סוד ישרים· הרב גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין
שביעי של פסח
פרק א
וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם וגו' ואיתא בגמ' (ברכות דף י"ב) להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום וכו' היינו כי לפעמים מאיר בלב אדם בינה שיתבונן היטב שכל תכלית המכוון מהבריאה הוא נעשה אדם ומזה מגיע ללבו גודל בטוחות ורב תקיפות וזה נקרא יום אז צריך האדם לעמוד הענן היינו להכניס א"ע במדת היראה ולהתבונן היטב שע"י פעולותיו יכול ח"ו ליפסק ממנו זאת התקיפות והבטוחות וזהו מדת לילה ביום ולילה. היינו כשמגיע לאדם התרשלות לפעמים ונעלם ממנו התקיפות והבטוחות אזי הוא העצה בעמוד אש היינו שאז צריך האדם לחזק את דעתו ולהבין היטב אשר בגמר תכלית ההסתר אז יהי' בודאי האור בוקע כל המסכים המסתירים ויזריח להאדם כל מיני אורות יקרים זהו מדת יום בלילה ומאי משמע שכן הציב השי"ת רצון שיהי' בזה העולם הסתר ובגמר סוף תכליתו בהלבוש אחרון יהי' מתעורר האור מעומקו ויבקע את כל הלבושים המסתירים ויזריח האור בהתגלות מפורש וזה נקרא בזוה"ק (בכמה דוכתי) יסוד אבא בוקע והענין הוא כמבואר בזוה"ק כתיב ששת ימים עשה ה' ולא כתיב בששת ימים עשה וגו' לרמז על הששה מדות שעשה וגו' כדכתיב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' ומאלו המדות נסתעפו כל מיני התפשטות והגמר מההתחלקות המדות נקרא פה כמו שמצינו בגמ' פה גומר כי כל עוד שהמדה נתעלם בהמחשבה ולא נתרחקה עדיין מהחכמה שם הוא כלול ומיוחד ואינו בגדר התחלקות כלל כי הוא עדיין ביד האדם להתנהג עם המדה כפי הרצון מחכמתו אבל לאחר שיצא מהעלם אל הגילוי ע"י הדיבור שוב אינו עוד בידו של האדם להתפשטה כפי רצונו אלא כמו שנתגלה בהדיבור נמצא שע"י הדיבור נתחלקה המדה מהכלל ויצא לפרט וזהו פה גומר שנגמר ע"י הפה התחלקות המדות כי הפה הוא הלבוש האחרון שנגמר על ידה כל המדות וזהו מלכות שבמלכות ונקרא ים סוף סופא דדרגין ושם יסוד אבא בוקע עד שנתגלה החכמה העליונה הנקראת בזוה"ק ימא דחכמתא לכן כשיצאו ישראל ממצרים הלכו ששה ימים שהם נגד הששה מדות לברר אותם וביום האחרון שהוא שביעי של פסח הגיעו לים סוף שנקרא סופא דדרגין ושם יסוד אבא בוקע ונתגלה האור מעתיקא שישראל עלה במחשבה בהשורש טרם כל העבודות כי הי' אז קטרוג על ישראל כדאיתא בגמ' הללו וכו' והללו וכו' ולזה הי' מראה השי"ת אור מעתיקא כד' בזוה"ק מה תצעק עלי בעתיקא תלי' מילתא בלא שום עבודה ולזה כתב האר"י הק' ז"ל שהזווג הי' פנים באחור כדכתיב לכתך אחרי:
וזהו נמי דכתיב ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל וגו' אשר זאת הוא שלא כדרך כל ארץ כי דרך כל הארץ הוא שהכובש. כובש מה שלפניו נגד עיניו אבל לא מה שאחוריו וכאן הי' להיפך דכתיב ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל נמצא שישראל הי' כובשים אותם מאחוריהם. וזה מורה שהשי"ת הראה אז שישראל נקשרים בשורש רצונו ית' גם בלא דעתם ובלתי עבודתם. וזאת ההתקשרות שיש להשי"ת עם ישראל הי' מברר אז השי"ת נגד כל האומות אשר העכו"ם מוכרחים ג"כ להודות כד' וזה לך האות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה והראה להם מפורש זה ההתקשרות כי לפי דעתם של האומות נקראים ישראל אצלם עמא פזיזא דקדמיתא פמייכו לאודנייכו בקדמיתא איבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו וכו' (שבת פ"ח) וישראל לא השגיחו כלום ואמרו נעשה קודם לנשמע וזה הוא סימן מפורש שישראל נקשרים בשורש רצונו ית' אף בלא דעתם לכן קדמו את הפה שהוא הלבוש אחרון קודם לנשמע בלא דעה מיושבת להתיישב עצמם אם יהי' יכולין לקבל עליהם וזהו משום שישראל נקשרים תמיד בשורש רצונו ית' לזה הוא תמיד בטבע גופם נמי לרדוף אחר כבוד שמים גם בלא דעתם כדכתיב לכתך אחרי ולזה כבשו את מצרים ג"כ מאחריהם:
פרק ב
ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וגו'. בזוה"ק (בשלח נ"א:) בההוא שעתא אשתלים סיהרא מכלא וירתין שבעין ותרין שמהן קדישין בתלת סטרין. סטרא חדא אתלבש בעטרוי דחסד עלאה וכו' סטרא תניינא אתלבשת ברומחי דגבורה וכו' סטרא תליתאי אתלבשת בלבושי ארגוונא דלביש מלכא עלאה קדישא דאקרון תפארת וכו' והוא כליל להאי סטרא ולהאי סטרא. ותנינן מסטרא דחסד שבעין ותרין סהדין. מסטרא דגבורה שבעין ותרין סופרין. מסטרא דתפארת שבעין ותרין גוונין לאתפארא וכו' אתוון קדמאי רשימין כסדרן באורח מישר בגין דכלהו אתוון קדמאי אשתכחו בחסד למהך באורח מישר בסדורא מתתקן. אתוון תנייני רשימין בגלגולא למפרע בגין דכלהו אתוון תנייני משתכחו בגבורה וכו' אתוון תליתאי אינון אתוון רשימין לאחזאה גוונין לאתעטרא במלכא קדישא וכלא בי' מתחברן ומתקשרן והוא אתעטר בעטרוי באורח מישר ורשים להאי סטרא ולהאי סטרא כמלכא דאתעטר בכלא וכו':
ענין שם ע"ב מבואר בזוה"ק (תרומה קל"ב:) דסליק ונחית וסימנך א"ת ב"ש ושם מ"ב מבואר שם דסליק ולא נחית וסימנך א"ל ב"ם והיינו כי אל"ף בי"ת דא"ל ב"ם משני הצדדים עולים למעלה ואין יורדים. ושם ע"ב מצד אחד עולה ומצד אחד יורד כא"ב דא"ת ב"ש שמצד אחד אותיות עולים ומצד השני יורדים למטה להורות שהשם ע"ב נחית להאיר לכל הלבושים מישראל אף השפלים ביותר. וסליק אור מכל המקומות הנמוכים וזהו דסליק ונחית כי אורו הוא בהיר מאד ואין שום מסך המבדיל נגד אורו הגדול ולכן הוא הסדר של השם ע"ב יותר גדול מהסדר של כל השמות וזה מורה על הארת החסד מהרצון העליון ית' עד תפיסת אדם באורח מישר בלי שום מסך המבדיל ולכן כולל הסדר משם ע"ב תלת סטרין כמו שאיתא כאן בזוה"ק שמא דע"ב כלילא ברזא דאבהן ימינא ושמאלא. ואמצעיתי' וכו' ותנינן מסטרא דחסד שבעין ותרין סהדין וכו':
סהדין היינו דבר ברור כי עדות הוא כמבואר בגמ' (ר"ה כ"ב) ראינוהו מאילינו ושבנו לראות מדעתנו ולא ראיניהו אין זה עדות כי עדות צריך שיהי' דבר ברור וזהו ע"ב סהדין כלומר שמנהיר מסטרא דחסד ע"ב סהדין שישראל המה מבוררים היטב בכל הלבושים. אכן צריכין לאותו החסד כלי גבורה לקבל את החסד כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה'.) גדול ה' וגו' שמורה על מדת החסד אומרים אותו דוקא ביום שני שרומז על גבורה משום שאי אפשר להכיר את החסד בלתי כלי גבורה לזה כולל השם ע"ב סטרא דגבורה ג"כ וזהו שאיתא כאן מסטרא דגבורה שבעין ותרין סופרים. וסופרין מורה על גבורה כדאיתא בגמ' למה נקראו סופרין שסופרין כל האותיות שבתורה כי מספר רומז על צמצום שלא יתפשטו הפרטים יותר מהמספר רק שיהי' נגבל ומצמצום כפי מנין המספר ובאמת מפאת זה הצמצום הם כל ההשפעות שבעולם כי אלו השניהם. סהדין וסופרין נסתעפו מהשני מאמרים שהי' בבריאת עולם המאמר הראשון שהי' בגודל התפשטות כמאמרם ז"ל בגמ' (חגיגה י"ב.) בשעה שאמר הקב"ה והי' העולם הי' העולם מתפשט והולך כשתי פקיעות של שתי עד שגער הקב"ה בעולמו ואמר די וכו' היינו כי מגודל התפשטות של המאמר הראשון הי' מגיע להבריאה התבטלות לזה אמר הקב"ה די ומזה המאמר השני די הוא כל הקיום מהויות עולם וכל התרבות טובות וכל הולדות ישועות הוא מזה הצמצום של המאמר די כדכתיב אני אל שדי פרה ורבה וכל הברכות יקרות קבעו חכמז"ל דוקא בברכת אתה גבור כי כאשר נגבל החסד לבל יתפשט למקומות זרים כענין הכתיב ונפלינו אני ועמך וגו' וכמו שביארו ז"ל שלא תשכון שכינה רק על ישראל ממילא נמשך החסד בשביל ישר וכמאמרם ז"ל בגמ' (תענית ב'.) למה נקרא שמם גבורות גשמים מפני שיורדין בגבורה היינו מפני שיורדין ע"י גבורה וצמצום ממילא לא נתפזר לחוץ אפילו טפה אחת ולזה סדרו נמי בזאת הברכה תחיית המתים כמאמרם ז"ל בגמ' (ברכות ל"ג.) מפני ששקולה כתחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים כי זה הברכה הוא נגד יצחק אבינו וכל כלי הגבורה המה רק מצדו לזה יכול להיות מצדו ת"ה ג"כ כי תחיית המתים הוא רק למי שמצמצם עצמו ע"י כלי גבורה כמאמרם ז"ל בגמ' (תענית ו'.) מטר לכל. תחיית המתים רק לצדיקים כי ת"ה הוא רק מצד יצחק אבינו וזהו מסטרא דגבורה ע"ב סופרין וכו':
מסטרא דתפארת שבעין ותרין גוונין לאתפארא וכו' וזהו נגד יעקב אבינו שהוא כליל משני המדות הנקרא תפארת ועל זה איתא כאן אתוון תליתאי אינון אתוון רשימין לאחזאה גוונין לאתעטרא במלכא קדישא. וכלא בי' מתחברן ומתקשרן והוא אתעטר בעטרוי באורח מישר ורשים להאי סטרא ולהאי סטרא כמלכא דאתעטר בכלא וכו' ואי תימא הני אתוון תליתאי מ"ט לאו אינון כתיבין מנהון באורח מישר כסדרן ומנהון למפרע לישרא להאי סטרא ולהאי סטרא דהא תנינן אתה כוננת משרים וכו' דא יעקב וכו' היינו כיון שיעקב אבינו כליל מחסד וגבורה הי' צריך להיות מצדו חצי סדר באורח מישר וחצי הסדר למפרע לכן מסיק הזוה"ק למלכא דאיהו שלים מכלא מה אורחי דההוא מלכא אנפוי נהירין כשמשא תדיר בגין דאיהו שלים וכו' מאן דאיהו טפשא חמוי אנפוי דמלכא נהירין וחייכין ולא אסתמר מני' מאן דאיהו חכימא אע"ג דחמו אנפא דמלכא נהירין אמר מלכא ודאי שלים הוא וכו' אנא חמו דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסי' אע"ג דלא אתחזי וכו' הני תרי גוונין בי' אתכלילן וכו' ואע"ג דאינון אחידן להאי סטרא ולהאי סטרא כסדרן כתובין וכו' היינו כיון שגבי יעקב אבינו נכללו שני המדות עי"ז הוא מכיר היטב דמלכא שלים הוא ממילא אין עוד מהצורך שיהי' בהסדר שלו אתוון למפרע כי אחר שנתברר החסד ע"י כלי הגבורה שוב יכולין שפיר לקבל את החסד בלי שום צמצום רק באורח מישר:
פרק ג
להבין זה המאמר הק' ביותר ביאור. הנה בזה המאמר הק' מבאר הזוה"ק שפתח אז השי"ת את אור החסד מהמקור עליון כמו שהוא מאיר בבהירות עצום ממש טרם בואו בהתלבשות ההבנה מתפיסת הבריאה בעוד שלא נודע בו שום טעם ודעת כלל. כי אחר שבא אור החסד בהתלבשות התפיסה אזי יש בו שפיר טעם בהבנת דעת הבריאה כענין שמצינו בכתוב על כן משכתיך חסד פירוש שהכתיב מגלה טעם כדי שהבריאה תבינה בתפיסתה מדוע נמשך אצלה זה החסד. אבל החסד שפתח השי"ת בעת יציאת מצרים הי' משולל לגמרי מכל ההתלבשות כי הי' רק כדכתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה ועל אור חסד בהיר כזה רומז השם ע"ב דסליק ונחית המובא בזוה"ק (תרומה קל"ב:) וזהו שאיתא כאן בזוה"ק מסטרא דחסד ע"ב סהדין היינו כי עדות הוא דבר ברור בלי שום מסך המבדיל כמבואר בגמ' (ר"ה כ"ב.) ראינהו במים ראינהו בעששית ראינהו בעבים אין מעידין עליו כי כיון שלא הי' רואים דבר ברור כי אם ע"י מסך המבדיל אין זה עדות ואיתא נמי שם ראינוהו מאלינו ושבנו לראות מדעתנו ולא ראינוהו אין מעידין עליו וכו' הרי שענין עדות הוא רק באופן שיהי' דבר ברור בתפיסת דעתו של אדם בלי שום העלם ומסך המבדיל וזהו שכתב הזוה"ק מסטרא דחסד שבעין ותרין סהדין כלומר שזה החסד שפתח אז השי"ת מהמקור עלאה הי' ברור מראשית המשכתו מהמקור עליון עד סוף תכלית תפיסת ישראל בלי שום העלם והתלבשות מסך המבדיל כלל ועל זה נאמר ויסע מלאך אלהים ההולך לפני מחנה ישראל היינו שהי' רואים את האור בתפיסתם ממש כדכתיב באורך נראה אור וילך מאחריהם היינו שהאיר להם השי"ת שהם מקושרים בעומק רצונו גם מאחוריהם כלומר גם בלא דעתם:
מסטרא דגבורה ע"ב סופרין וזה מורה על כלי קיבול כי ענין מספר נסתעף רק מסבת התחלקות שע"י התחלקות יכולין להכיר אור אחדותו ית' כי כל ענין התחלקות שחילק את מעשיו הציב השי"ת רק למען שיהי' הכרה באור אחדותו ית' כדאיתא בזוה"ק (ויקהל ר"ד) מאי שבת ש"בת היינו כי ש' רומז על תלת קוין שבהם נכלל כל מיני התפשטות מזה ההתחלקות שחילק את מעשיו ומלך עליהם וכשמגיע שבת אז חוזרים ונכללים בשורש אחדותו ית' וזאת האחדות נקרא בזוה"ק בת עין בת יחידה ואם לא הי' התחלקות מששת ימי המעשה לא הי' יתכן כלל הכרה בשורש אחדותו ית' נמצא שעיקר הכרה באחדותו ית' בא רק ע"י התחלקות ההפכים והכרה כזו נקרא סופרין כענין מאמרם ז"ל (קדושין ל.) למה נקראו סופרין שהי' סופרין כל האותיות שבתורה ועיקר הקנין בכל הדברים משיג האדם רק ע"י המספר כמו שמצינו בגמ' (חולין ק"ה:) כל מילי דצייר וחתום וכייל ומני לית לן רשותא למשקל מיני' עד דמשכחינון מידי דהפקרא וכו' הרי שעל ידי המספר משיג האדם קנין שיהי' שלו לבלתי יהי' עוד הפקר והוא יען שכל עוד שלא נחלק הדבר בהתחלקות המספר אין לו להאדם עדיין שום הכרה בו ומהיכן יהי' לו קנין בזה אבל אחר שנתפס הדבר תחת מניני המספר למנות התחלקות הפרטים הנמצאים בו אזי מפאת ההפסקות והחללים שביניהם אשר מסיבתם מכיר אדם היטב כמו שאין לו בהחללים כלום כך אין לו מצדו אף בחלקי הפרטים כלום וממילא משיג אדם נמי הכרה שיש אחד המושל גם בזה המקום הנדמה להאדם להפסק וחלל שאין מצדו שום הפסק וחלל כלל כי באמת זה ההפסק הנדמה להאדם שיש פירוד בין א' לב' ובין ב' לג' וכדומה זה הוא רק מסבת קטנות תפיסתו הנמוכה אבל מצד שורש אחדותו ית' אין באמת ביניהם שום הפסק וחלל כלל נמצא שעיקר הכרת אדם באור אחדותו ית' בא מסבת הפסקות בהתחלקות פרטי מספרו וזאת ההכרה הוא עיקר הכלי קיבול להשיג הקנין שיהי' משומר היטב אצלו ולא יהי' עוד הפקר וככה מנהיג השי"ת גם בצבא מעלה כדאיתא בזוה"ק (פנחס רט"ו:) כל שם וכינוי סהיד עליו אל סהיד עליו דאית לי' יכולת על כל אל וכו' אוף הכי כל שם דכל ספירה ומלאך אית לכל חד שם ידוע וכו' ושם (דף רנ"ז) אדני קא סהיד עלי' וכו' דינא בהיפך אתוון אדני ובג"ד אמרו דינא דמלכותא דינא שם אל סהיד על מארי דכלא דלית יכולת וכו' הה"ד כלא חשיבין וגו' ובהיפך אתוון אל וכו' מבאר בזה הזוה"ק שכל דרגא הוא הכח שלה רק כפי מה שמכירה בעוצם בהירות דלית לי' מגרמי' כלום בלעדי כחו ית' כך יש לה באמת כל הכח וכפי הדרגא שמכירה. שם נעשית לבוש וכלי פעולה לכחו ית' שיהי' נפעל על ידה רצונו ית' וזה שאיתא בזוה"ק (ויקרא ה') גדול ה' ומהולל מאד וגו' מלכא בלא מלכתא לאו מלכא ולא גדול אקרי וע"ד תושבחתא דא בשני וכו' היינו כי גדול מורה על מדת החסד ואומרים זאת ביום שני שמרמז על מדת הגבורה ולא ביום ראשון שמרמז נמי על חסד כי מלכא בלא מלכתא וכו' היינו כי עיקר הכלי קיבול לקבל החסד הוא רק ע"י הכרה הבא מסבת התחלקות וזה הי' ביום שני שחילק את מעשיו ומלך עליהם:
מסטרא דתפארת ע"ב גוונין לאתפארא וכו' ואי"ת הני אתוון תליתאי מ"ט לאו אינון כתיבין מנהון באורח מישר כסדרן ומנהון למפרע לישרא להאי סטרא ולהאי סטרא דהא תנינן אתה כוננת מישרים וכו' מישרים לתרי סטרי וכו' דא קב"ה ר' יצחק אמר דא יעקב וכלא חד אלא למלכא דאיהו שלים וכו' אינון חכימין זכאין אמרין מלכא שלים הוא אע"ג דאנפוי אתחזיין נהירין דינא אתכסי' בגווי' בגיני כך בעא לאסתמרא מני' וכו' היינו מאחר שזה המדה של תפארת הוא מדת יעקב אבינו הכולל משני המדות חסד וגבורה הי' צריך שיהי' מצדו הסדר ישר והפוך ומדוע הוא הסדר של תפארת כלא באורח מישר על זה מבאר הזוה"ק אלא למלכא דאיהו שלים מכלא וכו' היינו כי יעקב אבינו פעל בעבודתו שיהי' גבי ישראל בקביעות זאת ההכרה דמלכא שלים הוא וכו' למען שיהי' בכחם לקבל אור חסדו באורח מישר כי אף שיתמשך אצלם אור חסדו ית' באור ישר יהי' נמי ישראל מכירין שפיר כי ממך הכל וגו' ומזאת ההכרה בעצמה יתמשך לישראל כל מיני חיזוק לקיום הוויתם ולכן כאשר האיר השי"ת לישראל השם ע"ב המונח בתהום דסליק ונחית הי' בכח ישראל לילך בתהום ולהכיר גם שם כי ממך הכל וגו' אבל לאומות נמשך מזאת ההכרה בעצמה כל מיני התבטלות כי כשהאיר זה השם התחילו האומות ג"כ להכיר כי ממך הכל וגו' אזי נחתי לתהום ולא סלקי כי נתבטלו לגמרי:
פרק ד
ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה וגו'. ומבואר בזוה"ק (בשלח מ"ח.) ת"ח בסטרא דגבורה מתערי מיא בעלמא ונפקי מיא והשתא בעי קב"ה לנגבא מיא. אמאי ונטה את ידך דאיהו שמאלא. אלא הרם את מטך לנגבא מיא ונטה את ידך לאתבא מיא לאתערא סטרא דגבורה ולאתבא מיא על מצרים ובגין כך תרין מלין הכא דכתיב הרם את מטך ונטה את ידך על הים וכו':
ביאור הענין כי זה הסדר שמנהיג בו השי"ת את עולמו מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין בלי שום בחירת אדם כלל אותו הסדר הוא באמת למעלה הרבה מתפיסת הבריאה אכן בסדר הנהגה שהציב השי"ת בהתגלות התפיסה בו יש בחירה לאדם אמנם איך מתאחדין אלו שני הסדרים ביחד כי לפי הנראה המה שני הפכים בנושא אחד. ובאמת מתאחדין אלו שני הסדרים בחיבור גמור ועל אותו החיבור רומזין הדברים שנבראו בין השמשות כי ענין בין השמשות מבואר בזוה"ק (וירא ק"כ:) הא תנינן הוא איל דאתברו בין השמשות וכו' כמה דכל אינון מלין דהוו בין השמשות אתמנא חילא לאזדמנא ההוא מלה בשעתא דאצטריך לי' הכי נמי הא איל דאתקרב תחות יצחק וכו' וזהו נמי כמאמרם ז"ל בש"ס בין השמשות אי אפשר לעמוד בו וכו' רמזו ז"ל בזה שמאמרו ית' אינו מצומצם בגבול תפיסת אדם אלא שדבריו חיים וקיימים תמיד וכפי שעתא דאצטרך אתמנא חילא לאזדמנא ההוא מלה וכו' היינו שהפירוש ממאמרו ית' מנהיר תמיד כפי הזמן דאצטרך וכפי תמורות והתחלפות הזמנים כך מתחלף הפירוש במאמרו ית' ואינם סותרין כל הפרושים אהדדי וכולם דברי אלהים חיים כי דבריו חיים וקיימים ומתאחד בהם שפיר גם שני הפכים בנושא אחד כמו המאמר והעלהו לעולה שהי' הפירוש קודם העקידה. שחטהו ואחר שעלה על המזבח נעשה הפירוש אסקי' אחתי' ואלו שני הפרושים אינם סותרין כלל זה את זה כמבואר במקומו וכן המטה שנאמר עליו הרם את מטך אתברי בין השמשות ורומז נמי על התאחדות החיבור מאלו שני הסדרים הנראין לשני הפכים בנושא אחד כי על הים פתח השי"ת הסדר כמו שהוא מצדו ית' כמבואר (שם דף נ"ב) מה תצעק אלי שכינתא באבהתא נטלא. בעתיקא תלי' מלתא ובאותו הסדר אין שייך כלל לומר על שינוי הטבע שהוא נס ופלא מאחר שבהארת זה הסדר ניכר מפורש לעיני כל איך שהשי"ת שופע חיים להבריאה בכל רגע ורגע שאם נפסק ח"ו השפעת החיים אפילו רגע אחת הי' נתבטל ח"ו כל קיום הויית הבריאה ואם כן איך שייך לומר על איזה שינוי שהוא נס ופלא כיון שרואים פלא כזאת בכל רגע ורגע וכמו שהי' גבי אדם הראשון מיד ביום הראשון כשנברא וכי הי' יכול אז לסבור בדעתו על דבר חדש שהי' רואה שהוא נס ופלא מאחר שהכל הי' חדש אצלו וכל מה שראו עיניו הי' לגבי' נס ופלא כשראה את הים הולך וסוער הי' לפלא אצלו. אולם אחר שהורגל כך ומהרגל נעשה טבע עד שנדמה שהטבע מחייב כך שהים ילך תמיד ואח"כ אם יראה שעמד הים מזעפו ונהפך ליבשה אזי לנס ופלא יחשב כי נשתנה הטבע. אכן כאשר פתח השי"ת בתפיסת ישראל מהסדר אמתי כמו שהוא באמת אצלו ית' שוב הכירו ישראל שפיר בתפיסתם ממש כמו אדם הראשון מיד כשנברא אשר מי שיאמר להים שילך יאמר להים שלא ילך וזהו שאמרו ז"ל וישב הים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו הראשון ולפי הנראה כיון שהי' התנאי כך עוד במעשה בראשית א"כ הי' כך הסדר מהבריאה שיבקע הים ואיזה נס הי' בזה אמנם עיקר הנס הי' זה שנפתח בהבנת תפיסת ישראל הסדר מעתיקא שיבינו הכל בתפיסתם הנמוכה ממש כמו שהוא באמת הסדר מצד השי"ת עד שהי' מכירין שהסדר מעתיקא והסדר מזעיר אנפין הוא כלא חד ומזאת ההכרה בעצמה נעשה רחמי לישראל ודינא למצרים כמבואר בזוה"ק (בא ל"ז) דהוא כתרא דאתקרי זאת דכלילא מא"ת וא"ת ושלטא בפלגות לילה בתרין סטרין ברחמי ודינא רחמי לישראל ודינא לעמין וכו' ופלגות לילה רומז על הנקודה היקרה הנמצא בישראל שנקרא אמונה היינו כי מצד גודל האמונה שיש גבי ישראל בקביעות יכול שפיר להתאחד מצדם הסדר הנקרא עתיקא עם הסדר שהציב השי"ת בתפיסת הבריאה הנקרא זעיר אנפין כי ע"י אמונה נתאחדו באמת שני הפכים בנושא אחד ג"כ בחיבור גמור וכמאמרם ז"ל בשכר אמונה זכו לומר שירה ושירה רומז על הסתכלות בהסדר כמו שהוא ממש מצד השי"ת באורח ישר ומאותו הסדר בעצמו שנתעורר רחמי לישראל נתעורר דינא לעכו"ם כי אין אמונה בם שיתאחדו על ידה שני הפכים בנושא אחד וזהו כוונת הזוה"ק כאן. הרם את מטך לנגבא מיא היינו כיון שיש בישראל אמונה לזה יכולין המה שפיר לעבור בתוך הים ביבשה כי יש להם חיבור לסדר עתיקא כמו שמרמז המטה שנברא בין השמשות שאין שום הרגל טבע כלל וכמאמרם ז"ל כל דבריו של הקב"ה אינו אלא על התנאי ונטה את ידך לאתבא מי' לאתערא סטרא דגבורה לאתבא מיא על מצרים וכו' כי למצרים אין שום חיבור לאותו הסדר הנקרא עתיקא וכפי הסדר שבהתגלות תפיסתם הנמוכה בלתי אמונה אין יתכן כלל לעבור דרך ים ביבשה. ויען שפתח השי"ת על הים את הסדר כמו שהוא בהשורש לזה הי' נצרך הים אח"כ למאמר מיוחד שישובו המים מה שלא מצינו כן גבי הירדן שבקע יהושע שנאמר שם ויהי כעלות וגו' נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם וילכו כתמול שלשום וגו' בלי שום מאמר מחדש שישובו המים והוא כי גבי הירדן לא נפתח הסדר מהשורש וכענין שמצינו בגמ' (חולין ז'.) רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבוים פגע בגינאי נהרא א"ל גינאי חולק לי מימך ואעבור בך א"ל וכו' אתה ספק עושה ואני ודאי עושה א"ל אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם היינו שאמר לו רפב"י אם תתן מקום לשעתי שאעבור בך לא תפסיד כלום כי לאחר שעה תלך כדרכך מקדם אבל אם לא תתן מקום לשעתי חזי אהי' מוכרח להראות לך את מקומי מהשורש העליון ושם בהשורש העליון הוא הספק שלי הרבה יותר יקר במעלה מהודאי שלך כי בהשורש הוא זאת עיקר המכוון מהבריאה שיהי' אילנא דספיקא והאדם יהי' עובד בזה הספק דוקא לכן אם אפתח לך מהשורש אזי תתבטל לגמרי ולא יעבור בך מים לעולם ולזה בהים שנפתח באמת מהשורש הי' נצרך אח"כ למאמר מחדש שישובו המים:
פרק ה
ולהבין זאת ביותר ביאור מדוע אצל הירדן מצינו תכף כשנתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם וילכו כתמול שלשום. וכאן בים סוף הי' צריך להיות מאמר מיוחד כמבואר כאן ונטה ידך לאתבא מיא וכו':
אכן הענין הוא כי כל הארת הנסים בוקעים עד הלבוש האחרון. אולם כשבקיעת הנס בהלבוש הוא שני הפכים בנושא אחד כמו כאן בים סוף שהי' רחמי לישראל ודינא למצרים על זה איתא בזוה"ק (וירא קי"ג.) ודא הוא דקשיא קמי' קב"ה דכד עביד דינא וניסא כחדא וכו' לכן נאמר כאן הרם את מטך וכמו שמבאר הזוה"ק הרם את מטך לנגבא מיא היינו שהי' צריך להרים תפיסת ישראל למעלה מכל התחלקות ולהאיר להם משורש אחדותו ית' שכל החסד מהתחלת הבריאה שעליו נאמר זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה זה הי' רק בשביל ישראל וממילא לא הי' עוד בהבנת תפיסת ישראל שום הופכיים כי כל עניני הופכיים הנמצאים בזה העולם נמשך רק מזה שחילק את מעשיו ומלך עליהם ועל זה ההתחלקות איתא בזוה"ק (בא ל"ז.) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ א"ת דא ימינא דקב"ה וא"ת דא שמאלא אוליפנא דסטא קב"ה ימינא וברא ית שמיא וסטא שמאלא וברא ית ארעא היינו כי מפאת עוצם הבהירות הנקרא ימינא לא הי' יתכן בריאת הארץ ולכן סטא שמאלא וברא ית ארעא ועל ארעא כתיב יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה וזה הוא השורש מכל ההתחלקות לכן נאמר כאן הרם את מטך לנגבא מיא היינו שירים את תפיסת ישראל למעלה מיבשת המים כלומר שיעלה את ישראל לשורשם למעלה מכל ההתחלקות ועל אותה העלי' משבח אותם הכתוב ויאמינו בה' היינו שנתעלו ישראל לעצמית שורש העליון ית' וממילא מאחר שנתעלו לשורשם ושם הוא אחדות אמתי בלי שום הפכים כלל והכירו היטב מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק וזהו כוונת הזוה"ק (שם דף נ"ב) מה תצעק אלי וגו' שכינתא באבהתא נטלא וכו' ונטלא היינו נוסע. וענין נסיעה רומז על שלימות הזווג כי בשעת החני' הי' מחיצות וגבולים ובעת המסעות נתבטלו המחיצות ונתערבו הגבולים כדאיתא בגמ' (מנחות נ"ה.) הגלילו הפרוכת התרו זבים ומצורעים ליכנס למחנה וכו' ונתערבו ונזדווגו ביחד כדאיתא בזוה"ק (וישלח קע"ג) דכד אתנהרא כדין כאמה בתה וכו' היינו כי בשעת הזווג בוקע האור עד הלבוש האחרון וזהו שכינתא באבהתא נטלא היינו שהאיר בהם האור מהשורש עד הלבוש האחרון ממילא לא הי' עוד מצד ישראל שני הפכים בנושא אחד ושפיר הי' יתכן רחמי ודינא כחדא רחמי לישראל ודינא למצרים וע"י שנבקע הים מהשורש הי' צריכין מאמר מחדש לאתבא מיא וזהו כוונת הזוה"ק ונטה את ידך לאתבא מיא על מנרים ובגין כך תרין מלין הכא דכתיב הרם את מטך ונטה את ידך על הים וכו' היינו שהי' צריכין מחדש מאמר להווית הים כמו שהי' צריכין להזכיר תנאי הראשון לקיום הויית הים כדכתיב וישב הים לאיתנו לתנאי הראשון כי בלתי קיום התנאי הי' המעשה בטל ולא הי' נשאר בהים שום הוי' כי רק זה התנאי הי' מקיים המעשה וכשנתקיים תנאי הראשון המעשה קיים וזהו לאיתנו לתנאי הראשון אשר מבלעדו אין כאן מעשה כלל. משא"כ גבי הירדן שלא הי' אצלו שני הפכים בנושא אחד לזה לא הי' צריכין לפתוח שם מהשורש וכל ענין בקיעת הירדן הי' כענין שאמר רפב"י (חולין ז') לגינאי נהרא פליג לי מימך וכו' ואם לאו גוזרני עליך שלא יעבור בך מים לעולם. ולכאורה שפיר השיב הגינאי נהרא לרפב"י אני ודאי עושה ואתה ספק וכו' ואין ספק מוצא מידי ודאי אמנם תשובת רפב"י הי' כיון שהספק שלי הוא מהשורש כי כן הציב הרצון ית' לעבוד אותו מתוך הספק א"כ יש מקום לעבודת הספק שלי בשורש הרצון ית' הרי שהספק שלי הוא למעלה הרבה מהודאי שלך כי אתה אין לך שום מקום בעבודת הספק כי אם בעבודת ודאי ואני יש לי מקום בהשורש אפילו בעבודת הספק לכן כאשר אבטל אותך מפאת השורש שלי שאין לך בו שום מקום אזי לא יעבור בך מים לעולם ופלג לו מימיו וכן הי' בקיעת הירדן שלא מן השורש לכן תכף כשנתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם וילכו כתמול שלשום:
פרק ו
דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירות בין מגדל ובין הים לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים (שמות י״ד:ב׳). בזה הראה השי"ת הבירור שבין ישראל למצרים כי מזה נראה מפורש שמעמקי הלב של ישראל נמשכין תמיד אחר רצונו ית' אף שלא מדעת. כי ביציאת ישראל ממצרים היה אז הבירור שלהם רק בבחי' נקודות הכסף יען שלא היה מצדם שום הכנה ורק מצד שהשי"ת בחר בהם בשורש. וישועה כזו שאדם מצדו משולל כלי לקבלה ורק שמצד השי"ת נבנה באדם אף כלי הקבלה זה נקרא שהוא מסטרא דנוקבא ומתעורר ע"ז תמיד קטרוג. וזה רומז פתיחת הזה"ק (בשלח מ"ד.) ויהי בשלח פרעה ר"ש פתח תפלה לחבקוק הנביא וכו' היינו שהישועה מיציאת מצרים מתייחס לענינא דחבקוק וכדאי' (שם:) ומאתר דנוקבא אתקשר ומאן דאתקשר בנוקבא מיתה אזדמנת קמיה מנא לן דלה אתייהיב דכתיב את חובקת בן מאן דאתי מסטרא דנוקבא מותא אקדים לרגלוי וכו' ודא הוא חבקוק נבואה. ולזה מתייחס ענין זו הישועה שהשי"ת אמר למשה (שמות ג׳:י״ב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. וע"ז מתעורר קטרוג אחר שכעת אין גם לישראל מצדם שום כלי ורק שהשי"ת בונה בהם הכלי א"כ מדוע בחר השי"ת רק בישראל מכל העמים מה יתרון להם הלא כן יוכל השי"ת לבחור באומה אחרת ולהכין להם כלים ואורות ולזה נקרא זו הישועה נקודות הכסף. אכן אצל הים שם נקרא תורי זהב (שיר א') כי בזה נתבררו ישראל מצדם ג"כ ע"י שנמשכו אחר השי"ת למדבר שבאמת הם נמשכין תמיד אחר רצון השי"ת מה שאין זה הכח בשום אומה וכמו שהכתוב משבח את ישראל בזה (ירמיהו ב׳:ב׳) כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. וזה שנאמר ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי פלשתים הם כמו שערות האדם שהם מותרות כדאי' בלקוטי תורה להאר"י ז"ל (בשלח) ולנגדם צריכים לברר אף את הלבושים ויען שאז לא היו ישראל מבוררים עוד בלבושים לכן ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף שבזו הנסיעה נתבררו ישראל שבעומק לבם הם נמשכין תמיד אחר רצון השי"ת כי ים סוף נקרא בזה"ק (בשלח נ'.) סופא דדרגין שרומז על גודל טרדה כדאיתא (תמיד לב.) כל נחותי ימא לא מיתבא דעתיהון עד דסלקין ליבשתא. ובתנחומא (שלהי ויקרא ובפדר"א פרק ו') על השמים כבודו ואם על הארץ שם כבודו וכו' הרני בורח לים שאין נאמר שם כבודו היינו מסבת הטרדה שנמצא בים ובמדבר נדמה שאין שם כבודו וישראל נתבררו בזה שמצדם מכירים אף שם כבודו. וזה הבירור היה בזה שנאמר וישבו ויחנו לפני פי החירות בין מגדל ובין הים לפני בעל צפון וכדאי' במדרש אבכיר והובא בילקוט שמעוני (בשלח רמז ר"ל) שכל כסף וזהב שכנס יוסף היה נתון בבעל צפון וכשחזרו נטלוהו שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף. היינו שהניח שם בגניזו קדושה שתזריח אף שלא מדעת וכוונתו בזה היה שלא ידעך ח"ו נר ישראל אף בהסתר הגלות. אכן מהסתעפות אלו המטמוניות נסתעף שנמולו אף המצרים ע"י יוסף שעי"ז היה בהם קצת שקר החן ובזה היה רוצים להתגבר על ישראל וביותר על הצדיקים שבישראל באמרם שאחר שבטח לא ימנע השי"ת מלהשפיע הטוב לישראל ובזה שהם ישלטו על ישראל יכרח שהשפעתו ית' ישפע דרך עליהם. וכדאיתא בזה"ק (אמור צ'.) טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהו נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה וכו'. וזאת הראה השי"ת בזה שהסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף שישראל אף בגודל טרדתם המה דבוקים בשורש רצון השי"ת להמשך אחריו אף בלא דעת ונתבררו בזה שהם כלי להשראת אורו ית' וכמ"ש בזה"ק (תרומה קכ"ח:) מנא ידעינן דהא קב"ה אתערי ביה ושוי מדוריה ביה כד חמינן דרעותא דההוא ב"נ למרדף ולאשתדלא אבתריה דקב"ה בלביה ובנפשיה וברעותיה ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא אבל בעכו"ם נאמר (יחזקאל כ״ג:כ׳) וזרמת סוסים זרמתם:
פרק ז
ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר וגו'. (שמות י״ד:ג׳) בזה האיר השי"ת שפרעה עצמו העיד על ישראל שהם מבררים עצמם מצדם. כי מהאמונה שהאמינו תחלה כדכתיב (שם ד') ויאמן העם לא היה מוכח עוד שהם מבוררים בזה כי כן הוא בטבע דרך ארץ לבלתי יהיה אדם כפוי טובה ומדוע לא היה להם להאמין שיגאל אותם השי"ת. ועוד זאת שלא היה מבורר עד כמה גדלה אמונה זו בעומק לבבם וכמו שמצינו שאח"ז נאמר (שם ו') ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. אכן כאן נתברר מפורש עי"ז שחזרו להתקרב אל המצרים שבאמת הם נמשכין בשלימות אחר רצון השי"ת וזה ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר היינו שפרעה אמר אף שאמת הוא שישראל מבררים א"ע מצדם אך מה תועלת להם בזה אחר שכל בירורי האדם לא יספיקו די בירור אם לא יגמור השי"ת בעדו א"כ הלא בכחו ית' לברר את האדם אף בלי שום בירור מצדו ואין שום צורך שהאדם יתחיל לברר מצדו וע"ז אמר שישראל נבכים בארץ. אכן באמת נתבררו ישראל בזה שנמשכו בכל כחם ללכת אחריו ית' שהם עיקר הכלי להשראת אורו ית':
פרק ח
ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר וגו'. (שמות י״ד:ג׳) בזה נתברר כענין שנאמר (תהילים קל״ו:ד׳) לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו שבזה האיר השי"ת החילוק שבין ישראל לעכו"ם שעבודת ישראל הוא רק ברצון תמיד ובעכו"ם הוא זרמת סוסים זרמתם. כי כוונת פרעה בזה שעיקר מקום העכו"ם הוא בחי' מדבר כענין שאיתא בזה"ק (תצוה קפ"ד.) ואפיק לון קב"ה למיהך במדברא תקיפא דאיהו אתר ושלטנו דס"ם חייבא דאיהו דיליה ממש. ובכח זה יצא פרעה להלחם בישראל וכדאיתא בזה"ק (בשלח מ"ו:) ושלישים על כלו כלא בחכמתא לקבל דרגין עלאין תרין וחד. היינו שהציב לעצמו גוון כמו בקדושה תרין וחד כקוף בתר בני נשא וזה שנאמר בו ויסר את אופן מרכבותיו ופתיחת הזה"ק ע"ז (בשלח מ"ח:) ר"ש פתח וארא החיות והנה אופן אחד בארץ וכו'. והענין בזה שהשי"ת האיר שבדרגא אחרונה ניכר ביותר החילוק וההבדל שבין ישראל לעכו"ם וכדאיתא (שם נ':) ים סוף סופא דדרגין שם נתברר שפעולת המצרים הוא רק גוון ולישראל יש להם קדושה בקביעות אף בכלי הגוף וזה שבישראל נאמר ויסב אלהים את העם דרך המדבר "ים סוף" ובמצרים נאמר טבעו "בים סוף":
פרק ט
ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה'. (שמות י״ד:י״ג) בזה"ק (בשלח מ"ז.) אמר ר"ש זכאה חולקיהון דישראל דהא רעיה כמשה אזיל בגווייהו וכו'. היינו שיש כמה וכמה לבושים מאורו ית' עד תפיסת אדם ואף שמצד השי"ת אין שום חילוק מקרוב לרחוק ואין שום מקום פנוי מאורו ית'. אכן מצד תפיסה הנמוכה מצד האדם שאין בכחו לקבל אור אם לא ע"י התלבשות לכן מצדו נדמה לו שהאור רחוק ממנו יען שאינו מכיר את האור בעוצם הבהירות כפי שמאיר בשורשו. אכן משרע"ה היה יכול להראות לישראל האור בעצם הבהירות כפי שהוא בשורש כי הוא הממוצע בין השי"ת לישראל כדכתיב (דברים ה׳:ה׳) אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה'. וזה שאמר משרע"ה לישראל אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' שהאיר לעיניהם מפורש הכריתת ברית שהיה להשי"ת עם האבות בלי שום לבוש:
פרק י
ה' ילחם לכם ואתם תחרישון (שמות י"ד). בזה"ק (בשלח מ"ז.) רבי אבא פתח אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג וכו' וקראת דיזמין ליה וכו' לקדש ה' מכובד דא יום כפורים תרי דאינון חד וכו' וכבדתו מעשות דרכיך כמה דאוקמינא וכו' ממצוא חפצך ודבר דבר וכו'. וקראת דיזמין ליה ואף שאמרו (פסחים ק"ה.) לא צריכיתו שבתא קבעה נפשה. היינו בלי שום הזמנה מצד האדם. אכן הזה"ק מבאר בזה ענין הכתוב אם תשיב משבת רגלך שזה מורה על פעולה הלא כל עניני שבת הם רק בשביתה. לזה אומר וקראת דיזמין ליה להורות בזה שבזה עצמו שאדם שובת בשבת מהרגל שלו נחשב שמקיים מצות שבת בקום ועשה וזה אם תשיב משבת רגלך שהרגל מעצמו ישוב לאחוריו בהגיעו לקצה התחום שלא יצעוד הלאה שהאדם יזמין כל הסדר לקבוע באברי הגוף כי כפי הסכם אברי הגוף כן נמשך אחריהם ההרגל ומזהיר הכתוב שבשבת לא ימצא באדם דבר הרגל שלא יוכל לזוז ממנו וכן במה שכבר הורגל לא ידמה בנפשו שלא יוכל להוושע מזה הרגילות ולכן שביתתו מההרגל שלו נחשבה לפעולה. לקדוש ה' מכובד דא יום כפורים תרי דאינון חד וכו' היינו כי ביה"כ יש גם עינוי הגוף שזה רומז על שביתה עוד יותר מהרגל הגוף וזה תרי דאינון חד וזה הוא שלא נאמר אזהרה במצות עינוי וכדאיתא בש"ס (יומא פ"א.) מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר וכו' כי באמת הוא שבזה שאדם מתגבר ועוזב הרגל הגוף ומענה א"ע נחשב שמקיים מצות עינוי בפועל בקום ועשה. וכבדתו מעשות דרכיך כמה דאוקימנא וכו' היינו אחר שבשבת יש כח באדם לעמוד קרוב לשורש האור שהוא הכלל א"כ למה ישפיל א"ע לפרטים נמוכים וזה שאומר (שם:) מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא. ממצוא חפצך ודבר דבר והא אתמר בגין דהאי מלה סלקא ואתער מלה דחול לעילא וכו' היינו כי ששת ימי המעשה הם כענין שנאמר (שמות כ') ששת ימים תעשה מלאכה היינו שיכיר האדם ע"י עבודתו בכל המדות את האור הגנוז בהם כי בכל המדות הצפין השי"ת אור והאדם בעבודתו אשר יעבוד צריך למצוא בהם אורה. וזה דמקשה בזה"ק (אמור צ"ד.) אי הכי אמאי אקרון ששת ימי חול אמאי חול וכו' היינו אחר שאז יכול אדם למצוא ולהוציא אור הגנוז ע"י עבודתו נמצא שהם גדולים מיום השבת שאז אדם רק שובת וא"כ אמאי אקרון ששת ימי חול. ומבאר שם שבאמת כל האור שניתן לאדם מקום בימי המעשה למצוא ולהאיר הוא רק ע"י שבת כי שבת הוא הכלל שבו נכללו האורות מכל המדות. וזה דאיתא (בשלח שם) ומאן דיתיב בענוגא דשבתא אסור ליה לאתערא מלה דחול דהא פגים פגימו ביומא קדישא מאן דיתיב בהלולא דמלכא לא יתחזי למשבק למלכא ויתעסק באחרא ובכל יומא בעי לאחזאה עובדא ולאתערא אתערותא ממה דאצטריך ובשבת במילי דשמיא ובקדושה דיומא בעי לאתערא ולא במלה אחרא. היינו אחר שאז בכח אדם להגיע להכלל לזה לא יחזיק בהפרט. וזה דאיתא (שם) ת"ח הכא כד אתקריב פרעה לאגחא קרבא בהו בישראל בההוא זמנא לא בעי קב"ה דיתערון ישראל אתערותא כלל לתתא דהא אתערותא לעילא הוא וכו' האי דינא ברחמי הוה וע"ד לא בעי קב"ה דיתערון ישראל מלה בעלמא דאי יתערון ישראל מלה לא יתערון שמא דרחמי ולא יתעביד דינא ברחמי הה"ד ה' ילחם לכם ואתם תחרישון דלא תתערון מידי וכו' שמא דרחמי בעי לאתערא עלייהו. הענין בזה כמו שמצינו שכאשר התנבא הנביא על פורענות איזה אומה היה מתאונן כענין שנאמר (ישעיהו ט״ו:ה׳) לבי למואב יזעק (ושם ט"ז) מעי למואב ככנור יהמו וקרבי לקיר חרש. שהצטער על אבדן האומה כי עי"ז נתבטל היצר שהי' לזו האומה ממילא נקטן לעומת זה הכח עבודה שנגד זה הפרט. אכן במצרים אף שנאמר (דברים י״ז:ט״ז) לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד שאף גירות נאסר בארץ מצרים שזה רומז שנאסר אף הדומם. וכן אמרו שעשאה כמצולה שאין בה דגים (ברכות ט':) מ"מ נשאר שם עוד איזה נקודות שיכנסו עוד לקדושה שישראל ילקטו אותם מרחוק שעליהם נאמר (תהילים ס״ח:ל״ב) יאתיו חשמנים מני מצרים וכדאי' (פסחים קי"ח:) עתידה מצרים שתביא דורון למשיח כסבור אינו מקבל מהם א"ל הקב"ה למשיח קבל מהם אכסניא עשו לבניי במצרים מיד יאתיו חשמנים מני מצרים. וזה כוונת הזה"ק (שם:) ה' ילחם לכם ה' בכל אתר רחמי ואע"ג דאגח קרבא ועביד דינא ההוא דינא ברחימותא הוא וכו' וקב"ה בעא ביקריהון ואתקברו בארעא וכו' כי הענין שזכו לקבורה רומז שנשאר אצלם עוד מעט טובה שישראל יצרכו ללקט מרחוק ולזה נאמר השם הוי' ולא נאמר אלהים ילחם לכם כי שמא דאלהים שצי כלא כדאיתא בזה"ק (נח ס"ד:) ומאי שנא בטופנא כתיב אלהים אלהים בכל אתר ולא כתיב וה' וכו' אבל בטופנא כלא עלמא שצי וכו'. וזה שזכו מצרים לקבורה מורה שנשאר עוד שם כבוד שמים שילקטו ישראל ויכניסו מרחוק. וזה ועל דא לא בעא קב"ה דיתערון ישראל מלה בעלמא דאי יתערון ישראל מלה לא יתערון שמא דרחמי היינו כי אז לא היה נשאר בהם עוד שום טובה והיו מתבטלים לגמרי. אכן רצון השי"ת הוא להכניס בישראל קדושה וטובה אף מרחוק כל מה דאפשר לזה אמר משרע"ה לישראל ה' ילחם לכם ואתם תחרושון דלא תתערון מידי. וכן במלחמת גוג איתא (שם) ה' כגבור יצא וכי כגבור ולא גבור וכו' אבל רחמי ביה וכו' היינו שגם הם זכו לקבורה כי בזה הזמן שנאמר בהם (יחזקאל ל״ט:י׳) ובערו בהם אש וגו' ושללו את שולליהם ובזזו את בוזזיהם והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר בישראל וגו' ואז ילקטו מהם ישראל כל הטוב שהיה בהם:
פרק יא
ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם (שמות י״ד:י״ט.) בזוה"ק (ויקרא ט':) וכלהו רקיעין אלין על אלין כגלדי בצלים אלין לתתא ואלין לעילא וכו'. היינו כדאיתא בזוה"ק (תרומה קכט.) קדושה דאנן מקדשי בשבחא דאנן משבחין למלאכי עלאי ובגין שבחא דא שבקין לון למיעל גו תרעי עלאה וע"ד אנן אמרין קדושה דא בלשון הקודש וכו' ואי תימא רמאותא הוא לאו הכי אלא מלאכי אינון קדושין יתיר מינן וכו' ואלמלא דאנן נטלין ומשכין עלן קדושאן אלין לא ניכול למהוי חברים בהדייהו וכו' קדושא די בסופא איהו תרגום וכו' אבל קדושתא דא איהי סלקא בכל סטרין לעילא ותתא ובכל סטרי מהימנותא וכו'. היינו בתחלה בברכת יוצר אור אנן מקבלין רשות מהמלאכים ואח"כ בתפלה אנו נעשים חברים בהדייהו ואח"כ בקדושה דסדרא אז ישראל הם העיקר. והוא כענין שאיתא (ברכות י"ד:) הרוצה שיקבל עליו מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזו הוא מלכות שמים שלימה היינו שאחר שאדם מסנק מצדו כל הנגיעות אז יוכל להתפלל אף על צרכי גוף שלו כי הם בכלל כבוד שמים כי מה שחסר לו הוא נחשב כביכול חסרון בכ"ש. וזה שנאמר בזה סדר הע"ב שמות היוצאים מפסוקים אלו ישר הפוך וישר. ישר מורה על אור עלאה מהשורש. הפוך מורה על אחר שנסתר זה האור. אכן ישראל בעבודתם בוקעים את ההסתר ומגיעים בחזרה לשורש אור העליון ית' וזה רומז הישר שאחר ההפוך. וזה שבבדיקת סוטה איתא בזוה"ק (נשא קכ"ד:) כהנא כתיב שמא קדישא חד זמנא באורח מישר לבתר כתיב ליה למפרע. היינו ישר והפוך כי כל בדיקת ההיפך הם על המים שאף כשפים נבדקים על המים (סנהדרין ס"ז.) ואם היא נקי' אז ונזרעה זרע שההיפוך יחזור לישר ואם לא אזי נשאר הפוך. וכן היה כאן הבדיקה בין ישראל למצרים כדאיתא בזוה"ק (בשלח מ"ח.) הרם את מטך לנגבא מיא ונטה את ידך לאתבא מיא לאתערא סטרא דגבורה ולאתבא מיא על מצרים ובגין כך תרין מלין הכא וכו' היינו שאצל ישראל היה ישר הפוך וישר. ואצל המצרים היה ישר והפוך:
פרק יב
וישב הים לפנות בוקר לאיתנו. (בראשית רבה ה') א"ר יוחנן תנאין התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל הה"ד וישב הים לאיתנו לתנאין שהתנה עמו. להבין הענין שלפי זה היה מהראוי שתיבת "לאיתנו" יהיה נאמר בהכתוב שמדבר בקריעת הים מאי משמע שעיקר הזכרת התנאי היה צריך להאמר בוישב הים כי באמת הוא כל הנם רק מצד האדם יען שמורגל ומשוקע בהטבע לזה כאשר יראה השתנות הטבע נחשב אצלו לנס ופלא כמו כאן מפני שנתיישן בדעת האדם הטבע שהים הולך וסוער תמיד ופתאום כרגע נבקעו המים והיה לנס ופלא. אבל קודם שנתיישן כן בהטבע לא היה זה לנס כמו ביום שנברא בו אדה"ר אז היה בעיניו לפלא כאשר ראה הים הולך וסוער כמו שבעינינו עתה קריעת הים. אכן אף שכל עיקר הנם מהשתנות הטבע הוא רק מצד התיישנות הטבע וההרגל מ"מ מצינו (תענית כ"ד.) רבא בעי רחמי על מטר בתקופת תמוז אתחזי לי' אבוה בחלמא וכו' ואמר אליו מי איכא דמטרח כלפי שמיא כולי האי. היינו אחר שהשי"ת הציב רצון שיהי' הסתר בעוה"ז ולא יתראה הכרה מפורשת בכדי שיהיה מקום להבריאה להתגדר שביגיע כפיו בעבודת ה' שהיה עובד בתוך ההסתר בא על הכרה זו להכיר שהשי"ת מושל בכל לזה מי שמגלה מפורש ומאיר לעיני כל שאין שום נס והסתר מצד הטבע זה נקרא מטרח כלפי שמיא כי אם היה חפץ השי"ת שיהיה הכרה מפורשת תמיד בעוה"ז לא היה מציב הסתרה בעולם ואז מקטנם ועד גדולם היו מכירים שרק השי"ת מושל בכל. אבל אחר שאנו רואים שהשי"ת הציב הסתרה בעולם ונראה שהטבע מנהגת בעולם מצד זה יש מקום לומר מי איכא דמטרח קמי שמיא. אכן מי שבוקע בעבודתו מצדו כל ההסתרות אזי מצדו אין שום טבע והתיישנות כלל ואין מקום לומר דמטרח קמי שמיא אחר שהוא למעלה מהטבע ומאמין באמונה שלימה שמי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק כמו שמצינו ברחב"ד (שם כ"ה.) וכן איתא (ע"ז י') ידענא זוטא דאית בכו מחיה מתים. כי מצדם לא נחשבו בזה כאלו אטריחו כלפי שמיא יען שאצלם לא היה שום פלא השתנות הטבע כי היה להם הכרה מפורשת ואמונת אומן שמצדו ית' אין שום נפקא מינה בהשתנות הטבע כלל כמו שאמר לשמן וידלוק כן יאמר לחומץ וידלוק והופיעו בעבודתם גודל אמונה לכל מי שהיה בביתם שגם הם לא נתפלאו מזה שראו בעיניהם השתנות טבע. אבל העומדים בחוץ ולא ראו זאת היו יכולים להכחיש ולומר שאי אפשר שיהיה כזאת בעולם להחיות את המת ושחומץ יהיה דולק כמו שמן ולכן לא נחשב להם זאת לאטרוחי כלפי שמיא אחר שלא היה השתנות הטבע בפרהסיא לעיני כל. אכן רבא בקש על גשמים בתקופת תמוז שנראה שינוי הטבע לעיני כל שלא היו יכולים להכחיש כלל ע"ז אמר לו אביו מי איכא דמטרח קמי שמיא כולי האי. וזה היה עיקר הנס מקריעת ים סוף שהכתוב משבח גודל אמונה שהיה לזה הדור כדכתיב (בשלח י"ד.) ויאמינו בה' ובמשה עבדו שהשי"ת הופיע בלב ישראל גודל אמונה כ"כ עד שלא היה אף אחד מישראל שיהיה אצצו קריעת הים לנס ופלא כלל כי נבקעו מפניהם כל ההסתרות והיה מאיר הבהירות לפני כל אחד ואחד כמו שהוא בשורש ולא היה מצדם שום נפקא מינה בין הליכת הים לבקיעת הים ובין שמן הדולק לבין חומץ שידליק. ומצרים שלא האמינו בזה והיה בעיניהם לפלא רק בקיעת הים יען שנתיישן בהם טבע העולם שהים הוא רק הולך וסוער טבעו בים ונאבדו. ולזה נאמר וישב הים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו הראשון כי באמת היה אז קריעת הים מהשורש וממילא נתבטל אז מהשורש כל הוויית הים והוצרך מחדש להוי' ולהזכירו התנאי מחדש כי התנאי הוא באמת כל הוויית הים כי אם נאמר שהתנאי הוא אחר המעשה והוויית הים הלא גמרינן שאין תנאי מבטל מעשה (ב"מ צ"ד.) משמע שהתנאי הוא עיקר מעשה הים ובלתי תנאי זה אין שום הוי' להים רק כל הווייתו הי' שיבקע לפני ישראל ועתה שנתבטל הים מהשורש לכן הי' צורך לחדש בו את התנאי בכדי שיהיה לו הוי' מחדש כי הוויית כל בריאה אף הצבא מעלה הוא רק בזה שמכירין שכל הכח שלהם השי"ת נתן בהם אבל מצדם אין להם שום כח ובהכח שהבריאה מכיר מפורש שהוא רק ביד השי"ת בזה נעשה צנור לכח זה וכדאי' בזוה"ק (פנחס רט"ו:) כל כנויין וכל שם וכנוי סהיד עליה אל סהיד עליה דאית ליה יכולת וכו' אוף הכי כל שם דכל מלאך אית לכל חד שם ידוע לאשתמודע לכל כת בההוא שם דמלכא דיליה (שם רנ"ז:) ודא רזא דסהדין הויין עליה היה הוה ויהיה דינא בהפוך אתוון אדנ' ובג"ד אמרו רז"ל דינא דמלכותא דינא. שם אל סהיד על מארי דכלא דלית יכולת לכל שם והוי' ודרגא כל שכן לשאר בריין פחות מניה הה"ד כלא חשיבין וכו'. היינו שהשם אל הוא הצנור שעל ידו מראה השי"ת חסדו יען שיש לזה השם בהירות שכל דיירי ארעא כלא חשיבין ואין שום כח לפעול חסד בעולם זולת השי"ת לזה הוא זה השם עיקר הצנור לחסדו ית'. וכן השם אדנ' בהיפוך אתוון דינא דינא דמלכותא דינא היינו שמכיר מפורש בעצם בהירות שאף כי מי יאמר אליו ית' מה תעשה עכ"ז ועוז מלך משפט אהב לזה הוא זה השם הכלי פעולה לפעול על ידו נקמת השי"ת באויבי ה'. וכן זה התנאי שקבע השי"ת בהים שיכיר לבטל א"ע מפני רצון השי"ת ולהבקע מפני ישראל זה עיקר כח הווייתו ואחר שכאן האיר השי"ת מהשורש עד שנראה אף בים כבודו כי לעיני בשר נראה שאין בים כבודו כדאיתא בתנחומא (שלהי ויקרא) כי כבוד הוא רק מזה שאדם ממליך עליו את השי"ת ברצון וישוב הדעת ובים אין דעת אדם מיושבת כדאי' (תמיד ל"ב.) כל נחותי ימא לא מיתבא דעתיהון עד דסלקין ליבשתא ומ"מ בקריעת ים סוף האיר השי"ת דעת אף בהדומם כדכתיב (שמות ט״ו:ח׳) וברוח אפיך נערמו מים ומתרגמינן חכימו מיא שהמים ידעו להבקע מפני ישראל ולהטביע את המצרים והארה הזו היה מעתיקא כדאי' בזוה"ק (בשלח מ"ח.) ולכן אם לא שהי' תנאי מחדש שישובו המים אזי לא היו בו מים לעולם. וכדאיתא (חולין ז'.) רפב"י הוה קא אזיל לפדיון שבויין פגע ביה בגינאי נהרא א"ל גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך א"ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה ואני ודאי עושה א"ל אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק ליה. ולכאורה השיב הנהר דברים של טעם שהוא ודאי עושה ורפב"י רק ספק עושה ומה זה השיב לו אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. וביאר בזה אדוני אמו"ר הגה"ק זללה"ה שתשובת רפב"י להנהר שאף כי אתה ודאי עושה ואני ספק אם תסכים לדחות ודאי שלך מפני ספק שלי אזי אחר שאעבור לדרכי לא יהיה לך שום הפסד כי המים ילכו כמקודם. אבל אם תתעקש לבלתי תת לי דרך לעבור בך אז אהיה מוכרח לגלות לך שורש המקור מספק שלי ואז לא יעברו בם עוד מים לעולם כי אף שאני בגוון ספק אכן בעבודת ספק שלי הוא באמת כל עיקר רצון השי"ת ואין לך שם שום מקום א"כ כשאפתח את השורש להראות מקום ספק שלי שהוא למעלה מודאי שלך אז יגיע לך התבטלות ולא יעברו בם עוד מים לעולם. והמשיל בזה משל לאילן שמכרוהו לשני בני אדם אחד קנה השרשים ואחד קנה את הענפים והתפשטו הענפים והגדילו פארות עד אפס מקום לעבור תחתיהם פעם אחת רצה בעל השרשים לעבור דרך שם ורצה לקצוץ הענפים ועכב עליו בעל הענפים אמר לו בעל השרשים הלא אם תסכים לדעתי ליתן לי מקום עד עברי לא יגיע לך שום הפסד כי אף אם אקצוץ הענפים יתגדלו עוד הפעם כבראשונה אבל אם תמאן בזה אזי אקצץ השרשים שלי שבזה לא תוכל לעכב על ידי ואז תפסיד הכל שלא יתגדלו ענפים עוד לעולם. וכאשר שמע הנהר גינאי תשובת רפב"י חלק לו. וזה שבירדן נאמר (יהושע ג׳:י״ג) ויהי בעלות הכהנים וגו' נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם. ולא היה צורך למאמר חדש שישובו המים יען שבקיעת הירדן לא היה מהשורש ורק בכח עבודת ישראל פעלו זאת כי נקודה מכח עבודה שנמצא בלב ישראל נקראת בחי' כהן לזה כל זמן שהיו עובדים בכח עבודתם זה היה להם דרך לעבור בירדן. אבל אחר שגמרו כח עבודתם בזה שבו המים מעצמם כבראשונה. אבל קריעת ים סוף שנפתח מהשורש האור מעתיקא לכן הוצרך מאמר מחדש שישובו המים וזה וישבו המים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו הראשון:
פרק יג
וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וגו'. בש"ס (ברכות נ"ח.) והגבורה זו יציאת מצרים שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה. ולכאורה מה זה ראי' מגדולה לגבורה כי גדולה הוא רזא דימינא ורומז על התפשטות חסדו ית' וגבורה הוא רזא דשמאלא. אכן כדאיתא בזוה"ק (וירא קי"ג:) דכד אתעביד ניסא לא אתעביד פלגו ניסא ופלגו דינא אלא כלא כחדא או ניסא או דינא א"ל רבי יוסי ולא והא בזמנא דבקע קב"ה ימא לישראל הוה קרע ימא לאלין ואזלין ביבשתא ומיא הוה תבין מסטרא אחרא וטבעין לאלין ומתין ואשתכח ניסא הכא ודינא הכא כלא כחדא א"ל ודא הוא דקשיא קמי' וכו'. ולהבין הלא בכל נצחון הוא רחמי למנצח ודינא למנוצח. וגם מלשון הזוה"ק ודא הוא דקשיא קמיה היינו פלגו ניסא ופלגו דינא משמע שהיו שני הפכיים בנושא אחד. ולפי הנראה לא הי' בנושא אחד רק לישראל שהם נושא אחד היה ניסא ולמצרים שהם נושא השני היה דינא. אכן באמת הוא קריעת ים סוף רק רחמי וכדאיתא בזוה"ק (בשלח נ"ב.) כלא בימינא אתכליל ובימינא תליא הה"ד ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. היינו שאף למצרים היה רחמי והוא כדאיתא בזוה"ק (נח ס"ד:) מאי שנא דכתיב וה' המטיר על סדום ועל עמורה וכו' ומאי שנא בטופנא דכתיב אלקים אלקים בכל אתר ולא כתיב וה' אלא תנינן בכל אתר דכתיב וה' הוא ובית דינו אלקים סתם דינא בלחודוי אלא בסדום אתעביד דינא ולא לשיצאה עלמא וכו' אבל בטופנא כל עלמא שצי וכו' ואי תימא נח ודעמיה סתים מעינא הוה וכו' ורזא דא ה' למבול ישב וכו' ישב בלחודוי דלא אתיא עם דינא וכו'. היינו שלא היה רחמי כלל כי לא נשאר מהם שום השארה ובאלו שנשארו לא נשאר שירה שיאמרו עליהם על שהם ניצולו ממי המבול לזה לא נזכר שם השם הוי'. אבל בקריעת ים סוף נאמר השם הוי' דאתכליל שמאלא בימינא כי מזה שנטבעו המצרים נשאר שירה לעלמי עד שישראל אומרים שירה על שניצולו והיה הכל רק ימינא ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב וגו'. נטית ימינך תבלעמו ארץ וכדאיתא במכילתא (בשלח) שזכו לקבורה וזכו לזה התקון מזה שנתפשט מאבידתם כבוד שמים בישראל לעולמי עד. וזה שאיתא בפדר"א (פרק מ"ב) מי כמוך וגו' אמר פרעה. ואף שבאמת אמרו ישראל כל השירה אכן שישראל אמרו זה הכתוב ממה שהיו מבינים מה שבלבו של פרעה הרי שנשאר מאבדן של מצרים הכרה מכבוד שמים בלב ישראל לעולמי עד וזה רומז מה שזכו לקבורה שאף שהמצרי' נתבטלו לגמרי בתפיסתם כי כאשר בא התבטלות מהארת שם הוי' יורד בעומק יותר מההתבטלות המגיע מהארת שם אלקים וכדאיתא בכתבי האר"י הק' (פע"ח שער חג המצות פ"א) שדור המבול ודור הפלגה נתגלגלו בדור המדבר מה שלא מצינו תקון כזה למצרים. אכן בעוה"ז לא נשאר שום תקון מדור המבול ורק ממצרים נשאר כ"ש בעוה"ז שישראל אומרים תמיד שירת הים מוכח מזה שנם קריעת ים סוף היה רק רחמי אף למצרים אכן שמאלו הרחמים נעשה פלגו ניסא ופלגו דינא בנושא אחד ולהראות זאת בעוה"ז בנושא אחד דא קשיא קמיה. ולכן אמרו והגבורה זו יציאת מצרים שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה ואף שגדולה רומז על חסד ורחמים אכן שמזה הדין שנעשה במצרים שנטבעו בים מזה עצמו נתפשט הכרה בלב ישראל לומר שירה נמצא שזו הגבורה עצמה הוא חסד וגדולה:
פרק יד
אז ישיר משה. בזוה"ק (בשלח נ"ד.) רבי אבא פתח ואמר אסתכלנא בכל תושבחן דשבחו לקב"ה וכלם פתחו באז וכו' אלא הכי תאנא כל נסין וכל גבורן דאתעבידו להו לישראל כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא בעטרוי גליפין רשימין באז בא' וא' בז' וכד אתחבר נהירו דאל"ף ומטי לזיי"ן מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם כדין עביד נסין וגבוראן בגין דאתחבר א' עם ז' ודא הוא שירתא. הענין הוא כי כל מדה אם תתפשט ביותר בלי אור מסתעף ממנה השחתה. מהתפשטות מדת החסד יצא ישמעאל שמשחית את נפשו. ומהתפשטות מדת הגבורה יצא עשו שמשחית את העולם. וזה נקרא חרב לה' מלאה דם. אכן כשעתיקא מנהיר לז"א זה נקרא א' רוכב על ז' היינו שהשי"ת מאיר להמדות ואז רואים שהשי"ת באמת הוא משולל מכל המדות וכל הלבושין שהציב השי"ת מז"א הוא רק כדי שיתנהג העולם במשפט מצד הבריאה. את השירה הזאת לה'. איתא בש"ס (ביצה י"ד:) תנא אין שורה פחותה משלשה. היינו שאם אנו רואין חיבור לשני הפכיים מוכח מזה שהשי"ת שוכן ביניהם והוא המאחד אותם. אשירה לה' כי גאה גאה ומתרגמינן ארי אתגאה על גיותניא וגיאותא דליה הוא היינו שכשאדם פונה להשי"ת אז רואה מפורש שכל הגיאות שייכת רק להשי"ת כי אם יתגאה האדם בעצמו אזי מראה השי"ת שגיאותא דיליה הוא. סוס ורוכבו רמה בים סוס מורה על מהירות שאדם עושה בלא דעת. ורוכבו רומז על ישוב הדעת שמצמצם את הסוס שלא ירוץ. והנה בקדושה נמצא בחי' סוס כדאי' בזוה"ק (צו ס"ט:) ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים ויהון כסוסיא דרכיב עליה מאריה הה"ד כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה. והוא כענין שאמר דהמע"ה (תהילים קי״ט:ס״ז) טרם אענה אני שוגג. ושלמה המלך ע"ה אמר (משלי ה׳:י״ט) באהבתה תשגה תמיד. היינו לפעמים צריך אדם לבטל הצורת אדם שלו כדי לקיים רצון השי"ת וכענין דאי' (שבת פ"ח.) ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבא אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבעין אצבעתיה דמא א"ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו א"ל אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם הנך אנשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם. היינו ישראל שבשורש דבוקים בדעת והדעת מלמד אותם שלפעמים יבטלו כח בחירתם בכדי לקיים בזה רצון השי"ת להיות כסוס דרכיב מאריה עליה. אבל אומות שכל שורש שלהם מסתעף משרים של מעלה שהסתעפותם מהשם האחרון מע"ב שמות שהוא השם מו"ם שהוא ראשי תיבות יוצר 'משרתים 'ואשר 'משרתיו כדאי' בהאר"י הק' (שער הקריאת שמע פ"א) כי מזה שהשרים נצבים למעלה בגודל יראה בלי דעת לזה מהסתעפותם זה עד לאחורים כדומם נחשבים ומום בם שאין בכחם ללמד בינה ודעת להאומה הנתונה תחת ממשלתם כי אין להם להאומה שום התחברות עם השר שלהם ועושים מעשיהם בלא שום דעת ובחירה כסוס דסט"א ואף אם לפעמים מתבטלים נגד השי"ת הוא רק בכדי שעי"ז יוכלו אח"כ להתפשט בגודל זרם כגוונא דמצינו בבלעם הרשע שאמר ואם רע בעיניך אשובה לי (במדבר כ״ב:ל״ד) ובעומק לבו היה כל כוונתו בזה שעי"ז ימשוך שיסכים השי"ת לדעתו ח"ו לקלל את ישראל. וזה סוס ורוכבו רמה בים סוס רומז על האומה מצרים שמעשיהם בלי דעת ורוכבו היינו השר שלהם רמה בים. אבל ישראל יש להם חיבור עם רצון השי"ת אף למיהוי כסוסיא לגבי מארייהו. עזי וזמרת י"ה ויהי לי לישועה היינו כדאי' בזוה"ק (וארא כ"ב.) בטחו בה' עדי עד כי בי"ה ה' צור עולמים וכו' מהו עדי עד אלא בגין דיהא תקפא דב"נ באתר דאיהו קיומא וקשורא דכלא וכו'. היינו שכל התקיפות ובטוחות של ישראל הוא מזה הכתוב כי בי"ה ה' צור עולמים שאחר שהציב השי"ת גוון ולבוש בעוה"ז שח"ו חסר כ"ש ורק ישראל בעבודתם ישלימו אף כי באמת כ"ש במקומו מונח ואין שום חסרון אכן רצונו זה כבודו וכיון שכן רצון השי"ת בזה הלבוש בעוה"ז והתקשר עם ישראל בפעולותיהן בטח השי"ת יגמור בעדם ויברר כל פעולותיהם לטוב אחר שהי' להשי"ת אכסניא באלו הלבושים לכן שורת הדין נותן שלא יעזוב אותם ושלא יהיה שום פעולה שלא יהיה לה תקון. וזה העוז והבטחון הוא מבחי' וזמרת י"ה שכביכול השי"ת צמצם כבודו וברא את העולם רק בשני אותיות אלו י"ה שזה מורה שרצון השי"ת שישראל ע"י עבודה ופעולה מצדם ישלימו הכ"ש וזה עזי וזמרת י"ה ויהי לי לישועה. וזה שאי' ע"ז בזוה"ק (בשלח נ"ה.) עזי וזמרת י"ה וכו' רבי אבא אמר אדם הראשון מדכר ונוקבא אשתכח וכו'. כי אלמלא לא נפקי מדכר ונוקבא כחדא אזי לא היה ח"ו תקון לחטא של חוה כי אדם הוה סליק לעילא ורק מחמת שהיה להם חיבור מתחלה מזה מוכרח להיות תקון להחטא:
פרק טו
אז ישיר משה ובני ישראל. בזוה"ק (בשלח נ"ד.) ר"א פתח ואמר אסתכלנא בכל תושבחן דשבחו לקב"ה וכולם פתחו באז וכו' מ"ט אלא הכי תאנא כל נסין וכל גבורן דאתעבידו להו לישראל כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא בעטרוי גליפין רשימין באז בא' וא' בז' אנקיב בחשוכא ונהיר לכל עיבר וכד אתחבר נהירו דאל"ף ומטי לזיי"ן מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם וכדין עביד נסין וגבוראן בגין דאתחבר א' עם ז' ודא הוא שירתא וכו'. היינו כי א' מורה על אור שקודם התחלקות. וז' מורה על התחלקות המדות כענין שאמרו (ר"ה ל"א.) שחלק מעשיו ומלך עליהם. ומזה ההתחלקות נתהוה מקום לפעולת אדם ובזמן שנפרד א' מז' אז הוא מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם כענין שנאמר (הושע ו') חלק לבם עתה יאשמו. אבל בזמן שמתחבר נהירו דא' ומטי לז' אז אנקיב בחשוכא ונהיר לכל עיבר וכדין עביד נסין וגבוראן ודא הוא שירתא. ישיר היינו כי ענין השירה של כל הברואים הוא פעולתם שפועלים בה רצון השי"ת כגון השמש הוא שירה שלה הליכתה כדאיתא בתנחומא (אחרי) וישראל שיש להם אור ישר לזה כולל השיר שלהם את כל השירות לכן היה כח ביהושע לומר שמש בגבעון דום (יהושע י׳:י״ב) ודרשו ע"ז במדרש (שם) דום מלומר שירה ואני אומר שירה תחתיך. וזה אשירה לה' כי גאה גאה ומתרגמינן ארי אתגאה על גיותניא וגיאותא דליה הוא וזה הטעם ששיר של ישראל כולל כל הפעולות מכל הברואים יען שאין שום בריאה מכיר כ"כ שגיאותא דליה ית' כמו שישראל מכירים. וזה שנדרש על הכתוב כי גאה גאה (שמות רבה כ"ג) הה"ד עדה נא גאון וגבה הכל מתגאין זה על זה וכו' והקב"ה מתגאה על הכל הוי כי גאה גאה א"ר אבין ד' מיני גאים נבראו בעולם גאה שבבריות אדם גאה שבעופות נשר וכו' לרמז בזה על ההעלם שנמצא בכל הברואים שאף החיות שנושאים כסא הכבוד שואלים אי' מקום כבודו וכאן בקריעת ים סוף נתגלה לישראל מפורש שגיאותא דליה הוא ומזה ההתגלות נתפעל ממילא שסוס ורוכבו רמה בים. סוס רומז על מהירות ובהלה של האומות כי הם נקראים סוסים מזויינים שכן מצינו שכאשר הנביא היה מוכיח את ישראל היה אומר להם שעושים פעולות שהם מתדמים בהם לסוסים מזויינים שרומז על האומות. והשרים של אומות נקראים רוכבי סוסים שהם מנהיגים את האומה בישוב הדעת שלהם כמו רוכב שמנהיג הסוס וכענין דאי' (בראשית רבה ס"ח) לגבור שהוא רוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך הסוס טפלה לרוכב ואין הרוכב טפלה לסוס וכאן בים סוף שהאיר השי"ת מפורש שגיאותא דיליה הוא לזה סוס ורוכבו רמה בים. וכדאי' בזוה"ק (פנחס רכ"ו:) סוס ורוכבו רמה בים דא ממנא דמצרים. וכענין דאיתא בזוה"ק (במדבר קי"ט:) חויא כד איהו כפיף רישא לעפרא סליק זנבא שליט ומחי לכל אינון דאשתכחו קמיה אוף הכי השתא בגלותא בהאי גוונא רישא כפיף לעפרא וזנבא שליט מאן עביד לזנבא דיסתלק לעילא ושליט ומחי רישא דאתכפיא לתתא וכו'. היינו בעת שרישא אתכפיא לתתא ואין ניכר שרק ה' מלך גיאות לבש אז נראה שהזנב הוא הראש סליק לעילא שליט ומחי. אבל בעת שניכר שגיאותא הוא רק דילי' ית' והראש שהוא ישראל לא יהיו כפופים לעפרא אז יהיה ניכר שאף שנראה שזנבא סליק לעילא מ"מ הוא רק זנב ולא ראש שאף ישוב הדעת שנמצא באומות שתחת ממשלת שרים הוא רק כדי להזיק לזה מתיישבים ביתרון דעת באיזה אופן יוכלו להזיק ביותר א"כ איך נחשוב זאת לישוב הדעת לזה כאשר יתגלה שגיאותא דילי' ית' אז גם אותם עם ישוב הדעת שלהם רמה בים. עזי וזמרת י"ה ויהי לי לישועה. עזי היינו המבטח עוז והתקיפות שנתן השי"ת בלב ישראל בקביעות. וזמרת היינו כמו ניגוני הטעמים שמנהיגים האותיות לפעמים הנגינה מגביה בקול את התיבה ולפעמים מנמיך (וכמש"נ בבית יעקב בשלח ענין ס"ו) וכן מנהג השי"ת בתוך הלב את המבטח עוז כפי העת והצורך שבעת שבא באדם התרשלות וחולשת הדעת אזי מגביה בו השי"ת המבטח עוז. ולפעמים מנהיר לו השי"ת המבטח עוז בקול נמוך בכדי שלא יתפשט בתקיפות יתירה וזה וזמרת י"ה כענין שנאמר (ישעי' כ"ו) כי בי"ה ה' צור עולמים היינו אחר שכן הציב השי"ת רצון בעולם שאין שום שלימות בלתי עבודת אדם שהוא בחי' השם ו"ה לכן אין המבטח עוז מאיר בשוה תמיד רק בקו המשקולות לפי העת שצריך לכח עבודת האדם וזה ויהי לי לישועה שמזה עצמו שכל השלימות הוא רק ע"י עבודת ישראל מקבלים ישראל כל הישועות וקודם גמר הישועה הוא כל דרכיהם של ישראל בדרך האמצעי כדאיתא באבות דרבי נתן (פרק כ"ח) לאסטרטיא שהוא עוברת בין שני דרכים אחת של אור ואחת של שלג וכו' ילך בינתים ויזהר בעצמו שלא יכוה באור ושלא ילקה בצנה:
זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו תרגומא דהאי קרא דין אלהי ואבני ליה מקדשא היינו כי מלת "זה" רומז על הכרה מפורשת בתפיסת אדם שכל אחד מישראל הכיר מפורש שהוא מקבל מהשי"ת ואיתא בזוה"ק (שמות ד'.) מאן דמקבל מאחרא איהו ביתא מההוא דיהיב ועל דא איש וביתו באו. וזה דין אלהא ואבני לי' מקדשא היינו שכל אחד ואחד הכיר איך שהוא בית ומקיף לרצון השי"ת הדר ושוכן בעומק לבו וזה "ואנוהו" מלשון נוה ודירה שנפש ישראל הוא משכן בית דירה ממש לאורו ית'. וביותר נשתבחו בזה הכרת הקטנים מישראל שכבר סבלו במצרים ועליהם נאמר (תהילים ח׳:ב׳-ג׳) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. וכדאיתא (שמות רבה א') וכיון שהגיע זמן מולידיהם הולכת ויולדת בשדה וכו' וכיון שמכירין בהן המצרים רצו להרגם וכו' וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה שנאמר זה אלי ואנוהו. ובש"ס (סוטה ל'.) דרש רבי יוסי הגלילי בשעה שעלו ישראל מן הים וכו' כיון שראו השכינה עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו ואמרו זה אלי ואנוהו. אלהי אבי וארוממנהו בזוה"ק (בשלח נ"ה:) כד"א אלהי אברהם א"ר יוסי אי הכי אמאי וארוממנהו דהא אלהי אברהם לעילא הוא אמר ליה אפילו הכי אצטריך וכלא חד מלה וארוממנהו בכלא לאכללא מאן דידע ליחדא שמא קדישא רבא דהא הוא פולחנא עלאה דקב"ה. אלהי אברהם לעילא היינו למעלה מהתפיסה כענין שנאמר (מלכים א ט׳:ח׳) והבית הזה יהיה עליון שזה רומז שהעלה השי"ת את הבית למעלה מתפיסת אדם וכדאי' בזוה"ק (שם) בשוב ה' ציון בשוב ה' אל ציון מבעי ליה מאי בשוב ה' ציון אלא בשוב ה' ציון ודאי ת"ח בשעתא דאתחריב ירושלים לתתא וכנסת ישראל אתתרכת סליק מלכא קדישא לציון ואנגיד ליה לקבליה בגין דכנ"י אתתרכת. וכד תתהדר כנ"י לאתרה כדין יתוב מלכא קדישא לציון לאתריה לאזדווגא חד בחד ודא הוא בשוב ה' ציון וכדין זמינין ישראל למימר זה אלי ואנוהו. וזה כוונת הכתוב והבית הזה יהיה עליון שבשעת החורבן אנגיד ואמשיך השי"ת את הבית לעילא לעילא אצלו ית' למעלה מתפיסת הבריאה. וזה קושיית הזוה"ק אי הכי מאי וארוממנהו שמזה שכתוב אלהי אבי משמע שמבחי' אלהי אבי הרומז על חכמת אדם עי"ז השיג הכרה ברוממות השי"ת כי "אבי" מורה על חכמה וכענין שאיתא בספר הבהיר (סי' מ"ג) והובא בתוס' זוה"ק חלק ב' סימן ג') ויקחו לי תרומה כך אמר הקב"ה אותה תרומה הרימו אותה בתפלותיכם. הלא אחר שאומר שאלהי אברהם לעילא הוא שרומז למעלה מתפיסת אדם ואיך שייך לומר וארוממנהו. אמר ליה אפילו הכי אצטריך וכלא חד מלה וארוממנהו בכלא לאכללא מאן דידע ליחדא שמא קדישא רבא דהא הוא פולחנא עלאה דקב"ה היינו שזאת הוא עיקר עבודת ישראל לאכללא וליחדא שמא קדישא עילא ותתא. כי באמת מצד השי"ת אף דאנגיד אורו לעילא אין הכוונה שלא נשאר ח"ו לתתא כי בכל הארץ כבודו אכן שהוא למעלה מתפיסת אדם וע"י עבודה בחכמתו יוכל האדם גם מצדו להכיר מציאות השי"ת בתפיסתו אף לתתא ובזה מאחד ומכליל עילא ותתא וזה זה אלי ואנוהו "אלי" מורה על תקיפות מלשון ואת אלי הארץ לקח (יחזקאל י״ז:י״ג) ועיקר התקיפות ביותר נמשך באדם מההכרה שהאיר באדם בקטנותו בעת שהיה עדיין משולל חכמה שמזה ניכר שהוא משכן ומדור לאורו ית' וזה ואנוהו לשון מדור "אלהי אבי" היינו ההכרה שאדם משיג בחכמתו כי "אבי" היינו חכמה ע"ז אמר וארוממנהו בכלא לאכללא וכו' שע"י עבודת אדם בחכמתו יוכל להשיג בכל עניני עוה"ז ג"כ איך שנמצא בהם אורו ית':
פרק טז
אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל וגו' במדרש (קהלת א') זה היה ראוי להיות תחילת השירה אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. והענין הוא כדכתיב (דברים ל״ב:כ״ז) לולא כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו וגו' שהשי"ת הציב רצונו שעי"ז הניצוח יתעורר כל הישועה ואף שזה הניצוח טעם נמיך וקטן שכל גמר הישועה יתעורר רק ע"י ניצוח קטן זה אכן אחר שהשי"ת העריך והציב רצון זה שזה הניצוח יהיה היסוד מוסד שמזה יתעורר כל הישועה א"כ זה יסוד חזק מאוד כי מה נפקא מינה אם יסוד הישועה תלוי בשלשלת גדולה וכבידה של ברזל או אם תלוי' בחוט השערה אחר שרצונו ית' שתהי' תלוי' על זה החוט א"כ יש לזה החוט השיווי והכח כמו בהשלשלת של ברזל וזה כוונתם שזה הכתוב אמר אויב וגו' היה ראוי להיות תחילת השירה כיון שזה הניצוח הוא עיקר יסוד הישועה. אכן שאין מוקדם ומאוחר בתורה שאף כי גמר הישועה מהרה תצמח מזה הניצוח לולא כעס אויב אגור אכן טרם גמר הישועה בשלימות הציב הש"י שחפץ בעבודת ישראל בכדי שיתראה שישראל פעלו הישועה ביגיע כפם בעבודת ה' אשר יעבודו וכן בזו הישועה מפני שאין מוקדם ומאוחר בתורה הציב השי"ת טעמים אחרים בהשירה שהישועה הוא ע"י פעולת ישראל ועבודתם שמכירים באורו ית'. אכן אחר שעומק רצון השי"ת הוא רק בטובת ישראל א"כ מדוע הציב השי"ת שכל התעוררות הישועה יהי' רק מזה הניצוח לולא כעס אויב אגור וגו' ע"ז נאמר קודם זה אשירה לה' כי גאה גאה וכתרגומי' דהאי קרא ארי אתגאה על גיותניא וגיאותא דילי' הוא. היינו מזו ההכרה שישראל מכירין שגיאותא דילי' הוא כדאי' (תנחומא בהר) מכרתי העולם כולו לאברהם וכו' חזר והקנה אותה לי. וכן בעת צרה ח"ו ליעקב מצינו שבעת שיוסף הצדיק נאבד מאביו יעאע"ה עכ"ז לא הי' בו שום התרשלות ח"ו להתייאש מתקוה ולומר הואיל דאיטרוד מההוא עלמא ליזיל לתהני בהאי עלמא ולזה מצינו באלישע בן אבי' כאשר נדמה לו שלא תתקבל תשובתו אמר הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא ליפוק לתהני מהאי עלמא ואז נקרא אצל החכמים בשם "אחר" כדאי' (חגיגה נו"ו.) שזה השם רומז עליו שאינו מתדמה בפעולה זו לזרע יעקב ושמע מינה אחר הוא וכדאיתא (בית יעקב וישב ענין ג') כי זרע יעקב נמשכים תמיד אחר השי"ת בכל אשר יעבור עליהם ובכל התחלפות הזמנים כן לבל ירהבו עוז בנפשם מהטוב שחנן אותם השי"ת ביען שמכירים שהוא רק מכחו ית'. וכן אם השי"ת יתנהג לפעמים עמהם בהסתר פנים אין בהם התרשלות ויאוש להתבטל בדעת רק הם נמשכים תמיד אחר השי"ת בכל אשר יסוב עליהם. ולכן יען שישראל דבוקים כ"כ ברצון הפשוט ית' לזה נחשב כל הניצוח של ישראל שזה עצמו הוא הניצוח של השי"ת ומי שמעיק ח"ו לישראל נחשב כאלו מעיק להשי"ת כביכול:
פרק יז
ה' ימלוך לעולם ועד. ביאר בזה כאאמו"ר הגה"ק זללה"ה שבזה הכתוב חתם השי"ת על הגאולה מכל הארבע גליות וכדאיתא בזוה"ק (ויקהל רט"ז:) דאע"ג דהות בגלותא השתא חירו אית לה מיומא דאינון קשרין במצרים אשתריאו וכו' ואי תימא והא בגלותא איהו והא אתתרכת לאו הכי אלא ודאי בגלותא איהו לדיירא עמהון דישראל ולאגנא עלייהו אבל לא אתתרכת וכו'. היינו שלא יעלה על הדעת שח"ו אתתרכת כי אז לא היה מקום לתפלה ח"ו וסימנך ואשה גרושה מאשה לא יקחו וכדאי' (שם). והענין בזה כי בגלות מצרים היה נכלל ההסתר מכל הארבע גליות וכן בגאולת מצרים נגאלו מגודל ההסתר של כל הארבע גליות וכדאי' (שו"ט תהלים קי"ד) א"ר אבי בר אחא בשם רבי חנין מהו גוי מקרב גוי כאדם ששומט את העובר ממעי בהמה כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים שנאמר גוי מקרב גוי כענין שנאמר והקרב והכרעים וכו'. הענין שמכנה גלות מצרים למעי בהמה כי החילוק בין אדם לבהמה הוא כדאי' (ויק"ר י"ד) חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי וכו' בהמה זו מהלכת רבוצה והולד נתון בתוך מעיה כמין שק והאשה זו מהלכת זקופה והולד נתון בתוך מעיה והקב"ה משמרו שלא יפול וימות הוי חיים וחסד עשית עמדי. היינו שבסוג האדם ניכר החיים והחסד שפקודתך שמרה רוחי אבל בבהמה אין זה החסד ניכר כלל יען שהולד מונח בה כמו בשק. וכן הם כל ההתחלות שזה רומז ג"כ קרבן עומר שבא משעורים מאכל בהמה שרומז על שלילת ההכרה ולזה נרמז מה שהמשילו יציאת מצרים לעובר הנשמט ממעי בהמה ולא אמרו כעובר הנשמט ממעי אשה יען שאז לא היה לישראל הכרה בגודל הנס כי לבם היה בנייחא מהשעבוד שהיה להם במצרים ואף שהוא ההיפך מהסדר שהציב השי"ת בהבריאה כי לפי הסדר הוא שבעת אשר שלט האדם באדם אזי מתעוררים כל זכיותיו וצעקתו של הנרדף עולה ובוקע כל הרקיעים עד שמתעורר עליו זכות וכדאי' בזוה"ק (משפטים צ"ה:) עת אשר שלט האדם באדם לרע לו לרע לו ודאי וכו'. ובספר (עמוס ג') כה אמר ה' על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו על שרפו עצמות מלך אדום לשיד. הרי שאף באומות הציב השי"ת שלא ישלוט אדם באדם ומה שלפעמים אומה אחת מנצחת לחבירתה הוא מפני שיש בה איזה שלימות מה שאין זה באומה השני' ובכחה זה מתנצחת עלי' אבל בלתי זאת השלימות אין בכח שום אומה לנצח לחבירתה ולמשול עלי' רק לרע לה. וכן מנהג השי"ת בכל המדרגות מקטן ועד גדול. וכאן בגלות מצרים היה ההסתר גובר ומתגדל כ"כ עד שישראל היו בנייחא מהשעבוד וכדאי' במכילתא (יתרו) שלא היה עבד יכול לברוח ממצרים והיינו שהיו מדמים בנפשם שטוב להם להיות עבדים במצרים מלהיות שר וחשוב במקום אחר ולכן נקרא זה הגלות בפרך (שמות א') שהיה נדמה להם שכל חיותן תלוי במצרים לכן נקרא יציאת מצרים כעובר הנשמט ממעי בהמה להורות על שלילת ההכרה שהי' להם אז שנדמה להם שאין חסר לנפשם שכן אנו רואים שכאשר רק האור להם השי"ת בלבם והרגישו שחסר להם ויזעקו וגו' נאמר מיד אח"ז ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה (שמות ב׳:כ״ג) ומאז התחיל בנין הישועה. אכן מפני שכל הארת הישועה היה אז רק מצד השי"ת לכן נעלם תיכף האור כי כן יסד המלך ה' שאור הראשון יתעלם מהאדם ועי"ז מתעורר באדם צעקה כי נשאתני ותשליכני ואח"ז הצעקה משיג האדם זה האור עצמו בקנין שנחשב שביגיע כפיו זכה לזה. וזה וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ויבואו מרתה. היינו אחר שהכירו שאור הראשון לא היה מצדם כלל זה נקרא "מר" כענין שמצינו בחזקי' המלך כשאמר אליו ישעי' הנביא בשם ה' וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי (מלכים ב כ׳:ו׳) אז אמר הנה לשלום מר לי מר (ישעיהו ל״ח:י״ז) וכדאיתא ע"ז (ברכות י') אפילו בשעה ששיגר לו הקב"ה שלום מר הוא לו:
ויורהו ה' עץ איתא ע"ז בתנחומא (בשלח כ"ד ובמכילתא בשלח) חד אמר זית היה וחד אמר וכו' מ"מ מר היה בא וראה כמה מופלאין דרכיו של הקב"ה וכו' במר מרפא את המר. היינו שהראה להם הכרה מפורשת בהשורש ואחר שהכירו איך שהכל הוא מהשורש רצונו ית' אז הבינו שאין שום מר ורק הכל לטובה:
פרק יח
אז ישיר משה וגו' אשירה לה' כי גאה גאה. ומתרגמינן ארי אתגאה על גותניא וגיאותא דיליה הוא. היינו שאומות מדמים שהוייתם בהכרח לכן אין בכחם להכיר ולראות גיאות ה' שהשי"ת הוא נבדל ואף שבאמת גם בהם מנהג השי"ת בעומק על ידם כפי רצונו ית' אכן עליהם נאמר (תהלים ק"מ) ירומו סלה שההנהגה שמתנהג על ידם הוא למעלה מדעתם וזה ארי אתגאה על גותניא שהם אין מכירים גיאות ה'. וגיאותא דיליה הוא היינו מי הוא המכיר גיאות ה' שהוא נבדל מאן דמאיך גרמי' למשרי עליה גיאותא דקב"ה וזה גיאותא דיליה הוא:
עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. עזי היינו שיש לישראל כל התקיפות כמו שאנו אומרים אבל אנחנו עמך בני בריתך וכו'. וזמרת יה היינו כשמראה השי"ת רצונו שישראל יצמצמו א"ע אז הם מוכנים כרגע לצמצם א"ע כמו שאנו אומרים מה אנו מה חיינו וכו' וזה עזי וזמרת יה שמאלו השנים שנמצא כל התקיפות בלב ישראל וגם כל הצמצומים זה לנו לישועה:
פרק יט
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' וגו'. בזוה"ק (בשלח נ"ד). וכד אתחבר נהירו דא' ומטו לז' מאן זיין דא חרב לה' מלאה דם כדין עביד נסין וגבורן בגין דאתחבר א' עם ז' ודא הוא שירתא וכו'. הענין בזה כדאי' (ר"ה ל"א) בראשון מה היו אומרים לה' הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו. שלא הי' ניכר עוד שום התחלקות בהמדות וכדאי' בזהר חדש (בראשית י"א) יומא קדמאה אזיל עם כלהו וכולהו בגין לאחזאה דלאו בהו פרודא וכולהו חד וכו' כי כל ההתחלקות התחיל בשני כדאיתא בש"ס (שם) בשני מה היו אומרים גדול ה' ומהולל מאוד על שם שחילק מעשיו ומלך עליהם וכדכתיב (דבה"י א' כ"ט) לך ה' הגדולה והגבורה וגו' והעולה מזה הוא לך ה' הממלכה שכל התחלקות המדות הציב השי"ת שעי"ז יהיה הכרה לאדם שהשי"ת הוא למעלה מהמדות כולן וכדאי' בתקונים (הקדמה שניה) לבושין תקינת לון דמנייהו פרחין נשמתין לבני נשא וכו' ואנת לית לך שם ידיע וכו' ולאו מכל אלין מדות כלל. והארה זו נקראת הארת שבת שנקרא מלכות שמים כי בהארת שבת ניכר מפורש שהשי"ת הוא משולל מכל המדות שאי אפשר לומר שעיקר שכינתו ית' הוא במדת החסד אחר שנמצא מדת הגבורה שנראה לגמרי ההיפך ממדת החסד מאי משמע מאלו ההפכיים שבאמת הוא השי"ת משולל מכל המדות ושם אין שום הפכיים כי כולם מתאחדים. אבל בלתי הארת שבת הם כל המדות נפרדים וזה דאי' בזוה"ק (בראשית כ"ב) כד מטי לעלמא דפרודא דאיהו עולם הנבדלים אמר אומנא למארי בנינא נעשה אדם. היינו יען שהמדות נפרדים לזה צריכין לצורת אדם שיכיר בהם אחדותן שבשורש ובזה יעמידם בחזרה לשורש אחדותן וזה הארת שבת. ומה שאיתא (קהלת רבה א') ז' הבלים שאמר קהלת כנגד ז' ימי בראשית וכו' בשבת מה אית לך למימר מחללי' מות יומת וכו' היינו שמצד גודל התעלות של יום השבת כמה דאמרינן ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו נדמה לעכו"ם שח"ו עזב ה' את הארץ ויוכלו להתפשט בכל תאות לבם וכדאי' (מגילה י"ב:) יום השביעי שבת הי' שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות אבל אוה"ע שאוכלים ושותים אין מתחילין אלא בדברי תפלות. הרי נשמע מזה שיומא גרם גודל הסתר לעכו"ם מצדם עד שנדמה להם שיש ח"ו פירוד וחלל מאורו ית' עד הבריאה וע"ז נאמר מחללי' מות יומת וזה מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם כי מצדם נראה חלל ופירוד בין המדות. אבל ישראל אוכלין ושותין ומתחילין בד"ת ותשבחות יען שהם מצדם מכירים באור הנעלה שבזה היום השבת שהוא כענין שנאמר (איוב ל״ט:ל׳) ובאשר חללים שם הוא שבמקום שנראה ח"ו כחלל שם שוכן השי"ת בבחינת הוא הרומז לעלמא עלאה כדאי' בזוה"ק (ויצא קנ"ח:) נמצא שמצד ישראל אין שום פירוד וחלל אף אחר שחילק מעשיו אך אז מכירין עוד ביותר שורש אחדותו ית'. ויען שישראל מכירין אף אחר כל ההתחלקות שה' אחד לכן אומר עליהם השי"ת שהם כבוד מלכותו ית' וזה כד אתחבר נהירו דא' ומטי לז' וכו' כדין עביד נסין וגבוראן בגין דאתחבר א' עם ז' ודא הוא שירתא היינו שישראל בוקעים כל ההתחלקות עד שעומדים נכח השי"ת פב"פ. אשירה לה' כי גאה גאה ומתרגמינן ארי אתגאי על גותניא וגיאותא דיליה הוא. היינו מי שמתגאה בנפשו לדמות שכבודו ית' נצרך להוייתו כדי שיקבל כבוד ממנו אז מראה לו השי"ת שכבודו במקומו מונח אף בלעדו וממילא מגיע לו מזה התבטלות וזה ארי אתגאי על גותניא שעל המתגאים נאמר (ישעיהו כ״ו:י׳) ובל יראה גאות ה'. אבל על ישראל אומר השי"ת וגיאותא דיליה הוא שהם לבושים וכלי פעולה לרצונו ית':