד הכנף מכסה את הפנים אז יהיה כמו שנאמר הנה אני בורא חדשה נקבה תסובב גבר וכדכתיב אשת חיל עטרת בעלה אז יהיה התקיפות בהתגלות מפורש ויהיו יכולין לומר בשכמל"ו בקול רם לעיני כל ולכן ביום כפור שמנהיר בו הארה מעתיד כי בו נתבטלו נמי כל הלבושים המכסים את הפנים כדאיתא בגמ' (יומא כ.) השטן בגמטריא שס"ד האי שס"ד יומי אית ליה רשותא לאסטנא וביומא דכפורי לית ליה רשותא לאסטנא היינו שביום הזה אין שום לבוש המסתיר את הפנים כי זה היום אינו נחשב בחשבון הימים של השנה וכדאיתא במדרש (בראשית רבה פ"ג) יום אחד זה יום הכפורים היינו כי אחד מורה על חד ולא בחושבן וזה היום נקרא נמי אחד להורות שאינו מחשבון הימים והלבושים של ימות השנה כי מאחר שישראל עוזבים מאתם כל הלבושים ומצמצמים א"ע בחמשה עינויים לכן נתבטלו נמי מהם כל הלבושים המסתירים ולזה יכולין שפיר לומר בזה היום בשכמל"ו בקול רם:
פרק ח
והנה הדברי תורה מראים לנו גודל הנדיבות ועוצם הרחמנות שיש להשי"ת על כל לבושי ישראל שאפילו תפיסתם האחרונה נמי יקרה בעיניו ית' מאד ומראים לנו זאת בשעיר עזאזל שענינו לדחות את כל הרע הנמצא בישראל ולשלחו אל ארץ גזירה ובכל זאת הוא המצוה שיעמוד חי עד אחר גמר כל העבודות וזהו להורות שכל זמן שיש עדיין מעט טוב לברר מאותו הרע אין נוח להשי"ת לדחות אותו לגמרי ולזה היה עומד השעיר ומתעכב בשלוחו עד אחר כל העבודות אז נגמר הבירור בשלימות ונדחה הרע לגמרי לחוץ אבל כל עוד שהיה מעורב בו עדיין מה שהיו יכולין להכניס ממנו להקדושה שיהיה נשאר בתפיסת ישראל קשה מאד בעיניו ית' להפסיד זאת וכן רואים בזה שהכה"ג היה צריך לכנוס פעם שנית לקודש פנימה להוציא את הכף ומחתה ולהבין זאת מדוע לא לקח באמת עמו את הכף והמחתה תומ"י בעת גמר עבודת הקטורת בפנים שלא יהיה צריך עוד הפעם לכנוס לפני ולפנים להוציא אותם אלא זה הכל לרמז החביבות והיקרות של תפיסת ישראל בעיני השי"ת כי הגם שהכה"ג היה מוכרח לעזוב את כל תפיסתו בעת שנכנס לפני ולפנים כמו שרמזו ז"ל בגמ' שלא יתקן מבחוץ ויכנוס גם הבגדי בד שלבש מורה שלא היה רשאי לכנוס בשום תפיסת אדם כלל בכל זאת צוה השי"ת לבלתי יקח תומ"י אחר הקטרה את הכף והמחתה רק יעזוב אותם שם ואחר כל עבודתו יכנוס עוד הפעם לפני ולפנים להורות שיקר מאד בעיני השי"ת התפיסה של האדם וחפץ בקיום הוייתה כל מה שהוא באפשרי וכל עוד שיתכן שיתעכב קיום התפיסת אדם כך הוא כל רצונו ית':
פרק ט
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וגו' דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. אל יבא בכל עת ביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שהוא אזהרה לבל יבא בכל כת התקיפות של אותו היום וכדאיתא בספרי בכל עת זה יום הכפורים. והענין הוא כי העמיד השי"ת בהבריאה כ"ח עתים י"ד פגימותא דסיהרא וי"ד מליאותא דסיהרא וזה מרמז שכל קבלת הבריאה הוא רק כפי מה שיש בכחה לצמצם א"ע להיות נמשך אחריו ית' בעת פגימותא דסיהרא כך נגמר אצלה הכלי קיבול לקבל אור שיהיה הסיהרא במלואה ובכל ימות השנה הם הכ"ח עתים נפרדים מצד הבריאה וכל עת בפרט הוא בגבול אולם ביוה"כ נתכללו ביחד כל פרטי הכ"ח עתים בשורש אחדותו ית' שהוא בלי גבול כי בזה היום נתעורר שורש האחדות מהתכללות העתים שהוא המקור לכל הכ"ח עתים ומהתעוררות תקיפות כזאת יכול האדם להתרהב עוז בנפשו בהתפשטות יתירה לבלתי יצמצם א"ע לכן נאמר בזה היום אל יבא בכל עת, היינו שלא יבא בהתקיפות של התכללות העתים המתעורר בזה היום כי אם בזאת יבא אהרן אל הקודש וגו', ומלת בזאת רומז על גודל הצמצום כדאי' בזוה"ק (אחרי), היינו שבזה היום צריך האדם לבטל כל תפיסתו ולשלול מאתו כל הלבושים מאחר שנתעלה בו הבריאה למקום הנקרא אחד שהוא בלי גבול עד שזה היום אינו נחשב כלל בחשבון השנה כדאיתא בגמ' (יומא כ.) השטן בגימטריא שס"ד הוי שס"ד יומי אית ליה רשותא לאסטנא ביומא דכפורי לית ליה רשותא לאסטנא והוא יען שאין בו שום הסתר כמו בשאר ימות השנה לכן אין לו מקום לאסטנא כי אינו כלל בחשבון השנה לזה נקרא יום אחד כדאיתא (מדרש רבה בראשית פ' ג') יום אחד שנתן להם הקב"ה יום אחד ואיזה זה יום הכפורים, היינו שמנהיר בו הרצון העליון ית' הנקרא אחד כי השי"ת נקרא אחד ונקרא ראשון כדאי' בזוהר חדש (דף ב) אמר ר' שמעון הקב"ה נקרא אחד דכתיב ה' אלהינו ה' אחד ונקרא ראשון דכתיב אני ראשון וגו' ואחד מורה על חד ולא בחושבן כמבואר בתזוה"ק (תיקון כב) ואיהו אתקרי חד בחושבן כד שריא בדרגא דאינון משאר דרגין ואיהו לית ליה חושבן כד שריא על כל עלמין עלאין ועל זה איתא בזוהר חדש (שם) בגין דקב"ה אקרי אחד וישראל נקראו ג"כ אחד שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד, היינו שהם מכירין באחדותו ית' הנקרא חד ולא בחושבן, היינו שאין מהצורך אצלו ית' לכל הבריאה משא"כ העכו"ם קורין ליה אלהא דאלהיא, היינו שהם אומרים מאחר שרצונו ית' היה בלבוש מלכות ואין מלך בלא עם א"כ הם מחוייבי המציאות ולכן מהארת יוה"כ שהוא אחד חד ולא בחושבן יתבטלו כל הלבושים מהבריאה כדאיתא בזוה"ק (תרומה קלד.) כד מלכא אתחזי לעולמתהא וכו' אבל לישראל נמשך מהארת זה היום קיום הויה ביתר שאת ויתר עז כי הם מכירין היטב ביחודא עלאה ואף שיש גבי ישראל יחודא תתאה ג"כ וזה מורה על התלבשות האור בלבושים מ"מ חילוק גדול יש כי ישראל אינם מקבלים היחודא תתאה כי אם ע"י יחודא עלאה היינו שישראל מכירין היטב שאין מהצורך לו ית' לכל אלו הלבושים וע"י זה מחזיר להם השי"ת יחודא תתאה וזהו בשכמל"ו שאומרים אחר שמע ישראל לרמז שאומר השי"ת מאחר שהם מכירים כ"כ בה' אחד לכן הוא קיום הוייתם תכלית רצונו ית' כי מי הוא באמת עיקר כבוד מלכותו ית' מי שמכיר בה' אחד ועליו אומר השי"ת בשכמל"ו ולכך נמשך מהארת יוה"כ עיקר הקיום לישראל אבל להעכו"ם נמשך מהארת זה היום כל התבטלות כדאיתא שם בזוה"ק כד מלכא בעי לאחזאה לעולמתהא וכו', היינו שמזה האור יתבטלו כל הלבושים וכל הגוונים מזה העולם ועל זה מרמז הבגדי לבן שהיה לובש הכה"ג בעבודתו לפני ולפנים שמרמז על אור עליון המשולל מכל גוונים ולבושים ולכך היו פורשין מהיכל בשעת עבודה דלפני ולפנים ומבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה וזה הכל מרמז על התבטלות גווני הלבושים מזה העולם. וזה הקנין השיגו ישראל ממיתת בני אהרן כי ענין מיתת בני אהרן מבואר במדרש (אחרי) מסיני נטלו איפופסין שלהם, היינו כי בסיני נתגלה גודל החביבות שיש להשי"ת אל ישראל ומהארת אותה אהבה נתגלה לכל נפש ישראל מקומו בשורש העליון ית' איך שעלה שם במחשבה וכל פרט נפש היה מכיר מפורש איך שהוא חלק ה' ממש כי הדברות היו פועלים בלבבם של ישראל כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שכל דבור ודבור היה פועל בלב ישראל שיהיה שוה ממש כמו הארת הדבור מהשי"ת ואהבה עצמה כזו נקרא ביום חתונתו ומחמת זה נתעורר בלבבם תקיפות עצום כדכתיב ויחזו את האלהים וגו' נאמר ויחזו לשון תרגום לרמז שהיו סבורים שנקבע אותה אהבה בתפיסתם ממש ואחר שסבלו הרבה מזה נתן להם אח"כ השי"ת הלוחות האחרונות כדי שיהיה אצלם זאת האהבה בקנין יגיע כפם ועל יקרות זה הקנין נאמר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ומחמת אהבה הקודמת שנתגלה בסיני היה נמשך מיתת בני אהרן וזהו דאיתא שם מסיני נטלו איפופסין שלהם וזהו שנאמר עליהם בקרבתם לפני ה' וימותו, היינו שהיו מקורבים להמקור ית' יותר מכל ישראל לפיכך נכללו הם בהמקור ית' ונשאר מהם צעקה כגוונא שנשאר מעלמין דאתחרבון בקדמיתא שהיה נמי מחמת התקרבותם להמקור ית' עד שנכללו שם ונשאר מהם צעקה כדאי' בזוה"ק (בראשית כה.) ואד יעלה מן הארץ א"ד מן אדנ"י היינו שנתחזק הקיום מהויית עולם מסבת צעקתם כי ע"י זה השיגו הכרה באדנותו ית' שמלפנים לא היה להם זאת ההכרה מחמת גודל התקרבותם להמקור ית' ככה אחר מיתת בני אהרן מהתקרבותם לפני ה' נשאר מהם גבי ישראל בקביעות הכרה באדנותו ית' כדכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש, היינו שלא יתקרבו עוד בגודל תקיפות שישראל עלו במחשבה כי אם בזאת יבא אהרן אל הקדש ומלת זאת מורה על יראה וצמצום בפר בן בקר לחטאת, היינו שכל התקרבות אדם להשי"ת יהיה רק מחמת הכרת חסרונו וכל מה שמעמיק האדם ביותר להכיר את חסרונו נעשה ממילא מקורב ביותר לשלימותו ית' וזאת ההכרה הוא הקוטב שעליה מסובבים כל עבודות יוה"כ:
פרק י
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וגו' ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. איתא בתורת כהנים בכל עת זה יום הכפורים, היינו כי כ"ת עתים הציב השי"ת והם י"ד פגימותא דסיהרא וי"ד שלימותא דסיהרא ובהם נכלל כל הההנהגה מסדר הבריאה כמבואר בזוה"ק (וישב קפ:) אית זמנין דסיהרא איהו בפגימו וכו' האי מאן דנקט לה בההוא זמנא ליהוי תדיר בגריעותא ומסכנותא אזלא לגביה ואתבר תדיר בדינא וכו' וההוא זמנא דקיימא ההוא דרגא בשלימו וההוא נהר דנגיד ונפיק אשתמש בה כדין ההוא נשמתא דנפקת ואתדבקת ביה בההוא בר נש ההוא ב"נ אשתלים בכלא בעותרא בבנין בשלימא דגופא וכו' וכיון שאנו רואים התחלקות העתים מוכח נמי שיש עת אחת הכוללת כל התחלקות העתים אשר יכולה להנהיר בכל עת פרטי ולהופיע בתוכה גם ההיפך מצמצום גבולה מאחר שנכלל בעת הכללי כל השתנות פרטי העתים וזה העת הכללי נקרא בכל עת ובכל יום כפור מנהיר הארה מזאת העת הכללי שהוא השורש והמקור מכל התחלקות העתים וזהו דאיתא שם בכל עת זה יוה"כ והוא כענין דאיתא בזוה"ק (בא לט:) בעשור אמאי בעשור אמר ר' אבא בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא דכתיב ביובלא בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא וכו' וכמבואר נמי (שם אמור קב:) האי עשור מכנסת ישראל אינון ויומא עשיראה בעשיראה קיימא ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא וכו' ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא חמשה עלייהו דמלכא הוא וכו', היינו שאותה הארה שהיה מאיר השי"ת בחדש ניסן בזמן שהאתוון הם כסדרן וזאת היה מנהיר השי"ת לישראל אחר עבודת שבעת ימי המלואים שרומזין על עבודת היקף שבעה שהוא בתפיסת ישראל ואותה הארה מאחד בניסן נקרא שמיני מגו שבעה כדאי' בזוה"ק (תצוה) לית שמיני אלא מגו שבעה היינו שע"י עבודה שבתפיסתם בשבעת ימי המלואים היו ממשיכים אצלם אור היותר עליון שהוא למעלה הרבה מהעבודה שבתפיסתם ועל אותה הארה נאמר ויהי ביום השמיני וגו' ויען שרצונו ית' העריך בסדר הבריאה לבלתי יגמר תכלית שלימותה כי אם ע"י גערה כדאיתא בש"ס (חגיגה) בעשרה דברים נברא העולם ואחד מהם הוא גערה היינו כשלון וכענין מאמרם ז"ל (גיטין מג.) אין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם לכן היה אז הכשלון מבני אהרן וע"י הסבלנות מהכשלון החזיר להם השי"ת אותה הארה עליונה הנקרא שמיני ביותר בהירות שהיה מאיר אצלם זה השמיני בעצמו גם בתשרי בעת שהאתוון הם למפרע כמבואר (תצוה שם) ומנהיר לישראל זה האור הנקרא שמיני ביום הכפורים שהוא עשירי בתשרי הנקרא בעשור דמטרוניתא שרומז על החיבור מאתה והוא עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא וזה הוא עיקר היחוד ואותה הארה מאחד בניסן המנהיר עכשיו בעשרה בתשרי נקרא שמיני מגו עשירי להורות שגם כל עבודה שבתפיסתם בההקף שבעה היה נמ נמשך מבעשור דמטרוניתא כמבואר בזוה"ק (פנחס רנז.) ולית שבעה אלא מסטריה דאות יו"ד עטרה על רישא חכמה עלאה אות הוא חכמה תתאה אות הוא וכו' נמצא שביוה"כ מנהיר אותה הארת שמיני שהיה באחד בניסן אלא שעכשיו בעשירי בתשרי מאיר בבהירות יותר עצום בבחינת שמיני מגו עשירי ואז באחד בניסן לא היתה אלא בבחינת שמיני מגו שבעה וזהו כונת הזוה"ק (שם) אמאי בעשור בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא דכתיב ביובלא בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא וכו' אמנם זה הזיווג נקרא בעשור דמטרוניתא וכמבואר בזוה"ק (פנחס ריד:) ולבתר אתיאת מטרוניתא ובעין בני היכלא בתשעה לירחא למעבד חדוותא למטבל בנהרא לדכאה גרמיה בזווגא דמטרוניתא ביומא אחרא הוא זווגא דילה וכו'. וזהו דאיתא בזוה"ק (שם) בכל אתר בעשור דמטרוניתא, היינו שיוה"כ הוא רק זווגא דאמא וכמבואר (שם) ביומא קדמאה דחג יתער ימינא לקבלה בגין לחבקא וכדין כל חדוא וכל אנפין נהירין וכו' וכמבואר בזוה"ק (אמור ק) אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה וכו' ויוה"כ אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אמא נטלא ולא מבי אבא וכו'. וזהו דאיתא שם האי עשור מכנסת ישראל הוא ויומא עשיראה בעשירה קיימא וע"ד בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וכו' כלומר שכל הארת שמיני מגו עשירי שמנהיר להם ביום העשור הוא ג"כ רק בחינת עשור דמטרוניתא שהיא זווגא דאמא וזהו והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה וכו', היינו כי בחמשה עשר יום הוא חג הסוכות שהזווג הוא אז בתכלית השלימות ונקרא זווגא דאבא, אמנם כיון שהזווג בשלימות נגמר בסוכות היה צריך לפי הנראה שיהיה נמי אז ימי מחילה וסליחה וכפרה ומדוע נקבע יום מחילה וסליחה וכפרה בעשור דוקא. אכן הוא הענין כמו שמצינו בזוה"ק (ויחי רכד.) ווי לההוא דגרע יומוי לעיל דכד בעאן לאלבשא ליה וכו', היינו שצריך האדם לראות שלא יגרע הימנו אפי' יום חד מיום הולדו ולתקן כל הימים שלו ולעשות מהם לבושין דיקר וזה הכח יש ביד האדם רק כל עוד שאינו מאיר עדיין הזווג בשלימות אז יכול לתקן כל ימיו גם מיום הולדו ולעשות מהם ע"י עבודה שבתפיסתו לבושין דיקר משא"כ אחר שיהיה נגמר הזווג בשלימות אז לא יהיה עוד ביד האדם לתקן כלום וכל מי שלא הכין תיקון קודם אותו הזווג שוב לא יתקן לעולם ויגרע ממנו באמת זה היום המשולל תיקון כי הזווג בשלימות רומז על אלו הימים שנאמר עליהם (קהלת) שאין בהם חפץ וכמו שביארו ז"ל (שבת קנא.) אלו הימים שאין בהם לא זכות ולא חובה וכענין דאיתא בזוה"ק תמן באצילות אין שם לא זכות ולא חובה וכו' וכל יום שיהיה נשאר אז גבי האדם משולל תיקון ח"ו יהיה נשאר כך בלי תיקון ומסבת זה יהיה נחסר לבוש גבי זה האדם לכן נקבע למחילה ולסליחה ולכפרה דוקא בעשור לחדש שאינו מאיר עדיין הזווג בשלימות הגמור רק זווגא דאמח לרמז בזה שרק באותו הזמן קודם שנגמר שלימות הזווג שיש עדיין כח ביד האדם לתקן ימיו שלא יחסר לו אפילו יום אחד מיום הולדו כדכתיב ביום הזה יכפר עליכם כלומר שיתוקן גבי ישראל כל הימים גם למפרע למען כשיגיע אח"כ ליום חמשה עשר שאז יהיה הזווג בשלימות הרומז על לעתיד שוב לא יחסר לישראל שום לבוש מכל ימיהם ובאמת כל הארת זווגא דאבא והשמחה והאהבה המנהיר בחג הסוכות שאיתא על זה בזוה"ק (דף רנט) מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה אלין אינון מים די מנסכי ישראל בחדוה וברחימו דקב"ה וכו' זה הכל נמשך מהימים הקודמים להם מאותן עבודות שיהיו לישראל קודם ימי הסוכות:
פרק יא
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. הענין ממלת בכל עת ביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שהוא כמד"א (שופטים) ובא בכל אות נפשו כי הנה מאחר שהעמיד השי"ת בזה העולם סדר זמנים כדכתיב לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים וכמבואר בזוה"ק (אחרי נח.) זימנין אית בשתא דרעוא אשתכח וזמנין אית בשתא דדינין אשתכח וזמנין אית בשתא דדינא אשתכח ותליא זמנין אית בירחא דרעוא אשתכח בהו וזמנין אית בירחי וכו' זמנין אית בשביעא דרעון משתכחין וזמנין אית בשביעי וכו' וזמנין אית ביומא דרעוא אשתכח וכו' וזמנין אית ביומי וכו' וע"ד כתיב ועת לכל חפץ וכו'. הרי שיש סדר מסודר א"כ מה יתרון העושה וכי ישנה האדם בעבודתו את הסדר המסודר ובא מששת ימי בראשית על זה מסיים הכתוב באשר הוא עמל היינו שע"י עמלו של האדם יכול להגיע להמקור שהוא למעלה מסדר הזמנים כי מאחר שאנו רואים בהזמן כמה מיני התחלפות ושינויים מוכח מזה שיש נמי עת הכולל כל התחלפות הזמנים אשר אין בה שום שינוי ותמורה כלל רק שהוא למעלה מהבנת התפיסה כי באמת למעלה מתפיסת הבריאה שם אין שום התחלפות הזמנים ולא מפסקי מהדדי כדאיתא בגמ' (נזיר ז.) גבי יומא נמי דהא יומא מפסקי מהדדי כדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד התם לאו דמפסקי מהדדי מאי קאמר יומא ולילא חד יומא הוא וכו' הרי שכל הפסקת הזמנים והתחלפות העתים הוא רק בהתפיסה הנמוכה של הבריאה וכענין דאיתא בזוה"ק (בראשית כב:) דאית דאתקרי עלת העלות ולאו איהו ההוא דאתקרי עלת על כל העלות דלעלת על כל העלות לית ליה תנינא דנטיל עצה מניה דאיהו יחיד קדם כלא ולית ליה שותפא וכו' ועלת העלות מורה על הרצון ית' שהציב סדר השתלשלות עד שנראה בתפיסת הבריאה שיש סדר מסודר וכל העבודות שהעמיד השי"ת בעולם המה הכל בזאת התפיסה הנמוכה כי למעלה מתפיסת אדם נקרא מה למעלה מה למטה ועל זה נאמר אין לך עסק בנסתרות, ואף שמצינו בזוה"ק (בא מב:) מאן דאשתמודע ליה קדם בריאה דאיהו לבר מדיוקנא אסור למעבד ליה צורה ודיוקנא בעלמא לא באות ה' ולא באות יו"ד וכו' ומזה שכתב מאן דאשתמודע ולא כתב לית מאן דאשתמודע וכו' משמע שבאמת יש מאן דאשתמודע ליה קדם בריאה, היינו למעלה מהתפיסה כי קדם בריאה הוא למעלה מהתפיסה אמנם זאת ההשגה בעצמה שהוא למעלה מהתפיסה אי אפשר להשיגה בלתי עבודה שבהבנת התפיסה כי כפי מה שפועל האדם בעבודה שבתפיסתו כך מנהיר לו השי"ת השגה למעלה מהבנת תפיסתו וזאת ההשגה נקרא מאן דאשתמודע ליה קדם בריאה וכפי מה שעובד האדם בתפיסתו כך מנהיר לו השי"ת מהרצון העליון שהוא בלי גבול ואין סוף למעלה מהתפיסה ועל זה אמר הכתוב באשר הוא עמל היינו שע"י עמל עבודתו יהיה מנהיר לו השי"ת מזה הרצון עליון שהוא בלתי גבול הכולל כל השתנות הזמנים והתחלפות העתים הנקרא בכל עת. וזהו דאיתא בספרי בכל עת זה יוה"כ כי ביוה"כ מנהיר מפורש זה הרצון עליון הנקרא בכל עת בכל גבולי העתים של עוה"ז בעולם שנה נפש כי ענין שנה מורה על כל השינוים והשתנות הזמנים שאין רגע אחת דומה לחברתה ובאמת מצד השי"ת אין שום שינוי כלל וכל ההשתנות הוא רק מצד הבריאה בזאת הדרגא הנמוכה שנאמר עליה והאלהים עשה שייראו מלפניו וכמבואר בזוה"ק (פנחס רלט:) אתקן לי להאי אילנא בתקונא שלים דאחיד לכל סטר עילא ותתא בגין דייראו מלפניו וכו', היינו כי ע"י זה ההעלם שיש בעולם עשיה שיכול לחשוב שיש כאן שלימות מזה נמשך פחד ויראה לבל יפסיד ח"ו לגמרי כי באתר דשלימותא אשתכח תמן דחילו אשתכח מה שאין שייך יראה כזאת בהדרגין עלאין שנקרא שם השי"ת יוצר ובורא כי שם ניכר מפורש שאין שום שלימות בלעדי השי"ת רק דוקא על זה העולם שיש בו כל השינוים נאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו וכמבואר נמי בזוה"ק (אמור צח:) מאי עשה עשה להאי מקטרגא וכו' ועכ"ז ביום הכפורים אין בו רשות לקטרג כדאיתא בגמ' (יומא כ) השטן בגימטריא שס"ד הוי שס"ד יומי אית ליה רשותא לאסטנא וביומא דכפורא לית ליה רשותא לאסטנא והוא יען שמאיר ביום כפור אף בהשינוים והגבולים של עוה"ז זה הרצון העליון שהוא בלי גבול הנקרא בכל עת לזה אין בו שום מקום לקטרג, וגם בנפש מאיר מפורש זה הרצון עליון הנקרא בכל עת שהוא למעלה מתפיסת הבריאה כי ענין נפש רומז תמיד על דבר הבא בגבול כמו שמצינו בתזוה"ק (בכמה דוכתי) דור הולך ודור בא ולית דור פחות משתין רבוא נפשות אתפשטותא דישראל בשתין רבוא נפשות ועל יוה"כ נאמר וכל אדם לא יהיה באהל מועד וכמבואר בגמ' וכי כה"ג לאו אדם הוא אלא וכו' הרי שהכה"ג בעבודתו היה ביום כפור למעלה מבחינת נפש. וגם בעולם היינו במקום היה מאיר מפורש הרצון העליון הנקרא בכל עת שהוא בלי גבול כי עולם רומז תמיד על מקום הגבולים כי יש בעולם ששה קצוות שרומזים על כל הגבולים וביום הכפורים היו כל העבודות במקום ארון שאינו מן המדה, הרי שגם בעתים ובגבולי עוה"ז היה מאיר הרצון עליון שהוא בלי גבול הנקרא בכל עת וזהו דאיתא במדרש (בראשית רבה פ' ג) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד שנתן להם הקב"ה יום אחד ואיזה זה יום כפור וכו', היינו שמאיר בו הרצון עליון הנקרא אחד שמורה על חד ולא בחושבן וכדאי' במדרש (שם) בעוד שהיה נקרא הקב"ה אחד היה חפץ לדור בתחתונים ומזה הרצון העליון הנקרא אחד חד ולא בחושבן מנהיר השי"ת ביוה"כ בכל הלבושים של ישראל. ולזה איתא נמי בגמ' על יום הכפורים שבו נתנו לוחות האחרונים כי ענין לוחות אחרונים מבואר בזוה"ק (תצא רעו.) מאן דאפיק שום ביש עלה דיימא דהא ההיא אורייתא לאו איהי דא דהא לוחין דילה אתברו, קב"ה יימא ליה דאיהו אבי הנערה בת דאיהו בתבת בראשית איהי ברתא דמלכא קב"ה אמר ופרשו השמלה. ואתפתחת יריעה מס"ת ויחזון דאתמר ביה פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת וכו', היינו שהלוחות האחרונים הם בעצמם הלוחות הראשונים אלא כל עוד שהלוחות הראשונים היה ברצון פשוט בלי שום התלבשות לא היה יתכן שיהיה לתפיסת אדם שום קנין בהם כיון שהיה למעלה מהתפיסה אכן אחר שבאו בהתלבשות העתים וממילא נתוסף בהם ווים להורות על החיבור שיש בהם להאדם אזי השיגו ישראל בהם קנין אבל באמת הם בעצמם אותן שהיו מלפנים לוחות ראשונים אמנם עיקר היקרות הוא דוקא אחר שבא הרצון עליון בהתלבשות הפירוד ובכל זאת ניכר גודל החיבור כי בזה נגמר תכלית המכוון מהרצון ית' ולזה נתנו לוחות האחרונים ביום הכפורים כי כך הוא הענין של יוה"כ שנקרא בכל עת שיכולין להכיר בו בתוך פירוד העתים כל האחדות והחיבור מרצון העליון ית' הנקרא בכל עת:
פרק יב
ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. היינו כי נגד הארת רצון עליון בזה צריך האדם לבטל כל תפיסתו לבל יסמוך כלל על שום גוון מתפיסתו כי אם יאחז האדם באיזה גוון מתפיסתו אזי נאמר עליו היחברך כסא הוות שבאמת הוא כל התפיסה של אדם רק בדרך שלילה וכל גודל השגת תפיסת האדם הוא רק מה שמשיג יותר בעוצם בהירות מה בין לי ולך כיון שכל הכרתו של אדם הוא רק כדכתיב מבשרי אחזה אלוה ובשר הוא כדאיתא בגמרא (סוטה) 'בושה 'סרוחה 'רמה וזהו מבשרי היינו מחסרוני אחזה אלוה כלומר מסבת החסרון שמכיר האדם איך שמצדו הוא תמיד מחוסר מזה מכיר נמי בשלימות השי"ת וזאת ההכרה הוא אפילו בהדרגא היותר נעלה של תפיסת אדם כגון גבי אאע"ה היה נמי מבשרי אחזה אלוה כדאיתא במדרש רבה (וירא) אכן אצלו היה מצות מילה נחשב מבשרי אחזה אלוה היינו כי אחר כל גודל עבודתו עד שנעשה בן צ"ט שנים אמר לו השי"ת התהלך לפני והיה תמים היינו שיש אצלו עדיין חסרון בשורש הבריאה אשר כל העבודות והבירורין שהיו אצלו לא הועילו עד שיסיר זה הצפורן אזי יתוקן נמי החסרון משורש הבריאה ותיקון כזה הוא רק בידו ית' כי זאת הוא למעלה מתפיסת הבריאה ולכן איתא בפרקי דר"א שיום מילתו של אאע"ה היה ביום הכפורים כי תיקון כזה צריך להאיר מלמעלה מהתפיסה וביוה"כ מאיר השי"ת מזה הרצון עליון שהוא למעלה מהתפיסה ולכך אין לסמוך בזה היום על שום גוון מהבנת התפיסה וכן אין לסמוך בו מרגע אחת על חברתה כי בכל רגע מאיר בו השי"ת חדשות והאיר לו השי"ת זאת המצוה אחר כל עבודתו כשנעשה צ"ט שנים למען שישיג זה התיקון כל עוד שעמד עדיין בתפיסתו כי אם היה בא על זאת אח"כ כשנעשה מאה שנה שוב לא היה נחשב לו להכרה כלל כיון שאז כבר עבר ונתבטל תפיסתו אולם ע"י כל עבודות שלו היה בא בהדרגא לזאת ההכרה שהיא למעלה מהתפיסה בעוד שהיה עומד בכל תפיסתו עד שנתאחדו תפיסתו ביחד עם אורו ית' שהוא למעלה מהתפיסה ולזה נאמר כאן כי אם בזאת יבא אהרן וגו' היינו שיקבל הארת זה היום בהדרגא ולכך נמי קורין פ' מיתת בני אהרן בזה היום כי בני אהרן קרבו לזה האור בכל תפיסתם בלי הדרגה ועל זה נאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם וכמבואר במדרש מסיני נטלו איפופסין שלהם היינו שהם בקשו להמשיך זאת ההארה הנקרא בכל עת לתפיסתם בלתי שום דרגא לזה נתבטל תפיסתם בזה האור עד שלא נשאר אצלם מאן דאשתמודע וכו' כי כל רצונו ית' הוא שיהיה בזה העבודה בסדר הדרגא כמו שמנהיר השי"ת להאדם ג"כ בהדרגא כדאיתא בזוה"ק (בא לז) המשפילי לראות דנחית בכתרוי מכתרא לכתרא מנזרא לנזרא מנהירו לנהירו מבוצינא לבוצינא וכו' למען שיהיה בכח האדם לקבל כך הוא רצונו ית' נמי שיתקרב אליו בעבודתו ג"כ בהדרגא וע"ד שתקנו חז"ל הרוצה לקבל עליו עומ"ש יפנה ויטול ידיו ויקרא ק"ש ואח"כ יתפלל כי כשילך האדם בעבודה בלי הדרגה על זה נאמר היחברך כסא הוות וממילא נתבטל כל תפיסתו אבל כשילך האדם בהדרגא אזי נעשה העבודה שבתפיסתו כסא לאורו ית' ונתהוה חיבור מתפיסת אדם לאורו ית' הבלתי גבול כדאיתא בזוה"ק (בראשית נא.) ת"ח בשלהובא דסלקא אית תרין נהורין חד נהורא חוורא דנהיר וחד נהורא דאתאחד בה אוכמא או תכלא ההוא חוורא איהו לעילא וסלקא באורח מישור ותחותיה ההוא נהורא תכלא או אוכמא דאיהו כרסייא לההוא חוורא וההוא חוורא שארי עלויה ואתאחידו דא בדא למהוי כל חד וההוא נהורא אוכמא או גוון תכלא דאיהו לתתא הוא כרסייא דיקר לההוא חוורא וכו', היינו כי בנהורא אוכמא ניכר עדיין הפתילה הדולקת וכשהולך בהדרגה אזי נעשה כרסייא לנהורא חוורא היינו שנעשה חיבור לתפיסת אדם עם אורו ית' שהוא בלתי גבול ואין סוף משא"כ אם יתקרב בלי הדרגה לעמוד אצל נהורא חוורא אזי יתבטל תפיסתו:
פרק יג
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. הנה כל תכלית המכוון מבריאת ששת ימי בראשית נגמר בהקמת המשכן ובבנין המקדש כי מלפנים היה כל הבריאה כענין מאמרם ז"ל על כ"ו דורות של קודם מתן תורה שהיו נזונים מחסדו ית' היינו שהמכוון מהשי"ת שיש בהבריאה היה נגמר למעלה מתפיסת דעתם אף שהיו אז אבות הקדושים אכן כל עיקר המכוון מעבודת אבות הקדושים לא היה נגמר ג"כ בשלימות עד הקמת המשכן כדאיתא בזוה"ק (במדבר קיז:) לא נשתלים עלמא עד דאתוקם משכנא וכו' ועל זה נאמר עשרה עשרה הכף בשקל הקדש וכמבואר בזוה"ק (ויקרא יב) עשרה מאמרות במעשה בראשית עשרה מאמרות במ"ת ובגין כך קאים עלמא ואשתכח ביה שלמא וע"ד ואם זבח שלמים קרבנו וכו' היינו שבמשכן היו מאירין אלו עשרה מאמרות בתכלית השלימות, וביאור הענין כי כל סדר הבריאה העמיד השי"ת בבחינת דכר ונוקבא כדאי' בזוה"ק (שמות ד.) יעו"ש היינו בדרך עילה ועלול מקבל ומשפיע שכל דרגא מקבל מלמעלה ומשפיע למטה כדכתיב זכר ונקבה בראם אכן לא נתאחדו ביחד הקבלה עם ההשפעה כי כל דרגא בעת שמקבלת עומדת בגודל התבטלות מחמת עוצם הבהירות וכשמשפיע למטה הימנה אזי נתעלם בזאת הרגע עוצם הבהירות כענין דאיתא בספר רזיאל בסדר האותיות מפני מה האותיות פניהם הפוכים זה מזה שכשברא הקב"ה את העולם הפך את פניו ממנה כי כל סדר השתלשלות כשפניהם כלפי בוראם אין בהם כח ממשלה והשפעה כמו שאף שר גדול כשעומד לפני המלך מתבטל במציאות מאימת הכבוד וכל ממשלתו ניכר רק כשמסבב פניו והולך לעסוק במשמרתו שם נראה כח ממשלתו אכן בשורש נשמת ישראל לפי שהם אדוקים במקורם אף שבעת השפעתם אין הדעת מגיע עד לגמר הפעולה אבל במקורם הם תמיד דבוקים בשרשם וזהו דאיתא בזוה"ק (תזריע מו:) ויהי האדם לנפש חיה ומתרגמינן והות באדם לרוח ממללא מאי רוח ממללא דיכלא למללא קמי מלכא מה דלית כן לשאר בריין וזה הוא שנברא בשורש דו פרצופין שפרצוף אחד כלפי בוראו ופרצופו השני כלפי הבריאה להאיר לה ולהשפיע ממה שמקבל מאור השי"ת וזה הוא דיכול למלל קדם מלכא שאינה מתבטלת במציאות בענין מה שמקבל ולכן גם בעת שמשפיע שורש נשמתו חופפת עליו ואינה נמשכת להכנס בהסתר ובחשך אכן עיקר המכוון מרצונו ית' הוא שע"י הצורת אדם יתפשט הכבוד שמים בכל הלבושים הרחוקים ולהתפשט כ"ש גם ברחוק זאת אי אפשר כי אם ע"י העלם ורוב הסתרות כדכתיב ועלמות אין מספר כי עבודה בבחירה אין יתכן רק כשנעלם בהירות האור לכך נאמר ויקח אחת מצלעותיו וכמבואר בזוה"ק (שם מד:) מה עבד קב"ה נסר ליה וכו' ויביאה אל האדם וכו' למיהוי לקביל אנפוי נהירין אנפין באנפין וכו' היינו שנתעלם ונסתר ממנו האור למען שיכיר בבחירתו הטובה בתוך ההסתר לבחור בטוב ולמאוס ברע כדי שיחזור ויתיצב נוכח השי"ת פב"פ ובזה נגמר הצורת אדם בשלימות וכמו שהשלימות מהצורת אדם בא רק ע"י הנסירה שהאדם מקרב עצמו בעבודה שהיא בבחירתו מסבת ההתרחקות כך הוא נמי בכלל הבריאה כי כן מנהיג השי"ת בעולם שנה נפש מקודם היו כל הדרגין נכללים באחדות רצונו ית' וכשעלה ברצונו הפשוט ית' שיהיה מקום גם להכבוד שיעלה מן התחתונים חילק את מעשיו כדכתיב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' ובששי גמר את מעשיו ומלך עליהם כדאיתא בגמ' (ר"ה) וענין מלוכה מבואר (בפרקי דר"א) אין מלך בלא עם היינו שיתעלם הבהירות בהרבה לבושים ומזה ההתלבשות יתכן בחירה בעולם שהאדם ימליך עליו את השי"ת בבחירתו הטובה וזהו עיקר הכבוד מהמלוכה והשלימות מכבוד מלכותו ית' נגמר בהמשכן ובהמקדש כי שם היה ניכר התלבשות אור רצונו ית' בכל הלבושים ועל זה איתא במדרש רבה בפ' חנוכת המשכן ויהי המקריב ביום הראשון וגו' בעוד שהיה הקב"ה נקרא אחד חפץ לשכון בתחתונים וכו' היינו כי השי"ת נקרא אחד ונקרא ראשון כדאיתא (זוהר חדש א' הובא לעיל) ראשון מורה על אור רצונו ית' הבא בהתלבשות ואחד מורה על חד ולא בחושבן היינו רצון העליון ית' המשולל לבוש וזהו בעוד שהיה נקרא אחד חפץ לשכון בתחתונים וזה הרצון היה ניכר מפורש בהמשכן שהיו רואים שם התלבשות רצונו ית' אף בהדומם שנתגלה שם מפורש איך שכל פעולת ששת ימי בראשית המה לבושים לאור רצונו ית' וכמאמרם ז"ל בגמ' לא נברא זהב אלא בשביל המשכן וזה היה ניכר גם בהדומם כדאיתא שם בגמ' (יומא) גפן של זהב היה במקדש והיה צומח פירות וכו' ולזה מצינו נמי בגמרא (שבת מט:) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי אמר וכו' כנגד עבודת המשכן היינו כי המשכן הוא הכלל מכל מלאכות ששת ימי בראשית אמר להו ר"ש ב"ר יוסי בן לקוניא כנגד מלאכתו וכו' ובאמת מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלל כי המשכן הוא לבוש הכולל כל מלאכת ששת ימי בראשית כי בו נתגלה מפורש שהכל המה לבושים לאור רצונו ית' והמשכן בעצמו היה לבוש למקום הארון שאינו מן המדה וגם כל העבודות שהיה בו היה לאתר דלא אתידע נמצא שהכל היו לבושים לאור רצונו שאינו מן המדה ובלי גבול ואין סוף ולכן היה בגמר הקמתו עבודת המלואים שרומז על מילוי החלל כי באמת מצד השי"ת אין שום חלול כלל כי מלא כל הארץ כבודו וכל מה שנראה שיש חלול מאורו ית' להבריאה כדאיתא בזוה"ק (בראשית) מאן מחללה דעייל מגו חלול לגו וכו' זה הוא רק מצד תפיסה הנמוכה של אדם וכענין דאיתא בתקונים (הקדמה) מאן דלא אנח תפלין מסטריה דיליה שליט עבד ושפחה וכו' ובעבודת המלואים נתמלא זה החלול גם מצד תפיסת אדם באור שהיה ניכר מפורש החיבור שיש תמיד להשי"ת עם ישראל ועל זה החיבור רומז נמי עבודת הקטורת שנקראו קשירא דכלא שלא היה בסימני הקטורת שום טעם של דבר אכילה וכל הסממנים היו מה שגדלים במדבר חוץ מישוב ורומזים על אתר רחוק חוץ מצורת אדם וכל ענינם היה רק הריח לרמז כמאמרם ז"ל (עירובין כא:) תאנים הטובות אלו צדיקים גמורים תאנים הרעות אלו רשעים גמורים ושמא תאמר אבד סברם ובטל סיכויים ת"ל הדודאים נתנו ריח עתידין אלו ואלו שיתנו ריח וריח רומז על פי ה' הנמצא בכל הדברים שבעולם המחיה ומהוה אותם ובני אהרן הקריבו בעבודת הקטרת כ"כ סמוך להמקור ית' עד שנכללו שם לגמרי מסבת אהבתם העזה והעצומה כמו שאמר אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה שמיתת בני אהרן היה כענין טהרת השקה שנטהרו בתורת זריעה כדאי' בש"ס משיקין מים במים שע"י שנוגעין המים שבשפת הכלי בהמקור נטהרו נמי המים שבשולי הכלי כך היו בני אהרן הזריעה מהמסירת נפש של כל ישראל כי הם היו סמוכים וקרובים להמקור ית' יותר מכל ישראל כמו שנאמר עליהם בקרובי אקדש וזהו שנאמר בקרבתם לפני ה' וגו' ואמר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שכל הטעמים דאיתא במדרש על מיתת בני אהרן מסובבים כולם על אותו הטעם דלא אנסבו איתתא היינו שלא היה להם מצב בזה העולם כי מי שאין לו אשה בכל המקום שהולך שם ביתו כי אין לו מקום קבוע לדירה שימשך אותו שמה דוקא כך מחמת גודל אהבתן להשי"ת לא היה להם שום מצב בזה העולם שימשוך אותם חזרה לכך נכללו שם בהמקור ית', אמנם בחוזק עבודה כזאת אינו נגמר בה תכלית המכוון מרצונו ית' כי השי"ת נקרא מלך חפץ בחיים שעיקר רצונו ית' הוא שילך האדם בעבודתו בהדרגה כדי שיאריכו חיי האדם כי יפה שעה אחת במצות ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עולם הבא. וזהו כל הענין שהציב השי"ת מקום ליחודא תתאה אף שאין באמת רק יחודא עלאה שהוא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד שמורה על חד ולא בחושבן שאין שום הויה כלל בעולם זולת השי"ת כדכתיב אין עוד מלבדו אכן מי שמכיר היטב ביחודא עלאה שאין עוד מלבדו אזי אומר השי"ת כנגדו בשכמל"ו וכבוד היינו לבוש (כמבואר באות הקודם) והיינו שאומר השי"ת מאחר שזה האדם מכיר כ"כ בכבודי לומר שמע ישראל וגו' א"כ הוא זה האדם בעצמו עיקר הכבוד שלי בזה העולם היינו לבוש לאור רצונו ית' וזהו כל הענין של יחודא תתאה ולזה איתא בגמ' (פסחים מט) כשאמרו השבטים שמע ישראל וגו' אמר יעקב אבינו בשכמל"ו היינו שהראה להם שהם לבושים לרצונו ית' אכן אומרים זאת בחשאי כדאיתא שם שלא אמרו משה באורייתא היינו כי אם היה זאת התקיפות נכתב באורייתא אזי לא היה עוד מקום לעבודה לכך לא כתבה באורייתא אלא שצריכין לומר זאת בחשאי להורות שבעומק הלב יכולין שפיר לבטוח שישראל המה לבושים לרצונו ית' ולזה בכל השנה אינם רשאים לומר בשכמל"ו בקול רם חוץ מיוה"כ שאומרים בקול רם כי בכל השנה ניזון האדם מדרגין הנמוכים הימנו כדי שיעלה אותם מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי למדבר אבל ביוה"כ הוא כדאיתא בזוה"ק (בשלח) תלת נהמין וכו' ועלאה מכלא הוא נהמא דאכלין חבריא וזה הוא ביומא דתעניתא וכו' היינו שאז ניזון האדם מרצון הפשוט בלי שום לבוש כלל (ועיין לעיל:) לזה יכולין שפיר לומר ביוה"כ בשכמל"ו בקול רם כי אז מאיר מפורש שכל ישראל המה לבושים לרצונו ית'. ולכך נאמר ביוה"כ וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש היינו מאחר שמאיר ביוה"כ הארה העליונה הנקרא בכל עת (כמבואר באות הקודם) לזה צריך האדם להסיר מאתו כל תפיסת הצורת אדם שלו וגם כל התפלות שהיה מתפלל היה רק בבית החיצון כי לפני ולפנים ששם היה מפורש הארת בלתי גבול לא היה יתכן כלל שיתפלל על שום דבר כי מאחר ששם מאיר מפורש הארת בלתי גבול א"כ איך יבקש דבר שהוא בגבול תפיסתו הנמוכה אולי יפתח לו השי"ת אור ישר מבלי גבול אשר כל תפיסתו לא תהיה נחשב למאומה וזהו דכתיב כי בענן אראה על הכפורת היינו שכל כמה שהמדרגה הנעלה ביותר הוא בכחה לעלות אל הארת בלי גבול כך היא מחויבת ביותר שיהיה לה מדה ומשקל לבל ירבה מלקבל מזאת הארה למען שלא יתבטל ח"ו תפיסתו לגמרי ואם ימעט ח"ו כחוט השערה ממה שצריך לקבל אזי יהיה נחשב עליו שהוא ממעט בעבודה אלא שצריך לעמוד בזאת הנקודה במשקל ובמדה נכונה שלא ירבה ולא ימעט וזהו כענין הדברים שנתקשה בהם משה כדאיתא במדרש וכל ההכנות שהיה להכה"ג קודם בואו אל הקדש הכל היה מסובב על זה הקוטב כי בענן אראה על הכפורת שלא יגיע לו ח"ו התבטלות כשיגיע בתפיסתו לזאת הנקודה:
פרק יד
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וגו' ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו' כתיב בטחו בו בכל עת שפכו לפניו לבבכם וגו'. להיות שהעמיד השי"ת בזה העולם סדר כ"ח התחלפות העתים כדאיתא בזוה"ק (מובא לעיל) ובתזוה"ק (תיקון סט קא) אית עת רצון וכו' ואית עת דדינא וכו' ובג"ד אינון כ"ח יומי דסיהרא י"ד יומין איהו שלימותא וי"ד חסרה ומאן דאתיליד ביומי שלימותא איהו שלים וכו' וכל הויות אלו העתים הוא מהופעת מאמרו ית' בהבריאה אמנם זה הסדר אין פועל ברצון ית' שום השתנות כי כל זה ההתחלפות הוא רק מחמת הבריאה היינו מצד הרצון שהעמיד השי"ת שיהיה השתלשלות בדרך עילה ועלול עד שבא בהתלבשות הסדר מהתחלפות העתים אבל ברצון העליון ית' הנקרא (בזוה"ק בראשית כו) עילת כל העלות שהוא למעלה מסדר השתלשלות אין שום התחלפות כלל לכן מאלו התחלפות של זה העולם יכולין להוכיח במקור הרצון שממנו נמשכים אלו התחלפות העתים שכל העתים נכללים בו כי הוא כולל כל העתים וזה המקור הרצון נקרא בכל עת וזהו מאמרם ז"ל בספרי בכל עת זה יוה"כ כי ביום הכפורים מאיר גם בזה העולם הרצון העליון המשולל התלבשות וכולל כל העתים ולזה איתא בגמרא (יומא) כל יומא אית ליה רשותא לאסטנא לבר מיוה"כ והוא כענין הכתוב ויבואו בני אלהים וגו' ויבא גם השטן בתוכם וגו' היינו כי בני האלהים מורה על התלבשות ומחמת ההסתר המסתעף מסבת ההתלבשות יש מקום לקטרוג משא"כ ביוה"כ שמופיע בו הרצון העליון הנקרא אחד שהוא חד ולא בחושבן היינו למעלה מהשתלשלות התחלפות העתים ועל זה הרצון העליון אמרו ז"ל במדרש רבה (נשא) בעוד שהיה נקרא אחד חפץ לדור בתחתונים היינו שכל לבושי ישראל עלו במחשבה למעלה מכל סדר ההתלבשות הרי שהרצון העליון ית' המשולל לבושי ההתחלפות העתים מנהיר בכל לבושי ישראל ולכך נאמר אחר מיתת בני אהרן ואל יבא בכל עת אל הקדש כי מיתת בני אהרן היה ענין השקה ע"ד שמצינו בגמ' שע"י שמשיקין כלי מלא מים בהמקור נטהרו אף המים שבתחתית הכלי וכן היו בני אהרן ההשקה של כלל ישראל כי מעבודת המסירת נפש של כל ישראל נדבקו בני אהרן בהמקור ית' כי הם היו סמוכין ביותר להמקור ית' כדכתיב בקרבתם לפני ה' שנתקרבו ביותר מכל ישראל למקור הרצון ית' עד שהגיעו לאותה הדרגא המתחלף מבלי גבול לגבול כמבואר בזוה"ק (תרומה קסה) סולו לרוכב בערבות בי"ה שמו בי"ה דאיהו רזא קדמאה דנפיק מיניה וכו' בגין ההוא פרוכתא דאתפרס ונפיק מקמיה וכו' היינו דההוא פרוכתא דאתפרס הוא המקום שנתחלף ונושק ביחד הבלי גבול עם גבול מתפיסת אדם ובעבר השני של זה הפרוכת המסך היינו מצד השי"ת שם אין שום התחלפות העתים אכן ע"י עבודה יכולין להגיע לזה הפרוכת ולהכיר דרך חלונות הפרוכת את אור אחדותו ית' כמו שהוא ממש בעבר השני שמצד השי"ת אמנם להגיע לאותה ההכרה צריך להיות בגודל הדרגה כי אם ידלוג האדם לזאת ההכרה בלתי הדרגה אזי יוכל להתבטל תפיסתו ובאמת הוא עיקר רצונו ית' באלו הלבושים כדאי' בזוהר חדש שאחר שמוסר האדם נפשו בשעת קריאת שמע להרצון העליון הנקרא ה' אחד אז מחזיר לו השי"ת בשביל דקיק ובסוד גדול החיים שלו וזהו שאומרים תיכף בשכמל"ו להורות שהרצון ית' הוא בהויות אלו הלבושים שהמה כבוד מלכותו ית' ומזה הרצון הוא כל קיום הויות הלבושים של ישראל וכמו שהוא בהמסירת נפש של כל פרט נפש מישראל כך היה בהמסירת נפש של בני אהרן בקרבתם לפני ה' בכלל ישראל כי במסירת נפשם קרבו את כל ישראל למקור רצונו ית' אלא שבני אהרן נשארו דבוקים ברצון העליון ית' הנקרא אחד וכל ישראל היו אז בבחינת בשכמל"ו היינו שהויות הלבושים של ישראל המה כביכול כבוד מלכותו ית' בזה העולם ונשארו בזה העולם לכן נאמר אחר זה ואל יבא בכל עת אל הקדש היינו לבל יתקרב לזה הפרוכת בלתי הדרגה ועל זה הענין היה סביב הארון ג"כ עשר קדושות שהיה הדרגות להתקרב על ידם להנקודה המתחלפת מבלי גבול לגבול תפיסת אדם כי אורו ית' הבלתי גבול הוא בבחינת שב ורצוא וכדאיתא בזוה"ק (בראשית יז) מטי ולא מטי וכמה שמצמצם האדם א"ע לילך בהדרגה להיות לא מטי כך מנהיר השי"ת נגדו באורח גניזה בחינת מטי לכך בזה היום שמנהיר זה הרצון עליון הנקרא בכל עת בכל הלבושים נאמר בזאת יבא אהרן וגו' היינו שיקבל זה האור בגודל הדרגה כי בזאת מורה על הנקודה שמסובב עליה כל המכוון מהרצון ית' שאמר והיה העולם שעיקר המכוון בזה הוא למען שיהיה נגמר הכבוד שמים ע"י לבושי ישראל ולזה נאמר בזאת יבא אהרן כלומר שהכהן צריך לסייע לאותה הנקודה כל מה שיוכל כי זאת הנקודה הוא הקוטב שעליה מסובבים כל עבודות המקדש שהם רק להראות מפורש איך שעיקר השלימות מכבוד מלכות שמים כביכול נגמר רק ע"י לבושי ישראל וזהו בזאת יבא וגו' כי אם יבא ח"ו באיזה פניה חוץ מזאת הנקודה על זה נאמר והזר הקרב יומת וגו' ולזה נצטוה דוקא הכה"ג בעבודת יוה"כ כי הכה"ג וגם יום הכפורים ובית המקדש המה האמצעים בין תפיסת אדם ובין למעלה מהתפיסה: