סוד ישרים· הרב גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין
ראש השנה
פרק א
כתיב תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו ועוזו בשחקים (תהילים ס״ח:ל״ה) בזוה"ק (ויקרא דף ח') אמר קב"ה בני לא תדחלון הא אנא קאים על פתחא אבל אזדרזו בהאי יומא והבו לי חילא ובמה בשופר וכו' ובזוה"ק (לך פד.) עוזך דא עוז עלאה וכו' כי כמו שהשי"ת כשמראה עוזו היינו עוז עלאה שמראה להאדם כי הוא עלה במחשבה קודם כל הוית הבריאה וכ"ד ישראל עלו במחשבה וזהו עוז עלאה כי כאשר יראה השי"ת אור הזה לאדם יסתלקו ממנו כל המקטריגים וכאן צוה השי"ת ליתן לו עוז לכל מה שברא במעשה בראשית שכל הבריאה הוא רק התלבשות לרצון השי"ת בגוונים שונים אכן בעת שפנימיות הרצון הוא בהסתר ובלבושים ואז יהיה האדם אחוז בכל הלבושים שלא יטה כחוט השערה זה הוא אין צדיק בארץ. אכן כאשר נתגלה מקור החיים שהשי"ת נקרא חי ואינו מנהיג כמכונה מלאכותיית רק ממקור החיים וממילא כשהוא דן את הלבבות ובעומק לבות ישראל הם מקושרים ברצון השי"ת. וזהו דאיתא בזוה"ק בני לא תדחלון וכו' אלא הבו לי חילא ובמה בשופר וכן איתא בזוה"ק (בא ל"ב:) ר"א פתח ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' ויהי היום דא ר"ה דקוב"ה קאים למידן עלמא כגוונא דא ויהי היום ויבא שמה (מלכים ב ד׳:י״א) ויבואו בני האלהים אינון רברבין ממנן שלוחין בעלמא לאשגחא בעובדין דבני נשא וכו' וכד עבדין עובדין דכשרין יהבין תוקפין וחילין לקוב"ה ועל דא כתיב תנו עוז לאלהים:
להיות היום הזה נקרא בכסה ליום חגנו חג שהלבנה מתכסה בו שזה רומז שאין אור השמש משפיע על הירח היינו שאין אור השי"ת מתראה על שום מעשה ופעולה כי אף שהקב"ה הלביש אורו בפעולות ומצות מעשיות מ"מ נתן אור טמון שהוא מלובש בכל פעולה שעל ידי עבודה יוכל להתעורר וכן בזמנים שנקראים מקראי קודש היינו שע"י עבודה יוכל להתעורר האור שיראה האדם איך יש אור מרצון השי"ת בכל מצוה מעשיית אכן בזה היום הוא בהסתר גדול עד שאין בכל פעולה ממצוה מעשיית כח לעורר אור החיים רק בסיועת מצות שופר וכדאיתא בזוה"ק (תצוה קפ"ד.) בגין לתברא ההוא כסיא דאתחפיא סיהרא וכו' שביום הזה חוזר כל הבריאה להתעלם ברצון הקדום שקודם בריאת העולם שהיה קודם התלבשות מאמרי הבריאה באותיות מעשה בראשית ולכן נמצא ביום הזה קטרוג מכל התפשטות כחות הבריאה שזה נקרא בני אלהים כי תכלית הבריאה היתה שתוכל להשיב פנים בפנים נגד השי"ת להתכלל ברצון הקדום והוא רק כאשר הבריאה תהיה זכה וברורה בלי שום נטיה מרצון השי"ת אבל באם תמשך אחר לבושים המתרחקים והמוסתרים מהאור איך תוכל לשוב להתכלל ברצון הפשוט, ולזה אומר השי"ת תנו עוז לאלהים היינו שישראל יעבדו את השי"ת בפעולה שתתן עוז לכל כחות הבריאה כי באמת בכל מעשה אף שתהיה בתכלית הבירור והזכות אין למעלה שום מקום לגוף המעשה כי אין שמים יכולים לסבול אף גרעין חרדל מהאי עלמא כדאיתא בזוה"ק (ויקהל) וכאשר ברא השי"ת כל הבריאה באופן שתתלבש בפעולות גם כל היסודות הם מרוחקים מהשורש אכן כאשר יגבירו ישראל כח עבודתם לתקן בשורש יסוד הבריאה שהמעשה נצרכת לתיקון היסוד והשורש שלא היה בהירות ביסוד שורש הבריאה עד שישובו ישראל ע"י מעשיהם ועבודתם להחזיר הבריאה פנים בפנים נוכח השי"ת וזהו רק בשופר. שבתפלה שהיא עבודה שבלב יכול האדם להמליך השי"ת על כח מחשבתו ורצונו וממילא כאשר האדם הוא בדעה צלולה אז ראשו שהוא כח מחשבתו מושל על כל גופו אכן קבלת מלכות שמים שבתפלה הוא בסדר והשתלשלות וידוע כי בכל סדר השתלשלות אף שהוא גם כן נוגע עד למעלה אכן הוא בהדרגה ויש מסך המבדיל בין כל מדרגה ומדרגה אבל בתקיעת שופר הוא שתמליכוני עליכם בשופר היינו שהאדם מוסר מעשיו וכל בנין כחו וממילא גם פנימיות מחשבתו הכל להשי"ת בלי שום התלבשות ולכן יש כח במעשה זאת יותר מכח המחשבה שבזה תתעלה כח הפעולה בלי שום לבוש וממילא כל כחות הבריאה יסכימו לישועת ולהצלחת ישראל בעולם כי יראו שאין שום התעלות להם רק ע"י מעשי ישראל כי בזה היום שהוא ראש השנה ומורה שהוא ראש ועליון לכל השנה והוא כמו הראש שבאדם שכולל השכל והמחשבה וכן ביום הזה נכלל שכל ומחשבה של כל הפעולות מכל השנה ופעולת מצוה של שופר נתנה שתכלול כל הפעולות ממצות וממילא יוכללו בה כל מה שיעשה בכל השנה וזהו על ישראל גאותו כי באומות העולם מראה השי"ת גאותו שכל הכחות מתבטלים כשמראה השי"ת גאותו וכמש"כ כי גאה גאה ומתרגמינן ארי מתגאה על גותניא וגאותא דיליה הוא, אכן על ישראל מתגאה שהם נכללו בגאותו כי באמת ישראל הם חלק ה' עמו והוא עליהם כמלך בתוך עמו שהוא העליון וכולל דעתם ושכלם שהוא דעה הכוללת ושכלם הכללי וכן הם ישראל בעוה"ז כלי פעולה להשי"ת וכמו שבעת שהאדם הוא בדעה שלימה ואינו עוסק בשום פעולה אז נכללו כל כחות גופו ונפשו בכח השכל שבראשו וכן ביום הזה נכלל ישראל ברצון השי"ת וזהו ועוזו בשחקים כי עוזו רומז לההוא עוז עילאה כ"ד בזוה"ק (לך פ"ד:) עוזך האי עוז עילאה והיינו שע"י שישראל מוסרים להשי"ת כל מעשיהם בהכרה שלימה שכל הנהגת העולם הוא רק כפי כח הפנימי הנאצל להם בכל רגע ורגע ובלעדי כח השי"ת אין שום כח פעולה לשום בריה על ידי זה יראה השי"ת כי הכרת כבודו בעוה"ז הוא רק ע"י ישראל שעל ידם יתראה איך גאותו עליהם. ועוזו בשחקים היינו שמצד עבודת ישראל בענין זה ובאופן הכרה שלימה יראה הקב"ה כח עוזו בכל מיני פעילות הפכים שנראים בעוה"ז שהם הפכים כי לזה רומז שחקים שהם מורים לנצח והוד כדאיתא בזוה"ק וכל הנסים הם בנצח והוד כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון י"ג) תמינאה בהודאה וכו' ודא הוד ודאי למנצח הודו בהון רמיזין נצח והוד ואינון ניסין וכו' כי נצח והוד הם התגלות של כח חסד וגבורה בכח פעולה כמו שנתבאר ענין זה כי הם נראים בעולם הזה כשני הפכים ובאמת הם תרין פלגי דגופא כ"ד בזוה"ק וכאשר השי"ת מסתיר ממנו כח עוזו נתראים כשני הפכים אכן כאשר מאיר השי"ת להם מעוזו ואורו יתראה מפורש שאיי שום התנגדות ביניהם וכ"ד במס' תענית ד' ברחב"ד שאמר מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק כי בעוה"ז שמן וחומץ הם שני הפכים כי חומץ יפה לשרב (שבת ע"ג) אכן יען שרחב"ד בכח עבודתו היה יכול להמשיך משורש המדות מאורם העליון לכן לא היה מצדו שום הפכים והתנגדות בין המדות כלל. וזהו ענין מאמרם ז"ל בגמ' (ר"ה) אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר, וזה רומז ששנים אלו הם זה לעומת זה כמו שממליכין את השי"ת בשופר כן יעלה זכרונם לפני הקב"ה וכמו שנתבאר בענין תנו עוז לאלהים החילוק שבין מה שממליכין את השי"ת בתפלה למה שממליכין את השי"ת בשופר וכדאיתא בזוה"ק בענין קרבנות רזא דקורבנא עד היכן סליק עד אין סוף וביאר בה כבוד אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זצללחה"ה אף שכל המצות ועבודת ישראל מגיעין עד אין סוף אבל החילוק בין קרבנות לכל עבודות כי בכל עבודות מגיע כל עבודה עד למקום ועולם שגבוה ממנו ומשם הולך ועולה עוד למעלה עד אין סוף אבל הוא דרך מדרגות ומסכים אבל קרבן הוא שהפעולה הגשמית מתעלה למעלה שהשור הגשמי מתעלה בשור שבמרכבה העליונה בלי שום מסך המבדיל כי הוא בוקע כל המסכים ועולה ומתעלה, אכן בתקיעת שופר הוא ביותר בוקע כל ההסתרות עד שרואה האדם שגם בפעולה השי"ת הוא תמיד הפועל בתוך לבוש נפשות ישראל כי פעולת התקיעה הוא החיבור הגמור כי מצד האדם לא נעשה שום דבר רק שמצמצם סביבות הקול כלי והקול הוא העולה מאליה וכמו שביום הזה נגמר הבריאה ויפח באפיו נשמת חיים וכדאיתא בס' הקנה מאן דנפח מתוכו נפח והיינו שהרוח חיים הוא מה שנעשה מרצון הפשוט שאינו נתפס בשום לבוש וכן הוא מצוה הזאת שהאדם מעלה פנימיותו וממילא יראה שרק השי"ת הוא הפועל וכדאיתא בספרי (בהעלותך פ' ע"ז) אבל איני יודע מי תוקע ת"ל וה' אלהים בשופר יתקע וכו' כי בקרבן יראה האדם ששרשו הוא למעלה ושם כל מקומו ובתקיעת שופר יראה האדם שהפנימיות נתן השי"ת בבריאת האדם ושוכן בתוך נפשות ישראל והוא שוכן בתוכם וזהו דאיתא בגמ' (שם) שני מקומות באחת מתפללין ובאחת תוקעין הולכין למקום שתוקעין והיינו שבתקיעות נכללין כל התפלות וקבלת מלכות שמים:
איתא בזוה"ק (ויחי רכ"ו) תנא ראש השנה דא הוא רישא דשתא דמלכא וכו', היינו שכל השנה נכלל בזה היום כמו שכל אברי הגוף נכללים בדעת הראש כי כל מה שדעת הראש נוטה כך מסכימים כל אברי הגוף ותומ"י המה נמשכין אחריו בסקירה אחת הרי שכל האברים של האדם נכללים בהראש כן נכללים כל התפלות והרצונות וכל הצרכים של אדם מכל השנה באותו היום של ראש השנה וכדאיתא נמי בגמ' (ר"ה) וכולן נסקרין לפניו בסקירה אחת וזהו ראש השנה דא הוא רישא דשתא דמלכא, ולכך הוא המצוה בר"ה לתקוע בשופר שהוא קול פשוט בלי חיתוך אותיות להורות שבזה הקול פשוט מהתקיעה נכללים כל הצעקות והתפלות מצרכי אדם כל השנה אף שאינם עכשיו כלל בהבנת תפיסתו מה שיבקש אח"כ בכל השנה כי מי יודע האדם מה שיחסר לו ומה שעתיד להתפלל ולבקש אחר זמן בכל זאת כל צרכי האדם עם כל מה שיעבור עליו בכל השנה וגם מה שעתיד להתפלל אח"כ הכל נכלל בזה הקול פשוט ואפי' הצירופין מחיתוך האותיות שעתיד להיות אצלו בהתפלות של כל השנה הכל נכלל בזה היום בהקול פשוט לזה נקרא רישא דשתא דמלכא:
וזהו דאיתא בזוה"ק (ויחי רמ"ה) רשפיה רשפי אש שלהבת יה מאן שלהבת יה דא שלהובא דאתוקדא ונפקא מגו שופר דאיהו איתער ואוקיד ומאן איהו שמאלי הה"ד שמאלו תחת לראשי וכו'. היינו כי בעתיקא אין שום גבול כלל כ"ד בזוה"ק (שלח) בעתיקא לית שמאלי כלל וכל הגבולים נמשכים רק ממדת הגבורה כ"ד בזוה"ק (שם) תמן פליגין סגיאין טמא וטהור, אסור ומותר, עונשין ואגרין וכו' ילידי הענק דאתילדו מסטרא דגבורה וכו', ובראש השנה מראה השי"ת שמאלו תחת לראשי היינו שכל הגבולים יש להם מקום בהראש שהוא למעלה מכל הגבולים שנקרא עתיקא. ושמאל מורה על מדת הגבורה שנמשך ממנה כל הגבולים. וזאת מראה השי"ת ע"י מצות שופר כמבואר נמי בזוה"ק (שם מצורע נ"ה) מאי קלא דשופר רשפיה רשפי אש שלהבת יה ומאן איהו שלהבת יה דא אשא דנפיק מגו שופר וכו' פירוש כי שלהבת יה מורה על ההתקשרות והחיבור שהתקשר השי"ת עם ישראל כמו השלהבת שאין לה שום אחיזה והויה בלתי התקשרותה עם הגחלת כך העמיד כביכול ית' שלא יהיה שום שלימות לרצון ית' בלתי ישראל כי רק ע"י עבודתם יהיה נשלם רצונו ית' כמאמרם ז"ל בגמ' על הפסוק כי ביה ה' צור עולמים עוה"ב נברא בי"ה ועוה"ז נברא בו"ה ואין השם שלם ואין הכסא שלם. היינו שלא יהיה שום שלימות בלתי עבודת ישראל בהגבולים של עוה"ז, וע"י מצות תקיעת שופר שהוא קול פשוט שרומז ע"ז שהאדם מסיר מצדו כל נגיעותיו וכל חפץ לבו הוא רק רצון הפשוט ית' עי"ז מראה השי"ת שמאלו תחת לראשי שכל הגבולים של ישראל יש להם מקום בהראש שהוא א"ס הנקרא עתיקא המשולל מכל הגבולים וכמו שמצינו בגמ' בראשית נמי מאמר הוא, ואיך שייך לומר על בראשית שהוא נמי מאמר הלא כל המאמרים המה תחת הגבול ובהראש הוא הכל באין סוף בלי שום גבול. אמנם זה שאמרו ז"ל בראשית נמי מאמר הוא ג"כ באמת בלי גבול ואין סוף אלא בכ"ז אנו רואים שמזה המאמר בראשית שהוא בלי גבול וא"ס נקחים גבולים ג"כ כי אש ומים ורוח לא נאמר בהם בריאה ומהיכן נבראו הם ע"כ בזה המאמר של בראשית ברא נכללו המה נמי שבראשית נמי מאמר רק שהוא למעלה מהגבולים כמו כן הם כל הגבולים של ישראל שיש להם מקום בא"ס שהוא למעלה מכל הגבולים וזהו שמאלו היינו הגבולים, תחת לראשי שנותן להם השי"ת מקום בהראש שהוא א"ס ובלי גבול היינו עתיקא:
והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו'. הנה החסרון הנקרא אשור מורה על גודל התקיפות שאומר שאין להאדם שום כח הפעולה רק השי"ת פועל הכל כי הכל בידי שמים אפילו יראת שמים ומי שהולך בדיעה כזאת נקרא אובד, ונדח היינו שאומר עזב ה' את הארץ וזאת היא האופיא של מצרים אשר היה כגן ה' שלא היו צריכין כלל להשי"ת וזה נקרא נדח היינו שמטריד עצמו ונדח ממקומו אבל כשיהיה בישוב הדעת וישוב אל מקומו אזי יכיר שהשי"ת הוא מנהיג. והנה מצד השופר קטן היינו מצד התפיסה שהציב השי"ת בעוה"ז דמלכות שמים לית לה עיינין מי שהולך בתקיפות כזה נקרא אובד לגמרי כי הנדח אינו פוגם רק בתפיסתו כענין הכתוב ואביה ירק ירק בפניה וגו' אבל למעלה מתפיסתו אינו יכול לפגום כלל כ"ד בזוה"ק (בראשית) תמן באצילות אין חטא ולא מיתה וכו' אכן זה שהולך בזאת התקיפות שהכל בידי שמים כיון שרצונו ית' הציב בזה העולם שלא יגיע האדם לאור עליון רק בעבודה נמצא שהוא נוגע בהפגם שלו בזה הרצון שהוא למעלה מהתפיסה ע"כ הוא אובד לגמרי מצד שופר קטן אמנם מצד השופר גדול הוא יותר בנקל לאשור להשיג תיקון ממצרים והוא כ"ד בתיקוני זוה"ק (תיקון ס') רע מלגאו ולבושא דיליה שפיר מלבר על האי אתמר ראיתי עבדים על סוסים וכו' וזה רומז על לבושים גסים, והנה אשור הוא רע מלגאו כי מאחר שהציב השי"ת שלא יוכל לבוא לאור עתיקא בנתי עבודה שבזעיר אנפין והתקיפות של אשור שהכל בידי שמים נמצא שחוטא נגד השורש אכן כשיתקע בשופר גדול היינו כשינהיר מן השורש שנקרא עתיקא אז יהיו רואים אשר באמת הוא הכל בידי שמים ואין שום פעולה בלעדי השי"ת וממילא יהיה מיד להחסרון של אשור תיקון כ"ש גבי קרח שכל החטא שלו היה שחשב עצמו נגד משה רבינו וכאשר יפתח לו השי"ת כמו שהוא באמת כי במשה בחר ה' אזי הוא מוכן תומ"י להכניע עצמו תחת משה רבינו ויתוקן אצלו ממילא הכל כאשר יתגלה לו ברור שמשה רבינו הוא הגדול ולא הוא וכך כשינהיר אור עתיקא וזהו השופר גדול אזי ישיג החסרון של אשור תיכף תיקון כי אז יהיה באמת התקיפות כמו שהוא אומר שהכל בידי שמים אפילו יראת שמים אבל מי שהוא מצד השופר קטן רק נדח יהיה קשה לו יותר להשיג התיקון מצד השופר גדול כי יצטרך לברורים ביותר לפעולות הגסים שלו לבררם מהיפך להיפך לזה נאמר מקודם ובאו האובדים בארץ אשור כי כאשר יתקע בשופר גדול היינו כשינהיר הנהגת עתיקא אז יהיה הדעה שלו אמת ואח"כ הנדחים בארץ מצרים כי אצל ישראל חושב השי"ת מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ומכש"כ אובד אינו נמצא בודאי גבי ישראל (עיין לקמן אות ס' ד"ה והיה) (עיין לקמן אות י"ח):
פרק ב
בזוה"ק (בשלח דף ס') קלא דשופר אתדחיא לבר באורח מישור מגו אתר דחיק ואזיל ובקע רקיקין וסליק בסלוקו לאתערא רוחא לעילא וכו'. ביאור הענין כי לפי סדר הבריאה שהעמיד השי"ת אין שום מסך המבדיל בין אורו ית' לתפיסת אדם כמבואר בזוה"ק (ויקרא י"ט) דכד ברא לב"נ ברא ליה שלום כדכתיב אשר עשה האלהים את האדם ישר וגו' את האדם דכר ונוקבא, ונוקבא אתכלילת בדכורא וכדין ישר כתיב ולבתר והמה בקשו חשבונות רבים וכו' היינו מחמת הסתעפות מהתפשטות הלבושים שבעוה"ז מצד אדם מחמת זה נראה להאדם שיש ח"ו מסך המבדיל בינו לאורו ית' ולהיות שבכל שנה נתעורר התפשטות חדשות כי בכל ר"ה נתעורר מההסתר הראשון שעליו כתיב ויפל אלהים תרדמה על האדם ולזה יוכל להתגבר בעוה"ז הסתרה גדולה לכן צריך האדם להעמיד אז כלי בלי שום גוון וזהו מצות תקיעת שופר כדי לעורר את התחלת הבריאה שהיה באורח מישור בלי שום הסתרה כי ע"י שמתיצב האדם נוכח השי"ת ועוזב כל הלבושים שהם מצדו וכל חפצו הוא רק רצון הפשוט לעומת זה מתעורר נמי נגדו הרצון הפשוט מהתחלת הבריאה שהיה אז בלי שום מסך המבדיל ותקיעת שופר מורה על זה שמסיר האדם ממנו כל הרצונות ולבושים ומכליל עצמו בהרצון הפשוט ית' כמו שהיה בעת שעשה האלהים את האדם ישר וזהו דאיתא שם קלא דשופר אתדחיא לבר באורח מישור מגו אתר דחיק וכו'. כי הנה כל בריאת העולם הוא מזה שצמצם השי"ת את אורו הגדול שהוא א"ס ובלי קץ וגבול עד שנתהווה גבול ומקום לששה קצוות כ"ד בזוה"ק (בכמה דוכתי) ששת ימים עשה ה' וגו' בששת לא כתיב אלא ששת וגו' אלין ששה קצוות שהם כוללים כל התפשטות לבושים שבעוה"ז ומהסתעפות אלו הלבושים הם כל ההסתרות ואח"כ היה המאמר נעשה אדם כדי שהאדם בעבודתו יעלה את כל הבריאה כי הצורת אדם משום שנברא דו פרצופין לכן יש בכח עבודתו להציב הבריאה נוכח השי"ת פנים בפנים מה שאין זאת אפילו בכח צבא מעלה אף שהמה נמי ברזא דדכר ונוקבא כדאיתא בזוה"ק (שמות) אע"ג דמלך עילאה הוא איהי נוקבא לגבי האי נקודה טמירא דלעילא מיניה ואף ע"ג דנוקבא איהי דכורא לגבי דלתתא מיניה אכן המה בעת שמקבלים מהשי"ת אין להם פנים להשפיע להמדה המקבלת מהם כי יש להם אז כ"כ התבטלות עד שנראה על הלבוש אחרון כמו דומם אבל הצורת אדם הוא כדאיתא בזוה"ק (תזריע) ויפח באפיו נשמת חיים ומתרגמינן והות באדם לרוח ממללא דיכול למלל קדם מלכא, שבפנים אחד עומד נוכח השי"ת ומקבל פב"פ ועכ"ז יש לו עוד פנים להשפיע לזולתו ג"כ לזה יש בו כח לתקן ולהעלות בעבודתו את כל הבריאה נוכח השי"ת פב"פ כ"ד בזוה"ק (ויחי רכ"א) בשעתא דאדם קאים על רגלוהי חמי ליה בריין כולהו ודחלי מיניה והוו נטלין אבתריה כעבדין בתר מלכא והוי אמר לון אנא ואתון בואו ונשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו והוו אזלין כולהו אבתריה וכו' והנה בזוה"ק לך (דף פ"ה:) איתא כד נשמתין נפקין דכר ונוקבא כחדא נפקין, לבתר כיון דנחתי מתפרשן דא לסטרא דא וכו' והאר"י הק' ז"ל הקשה למה הציב השי"ת בהתחלת הבריאה שיהיה דכר ונוקבא כחדא ולבתר מתפרשין והלא היה יכול להיות מיד בהתחלת הבריאה נפרדים זה מזה ותירץ האר"י הק' שאלמלי לא נפקי נשמתין דכר ונוקבא כחדא לא היה ח"ו תיקון להחטא של חוה ועי"ז שמתחלה היה כותל אחד לשניהם לזה אף שהלכה הנוקבא אח"כ ונתפשטה בלבושים רחוקים מ"מ מוכרח הדכר לתקן אותה ולהעמידה נוכח השי"ת כי הוא זוכר מהתחלת בריאתן שנבראו דו פרצופין וכו' היינו כי אם לא היו נבראים מתחלה בשורש אחד לא היה רוצה הדכר להשפיל ולהנמיך עצמו ולעזור להנוקבא אך כיון שבהתחלה היה כותל אחד לשניהם לכן אף שנעשה ע"י הנסירה פירוד ביניהם בכל זאת מוכרח הדכר לעזור אותה כי הוא זוכר מהתחלת הבריאה שאז היה כותל אחד לשניהם ואז כאשר הנוקבא התפשטה עצמה בלבושים היה מוכרח הדכר לילך מקודם בכל התפשטותה כדאיתא בגמרא (עירובין) הי מינייהו מסגי ברישא אמר ר"נ ב"י מסתברא דדכר מסגי ברישא וא"כ היתה היא אז יותר קרובה להמאציל ית' מהדכר כמו שיהיה באמת לעתיד שנאמר הנה אני עושה חדשה בארץ נקבה תסובב גבר היינו כי יהיה אז כמו קודם הנסירה שהנוקבא היתה קרובה יותר כי הדכר מסגי ברישא, רק אח"כ אחר הנסירה כשנתפשטה בלבושים שבעוה"ז אין בכח הנוקבא לבקוע את הלבושים ולכבוש אותם ולהעמידם פב"פ נוכח השי"ת וזה הכח הוא רק בהדכר שנקרא גבר שיש לו כח להתגבר על כל הלבושים ולהעלות עצמו מכל התפשטות הלבושים נוכח השי"ת פב"פ ולכן בכל ר"ה שהשנה נתחדשת בהתפשטות חדשות ויוכל להסתעף כ"כ התפשטות לבושים עד שלא יהיה נכר השורש כלל לזה הוא העצה שבכל התחלת השנה יהיה מעורר האדם את התחלת הבריאה ע"י תקיעת שופר כי קול פשוט של השופר מורה שהסיר האדם מעצמו כל התשוקות שהם מצד הגוף וכל תשוקת חפצו הוא רק רצונו הפשוט ית' ומחמת זה מתעורר נמי הרצון הקדום מהתחלת הבריאה מזה הזמן שהיה כותל אחד לשניהם קודם הנסירה שאז היה מנהיר אור רצונו ית' מפורש בלי שום הסתרה כלל וממילא לא יהיה באפשר עוד בכל השנה שיתגבר על האדם כ"כ התפשטות והסתרות. וזהו מאמרם ז"ל בגמרא (כריתות) מאן דניים בריש שתא ניים מזליה, והוא כי בעוה"ז בעת שפועל האדם נקרא ניעור ובעת שאינו פועל כלום זה נקרא ניים ולמעלה מזה העולם הוא להיפך כאשר נדמה להאדם שיש לו כח לפעול אז הוא בהסתרה בבחינת ניים אבל כשמכיר האדם שאין לו מצדו שום כח לפעול זה נקרא בד"ת לא ניים לכן בהתחלת השנה צריך האדם שלא ינום רק שיהיה כל מגמת חפצו רצון הפשוט בלי שום גוון מלבושים ובזה שמוסר האדם כל כח פעולותיו וחריקותיו להשי"ת נקרא לא ניים בריש שתא כי יתעורר ע"י זה עוד מהתחלת הבריאה שהיה מנהיר האור באורח מישור וזהו שנקרא היום הזה ראש השנה ולא נקרא תחלת השנה כי יום הזה הוא באמת הראש מכל השנה משום שכל מיני התפשטות מהשנה נכללים בזה היום כי נכלל הכל ברצון הפשוט המתעורר ביום הזה ואף שאח"כ נתפשט זה הרצון הפשוט לפרטי לבושים מכל השנה עכ"ז כיון שמתיצב האדם בזה היום נוכח השי"ת וכל חפץ רצונו הוא רק רצון הפשוט בלי שום גוון מלבושים ממילא נכלל בהרצון הפשוט של זה היום כל התפלות והצטרכות האדם שמתפלל אח"כ בכל השנה וכמאמרם ז"ל כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי כמאן כר"י דאמר אדם נידון בכל יום, משום שזה הרצון הוא בא"ם וראש ושורש ובו נכללים כל התפשטות כ"ד בזוה"ק (ויחי רכ"א) דא הוא רישא דשתא דמלכא ומאן הוא ר"ה וכו' וזה הרצון הפשוט בעצמו נתפשט אח"כ בכל השנה לכמה מיני לבושים והתפלות של כל השנה וזה הכל נכלל בהרצון הפשוט של זה היום כ"ד זה היום תחלת מעשיך וגו' שהוא הראש מכל השנה ותמן דרישא אשתכח תמן גופא אשתכח (זוה"ק יתרו):
פרק ג
וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה וגו', בגמ' (ר"ה כט.) כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות בחול וכו'. הענין שזה החג נקרא בכסה משום שבו נתעורר ההסתרה ראשונה מבריאת העולם כי בשעת בריאת העולם החזיר השי"ת את אור פניו מהבריאה כ"ד (בספר הקנה) כדי שידמה להאדם שיש בכחו להעמיד כלי קיבול לקבל השפעתו ית' הגם שהכלי קיבול הוא ג"כ רק כחו ית' אכן לעיני האדם נסתר זאת ומאותה הסתרה נסתעפו ממילא האומות שנדמה להם לומר כחי ועוצם ידי וגו' ע"כ בזה היום שהוא בכסה צריכין לעורר עם השופר כח דכר ולידע שהקבלה הוא ג"כ מהשי"ת כי שופר הוא ברזא דאין סוף והשופר הוא כלי שמצמצם את הקול ואינו מניח אותו להתפשט ומזה נתעורר קלא פנימאה ורומז ע"ז שעוזב אדם ומסיר מאתו כל נגיעותיו ואינו חפץ בשום התפשטות רצונות שלו רק ברצון הקדום ית' וכל זה הוא רק כשחל בחול משום שבחול נתן השי"ת כח הפעולה להאדם לכך צריך לצמצם עצמו בהם אבל בשבת הוא זכרון תרועה מחמת שבשבת אין צריכין לעורר כלום כי בשבת יש הכרה מפורשת שהצמצומים בעצמם המה ג"כ מהשי"ת ולכן מצינו הרבה דברים שבחול הם כמו לא תעשה ובשבת נעשה מהם מ"ע כגון שינת שחרית שמוציאין את האדם וכו' משום שמרחיק את האדם מהשי"ת ובשבת נעשה מזה בעצמו מ"ע וקראת לשבת עונג כמאמרם ז"ל שינה בשבת תענוג אמנם יען שלע"ע אינו מבורר בזה העולם שום דבר לכן נראה ששבת הוא צמצום ולזה יש נמי הרבה דברים שבחול הם מצות עשה ובשבת הם בלא תעשה אבל עיקר שבת מרמז ע"ז שהמצות ל"ת נעשה מ"ע שלא יצטרך אז לשום צמצום כי הגוף הוא בשבת מלא קדושה ומלא עבודת ה'. ומזה יכולין להבין מאמרם ז"ל בגמרא (כריתות) מאן דניים בריש שתא וכו' שזה הוא רק כשחל בחול אבל כשחל ר"ה בשבת אז לא ניים כלל הגוף ואינו צריך לעורר כלל בשבת, אבל במקדש היו תוקעין גם בשבת כי במקדש היו מכירין מפורש שכל העבודות בעצמם הם נמי רק מהשי"ת לבדו ולכן שפיר היו יכולין לעבוד שם כל העבודות אף בשבת כי כל העבודות שבמקדש המה כמו כל הפעולות שפועל השי"ת אף בשבת ושפיר היו יכולין לתקוע נמי שם והתקיעות שבמקדש מרמזין שמעיד השי"ת על עומק לבבם של ישראל שכל מגמת חפץ לבבם הוא רק קלא פנימאה:
פרק ד
ובגמ' (שם) אמר רבא אי מדאורייתא הוא במקדש היכי תקעינן ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא למעוטי וכו'. הנה קושיא חדא תליא בחברתה ובאמת חדא קושיא היא מאחר שכל עיקר כוונת התקיעה הוא לצמצם א"ע אל קלא פנימאה ולמסור כל הרצונות לרצון הפשוט ית' א"כ אין לך שביתה גדולה מזו הלא זאת הוא ממש שביתת שבת ובגבולין למה לא תקעינן הלא היא חכמה ואינה מלאכה וא"ת שבשבת אין צריכין שום פעולה לעורר זאת כי בשבת ניכר זאת ממילא א"כ במקדש היכי תקעינן הלא במקדש היה יותר מפורש זאת כי שבת הוא רק אות ורמז שכל כח הפעולות המה כחו ית' ובמקדש היו רואים מפורש איך שאפילו כח הקבלה הוא נמי רק השי"ת לבדו וא"כ במכ"ש לא היו צריכין במקדש לתקוע אלא אמר רבא וכו' גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות בר"ה וכו'. הענין שהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, היינו כי בעולם הזה אינו מבורר שום דבר ואולי נשאר עדיין גבי האדם בלבו מרצונות הזרים ומה גם בהרצון הקדום בעצמו אין שום אדם בקי כ"כ לידע תכלית המכוון מזה הרצון ית' כי אין שום פרט נפש בעוה"ז כשהוא מיוחד בפ"ע שלא יהיה עליו איזה קשיא והעצה לזה הוא רק שילך אצל בקי ובקי נקרא כח הרבים היינו שיכניס עצמו לרבים כדכתיב בתוך עמי אנכי יושבת ולבלתי יעמוד כל אחד בפני עצמו רק שיתאספו כולם ביחד וכאשר כולם באגודה אחת אז מברר אחד לחברו ולא יכול עוד להיות שום קטרוג וקשי' על שום פרט נפש כי רבים בקיאים המה לכוון לאמיתת רצון הקדום ית' וכמאמרם ז"ל בגמ' כמה הרפתקאי דעדו עלייהו ולזה נקראו רבים בקי וכאשר מכניס אדם עצמו בקרב הרבים אז הוא כדכתיב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' אכן נאמר אז נדברו וגו' היינו שרק לעתיד יתכן להיות זאת בשלימות אבל בעוה"ז לא יתכן שיהיה זאת בשלימות כי בעוה"ז כשחפץ האדם לטעום מהטוב של חברו מוכרח לטעום מההיפך הנמצא בחברו ג"כ כי הקליפה קודמת להפרי לזה איתא בגמ' בר"ה כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי היינו שצריך תפלה וצעקה קודם שילך אצל הבקי היינו קודם שמכניס א"ע לתוך הרבים שלא יפגע אותו ח"ו החסרון של חבירו כי אינו רוצה לחבר עצמו רק עם הנקודה הטובה שיש בחבירו ואחרי שבשבת אין שום העלאה ע"י פעולת אדם רק מאליו נעשה כל הפעולות כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל לזה אין שייכות לתפלה בשבת ע"כ יש מיחוש שמא קודם שיגיע להבקי יטעום מהקליפה הקודמת להפרי וייטב בעיניו ח"ו החסרון של חבירו לכן אין תוקעין בשבת. ומתורץ בזה קושית התוס' ג"כ שהקשו הא דלא נקט שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים אמנם לאחר שיגיע האדם אצל בקי היינו לאחר שמסר עצמו באמת להרצון ית' זה נקרא רה"י כי רשות היחיד הוא השם הוי' ורה"ר נקראים כל תאות האומות עו"ג שהם עלמא דפרודא ע"כ נקראים רה"ר וכשאדם עומד ברה"י היינו נוכח השי"ת בטח לא יוציאנו לרה"ר אך כל המיחוש הוא קודם שיגיע לרה"י ומחמת שהקליפה קודמת להפרי יכול להיות שיטעום מהקליפה וזה נקרא רה"ר ואז דוקא הוא המיחוש שמא יעמוד דוקא ברה"ר ויעבירנו ד' אמות אבל במקדש שם היה מבורר הרצון הקדום ית' ושם הוא רה"י גמור כי שם היו עומדים תמיד נוכח השי"ת ולא היו צריכין לילך אצל בקי:
פרק ה
כי לא נחש ביעקב וגו'. השי"ת מעיד שבוחן לבות ישראל ולא נמצא בעומק לבבם שום שמץ עקשות כלל כי נחש מורה על עקשות היינו שמתעקש לחוות דעתו נגד הנהגת השי"ת כי נדמה לו שעולם כמנהגו נוהג במקרה ח"ו לזה מתעקש בדעתו נגד זאת אולי יעלה בידו וזה הוא רק בהאומות עו"ג אבל ישראל מכירים היטב שהשי"ת מושל על כל הבריאה ומנהיג אותה בהשגחה פרטיית לכן לא נמצא בהם לב עקש. ועל זה הענין מצינו בגמרא (הוריות י"ב כריתות ה.) ת"ר אין מושחים את המלכים אלא על המעין כדי שתמשך מלכותם וכו' אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא הוא לעולם יהיה רגיל למיכל בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקי ותמרי וכו' אף דאיתא בגמ' (נדרים לב.) כל מי שאינו מנחש מכניסין אותו וכו' אכן ריש שתא סימנא מלתא היא כי סימן היינו אות שעל ידו ניכר הדבר שהוא בעצמו אותו החפץ שמקודם וכמו שמצינו בגמ' גבי כלים ששבעתן העין מהדרינן לצורבא מרבנן גם בלא סימן מפני שמכיר אותם היטב שהם בעצמם שהיו אצלו מקודם רק בכלים חדשים שלא שבעתן העין שהאדם משולל הכרה בזה צריך ליתן בהם סימן. הרי שעיקר הפירוש ממלת סימן הוא אות וכמאמרם ז"ל ובאבידה צריך ליתן אות שעל ידו נתוודע שזה החפץ הנמצא עתה הוא בעצמו אותו החפץ שנאבד מקודם. ועל זאת הכוונה אמרו ז"ל השתא דאמרת סימנא מלתא היא לעולם יהיה רגיל למיכל בריש שתא קרא וכו' וקאי על ריש הברייתא דאיתא שם אין מושחין את המלכים אלא על המעין כדי שתמשך מלכותם וכו' היינו כדי שיהיה ניכר שזאת המלכות נוגע בכתר עליון כי מדת מלכות רומז על התלבשות רצונו ית' וכתר רומז על מקור הרצון ית' המקיף כל הבריאה ועל זה איתא שמלכות עולה עד כתר וזהו אין מושחין את המלכים אלא על המעין היינו כי מלוכה רומז על מדת המלכות שהוא מקום היותר רחוק ממקור השורש ע"י כמה וכמה התלבשות לזה צריכין למשוח על המעין לסימן שגם זאת עודנו בעצמו אותו שעמד אצל שורש המקור כי מעין מורה על המקור והשורש הנקרא כתר. ועל זה אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא וכו' היינו כי זאת ההכרה מסר השי"ת בתפיסת הבריאה שיש לה רשות להכיר בכוונת בריאת עולם שהיה משום שחפץ השי"ת להיטיב לבריותיו וזאת הכוונה הוא הקוטב שעליה מסובב כל הבריאה וצריכין להכיר זה הרצון הקדום שחפץ להיטיב בכל הלבושים מהבריאה. והנה בכל ריש שתא נתעורר מחדש זה הרצון הקדום שחפץ להיטיב לבריותיו לכן יהיה רגיל למיכל אז קרא ורוביא כרתי וסילקי ותמרי וכו' ואין בזה אז שום נחש ועקשות ח"ו רק אדרבה שנקרא אז סימן שמכיר אף במקום היותר רחוק מהשורש במדת המלכות איך שהוא נוגע בכתר עליון שע"י שיאכל תמרי שהוא מתוק יכיר ביותר שזהו בעצמו הרצון הקדום ית' שחפץ להיטיב לבריותיו שיהיה שנה טובה ומתוקה וכן כשיאכל רוביא יכיר שחפץ השי"ת להרבות שיתוסף נפשות נמצא שאלו האכילות המה סימן על הכרת אדם מתוך כל הלבושים את הארת רצון הקדום ית' איך שהוא חפץ להיטיב לבריותיו:
פרק ו
כתיב תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו וגו', בזוה"ק (ויקרא ח') אמר קב"ה בני לא תדחלון הא אנא קאים על פתחא אבל אזדרזו בהאי יומא והבו לי חילא ובמה בשופר וכו'. להיות שכן העמיד השי"ת שבין כל עולם עליון לעולם שלמטה הימנו יהיה פרסה הנקרא פרוכתא כי כשם שאין שמים יכולין לקבל אפי' כגרעין חרדל מעוה"ז כדאיתא בזוה"ק (ויקהל) כן עוה"ז לא יכול לקבל שום בהירות כ"ד בגמרא (מגלה) אלמלא נשתייר ממערה שעמד בה משה וכו' ולכן צריך להיות פרוכתא שהאור יתצמצם דרך המסך הזה כדי שהעולם התחתון יהיה יכול לקבלו ולזה נקראים כל המועדים מקראי קודש והם במלואתא דסהרא שאז מרגיש האדם ומכיר היטב שהאור שהוא בגבולו הוא בעצמו האור שבעולם העליון אלא שנתצמצם לטובתו ולתועלתו כדי שיהיה בכחו להשיגו וכך המה כל המצות שנתנו באלו המועדים כגון אתרוג ומצה שבשעה שהאדם מישראל אוכל מצה מרגיש אז היטב שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם וכן מצות לולב כשנוטלו מי שפונה א"ע לדברי תורה אזי מרגיש בעצמו שינוי לטובה מהשמחה של מצוה השופע בלבבו ולא ככל פעולות האומות שהם גולמים. ויו"ט של ר"ה הוא בכסה שהחודש נתכסה בו כי בזה היום נתעורר ההתחלה של בריאת עולם שאז לא השיגו הפעולות מזה העולם עד שמשא עלאה שעיקר בריאת העולם היה זאת שחילק את מעשיו שמקודם כתיב וחשך על פני תהום ולפני מי היה אז חשך הלא אצל השי"ת כתיב וגם חשך לא יחשיך וגו' אלא מאחר שהתחיל אז לעלות ברצונו בריאת עולם ונגד זה הרצון מבריאת עולם התחיל החשך היינו שאין בכח הבריאה לקבל בהירות עצום כזו ואח"כ חילק את מעשיו היינו שחילק מדותיו כדי שיהיה בכח האדם להשיגו כשהוא דבוק בזאת המדה יכיר שהוא חנון וכשהוא דבוק במדה זאת יכיר שהוא רחום עד שחילק את מעשיו למ"ט שערים עד שנכנס האור בהתלבשות הגבולים ולכן בכל ר"ה שנתעורר מזאת ההתחלה צוה השי"ת לישראל שיאירו ע"י פעולתם לההתחלה שהיה עד שלא בא האור לתוך הלבושים. וזה דאיתא בזוה"ק שבשופר הוא מתבר טנרא תקיפי וזהו דאיתא בזוה"ק (בא) ויהי היום דא ר"ה ויבאו בני האלהים להתיצב וכו' מאן בני אלהים דא דינין רברבין וכו' היינו שהם מקטרגין וטענין על ישראל שא"א כלל שבהסתרת לבושים כמוהם יהיו ג"כ ישראל מכירין את האור לכן מוסרים אז ישראל כל כחם להשי"ת וחוזרין לההתחלה וממילא לא יכול עוד להיות שום קטרוג. וזהו דאיתא שם בני לא תדחלון הא אנא קאים על פתחא אבל אזדהרו בהאי יומא והבו לי חילא ובמה בשופר היינו שיחזרו לההתחלה וימסרו כל כחם להשי"ת וממילא לא תדחלון מידי כי אנא קאים על פתחא היינו שבאם תגיע רק להשער אז בודאי תכירו אור רצונו ית':
וזהו תנו עוז לאלהים. כי הפעולה ממצות שופר רומזת נגד הגמר מהבריאה שהוא נעשה אדם כי התחלת בריאת הצורת אדם היה כלי גולמות כמבואר במדרש רבה (בראשית ה') אתמול הייתי מוטל גולם לפניך היינו כלי גולמות כמו דומם ובאמת הוא מצד השי"ת גם הדומם מלא אור כדכתיב השמים מספרים כבודו וגם הארץ מלאה חסדו רק מצד אדם לא היה לו עדיין שום הויה ואח"כ ויפח באפיו נשמת חיים וכ"ד בספר הקנה מאן דנפח מתוכו נפח היינו שצמצם השי"ת את אורו לתוך זאת הכלי שיהיה בה האור בגבול כפי תפיסת אדם וכפי שכלו וכפי החושים שלו כי אחדותו האמתי כמו שהשי"ת בעצמו יודע אין באפשר לשום נברא להשיגו כמבואר (בר"ן נדרים ל"ח ד"ה חוץ מאחת וכו') ולכך מוכרח להיות גבולים בהבריאה אכן מי שיותר קרוב להשי"ת הוא יותר בלא גבול כמו החיות הקודש שהם קרובים מאד להמאציל ית' נאמר בהן והחיות לא יסבו בלכתן שאין צריכין להפוך א"ע ממדה למדה ומיכאל שהוא נעתק מעט יותר איתא עליו מיכאל באחת וגבריאל שנעתק מעט יותר איתא עליו גבריאל בשתים ונגד זה צוה השי"ת בר"ה מצות שופר שמרמז שהאדם מצמצם כל כח פעולותיו להכלי שאינו פועל שום פעולה ומוסר כל כחותיו להשי"ת ועי"ז מעורר הרצון הפשוט שהוא בלי גבול כי כל הגבולים נתהוו רק מזה שנפח באפיו נשמת חיים שצמצם השי"ת את אורו אל תוך הכלי כי מאן דנפח מתוכו נפח וע"י מצות שופר מתעורר רצון הקדום כמו שהיה בההתחלה מלא כל הארץ כבודו קודם שנתהוו הגבולים בעת שהיה מטי תדיר כי בזה העולם היא זאת הנקודה דמטי תדיר רק באורח גניזא לכן ע"י מצות שופר יכולין לעורר זאת הנקודה מפורש. וזהו דאיתא בספרי ומי הוא התוקע הקב"ה כדכתיב וה' אלהים בשופר יתקע וגו' היינו כי ע"י מצות שופר שמצמצם אדם כל פעולותיו רק להרצון הפשוט ית' עי"ז רואה שהשי"ת הוא התוקע היינו שיוכל להכיר שגם הצמצום שמוסר עצמו להשי"ת הוא ג"כ מהשי"ת וזה הצמצום בעצמו הוא נמי בלי גבול ועיין בזה בביאורנו לקוטי זוה"ק פ' בא (אות ב' ד"ה וכד עבדין וכו') ושם מסודר זה המאמר יותר נאה:
פרק ז
איתא בזוה"ק (בשלח נב.) אמר ר' ייסא אשכחנא ברזא דא בתקיעתא דרב המנונא סבא תלת ובכן ובכן ובכן לקבל הני תלת וכך הוא סדורא וכו'. היינו שהוא מוסיף תלת ובכן ובכן ובכן על ענין ראשון שהוא ואתה קדוש ועל כל זה מסיים המלך הקדוש וביאור הענין כי תקיעתא דרב המנונא סבא ותקיעתא דבי רב רומזין שממליך האדם את השי"ת על כל פעולותיו ותשוקת רצונותיו ומוסר עצמו בתקיעת שופר חזרה לרצון הפשוט ית' ממש כמו שהיה אדם הראשון מוטל גולם לפני השי"ת קודם שנפח בו נשמת חיים ומחמת ביטול עצום כזה נכלל ממילא בזאת הקדושה של ואתה קדוש ובכן תן פחדך על הרשעים ובכן תן כבוד ה' לעמך וגו' ובכן צדיקים יראו וישמחו וגו'. שכל אלו הישועות נכללו בקדושת המלוכה של השי"ת מה שבכל השנה אינם יכולים להתפלל כ"כ להושע למעלה מהטבע כי נחשב כענין מאמרם ז"ל (תענית) אטריחו קמא מאריה אבל ביום ר"ה שאז מוסר האדם כל כחותיו בהקול הפשוט של השופר לרצון הפשוט ית' ומעורר עוד מקודם הבריאה מזמן כזה שלא היה עדיין שום דרך הטבע בעולם לכן שפיר יכולין אז להתפלל ולהושע אפילו במה שלא נקוה כלומר גם בזה שנראה לפי דרך הטבע שאין בזה כלל שום קווי להושע כמו שמצינו ברחב"ד שהיה יכול לומר מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק אף שטבע החומץ הוא לגמרי ההיפך מטבע השמן כי שמן מחמם בטבע וחומץ מקרר בטבע כמאמרם ז"ל (שבת) שחומץ יפה לשרב בכ"ז יען שרחב"ד היה מקרב עצמו להשי"ת לכן לא עמד נגדו שום דרכי הטבע כי הוא היה הרבה למעלה מהטבע ומחמת זאת ההתקרבות שהיה אצלו היה נמי בכחו לצמצם עצמו בכל הטובות שבעולם כדי שילכו לישראל יותר בשפע אף שבאמת ירדו כל הטובות רק בשבילו כ"ד בגמ' (שם) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש וכו' וזה היה משום שהיה קרוב מאד להשי"ת והיה רואה היטב כמו שהוא באמת ה' אלהינו ה' אחד לכן היה בו נדיבות ענום כ"כ וכן באמת כל פרט נפש שיש בו גודל נדיבות להכנוסיא שלו יכול ג"כ לפעול בעדם כל הישועות אף למעלה מהטבע ולרמוז זאת מביא הגמרא (שם) כל המעשיות הנפלאים שהיו גבי רחב"ד וכן הוא ממש בכל ראש השנה גבי כל פרט נפש כי זה היום נקרא ראש והוא כמו הראש שמנהיג כל צורת האדם כך הוא נמי יום ראש השנה כי בו מוסר אדם בתקיעת שופר א"ע לגמרי להשי"ת ועוזב מאתו כל כח פעולותיו ורצונותיו שהיה מנהג עצמו עד עכשיו ומקבל עליו מהיום והלאה שרק השי"ת לבדו יהיה מנהיגו כפי רצונו הפשוט ית' נמצא שרק השי"ת לבדו הוא בזה היום לכך הוא זה היום הראש כלומר הראש מכל הצורת אדם וכל הצורת אדם עומד בו קרוב להראש שהוא למעלה מהטבע ומחמת זה יכולין להוסיף בו תלת ובכן ובכן ובכן כי יכולין שפיר להושע אפילו בדברים כאלו שנאמר עליהם בעשותך נוראות לא נקוה:
פרק ח
איתא בגמ' (ר"ה) כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כר"א. והאר"י הק' ז"ל מבאר הפלוגתא מר"א ור"י ששניהם דברי אלהים חיים אלא שבתשרי היה הגמר בהמחשבה ובניסן היה הגמר בהמעשה. ובאמת מצד השי"ת אין שום חילוק בין המחשבה להמעשה כי רק גבי בו"ד שא"א לו לפעול בלי כלי פעולה שייך אצלו החילוק בין מעשה למחשבה אבל גבי השי"ת אין באמת שום נ"מ בין מחשבה למעשה אכן כל פלוגתתם הוא רק מצד הבריאה שאינם יכולים לקבל האור מהמחשבה לזה מחשב ר"י מגמר המעשה שהיה בניסן. אמנם במקום שהגמ' מיירי מהתקופות של ישראל פסקינן כר"א כי התקופות של ישראל הוא מבהירות אור המחשבה לזה מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך וגו' כמאן כר"א כי בזה היום ע"י מצות שופר שמורה שהאדם מבטל עצמו לגמרי לרצון הפשוט ית' ומוסר עצמו עם המעשה שלו להשי"ת וכל קיום הויה נשאר אז להאדם רק מרצון העליון ית' הנאמר עליו זכור רחמיך ה' וגו' שפותח לו השי"ת לאדם ממקום הגבוה ביותר שעלו שם ישראל במחשבה כגוונא שנשאר החיים ביצחק אבינו אחר שהעלה אותו א"א על העקדה ומסר אותו לגמרי להשי"ת והאיר לו השי"ת החיים ממקום הגבוה ביותר כך אחר שישראל מוסרים עצמם להרצון הפשוט ית' בהשופר מנהיר להם השי"ת הויה מאור המחשבה העליונה ית' ונגד גמר המחשבה וגמר המעשה נאמר כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, חק הוא גמר המחשבה שהוא לעילא שאוחז השי"ת זה האור בידו תמיד ולא מסר אותו כלל בטבע בריאת עוה"ז וזהו כי חק לישראל כי ישראל הוא כמבואר בזוה"ק (וישלח) ישר אל לי ראש שהראש מנהיג כל האברים ועל זה אמר כי חק לישראל שזה האור העליון מנהיר כל מיני תקיפות בהדעת של ישראל ומשפט לאלהי יעקב היינו בעת שהדעת נקטן מאד נקרא יעקב כלומר בעוה"ז צריך האדם להיות במשפט כי בעוה"ז האדם הוא כמו ישן שאינו ניכר אז הדעת ובאמת מושך האדם בעת השינה חיים ממקום הגבוה ביותר אף על הזמן שיהיה אחר שייקץ משנתו ולכן קורין פ' העקדה ביום ב' כי ביום ראשון היה הנסירה רק בהמחשבה ובהדעת וביום ב' היה הנסירה בפועל כי בתחלה היו כלולין דכר ונוקבא כחדא כענין דאיתא בזוה"ק (לך) נשמתין כד נפקין דכר ונוקבא כחדא נפקין ולבתר מתפרשין והדר מזווג לון קב"ה וכו'. וכן היה בהתחלת הבריאה כלולין דכר ונוקבא ואח"כ ויפל ה' תרדמה וגו'. ועי"ז נתגדל מאד הצעקה בהבריאה מדוע נקטן כך הדעת ומזאת הצעקה נתהווה אח"כ הזווג פנים בפנים כי הדכר אין בכחו להשפיע עד שיקבל כח מהנוקבא וכן אין בהנוקבא כח לקבל עד שיזריח לה הדכר וזאת הזריחה הוא הביאה ראשונה שהוא עיסה לכל הביאות שעל ידה נתהווה להנוקבא כח שתהיה יכולה לקבל מהדכר אף שקודם הנסירה היו נמי כלולים דכר ונוקבא כחדא אמנם אז לא היה ניכר עדיין התכללותם רק ע"י הנסירה שנתהוה הזווג פנים בפנים אז נתהוה להדכר כח נוקבא ולהנוקבא ג"כ כח דכר אכן ביום ראשון הנסירה היא רק בדעת אבל ביום ב' הנסירה היא בפועל שיהיה להם כח להשפיע ג"כ ונעשה זווג להולדה ואז התחילו להכיר גם למפרע אשר בעת גודל הצעקה שהיה מלפנים איך יכול להיות שהבריאה מהשי"ת יהיה כל כך בהסתרת התרדמה הלא כל מאמרי ית' שאמר יהי נתהווה כל פעם ביותר הויה ומדוע נפלה הבריאה כ"כ בשינת התרדמה אשר גם אז בעת התרדמה היה היקרות ביתר שאת כי היה להבריאה גם אז קו ישר לאור השי"ת כמו גבי האדם בפרט שנדמה לו מתחלה שאבדה הטיפה שלו ואח"כ כשנולד מזה נפש נודע לו למפרע שמעולם לא נאבדה ממנו כדכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר כי כל הבריאה העמיד השי"ת בבחינת דכר ונוקבא בעת שמקבלת היא בבחינת נוקבא וכשהבריאה משפיע אחד לזולתו הוא בבחינת דכר וכן הוא בד"ת המשפיע נקרא דכר והמקבל נקרא נוקבא:
פרק ט
וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש וגו' (בגמ' ר"ה כט:) כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות בחול וכו'. הנה הכוונה של מצות תקיעת שופר ביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שהוא כדי לעורר הרצון הקדום מהתחלת התלבשות רצונו ית' בהבריאה שנקרא בזוה"ק נקודה קדמאה. כמו שהיה קודם הנסירה שאז היו נכללים ביחד כל הדרגין מהבריאה כ"ד בזוה"ק (במדבר א) דו פרצופין נברא כלול דכר ונוקבא היינו שאז היה מאיר מפורש להבריאה שהיא רק מקבלת וכל כח הדכר מהבריאה היה כ"ד בתקוני זוה"ק (תקון ע') זנב עליה אתמר ויגדל הילד ויגמל עד דיתעבד פרצוף וכו' היינו שהיה מאיר בכל פרצוף הבריאה שכל כחה להשפיע הוא רק כענין דרגא האחרונה שנקרא ארץ שהיא רק מקבלת וכל כח השפעתה הוא רק באור חוזר כי אין עוד מדרגה נמוכה הימנה להשפיע שם כך היה מאיר מפורש בכל הדרגין של הבריאה שאף מה שכל דרגא משפיע למטה הימנה הוא נמי רק באור חוזר אבל מצדם אין להם כלום רק מה שמקבלים מהשי"ת אכן אחר הנסירה שנסתר מהבריאה זה האור מהנקודה קדמאה כי נתחלק ונתפרד כח המקבל לחוד וכח המשפיע לחוד וכמבואר בזוה"ק על הפסוק ששת ימים עשה ה' בששת לא כתיב אלא ששת ימים עשה וגו' שרומז על הששה קצוות שמהם נסתעפו כל התפשטות הלבושים ונתפשטו כ"כ מרחוק עד שנשכח השורש ונתעלם כ"כ עד שכל הבריאה נראה כמו נרדם וישן כדכתיב ויפל אלהים תרדמה וכו' ומזה הנסירה והתרדמה נתעורר בכל ר"ה כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל לזה הוא העצה לישראל שיתיצבו אז במצות שופר שהוא קול פשוט להורות שאין ברצונם ח"ו לניים בזה בהסתר אלא כל חפץ לבבם הוא להכלל חזרה בהנקודה קדמאה שהוא רצון פשוט המשולל מכל גוון לבושים כי בתקיעת שופר מקיץ האדם א"ע מהתרדמה להיות נכלל חזרה ברצונו הקדום ית' כי אע"ג שננסרה הנוקבא מהדכר מ"מ נשארה הנקודה קדמאה קבועה לעולם כדאיתא בעץ החיים שכל דבר שבקדושה כשעולה או יורד בעליה צורך ירידה נשאר במקומו הראשון ג"כ כי באמת גם לאחר הנסירה לא נעשה פירוד לגמרי ח"ו מהשורש ועדיין הוא מחובר להשורש אלא שכל ענין הנסירה והתלבשות רצונו ית' בלבושים הוא בכדי שיכירו ישראל אף מתוך הלבושים את אור רצונו ית' וזהו עיקר תכלית המכוון כדאיתא (בפרקי דר"א) אמר אדם הראשון לכל הברואים בואו ונשתחוה לפני ה' עושנו כי אין מלך אא"כ ממליכין אותו היינו שתכלית המכוון מרצונו ית' שהציב כל אלו הלבושים הוא כדי להכיר גם מתוכם את מלכות שמים כי באמת בעצמות רצונו ית' בלי הלבושים אין שום תפיסה והשגה כלל כי עצמותו ית' אינו בגדר השגה אפי' בעולמות העליונים כי המלאכים שואלין נמי איה מקום כבודו וכמו שבזה העולם נתלבש רצונו ית' בלבושי תורה ומצות כדי שיהיה תפיסה באור רצונו ית' ומבלעדי תורה ומצות אין שום תפיסה והשגה כלל כן יש התלבשות בעולמות העליונים ג"כ וישראל בשרשם עלו במחשבה ברצון העליון המשולל מכל גוון הלבושים כדאיתא במדרש רבה (נשא יב.) עד שהיה הקב"ה נקרא אחד היה חפץ לדור בתחתונים וכו' היינו כי השי"ת נקרא אחד ונקרא ראשון כדאיתא (זהר חדש ב.) אחד הוא מספר העומד לעצמו שאינו מחייב להיות שני אחריו וראשון הוא מספר סדורי שמורה על הצטרפות אל מספר שני שיבוא אחריו שאין ראשון בלא שני וכן איתא בתקוני זוה"ק (תיקון כ"ב) קב"ה איקרי חד בחושבן כד שריא בדרגין דאינון משאר דרגין ואיהו חד ולא בחושבן כד שריא על עלמין עילאין וכו' והשורש של ישראל הוא בזה הרצון העליון ית' שנקרא אחד שהוא חד ולא בחושבן אכן זה הרצון העליון ית' שהוא חד ולא בחושבן הנקרא אחד האציל רצון הנקרא ראשון שהוא חד בחושבן אשר ממנו נסתעפו כל הלבושים של ישראל כדי שיהיו נקראים בכור שמרמז על אותיות שניים כמבואר להורות שמנהיר השי"ת לישראל בהבחינה הנקרא ראשון כלומר שעיקר עסק של השי"ת הוא רק עם ישראל ולהיות שבכל ר"ה נגמר ונחתם העסק מהשנה הקודמת ומתחיל רצונו ית' להתלבש בעסק חדש ולכן הוא נמי המצוה של ישראל לתקוע אז בשופר ולכלול א"ע בהרצון הקדום ית' וכמבואר בהאר"י הק' ז"ל תקיעה תקע יה היינו שכל הלבושים של ישראל יש להם חיבור באור רצונו ית' וכמאמרם ז"ל ביה ה' צור עולמים שאין השם שלם וכו' שכן הציב השי"ת שדוקא ע"י הפעולות והלבושים של ישראל יהיה נשלם הכבוד שמים ומבלעדם אין שום שלימות וזהו כל תכלית המכוון מהנסירה שנתלבש רצונו ית' בלבושים כדי שישראל יהיו מבקעים בעבודתם כל ההתלבשות והסתרות ויכללו עצמם ברצונו הפשוט ית' ועי"ז יהיה הכרה איך שאורו ית' שוכן בכל הפעולות של ישראל וזהו דאיתא בזוה"ק (פנחס רכח:) לית אדני בלא הויה כגוונא דלית דיבור בלא קול ולית קול בלא דבור והאי איהו קשוט בעלמא דאצילות אבל בעלמא דפרודא אית קול בלא דיבור וכו'. וביאור הענין כי בעצמות רצונו ית' בלי התלבשות לית מחשבה תפיסא ביה כלל אפילו לצבא מעלה כי אינו כלל בגדר השגה אפילו בעולמות העליונים לזה מוכרח להיות התלבשות לעצמית רצונו ית' גם בעלמא דאצילות אכן בעלמא דאצילות עצם הלבוש הוא ג"כ בהירות עצום צח ומצוחצח עד שיכולין להכיר אף דרך לבוש הבהיר ג"כ עצמית רצונו ית' השוכן בו כי עצם מסך הלבוש הוא ג"כ מזוכך מאד לזה איתא שם כגוונא דלית דיבור בלא קול ולית קול בלא דיבור והאי איהו קשוט בעלמא דאצילות וכו' וקול מורה על פנימיות כלומר עצמיות רצונו ית' ושם בעלמא דאצילות הם הלבושים בעצמם כ"כ מזוככים עד שאין דיבור בלא קול כי אם היה נתגלה אצל צבא מעלה קול בלא דבור היו מתבטלים לגמרי לזה מאיר שם בחינת קול דרך בהירות הדיבור וזהו שאין שם דיבור בלא קול כי הצבא מעלה מכירין היטב בכל הלבושים רצונו ית' השוכן בהם והאי איהו קשוט בעלמא דאצילות אבל בעלמא דפרודא אית קול בלא דיבור כי דיבור רומז על התלבשות רצון הפנימי ובזה העולם ההתלבשות המה לבושים העכורים וחשוכים המסתירים את הבהירות מאור רצונו ית' כי הגוף הגשמי הוא מלא נגיעה ואין שום הכרה איך שוכן בו אור עצמותו ית' ונראה בתפיסת אדם שהגוף הוא דיבור בלא קול כי אין שום הכרה בהקול הנמצא בו כי אור עצמותו ית' הוא כ"כ בהסתר בעלמא דפרודא עד שנראה שהוא נפרד ח"ו לגמרי מאלו הלבושים לכן מאותו ההסתר החזק בעצמו יכולין להוכיח ששוכן כאן בעלמא דפרודא אור גבוה מאד נעלה הנקרא קול בלא דיבור אשר גבי רצון עליון כמוהו הוא כדכתיב גם חשך לא יחשיך ממך חשכה כאורה וגו' וכענין שנאמר באשר חללים שם הוא היינו שדוקא בזה המקום הנראה בתפיסת אדם שהוא חלול מאורו ית' שם הוא ומלת הוא רומז על עלמא עילאה עלמא דאתכסיא כ"ד בזוה"ק (אדרא זוטא) לרמז ששוכן כאן אור גבוה מאד נעלה שאין כלל בכח תפיסת אדם להגיע שם לכך נראה בתפיסת אדם שהוא חלול וזהו דאיתא שם אבל בעלמא דפרודא אית קול בלא דיבור וזה הקול בלא דיבור נתעורר בתקיעת שופר כי זאת הפעולה של תקיעת שופר הנראה לפעולה גלמית כמו דיבור בלא קול והמכוון של האדם בזאת הפעולה הוא לסלק מאתו כל הנגיעות והרצונות הגשמים הנקראים דיבור בלא קול כדי שיהיה בכחו להתכלל ברצונו הפשוט ית' ממילא מוכח שזאת התשובה שיש בלב ישראל להתכלל ברצונו הפשוט ית' הוא בעצמו קול בלא דיבור כי באמת מהיכן נמשך זאת הדעה והבינה להגוף הגשמי שהוא בתכלית ההסתר והחושך שיהיה כל מגמת חפץ רצונו רק להתכלל ברצונו הפשוט ית' אם לא שבאמת שוכן בעומק לבבו אור גבוה ונעלה ביותר הנקרא קול בלא דיבור אשר אור עליון ויקר כזה אי אפשר שיתגלה רק דוקא במקום הרחוק ביותר שהוא הסתר האחרון הנקרא מלכות שבמלכות ומשם דוקא מחמת גודל הלחץ והדוחק מהסתרת הלבושים מוכרח האור לבקוע את ההסתר החזק עד שיחזור ויתגלה אור עליון ית' הנקרא קול בלא דיבור ולמה הדבר דומה למעין ומקור הנובע תמיד חשרת מים וכאשר נסתם מקום נביעת המים אזי מחמת גודל הלחץ והדחק של זרם המים מוכרח לבקוע איזה נקב בהסתימה שיצא דרך שם חשרת מים וכן הוא רזא דתקיעת שופר וכמבואר בזוה"ק (בשלח ס') וע"ד כתיב מן המצר קראתי יה דאצטריך אתר דחיק בעאקי לשדרא בגויה ההוא רוחא דלא יסטי לימינא ולשמאלא וכו' כגוונא דא קלא דשופר אתדחייא לבר באורח מישור מגו אתר דחיק ואזיל ובקע רקיעין וסליק בסליקו לאתערא רוחא לעילא וכו' היינו מזה המקום המצר והדחוק המוסתר בלבושים גסים והעכורים מכיר האדם לכלול א"ע ברצון העליון ית' המנושא והמשולל מכל מיני התלבשות ובזאת ההכרה נגמר כל תכלית המכוון מרצונו ית' בסוד הנסירה אשר בתכלית המרחק יהיו מכירין ג"כ אור רצונו ית' וזה התכלית המכוון נתעורר בקול שופר שרומז אשר מחמת דוחק לחיצת ההסתר מהפעולות והלבושים הגסים והגשמים הנקרא מלכות שבמלכות שהוא המדרגה האחרונה והנמוכה ביותר הנראה לגמרי ח"ו לפירוד משם דוקא נתגלה רצון העליון הגבוה מאד נעלה הנקרא קול בלא דיבור:
פרק י
איתא בגמ' (ר"ה לב.) סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדישת השם וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע וכו' דברי ר' יוחנן בן נורי אמר לו ר"ע אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר אלא אומר אבות וכו' וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע וכו' ומפרש בגמ' שם למה הוא מזכיר רחמנא אמר אדכר אלא למה עשר לימא תשע דהואיל ואשתני אשתני וכו' היינו כי תקיעת שופר מורה על זה שהאדם ממליך עליו את השי"ת בפעולותיו וזה נקרא מלכות שבמלכות כי כל עבודת ישראל נמשך מזה שהשי"ת צמצם עצמו בלבוש מלכות ואמר אני אמלוך היינו שכביכול ית' הציב רצון שישראל ימליכו אותו עליהם כי באמת מלך השי"ת גם קודם שנברא העולם כמו לאחר שנברא העולם כמאמר אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא אלא מחמת אהבת ישראל מצמצם השי"ת גודל אורו בלבוש מלכות שיהיה נראה שישראל בעבודתם משלימים כבוד מלכותו וזה הוא מדה העשירית שנקראת מלכות וזה שממליכים עליהם השי"ת בהפעולה של תקיעות נקרא מלכות שבמלכות וכיון שריב"נ סבר שכולל מלכיות עם קדושת השם א"כ אין מקום לתקוע אז כי קדושת השם הוא שהשי"ת מקדש ישראל בקדושה הקבוע וקיימא כמו קדושת שבת בלי פעולת עבודתם כלל לזה אמר ריב"נ וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע ולכן אמר ר"ע אם אינו תוקע למלכיות היינו כיון שאינו ממליך את השי"ת בפעולותיו א"כ למה עשר לימא תשע כי חסר כאן מדה העשירית כי מהאי טעמא שאינו תוקע מחמת שבקדושת השם אין מקום לפעולת אדם כמו כן אין מקום בקדושת השם למלכיות ואם שסברת ריב"נ בזה שאמר שכולל מלכיות בקדושת השם ואינו תוקע משום שסובר שהשי"ת מעיד על ישראל שהוא מלך עליהם אף בלי פעולת עבודתם הלא מלך כזה בלי קבלת מלכותו הוא על האומות ג"כ כי הוא באמת מלך אף בלא עם וכמו דאמרינן בקדושת השם שהשלטן לפניך כי השי"ת נקרא מלך במלוכה שאין לכבוד מלכותו ית' צורך לשום בריה שימליכו אותו כי מלך ה' על גוים בלי דעתם רק בזה נפלינו מכל האומות ובחר בנו וצמצם א"ע בלבוש שהוא רוצה שישלימו ישראל כבוד מלכותו בזה שמקבלים עול מלכותו עליהם וימליכו אותו עליהם ועיקר המכוון מהשי"ת הוא שהמלכות יהיה ע"י פעולת ישראל דוקא וזהו ספירות מלכות מדה העשירית ואם יכלול מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע א"כ לימא תשע כי חסר כאן מדה העשירית וזהו הואיל ואשתני אשתני. אבל לפי דעת ר"ע שכולל מלכיות עם קדושת היום וקדושת היום היא שישראל מקדשים ליה בעבודתם ובפעולתם ועל זה שייך לתקוע כי תקיעה רומז על זה המלכות שהוא ט"י עבודה ופעולת ישראל ושפיר יש עשר כי יש כאן המדרגה עשירית מלכות שבמלכות ע"י התקיעה אכן לפי זה איך אמרינן כשחל בשבת עשר הלא בשבת ג"כ אין תוקעין וא"כ היו צריכין לומר רק תשע וגם לכלול המלכות עם קדושת השם. אמנם בשבת שפיר יש עשר אף שאין תוקעין כי בשבת נתעלה כל הפעולות של אדם ממילא בלא תקיעתו אולם במקדש במקום עבודת הקרבנות היו תוקעין אף בשבת כי במקום עבודת הקרבנות נותן השי"ת מקום לעבודת ישראל אף בשבת:
פרק יא
איתא בספרי ותקעתם בחצוצרות וגו' והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם וכו' וכי חצוצרות מזכירין הלא דמים מזכירין אלא כיון שיכולין לתקוע ולא תוקעין מעלה עליהם הכתוב כאלו תקעו וכו'. וביאור הענין דהספרי מבאר כיון שאין תוקעין בשבת למה מזכירין וזהו שכתב הלא דמים מזכירין כי ענין זכרון הוא שמזכיר מה שהיה נשכח מלפנים ולזה נקרא ר"ה יום הזכרון לפי שתוקעין בו להזכיר א"ע לכלול ברצונו הפשוט ית' שנשכח בזה העולם ע"י סדר ההתלבשות וע"י התקיעה חוזר האדם להזכיר א"ע מה שנשכח ממנו וזה שכתב וכי חצוצרות מזכירין הלא דמים מזכירין היינו הלא עיקר הזכירה שאדם מזכיר א"ע מה שנשכח ממנו מלפנים נמשך רק מהצמצומים שסובל האדם ומיגע א"ע ע"י פעולות עבודתו ועל זה מורה התקיעה כמבואר ומאחר שאין תוקעין בשבת מהיכן יבוא להאדם זכירה ועל דרך מאמרם ז"ל בגמ' כיון שאין תוקעין למה מזכיר:
ועל זה מתרץ הספרי אלא כיון שיכולין לתקוע ולא תוקעין מעלה עליהם הכתוב כאלו תקעו היינו כיון שמסר השי"ת כח הפעולה להאדם כדכתיב ששת ימים תעבוד כלומר שיפעול אדם כל המצות עשה וכשמגיע שבת נאמר וביום השביעי תשבות היינו שיהיה שובת מקום ועשה ויהיה זהיר בכל לא תעשה וע"י כן כשאדם שומר בשבת את כל לא תעשה נעשה מזה הכל מצות עשה וביום השביעי תשבות כדאיתא בגמ' וביום השביעי תשבות הוא מצות עשה ולהבין זאת איך נחשב תשבות למצות עשה הלא הוא רק שובת ממלאכה אכן מאחר שבימי החול פועל האדם בקום ועשה ומזה נעשה הגוף מורגל לפעול תמיד ובכל זאת כשמגיע שבת מצמצם האדם את עצמו נגד טבע הגוף לשבות מפעולות אף שאין הגוף מסכים לשבות לכן נחשב לפני השי"ת זאת השביתה של האדם למצות עשה כי השי"ת מעיד על זה האדם שכל חפצו בזו השביתה הוא כדי לעשות רצונו ית' כיון שבימי המעשה מוכן האדם ומזומן לפעול עבודת השי"ת בכל המ"ע ממילא כשמגיע שבת והאדם שובת מעבודה נתברר ששביתתו הוא נמי רק כדי לקיים בזאת השביתה רצונו ית' לזה זאת השביתה נחשב למצות עשה כי בכל מקום שעושה האדם נגד טבע הגוף שלו שאין גופו מסכים נחשב זאת לקום ועשה וזהו דאיתא שם כיון שיכולין לתקיע ולא תוקעין היינו כי באמת יש בשבת ג"כ כח הפעולה גבי האדם ובטבעו חפץ הגוף לפעול אף בשבת אלא שנפש הישראל מתגבר על טבע גופו לבלתי יפעול לכן נחשב זה הצמצום לקום ועשה וזה שמסיק שם מעלה עליהם הכתוב כאלו תקעו היינו לקום ועשה:
ויכולין מזה לשער שהזכרון תרועה שהוא כשחל בשבת הוא משובח במעלה גבוה הרבה יותר מיום תרועה כשחל בחול כי ענין תקיעה הוא כמבואר לעיל שהאדם מסיר ממנו כל הלבושים ומסלק עצמו מכל הנגיעות שהם מצדו כדי לכלול א"ע ברצונו הפשוט ית' ועל זה יכול להיות לפעמים קטרוג על האדם שעדיין אינו מזוכך ומנוקה היטב מנגיעה וכמאמרם ז"ל כדי לערבב השטן שלא יהיה קטרוג אבל כשחל ר"ה בשבת שהוא רק זכרון תרועה אז אין שום אופן לקטרג כי אז אין צריך האדם לסלק עצמו מכל וכל שלא יהיה לו שום הנאת הגוף כי בשבת הנאת הגוף הוא ג"כ מצוה כדכתיב וקראת לשבת עונג ואין צריך לסלק עצמו מהנגיעה שהוא מצד הגוף:
פרק יב
איתא בגמ' (ר"ה כט:) דתנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהוא חכמה ואינה מלאכה וכו'. הענין שהגמ' מדמה תקיעת שופר לרדיית הפת רמזו בזה שהם דברים דומין ושוין בענינם זה לזה כי כמו שהשלימות של הפת נתהווה בשעת אפיה בתנור ועל כל זאת אם יהיה נשאר כך בתנור יתקלקל הפת ויתבטל לגמרי כי עיקר גמר השלימות מהפת נגמר דוקא לאחר רדייה מהתנור כן ממש מרמז הענין מתקיעת שופר שרצונו ית' הוא שהשלימות מהבריאה יהיה אחר התרחקותה בהתפשטות הלבושים וזה היה כל המכוון מהנסירה שיהיה הסתרה אבל עיקר תכלית השלימות מהבריאה נגמר רק כשנכלל בחזרה מתוך כל ההסתרות ומתוך כל הלבושים להנקודה קדמאה שהיה קודם הנסירה כי אם תשאר כך בהסתרה יהיה נפסד ח"ו שלימות הבריאה לגמרי לזה משוה אותם הגמ' להדדי. ואיתא עוד שם הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות בר"ה וכו'. להבין הענין בקי שאיתא כאן ולמה צריכין בתקיעת שופר בקי זהו כדאיתא בזוה"ק (בא) האי יומא הוא יומא דדינא ולא בעי ב"נ לאפרשא גרמיה מכללא דסגיאין וכו' היינו כדאיתא בפרקי דר"א בשעה שברא הקב"ה לאדם הראשון באו כל הברואים להשתחוות לפניו אמר להם אדם הראשון בואו ונלבש גאות ה' ונשתחוה ונכרעה לפני ה' עושנו היינו שאמר להם א"ה שדוקא מכל הברואים והלבושים יכולים להשיג הכרה בגאות ה' ודוקא מכל התרחקות והסתרות שנמצא בעולם יתכן להכיר כל המלכות שמים בשלימות הגמור והוא כי רצונו ית' נתלבש בכל הבריאה לזה דוקא מכל הלבושים ביחד יתכן להכיר את רצונו ית' בשלימות הגמור אשר אי אפשר להכיר זאת בהפרט ולכן בהאי יומא דהוא יומא דדינא והאדם צריך לכלול א"ע בהרצון הפשוט והוא בלתי אפשרי להיות בקי ולהכיר זה הרצון הפשוט ית' בשלימות הגמור כל עוד שעומד האדם בפרט מיוחד בפני עצמו לזה הוא העצה שיכלול האדם א"ע בכללא דסגיאין כדכתיב בתוך עמי אנכי יושבת היינו שיכניס א"ע בכללא דסגיאין לתוך כלל ישראל ובתוך הכלל ישראל ביחד יש הכרה בשלימות הגמור ברצון הפשוט ית' ובשביל זה נקראים רבים בקי כי בכללותם ביחד נמצא הכרה ובקיאות בשלימות הרצון ית' כי משום שבהרבים נמצא התרחקות בלבושים ג"כ ביותר מאשר נמצא אצל הפרט לכן יכולין נמי להכיר אצלם יותר בשלימות הרצון ממלכות שמים כדאיתא כמה הרפתקאות דעדו עליה היינו שיש ברבים כמה וכמה הסתרות והתרחקות ולזה נמצא אצלם בכלל ג"כ בקיאות בשלימות לכוון לאמיתות רצונו ית' וזהו דאיתא שם שמא ילך אצל בקי היינו שיכניס עצמו בכללא דסגיאין. אכן כאשר האדם מכניס א"ע לרבים על זה נאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' וביאר בזה אא"ז מו"ר הגה"ק זצלה"ה כשהאדם חפץ לטעום מהטוב של חבירו מוכרח לטעום ג"כ מההיפך היינו מההסתר שיש אצל חבירו ג"כ כי הקליפה קודמת תמיד להפרי ובכל זאת כשחל בחול אין שום עצה להכיר רצונו ית' בשלימות הגמור רק ע"י שמכניס א"ע בכללא דסגיאין אבל בשבת אז יש עליה לכל הדברים בלי פעולת אדם כלל כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל כי בשבת עומד כל פרט ופרט קרוב להשורש ושפיר אפשר אז גם לכל אחד בפני עצמו בפרט להכיר בשלימות הגמור את רצונו ית' בלי התכללותו בכללא דסגיאין ולמה לו להאדם להכניס עצמו אז בכללא דסגיאין ולטעום מההסתר של זולתו ולזה אסרו תקיעת שופר בשבת גזירה שמא ילך אצל בקי כי מאחר שהוא אז שלא לצורך למה לו לטעום מהסתרות של הרבים:
פרק יג
ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם וגו' ומבואר בגמ' (ר"ה כט.) כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות בחול וכו'. בשבת הוא זכרון תרועה וכדאיתא בזוה"ק (בשלח מ"ז) מאן דזמין לאושפיזא ביה בעא לאשתדלא. והענין הוא כי כל תרי"ג מצות נקראים בזוה"ק עיטין ולאיזה דבר הם עצות וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלחה"ה שהם עצות להגיע על ידם להמקור ית' וכדאיתא בזוה"ק (מצורע) מאי תורה דאורי וגלי מה דהוי סתים בקדמיתא היינו כי המקור כמו שהוא מצדו ית' הוא אור אחדות פשוט כדכתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אלא אחרי שרצונו ית' הוא שיהיה ניכר כבוד מלכותו ית' גם בעולם הזה כדכתיב ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לזה חילק את מעשיו וכדאיתא בזוה"ק (אדרא נשא קכ"ט) אתפרשא לשית מאה ותליסר אורחין דאורייתא דפליג בזעיר אנפין דכתיב ביה כל ארחות ה' חסד ואמת וגו' היינו שאחר שנתחלק האור לתרי"ג מצות העמיד השי"ת כל מצוה במקומה המיוחד לה בזה המקום שיכולין שם לשכוח את אורו ית' באותו מקום הציב השי"ת מצוה לזכור על ידה כגון בחרישת ארץ יכולין לשכוח שם העמיד שם השי"ת מצוה לא תחרוש בשור ובחמור וגו' וע"י זאת המצוה יזכור אדם את אורו ית' אף בחרישה. וכן בארבע כנפות הבגד שרומז על התפשטות האדם להלן מנקודת המרכז לאחד הקצוות ומזה נסתעף שכחה יש שם מצות ציצית וכן בכל שער המתחלף מצורה לצורה שכיח שם גודל שכחה לזה העמיד שם השי"ת מצוה לזכור על ידה כגון נתמרח בכרי יש עצה ליתן תרומה וכשמכניס התבואה לבית נתחייב במעשר וכשנתגלגל העיסה יש עצה ליתן חלה ועל זה האופן מסובבים כל התרי"ג מצות שנקראים בזוה"ק עיטין דאורייתא שיזכור האדם על ידם במקור אחדותו ית' הרי שכל פרטי המצות המה כולם עצות לזכרון, וזאת המצוה של תקיעת שופר בר"ה שעליה נאמר והיה לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם הוא זכרון הכלל שכולל כל מיני זכרון מכל פרטי המצות לזה נאמר במצות שופר והיה לכם לזכרון וזכרון מורה על בחינת דכר כענין מאמרם ז"ל ושבת פו:) כתיב הכא זכור וגו' וכתיב התם זכור וגו' מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום הרי שמלת זכור שהוא בחינת דכר מורה על עצומו של יום ועצומו של יום היינו עוצם הבהירות כמו שמאיר ממש בהמקור ית' עם כל חידוש החמימות קודם שנתיישן בלבושי הבריאה כל כך זכרון עצום וחזק בבחינת דכר יעורר השופר בהבריאה. מאי משמע שנתעורר בר"ה עוד מהתחלת הבריאה מהתרדמה שהיה קודם הנסירה כמבואר בהאר"י הק' ז"ל ומשום זה נקרא ר"ה בכסה כדכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו ולכך העמיד השי"ת בזמן הכסה עצה מצות שופר שעל ידה יתעורר מחדש כל האור מהמקור הנתיישן בלבושי הבריאה וכמו שמצינו במתן תורה ג"כ שהיה שם קול שופר כדי להתעורר מחדש האור מהמקור ית' כמאמרם ז"ל עשרה מאמרות למעשה בראשית עשרה מאמרות למתן תורה היינו שכל עשרה מאמרות של מעשה בראשית היו צריכין להתעורר מחדש בזמן מתן תורה וכל מאמר ממתן תורה עורר מחדש נגדו המאמר של מעשה בראשית שנתיישן זה כבר ונתעלם בלבושי הבריאה כי עד היכן נתיישנו המאמרות של מעשה בראשית עד שאפילו המאמר הראשון הנקרא בגמרא בראשית נמי מאמר הוא שלא מצינו בו לשון בריאה וגם לא כתיב בו לשון ויאמר או לשון ויהי כמו בשאר המאמרים של מעשה בראשית והוא יען שזה המאמר בראשית נמי מאמר הוא תלוי באמת עדיין לגמרי בזרועתיו של הקב"ה כי יתר המאמרים הנאמר בהם לשון ויאמר או יהי מבואר בזוה"ק (בראשית) יהי מסטרא דאבא ויהי מסטרא דאמא היינו שנתהווה בהמאמר מצד הבריאה מעט פירוד אבל זה המאמר הנקרא בראשית נמי מאמר אין בו עדיין שום פירוד כלל ובכל זאת נתיישן גם אותו המאמר בתפיסת הבריאה וכאשר הופיע המאמר אנכי שנתמלא כל העולם אור ממנו התעורר נגדו מחדש ע"י השופר אור המקור של בראשית נמי מאמר וכן בהופעת כל מאמר של מתן תורה התעורר מחדש כל עשרה מאמרות של מעשה בראשית וזהו נמי שרמזו ז"ל במדרש (בא) אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים היינו כי עיקר תפיסת הבריאה מתחיל מחדש ניסן שהיא חדתיתא דסיהרא וכדאיתא (ר"ה) ר"א אומר בתשרי נברא העולם ור"י אמר בניסן נברא העולם ומבואר בהאר"י הק' ז"ל ששניהם אמת בתשרי עלה במחשבה להבראות ובניסן יצא הבריאה מכח אל הפועל הרי שעיקר תפיסת הבריאה מתחיל מניסן וא"כ לא היה צריך להתחיל אלא מהחדש הזה לכם ומה טעם פתח בבראשית שמורה על הסדר שהיה אצל כביכול ית' בהמחשבה קודם תפיסת הבריאה אשר על זה נאמר במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור אלא משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים היינו משום שחפצו ית' להנחיל לישראל קנין גם בזה שהיה מסודר אצלו במחשבה מסבת הצעקה של עלמין דאתחרבין ולהראות איך ששם עלו ישראל במחשבה לזה מתחיל התורה במעשה בראשית שהיה קודם תפיסת הבריאה להורות שיש לישראל מקום גם למעלה מהתפיסה וזה הכל נתעורר אז במתן תורה על ידי קול השופר וכך נתעורר ע"י השופר בהחג של ר"ה הנקרא בכסה ועל זה כתיב יום תרועה יהיה לכם וזה הוא רק כשחל בחול כי ששת ימי החול שהם ימי המעשה רומזין על הששה מדות לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' שהאדם צריך לברר עצמו בהם ולצמצם עצמו עד שיכיר בתוכם הקול פנימאה והרצון הפשוט המתלבש בתוכם ועל זה רומז השופר כי השופר הוא כלי המצמצם את הקול וע"י זה הצמצום יוצא ממנו קול פשוט כך על ידי שהאדם מצמצם את הגבול שלו יכול להכיר הקול פנימאה והרצון ית' המלובש בהמדה וזה הוא ענין התקיעות של ר"ה כשחל בחול שכל ההכרה אינו בחול כי אם ע"י הצמצום אבל כשחל ר"ה בשבת על זה כתיב זכרון תרועה להורות שגם בלעדי הצמצום יש שפיר הכרה ברצון הפשוט ית' לזה אין בשבת שום מקום לתקוע מאחר שניכר בו הרצון ית' אף בלי פעולת הצמצום כענין שאין בו ג"כ שום תפלה על צרכים והגם ששבת מתקדשת בתקיעות אכן זהו רק שבת דמעלי שבתא וכדאיתא בגמ' (שבת לה) בתקיעה שלישית האשה מניחה נרה מידה וכו' היינו שעל ידי הצמצום של מעלי שבתא זוכה האדם לקדושת שבת אבל אחר שמגיע האדם לקדושת שבת אזי מכיר מפורש שזה האור מקדושת שבת הוא קבוע וקיימא מששת ימי בראשית אף בלי פעולת הצמצום של אדם ולזה הוא בשבת רק זכרון תרועה ולא יום תרועה ועל זה איתא בספרי כיון שיכולין לתקוע ואינם תוקעין מעלה עליהם הכתוב כאלו תקעו היינו כי טבע הבריאה לחפוץ בפעולה שיהיה נראה לה שמחדשת מה בפעולתה ולזה אין האדם בנייחא משביתה כי זאת ההכרה שמכיר אף בלתי פעולת צמצומו א"כ מה חידש האדם בקיום הווייתו וכל חפצו של אדם הוא שיהיה נראה שהוא מוסיף מה בפעולתו ושיהיה נראה לו שהוא מחדש מה בהווייתו והוא פעל אצלו אותה הכרה ע"י צמצומיו כי מחמת זה יהיה נקרא הכרתו על שם יגיע כפיו שהוא פעל אותה אצלו וזהו דאיתא שם כיון שיכולין לתקוע היינו שכל חפצו של אדם הוא לתקוע כדי שיהיה נקרא זאת ההכרה על שמו ואינם תוקעין היינו שעישין שלא כחפץ לבבם ההיפך מהטבע ומעכבים ומעצרים א"ע מלפעול פעולת הצמצום ואינם תוקעין מעלה עליהם הכתוב כאלו תקעו וזהו כענין שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שיש כח בישראל לעשות מלא תעשה מצות קום ועשה היינו כי בזה שעושה אדם ההיפך מהסכם טבע הגוף שלו כגון ששובת במקום שהגוף משתוקק דוקא לפעול זאת השביתה נקרא מצות עשה של קום ועשה וזהו מעלה עליהם הכתוב כאלו תקעו היינו שבזה השביתה מלתקוע מקיימים מצות עשה כאלו תקעו וכענין מאמרם ז"ל בגמ' (שבת יב) בקושי התירו לבקר את החולה בשבת וכו' שבת היא מלזעוק יכולה היא שתרחם היינו שבזה בעצמו שמעכבים ומעצרים עצמם מלזעוק ממשיכים כל הרחמים כך כיון שיכולין לתקוע ואינם תוקעין מעלה עליהם הכתוב כאלו תקעו וממשיכים בזאת השביתה בעצמה כל מיני רחמים כי זאת השביתה למצות עשה יחשב:
פרק יד
איתא בגמ' (שם) יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה וכו'. הענין הוא כי להגיע לאור עומק המכוון שיש להשי"ת במעשה המצות בלעדי הפעולות של המצות זאת אי אפשר כלל אלא רק ע"י שעושה האדם את המצוה בפעולה משיג האדם חיבור עם המכוון שיש לו ית' בעומק מעשה המצוה וזהו דאיתא בזוה"ק (קדושים פ"ו) שכל מצוה רומז לרזא עילאה כי בכל מצוה יש בעומקה מכוון למעלה מתפיסת אדם וכל החיבור שיש לו להאדם להמכוון שיש בעומק המצוה הוא רק על ידי הפעולה של המצוה ועל זה הקוטב מסובבים כל עבודת ישראל שיהיה להם חיבור להמכוון מהשי"ת ע"י פעולתם וזה החיבור נקרא אתה הוא כי אתה רומז לעלמא תתאה שהוא מעשה המצוה כמו שהוא בתפיסת אדם. והוא רומז לעלמא עילאה היינו עומק המכוון הגנוז בתוכה והאדם בפעולת עבודתו בהמצות מחבר שניהם ביחד וזהו נמי הענין מקדושת דמעלי שבתא דמקדשת בתקיעות אף שקדושת שבת הוא באמת קבוע וקיימא מצדו ית' גם בלא הכנת אדם ותקיעתו ונקרא שבת עילאה אכן ע"י התקיעה דמעלי שבתא והכנתו של אדם שמצמצם עצמו בערב שבת משיג חיבור לשבת עילאה. ומצות תקיעת שופר רומז על הכלל של אותו החיבור שמחבר מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין וכמו שאומרים בסדר שופרות כל הנשמה תהלל יה וביארו ז"ל במדרש (ש"ט) על כל נשימה ונשימה וכו' היינו שיש חיבור מהנשימה של אדם עד הנפיחה של השי"ת שעליו נאמר ויפח באפיו נשמת חיים ולפיכך אין בשבת שום מקום לתקוע בשופר היינו להראות זה החיבור על ידי פעולה כי רק בחול שאז דוקא הוא זה החיבור רק ע"י פעולת המצות וע"י הצמצומים של אדם כי כל ששת ימי המעשה רומזים על לך ה' הגדולה והגבורה וגו' וכל מה שמברר אדם את עצמו בהמדה ומצמצם עצמו בה כך מכיר החיבור שיש לו עם השי"ת ולזה יש מקום בחול לתקוע משא"כ כשחל בשבת ובשבת יש באמת הכרה בזה החיבור גם בלא פעולת אדם וצמצומיו לזה אסור לתקוע אז כי אם יתקע אדם בשבת יוכל לחשוב בדעתו שהוא פעל זאת ההכרה וזאת הוא ההיפך מקדושת שבת כי בו נתבטלו כל פעולת אדם אכן כל זה הוא רק במדינה אבל במקדש היו תוקעין גם בשבת כי הענין של העשר קדושות זו למעלה מזו שהיה סביב למקדש כ"ד בגמ' רומזים על העשר מדות שהם עשרה לבושים שהלביש השי"ת את אורו היקר כדי שיהיה יתכן לבוא בתפיסת הבריאה ואלו עשרה אורות נקראים בזוה"ק (הקדמה ב') דעביד נהורא לנהורא וכו' ובזוה"ק (בלק ר"ד:) יעו"ש ולעומת אלו עשרה אורות העמיד השי"ת ג"כ עשר קדושות זו למעלה מזו שהם לבושים סביב הארון ומקום הארון אינו מן המדה היינו שהאור שאינו מן המדה ובלי גבול נתלבש באלו הגבולים ומחמת זה היה במקדש הכרה מפורשת שאין האדם פועל כלום רק שכל פעולת אדם הוא כחו ית' לבד וממילא היו מכירין שם היטב שכל העבודות והפעולות המה הכל לבושים לאורו ית' ואין האדם מוסיף ומחדש כלום בפעולת עבודתו מאחר שכל מה שעושה אדם זה הכל פועל השי"ת לבדו כי במקדש היה הכרה מפורשת שאתה הוא משנברא עולם ואתה הוא עד שלא נברא עולם בלי שום שינוי כלל וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רנז:) קדם דברא עלמא אתקרי הוא בכל אלין דרגין על שם בריין דהוו עתידין להבראות וכו' היינו הגם שלפי הנראה יש שינוי כי קדם דברא עלמא היו אלו הדרגין רק בכח ולבתר דברא עלמא יצאו מכח אל הפועל ומההעלם אל הגילוי אמנם מצד השי"ת אין באמת שום שינוי כלל כי זאת השינוי מכח אל הפועל הוא ג"כ רק מצד קטנות תפיסת אדם משום שאי אפשר להאדם להוציא מכח אל הפועל רק שיעבור דרך עולם שנה נפש אבל אצלו ית' שהכל הוא למעלה מהזמן וכ"ד בדבר ה' שמים נעשו אין באמת שום חילוק מכח אל הפועל וכענין מאמרם ז"ל בגמ' כל שבידו לעשות לאו כמחוסר מעשה דמי וגבי השי"ת שהכל הוא בידו לעשות אין שום דבר מחוסר מעשה וממילא אין שום דבר הוספה והתחדשות מקודם דברא עלמא לאחר דברא עלמא כמאמר אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא אף שמצד תפיסת העולם הזה אין מלך בלא עם ואיך היה מלך טרם כל יציר נברא אמנם כיון שבידו לעשות עם ולמלוך עליהם אינו כמחוסר מעשה דמי ושפיר היה מלך גם טרם כל יציר נברא כמו אחר בריאת עולם ואין שום הוספה והתחדשות בבריאת עולם על קודם בריאת עולם והכרה כזאת היה מאיר במקדש מפורש לכן מאחר שהיו מכירין שם כ"כ בבהירות עצום שאין האדם מוסיף כלום בפעולותיו כי היו מכירין שם מפורש שאף מה שהאדם פועל זה בעצמו פועל נמי השי"ת ולא האדם א"כ היו יכולין שפיר לעשות שם כל העבודות אפילו בשבת ולזה היו תוקעין שם ג"כ בשבת כי היו מכירין היטב שאף זאת התקיעה פועל ג"כ השי"ת ולא האדם התוקע:
פרק טו
איתא בספרי ותקעתם בחצוצרות וגו' אלו שופרות והיו לכם לזכרון אלו זכרונות לפני אלהיכם אלו מלכיות והיו צריכין לומר שופרות מקודם אלא מאחר שזוכרהו המליכהו תחלה וכו'. הענין הוא כי בכל המקומות ששכיח שם שכחה ביותר שם העמיד השי"ת מצוה להזכיר על ידה את האדם כמו שמצינו בגמ' (ביצה טו.) גבי שבת זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו מאחר שבא להשכיחו, היינו כי ביום ג' נכפל בו כי טוב וביום הששי נכפל ג"כ כי טוב ואז נגמר בתפיסת אדם כל הטובות וכל מה שבא בתפיסת אדם נופל תחת שכחה לכך אמרו ז"ל זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו מאחר שבא להשכיחו כי מאחר שנגמרים בו כל הדברים לבוא בתפיסת אדם לזה יהיה יתכן בהם ביום השביעי שכחה שיראה להאדם בשבת כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה לכן זוכרהו מאחר שבא להשכיחו כי יום שבת יען שמתחיל תיכף אחר שנגמר כל הטובות בתפיסת אדם לזה שכיח בו גודל שכחה כמו שמצינו בגמ' (מגילה יב:) יום השביעי שבת היה שאומות העולם אוכלים ושותים בו ומדברים דברי תפלות וכו' ומה זו שמחה לאומות ביום השביעי יותר מבשאר הימים. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שיומא קא גרים לגודל שכחה כמו שביארנו לעיל, לכך האומות עו"ג מתפשטים בו באכילה ושתיה ודברי תפלות יותר מבשאר הימים, לכן נאמר לישראל זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו. וכן הוא נמי הענין מבחדש השביעי באחד לחדש שנאמר בו זכרון תרועה יען שבו הוא זמן אסיפה לבית ומה שמאסיף האדם אל תפיסתו נופל תחת שכחה שידמה האדם ח"ו כחי ועוצם ידי וגם יומא קא גרים בזה החדש לשכחה כי האתוון הם בו למפרע כ"ד בזוה"ק (תצוה קפו.) שביעאה דילי איהי מסיפא דאתוון תשרי וכו', לזה צריכין אז לזוכרהו ולהמליכו תחלה, וכמאמרם ז"ל (ר"ה ט"ז) אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. היינו כי מלכיות רומז על זאת התפיסה שהעמיד השי"ת בעולם שיהיה נראה להאדם אשר בבחירתו הטובה הוא ממליך עליו את השי"ת וברצונו הטוב הוא מואס ברע ובוחר בטוב, וזהו אמרו לפני מלכיות שימליך אדם את השי"ת עליו בבחירת רצונו הטוב כדי שתמליכוני עליכם, היינו שע"י זה יכיר האדם אח"כ אשר בזה המקום בעצמו שהיה נראה לו מלפנים שברצונו הטוב המליך עליו את השי"ת ובחר בטוב ומאס ברע שם היה מוכרח באמת גם בלי בחירתו להמליך עליו את השי"ת ולמאוס ברע, וזהו כדי שתמליכוני עליכם כלומר כדי שתכירו שהשי"ת מולך באמת גם על בחירתכם ולכן קבעו חכמז"ל בנוסח המלכיות הפסוק וידעת היום והשבות אל לבבך וגו', היינו כי אחר שממליך האדם את השי"ת עליו ברצונו ובבחירתו הטובה אזי יראה מפורש כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד. וכמאמרם ז"ל (חולין ז:) ואין עוד מלבדו אמר ר"ח ואפילו כשפים, כי באמת כל מה שנראה להאדם שיש איזה כח בעולם הוא מטעה את עצמו כדאיתא בזוה"ק (בא לג) ותסיתני בו בי' בדעתי קיימו דאיהו חשיב וכו', כי באמת אין שום כח בעולם בלעדי כחו ית' ולכן תקנו לומר סדר מלכיות בהתחלה וכמבואר בספרי מאחר שזוכרהו המליכהו תחלה כי בהתחלה צריך האדם להמליך עליו את השי"ת בבחירת רצונו הטוב והסיום מסדר מלכיות הוא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד להורות שבאמת אינו תלוי כלל זאת המלוכה בבחירת רצונו של אדם כלל כי אחר כל עבודת אדם בבחירתו אזי מכיר כענין דאיתא בזוה"ק (הקדמה א) כיון דשאל ב"נ ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין כיון דמטי תמן מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא וכו', אולם האומות אין להם שום חלק בזאת המלכיות אף שהוא באמת בלי בחירת אדם כי רק ישראל אחרי שהם ממליכין את השי"ת מתחלה בבחירתם הטובה לכן אף שמראה להם השי"ת אח"כ יותר הכרה הנקרא ה' אחד שהוא למעלה מבחירתם בכל זאת כבר הרויחו קנין וחלק בזאת המלוכה ע"י יגיע כפם, משא"כ האומות מהיכן יהיה להם חלק בזאת המלוכה אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. והנה באמת זוכר השי"ת תמיד ואין שכחה לפני כסא כבודו, אלא זה הוא כענין דאיתא בזוה"ק (וירא צג:) נודע בשערים בעלה דא קב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה כל חד כמה דיכול לאדבקא ברוחא דחכמתא ולפום מה דמשער בלביה הכי אתידע בלביה ובגיני כך נודע בשערים וכו', היינו כפי מה שקובע האדם בלבו השגחתו ית' שהשי"ת משגיח בכל פרט כך מראה לו נמי השי"ת השגחתו בכל פרט, וזהו אמרו לפני זכרונות, היינו שיזכור האדם תמיד בהשגחתו ית' כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, היינו שעל ידי זאת הזכירה שיהיה בכם יהיה באמת השי"ת ג"כ משגיח עליכם להשפיע לכם כל הטובות. ובמה, היינו איך קובעים בלב אותה ההכרה. בשופר, היינו לא שתעמידו כלי מדה להנהגתו ית' שינהיג עמכם רק כפי רצונכם ודעתכם אלא שתכללו בקול פנימאה, היינו שתצמצמו את עצמכם לבטל כל רצונכם אל הרצון הפשוט ית' וזה הצמצום נקרא שופר: