סוד ישרים· הרב גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין
שמחת תורה
פרק א
וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. איתא במדרש רבה (פ' נצבים ח') כך שנו חכמים הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. ומנין שטעונה ברכה לפניו שכתוב ברוך אתה ה' ואח"כ למדני חקיך. הרי ברכה לפניה ומנין שטעונה ברכה לאחרי' אמר ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן שכתוב אחר השירה וזאת הברכה מששנה להם את התורה ואח"כ ברך הרי ברכה לאחריה וכו':
ביאור הענין כי כל מקום שיש סדר מהתכללות הדרגין ע"ד הכתוב וקרא זה אל זה ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין שאחד משפיע לזולתו זה הסדר מגיע עד אין סוף וכדאיתא בזוה"ק (פקודי רסט) וברזא דקרבנא כד סליק כלא אתקשרי דא בדא ונהיר דא בדא כדין קיימו כלהו בסליקו ומחשבה אתעטר באין סוף וכו' היינו שזה השור מעוה"ז שעומד בלי דעת ע"י שמקריבין אותו הוא נכלל בהשור של המרכבה העליונה, ועל זה הענין מצינו נמי בגמרא (שלהי מנחות) עכשיו שאין קרבן שלחנו של אדם מכפר עליו והוא כי שלחנו של אדם הוא נמי ענין קרבן שהמאכל נכלל בצורת אדם וכשעובד האדם בכח זה המאכל להשי"ת עי"ז יש עלי' להמאכל וזהו ענין ברכה שמברכין בתחלת כל מאכל וגם אחר האכילה. בתחלה מברכין המוציא לחם מן הארץ וכמאמרם ז"ל בגמרא (ברכות ל"ח) המוציא דאפיק משמע. וגם ברכה הוא לישנא דאמשכותא שממשיך אליו את המוצא פי ה' המתלבש בהמאכל כדכתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' היינו שהרצון יתברך מבריאת עולם שמהוה ומחיה כל הדברים שבעולם זה הרצון נתלבש בהלחם ומחיה את האדם וע"י הברכה בוקע אדם את הלבושים ומוצא ומפיק אליו את הרצון יתברך המחיה את האדם וקודם האכילה בשעת הברכה אז האדם משפיע להמאכל כי ע"י הברכה נתעלה המאכל. אבל בשעת האכילה אז נקרא המאכל משפיע כי האדם ניזון מהמאכל ולאחר האכילה האדם הוא גבר על המאכל כי אז הוא הבחירה ביד אדם כפי אשר יעבוד לה' בכח האכילה ההיא כך יהיה עליה לזה המאכל ולאחר המזון צריכין לברך ברכת הזן שתיקן יהושע שיאמר הזן את העולם כלו בטובו היינו שכל הקיום מאלו הלבושים של המזון הוא רק מטובו מהרצון הקדום יתברך שהיה בבריאת עולם מזכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה וכל הכח והקיום שמקבל האדם מאכילתו הוא רק מזה החסד והרצון שנתלבש בהמאכל וע"י הברכה מתעורר זה החסד בכל האכילות:
וככה הוא בדברי תורה ג"כ שמקודם מברכין נותן התורה היינו הגם שהלביש השי"ת את אורו בלבושים ובמצות מעשיות עכ"ז הוא פותח אותם תמיד ואורי וגלי מה דהוי סתים בקדמיתא ובכל פעם הוא נותן יותר חדשות וזה הוא נותן התורה שעדיין לא פסק מליתן רק שנותן תמיד התחדשות להאדם המיגע א"ע בדברי תורה. וברכה לאחריה הוא שמברכין וחיי עולם נטע בתוכנו היינו שהד"ת יהיו נטועים בתוך הגוף שילכו תמיד עם האדם אפילו שלא מדעתו כענין הכתוב בלותי בשמן רענן שהד"ת נבלל ונלוש בתוך הגוף, וזהו דאיתא שם במדרש מנין שטעונה ברכה לאחריה אמר ר"ש ב"נ בשם ר' יונתן שכתוב אחר השירה וזאת הברכה מששנה להם את התורה ואח"כ ברך וכו' היינו אחר שגמר משה רבינו את השירה והיה נותן לישראל כל הסדר מדברי תורה והיה לומד עמהם כל הד"ת היה מברך לאחריה כדכתיב וזאת הברכה אשר ברך משה וגו' היינו שמ"ר היה נוטע הד"ת בלבבם של ישראל שיהיה נקבע בהם אפילו שלא מדעת. וזהו ויאמר ה' מסיני בא היינו כמו האור שהראה השי"ת בסיני שהיה אור בהיר בלי שום לבוש אנכי ה' אלהיך ואף שנעלם אח"כ זאת הבהירות העצום בעת שנאמר להם שובו לכם לאהליכם והשי"ת היה אומר היטיבו אשר דברו בכל זאת היה מתפלל מ"ר ואמר ה' מסיני בא היינו שזה האור שנתגלה בסיני ישכון תמיד בקרב ישראל וזהו אשר ברך משה וגו' שהיה מושך זה האור וקבעו בלב ישראל כיתד שלא תמוט לעולם ועד:
פרק ב
וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. איתא במדרש רבה (פ' נצבים) כך שנו חכמים הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה וכו' מששנה להם את התורה אח"כ בירך וכו'. ענין ברכה מבואר בזוה"ק (בלק קצ:) מאי ברכו משיכו ברכאן מאתר דכל ברכאן נפקין. ובזוה"ק (עקב רעא) ברוך דא רזא דמקורא עלאה מכלא לארקא ולאמשכא וכו' ולזה מברכין לפניה ובזה ממשיך אדם אצלו את האור ממקורא עלאה להשלים החסרון מהכלי שלו ע"י הקריאה בתורה. וענין ברכה לאחריה הוא שיהיה נשאר אצלו זה האור בקביעות גמור גם אח"כ היינו שיהיה מכיר תמיד החיבור שיש להשי"ת עם ישראל לזה אומרים בברכה לאחריה וחיי עולם נטע בתוכנו היינו שיהיה נוטע בלבנו בקביעות כיתד שלא תמוט לעולם החיבור מזה האור וכדאיתא בזוה"ק (בהעלתך) תפח רוחיי וכו' דאיהו כניש כל מלין דעשו מלין דהגר מלין דלבן וכו' ועביד מינייהו אורייתא אי הכא אמאי אקרי תורת ה' תמימה וכו' אלא ודאי אורייתא קדישא עלאה הוא וכו' היינו שיש בכל אות ואות שבתורה חיי עולם וחיבור עם השי"ת לזה מברכין לאחריה למען שיהיה נוטע בתוכנו זה החיבור בהבנת תפיסתנו ג"כ. וזהו נמי הענין שבירך משה לאחריה כמבואר שם במדרש מששנה להם את התורה אח"כ ברך ואמר זאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים ואלהים הוא נרתק לשם הויה וכן היה משה רבינו לבוש ונרתיק לשם הויה ולזה נקרא איש אלהים ומ"ר הוא הדעת של כל ישראל לכן לאחר ששנה להם את התורה בירך לאחריה כדי להמשיך את אורו ית' ולנטוע ולהשריש אותו בלבבם של ישראל שיהיה אצלם בקביעות גמור כנטיעה חזקה שלא ימוט לעולם ואמר לפני מותו להורות על גודל טובת עינו של מ"ר שמסר לישראל כל שלימותו כי אז בעת שהיה בשלימות הגמור נטע וקבע בלב ישראל את כל אור שלימותו ואמר להם ה' מסיני בא וכדאיתא בגמרא (שבת פט) למה נקרא הר סיני שמשם ירדה שנאה לאוה"ע היינו שאמר לישראל כשיהיו מסלקין ומסירים מעצמם כל הנגיעות מצדם אזי יהיו רואים מפורש את אורו יתברך בתוך כל ההסתרות:
פרק ג
וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. הנה לא כתיב זאת הברכה אלא וזאת הברכה וגו' להורות דקאי על מה שנאמר למעלה ומוסיף על ענין ראשון שנאמר שם ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו' ואח"כ נאמר על זה יערוף כמטר לקחי ויערוף הוא לשון עורף היינו שדברי תורה אוחזים את ישראל בערפם בחזקה לבלתי יטו מהם ימין ושמאל כחוט השערה כי הד"ת שנתן השי"ת לישראל נחקקו בלוח לבבם בקביעות גמור ולאחר שנקבעו כל הד"ת בקרב ישראל נאמר וזאת הברכה וכמבואר במדרש רבה (נצבים ח) מניין שטעונה ברכה לאחריה אמר ר' שמואל ב"נ בשם ר' יונתן שכתב אחר השירה וזאת הברכה מששנה להן את התורה ואח"כ בירך הרי ברכה לאחרי' וכו' כי ברכה לפניה זהו ההכנה שמכין אדם א"ע להיות כלי קיבול לאורו יתברך ולהכיר שהשי"ת נותן תמיד תורה בלי הפסק לזה מברכין נותן התורה ואחר שיש הכרה כזו אזי צריכין ברכה לאחריה היינו שאל ידמה אדם בנפשו מאחר שהשי"ת נותן תמיד א"כ צריך השי"ת לקבלת אדם ח"ו שיעמוד האדם כל קיבול לכן מברכין לאחריו אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו להורות שהכלי קיבול בעצמו שמעמיד האדם הוא נמי מהשי"ת וזה הכלי קיבול נקרא חיי העולם וזהו וחיי עולם נטע בתוכנו היינו שהשי"ת נטע בתוכנו אותו הכלי קיבול שהוא חיי עולם. כי הנה רצונו יתברך הלביש יקרות העומק מד"ת בלבושים ובגוונים כמו בשנים אוחזין בטלית וכדומה ואלו הלבושים נקראים תורת אמת וחיי עולם לרמז שאלו הלבושים לא יתבטלו לעולם אף לאחר שיתגלה עומק היקר מאלו הלבושים שלא יהיה אז שום צורך בהם כי לעתיד לא יהיה שום מקום כלל ללבושים גשמים בכל זאת אלו הלבושים של ד"ת שאינו מיגעים בהם בזה העולם כגון שנים אוחזין בטלית וכדומה לא יתבטלו לעולמי עד ע"ד מאמרם ז"ל (סנהדרין) כל העוסק בתורה טל תורה מחיהו. וכד' שם כשיעמדו במומן יעמדו שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה היינו כי בזה המקום שסבל האדם פעם אחת שוב לא ישכח ממנו לעולם ככה לא יתבטל שום לבוש מד"ת מאותן הלבושים שישראל היו מיגעים בהם בעוה"ז ולזה נקרא אלו הלבושים חיי עולם וזה דאיתא שם במדרש מששנה להם את התורה היינו אחר שנטע אותם בקרב ישראל וכתבם על לוח לבם עד שאוחזים אותם מאחורי ערפם שלא וכלו לזוז מהם גם שלא מדעתם אזי נאמר וזאת הברכה להורות שאחר שנקבעו הדברי תורה בלב ישראל חזר משה רבינו והעמיד את כל הד"ת לפני ישראל פנים בפנים מהתחלת המשכתן מהמקור עליון יתברך עד גמר תפיסה האחרונה של ישראל וזה נקרא וזאת הברכה כי וזאת רומז על התפיסה האחרונה. וברכה הוא כמבואר בזוה"ק (מובא לעיל) רזא דמקורא עלאה מכלא לארקא ולאמשכא וכו' וזהו אשר ברך משה איש האלהים לפני מותו היינו שמ"ר המשיך את כל שלימותו ממקור עלאה ומסרה בטובת עינו לישראל וזהו לפני מותו כי אז נגמר גבי מ"ר כל תכלית שלימותו וגם אז יש התגברות ביותר לפעול בשלימות לזולתו ויכולין להוכיח זאת מההיפך שכל עוד שכח ההיפך מעורב ביחד עם זולתו אינו פועל שם כ"כ בחוזק רק בעת שנפרד כח ההיפך מזולתו אז פועל לגמרי גבי זולתו כדאיתא בגמרא (חולין נג.) מהו דתימא בהדי דדריס שדי זיהריה קמ"ל בהדי דשליף שדי זיהריה ומכש"כ במדה טובה שהיא מרובה שעיקר היקרות של מ"ר פעל מ"ר גבי ישראל בטובת עינו בעת הסתלקותו שאז קבע אצלם כל שלימות קדושתו:
פרק ד
וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. במדרש (פ' ויחי) ויעקב במה שפסק אביו משם התחיל שנאמר ויקרא יעקב אל בניו וחתם וזאת אשר דבר להם אביהם וגו' ומשה כשברך את השבטים פתח ממקום שפסק יעקב אבינו שנאמר וזאת הברכה וחתם באשריך ישראל וגו'. הענין הוא כי מלת זאת מרמז על מלכות שמים כמבואר בתקונים ובזוה"ק (בכמה דוכתי) וזהו שחתם יעקב אבינו בזאת וזאת אשר דבר להם אביהם איש אשר כברכתו ברך אותם היינו שיעקב אבינו ברך כל פרט נפש מהשנים עשר גבולי אלכסון של שבטי ישראל בכל מיני התפשטות טובה כדכתיב ופרצת ימה וקדמה וגו' לכך חתם בזאת להורות שכל ההתפשטות טובה שלהם יהיה רק עד מקום שניכר עדיין מלכות שמים אבל לא שיתפשטו כ"כ מרחוק עד שלא יהיה ניכר עוד שם המלכות שמים וזהו שחתם את ההתפשטות מהברכות שלו בזאת שרומז על מלכות שמים והנה יעקב מלבר ומשה מלגאו (תקוני זוה"ק תיקון ו) לכך פתח משה את הברכות שלו בזאת להורות שמשה רבינו מעיד על עומק לבבם של ישראל שהוא מלא מלגאו במלכות שמים ואי אפשר כלל לנפש הישראלי להתפשט חוץ ממלכות שמים ח"ו כי מלגאו בעומק לבבם הוא המלכות שמים בקביעות אצלם וזהו וזאת הברכה אשר ברך משה וגו' וברך הוא כמבואר בזוה"ק (עקב רעא) ברוך דא רזא דמקורא עלאה מכלא לארקא ולאמשכא וכו' היינו שמ"ר המשיך אל עומק לבב ישראל את האור ממקורא עלאה שיהיה אצלם בקביעות גמור. ואורו של משה רבינו הוא כמו שנאמר עליו כי מן המים משיתיהו היינו שלא היה נמצא אצלו שום נטיה לגרמיה כלל כדכתיב ואנחנו מה היינו שלא היה במציאות אצלו אפילו נקודא חדא לכבוד עצמו וביום הסתלקותו שנגמר אז אצלו כל תכלית שלימותו מסר בטובת עינו זאת השלימות לישראל ונקבע אז בקרב כלל ישראל כל אור קדושתו לעולמי עד וכמו שביאר בזה אאמו"ר הג' הק' זצל"ה שיכולין להוכיח זאת הקביעות בקל וחומר מההיפך שאמרו ז"ל (חולין נג) בהדי דשליף שדי זיהריה הרי שעיקר פעולת ההיפך הוא דוקא בגמר תכליתה ומכש"כ במדה טובה שהיא מרובה שפועלת בגמר תכליתה לעולמי עד לזה מסר מ"ר בשעת הסתלקותו לפני מותו כל אורו שיהיה בקביעות בלבב ישראל ועל זה נאמר מוליך לימין משה זרוע תפארתו וגו' וכמבואר בזוה"ק (וילך רפג) שכל זמן שהיה משה רבינו ע"ה קיים היה הוא המכניס את האור לתוך לבות ישראל שאחר שקיבל האור התורה מפי הקב"ה אזי היה הוא המרחיב את קדושת האור בגודל התפשטות עד שהכניסו ללבות ישראל כפי מדתו אכן אחר הסתלקותו נשלם קדושתו ונקבעו זרועותיו בשורש נפשות ישראל וזהו מוליך לימין משה זרוע תפארתו כמבואר במקומו (בכתבים פ' וילך) שכל ישראל נעשה זרועין לאורו של מרע"ה:
פרק ה
וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. איתא במדרש רבה (מובא לעיל) במאי דסיים יעקב אבינו פתח משה רבינו. יעקב אבינו סיים וזאת אשר דבר להם אביהם וגו' פתח משה וזאת הברכה וגו'. מאי דסיים יעקב היינו אחר שהביא יעקב אבינו את כל הברכות בהתגלות מפורש גם על הלבוש האחרון אז אמר וזאת. היינו שלא יקטינו ישראל את דעתם להספיק את עצמם רק בגוון הלבוש הנמוך של הברכה אלא שיבקשו תמיד בכל ברכה להכיר את המקור עליון הכמוס בתוכה כלומר שילך תמיד עם הברכה מקור השורש ועל זה רומז הוא"ו של וזאת כי וא"ו נקרא אות אמת (בזוה"ק ויקרא ב) ונקרא נמי סמא דחיי (שם חקת קעט) ומה דסיים יעקב פתח משה היינו שמ"ר הראה מיד בההתחלה שישראל אינם מסתפקין עצמם בגוון הלבוש הגם מהטובה רק שמקבלים תמיד עומק המקור של הטובה ומבררים כל הגוונים והלבושים עד שמגיעים לעומק השורש הכמוס בתוכם, ועל זה הענין אמרו ז"ל בגמרא (נדרים לח) שמסר משה בטובת עינו לישראל פלפולי דאורייתא ופלפולי דאורייתא הוא כענין שמצינו בגמרא (ב"מ פד) גבי ר' יוחנן בר לקושא רמי לי כ"ד קושיות וכ"ד פרוקי וממילא רווחא שמעתתא היינו שע"י הפלפול מקושיות ופרוקים נתבררו כל המסכים המסתירים עד שהגיע לעומק השמעתתא וכן הוא הפלפול בכל עניני עוה"ז שישראל אינם בנייחא משום לבוש נמוך מהטובה עד שמגיעין ע"י כמה ברורין לעומק השורש מהטובה וזהו מה דסיים יעקב פתח משה שהראה מ"ר שישראל אינם מתחילין לקבל שום טובה בלעדי עומק הרצון יתברך הנמצא בה:
פרק ו
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים וגו'. במדרש רבה (מובא לעיל) מנין שמברכין בתורה לפניה שנאמר ברוך אתה ה' למדני חקיך ומניין שמברכין לאחריה וכו' מששנה להם את התורה אמר וזאת הברכה וגו'. הטנין ברכה הוא אמשכותא כמבואר בזוה"ק (עקב רעא) היינו שימשיך אדם את האור מהמקור יתברך שיהיה ממש בהבנת תפיסתו, וצריכין ברכה לפניה היינו שיראה תיכף בההתחלה להמשיך את האור ביחד עם אהבת הנותן כדי שלא יופסק ממנו זה האור לעולם כי זאת אי אפשר לשום נברא לקבל את האור שיהיה ממש זך ונקי כמו שהוא בהמקור בלתי שום התלבשות כי אחר ירידת אור השפע ית' לתפיסת אדם מוכרח השפע לבוא בלבוש גשמי ומפאת הסתרת לבוש הגשמי אינו ניכר שוב בהירות האור שיהיה זך ונקי כמו שהיה מלפנים בהמקור עליון יתברך ומסבת זה נראה לפעמים שנפסק מן האדם. אכן כשאדם מקבל השפע יתברך ביחד עם אהבת הנותן אזי עד מהרה ירוץ דברו וגם לא יהיה בזה שום הפסקה כי אהבת הנותן ההולך עם אור השפע בוקע כל הלבושים המסתירים והמסכים המבדילים עד שניכר גם בהלבוש האחרון מהשפע את עצמית האור משורש המקור ית' כענין שמצינו גבי תכלת (מנחות) שדומה לעשבים ועשבים לרקיע ורקיע לים וים דומה לכסא הכבוד הרי שיש כמה וכמה מסכים עד אורו של כסא הכבוד מ"מ יכולין להכיר גם בהלבוש האחרון הנקרא תכלת כל אור הכסא הכבוד כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' היינו שיכולין להכיר בזה הלבוש האחרון כל אור רצונו יתברך כך ע"י אהבת הנותן ההולך עם השפעתו יתברך יכולין להכיר גם בהלבוש האחרון של השפע את אור רצונו יתברך ועל אלו שניהם ביחד נאמר ברוך אתה ה' למדני חקיך כי מצד התפיסה הנמוכה של אדם המה כל הדברי תורה באמת רק חקיך כי אף אחר כל הטעמים הכונות היקרים שנתגלה בהמצות בכל זאת המה עדיין חוקים כי אם היה בהתגלות טעמי המצות בתכלית השלימות בכל כוונותיה אזי היה די לכוון את הארת המצוה בהכוונה שיש בה לבד בלתי הפעולה ומזה שמחויבים לעשות את המצות בפועל ממש ואינו די בהכוונה מוכח שלא נתגלה עדיין עיקר הכוונה מטעמי המצות בזה העולם בשלימות הגמור הרי שבזה העולם הוא הכל בבחינת חוקים רק מצד השי"ת הוא באמת אפילו החוקים ג"כ בבחינת משפט כדכתיב והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה היינו בסוף אחר שיהיו נגמרים כל הברורין אזי יגלה השי"ת גם בזה העולם הכוונה מטעמי המצות בשלימות גמור ואז יהיה הכל בבחינת משפטים אבל עכשיו צריכין לומר ברוך אתה ה' למדני חקיך. ומניין שמברכין לאחריה מששנה להם את התורה אמר וזאת הברכה וגו'. וענין ברכה לאחריה היינו אחר שממשיך האדם את אור השפעתו יתברך אל תפיסתו אזי יכולה מצד האדם להתיישן לכך צריכין ברכה לאחריה כדי שלא תתיישן וזהו כענין שמצינו בזוה"ק (ואתחנן רסא) לך אמור להם וגו' כל חד יהך לנוקביה ויתיחד בה ועם כל דא כיון דישראל לא עבדי וכו' היינו אף אחר שמקבל אדם את הטובה אצלו מ"מ אם לבו הוא לשמים שוב אינו כ"כ בהסתר וזהו דאיתא שם מניין שמברכין לאחריה היינו מניין שצריך האדם לראות אף אחר שמקבל השפע יתברך לתפיסתו שלא יתיישן אצלו זאת השפע מסבת ההסתר על זה אמר מששנה להם את התורה אמר וזאת הברכה וגו' מששנה להם את התורה היינו אחר שקבע את התורה בלבבם של ישראל כיתד שלא ימוט לעולם כדכתיב והיתה השירה הזאת לעד כי לא תשכח מפי זרעו וגו' אמר וזאת הברכה היינו שיעוררו תמיד בלבם את הד"ת לבלתי יתיישן אצלם כי זה היה כל עניני ברכות של מ"ר לקבוע עצות בלב ישראל לבלתי יתיישנו אצלם הדבר תורה וזה נקרא ברכה לאחריה אף שפרשת זאת הברכה מדבר רק ממה שברך מ"ר לישראל וא"כ מהיכן יליף המדרש מזה הפסוק של וזאת הברכה ברכה לאחריה שהוא ברכה להקב"ה אמנם זאת בעצמו שקבע מ"ר באלו הברכות את הד"ת בלב ישראל הוא באמת עיקר הברכה להקב"ה ושפיר יליף המדרש מהפסוק וזאת הברכה ברכת התורה לאחריה כי באלו הברכות הנאמרים בזאת הפרשה למד מ"ר עצות לישראל איך שיקבעו בלבם הדברי תורה ולא יתיישנו אצלם וזאת הקביעות הוא הברכה להשי"ת:
פרק ז
וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. במדרש (מובא לעיל) ומניין שטעונה ברכה לאחריה וכו' מששנה להם את התורה ואח"כ בירך הרי ברכה לאחריה וכו'. הענין ברכה לאחריה היינו מה שנשאר בקביעות בלב האדם אחר עסקו בתורה כי ברכה לפניה הוא מה שממשיך האדם דברי תורה אל לבו. אכן מה שנשאר גבי האדם מאותן הד"ת שהמשיך אצלו העולה מאלו הד"ת הוא שיהיו נשארים בלבו בקביעות כיתד שלא תמוט לעולם וזאת הקביעות נקרא ברכה לאחריה וזהו דאיתא שם מששנה להם את התורה ואח"כ ברך וכו' היינו שקבע בלב ישראל את הד"ת כיתד שלא ימוט לעולם לכן גם אותן השבטים שלא נשלמה ברכתן עדיין גבי יעקב אביני כדאיתא במדרש רבה (ויחי צח) שאמר יעקב אבינו לא מרחקך ולא מקרבך אלא הרי אני תולה אותך ברפיון עד שיבוא משה שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים מה שדעתו רואה לעשות בך עושה וכו' וכאן ע"י משה רבינו נשלמו כי מ"ר הוא בעליהם של הברכות שנקרא איש האלהים בעלא דמטרוניתא כדאיתא בזוה"ק (ויחי רל"ז) יעי"ש וזאת שקבע מ"ר בישראל את הד"ת זאת הקביעות פועל בלבם תמיד כמו שנאמר כפטיש יפוצץ סלע וכמו שביאר בזה אזמו"ר הג' הק' זצלה"ה אשר דברי תורה נמשלו לפטיש שמכין בו על הסלע ובאלו המקומות שבולטין על פני הסלע ביותר שם פועל ההכאה של הפטיש נמי ביותר כי בשעת ההכאה נוגע הפטיש מיד באלו הבליטות כך מי שיש בו ביותר תשוקה לדברי תורה פועל בלבו הקביעות של ד"ת נמי ביותר:
פרק ח
וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. מלת וזאת רומז על מדת מלכות שמים כדאיתא כמה פעמים בזוה"ק (פרשת אחרי ובתקונים) והתגלות זה המדה הוא דוקא מפאת ההעלם כי אם היה מדת מלכות שמים בהתגלות בלי שום העלם אזי היו רואים מפורש שכל חיי האדם תלוי בקבלת עומ"ש שאם אינו מקבל עליו עול מלכות שמים הוא באמת משולל חיים והי' נמצא שהקבלת עומ"ש אינו כלל בבחירת אדם רק מפאת ההכרח ושוב לא היה נופל על זה לשון מלכות רק מושל כי עיקר הלשון מלוכה שייך דוקא כאשר יש בחירה להאדם להכחיש ולומר מה שדי כי נעבדנו ובכל זאת הוא בורר ברצונו הטוב להמליך עליו השי"ת זאת נקרא מלכות ועל זה נאמר מלכותו ברצון קבלו עליהם ולזה בתפלת ערבית אנו אומרים המכה בעברתו כל בכורי מצרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם וגו' ומלכותו ברצון קבלו עליהם וגו' היינו אחר שקבלו ישראל עליהם עול מלכותו יתברך אף בגודל ההעלם הנקרא מצרים מזה מוכח שמלכותו ברצון קבלו עליהם וזהו דאיתא במדרש רבה (פרשת ויחי) במה שסיים יעקב פתח משה יעקב אבינו סיים בזאת וכו' ומ"ר פתח בזאת וכו' והוא כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון ו') יעקב מלבר ומשה מלגאו היינו כי כל עסקו של יעקב אבינו היה להראות העולה מכל השנים עשר גבולי אלכסון של שבטי ישראל אחר כל עבודתם הוא שמע ישראל וגו' ה' אחד, ומשה מלגאו היינו כי משה רבינו מראה אשר יחוד כזאת הוא בעומק לבם של ישראל בקביעות גמור גם טרם עבודתם אף בעת השינה בלא דעתם כלל וזהו מה שסיים יעקב אבינו כלומר מה שיעקב אבינו היה מראה אחר כל עבודת ישראל פתח משה היינו כי משה רבינו הי' מראה גבי ישראל זה היחוד בעצמו תו"מ עוד בההתחלת עבודתם:
פרק ט
וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. אמר אזמו"ר הג' הק' זצלה"ה אשר מתנת חלקו של מ"ר היה להראות בזה העולם שאין עוד מלבדו וזהו דאיתא במ"ר (ואתחנן פ' ב') משה שמו אף בחללו של עולם שנאמר כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד מהו אין עוד אפילו בחללו של עולם וכו' ולזה מסיק שם במדרש אז יבדיל משה ראה משה ליתן נפשו על ערי מקלט וכו' כי מצות הפרשת ערי מקלט מיוחס למשה רבינו כדאיתא בגמרא (מכות י') אמר לו הקב"ה למשה הזרחת שמש לרוצחים היינו כי כל התיקון והגנה של ערי מקלט נמשך מצד הזרחת אורו של מ"ר כי מאחר שהוא הראה כ"כ מפורש אין עוד מלבדו אפילו בחללו של עולם היינו שאין שום כח הפועל זולתו ית' ואם כן איך היה פועל הברזל לבקוע את האויר מחללו של עולם ולהרוג את זה מבלעדי רצונו יתברך, ומצד הכרת אור כזה נמשך ממילא תיקון והגנה לההורג בשגגה, אכן לפי סדר הבריאה נסתר הבהירות מזה האור מחמת המסך שהציב השם יתברך בין עולם לעולם ונסתר כ"כ זה האור עד שנדמה שעולם הזה השפל הוא לגמרי נפרדת מעולם העליון ואין שום מדרגה הנמוכה מרגיש הגנתה מהדרגא עליונה הימנה ונגד זה יש בעולם הגנה הנקרא בית שמכסה כ"כ את האדם עד שאינו מרגיש כלום הגנת הבית מהזרם ומטר שבאויר מבחוץ אכן יש נמי בעולם הגנה הנקרא סוכה אשר הגם שמכסה ג"כ על האדם עכ"ז מרגיש היטב שהסוכה מגינה עליו מזרם ומטר כי כוכבים נראין בתוכה והגנה כזאת יהיה לעתיד כדכתיב על כל כבוד חופה היינו שיהי' זורח אז אור קלוש דרך נקבי המסך עד שיהי' ניכר מפורש בזה העולם האחדות והחיבור שיש לה עם עולם העליון שאין שום פירוד ח"ו וזריחת אור כזה הוא מתנת חלקו של משה רבינו לבקוע כל הסתרות המסכים ולהמשיך בתוכם את האור וזהו וזאת הברכה אשר ברך משה וגו' שהמשיך את האור לבקוע כל הסתרות ועל זה האור של מ"ר איתא בזוהר אידרא זוטא רפט:) אגלוף ההוא חכמתא ואתמשך ועייל ברישא דזעיר אנפין ומתמן אתמשך ועייל לגו גופא ומליין כל אינון אודרן ואכסדרין וכו' היינו שזה האור הוא ממלא גם במקום שהוא משולל מתפיסת שכל אדם במקומות הנראים רחוקים מאד מאורו ית' גם שם היה מ"ר בוקע כל המסכים והמשיך בהם את האור והיה זורח מפורש אין עוד מלבדו אפילו בחללו של עולם:
פרק י
וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. במדרש רבה (ויחי) ויקרא יעקב לברך את בניו במה חתם בזאת שנאמר וזאת אשר דבר להם אביהם עמד משה לברך את ישראל אמר איני פותח אלא בזאת מנין ממה שקרינו בענין וזאת הברכה וגו'. היינו כי יעקב אבינו הגיע לזה החיבור והתקשרות שיש להשי"ת עם ישראל אחר הגמר מכל הברורין שלהם וזה מורה מה שחתם בזאת להורות שראה זה ההתקשרות שיהי' בהגמר ומשה רבינו ראה החיבור והתקשרות שיש להשי"ת עם ישראל גם טרם כל הברורין וזה הוא שמ"ר פתח את הברכות בזאת:
פרק יא
וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. במדרש רבה (נצבים ) מנין שמברכין לאחריה שנאמר וזאת הברכה וגו' מששנה להם את התורה אומר וזאת הברכה וגו'. היינו כי בזה העולם הציב השי"ת ברכת הנהנין וברכת המצות וברכת התורה וענין ברכה מבואר בזוה"ק (עקב רע"א) אמשכותא וברכת הנהנין הוא מה שממשיך אדם את האור מעילא לתתא וברכת המצות הוא המשכת אור מתתא לעילא. וברכת התורה כולל מעילא לתתא ומתתא לעילא עד היכן אפי' מה שנראה בדברי תורה כמו גוזמא אינו ג"כ דבר בטל וכמאמרם ז"ל כל פטפוטיא בישין בר מפטפוטיא דאורייתא הס טבין וזהו הענין מברכת התורה לאחרי' דילפינן ממשה רבינו והוא כדאיתא בגמ' (נדרים ל"ח) לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו ובטובת עינו מסר אותה לישראל ומסיק שם אלא פלפולא בעלמא ופלפול הוא פירושו נצוח כענין שמצינו זה הלשון במדרש כגבור המפולפל בזינו ומראה אינם לכל צד וכן אכילת אדם בשביל שמכניס עצמו לנצוח לזה נקרא הסעודה על שם לחם מלשון מלחמה וכדאיתא בזוה"ק (בלק) שעתא דאכילה שעתא דקרבא כי אם יעבוד אדם בכח אכילתו את השי"ת נמצא שמנצח אדם את המאכל ואם ח"ו להיפך אזי הוא מנוצח מהמאכל. ופלפולא דאורייתא הוא נמי ענין נצוח כי באורייתא ברא קב"ה עלמא אלא שנעלמו הד"ת בכל מיני התלבשות. וברכה לאחריה היינו פלפולא דאורייתא שיכולין לנצח כל הלבושיס מזה העולם ולגלות הדברי תורה הנעלמים בהם ולכך ילפינן ברכה לאחריה ממשה רבינו משום שהוא בטובת עינו מסר זה הפלפול לישראל. לפני מותו היינו באותו הזמן שעמד מ"ר בבהירות המבורר ביותר אז הופיע השי"ת למ"ר שילכו על ידו כל הברכות לישראל:
פרק יב
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו וגו'. איתא במדרש (שם) במה דסיים יעקב פתח משה יעקב בזאת סיים אשר דבר להם אביהם ומשה פתח וזאת הברכה וגו'. וזהו כענין שמצינו בתקוני זוה"ק (תיקון י"ג) יעקב מלבר ומשה מלגאו. היינו כי יעקב אבינו הראה לישראל איך שיש בכחם להמשיך את אורו יתברך בכל הפעולות שלהם אכן סיים בזאת שרומז על מלכות שמים כדאיתא (שם תיקון שתיתאה) בזאת יבוא אהרן אל הקודש ומשה בגינה אתקיים בעלמא הה"ד וזאת הברכה וגו' ויעקב בגין דידע דכל רעותא דמלכא בה מנו לבנוי עלה דלא עלון קדם מלכא אלא בה וכו' הה"ד וזאת אשר דבר להם אביהם וגו' היינו שיעקב אבינו הבטיח לישראל אשר בכל פעולה שיקבלו עליו עומ"ש יהי' שוכן בה אורו יתברך וזהו יעקב מלבר, ומשה מלגאו היינו שמ"ר הביט לעומק הלב של ישראל וראה בעומק לבם שאינו נמצא כלל אצלם פעולה כזו שיהי' משוללת ח"ו ממלכות שמים וזהו שפתח בזאת היינו שכל עסקו של מ"ר היה להמשיך מעומק לבבם הנקודה של מלכות שמים שיהי' נכרת מפורש בהתגלות נגד עיני כל שלא יהי' גנוז בעומק לבם בלבד אלא שיכירו אותה גם בתפיסתם וזהו משה מלגאו ועל זה נאמר וזאת הברכה אשר ברך משה וגו' וברכה היינו המשכה כלומר שהמשיך את האור הכמוס בעומק הנקודה הישראלית שינהיר מפורש נגד עיניהם גם בהבנת תפיסתם:
פרק יג
איש האלהים וגו' מבואר בזוה"ק (ויחי רלו:) איש האלהים מאריה דביתא מאריה דמטרוניתא כמה דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו וכו' וזהו כדכתיב שמש ומגן ה' אלהים היינו כי אורו ית' הזורח להבריאה הוא כמו השמש שאי אפשר להסתכל בה רק ע"י מגן ונרתק. וזה המגן והנרתק הוא הכח הבחירה שהציב השי"ת להבריאה אכן נסתעפו מזה הנרתק והבחירה כל הכחות שבעולם הרחוקים מאוד וכדאיתא בזוה"ק (בחקותי קיג) אפילו ע"ז נמי אלהים אקרי ואלהים הוא לשון רבים ואיש מבואר בזוה"ק (תזריע מח) קיבוץ הנפרדים נקרא איש ולזה נאמר כאן על מ"ר איש אלהים להורות שמ"ר הוא המקבץ כל הנפרדים והלבושים הרחוקים הנמצאים בישראל ומחבר אותם בחזרה ומקרב אותם להשי"ת ומראה בהם מפורש ה' הוא האלהים היינו שכל הלבושים של ישראל המה מגן ונרתה לשם הויה ית':
פרק יד
איש האלהים וגו' בזוה"ק (ויחי שם) משה ודאי איש האלהים היה ורעותיה עביד בביתיה כד"א אישה יקימנו הה"ד ויאמר משה קומה ה' ואישה יפרנו הה"ד ובנחה יאמר שובה ה' וכו' כבר נש דגזר על אנתתיה ועבדא רעותיה וכו'. והוא כמו שנאמר על משה בכל ביתי נאמן הוא ולזה כתיב יודיע דרכיו למשה שלא העלים ממנו השי"ת מהנהגתו שום דבר וזהו אשר ברך משה איש האלהים היינו שהמשיך כל כח קדושתו לישראל וכח קדושתו נקרא פלפולא דאורייתא ועל זה אמרו ז"ל (נדרים לח) שלא מסר הקב"ה אלא למשה ולזרעו והוא בטובת עינו מסר לישראל היינו כי כל המצות נקראו במדרש מצות גלמיות כי היקרות הגנוז בהם נעלם מתפיסת אדם ולכך אין הקנין של אדם במעשה המצות כ"כ חזק הגם שהנחיל השי"ת לישראל קנין גמור בכל מעשי המצות אכן זה הקנין הוא רק מצד השי"ת כי קנין מצד האדם אינו רק כפי מה שמכיר הדבר בהבנת תפיסתו אזי כפי ידיעתו בהיקרות של הדבר כך מגיע לו מצד המשפט נמי קנין אבל ביקרות כזה שאין האדם יודע בו כלל אין לו בו שום קנין מצד המשפע והא ראיה כשמוכר אדם איזה חפץ בחזקת שויא פחותה ואח"כ נתוודע שהיה נטמן בהחפץ יקרות שלא היה יודע המוכר בזה מתחילה כשמכר ופסק הגהות אשר"י ז"ל (ב"מ פב) באחד שקנה בדיל מנגר עכו"ם בחזקת בדיל לכסות גגו ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל ואח"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים אך בחוץ היה מחופה בבדיל ופטרו הר"א ממיץ כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו"ם כיון שלא ידע ולא נתכוון לקנות הכסף והודה לו ר"ת עכ"ל הרי שהקנין של זה המוכר אי אפשר שיהיה יותר מכפי ההבנה והידיעה שהיה לו באותו החפץ. אמנם אם יודע האדם שנטמן בזה החפץ יקרות גדול אשר הוא למעלה מהבנת תפיסתו אף שאינו יודע עד כמה עולה הסכום מהשויא של היקרות הנטמן בזה החפץ מסבת קטנת תפיסתו מ"מ שפיר יש לו קנין בכל היקרות הנטמן בזה החפץ אף שאינו יודע הסכום של היקרות וזה הוא הענין מפלפולא דאורייתא שמסר משה רבינו בטובת עינו לישראל היינו שלמד את ישראל שידעו היטב אשר כל אדם כפי המצב שעומד בעת שנכנס לדברי תורה אין לו עדיין שום קנין בהם כי הכל הוא נגדו מצוה גלמית רק עיקר הקנין יכולין להשיג מפאת היגיעה של ד"ת כי ע"י היגיעה ישיג בכל פעם יותר הכרה איך שהד"ת הם למעלה מתפיסתו וע"י זה מיגע עצמו ביותר ע"י כ"ד קשוית וכ"ד פרוקי להגיע לעומק היקרות הנמצא בהם עד שממילא רווחא שמעתתא וזאת היגיעה נקרא פלפולא דאורייתא כמו שמצינו במדרש כגבור שמפלפל בזינו בכל צד היינו שסותר ומפרק עד שמחבר ומאחד כל צדדי ההופכים הנראים כנגדיים וסותרים אהדדי והוא בפלפולו משוה אותם בכל צד וע"י זה הפלפול מכיר בכל פעם יותר איך שאי אפשר להגיע בתפיסתו אל סוף תכליתם ומפאת זה שמכיר גודל היקרות הנמצא בד"ת שהוא בלי גבול ואין סוף משיג נמי קנין חזק בכל הד"ת שיהיה נחשב קנין יגיע כפו וזאת ההכרה מסר מ"ר בטובת עינו לישראל:
פרק טו
איש האלהים וגו' וביארו ז"ל במדרש רבה (דברים פ' יא) מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלהים וכו' היינו שהיה בכח מ"ר להראות מפורש גם בתפיסת אדם שאין באמת אף בעולם הזה שום הופכיים מה שאין זאת בכח שום נביא כי אם משה רבינו וזהו מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלהים וגם בישעיה הנביא מצינו כח כזה לזה מצינו גבי מ"ר וגם גבי ישעיה הנביא שלא נתבטל תפיסתם בעת שקבלו רוח נבואתם מה שלא מצינו כן בשום נביא שבעולם שכולם נתבטל תפיסתם בעת קבלת רוח נבואתם עד שלא הכירו את עצמם בשעת הטפת נבואתם מי הוא המדבר הרי מי לנו גדול משמואל הנביא מ"מ מצינו אצלו שאמר וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת שמואל ומדוע לא אמר ואותי אלא ששכח בעצמו ולא היה יודע בשעת הטפת נבואתו מי הוא המדבר משא"כ גבי מ"ר מצינו פה אל פה אדבר בו וגו' שלא נתבטל תפיסתו והכיר את עצמו גם בשעת הטפת נביאתו וגם אצל ישעיה הנביא מצינו שלא נתבטל תפיסתו בשעת הטפת נבואתו שאמר הילדים אשר חנן לי ה' הרי שהיה מכיר בשעת הטפת נבואתו מי הוא המדבר והוא כי למשה רבינו וישעיה הנביא היה להם הכרה מפורשת שאין שום הופכים גם בתפיסת עוה"ז וכן מצינו בהמופתים שהיו הם פועלים שלא היו צריכין להעלות שום דבר ולהגביה אותו למעלה מן הטבע ולפעול את המופת אלא בעצמית הטבע של זה העולם היו פועלים כל המופתים מה שלא מצינו כן גבי שום נביא כי כל הנביאים היו צריכין להגביה את הדבר שהיו רוצים לפעול בה את המופת ולהעלות אותה למעלה מן הטבע של זה העולם ואח"כ היה פועלים את המופת כמו שמצינו גבי אלישע הנביא (מלכים ב ד׳:ל״ט) וליקט ממנו פקעות שדה ויבוא ויפלח אל סיר הנזיד וגו' ויאמר מות בסיר וגו' ויאמר קחו קמח וישלך אל הסיר וגו' הרי שהיה צריך להגביה את הדבר ולקשר אותה למעלה מן הטבע ויאמר קחו קמח וגו' היינו מי שהציב הטבע בעולם שהקמח יהיה מאכל יאמר נמי לפקעת שדה שיהיה מאכל (ושם ו) ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים ויצעק ויאמר אהה אדני והוא שאול ויאמר איש האלהים אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל וגו' היינו מי שאמר לעץ ויצף יאמר לברזל ויצף הרי שהיו מוכרחין מקודם לעלות למעלה מן הטבע כדי שיפעלו את המופת אבל להראות המופת בתפיסת הטבע של זה העולם בלתי עליה למעלה מהטבע לא היה יתכן כי המופת הוא ממש להיפך מהטבע של עוה"ז. ואיך יתאחדו בהתפיסה מהטבע של זה העולם שני הפכים בנושא אחד. משא"כ גבי משה רבינו וישעיה הנביא היה הכרה מפורשת בתפיסתם שנתאחדו גם בזה העולם שני הפכיים בנושא אחד עד שמצד הכרת תפיסתם לא היה כלל גם בזה העולם שום הפכייס לזה היה בכחם לאחד כל ההופכים ולפעול כל המופתים גם בהטבע עצמה של זה העולם כמו שמצינו אצל מ"ר שהמתיק מר במר היינו שהראה בטבע המרירות בעצמו איך שיש בו נמי באמת כל המתיקות וכן מצינו גבי ישעיה הנביא (שם כ) קחו דבלת תאנים ויקחו וישימו על השחין ויחי וגו' וביארו ז"ל נס בתוך נס היה וכו' והוא יען שלא היה מצדם שום הפכיים כלל לכך היה בכחם להראות כל המופתים בתוך הטבע ממש גם בלתי שינוי הטבע וזהו מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלהים היינו שהטבע עם למעלה מהטבע היה מצד בהירת הכרתו לאחדים ממש:
פרק טז
איש האלהים וגו' במדרש רבה (דברים ח) אמר ר' אבין מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה אלהים וכו' היינו שמ"ר ראה מפורש התערבות אור רצונו ית' עם הלבושים של ישראל והוא כי משה רבינו היה תמיד הממוצע בין השי"ת לישראל כדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו' שאי אפשר כלל לשום נברא אפילו מצבא מעלה להיות כ"כ ממוצע כמוהו הגם שמצינו על חנוך נמי שהוא ממוצע בין עליונים לתחתונים והוא המלאך מט"ט שר הפנים דאיתא עליו בתקוני זוה"ק (תיקון נז צא:) האי מלאך אתקרי בששים רבוא שמהן דמלאכיא היינו כי ענין שמות המלאכים הוא כדאיתא בזוה"ק (פנחס רט"ו) כל שם דכל ספירה ומלאך אית לכל חד שם ידוע לאשתמודע וכו' פירוש כפי הכרת המלאך באורו ית' ויודע שמצדו אין לו שום כח בלעדי השי"ת. כך הוא השם שלו אכן המלאך מט"ט כולל כל מיני הכרות לזה אתקרי בששים רבוא שמהן דמלאכיא. ובכל זאת אינו כ"כ ממוצע כמו מ"ר כי המלאך מט"ט הוא עם כל עוצם הבהירות שלו בעולם עליון כי נסתלק לעילא ואינו נמצא כלל בזה העולם. אבל משה רבינו נמצא עם כל עוצם הבהירות שלו בזה העולם לזה נחשב הוא עיקר הממוצע בין השי"ת לישראל ולכן נקרא איש האלהים נאמר מקודם איש ואח"כ האלהים להורות בזה אשר גם בלבוש הנמוך שלו הנקרא איש היה נמי יכול להופיע בעולם אור אלהים ולהראות התערבות אורו ית' עם לבושי ישראל וזאת השלימות קבע בקרב ישראל לפני מותו שאז ביום שנסתלק נשלם לגמרי כמאמרם ז"ל על הפסוק בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום מלאו ימי ושנותי רמזו בזה שנגמר אז תכלית שלימתו הגם שמצינו בזוה"ק (בלק קפז) משה מיד אקשר בדרגא דיליה ובג"כ משה משה ולא אפסיק טעמא וכו' אמנם מצדו היה נשלם גם מיד ביום הולדו רק מפאת העסק שהיה לו עם ישראל שכל עסקו עמהם היה להוסיף להם אור בכל יום ויום וזה העסק לא היה יתכן כלל לגמור בשלימות טרם שנסתלק אכן בעת ההסתלקות אז נכלל לגמרי בקרב ישראל כד' בתקוני זוה"ק (תיקון סז) ואתפשטותא הוא בכל דרא ודרא בכל צדיק וחכם דמתעסק באורייתא עד שתין רבוא לאשלמא כלהו מפגימו דלהון וכו' ושלימות כזאת א"א כי אם בעת הסתלקות מן העולם וביאר בזה אאמו"ר הג' הק' זצל"ה שיכולין להוכיח גודל השלימות שהניח בישראל בעת ההסתלקות מההיפך שאמרו ז"ל (חולין נ"ג) בהדי דשליף שדי זהורא הרי שמניח כל הכח בעת שנסתלק ומכש"כ במדה טובה מרובה מניח בודאי כל הכח בעת ההסתלקות לכן בעת שעמד משה רבינו בתכלית שלימותו שהוא לפני מותו אז פעל לקבוע בקרב ישראל כל אורו ועד היכן שכל אותן השבטים שנשארו גבי יעקב אבינו משוללי ברכה נשלמו כאן ע"י מ"ר נגד שאמר יעקב פחז כמים אל תותר וזה מורה על הפסק תיקון מ"ר באמרו יחי ראובן ואל ימות להורות שלא יופסק לעולם ויהי מתיו מספר וביארו ז"ל שיהיה דבר שבמנין וזאת אמר מ"ר נגד מה שקראו יעקב אבינו ראובן כדאיתא בזוה"ק (ויצא קנד) ראובן סתם בגין דאתכליל וכו' היינו שלא היה מכירו בראשית מחשבתו ותיקן מ"ר באמרו ויהי מתיו מספר שיהיה דבר שבמנין כי גם המחשבה היה ביד משה רבינו להחזירה במקום הראוי לה:
פרק יז
אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו וגו' היינו מחמת עוצם אהבה וגודל טובת עין שהיה אצל מ"ר אל ישראל לזה היה מברך אותם לפני מותו בעת שנגמר בתכלית השלימות אז היה נותן לישראל כל כח היקר שהיה אצלו היינו שהיה נותן ההגנה לישראל כי חלקו של משה רבינו הוא ערי מקלט כדאיתא בזוה"ק (משפטים קי"ד:) וקב"ה יהיב לך ערי קלט לאשתזבא מנהון וכו' וביאור אזמו"ר הג' הק' זצל"ה כוונת הזוה"ק שמדייק וכתב וקב"ה יהיב לך ערי ממקלט וכו' לך דייקא כלומר משום שזאת ההגנה הוא רק מצד הבהירות של מ"ר שהיה מנהיר אצלו מפורש כדכתיב אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו וכמו שביארו ז"ל במדרש משה המליך את הקב"ה אפילו בחללא דעלמא ומזה נצמח הגנה לההורג בשוגג כי איך היה יכול הגרזן לבקוע את האויר ולהרוג את זה כיון שבאמת אינו נפעל אפילו באויר ובחללא דעלמא שום דבר במקרה ח"ו רק הכל הוא בהשגחה פרטיית וזהו שאמר מ"ר אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד לזה מדייק שם הזוה"ק וקב"ה יהיב לך ערי מקלט שזאת ההגנה הוא רק מצד הבהירות של מ"ר נמצא שמצד מ"ר יש תיקון והגנה לכל נפשות ישראל אפילו להנפש הגרוע ביותר:
פרק יח
לפני מותו וגו' ביאר בזה כבוד אזמו"ר הג' הק' זצל"ה כי ביום מותו בעת הסתלקותו אז נשלם משה רבינו לגמרי ולהבין זאת הלא איתא בזוה"ק (בלק קפז:) משה מיד אתקשר בדרגא דיליה ובג"כ משה משה ולא אפסיק טעמא וכו' הרי שהיה נשלם מיד מיום. הולדו אכן הענין הוא כי מצינו שהכתוב משבח מאוד את יום מותו כדכתיב ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה היינו שמ"ר היה כדכתיב כבד פה וכבד לשון ובאמת וכי שייך לומר על מ"ר כבד פה וכבד לשון הלא מצינו שבאר משה את התורה על שבעים לשון אלא הפירוש של כבד פה הוא כמו שביאר בזה אאמו"ר הג' הק' זצלה"ה שהוא כענין מאמרם ז"ל בגמ' (נדה ל') כשיצא לאויר העולם מיד בא מלאך וסטרו על פיו היינו מיד כשיצא לאויר העולם לכנוס להגוף אזי שוכח בעולם עליון וזאת השכחה הוא עיקר הגמר של הגוף לזה נקרא זאת השכחה פה גומר אבל גבי מ"ר לא היה פה גומר כי מעולם לא סטרו מלאך על פיו וממילא לא היה אצלו שום שכחה. ומדרגה העליונה כזו נקרא בד"ת כבד פה וכבד לשון היינו שהגוף של מ"ר היה משולל גמר אף שמצד הנפש היו בו מיד כל השלימות עוד מיום הולדו אכן מה שנקרא שלימות מצד הגוף זאת לא היה יתכן שיגמר אצלו רק ביום מותו לכן משבח כ"כ הכתוב את יום מותו כי גמר השלימות מצד הגוף של מ"ר הוא כדכתיב הנך שוכב עם אבותיך וקם וכמבואר בזוה"ק (חקת קפב:) אע"ג דתתכנש הנך קיים לאנהרא לסיהרא וכו' היינו שיתכלל אורו של מ"ר בששים רבוא נפשות ישראל וממילא כאשר קם לאנהרא לסיהרא להיות נכלל אפילו בהנפש הנמוך שבישראל אזי נגמר אצלו השלימות גם מצד הגוף ושלימות כזאת אי אפשר רק בעת הסתלקותו לזה משבח כ"כ הכתוב את יום מותו:
פרק יט
ויאמר ה' מסיני בא וגו' והוא כמו שביארו ז"ל בגמ' (שבת פט) שירדה שנאה לאוה"ע עליה היינו כי מזה האור הבהיר שהראה הש"י בסיני נמשך להעכו"ם כל ההתבטלות הגם שלא ברא הקב"ה דבר לבטלה ואפילו מהלבושים הרחוקים ביותר נתפשט ג"כ כבוד שמים אכן המה בתפיסתם יתבטלו כמו פרעה בשעתו והמן בשעתו שהם בתפיסתם נתבטלו והכ"ש שנתגדל על ידם נשאר בקרב ישראל וזהו שהתפלל מ"ר ואמר ה' מסיני בא היינו הטוב שיש באלו הלבושים שנתבטלו יבוא ויכנס בקרב ישראל ואמר עוד וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. שעיר הוא קליפת כעס ופארן הוא קליפת תאוה. היינו הטוב שנמצא באלו שתי הקליפות יכנס בין ישראל להקדושה וביאר אזמו"ר הג' הק' זצל"ה שהופעה היא הארה יותר קטנה מזריחה והיה מקבל משעיר בבחינת זריחה ומפארן בבחינת הופעה ולפי הנראה היה צריך להיות בהיפך כי קליפות כעס הוא יותר גרוע מתאוה שכל הכועס כאלו עובד ע"ז וגם כעס הוא השורש מכל החטאים כמו שמצינו בגמ' (ע"ז יז.) כיון דאביק ביה טובא כמינות דמיא. אכן הענין הוא כי זה הזריחה שקיבל משעיר היה כדי שיהיה רוגזא דרבנן ורוגזא דרבנן הוא באמת ההיפך מכעס כי שורש הכעס הוא השחתה ורוגזא דרבנן הוא כמאמרם ז"ל טב הוא בכל סטרין שרוגזא דרבנן הוא שמצמצם את הדבר לבל יהיה נוטה לשום קצה כי אם כפי דעתם הטהורה. וצמצום כזה הוא כלי לכל השפעות טובות. ומה גם בזה שהסנהדרין היו דנין והורגין היה בזה הרחמנות הגדול ביותר. כי מאחר שהיה השי"ת מפרסם את החטא של זה הנפש החוטא עד שראו שני עדים את החטא והעידו בב"ד זה הוא בודאי משום דאתמנע תשובה מניה כי אם היה עוד איזה תקוה לזה הנפש שיעשה תשובה בטח לא היה מסבב השי"ת שיהיה חטאו מפורסם כ"כ וגם לא היה יצא מב"ד חייב וכיון שיצא מב"ד חייב מזה מוכח שכבר אתמנע תשובה מניה לכן היה בזה שב"ד היו הורגין אותו רחמים הגדול ביותר כי מאחר שהוא נשתרש כ"כ בהחטא עד דאתמנע תשובה מניה נקרא זה האיש משחית לכך הוא טובה גדולה לכל העולם לבטל המשחית מן העולם ואם לא יהרגו אותו זה נקרא רחמי במקום אכזרי וגם לזה האיש בעצמו שב"ד הורגין אותו הוא טובה גדולה מאוד כי הרוגי ב"ד יש להם חלק לעוה"ב. וזהו דאיתא בזוה"ק (שופטים ערד:) לדון בסייף למאן לס"ם הה"ד כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד וגו' היינו כי זה שאמתנע תשובה מניה נקרא שר של אדום וזהו רוגזי דרבנן טב לכל סטרין. אבל מישמעאל היו נוטלין רק בבחינת הופעה שהיא הארה היותר קטנה כיון שיש בזה על הגוון הנאת הגוף ובמקום שיש הנאת הגוף צריכין שיהיה קדש עצמך במותר לך ומי יאמר בזה זכיתי לבי לכך לא קבלו מפארן רק בהארה קטנה בבחינת הופיע כך גודל טובת עין היה למ"ר שהכניס הטובות מכל הלבושים שבעוה"ז לדברי תורה כדי שיהיה לישראל כל מיני עצות נגד כל הדברים שבעולם הזה וכדאיתא בגמ' (נדרים) לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו והוא בטובת עינו מסרה לישראל ומסיק בגמ' שם פלפולא דאורייתא מסר להם וענין פלפולא הוא כמו שמצינו זה הלשון במדרש נמי משל לגבור שפלפל עם זינו לכל צד היינו שיכול לנצח בכל הצדדים כך היה משה רבינו קובע כל מיני עצות בד"ת למען שיהיה בכח ישראל לנצח כל המנגדים לצורת אדם וזהו ואתה מרבבות קודש וכמ"ש בזה אזמו"ר הג' הק' זצל"ה לזה נאמר כאן ואתה בלשון תרגום שמורה על לבושים לרורות שהכניס כל הלבושים שיהיו מסייעים לישראל כי בסיני האיר השי"ת אור שהוא חד ולא בחושבן היינו אור בהיר בלי שום לבוש ואח"כ הלביש השי"ת את האור בלבושים לזה נאמר כאן בלשון תרגום ואתא להורות על לבושים וזהו כמאמרם ז"ל בגמ' (סנהדרין מד) לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מסייעים לו ולא יהיה לו צרים מלמעלה היינו שכל הלבושים יהיו מסייעים לישראל:
פרק כ
ויאמר ה' מסיני בא וגו' והוא כדאיתא בגמרא (שבת פט) למה נקרא סיני שמשם ירדה שנאה לעכו"ם וכו' היינו שמשם השניא השי"ת את כל כחות הגדולים והתקיפין ובחר בכחות הקטנים של ישראל שהם מקטינים א"ע בכל הצמצומים לבלתי יתפשטו א"ע למען שיכירו באור רצונו ית' כמו שמצינו גבי אאע"ה שאמר אם לא אמול את עצמי מהיכן נגלה עלי הקב"ה (מ"ר ריש וירא) היינו אם לא אצמצם א"ע בזה המקום מהיכן יהיה לי הכרה באור רצונו ית' וכדכתיב מבשרי אחזה אלוה היינו ע"י שמצמצם אדם א"ע יכול להשיג הכרה באורו ית' ובאלו הכחות הקטנים המצמצמים א"ע בחר בהם השי"ת ושוכן בהם כדאיתא בזוה"ק (תרומה קכז) מנא ידעינן דקב"ה שוי מדורא ביה כד חזינן דאיהו רדיף אבתריה בכל נפשא וכו'. וזה הרצון התחיל השי"ת להאיר בסיני ומשם השניא השי"ת כל הכחות הגדולים והתקיפים המגדילים א"ע וחפצם בגודל התפשטות ושווי מדוריה רק בישראל המקטינים א"ע בכל הצמצומים:
פרק כא
ה' מסיני בא וגו' מלת בא מורה שהשי"ת נכנס ובא בלבושים וזה הוא ההיפך מיוצא כי גבי עכו"ם נאמר (מיכה א׳:ג׳) ד' יוצא ממקומו וירד ודרך על במתי ארץ וגו' היינו שהשי"ת מפשיט את אורו מאלו הלבושים. אבל אצל ישראל נאמר ה' מסיני בא להורות שאורו ית' בא ונכנס לכל לבושי ישראל. והנה כאן מסדר משה רבינו כל מה שהקנה השי"ת לישראל. ומתחילה הקנה השי"ת לישראל שהם יהיה עיקר הכלי פעולה מהנהגתו ית' שכל הנהגתו ית' בעולם יהיה רק כפי המדה והכלי שיעמדו ישראל כך יהיה מנהיג את העולם וזה הוא ה' מסיני בא וכמבואר בגמ' (שם) למה נקרא שמה סיני שמשם ירדה שנאה לעכו"ם היינו ששם נדחו מישראל כל הכחות הזרים והרחוקים של עכו"ם כי כל חפץ כחות העכו"ם הוא רק שיהיה להם טובה לפי שעה ואינם חוששים כלל מה יהיה לאחריתם ואף החכם היותר גדול שבהם שיש לו ישוב הדעת ביותר שהוא משתדל שיהיה לו טובה על זמן מרובה מאוד מ"מ עיקר מגמת השתדלותו עכ"פ הוא רק על כל ימי חייו ולא יותר אבל לא כן חלק יעקב שאינם בנייחא משום טובה אפילו המרובה ביותר אם הוא רק על ימי חייו ולא יותר ואפילו מטובה שהוא על איזה אלפים שנה אם יתכן שיהיה לה העדר באחריתה אזי לפי שעה נחשבת לישראל ושוב אינם בנייחא ממנה כי כל עיקר מגמת חפצם של ישראל הוא רק מטובה שהוא לעולמי עד בלי קץ וגבול וזהו שמשם ירדה שנאה לעכו"ם היינו שמסיני עבר מישראל כל כח החיצונות של עכו"ם לבל יסתפקו עצמם בחיי שעה בלבד וזהו וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן היינו מאחר שהכלל מכל הטובות נמצא רק בישראל כי כמו שהעומק ראשית והעומק אחרית מכל הטובות הוא גבי ישראל בלי גבול כך הוא אצלם העומק רום והעומק תחת ג"כ בלי גבול לכך וזרח משעיר למו היינו שנכנס אצלם כל הטוב הנמצא בכעס. הופיע מהר פארן שיכנוס אצלם כל הטוב הנמצא בתאוה. מימינו אש דת למו היינו מחמת גודל אהבת השי"ת לישראל לכך הזהיר להם בכ"כ יראות הרבה. ואתה מרבבות קודש היינו שכל הסייעתות טובות נתן לישראל כדכתיב ובא ה' אלהי כל קדושים עמך ולכך נאמר בלשון תרגום ואתה מרבבות קודש להורות שנותן השי"ת לישראל כל הסייעתות מאוד בהסתר כדי שלא יתעורר עליהם קטרוג ח"ו. אף חובב עמים היינו אף שנותן השי"ת על הגוון כח בעכו"ם למשול על ישראל מ"מ כל קדושיו בידך היינו הנקודה מד"ת שיש בישראל שומר השי"ת ואוחז אותה בידו לבל ישלוט עליו שום אומה ולשון:
פרק כב
ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו' הנה בזה הפסוק מתחילין הברכות כי סיני הוא כמאמרם ז"ל (שבת פ"ט) שירדה משם שנאה לאוה"ע והוא כמו דאיתא בזוה"ק (בלק קצב) וזרח משעיר למו לאסיא דהוי ליה חד מאנא מלא סמא דחיי ונטיר ליה לבריה וכו' מה עביד נטל זעיר מסמא דמותא ושוי אפתחא דמאנא קרא לעבדוי אמר לון וכו' אמרו קמיה מרנא לא אתחזי אלא לברך והא אגרא וכו' היינו שהלביש השי"ת את הד"ת סביב סביב בלבוש הנראה סמא דמותא כי אם היה נראה החיים של ד"ת בהתגלות מפורש לעיני כל אזי מי לא היה חפץ בחיים לכך שייף השי"ת את החיים של ד"ת בלבוש הנראה להיפך ואי אפשר להגיע לחיים של ד"ת בלתי יגיעה כדכתיב אם תדרשנו ימצא לך וישראל מקבלים עליהם הצמצומים והסבלנות הבא להם ע"י ד"ת הגם שבאמת אין שום סבלנות כלל כי גם הצמצומים והיגיעות של ד"ת המה בעצמם ג"כ מלא חיים אכן על הגוון נראה בהם סבלנות ובכל זאת כדאי לישראל לסבול וליגע עצמם עד שבוקעים כל המסכים המסתירים כדי להגיע להד"ת יען שיש להם בשרשם חיבור עם החיים של ד"ת משא"כ העכו"ם שהם נפרדים בשרשם מד"ת לכן אחר שראה הלבוש מהסבלנות המקיף סביב הד"ת אזי ברחו ממנה כי מאחר שבשורשם אין להם באמת שום חיבור עם החיים של ד"ת על כן הוא באמת להם סם המות זה הלבוש מהסבלנות המקיף את הד"ת וזהו ה' מסיני בא וכמו שביארו ז"ל שירדה משם שונאה לעכו"ם כלומר מזה בעצמו שהאומות היו משניאים את הד"ת ולא אבה לקבלה וישראל מסרו נפשם עליה בא בהתגלות מפורש הפירוד של העכו"ם והחיבור שיש לישראל עם השי"ת. ואיתא במ"ר (דברים פ ח) מניין שמברכין בתורה לאחריה וכו' מששנה להם התורה אמר וזאת הברכה וגו' היינו כי ד"ת הוא אחד משלש מתנות טובות שבאים רק ע"י יסורים כדאיתא בגמ' (ברכות ה) לזה פעל מ"ר בתפלתו שעכ"פ יכיר נפש הישראלי תו"מ הדברי תורה שהרויח מפאת היסורים שסבל וזהו שאמר וזאת הברכה אחר ששנה להם את התורה כלומר שיתגלה לישראל מיד הטובה והברכה שהגיע לו ע"י הסבלנות מיגיעתו:
פרק כג
ויאמר ה' מסיני בא וגו'. וביארו ז"ל בגמרא (שבת פט) סיני שמשם ירדה שנאה לעכו"ם וכו' היינו כי זה הפסוק ה' מסיני בא הוא נמי מהברכות של משה רבינו והוא כענין מאמרם ז"ל במדרש (בראשית רבה פ"ט) מלמד שברא הקב"ה עולמות והחריבן ואמר יתהון לא הניא לי דין הניא לי וכו' ובזוהר חדש (פ' בראשית דף ב:) איתא וברא קודם אלף עולמות וכו' היינו כי התפיסה האחרונה של הבריאה נקרא אלף כי ברכתא דקב"ה הוא אלף הגם שמצד השי"ת נכלל הכל באחד אכן אחר שיורד ונשתלשל לתפיסת הבריאה כדכתיב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה אח"כ ויאמר לאדם אזי נתפשט גבי אדם מאחד לעשרה ולמאה עד אלף וזהו ברכותיו דקב"ה אלף היינו שנתפשט גבי האדם לאלף וזהו דאיתא שם שברא הקב"ה קודם אלף עולמות והחריבן היינו שהתפיסה האחרונה מהתפשטות עלמין דאתחרבין נתבטלו ונשאר מהם צעקה כדאיתא בזוה"ק (בראשית כו.) ואד יעלה מן הארץ א"ד מן אדני וכו' והוא כמבואר במדרש רבה (בראשית פ' י"ב) אמר ר' ברכיה עלה שבר מן הארץ וכו' היינו שהצעקה מן עלמין דאתחרבין עלה מן הארץ ומזאת הצעקה נבנה עולם התיקון כי הכחות מעלמין דאתחרבין היו באמת גדולים מאוד ומהצעקה הנשאר מהם נבנה עולם התיקון ולזה נקראים תלמידי חכמים בונים כמאמרם ז"ל אל תקרי בניך אלא בוניך כלומר שהם בונים בעלמין דאתחרבין לעשות מהם ישוב כי אלו הכחות מעלמין דאתחרבין המה נמי בכל פרט נפש כי אותם הכחות השמימים הנמצאים גבי האדם שחפצים להחטיאו הם מעלמין דאתחרבין וכפי מה שמכניע אדם אצלו אלו הכחות ומזכך אותם כך נבנה מהם דברי תורה ונעשה מחורבן יושב וממילא משיג האדם בהם קנין ע"י יגיע כפו כי הוא ביגיעת עבודתו בנה אותם נמצא שכל אלו הכחות שהיו אצלו מלפנים חורבן ושמם היה כעין סלקא דעתך נגד הקמ"ל שאי אפשר שיהיה מסקנת הקמ"ל כ"כ מבורר אם לא היה מלפנים סלקא דעתך כזאת וכן לא היה יתכן שיהיה כ"כ בשלימות עולם התיקון אם לא היה מקודם כ"כ חורבן וכמו שמצינו גבי אאע"ה שאפי' הספינות העולות מעכו לאספמיא נתברכו בשבילו וחלא של יין נסך היה אתמהא אלא חלא מוזיל חמרא וכו' (מ"ר פ' לך) היינו שהיה כדאי שיתברך היין נסך למען שיהיה שכיח לאאע"ה יין כשר בזול נמצא שכל אלו היו נחשבים נגד אאע"ה כעין ס"ד נגד המסקנא שלא היה יתכן שיהיה המסקנא כ"כ בריוח אם לא היה מקודם ס"ד כזה שיתברך אפילו היין נסך וכך הם הכחות מעלמין דאתחרבין שלא היה יתכן שיהיה מסקנת הקמ"ל מעולם התיקון כ"כ בהרחבה אם לא היה הסלקא דעתך הקשה מעלמין דאתחרבין בקדמיתא וזהו נמי ה' מסיני בא שירדה משם שנאה לעכו"ם היינו שמכל התפשטות הכחות של עכו"ם מגיע לישראל כל הטובות וזהו וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וכמבואר בזוה"ק (בלק קצב) שמסרו כל הטוב מהכחות שלהם לישראל ואתה מרבבות קודש היינו שמגיע על ידם לישראל. בהמסקנא כל מיני סייעתות:
פרק כד
ה' מסיני בא וגו'. הנה בזה הפוק מתחילין הברכות כי סיני הוא כמאמרם ז"ל (שבת שם) סיני שירדה משם שנאה לעכו"ם והוא כמבואר בזוה"ק (פנחס רטז:) ת"ח כל בריין דעלמא קודם דאתיהבית אורייתא לישראל הוו תליין במזלא ואפילו בני חיי ומזוני. אבל בתר דאתיהבית אורייתא לישראל אפיק לון מחיובא דכוכביא ומזלי וכו' היינו כי כל האומות המה תחת הטבע של הסדר ממערכת הבריאה כי המה אומרים עולם כמנהגו נוהג וממילא מנהיג השי"ת נמי עמהם בזה הסדר ועליהם נאמר ביום טוב היה בטוב וביום רעה ראה היינו כפי מה שמתפשטים עצמם ביום טוב כך הם סובלים אח"כ ביום רעה עד שהיום רע משכח את יום טוב משא"כ ישראל שעמדו בהר סיני לקבל את התורה יצאו מזה הסדר שלא יהיה נמצא בהם זאת הדעה ח"ו שעולם כמנהגו נוהג כי מכירין שפיר שכל הסדר מהנהגת עולם הוא הכל רק בידו ית' ואין שום הכרח ח"ו בהנהגתו ית' כי אם רצון הפשוט וזהו שאמרו ז"ל סיני שמשם ירדה שנאה לאוה"ע היינו כי על ישראל נאמר ויחן שם ישראל נגד ההר וכמו שביארו ז"ל (בגמ' שם) כולם כאיש אחד ובלב אחד ויען שהתיצבו ישראל שם כ"כ בקומה שלימה לכן היה אפילו הנפש הנמוך מישראל ג"כ בכחו להכיר במקור שורש העליון ית' איך שהוא ית' מנהיג תמיד ברצונו הפשוט ועל זאת ההכרה כתיב ה' מסיני בא כלומר שזאת ההכרה בא לישראל מפאת זה שעמדו בסיני וזהו שאמרו ז"ל אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו ולפי הנראה איזה מעלה הגיע לנו מקריבות הר סיני בלתי נתינת התורה אכן שפיר יש לנו מעלה מזה שקרבנו לפני הר סיני אף בלתי נתינת התורה כי מזה שקרבנו להר סיני יצאנו מתחת הסדר והטבע של כוכבים ומזלות ע"י שנקבע בנו הכרה שלא עזב השי"ת שום דבר מידו ומנהיג הכל ברצונו הפשוט אבל האומות נשארו בזה ההסתר של חובות כוכבים ומזלות כי לא עמדו בהר סיני ומפאת זה ירדה להם שנאה שיהיו נכנעים תחת סדר הטבע:
פרק כה
ה' מסיני בא וגו'. הנה בזה הפסוק מתחילין הברכות לזה אמרו ז"ל אשר הקריבה לסיני בעצמה הוא טובה כי ענין סיני הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (שם) למה נקרא סיני שמשם ירדה שנאה לאוה"ע היינו כי מפאת השורש ית' שופע באמת לישראל תמיד כל מיני טובות רק כל המניעה מלקבלם הוא מצד העכו"ם שמסתירין בעד ישראל לבלתי יכירו את השורש לזה הוא התחלת הברכות ה' מסיני בא וכמאמרם ז"ל שירדה משם שנאה לאוה"ע שלא יהיה עוד בכחם לפעול שום הסתר גבי ישראל וממילא יהיה בכח ישראל לקבל כל השפעות טובות בלי שום מניעה כי יכירו שפיר תמיד את השורש. וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וכמבואר בזוה"ק (בלק קצב) אשר כמה סיבות היה מסבב השי"ת למען שלא יחפצו העכו"ם לקבל את התורה ומסבה הזאת בעצמה הגיע לישראל כל מיני תקיפות:
פרק כו
ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו'. הנה כאן הכניס מ"ר כל הכחות תחת ישראל וכענין דאיתא בירושלמי (תענית פ' א') היכן אלהיך בכרך גדול שברומי שנאמר אלי קורא משעיר וכו' היינו כי התגלות אלהות שהיה לישראל בסיני היה מחמת שהיו מסלקים ומסירים מעצמם כל ההסתרות והנגיעות עד שנתאחדו כל ישראל ביחד כאיש אחד ובלב אחד כדאיתא בגמ' (שבת כט) ויחן שם ישראל נגד ההר כולם כאיש אחד ובלב אחד ולזה נגלה להם הקב"ה והשיגו הכרה מפורשת אנכי ה' אלהיך וגו'. אכן זאת ההכרה הוא רק כענין הכתוב מבשרי אחזה אלוה היינו מסבת החסרון של אדם שיודע שהוא מחוסר הוא מכיר שיש אחד שיכול להשלימו ולמלאות פגימות חסרונו ומשום זה משתדל האדם לעזוב ולסלק מעצמו כל הנגיעות שהם מצד חסרונו כדי שיהיה מנהיר השי"ת בהכלי שלו שלימות למלאות פגימות חסרונו. נמצא שכל הכרת אדם והשגתו בשלימותו ית' הוא רק בזה האור המשלים פגימות חסרונו אבל בזה האור שהוא יותר הרבה מהכלי שלו אין בו להאדם שום תפיסה והכרה כלל וא"כ במה נחשב הכרה כזאת הלא מצער הוא מאוד מאחר שהוא רק מפאת פגימות החסרון. אמנם בכל זאת הגם שזאת ההכרה הוא מצער מאוד מ"מ הוא דרך והשער לה' צדיקים יבואו בו לבוא לקדש פנימה ולהגיע ע"י זה הדרך להשגת אורו ית' בשלימות הגמור ובלתי זה השער אין שום דרך ומבוא כלל לעלות לקודש פנימה ולהשיג את אורו ית' וזה הוא דאיתא בירושלמי שם היכן אלהיך בכרך גדול שברומי שנאמר אלי קורא משעיר היינו מחמת העבודה שיש להאדם מסבת חסרונו שמצמצם עצמו לסלק ולהסיר מצדו כל נגיעותיו עי"ז נתגלה לו אורו ית' בשלימות וזהו וזרח משעיר למו:
פרק כז
ה' מסיני בא וגו'. הנה התחלת הברכות הוא מזה הפסוק ה' מסיני בא לכך לא נאמר כאן לשון עבר ה' מסיני יצא אלא ה' מסיני בא לשון הוה להורות שביאתו ית' מסיני לא יופסק לעולם וזהו מסיני בא כלומר שבא תמיד כי ענין סיני הוא כמבואר בגמרא (שם) מאי הר סיני הר שירדה עליו שנאה לעכו"ם היינו ששם נתברר היטב מדוע לא עלה במחשבה אומה אחרת ג"כ כמו ישראל. אמנם בסיני נתגלה מפורש אשר זה שעלה דוקא ישראל במחשבה הוא במשפט ובשורת הדין כי בסיני נתברר שכל חפץ תשוקת ישראל הוא רק לאורו ית' וכל מה שבא בהם יותר בקביעות אורו ית' אזי נתוסף אצלם התשוקה ג"כ ביותר ובכל פעם נתחדש בהם הרצון והחשק ביותר עד אין סוף וזאת התשוקה שהם משתוקקים כ"כ נחשב באמת ליגיע כפם נמצא שמה שישראל עלה במחשבה הוא באמת ע"י יגיע כפם וזהו הר שירדה עליו שנאה לאוה"ע היינו שנסתלק שם כל הטענות מישראל מדוע עלו הם במחשבה ולא אומה זולתה כי נתוודע בסיני טעם נכון כי דוקא ישראל מחמת גודל יגיע כפם מפאת עוצם תשוקתם שאינו נפסק מהם בשום פעם לכך עלה במחשבה ולכן נמי ה' מסיני בא שבא תמיד ואינו נפסק ביאתו ית' בשום פעם כי אם שבא תמיד לישראל כי כל מה שמשיגים ישראל ביותר אצלם שכינת אורו ית' נתוסף בהם התשוקה ג"כ ביותר וכענין מאמרם ז"ל בגמ' (מגילה כו) ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי והיה בנימין הצדיק מצטער עליו בכל יום לבולעה שנאמר חופף עליו כל היום לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לשכינה וכו' היינו משום שיודע השי"ת שכל מה שישכון אצל בנימין יותר אור יתוסף אצלו התשוקה ג"כ ביותר לפיכך בחר בו השי"ת לשכון אצלו ונעשה אושפיזכן לשכינה ככה מתעורר ע"י גודל תשוקתם של ישראל שיהיה תמיד אצלם ה' מסיני בא בלי הפסק כלל:
פרק כח
ה' מסיני בא וגו'. היינו שנתברר מסיני מי שהוא לחלק השי"ת כי קודם סיני לא היה מבורר כלל שגם העכו"ם היו יכולין לומר שהמה עיקר המכוון מהשי"ת אך מזה שהיו רואים בסיני שהם לא חפצו לקבל אור התורה וישראל קבלו את התורה בכל נפשם נתברר מפורש שישראל המה עיקר המכוון מבריאת עולם ושייכים לחלקו ית' לכך רצו לקבל את התורה כי מלתא אלבישייהו יקירא (שבת):
פרק כט
ויאמר ה' מסיני בא וגו'. מבואר בגמ' (שבת שם) למה נקרא שמו הר סיני שירדה משם שנאה לאוה"ע וכו' היינו כי מחמת גודל החיבור שהראה השי"ת לישראל ואמר למשה רבינו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה מפאת זה התעורר מן האומות גודל קיטרוג מה זאת שבחר השי"ת דוקא בישראל מאחר שעכשיו הם ישראל נמי משוללי תורה ומצות כמו כל האומות אלא שהשי"ת מאמין להם על להבא כאשר יצאו ממצרים אז יבררו עצמם גם למפרע א"כ יכול השי"ת לבחור גם באומה אחרת ולהאמין אותם כאשר יושיעם יבררו את עצמם למפרע. אכן כאשר התקרבו ישראל א"ע תחת ההר כולם כאיש אחד ובלב אחד נתבררו ישראל נגד כל האומות שכל העכו"ם המה רק כדכתיב אשר חלק ה' אותם לכל העמים וגו' היינו שהמה משוקעים בהלבוש המסתעף מאותה המדה שכל אחיזתם הוא בה ואי אפשר להם להנתק מאותו הלבוש ולעזוב אותו משא"כ ישראל אינם משוקעים תחת שום לבוש ויש בכחם לעזוב כל לבושי עוה"ז בעד אהבתו ית' כענין שמצינו גבי אאע"ה שהתחיל להתקרב עצמו להשי"ת מתחלה מתוך הלבוש הנמוך ביותר כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצל"ה מדוע אינו נחשב בתורה לנסיון הראשון זה שמסר אאע"ה א"ע להפילו תוך כבשן אש. אמנם זאת לא היה נחשב גבי אאע"ה שום נסיון כלל כי גם בהדעה הנמוכה מהישוב הדעת של עוה"ז הבין שפיר לפעול זאת כי התישב בדעתו ממ"נ אם האמת הוא שיש חיי עולם הרי בודאי טוב ונכון ליפול בכבשן אש לבל יאבד חיי עולם בשביל חיי שעה ואם ח"ו אין כלל חיי עולם רק חיי שעה בלבד א"כ למה לי חיים כזה שהוא רק לפי שעה ואפילו אם יש רק ספק אחד מיני אלף שמא יש נמי חיי עולם ג"כ אינו כדאי כל ימי שנותינו בהם שבעים שנה בעד זה הספק הרי שאף הדעה הנמוכה והשכל קטן מתפיסת זה העולם היה מחייב אותו לעזוב כל חיי עולם הזה בעד זה הספק ופעולה כזו שהשכל מזה העולם מחייב כך אינו נחשב לנסיון כלל וכמו כן התקרבו ישראל א"ע להר סיני כולם כאיש אחד ובלב אחד לעזוב כל הלבושים של עוה"ז ומזה ההתקרבות היו רואים מפורש ההבדל בין ישראל לעמים כי מדוע לא בקשה שום אומה ולשון להתקרב עצמה תחת הר סיני מחמת אותו הספק שמא יש נמי חיי עולם אלא מזה נתברר שאינו כדאי לעכו"ם כל חיי עולם הבא לעזוב בשבילה אפילו לבוש קטן מעוה"ז הגם שכפו על ישראל ההר כגיגית אכן באמת היה זאת הכפיה בעצמה נמי מדעת ישראל ומבחירת רצונם הטוב שישראל בעצמם כולם כאיש אחד ובלב אחד הסכימו שיכפפו קומתם תחת ההר למען שיכופו עליהם ההר כגיגית וממילא נתברר מזה ההתקשרות של ישראל בהשורש אשר רק המה ראוים להאמין אותם אבל לא שום אומה זולתם כי הם העכו"ם עם לא אמון בם וזהו דאיתא שם למה נקרא הר סיני הר שממנו ירדה שנאה לעכו"ם היינו שנתברר משם מפורש החילוק וההבדל בין ישראל לעמים עד שנשתתקו פיהם מלקטרג עוד על ישראל וזהו נמי שאמרו ז"ל אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו ולפי הנראה איזה טובה יש בזאת הקריבה בלתי נתינת התורה. אמנם בזאת הקריבה להר סיני בעצמה גם טרם קבלת התורה הרויחו נמי ישראל הרבה כי ע"י זאת הקריבה יצאו מכלל בני נח שיהיו נקראים בשם ישראל כדאיתא בגמ' (סנהדרין סז.) ר"ע אומר נאמר כאן מכשפה לא תחיה ונאמר להלן בסיני אם בהמה אם איש לא יחיה מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה וכו' ומסיק שם אני דן ישראל מישראל וכו' יעו"ש הרי שיצאו מכלל בני נח וזכו לקרות בשם ישראל תיכף משעת קריבתם להר סיני גם טרם קבלת התורה ולזה יליף ר"ע שפיר שם ישראל מישראל כי משעת קרבתם להר סיני יצאו מכלל בני נח ונקראים בשם ישראל ולזה וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וכמבואר בזוה"ק (בלק קצב) יהבי ליה מתנן ונבזבזן וכו' היינו כי מאחר שישראל יכולין כ"כ לעזוב כל הלבושים של עוה"ז כדי להתקרב להשי"ת לכן אומר השי"ת למי אתן את כל השפעות טובות שלי אם לא לישראל:
פרק ל
וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וגו'. איתא בזוה"ק (בלק קצב:) וזרח משעיר למו וגו' קרא לס"מ ואתא קמיה ואמר ליה תבעי אורייתא דילי אמר מה כתיב בה אמר ליה לא תרצח דליג קב"ה לאתר דאיצטריך אמר ח"ו אורייתא דא דילך הוא ודילך יהא לא בעינא אורייתא דא, אתיב ואתחנן קמיה אמר מאריה דעלמא אי את יהבה לי כל שלטנא דילי אתעבר דהאי שולטנא דילי על קטולא איהו וכו' קרא לרהב אמר ליה תבעי את אורייתא דילי אמר מה כתיב בה דליג ליה ואמר לא תנאף אמר ווי אי ירותא דא יחסין לי קב"ה ירותא בישא דיתעבר בה כל שלטני דהא ברכתא דמיא נטילנא ברכתא דנוני ימא דכתיב פרו ורבו וכו'. להבין מדוע אצל ס"מ כתב הזוה"ק שאמר לו הקב"ה מקודם המאמר לא תרצח ואח"כ דליג קב"ה לאתר דאיצטריך וגבי רהב איתא שם מקודם דליג קב"ה וכו' ואח"כ אמר לו המאמר לא תנאף. וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצל"ה כי בכעס יש הכרה מפורשת שכל תכלית הויתה הוא רק השחתה ואין בו שום צד טוב אלא שכל אחיזת הקליפה מכעס הוא רק משום שסברה שבזה הכעס נקשר כל קיום הויתה ונדמה לה אשר בלתי זה הכעס יתבטלה לגמרי. ולכן לא היה צריך הקב"ה להיות דליג וכו' קודם המאמר לא תרצח כי אף שלא דליג מקודם וכו' היינו אף שהיה שוכן עדיין אורו ית' בזה המאמר לא תרצח בכל זאת לא יהיה בכח קליפת כעס להסכים על קבלת המאמר לא תרצח מאחר שסברה בדעתה שע"י קבלת המאמר לא תרצח תתבטל כל קיום הוייתה אכן זה שדליג אח"כ קב"ה לאתר דאצטריך זאת היה למען שלא יגיע לקליפת הכעס מסבת מאמרו ית' התבטלות לגמרי. ובאמת לא הגיע עדיין הזמן שיתבטלה לגמרי לזה דליג קב"ה לאתר דאצטריך אחר המאמר לא תרצח. אמנם אצל רהב שהוא הקליפה של תאוה ובתאוה נמצא באמת צד טוב ג"כ כי כל החסרון ממנה הוא רק כשאינו במקום הראוי אבל במקום הראוי להויית עולם שם הוא באמת רצונו ית' ג"כ כי השי"ת חפץ בהוית עולם לכן אם היה אומר הקב"ה לרהב המאמר לא תנאף ולא היה דליג מקודם וכו' אזי היה בחפצו של רה"ב נמי לקבל את התורה רק מחמת שדליג קב"ה קודם שאמר לרה"ב המאמר לא תנאף. ומפאת בחינת הדילוג מכביכול ית' קודם אותו המאמר נמשך מאותו המאמר כל הטעם ולא נשאר בזה המאמר כי אם הצמצום גרידא לבד ולכך היה מתירא רה"ב לקבל את התורה שכתוב בה לא תנאף כי היה מתירא פן יתבטל מסבת זה הצמצום כל קיום הוייתו אף מה שנצרך להויית עולם. כך חושב השי"ת מחשבות ומסבב סיבות לבל יגע זר ונכר בנחלת ה' ובתורתו כי אם עמו ישראל שיש להם שייכות במקור שורשם לדברי תורה לכן תיכף כששמעו ישראל שהרצון ית' הוא ליתן להם ד"ת קבלו עליהם מאמרו ית' והתבטלו א"ע לגמרי לד"ת ולא נשאר בהם שום שייכות לצרכי עוה"ז עד שאמר השי"ת שובו לכם לאהליכם וגו' והאיר להם השי"ת בזה המאמר שובו לכם וגו' אשר רצונו הוא שיחזרו להויית עולם הזה וממילא נתברר מזה שכל התשוקה הנמצא גבי ישראל מצרכי הגוף והויות עולם הזה נמשך רק מאותו הרצון ית' שאמר לישראל שובו לכם לאהליכם ובלעדי זה הרצון ית' לא היה יתכן כלל גבי ישראל אחר גודל בהירות ממעמד הר סיני שיהיה נמצא אצלם שום תשוקה ורצון לצרכי הויות עוה"ז. וכתב עוד שם הזוה"ק מאי שנא בס"ם כתיב וזרח וברה"ב כתיב הופיע. אלא נטיל בההוא נהירו דאפשיט מניה ס"ם חרב וקטולא לקטלא בדינא ולקטלא כדקא יאות הה"ד ואשר חרב גאותך. ונטל בההוא ברכתא דאפשיט מניה רה"ב זעיר כמאן דאופע זעיר מברכתא דלהון למעבד פריה ורביה בגין כך הופיע מהר פארן ולא כתיב וזרח וכו'. היינו כי מלת זרח מורה על הארה יותר גדולה ממלת הופיע לזה מדייק הזוה"ק מאי שנא משעיר שהוא קליפה הגרוע ביותר היו מקבלים ממנה בהארה היותר גדולה בבחינת זריחה ומקליפת רה"ב שאינו גרוע כ"כ כמו קליפת כעס לא היו מקבלים ממנה רק בבחינת הופיע, ועל זה מבאר הזוה"ק וכתב אלא נטיל בההוא נהירו דאפשיט מניה ס"ם חרב וקטולא לקטלא בדינא ולקטלא כדקא יאות הה"ד ואשר חרב גאותך היינו כי בקליפת כעס אין באמת שום צד טוב כמאמרם ז"ל בגמ' (סוכה נב.) הקב"ה קראו רע וכו' וכל המכוון מהרצון ית' שמהוה זאת הקליפה מכעס שהוא על חרבך תחיה זה הוא רק למען שישראל יהיו מקבלים ממנה כמו שכתוב ואשר חרב גאותך והוא כענין שנאמר כי גאה גאה ומתרגמינן כי גאה על גאוותנות וזהו אשר חרב גאותך כלומר כל זמן שיש עדיין גיאות בעולם שחפץ למנוע השפעת חסדו ית' ואומר שיש לו חיים מחרבו מוכרח נמי שיהיה לעומת זה בהקדושה חרב גאותך וזאת החרב הוא כדאיתא בזוה"ק (בשלח נד.) מאן זיין דא (ישעיה לד) חרב לה' מלאה דם וגו'. וזאת החרב לה' מלאה דם מסר השי"ת רק לישראל שיהיה להם כח ויכולת לקרב לכל מי שיישר בעיניהם לקרבו וכן לרחק לכל מי שנכון לפניהם לרחקו נמצא שתכלית הויית הקליפה מכעס שהוא על חרבך תחיה רק למען שיקבלו ישראל ממנה זה הכח הנקרא אשר חרב גאותך. ואחר שישראל מושכין ממנה זה הכח ומבטלים בזה החרב גאותך את כל המונעים שפע חסדו ית' אזי נתרוקן הקליפה מכעס לגמרי ונתבטלו ממילא כל אותן שהם על חרבך תחיה כי שוב אין צורך בהם עוד ולכן היו מקבלים מקליפת כעס שהוא ס"ם בבחינת זריחה כי ע"י שיקבלו הימנה בהארה היותר גדולה יהיה נשארה זאת הקליפה מכעס ריקן לגמרי. אמנם מקליפת רה"ב שהוא תאוה לא היו מקבלים רק בבחינת הופיע והוא כי בעצמות זאת הקליפה יש בה מעט צד טוב ג"כ אלא כל החסרון ממנה הוא רק כשאיננו במקום הצורך אבל במקום הצורך להויית עולם שם הוא באמת רצונו ית' לכן היו מקבלים ישראל מזאת הקליפה רק בהארה קטנה בבחינת הופיע וכמבואר בזוה"ק שם כמאן דאופע זעיר מברכתא דלהון למעבד פריה ורביה וכו' אבל לא נתרוקנה לגמרי כי לא היו צריכין ליטול ממנה כל כחה כי אם מה שנצרך למקום הראוי ששם הוא רצונו ית' שיהיה הויית עולם אולם עצם הכח שלה נשאר לקיום המין שנצרך להויית עולם לזה לא נאמר בה וזרח רק הופיע מהר פארן:
פרק לא
וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וגו'. היינו שיצאו מהם כל הטובות אל ישראל וכדאיתא בזוה"ק (מובא לעיל) שסיבב הקב"ה כמה גלגולין עקומין למען שהם בעצמם יסכימו שיעזבו מהם כל הטובות ולמסור אותם לישראל. ואתה מרבבות קדש היינו שהגיע מהם לישראל כל מיני סייעתות. ולהיות שחלקו של משה רבינו הוא ואין עוד אפילו בחללא דעלמא כדאיתא במ"ר (דברים) לזה אחר כל היגיעות של האבות הקדושים וגם אחר גודל הסבלנות מגלות מצרים הראה מ"ר ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו וכמבואר בגמרא (חגיגה) מאי אין עוד מלבדו אפילו כשפים וכו' ובאמת כפי מה שקובע האדם יותר דברי תורה בעצמו כך יכול נמי להכיר ביותר איך שאין עוד שום כח זולת השי"ת אפילו מה שנראה על הגוון שיש לעכו"ם כח הבחירה להוסיף מצדם רע כענין שנאמר אני קצפתי מעט והמה עוזרו לרעה וגו' אמנם זה הגוון בעצמו שנראה שהם מוסיפים מצדם רעה בבחירת דעתם וחפצם הוא באמת ג"כ מהשי"ת ועל זה אמר מ"ר וזרח משעיר למו וגו' היינו שבלבד מה שיחזיר השי"ת לישראל בעד הסבלנות שלהם אלא גם מה שסבלו מהעכו"ם מפאת זה הגוון שהמה עזרו לרעה מדעתם בעד זה יחזיר נמי השי"ת לישראל כל מיני נייחא:
פרק לב
וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וגו'. זריחה הוא הארה יותר גדולה מהופעה כמבואר בזוה"ק (מובא לעיל) והאיר לישראל משעיר בזריחה והוא כמו שביאר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה בספר מי השלוח הק' (פ' נח) אשר כל עוד שנמצא בעולם הקליפה מתאוה צריכין כנגדה בעולם המדה של כעס אף שאין באמת להמדה של כעס שום מקום כלל אכן כל זמן שנמצא עדיין בעולם הקליפה מתאוה צריכין לרוגזא דרבנן וזהו כענין שנאמר ואל זועם בכל יום ואל מבואר בזוה"ק (צו לא) נהורא דחכמתא היינו אור בהיר בלי שום התלבשות וא"כ מה זה שנאמר ואל זועם וגו' שמורה על התלבשות האור אכן כל זמן שנמצא ההיפך צריכין להתלבשות אל זועם בכל יום. ואתה מרבבות קודש בזה מרמז משה רבינו איך שכל לבושי ישראל יש להם מקום בשורש המקור ית' לזה אמר ואתא בלשון תרגום להורות על לבושים לרמז שכל לבושי ישראל שורשם הוא במקום עליון הנקרא חד ולא בחושבן:
פרק לג
וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וגו'. היינו שהיה זורח השי"ת כל מיני עצות לישראל איך שיכניסו אצלם להקדושה כל מיני כחות וכדאיתא בזוה"ק (מובא לעיל) קרא לס"ם שר של עשו ואמר לו תבעי אורייתא דילי אמר מה כתיב בה. א"ל לא תרצח וכו' אמר ח"ו אורייתא דא דילך היא וכו' ואי את יהבה לי כל שלטנו דילי אתעבר דהא שולטנא דילי על קטולא איהו וכו' היינו שאם יקבל את התורה שכתוב בה לא תרצח יתבטל כל קיום הוויתו מן העולם כי כל הקיום שלו הוא על תרבך תחיה א"ל קב"ה הב לי עיטא איך אעביד דיקבלון לה בנוי דיעקב דאת אמר א"ל מאריה דעלמא אצטריך לשחדא לון וכו' והא דילי יהא בקדמיתא אפשוט מיניה נהורא דחפיא עליה ויהב ליה למיהב לון לישראל הה"ד וזרח משעיר למו וכו' היינו שישראל הכניסו אצלם להקדושה מכח השר של עשו שיהיה יתכן אצלם רוגזא דרבנן כי מצד לבבם של ישראל אין יתכן אצלם כלל אפילו רוגזא דרבנן כי לבבם הוא משולל לגמרי מכעס רק ע"י שישראל מקבלים אצלם מעט מהכעס של השר של עשו מזה יתכן שיהיה אצלם רוגזא דרבנן. והשר של עשו סבר שאינו מפסיד כלום בזה שהפריש מכחו לישראל הרוגזא דרבנן מאחר שאין לו שום שייכות לזאת הרוגזא כי הרוגזא דרבנן הוא במשפט לזה היה נדמה לו שזאת הרוגזא הוא ההיפך ממש מעצם הוייתו שהוא רק על חרבך תחיה בלי משפט כלל אבל באמת הטעה א"ע מאוד כי כל קיום הוייתו אינו באמת רק כל זמן שהיה כמוס עדיין בהכעס שלו אותה הנקודה הטובה וכיון דאפשיט מניה זאת הנקודה הטובה ונשאר הכעס שלו משולל ממנה כי מסר אותה לישראל להיות מכונה בשם רוגזא דרבנן אזי לא נשאר בהכעס שלו שום צד טוב רק רציחה בעלמא שעליו נאמר רק רע כל היום אזי נתבטל ממילא כל קיום הוייתו לזה נאמר אצלו וזרח משעיר למו להורות שנטלו ממנו בבחינת זריחה שהוא הארה יותר גדולה מבחינת הופיע כדי שיתבטל כל קיום הוייתו אבל מישמעאל שהוא קליפת תאוה לא קבלו ישראל רק בבחינת הופיע כמו שביארנו לעיל (אות ל) שלא בטלו אותה לגמרי אלא שצריכה לברורין ואחר שיבררו אותה בשלימות אזי יכניסו אותה להקדושה משא"כ מקליפת שעיר אחר שקבלו ממנה ישראל הנקודה שנקראת רוגזא דרבנן שוב לא נשאר בה שום הויה כי הכעס בעצם בלעדי הרוגזא דרבנן הוא רק כדאיתא (סוכה נב) הקב"ה קראו רע וכל היותה הוא רק כל עוד שלא נתברר התאוה וצריכין עדיין לרוגזא דרבנן אבל אחר שיתברר התאוה בעולם אזי לא יהיו צריכין נגדה אפילו רוגזא דרבנן אז יתבטל זאת הקליפה לגמרי כי אין לזאת המדה שהוא על חרבך תחיה שום שייכות עם עומק הלב של ישראל ואין בה אפילו נקודה קטנה שיהיה ראוי להכניס אותה להקדושה. ואתה מרבבות קודש היינו שהופיע השי"ת לישראל כל מיני סייעתות כדי שיהיה בכחם לקבל הכל תחת הקדושה:
פרק לד
וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וגו'. היינו שהיה מסבב השי"ת לישראל כל מיני סייעתות כמבואר בזוה"ק (בלק מובא לעיל) והנה אם הם היו מקבלים את התורה אזי היה מוכרח שיתגלה בתפיסתם ג"כ הכבוד שמים הנמצא באלו שתי המדות לא תרצח ולא תנאף כי מדוע ברא אותם השי"ת אם לא היה נמצא בהם איזה כבוד שמים כי לא ברא הקב"ה שום דבר לבטלה שלא יהיה מזה איזה כבוד שמים ולכן נמי איתא בזוה"ק (יתרו צג:) לא תרצח ולא תנאף וכו' אי לאו דפסקה טעמא לא הוה תקונא לעלמין וכו' אבל במה דפסקה טעמא אסיר ושרי וכו' הרי שיש בזה ג"כ נקודה מכ"ש ואם הם היו מקבלים את התורה היה להם קנין גם בזה הכ"ש אכן כשהם לא רצו לקבל את התורה וביקשו מהשי"ת שיתן אותה לישראל דוקא וממילא הוא השורת הדין שיקבלו ישראל מהם ג"כ הכ"ש הנמצא באלו שתי המדות שרק אצל ישראל פסקה טעמא ויש להם בזה ג"כ כ"ש אבל המה בעצמם נשארו משולל מזה הכבוד שמים הנמצא בהם כי כל הסייעתות שלהם נקבעו בקרב ישראל. והנה משעיר נטלו ישראל בבחינת זריחה שהוא הארה היותר גדולה מהופעה אף שכעם אין לו שום חלק כלל בישראל כדאיתא בגמרא (מגילה) והסרותי שקוציו מפיו זה בית במי' שלהם שאין בזאת שום חלק בהקדושה אכן כאשר נכלל זה הכח בישראל נתחלף ממנו הלבוש לגמרי ונעשה גבי ישראל מזאת המדה רחמנות עצים בגודל חמימות לזה קבלו מהם ישראל זאת המדה בבחינת זריחה משא"כ הלבוש מתאוה שהוא מהר פארן אינו מתחלף ממנו זה הלבוש כלל גם כשנכנס להקדושה רק החילוק הוא שישראל אינם משתמשין באותו הלבוש כי אם במקום שהוא רצון השי"ת לזה היה די שיקבלו רק בהארה קטנה בבחינת הופיע לפי הצורך ואתה מרבבות קודש היינו שהאיר להם השי"ת כל מיני סייעתות: