סוד ישרים· הרב גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין
ליל שביעי של פסח
פרק א
ויהי בשלח פרעה את העם וגו'. בזוה"ק (בשלח מ"ד.) ר' שמעון פתח תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות וגו' האי קרא קשיא ואית לאסתכלא בי' מ"ש תפלה לחבקוק יתיר מכל שאר נביאי עלמא דלא כתיב בהו תפלה וכו' דהא אתמר דכתיב את חובקת בן ומאתר דנוקבא גרים מותא וכו' ודא הוא חבקוק נביאה כד"א את חובקת בן אי הכי חביק מבעי לי' אמאי חבקוק אלא חד דאמי' וחד דאלישע דאתחבק עמי' וכו':
ביאור הענין כי מלת נוקבא מורה על כלי שאינו בשלימות כי אם ע"י ברורי הדכר נתחזקה הכלי כענין מאמרם ז"ל בש"ס (סנהדרין כ"ב:) אין אשה כורתת ברית אלא עם מי שעשאה כלי אכן הדכר יען שדרכו לברר לזה נקצב לו נמי זמן כפי מה שיש לו לברר. לא כן הנוקבא שאינה בעצמה כלי לברר לא נקצב לה ג"כ זמן ולכך נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא כי זמן היינו שהברורין מוכרחים לעבור דרך הזמן וזאת הוא דוקא גבי הדכר וזהו שאיתא כאן בזוה"ק על חבקוק נביאה למועד הזה כעת חי' אשר דיבר אלי' אלישע. למועד ודאי לבתר מית מאי טעמא מית אלא בגין דאתייהיב לה ולא לבעלה ומאתר דנוקבא אתקשר ומאן דאתקשר בנוקבא מיתה אתזדמנת קמי' וכו' היינו כי מאן דאתי מסטרא דנוקבא ויען שנוקבא הוא קדם זימנא מותא אקדים לרגלוי כי אין לו חיים בהזמן וזהו שמסיק הזוה"ק תפלה לחבקוק בגין חבקוק דאיהו עביד בגיני' ה' פעלך בקרב שנים חייהו מאן פעלך אלא עלי' קאמר דאיהו פעל דילי'. בקרב שנים חייהו הב לי' חיין להאי פעלך בקרב שנין עלאין דלא ימות כדבקדמיתא וכו' פירוש שהשי"ת הוא כל יכול להאיר לו מסטרא דדכורא ג"כ כדי שיהי' לו זמן למען שיהי' לו חיים ומביא הזוה"ק זאת הפתיחה לפרשת ויהי בשלח וגו' להורות בזה שגם יציאת מצרים הי' קדם זמנא שהי' באורח דילוג כדכתיב (שה"ש ג') מדלג על ההרים וגו' ובחפזון כי בזמנא היינו כשהאומה מתפשטת בהמדה שלה עד שנתמלאה סאתה וישראל המה מבוררים נגדה בשלימות אז נמשך כל החיים והטובה מן האומה ונכנס בקרב ישראל בלי שום קטרוג. אבל ביציאת מצרים לא הי' עדיין ישראל מבוררים כנגדם והי' עוד טענה על ישראל הללו וכו' והללו וכו' כדאיתא בגמ' לכן נקרא זאת הישועה קדם זמנא. ולהבין מדוע נקרא בזוה"ק זאת הישועה קדם זמנא כי הנה מצד השי"ת אין יתכן כלל שיהי' בעולם עת אשר שלט אדם באדם לרע לו. רק מחמת שאורו ית' נתלבש באיזה מדה וכל אומה שהוא דביקה יותר באותה המדה נמשך לה נמי כח ממשלה ביותר כי השי"ת מנהיג עולמו באלו המדות כדכתיב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' וכל מדה טרם התכללותה ביעקב אבינו אין לה שלימות כמו שמצינו גבי אאע"ה אף שהי' מבורר מאד במדת החסד בכל זאת נתפשט להלן ממנו ישמעאל שהי' משחית נפשו. ויצחק אבינו שהי' מדתו גבורה יצא ממנו עשו שאמר לית דין ולית דיין ועיקר השלימות מהמדות הוא רק כשנתכללו ביעקב אבינו שהוא מדת תפארת ישראל אז נעשו מחסד וגבורה תרין פלגא דגופא וחסד נקראת נצח היינו שיש בה נצחיות לעולמי עד וגבורה נקראת הוד להורות שתוכו רצוף אהבה וכענין שביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה את הפסוק (ברכה ל"ג) מימינו אש דת למו וגו' מימינו היינו מחמת גודל אהבת השי"ת לישראל לזה אש דת למו היינו הזהיר אותם באזהרות גדולים כמו שנאמר מחללי' מות יומת כדי להזהירם כאב רחמן המזהיר את בנו יחידו ומאיים עליו למען עוצם אהבתו ומפאת זאת האהבה נמי התלבש השי"ת בלבושי המדות למען שיהי' מקום לישראל לעבוד באלו המדות וע"י זה ינחלו כל הטובות שבעולם נחלה בלי מצרים וממילא נמשך נמי מזה ההתלבשות כל הויית האומות אבל בעצמית המקור ית' אין להם שום שורש כי רק על ישראל נאמר (האזינו ל"ב) כי חלק ה' עמו היינו ששורשם הוא בעצמית המקור ית' לכן כאשר ישראל מבוררים בהמדות אזי המה מושלים על כל העולם כמו שהי' בימי שלמה המלך וכמו שיהי' נמי לעתיד אחר שיגמרו כל הברירין בב"א. אמנם כאשר עוסק השי"ת באיזה מדה והכלי של ישראל אינו מוכן עדיין לקבל הטובה ממנה כי אינם מבוררים עדיין בזאת המדה אזי מוכרחין ישראל להיות בגלות אצל אותה האומה שכל קיום הוויתה וכל אחיזתה הוא רק בזאת המדה כדי שישראל יבררו וילקטו הנצוצות הטובות מהאומה הלז וכמו שהי' במצרים כי יען שדרך ארץ קדמה לתורה לכן טרם נתינת התורה הי' עוסק השי"ת שיהי' בזה העולם יראה ודרך ארץ בקביעות כדאיתא במדרש שאחר המבול הי' כל האומות מגדרים א"ע מעריות ואח"כ מהכשלון של חם ומהסבלנות של אותו הכשלון נשאר בקביעות דרך ארץ גבי מצרים שהם מזרעו ואח"כ כשבא יוסף הצדיק למצרים ומל אותם הי' נראה על הגוון שיש בהם יראה ודרך ארץ יותר מכל האומות ובזה הכח הי' מושלים על כל העולם ויען שישראל לא הי' עדיין מבוררים נגדם לכך היו מוכרחים להיות אצלם בגלות כדי שיבררו וילקטו מהם הטובות הנמצא בהם וכמו שהי' באמת אח"כ כ"ש וינצלו את מצרים אכן בשעת יציאת מצרים לא הי' עדיין הכלי של ישראל בשלימות כי הבירור והכלי בשלימות לא הי' נגמר אצלם עדיין עד זמן מתן תורה בהר סיני כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וגו' אבל מקודם הי' משוללי עבודה ולכך הי' אז קטרוג הללו וכו' והללו וכו' לכן נקרא זאת הישועה בזוה"ק קדם זמנא וענין הקטרוג שהי' אז הוא כענין הקטרוג מה אנוש שהי' בהתחלת הבריאה שהקטרוג מה אנוש וגו' הי' נמי רק מחמת שלילת הכלי של צורת אדם כי כל הברואים יש להם חוקים טובים תכף כמו שנולדו כמו אח"כ כי שור בן יומו קרוי שור ומותר אדם מן הבהמה אין לבד במשפטים יש יתרון לאדם היינו שיש לו דעת ובזה הדעת יש לו כלי לברר אכן צריכין להמתין על זאת הכלי זמן רב עד אחר שיגדיל אז נתחזק הכלי גבי האדם אבל בעת שנולד אין לו עדיין זאת הכלי כי אז הוא משולל דעת לכן הי' אז קטרוג מה אנוש וגו' וככה הי' הקטרוג ביציאת מצרים שלא הי' ישראל מבוררים עדיין עד זמן מתן תורה ונגד זה הקטרוג הראה השי"ת בעתיקא תלי' מלתא כמבואר במקומו בזוה"ק וזהו שאיתא בזוה"ק ה' שמעתי שמעך יראתי וכו' ת"ח כד הוה אתער עלי' דנביאה על אתר דא דהוא תפלה הוה אתי והוה דחיל ומזדעזע. מתלא אמרי מאן דנשיך מכלבא מקלי' אזדעזע וכו' והוא כמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שבריאת הכלב הוא נגד מדת התרעומות הנמצא בעולם היינו במקום שאין על הפעולה בעצמה שום טענה וכל הטענה הוא רק על המחשבה שאינו מבוררת לשם שמים כלומר שכוונת מחשבתו מעשוית הפעולה לא הי' לשם שמים וזאת הטענה אינו באמת קטרוג גמור כי אין עונשין על המחשבה רק שהוא ענין תרעומות ע"ד מאמרם ז"ל בגמ' (ב"מ ע"ז:) דאית לי' תרעומות גבי' וקטרוג כזה מעורר תמיד עמלק שהוא קלופת כלב שהקטרוג מקלופת כלב מתעורר תמיד במקום שאין לו עליו אלא תרעומות אף שאין עדיין על האדם שום טענה גמורה לכן איתא בגמ' (חולין נ"ג.) נקטינון אין דרוסה לכלב היינו מאחר שאין בקטרוגו טענה גמורה לכך אין בכחו לדרוס ולהזיק רק שהוא מנבח ומפחד לב האדם ומעורר על האדם אף על פעולתו הטובה ביותר גודל תרעומות בטענתו שעומק הלב אינו מבורר לשם שמים נמצא שאין גבי האדם הכלי מעבודה בשלימות כי פירשו של תרעומות הוא חסרון כלי כענין מאמרם ז"ל בגמ' (שם) האי מאן דאוזיף מחברי' מאה זוזי ופרע לי' זוזא זוזא פרעון הוה ואין לו עלי' אלא תרעומות הגם שפרע לו מעותיו אעפ"כ יש לו עליו תרעומות על שקלקל אצלו את הכלי כי אם הי' משלם לו ביחד כל מעותיו הי' למלוה כלי במה להרויח יותר ומסבת זה ששלם לו רק זוזא זוזא אכל את המעות מעט מעט וטענה גמורה אין לו כי הלא קבל כבר כל מעותיו אבל תרעומות יש לו עליו מפאת חסרון הכלי וזהו נמי כל כחו של עמלק שהוא קליפת כלב אשר במקום שהכלי של אדם צריך חיזוק שם הוא מקרר ומפחד לב האדם כדכתיב אשר קרך בדרך וגו' ואתה עיף ויגע וגו' וכמו שנאמר וילחם עם ישראל ברפידים וביארו ז"ל שרפו ידיהם מתורה ומצות היינו שלא יהי' חיזוק הכלי גבי ישראל וזהו כוונת הזוה"ק כאן שכתב מתלא אמרי מאן דנשיך מכלבא מקלי' אזדעזע היינו שהי' מזדעזע מהאי כלבא שלא יקטרג עליו מחמת שהכלי שלו הי' צריך חיזוק כי הוא הי' נשיך כבר מכלבא טרם שהחייהו אלישע וכמבואר בזוה"ק לפי שהי' מסטרא דנוקבא מותא קדם לרגלוי ע"כ הי' מתיירא שלא יקטרג עליו גם עכשיו והביא הזוה"ק זאת לפתיחה לזאת הפרשה להורות לנו שגם יציאת מצרים הי' קדם זימנא ונקרא סטרא דנוקבא כי הי' משוללי עבודה לזה הי' קטרוג הללו וכו' והללו וכו' מדוע יאבדו אלו מפני אלו אבל מ"מ לא הי' הצדק למצרים ג"כ כי למה השתעבדו בעבודה קשה כ"כ את ישראל הרי שביציאת מצרים לא הי' נמי לעמלק טענה חזקה וכל קטרוגו הי' רק על דרך תרעומות. כי כשאמר משה רבינו להשי"ת מי אנכי וגו' והשיב לו השי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וגו' היינו שהאמין השי"ת את ישראל שיבררו א"ע אח"כ ועל זה מתרעם עמלק מאחר שעכשיו אינם מבוררים אלא שהשי"ת מאמין אותם שיבררו א"ע אח"כ מעט מעט עד שיגיעו לשלימות א"כ מדוע אינו מאמין השי"ת לאומה אחרת ג"כ שיתבררו אח"כ אמנם אחר שפתח להם השי"ת מעתיקא אזי לא ה' מקום עוד לכל אלו הטענות והתרעומות כי נתגלה מפורש ההתקשרות של ישראל בהשורש ושם בשורש העליון ית' כבר נגמר הכלי של ישראל בתכלית השלימות כי אצל השי"ת כל פרוטה ופרוטה מהסבלנות של ישראל בעד כבוד שמים מצטרפות לחשבון גדול כד' בזוה"ק (סבא משפטים) אפילו רעותא טבא דב"נ לא אתאביד וכו' וממילא לא הי' עוד שום מקום להאי כלבא לנבח על ישראל כדכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וגו' (בא י"א):
פרק ב
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' בזוה"ק (שם) ר' שמעון פתח תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות האי קרא קשיא ואית לאסתכלא בי' מ"ש תפלה לחבקוק הנביא יתור מכל שאר נביאי עלמא דלא כתיב בהו תפלה וכו' (אדרא קדישא קכ"ח.) חדי ר' שמעון ואמר (חבקוק ג׳:ב׳) ה' שמעתי שמעך יראתי התם יאות הוה למהוי דחיל. אנן בחביבותא תלי' מלתא וכו' ולהבין זאת הא מצינו בזוה"ק (יתרו ע"ט.) באתר דשלומותא אשתכח תמן דחילו אשתכח וכו' ואין עוד שלימות יקרה ביותר ממה שהי' אז גבי רשב"י והחברי' בזמן האדרא רבה קדישא ומה זה שאמר אז אנן בחביבותא תלי' מלתא אמנם בההתחלה אין שום דרך אחר לקנות השלימות כי אם ע"י יראה וכן אחר שהשיג אדם את השלימות ע"י עבודתו אז צריך ג"כ לגודל יראה לבל יפסיד ח"ו אותו השלמות שקנה בעבודתו ועל זה איתא (שם) באתר דשלומותא אשתכח תמן דחילו אשתכח. אולם לשלימות כזו שמנהיר השי"ת מצדו להאדם גם בלתי עבודתו שלא ימוט ממנו לעולם על ההארה כזו איתא שם (בהאדרא קדישא) אנן בחביבותא תלי' מלתא כי בזמן האדרא קדישא הי' מנהיר השי"ת להחברי' דרשב"י כל מיני שלימות בקביעות גמור לעולמי עד שלא יפסידו אותו ח"ו אפילו ע"י כמה הסתרות (עיין סוד ישרים שבועות שם נתבאר זה הענין בעז"ה היטב) אכן כאשר מנהיר לפעמים השי"ת להאדם אור יקר שהוא למעלה הרבה מתפיסתו וזה האדם הוא משולל כלי מלקבל אור יקר כזה אזי צריך זה האדם לגודל יראה ועל ידי זאת היראה יתגדל אצלו הכלי קיבול מתפיסתו ג"כ כי עיקר הכלי קיבול לקבל אור הוא היראה כדכתיב (ישעי' ל"ג) יראת ה' הוא אוצרו אבל אם יקבל האדם זה האור יקר שמנהיר לו השי"ת כל עוד שהוא משולל כלי קיבול היינו זאת היראה אזי הוא כגוונא דעלמין דאתחרבין בקדמיתא שהי' אצלם האור יותר מהכלים כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל היינו שהי' עדיין משוללי בחירה כי הי' עדיין קרובים מאוד להמאציל ית' כמו שמצינו אצל קין שאמר השומר אחי אנכי היינו שעשה זאת בלי בחירת דעתו ועיקר תכלית המכוון מרצונו ית' בהבריאה הוא שהבחירה יהי' אצלה חפשית והאדם בבחירת דעתו ורצונו הטוב יהי' מואם ברע ובוחר בטוב אבל כל עוד שהבריאה הי' עדיין בתפיסתה משוללת בחירה לא נגמר בה עדיין תכלית המכוון מהרצון ית' ועל זה התכלית המכוון נאמר והאלהים עשה שיראו מלפניו כי ענין יראה אינו כי אם באופן שיש בחירה חפשית וזהו והאלהים עשה שיראו מלפניו היינו שהכתוב מבאר למה באמת הציב השי"ת שהבחירה יהי' חפשית כ"כ עד שיכול לדמות להבריאה בתפיסה שיש לה כח הוי' בפני עצמה וזהו והאלהים עשה כלומר בחינת עשי' גשמי על זה אמר הכתוב כדי שיראו מלפניו היינו כי במקום הנעלה בגודל הבהירות הנקרא ה' ברא או ה' יצר שם יש הכרה מפורשת שאין שום כח הוי' אחרת בלתי ה' לבדו ואין עוד ולזה אין שייך שם יראה מאחר שמכירים שם היטב שכל מה שפועלים הוא רק כחו ית' ואינו נפעל מצד הבחירה שום דבר בעולם. משא"כ בזה המקום השפל והנמוך שהוא בהסתר מאוד הנקרא והאלהים עשה. שהוא בחינת עשי' שנדמה להאדם שהוא בכח בחירתו פועל הכל אזי יש גודל הפחד והיראה אולי קילקל ח"ו מה בכח פעולתו אולם ע"י זאת היראה והפחד נתחזק ביותר הויית הבריאה כי מאחר שכל המכוון מהרצון ית' שהציב זאת ההסתרה הנקרא והאלהים עשה הי' רק כדי שיראו מלפניו נמצא שבזאת היראה נגמר כל תכלית המכוון מהרצון שאמר והי' העולם וממילא יכולין לומר ומה תעשה לשמך הגדול ולכך יש כאן עיקר כח התפלה כדכתיב ויהי אדם לנפש חי' ומתרגמינון והות באדם לרוח ממללא דיכיל למלל קדם מלכא היינו כי עיקר כח התפלה שיהי' יכולין נומר ומה תעשה לשמך הגדול הוא רק בהצורת אדם שהוא בעולם עשי' מקום הבחירה דוקא שבו הוא עיקר היראה וזהו שהתפלל חבקוק ואמר ה' שמעתי שמעך יראתי וכמבואר כאן בזוה"ק מאתר דנוקבא אתקשר ומאן דאקשר בנוקבא מיתה אזדמנת קמי' וכו' מאן דאתי מסטרא דנוקבא מותא אקדים לרגלוי וכו' ודא הוא חבקוק נביאה כד"א את חובקת בן א"ה חיבוק מבעי לי' אמאי חבקוק תרי אלא חד דאמי' וחד דאלישע וכו' וביאר הענין כי סטרא דנוקבא היינו שהאור הוא יותר מהכלי וזהו שאיתא כאן על חבקוק דאתי מסטרא דנוקבא כלומר שלא הי' בכח הכלי קיבול מתפיסתו להחזיק את גודל אור היקר שהי' מנהיר בו השי"ת וממילא כאשר הכלי הוא בקטנות לגבי האור נתקצר אצלו הזמן ג"כ וזהו מאן דאתי מסטרא דנוקבא מותא אקדים לרגלוי ולכך הי' צריך לתרין חבוקין חד דאימא וחד דאלישע שיתחבק עמי' כדי להמשיך אצלו כלים כי מפאת גודל יראה העצומה שהי' אצל אלישע הי' בכחו נמי להגדיל גבי זולתו התפיסה שיהי' בו ג"כ כלי קיבול להחזיק גודל אור היקר וזהו שהתפלל חבקוק הנביא ה' שמעתי שמעך יראתי ה' פעלך בקרב שנים חיי' וכמבואר בזוה"ק הב לי' חיין להאי פעלך בקרב שנין עלאין וכו' היינו שיהי' לו כלי ויתגדל אצלו אריכות הזמן כי ע"י היראה נתחזק גבי האדם קיום הוויתו ונתארך אצלו זמן חיותו כמו שמצינו גבי דוד המלך שאיתא עליו (זוה"ק וישלח קס"ח.) דוד מלכא לא הו' לי' חיים כלל בר דאדם קדמאה יהיב לי' שבעין שנין מדילי' וכו' היינו אף שמצדו לא הי' לו חיים כלל בכל זאת מחמת יראתו העצומה שהי' לבו חלל בקרבו הי' בכחו לברר שהוא עיקר הצורת אדם שעליו מסובב כל תכלית המכוון מהרצון ית' שאמר נעשה אדם עד שזכה למובחר החיים של אדם הראשון כי השבעים שנה שנתן אדה"ר לדוד המלך הי' ממובחר החיים שלו כמבואר (בית יעקב הק') וזהו הענין שפתח הזוה"ק בזה על פ' ויהי בשלח וגו' כי ביציאת מצרים האיר נמי השי"ת את האור יותר מכפי הכלי כי האור הי' למעלה הרבה מתפיסתם ולא הי' לישראל אזי כלי לקבל את האור בעבודה שבתפיסתם כי הי' עדיין משוללי עבודה כי ההסתר ממצרים נקרא מצר ים להורות על גודל ההעלם שתפיסתם הי' אז מאוד בקטנות כי קליפת מצרים נקרא גרון כדאיתא בזוה"ק (שמות ג'.) וגרון הוא מקום המעביר מהמוחין להפעולות ובזה המעביר נקטן מאוד התפיסה להבין זאת ההתחלפות מהדעה להפעולות שהמה ממש שני ההפכים כך הי' אז תפיסת ישראל בתכלית הקטנות לכן נאמר ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' כי קליפת פלשתים הוא כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה כמבואר בס' (מי השלוח הק') היינו שאומרים שיש בכחם לקבל הכל שעיקר הכלי קיבול הוא בידם עד היכן שהם אומרים שהמה מושלים אפילו על הכלי קיבול של ישראל ולכך לפני מלוך מלך בישראל הי' פלשתים שבים את הארון שהוא אינו מן המדה והוא עיקר הכלי קיבול של ישראל כמבואר במקומו והי' שבים אותו להורות שהם מושלים גם עליו רק שאול המלך חטף את הלוחות ממנו כדאיתא (במדרש שמואל פ' י"א) ורמז בזה שהכלי היא אצלם ריקן ונתברר מזה ממילא שאין להם כלי קיבול כלל כי מי שיש לו כלי קיבול איננו ישוב עוד ריקם כי אם שהשי"ת ממלא אותה ומדוע נתרוקנה אצלם הכלי קיבול מזה מוכח שעיקר הכלי קיבול שייך דוקא לישראל וכשהכלי קיבול הוא גבי ישראל ממלא אותה השי"ת. לא כשהוא אצל פלשתים ולא כמו שסברו הפלשתים שיש אצלם כל הכח ולזה ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי אם הי' הולכין ממצרים בעוד שהי' משוללי כלים דרך ארץ פלשתים היינו בזה התקיפות שאורו ית' שוכן אצלם גם בלתי עבודה על זה אמר כי קרוב הוא כלומר שקרוב מאוד להטעות של פלשתים כי המה נמי אומרים שיש להם כל הכח גם בלתי עבודה ולזה ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף היינו שמקודם יבררו ישראל א"ע בכל הלבושים מראשית הנקודה עד סוף כל דרגין כי מדבר מורה על נקודה דחרובא שהי' עוד טרם בריאת עולם שאז הי' הכל מדבר שלא הי' עדיין ניכר אז שום כבוד שמים בעולם והי' כל העולם בבחינת מדבר. וים סוף הוא כמבואר בזוה"ק סופא דדרגין היינו שנעלם שם הדעת לגמרי כמאמרם ז"ל (פרקי דר"א) לא מצינו בים כבודו ובכל אלו הדרגין הי' צריכין ישראל לברר שיכירו בתפיסתם הכבוד שמים המתפשט גם מהנקודה דחרובא עד הלבוש אחרון מהסופא דדרגין אבל בלעדי הברורים רק מפאת התקיפות שהוא למעלה מתפיסתם יכולין לחזור להטעות הראשון וזהו פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה היינו כי ביציאת מצרים הי' צריכין ישראל לכלול בתוכם כל הכחות שבעולם וענין מלחמה מלשון לחם שנקרא בזוה"ק (בלק קע"ח:) נהמא דקרבא שהוא נמי ענין מלחמה אם האדם מתגבר על המאכל אזי כולל את המאכל בקרבו ואם המאכל מתגבר ח"ו על האדם האוכלו אזי הוא להיפך וכן הוא כל ענין מלחמה שהמנצח כולל בקרבו את המנוצח כמו שמצינו בגמ' (גיטין) אותיב חד גפא ברקיע וחד גפא בארעא היינו שהראה בזה שיכול להגבי' א"ע כ"כ למעלה ממילא הוא מקיף וסובב כל מה שתחתיו כענין שנאמר (ישעיהו כ״ד:כ״א) יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואח"כ על מלכי ארץ היינו כיון שיפקוד ה' למעלה יכללו ממילא גם למטה לכן אם ישראל יסמכו עצמם בזה המלחמה על התקיפות שהם עלו במחשבה בלתי ברורי עבודתם אזי ושבו מצרימה היינו כענין עלמין דאתחרבין בקדמיתא שהתפשטו בגודל תקיפות עד שנתבטלו לגמרי לזה ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף היינו שיבררו ישראל א"ע בעבודה שבתפיסתם עד שיכללו ע"י עבודתם כל הכחות שבעולם וזהו נמי כל הענין שהשיב מרע"ה להשי"ת מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו' ובאמת הי' מרע"ה יודע היטב שבכחו ית' להושיע למעלה מהבנת תפיסתו אלא שביקש שיתן השי"ת זאת הישועה בהבנת תפיסתם ג"כ היינו שיכירו שהרויחו הישועה ע"י ברורי עבודתם כענין מאמרם ז"ל בגמ' (סנהדרין צ"א:) כשיעמדו במומן יעמדו שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החי' ועל זה השיב לו השי"ת וזה לך האות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלהים על ההר הזה וענין אות הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (ב"מ כ"ח) ובאבידה צריך ליתן אות היינו שיכירו ישראל בתפיסתם ג"כ מפורש את הישועה למה בחר בהם השי"ת ועלו אצלו במחשבה וע"י ברורי עבודתם יכירו זאת כדאיתא בזוה"ק (תרומה קכ"ח:) מנא ידעינון דקב"ה אתרעי בי' ושוי' מדורי בי' כד חזינון דרעותא דב"נ למרדף ולאשתדלא אבתרי' דקב"ה בלבי' ובנפשי' וכו' וזהו נמי שאיתא בזוה"ק (נשא קל"ב:) אני לדודי ועלי תשוקתו מי גרם שאני לדודי משום דעלי תשוקתו וכו' ולפעמים מצינו בזוה"ק (לך פ"ח:) אני לדודי בקדמיתא ולבתר ועלי תשוקתו וכו' אמנם התחלת עבודת אדם נמשך באמת רק מאתערותא דלעילא וכמו שאיתא באדרא (שם קנ"ב:) מי גרם שאני לדודי היינו מהיכן נמשך לנו חשק כ"כ לעבודה יותר מלכל האומות על זה אמר משום דעלי תשוקתו היינו משום שבחר בנו השי"ת ושוכן אצלינו תמיד. אולם מהיכן ניכר שבחר אותנו השי"ת וחפץ בנו ושוכן אצלנו על זה איתא בזוה"ק (לך פ"ח:) אני לדודי בקדמיתא היינו מזה שאני לדודי ואנו חפצים כ"כ בעבודה ולבתר ועלי תשוקתו היינו מזה בעצמו שיש בנו חשק לעבודה ניכר מפורש שעלי תשוקתו כלומר שחפץ בנו ושוכן תמיד אצלנו כי מזה שעובד אדם השי"ת מוכח שהשי"ת שוי' מדורי בי' נמצא שהפירוש הוא כאן ג"כ כמו התם אלא במקום שהזוה"ק מיירי מבחינת זעיר אנפין היינו מברירי אדם ועבודתו שם הוא אני לדודי בקדמיתא כלומר ע"י אתערותא דלתתא דוקא בקדמיתא ולבתר ועלי תשוקתו וכענין שמצינו בזוה"ק (בכמה דוכתי) לא אתער עובדא לעילא עד דאתער עובדא לתתא. ובאדרא (שם) מיירי הזוה"ק מבחינת עתיקא לזה איתא שם מי גרם שאני לדודי משום דעלי תשוקתו כלומר בלתי אתערותא דלתתא כלל:
פרק ג
בזוה"ק (בשלח מ"ד.) ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' ר' שמעון פתח (חבקוק ג׳:א׳) תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות וכו' מ"ש תפלה לחבקוק הנביא יתיר מכל שאר נביאי עלמא דלא כתיב בהו תפלה וכו' מאן דאתי מסטרא דנוקבא מותא קדים לרגלוי וכו' ודא הוא חבקוק נביאה וכו' אמאי חבקוק תרי אלא חד דאמי' וחד דאלישע דאתחבק עמי' וכו' שמעתי שמעך יראתי וגו' ת"ח כד הוה אתער עליו רוחא דנביאה על אתר דא דהוא תפלה הוה אתי והוה דחיל ומזדעזע וכו' ה' פעלך בקרב שנים חייהו מאן פעלך אלא עלי' קאמר דאיהו פעל דילי' בקרב שנים חייהו הב לי' חיין להאי פעלך בקרב שנין עלאין וכו' היינו שתתן לו חיים בהזמן הנה הישועה של זה הלילה הוא ע"ד שביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה את הפסוק (קהלת ד׳:ט״ו) וראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני היינו שע"י ברורי המדות תהי' בוקע כל המסכים והלבושים ותראה אורו של השי"ת כי אור השי"ת המנהיר בלתי עבודת אדם רק מצדו ית' זהו ע"ד נוראות אשר לא נקוה (ישעיהו ס״ד:ב׳) וכמו שאין אשה מתעברה מביאה ראשונה אכן נעשה עי"ז כלי להולדה וכן הוא האור הראשון המנהיר רק מצדו ית' שישראל עלה במחשבה עכ"ז צריכין ישראל לברר מפני מה עלו במחשבה והגם שאמת הוא שבחר השי"ת בישראל מ"מ ישראל מצדם צריכין לברר זאת ועל זה הבירור שישראל מבררים מצדם נאמר (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך. חסד נעוריך היינו קודם שהי' להם שום ידיעה בד"ת עכ"ז הי' רודפים אחר כבוד שמים כמו שנאמר שם לכתך אחרי. אהבת כלולותיך היינו כשהראה להם השי"ת שרצונו בעבודה אז צמצמו עצמם ונכללו ברצונו ית' לזה נאמר אח"כ קדש ישראל לה' וכמבואר בזוה"ק (אמור צ"ג.) וא"ו לעילא ליכא היינו כי וא"ו מורה על המדות לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' ולאחר כל הברירין מראה השי"ת לישראל שהם למעלה מכל המדות שהם עלו במחשבה תחילה טרם כל עבודות וזהו וראיתי כל החיים המהלכים תחת השמש היינו שאמר שלמה המלך שישר לפני הסדר הזה מאוד אך באופן עם הילד השני היינו לאחר כל ברורי אדם ועל זה הענין מרמז הזוה"ק (פקודי רכ"ה:) אית מדידה דקיימא בחושבנא ואית מדידה דלא קיימא בחושבנא. מדידה דלא קיימא בחושבנא זה הוא האור הראשון שישראל עלו במחשבה. ומדידה דקיימא בחושבנא היינו לאחר הברורים של ישראל אזי מנהיר השי"ת שגם הגבול של ישראל הוא באמת למעלה מהגבול כי כמו שהרצון ית' הוא בלי גבול כן הם כל פרטי מאמרים שלו בלי גבול וכל ענין הגבול הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (חגיגה י"ב.) כשאמר הקב"ה יהי רקיע הי' השמים מתמתחין כשתי פקיעות של שתי עד שגער בהם הקב"ה ואמר להם די היינו שיהי' להבריאה גבול עד פה תבוא את זה תעשו ואת זה לא תעשו ולפי תפיסת אדם הוא פלא איך נסתעף מבלי גבול דבר שהוא בגבול אבל באמת הוא המאמר די ג"כ בלי גבול כי לאחר שמצמצם אדם א"ע בהיקף הגבול שלו אז מנהיר לו השי"ת שגם הגבול שלו הוא נמי בלי גבול שישראל עם כל הגבולים שלהם עלו במחשבה קודם כל הברורים ולכן הי' המאמר די במאמר השני ולא תכף במאמר ראשון כדי שהאדם ע"י עבודתו בהגבולים יבקע כל המסכים עד שיגיע לאור א"ס שהוא בלי גבול ששם הוא איהו וגרמוי' חד בהון כד' (בתקוני זוה"ק דף ה') ואז מראה לו השי"ת שעלה שם במחשבה עם הגבול שלו וזהו מן הדברים שאין אדם עומד עליהם אא"כ נכשל בהם כדאיתא בגמ' ואחר הכשלון כשמברר אדם א"ע אזי מראה לו השי"ת שהי' עמו בההסתרה ג"כ וכל ההסתר הי' רק לעיני אדם וזהו עם הילד השני היינו שהאור הזה מראה השי"ת אחר כל הברורין דוקא וזהו ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' כי השם אלקים רומז על כל עבודות אדם כי האור משם אלהים הוא מטי ולא מטי והשם הוי' מורה על האור עליון שהוא מטי תדיר באורח גנוזא כדאיתא בזוה"ק (בראשית ט"ז:) ופלשתים הם כחי ועוצם ידי כדאיתא בספר מי השלוח הק' והוא מלקוטי תורה מהאר"י הק' ז"ל שכתב פלשתים הם במקום השערות קווצותיו תלתלים וכו' ושערות הם מותרות המוחין ונגדם צריכין לכל מיני עבודה ולכן מצד שם אלקים לא הי' ישראל עדיין מבוררין נגד פלשתים ואותו ההבדל שיש בין ישראל להאומות מצד שם הוי' שמטי תדיר באורח גנוזא שישראל עלה במחשבה על זה נאמר ושבו מצרימה כי זאת הראה כבר השי"ת במצרים כמו שנאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים אבל כעת נגד פלשתים הוא כל חפצו ית' שיהי' עם הילד השני ולזה ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כדי שיבררו ישראל א"ע מקודם בכל המדות:
פרק ד
ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וגו' איתא בפרקי דר"א (פ' י') אם על השמים נאמר שכבודו שם שנאמר על השמים כבודו על הארץ נאמר שכבודו שם שנאמר מלא כל הארץ כבודו הריני בורח לי למקום שלא נאמר כבודו שם היינו כי ענין כבוד שייך דוקא במקום שיש בחירה והאדם בבחירת רצונו הטוב מואס ברע ובוחר בטוב זהו בחינת כבוד גבי כביכול ית' הגם שבאמת אי אפשר כלל לעבור ח"ו רצונו ית' כדכתיב בכל מקום מוקטר מוגש לשמי מנחה טהורה אכן מה שנפעל רצונו ית' גבי האדם בלי בחירת רצונו ולמעלה מתפיסתו כי השי"ת מקיף ברצונו את כל העולם וזה נקרא כתר שאצל כל הברואים נפעל רצונו ית' כמו בהמה שעושה רצון בעלי' בלי דעת ובחירה וזה הוא ההיפך מכבוד ואצל השי"ת יתכן שניהם ביחד כמאמר הכתר והכבוד לחי העולמים. אבל כבוד הוא מישראל שבבחירת רצונם הטוב המה מואסים ברע ובוחרים בטוב וזהו לא מצינו במדבר ובים כמו שמצינו גבי יונה מלפני ה' הוא בורח וברח לים שהוא מקום שמטריד דעת אדם. וכאן הראה השי"ת לישראל שאינו נמצא מקום פנוי בעולם שלא יהי' שם כבודו אף במדבר ובים וכמ"ש אאמו"ר הגה"ק זללה"ה על הפסוק וישב הים לפנות בוקר לאיתנו וביארו ז"ל לתנאו הראשון שהי' במעשה בראשית. והיכן הי' התנאי במעשה בראשית. במה דכתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו' (ישעיהו מ״ג:ז׳) וכמו שמצינו גבי יהושע שאמר לשמש בגבעון דום וביארו ז"ל דום מלומר שירה ואני אומר שירה תחתיך היינו כי שירה הוא שהולך בשביל ישר ברצונו הפשוט ית' והראה יהושע שהוא עומד בשביל ישר ברצונו הפשוט ית' ע"כ אני אומר שירה תחתיך כי עכשיו אני עומד לפנים ולמעלה מן השמש וכן נאמר הים ראה וינס וביארו ז"ל מאי ראה ארונו של יוסף ראה היינו שראה שישראל מצמצמים א"ע בעד כבוד שמים מיד הים ראה וינס והי' מראה שהשי"ת בכל מקום כבודו וזהו לתנאו:
פרק ה
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' כתיב (ירמיהו ב׳:ב׳) כה אמר ד' זכרתי לך חסד נעריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה וגו' הנה זה הפסוק אמר הנביא גם על זמן ההסתר הרחוק ביותר שהשי"ת זוכר תמיד בהחסד של ישראל שהלכו אחריו אף בעת שהי' מנוערים מן המצות כי במצרים הי' עדיין ישראל מנוערים לגמרי מתורה ומצות ובכל זאת הלכו אחריו למדבר בארץ לא זרועה וזה נקרא חסד נעוריך ומזה נתברר עומק לבבם של ישראל שהוא כדכתיב אהבת כלולתיך היינו שכל מגמת חפצם הוא רק לכלול ברצונו ית' ומוכח מזה אשר מעולם לא נפסק מעומק לבם של ישראל הקדושה של האבות אף בשעת ההסתר החזק ביותר וכל ענין ההסתר שהסתיר מהם השי"ת כ"כ את האור זה הי' למען שיתפשט הקדושת אבות מעומק לבבם של ישראל ביותר התגלות שיהי' ניכר זאת הקדושה גם בהתפשטות הפעולות כי הנה הקדושה שעסק השי"ת עם אברהם ויצחק נשלם לגמרי גבי יעקב אבינו בתכלית השלימות ונקבע גבי ישראל בקביעות גמור אך לא באתגליא כענין שאיתא בזוה"ק (ויצא ק"נ.) על יעקב אבינו דאשתלים עילא ותתא אבל לא באתגלי' היינו בהדעת ובעומק הלב נשלם גבי האבות הקדושים הקדושה בתכלית השלימות אבל שיהי' ניכר זאת השלימות באתגלי' גם על הפעולות על זה הי' צריכין עוד ברירין לכן הי' יע"א ע"ה אצל לבן הארמי לסבול אצלו כמה ברורין כי לבן הי' לגמרי ההיפך ממנו שעומד תמיד בעיקשות ונקרא נחש וקסם ונגדו הי' צריך יעקב אבינו לברר שיהי' באתגלי' כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ולהראות שעומד תמיד נוכח השי"ת באורח ישר בלי שום עיקשות כלל ואם לא הי' מקודם גבי יעקב אבינו ההסתר של לבן לא הי' באפשרי להראות באתגלי' כי לא נחש ביעקב וגו' כי כמו שיש גבי כל פרט נפש תלת מוחין שהן ארבע כדאיתא בזוה"ק (בכמה דוכתא) ארבע רהוטי דמוחא שהדעת נעלם בהם ובעת שהדעת נעלם במוחין נקרא נסתרות ועל זה איתא בזוה"ק (פנחס רכ"ג.) כד מטא לתלת ספירין עלאין פתח ואמר ה' לא גבה לבי וגו' וכשיורד הדעת לבוא בהתגלות כלי הפעולה מוכרח לילך דרך צר ודחיק מאוד הנקרא גרון. וכך הוא בכלל הבריאה נמי שצריך הקדושה לירד מהמוחין ולבוא בהתגלות הפעולות אזי עוברות דרך הגרון שהוא מקום צר מאוד ועל זה איתא בזוה"ק (נשא קל"ט:) מן המצר קראתי יה מאתר דשארי דיקנא לאתפשטא דהוא אתר דחיק וכו' ובהאר"י הק' ז"ל נקרא מצר ים וזה הי' כל הענין מגלות מצרים שהקדושה מהאבות הקדושים הי' צריכה לעבור דרך ההסתר וההעלם של מצרים אכן בשעת ההסתר הי' נדמה שנפסק ח"ו זאת הקדושה אבל אחר שיצאו ישראל ממצרים והלכו אחריו ית' למדבר בארץ לא זרועה נתגלה למפרע שמעולם לא נפסק ח"ו הקדושות אבות מישראל אלא שזאת הקדושה בעצמה שנשלמו גבי האבות בהדעת והיתה נסתרות הלכה דרך הגרון הנקרא מצרים לבוא בהתגלות על כל התפשטות הפעולות של ישראל ועל זה איתא בזוה"ק (שמות ג') תשורי מראש אמנה תשורי כד"א ותשורה אין להביא (שמואל א ט׳:ז׳) תקבל תקרובתא על בניך מראש אמנה מראשיתא דעאלו במהימנותא עלאה וכו' תשורי מראש אמנה דא איהו גרון וכו' היינו שהזוה"ק מבאר מילת תשורי מלשון מתנה והלשון תשורה מורה על מתנה בראיית פנים כד"א ותשורה אין להביא שלא הי' יכולין לראות פני הנביא משום שלא הי' להם תשורה הרי שהלשון תשורי נופל על מתנה שהוא בראיית פנים היינו שהאדם מתייצב נוכח השי"ת בראיית פב"פ וכל מגמת חפצו הוא להיות כלי שיתפשט על ידו הכבוד שמים וזהו תשורי מראש אמנה וגו' מראשיתא דעאלו במהימנותא עלאה וכו' היינו כי הרי בכל חוזק ההסתר שהי' במצרים הנקרא גרון וכמבואר שם תשורי מראש אמנה דא גרון ובכל זאת נאמר ויאמן העם וגו' וכד' במדרש בזכות האמנה זכו לומר שירה וענין שירה רומז על ההתייצבות נוכח השי"ת ומסתכלים לאורו ית' באורח ישר ומפאת זה נתברר שלא נפסק מישראל הקדושת אבות מעולם אף בשעת חוזק ההסתר כי אם הי' נפסק ח"ו בשעת ההסתר זאת הקדושה מהיכן הי' להם אז במצרים כ"כ גודל אמונה עד שזכו לומר שירה ולהתייצב כ"כ בראיית פנים נוכח השי"ת אלא מזה מוכח אשר מעולם לא נפסק מישראל הקדושת אבות רק שלא הי' באתגלי' ולכך במעט התעוררות נתעוררו כמקדם כל הקדושת אבות ופתח להם השי"ת זאת הקדושה באורח דילוג כדכתיב ופסח ה' על הפתח וגו' כי השי"ת פתח להם מהתלת נסתרות והאיר להם מעילא לתתא שיכירו היטב לך ה' הגדולה והגבורה וגו' עד לך ה' הממלכה וגו' היינו שהתחילו להכיר הנהגת מלכות שמים גם בכל ההסתרות והכניסו בהכרתם כ"כ עיינין במלכות שמים עד שהופיע בינה גם בהדומם עד שגם המדבר והים הכירו שפיר ליתן דרך לישראל שיעברו בתוכם ולאבד כל הקמים נגדם אמנם כל עוד שישראל לא הרויחו זאת הקדושה בעבודת יגיע כפם כי ביציאתם ממצרים הי' ישראל משוללי ברורים ועבודה והי' על הגוון טענה עליהם הללו והללו עוע"ז וכו' כי טרם שנתבררו במ"ט ברורין לא נתפשט עדיין הקדושת אבות על פעולת ישראל באתגלי' לזה לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' וכמבואר במדרש כי קרובה השבועה שנשבע אאע"ה לאבימלך היינו כי קליפת פלשתים הוא כדאיתא (במי השלוח הק') שכל חפצם של פלשתים הוא שיהי' להם סבה לפרנסה למען שיהי' בידם כח ובטוחות לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ולזה כל זמן שהי' ישראל קרובים עדיין להקדושת אבות הכמוסה בהתלת נסתרות שהוא רק בעומק הלב טרם שיצאה זאת הקדושה בהתגלות על כל הפעולות לא הי' יכולין ישראל לעבור דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כלומר כי פלשתים אומרים נמי שיש להם בטוחות בעומק לבם שכל כח פעולתם ועוצם ידם הוא רצונו ית'. אולם דוד המלך שהוא רגלא רביעאה דכרסי' שכבר נתברר אצלו הקדושת אבות בהתגלות מפורש על כל התלבשות הפעולות לכך הי' בכחו שפיר ללחום נגד קליפת פלשתים משא"כ בשעת יציאת מצרים טרם שבא הקדושת אבות בהתלבשות הפעולות אז לא הי' רשאים ישראל לסמוך על זה שבטח מסכים השי"ת על כל פעולתם כי מתייצב נגדם הקטרוג מקליפת פלשתים שאומרים ג"כ שהשי"ת מסכים על כל פעולתם ועוצם ידם לזה ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וכמבואר בזוה"ק ים סוף סופא דדרגין היינו שהי' צריכין מקודם לברר מקום התקשרותם בשורשם העליון עד סופא דדרגין הנקרא מדבר וים שאף המה יכירו ליתן דרך לישראל ולהטביע את רודפיהם מזה מוכח שישראל עלה במחשבה:
פרק ו
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' כתיב כי שמש ומגן ה' אלהים חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים וגו' (תהלים פ"ד) ומבואר בזוה"ק (פקודי רכ"ד:) שמש דא הוא רזא דשמא קדושא "ידוד דהכי קיימין כל דרגין לנייחה ומגן דא איהו רזא דשמא קדושא דאקרי אלהים ורזא דא דכתיב אנכי מגן לך ושמש ומגן דא היא רזא דשמא שלים וכו' היינו כי מצד אור משם הוי' אין שום מקום לצמצומים ופעולת אדם כמאמרם ז"ל בגמ' (ברכות) כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם וכדאיתא נמי בזוה"ק (בלק ר"ד:) נהורא קדמאה דברא קב"ה הוה נהיר עד דלא הוו יכלין עלמין למסבלי' מה עבד קב"ה עביד נהורא לנהורא לאתלבשא דא בדא וכו' היינו שעביד מגן ונרתק להלביש מעט את גודל האור ולהסתירו למען שיהי' מקום לעבודת אדם וברוריו כי מצד עצמית שם הוי' לא הי' כלל מקום לפעולות כמאמרם ז"ל (נדה ס"א:) זאת אומרת מצות בטילית לעתיד לבא וכו' וכל המקום לפעולת אדם הוא רק מצד הסתרת אור אזי יש מקום לאדם לבקוע בעבודתו את ההסתר ולילך בברורים ועל זה הענין נאמר כאן ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא היינו הגם שמצד שם הוי' הי' לישראל תמיד התקשרות בהשורש העליון ית' כי עלו שם במחשבה טרם עבודתם אכן על הפעולות לא הי' שום הכרה בזאת ההתקשרות כי הי' אז משוללי ברורין ולכך לא נחם אלהים וגו' כי קרוב הוא כלומר כי מצד שם אלהים אם ילכו כך משוללי עבודה אזי המה קרובים לההסתר שהי' אצלם במצרים כי קדושה בקביעות מצד השורש בלתי עבודתם הי' להם במצרים נמי ולזה ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וכמבואר בזוה"ק שם סופא דדרגין והוא כדאיתא בפרקי דר"א לא מצינו בים כבודו וכן מדבר רומז על שלילת הכרה בכבוד שמים כי טרם בריאת הצורת אדם הי' כל העולם מדבר וזהו ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף והוא כענין שמצינו בזוה"ק (בראשית כ"ב.) כד מטי לעלמא דפרודא אמר נעשה אדם וכו' היינו מאחר שיש פירוד בעולם צריכין להצורת אדם למען שעל ידו יתאחדו כל הבריאה בחזרה אל השורש כך ויסב אלהים את העם דרך המדבר וגו' להראות בזה מאחר שיש מדבר צריכין עבודה לעשות מן המדבר ישוב כי אם הי' הרצון ית' שיהי' נשאר כך מדבר משולל הכרה א"כ מדוע ברא השי"ת את הצורת אדם והי' יכול להיות נשאר מדבר כמו טרם יצירת הצורת אדם:
פרק ז
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' כתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה וגו' חסד נעוריך ביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שהי' ניער וריק זה החסד מהבנת התפיסה בלי שום הכרה בו כי החסד שהוא דרגא דאברהם שפיר יש בו הכרה כמאמרם ז"ל בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו היינו שהי' מכיר היטב לבלתי יסתפק עצמו בשום דבר שהוא רק לפי שעה כי אם במה שהוא לעולמי עד כי מה שהוא רק לפי שעה אינו נקרא חסד כי עיקר החסד אינו מצד אתערותא של אדם אלא מצד עצמיתו ית' כמו שנאמר כי אמרתי עולם חסד יבנה ומאחר שהוא מצד השי"ת הוא קיים לעד ועל זה כתיב חסד אל כל היום היינו שאינו נפסק אפילו רגע ואיך יתכן בחסד כזה שהוא רק מצדו ית' שיהי' דבר שהוא רק לפי שעה כל כך הכרה האיר השי"ת לאברהם אבינו בחסדו ית'. אבל החסד של דור המדבר נקרא חסד נעוריך מפאת שלילת הכרה בו ועל זה נאמר לכתך אחרי וכמבואר בהאר"י הק' ז"ל (לקוטי תורה) שהי' הזווג פנים באחור היינו שהי' נראה שהחזיר השי"ת את הארת פניו מהם ובכל זאת רצו אחריו ית' וזהו לכתך אחרי במדבר היינו שהי' רצים אחריו ית' ממקום כזה הנאמר עליו כגן ה' כארץ מצרים למקום מדבר וציה שהוא ארץ לא זרועה היינו כי כל הבריאה של ששת ימי בראשית נקרא בזוה"ק זריעה (זוה"ק בראשית א') אזדרע שמא גליפא מפרש במ"ב אתוון דעובדא דבראשית וכו' וכל המכוון מזאת הזריעה הוא למען שיצמיח ממנה פירות וגבי ישראל לא הי' עדיין שום הכרה בזאת הצמיחה וזה לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ומזאת התשוקה הנפלאה שהי' בישראל לרוץ כ"כ אחריו ית' נתברר שכל מגמת חפצם הוא תמיד רק לרצונו ית' בלי שום לבוש כלל ולכן האיר להם השי"ת הישועה מצדו גם קדם זמנא כי מצדו ית' אין באמת שום חילוק בין קדם זמנא לאחר זמנא כי זה החילוק הוא רק מצד הבריאה. ויען שכל הישועה הי' רק מצדו ית' לזה הי' ישראל עדיין משוללי קנין בה עד אחר שנתבררו בכל המ"ט ברורין לכן ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וכמבואר בהאר"י הק' ז"ל (שם) פלשתים הם בהמקום שערות וכו' היינו מותרות וכמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שקליפת פלשתים שרוצים לאחוז בידם סבה לפרנסה למען שיהי' להם חוזק בטוחות לומר כחי ועוצם ידי וגו' ולעומת זאת הקליפה הנהיג השי"ת את ישראל להיפך לגמרי מפלשתים שזנם במן שהי' נמוח בפיסת היד היינו שהי' בו לבוש זך מאוד בלתי שום בטוחות על יום מחרתו שאמרו ז"ל בגמ' על זה שאין לו מזון על שלש שנים והי' חייך תלוים לך מנגד אכן יען שהי' צריכין עדיין לברר עצמם נגד פלשתים הי' צריכין להנהיג אותם כ"כ בשלילת בטוחות כי רק דוד המלך הי' בכחו ללחום עם פלשתים משום שאצלו כבר הי' כדכתיב (תהלים ק') ולבי חלל בקרבי שהי' מכיר היטב אף אחר חוזק הבטוחות שנתן לו השי"ת ע"י ברורי עבודתו. דלית לי' מגרמי' כלום. משא"כ ישראל הי' עדיין אז משוללי קנין ועל זה נאמר כי קרוב הוא היינו שהי' קרובים עדיין מאד לאור השורש המנהיר בלתי עבודת יגיע כפם של ישראל לכך ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וכמבואר בזוה"ק סופא דדרגין היינו שהנהיג אותם דרך מקומות כאלו שאין שם גודל בטוחות:
פרק ח
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' כתיב (תהלים פ"א) אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים וגו' ה' אלהיך מורה על שם מלא היינו שבזה השם נכלל הכל כי שם מלא אינו נזכר בתורה עד שנגמר בריאת עולם כדאיתא במדרש רבה (בראשית פ' י"ג) מזכיר שם מלא על עולם מלא. ועולם מלא היינו שנשלם הבריאה ועיקר שלימות הבריאה הוא הצורת אדם כדאיתא בזוה"ק (בראשית כ"ב.) כד מטי לעלמא דפרודא דאיהי עולם הנבדלים אמר אומנא למארי דבניינא נעשה אדם וכו' ועלמא דפרודא היינו אחר שחילק את מעשיו ומלך עליהם כי טרם שחילק את מעשיו לא הי' עדיין שום בחירה בעולם ולא הי' נקרא אז עלמא דפרודא שכל ענין הבחירה נמשך מהתחלקות המדות שנדמה בתפיסת הבריאה שמדת החסד נבדל ונתפרד ממדת הגבורה וההיפך ממנה ותפיסה כזו נקרא עלמא דפרודא דאיהו עולם הנבדלים לזה אמר נעשה אדם כי רק הצורת אדם יכול להכיר איך להתייצב ולאחד כל המדות לשורשן ועל ידו נעשה עולם מלא כדאיתא בזוה"ק (פקודי ר"ס.) וייצר ה' אלהים את האדם שם מלא ואדם איהו עובדא דהאי מרכבה דארכיב דא בדא עובדא דשלימו דכלא וכד אשתלים דא בדא כדין ה' אלהים שם מלא וכו' היינו כי שם מלא מורה על הארת כל תכלית המכוון שיש להשי"ת בבריאת עולם וזה המכוון אינו נגמר בתכלית השלימות כי אם ע"י הצורת אדם. שהצורת אדם מכיר היטב בשורש אחדותו ית' שאין מדה נבדלת ונפרד מחברתה כי בשורשם המה בהתכללות גמור וכדאיתא בתקוני זוה"ק (הקדמה ב') אנת הוא דאפיקת עשר ספירין וכו' אבל לאו דאית לך צדק ידיעא דאיהו דין ולאו משפט ידיעא דאיהו רחמי ולאו מכל אינון מדות כלל וכו' ועל זאת ההכרה של הצורת אדם איתא במדרש (שם) מזכיר שם מלא על עולם מלא וזהו נמי אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים מזכיר שם מלא על יציאת מצרים להורות שנכלל בזה כל תכלית המכוון מהרצון ית' בבריאת עולם כי ענין יציאת מצרים הי' כמאמרם ז"ל (מדרש ש"ט קט"ו) כאדם ששומט את העובר ממעי בהמה כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים שנאמר גוי מקרב גוי היינו שזאת הנקודה בעצמה שהוא עיקר קוטב המכוון של השי"ת בהבריאה הי' נטבע כ"כ בההסתר של מצרים עד שלא הכירה את עצמה כלל והסתרה חזקה כזאת נקרא מעי בהמה ולהיות שכל האומות הי' נכללים אז במצרים כדאיתא בזוה"ק (שמות ו'.) דכד ישראל בגלותהון מיד מתתקפו על כל שאר עמין וכו' לזה הי' נראה שמצרים הוא לבוש להנהגת רצונו ית' וממילא הי' נראה פירוד בכל המדות כמו טרם בריאת הצורת אדם הי' נראה מצד הבריאה שכל המדות המה נבדלים ונפרדים כך בעת שישראל הי' שם כמו עובר במעי בהמה הי' נראה אז שכל המדות המה נפרדים כי עיקר המכוון מנעשה אדם הוא ישראל וזה המכוון הי' נסתר שם לגמרי עד שלא הכירו את עצמם עד ששומט אותם השי"ת משם כמו ששומטין את העובר ממעי בהמה אזי התחיל להאיר להם ההתקשרותם שיש להם בשורש אחדותו ית' וממילא נתגלה שכל הפירוד הוא רק מפאת מצרים ומזה ההתגלות נפעל למצרים כל העשר המכות כי מהתגלות הארת התקשרות ישראל נתברר שמצרים הם ההיפך ממדת רצונו ית' כי איך יכולין לומר שמצרים הם לבוש למדת החסד הלוא מצדם נסתעף מזאת המדה מכת דם וכן מהארת שורש האחדות של כל מדה אצל ישראל נסתעף למטה מכה למצרים משום שהמה לגמרי ההיפך שמצדם הם כל המדות בפירוד גמור וזהו אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים היינו שיציאת מצרים הוא סימן מפורש על הארת שם מלא כלומר שעולה מזה שיש להשי"ת כבוד שמים גם בכל אלה הנפרדים אלא שזה הכבוד שמים נשאר אצל ישראל דוקא אבל הנפרדים בעצמם היינו מצרים נתבטלו לגמרי ונשארו כמצילה שאין בה דגן כי כל הטובות שהי' אצלם נכללו בקרב ישראל וזהו ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא היינו כי מאחר שכל המכוון מהרצון ית' הוא להנחיל לישראל יגיע כפיך ועל זה רומז המעלך מארץ מצרים כי בלתי חושך והסתר אינו יתכן כלל שיהי' יגיע כפיך לכן לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא היינו שהי' קרובים עדיין להטעות של פלשתים שהוא כחי ועוצם ידי כמבואר בס' (מי השלוח הק') לזה גבי שמשון שהי' לוחם תמיד עם פלשתים נאמר עליו נזיר אלהים יהי' הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים לא נאמר אצלו נזיר ה' אלא נזיר אלהים שמורה על בירור הלבושים כי לעומת הטעות של האומה כך צריך שיהי' נגדה הבירור גבי ישראל ולזה כאשר התחיל השי"ת להנחיל את ישראל שיהי' להם עבודת יגיע כפיך ואז הי' ישראל עדיין משוללי עבודת הברורין ואם הלכו דרך ארץ פלשתים אזי הי' קרוב מאוד שיסתבכו ח"ו בהטעות של פלשתים כי אם יקבל מעט יותר יגיע כפיך אזי יחשב לכחי ועוצם ידי ח"ו ולכך ולא נחם אלהים וגו' אלא ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וכמבואר בזוה"ק לאפנאי להו אורחין וכו' עד אח"כ בימי דוד המלך כשנתבררו כנגדם ישראל בתכלית השלימות אזי הי' מקבלים מהם כל כחם תחת הקדושה כדכתיב כל מכה יבוסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים וגו' אכן טרם שנתבררו ישראל כל הצורך על הלבושים היסב אותם דרך המדבר ים סוף ובזה הראה השי"ת מפורש שישראל הם רחוקים באמת מזה הטעות של כוחי ועוצם ידי וכל מה שישראל מקבלים הוא רק רצונו ית' והא ראי' שיש להם דרך גם במדבר ובים היינו כי מדבר מורה על שלילות הישוב וים מורה ג"כ על שלילות ישוב כי טרם המאמר יקוו המים הי' כל העולם רק מים במים ומשלו במדרש רבה (בראשית ה') למלך שבנה פלטרין והושיב בתוכם אלמים והי' משכימין ושואלים בשלומו של מלך ברמיזה ובאצבע וכו' כך מתחילת ברייתו של עולם לא הי' קילוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים הה"ד מקולות מים רבים וגו' ומה הי' אומרים אדיר במרום ה' וכו' היינו כי מים רומזים על טרדה היותר גדול שבעולם כמאמרם ז"ל בגמ' (תמיד ל"ב.) כל נחותי ימא לא מיתבא דעתיהון עד דסלקין ליבשתא וכו' וכן איתא בפרקי דר"א שאמר יונה בן אמיתי הריני בורח למקום שלא נאמר שם כבודו היינו למקום המשולל ישוב הדעת שאינו ניכר שם כבודו ית' מחמת גודל הטרדה לזה נקראו מים אלמים ובכל זאת הם אומרים אדיר במרום ה' ואדיר היינו מפורש כלומר שיש הכרה מפורשת בכל גודל התגברות הטרדה אף שנסתר מן האדם כל הדעת ואין לו עוד שום בחירה מ"מ באותו מקום הטרדה בעצמו נוגע האדם חזרה באותו הרצון הקדום ית' בעצמו שהי' טרם שנאצל כח הבחירה להבריאה וזהו שהמים מקלסין אדיר במרום ה' אולם זאת הוא דוקא בישראל יען שברצון תפיסת דעתם מבררים המה כל היכא דאיכא לברורו לכן גם כשמגיעין לאיזה טרדה שלא מדעתם שאין שם בכחם לברר אז מראה השי"ת אשר אף במקום הטרדה הי' הישראל מקושר בזה הרצון הקדים ית' שהי' טרם בריאת עולם הנקרא אדיר במרום ה' וממילא יש לישראל דרך לעבור אף בים כי בכל טרדת דעתם המה מקושרים ברצון העליון ית' למעלה מדעתם משא"כ האומות שהולכים תמיד בדעתם ג"כ בזדון לכן כשמגיעים לאיזה טרדה המה שם נמי בזדון למעלה מדעתם עד שנתבטלו בזאת הטרדה לגמרי כי אין להם דרך לעבור בים וזהו ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף היינו שיש לישראל דרך אף במקומות המושללים דעת ובחירה וממילא נתברר אשר אף מלפנים בעת שהי' ישראל במצרים כעובר במעי בהמה משוללי דעת לגמרי כמו שהי' באמת אז קטרוג הללו והללו וכו' שגם אז הי' ישראל מקושרים בשורש רצון העליון ית' למעלה מבחירת דעת אדם הנקרא אדיר במרום ה' והא ראי' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה מזה מוכח אשר גם מלפנים בעודם במצרים הי' דביקים בהרצון ית' למעלה מדעתם:
פרק ט
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' בזוה"ק (פקודי רכ"ד:) כי שמש ומגן ה' אלהים שמש דא הוא רזא דשמא קדושא "ידוד דהכא קיימין כל דרגין לנייחה ומגן דא הוא רזא דשמא קדישא דאקרי אלהים ורזא דא דכתיב אנכי מגן לך ושמש ומגן דא הוא רזא דשמא שלים וכו' פירוש כי כמו שאי אפשר להסתכל בהשמש בלי נרתק כך א"א להסתכל בשם הוי' בלי נרתק דשם אלהים כי השם אלהים הוא מגן ונרתק לשם הוי' כי עצמית אור מהשם הוי' הוא רחוק מאוד מתפיסת הבריאה שאפילו צבא מעלה שואלים אי' מקום כבודו וכל ההכרה שיתכן להשיג באורו ית' הוא רק ע"י ההתלבשות אור הוי' במגן ונרתק הנקרא אלהים אכן נסתעף מזה ההתלבשות כ"כ לבושים רחוקים עד שאינו ניכר בהם עוד את אור הוי' המלובש בתוכם כדאיתא בזוה"ק (משפטים צ'.) ושמא חד מכל שאר שמהן דילי' ההוא דאתפשט ואתפלג לכמה ארחין ושבילין ואקרי אלהים ואחסין שמא דא ואתפלג לתתאי דהאי עלמא ואתפלג שמא דא לשמשין ולממנן דמנהגו לשאר עמין וכו' ואפילו ע"ז בשמא דא אקרי ובזוה"ק (בחקותי קי"ג.) שמא דא אשתתף בכלא ואפילו ע"ז נמי אלהים אקרי אלהים אחרים וכו' על כן הוא עיקר השלימות כשמאירין שניהם ביחד ועל זה איתא שם שמש ומגן דא הוא רזא דשמא שלים היינו כי הארת שניהם ביחד נקרא שם מלא כדאיתא (פקודי ר"ס.) וכד אשתלים דא בדא כדין ה' אלהים שם מלא וכו' וכדאיתא במדרש רבה (בראשית י"ג) וייצר ה' אלהים וגו' שם מלא על עולם מלא היינו שכל ההתלבשות מהשם אלהים אינו ביותר כי אם כמה שיהי' יכולין בסבת זאת ההתלבשות לקבל את אור הוי' ית' והתלבשות כזו נקרא שם מלא. ומאי משמע שלא מסר עדיין השי"ת להבריאה את האור בתכלית השלימות בזה העולם. כי אם ע"י התלבשות מהמגן והנרתק של השם אלהים ולכן נאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו וכמבואר בזוה"ק (משפטים ק"ה.) וקרבנא לא קרבין לשמא דאלהים אלא לשמא דהוי' וכו' קרבן לה' ולא לשמא דאלהים וכו' בההוא זמנא אז תחפוץ זבחי צדק בגין דהא כדין יתחבר כלא בחבורא חדא ויהי' שמא שלים בכל תקיני' וכדין קרבנא להוי שלים לה' אלהים דהשתא אלהים לא אתחבר לקורבנא דאלמלא אתחבר בי' כמה אלהים יסלקין אודנין לאתחברא תמן אבל בההוא זמנא כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך ואין אלהים אחרא וכו' היינו שלעתיד ימסור השי"ת את האור לתפיסת הבריאה בתכלית השלימות עד שיהי' ניכר מפורש האור הוי' בכל הלבושים בלי שום הסתרה כלל וממילא יהי' יכולין אז לזבוח לשם אלהים נמי כי לא יהי' אז שום לבוש שלא יהי' ניכר בו אור הוי' המלובש בתוכו. ועל זה הענין נאמר כאן ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' וכמו שאיתא על זה במדרש רבה ויהי בשלח פרעה וגו' וכי פרעה שלחם בלעם אמר אל מוציאם ממצרים וכאן כתיב ויהי בשלח פרעה וכו' וגם להבין מדוע לא נאמר ויהי בשלח פרעה את ישראל וכמו שמדייק נמי הזוה"ק (בשלח מ"ה) מאי שנא כד הוו ישראל במצרים וכו' בני בכורי ישראל וכו' והכא דהוו גזירין וכו' קרא לון את העם אלא בגין ההוא ערב רב דאתדבקו בהו ואתערבו בהדייהו קרי לון את העם וכו' היינו כדאיתא במדרש (ש"ט קי"ד) מהו גוי מקרב גוי כאדם ששומט את העובר ממעי בהמה כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים שנאמר גוי מקרב גוי וכו' היינו שמצד המשפט לא הי' שום בירור בין ישראל להאומות ולא הי' על הגוון שום הבדל כדכתיב ואת ערום וערי' וכמו שהי' באמת קטרוג מה נשתנה אלו מאלו אלא שכל הבירור הי' אז מצד השורש הפנימי שהעיד השי"ת על ישראל שבשורשם הם דביקים ברצון העליון ית' גם בלי דעתם לכן אם הי' נשאר אז איזה הוי' למצרים ולא הי' נתבטלו לגמרי אזי לא הי' באפשרי להוציא משם את ישראל מפאת גודל הקטרוג ואם הי' נשאר למצרים איזה הוי' הי' יכולין להתגבר בה ח"ו על ישראל כי באמת הי' להם כח חזק מאוד אלא יען שהאיר השי"ת הבירור מעומק הלב של ישראל שנתקשרו בשורש הרצון עליון ית' וממילא מי שעומד נגד ישראל נעדר ונתבטל כל קיום הוויתו כי מי שמעיק לישראל כאלו מעיק להשי"ת כביכול ומחמת זה אפס ממנו החיים לכן נאמר ויהי בשלח פרעה את העם וגו' יען שזה השליח לא הי' מצד המשפט רק מצד הזדון של פרעה שהעיק מאוד לישראל ומסבת זה הזדון של פרעה האיר השי"ת הבירור מהשורש נמצא שזה הזדון של פרעה הוא בעצמו הי' הסבה להוציא משם את ישראל ולאבד את פרעה ומצרים ולכך ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' היינו כי פלשתים רומז על מותרות כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל (לקוטי תורה בשלח) פלשתים הם במקום השערות קווצותיו תלתלים וכו' ושערות רומזין על מותרות המוחין ולזה מצינו שהי' נלחמים תמיד הפלשתים עם שמשון כי שמשון הי' צריך לברר עצמו תמיד על הלבושים לכן לא מצינו אצלו שיהי' נקרא נזיר ה' אלא נזיר אלהים להורות שכל ברורי שמשון הי' צריך להיות רק על הלבושים ולכך הי' נלחמים עמו הפלשתים כי מי שנצרך להתברר על הלבושים אין יתכן להיות אצלו אפילו כחוט השערה של מותרות רק שצריך שיהי' נקי לגמרי בלי מותרות כלל וככה הי' הענין כאן יען שישראל הי' עדיין משוללי ברורים על הלבושים לזה לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים אף שבזאת הרגע של הישועה העלה השי"ת את ישראל למעלה מברורי הלבושים והאיר שהם מבוררים בשורשם אכן מזה הרגע ולהלאה הוא כל חפצו ית' שיבררו ישראל את עצמם בתפיסת דעתם גם על כל הלבושים למען שיהי' להם יגיע כפיך וגו':
פרק י
כי קרוב הוא וגו' וביארו ז"ל במדרש רבה (בשלח) קרובה שבועה שנשבע אברהם לאבימלך אם תשקור לי ולניני ולנכדי וגו' הענין הוא כי אבימלך הי' חפץ לדמות עצמו בכל פעולותיו לאאע"ה שלא יהי' ממש ביניהם שום הבדל ולפי הנראה מדוע באמת לא הועיל לו כל עבודתו הלא אמרו ז"ל (יומא ל"ח:) הבא לטהר מסייעין אותו אכן הראה השי"ת לאאע"ה וירש זרעך את שער אויביו היינו שמי שאינו יכלול עצמו טרם עבודתו בהשער של אברהם אבינו לא יועיל כלום בכל צדקת עבודתו כי אפילו הגר צדק ביותר עם כל עבודות החזקות שלו כל זמן שאינו נכלל עצמו בהשער של אאע"ה אינו נקרא גר צדק כלל וזהו שאמר לו אאע"ה לאבימלך אנכי אשבע היינו מצדי לא יהי' שום מניעה שאני מוכן לקרבך בכל יכולתי אך מה שנמנע ממך התקרבות מצד השי"ת זאת אין בידי ליתן לך וזהו שאמר אבימלך לאאע"ה ועתה השבעה לי באלהים אם תשקור לי ולניני ולנכדי וגו' היינו שביקש מאאע"ה אשר עכ"פ לא יפסיד כל מה שקיבל מאאע"ה שיהי' נשאר אצלו בקביעות גמור ועל זה רמז אם תשקור לי לניני ולנכדי וכמו שביארו ז"ל עד כאן רחמי האב על הבן והשיב לו אאע"ה אנכי אשבע כלומר שמצדי לא יהי' לעולם שום מניעה רק המניעה יהי' מצדך שתעבור על השבועה וכמו שבאמת נתברר אח"כ מפורש דכתיב (שמואל ב ה׳:ח׳) ואת הפסחים ואת העורים שנואי נפש דוד וגו' היינו כי באאע"ה כתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו' היינו כי בכל נפש מגיע כח בריריו עד חמשה דורות לי ולניני ולנכדי עד כאן רחמי אב על הבן כלומר שהבירור של האב מגיע עד חמשה דורות ונתבאר במקומו כדאיתא בזוה"ק (תרומה ) כיון דמטאי התם הא כלהו לעולם ועד וכמו שאמרו ז"ל (ב"מ פ"ה) לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מכאן ואילך לא צריכנא תורה מחזרת על אכסני' שלה וכו' היינו שכבר נקבע הקדושה בקביעות לעולם ועד ובכל זאת אף שנקבע גבי ישראל הקדושה על כמה וכמה דורות לעולם ועד המה מעוררים את הקדושה בכל פעם מחדש למען שירגישו הקדושה בדעתם כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם ואינם רוצים לסמוך על הקביעות מהקדושה של אבות הנמצא בהם שלא מדעתם כי אם שיראו אותה בעיניהם וילכו בה בתפיסת דעתם כדכתיב לכתך אחרי היינו שהלכו עם הקדושה בתפיסת דעתם כלומר שרדפו אחרי' להבינה גם בתפיסתם כענין הנאמר כאן ללכת יומם ולילה שנעשו קל ברגליהם משא"כ הפלשתים הוא כל חפצם שיקבע בהם הקדושה שלא מדעתם לבל יראה בעיניהם גאות ה' ולבלתי ילכו מדעתם בעבודתו ית' וזה נקרא פסחים ועורים על כן יאמרו עור ופיסח לא יבוא אל הבית:
פרק יא
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' כתיב (משלי יו"ד) כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שיש להשי"ת לבוש הנקרא סופה כדכתיב ה' בסופה ובסערה דרכו ובזמן שמנהיג השי"ת עם אותו הלבוש בעולמות העליונים אזי נתלבש גם בזה העולם הצדיק יסוד עולם באותו הלבוש כמו שמצינו גבי אליהו בדורו שאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל ולעומת הצדיק המתלבש בהלבוש של סופה וסערה יש נמי נגדו ההיפך שהולך וסוער בגודל התפשטות כגון אחאב מלך ישראל שהי' ממש נגד אליהו ואח"כ כשמפשיט השי"ת סדר הנהגתו מאותו הלבוש הנקרא סופה וסערה ומתחיל להנהיג את סדר הנהגתו בנחת אזי מצינו שאמר לו השי"ת לאליהו (זוהר ויגש ר"ט:) לית עלמא יכיל למסבל לך עם בני נשא וכו' וממילא נשקט הרעש והסוער בההיפך ג"כ כענין מאמרם ז"ל בגמ' (חגיגה ה':) אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם וכו' וכל מי שנשאר מתנגד לזאת הנהגה החדשה נתבטל לגמרי:
וזהו נמי הענין מזאת הפרשה כי בזאת הישועה התחיל השי"ת לעורר הקדושה מהשורש שיש גבי ישראל בקביעות כי מה נאמר למעלה מן הענין קדשו לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל וגו' וזה רומז שיש בישראל קדושה מרחם ונגד קדושה כזו נתעורר באומות קטרוג מה נשתנה אלו מאלו אם מצד שישראל מבררים עצמם בתפיסת דעתם הלא מי יאמר זכיתי לבי ואם מצד קדושתם מרחם שמברר אותם השי"ת גם בלא דעתם אם כן בברורים כאלו שהם בלא דעת יש להאומות כח גדול יותר מישראל ועל זה הענין אמר הכתוב כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם כי נגד קטרוג כזה שהוא כעס אויל העלה השי"ת מעט הנהגתו למעלה להראות מפורש איך שישראל יש להם גם שם דרך נכון לעבור והעכו"ם כשמגיעים שמה נתבטלו לגמרי וזהו דכתיב ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וגו' וכמבואר בזוה"ק סופא דדרגין היינו שנעלם שם הדעת מאוד והוא כדאיתא בפרקי דר"א (פ' מ"ד) הריני בורח לי למקום שלא נאמר כבודו שם אם על השמים נאמר שכבודו שם שנאמר על השמים כבודו על הארץ נאמר שכבודו שם שנאמר מלא כל הארץ כבודו הריני בורח לי למקום שלא נאמר כבודו שם וכו' היינו כי מקום שנאמר שם כבודו הוא הפירש שמסר השי"ת בתפיסת הבריאה הכרה בכבוד שמים. אכן במדבר והים שם משולל זאת ההכרה לגמרי כי אין במדבר מי שיהי' מכיר כבוד שמים וכן על ים אמרו ז"ל (תמיד ל"ב) כל נחותו ימא לא מתיבא דעתהו עד דיתובא ליבשתא וכו' הרי שמטריד מאוד דעתו של אדם וכשאדם הוא בטרדה אי אפשר לו להכיר כבודו ית' ואז הראה השי"ת אשר ישראל מכירין גם במדבר ואף בים כבודו ית' כי מזה שחילק ה' את מעשיו מכירין ישראל להמליך עליהם השי"ת בכל השבע מדות שהם כדכתיב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ ומתרגמינן דאחיד בשמיא ובארעא שהוא צדיק מדת יסוד שמורה על שמירת הברית לבל ישפיע ח"ו חוץ מהרצון ית' ושמירת הברית מכונה תמיד בגמ' עושרו של יוסף הצדיק כי הוא הי' מדוגל מאוד בשמירת הברית ועל זה הענין משמירת הברית איתא נמי בגמ' (ירושלמי סנהדרין פ' יוד ה' א') קרח עשיר גדול הי' תוסבן של פרעה נגלה לו בין מגדול ובין הים וכו' היינו כי בין מגדול ובין הים טמן יוסף הצדיק את עושרו ומטמון של יוסף נתגלה לקרח כדאיתא בגמ' (פסחים קי"ט) שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים אחד נתגלה לקרח וכו' ונגלה לו בין מגדול ובין הים וכוונתם הקדושה בזה כי ים מורה על גודל טרדה ושכחה וכן מגדול מורה על גודל השכחה כדאיתא בגמ' (סנהדרין ק"ט.) אמר רב אויר מגדול משכח וכו' ושם טמון עושרו של יוסף הצדיק היינו שעל ידי שמירת הברית הנמצא גבי ישראל נתבררו אצלם כל הטרדות והשכחות שלהם והוא כענין שמצינו במדרש (ש"ט צ"ג) כשבא לעומק של ים שמע שגלי הים משבחים אדיר במרום ה' היינו שהרי אחר כל גודל הטרדה והשכחה נולד מזה נפשות המכירים כבודו ית' בכל התחלקות המדות נמצא שיש לישראל דרך לכבודו ית' גם בהטרדה והשכחה וממילא נתחלק לפניהם הים ג"כ משא"כ מצרים שאין בהם שמירת הברית של יוסף הצדיק נתבטלו בתוך הים כי אין להם בו שום דרך לעבור בתוכו וזהו שנאמר כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם כי בזה הלילה נתבררו ישראל שיש להם התקשרות בהשורש למעלה מכל עבודתם אמנם טרם שהתחיל אצלם הברורין על זה איתא בספר יצירה לפני אחד מה אתה סופר אכן אחר הלילה של מכות בכורות אז התחילו ישראל לספור ולברר עצמם בהמדות עד ליל שביעי של פסח שהגיעו למדת יסוד צדיק אזי נתברר מפורש הקדושה מרחם הנמצא בישראל מהשורש וזהו ויסב אלהים וגו' והוא כדכתיב כי שמש ומגן ה' אלהים וכמבואר בזוה"ק (שמות ג'.) מה מגן איהו לאגנא עלי' דב"נ אוף הכי ברית קדישא מגן עלי' דב"נ ומאן דנטיר לי' לית נזקא בעלמא דיכול למקרב בהדי' וכו' היינו כי השם אלהים רומז על עבודה כי כשם שא"א להסתכל באור השמש בלא נרתק כך א"א להסתכל באור הוי' ית' בלי נרתק הנקרא אלהים כי הוא מגן ושמירה לאדם שיהי' בכחו להגיע לאור השורש ית' ועל זה נאמר תנו עוז לאלהים היינו כי על ידי עבודתם וברורים הי' בכח ישראל לעורר הקדושה מרחם שיש בהם מהשורש עד שגמרו כל המ"ט ברורין אז נתגלה מפורש אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' היינו שנתגלה אז מפורש הקדושה מרחם שיש אצלם בקביעות אותה הקדושה בעצמה שהי' נתעורר אצלם בהלילה של מכות בכורות אלא שעכשיו נתגלה אצלם ע"י ברורי עבודתם בקנין יגיע כפם:
פרק יב
ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה וגו' הנה כל הקבלות של האדם נכלל בשם מלחמה כענין הכתוב כי תשב ללחום את מושל וגו' וכמו שמצינו בזוה"ק (בלק קפ"ח:) נהמא דקרבא וכו' ועל זה הענין נקרא לחם מלשון מלחמה כי אם יתגבר הצורת אדם על המאכל אזי המאכל זן ומחי' את האדם ואם אין בכח האדם לנצח את המאכל ולעכל אותו אזי מתגבר המאכל ומחריב ח"ו את הצורת אדם וזה הענין הי' כשיצאו ישראל ממצרים והלכו לכבוש ולקבל כל הכחות תחת הקדושה ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' פן ינחם העם בראותם מלחמה וגו' היינו שלא הי' עדיין בכח ברורי ישראל לכבוש ולקבל כח הפלשתים תחתם כי לא נתבררו עדיין בתכלית השלימות נגד קליפת פלשתים שיהי' ניכר מפורש החילק וההבדל ביניהם וזהו כי קרוב הוא היינו שעל הגון לא הי' מרחק רב ביניהם כי ענין קליפת פלשתים ביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שאופי' של זה האומה שמבקשים מאוד סבה לפרנסה ולפי הנראה אינו כלל זה המבוקש רחוק מהקדושה וכענין שמצינו במדרש (רבה ל"ט) כשהלך אאע"ה לארץ כנען וראה שחורשין בשעת חרישה וזורעין בשעת זריעה אמר יהי חלקי בארץ הזאת וכו' היינו יען שראה שאינם מבטלים לבלות זמן בהנאת עוה"ז שהם לפי שעה אלא שהם מבקשים דבר שהוא לפי דעתם התכלית ואם כן המה כלים כאשר ילמדו אותם בינה ויבינו שיש תכלית יקר שהוא יותר האמתי ונעלה ביותר אזי יבקשו ויחפצו באותו תכלית היותר נעלה הרי שבקשת התכלית הגם שהוא בדבר קטן רק לפי שעה מ"מ זה המבוקש הוא כלי לבקשת תכלית האמתי וזה הוא כי קרוב הוא כלומר שקרובים להקדושה בזה שאינם מסתפקים עצמם בפרנסה לפי שעה אלא שמבקשים סבה שיהי' להם על ידה פרנסה בתמידית ולפי דעתם הנמוכה נחשב זאת אצלם לתכלית וכל ענין הקדושה הוא ג"כ כך לבל יסתפק אדם עצמו בהנאה שהוא רק לפי שעה אלא שיבקש התכלית האמתי שהוא לעולמי עד. אמנם באמת איתא בגמ' (ע"ז י"ט.) על פלשתים שלצנים הי' שנאמר קראו לשמשון וישחק לנו וכו' היינו כי לצנות הוא לגמרי ההיפך מהקדושה וכל התכלית שהם מבקשים הוא שלא יצטרכו להשפעתו ית' לזה חפצים סבה לפרנסתם בלתי השי"ת וזאת הוא לצנות וזה שאיתא בהאר"י הק' ז"ל (לקוטי תורה) פלשתים הם במקום השערות קווצותיו תלתלים וכו' היינו כי כל הבריאה הוא בצורת אדם והשערות הם המותרות של הצורת אדם ומאלו המותרות הוא כל היניקה של פלשתים ונגד אלו המותרות הם כל העבודת והברורין של ישראל כי יוסף הצדיק כל עוד שהי' מסלסל בשערו טרם הנסיון אז הי' עדיין כל עבודתו נגד אלו המותרות ולא הי' נקרא צדיק עד אחר הנסיון כדאיתא בזוה"ק (וארא כ"ג.) כי ע"י הסבלנות מהנסיון נתברר בשלימות וכן מצינו גבי דוד המלך שרק אחר כמה מלחמות שהי' לו עם הפלשתים אז השיג מקום המקדש שמורה על קדושה בקביעות. אמנם בעת יציאת מצרים שישראל הי' עדיין משוללי ברורים נגד אלו המותרות לכך נאמר כי קרוב הוא וגו' וכל העצה הי' אז רק כדכתיב ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף היינו שהי' מגבי' את ישראל לשורשם העליון ביותר ועל זה נאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וגו' היינו שכל אלו הכחות כבשו ישראל מפאת הארה משורש העליון כמבואר בזוה"ק (בראשית מ"ב.) אשר מזה ששרפים עומדים ממעל לו הי' בכח ישראל לכבוש הכח הנקרא שרף וכן נכנעו כל הכחות תחת הקדושה רק מפאת התגלות שורש העליון ית' בלעדי עבודתם ועל זה כתיב ויאמינו בה' היינו שנמשכו ונתעלו להשורש ית' וזאת האמונה נשאר בקביעות בלבם של ישראל כאשר הישראל הוא לפעמים בקטנות ובשפל המדרגה עד שאפס ממנו כח עבודה אזי הוא כל העצה ויאמינו בה' היינו להיות נמשך ביותר אחר נקודת שורשו העליון ובהתגלות שורש העליון אזי הוא ממילא ה' ילחם לכם ואתם תחרושין וכמבואר בזוה"ק ואתון לא תתערון מידי. וזהו נמי ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' וכמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה כשראה מרע"ה שפרעה וכל מצרים מלוה את ישראל הבין מזה שיש עדיין למצרים שייכות לישראל כי יציאת מצרים הי' כדכתיב לקחת לו גוי מקרב גוי ומזה הלויה הבין שלא נבדלו עדיין מהם לגמרי ונצרך עוד לישראל הוית מצרים כענין שמצינו שהנביא הי' מיצר על אבידת אומה כדכתיב לבי למואב והמה וגו' כי הוית האומות הוא למען שיהי' לישראל נגד מי להתפאר כמו שמצינו שמתפאר השי"ת נגד ישראל וכדאיתא בזוה"ק (ויגש ר"ז.) הן שמים לא זכו בעיניו לא תימא דגריעותא הוא אלא שבחא דלהון בעיניו הוא דלא זכו היינו שהשי"ת מתפאר נגדם ואומר שבעיניו המה נמי לא זכו וממילא מובן נגד מי מתפאר השי"ת אם לא נגד הבהירות העצום ביותר וכמו שמצינו בזוה"ק בשגם הוא בשר זה משה היינו שהשי"ת מתפאר עצמו ואומר הגם שיש בעולם אור יקר של משה רבינו שהוא בהירות עצום וחזק מאוד מ"מ לגבי אור עליון ית' נחשב אורו של משה נמי רק בשר וממילא מיבן שאין עוד בסוג הנבראים יותר בהירות ממה שהי' אצל מרע"ה ככה הציב השי"ת הויית האומות כדי שיהי' לישראל נגד מי להתפאר בברורי עבודתם לכן כל עוד שלא נגמרו גבי ישראל ברורי עבודתם היצר להנביא כשנאבד איזה אומה וכן הבין מרע"ה שישראל צריכין עדיין להויית מצרים כדי להתפאר נגדם בברורי עבודתם ולזה ויקח משה את עצמות יוסף וגו' ועצמות יוסף רומז על יראת חטאו קודמת לחכמתו וזה מורה על עצמות שורש העליון של ישראל היינו כי אחר שלא הי' עדיין בכחם לבטל את מצרים בברורי עבודתם לזה לקח משה לעצמו עצה להגבי' את ישראל למקום שורשם שהוא למעלה מעבודה ע"י יראה עצומה יבואו למקור עליון ויהי בכחם לבטל את מצרים:
פרק יג
וישבו ויחנו לפני פי החירות בין מגדל ובין הים לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים וגו' ומתרגם יונתן בן עזיאל מלל עם בני ישראל ויתובון לאחוריהון וישרון קדם פומי חירתא מרביעתא דאתבריו בגווני בני נשא דכר ונוקבא ועיינון פתיחן להון וכו' וזהו כדאיתא נמי במכילתא דפי החירות הי' מרובע ועינו פתוחה וביאר הענין כי ריבוע מורה על פעולת אדם כדאיתא בירושלמי לית ריבוע בששת ימי בראשית היינו שמצד השי"ת הוא הכל בעוגל וכל הריבוע הוא רק מצד פעולת אדם. וזהו שע"ז שלהם הי' מרובע להורות על זה שאומרים שיש להם כח גדול בפעולתם. ועינו פתיחה מורה על גודל התקיפות שלהם שאומרים מאחר שעינו פתוחה בטח ראה השי"ת שבכל גודל התפשטותם לא יפלו חוץ מרצונו כי כיון שהציב השי"ת שיהי' פעולת אדם בכל כך התפשטות בטח ראה השי"ת שלא יפסידו כלום אף אם יתפשטו עצמם בכל תאות לבם ועל זה התקיפות והתפשטות הנקרא ריבוע ועינו פתיחה רומז הע"ז פי החירות. בין מגדול ובין הים מגדול מורה ג"כ על תקיפות וחוצפה כלפי שמיא כדכתיב המגדול אשר בנו בני האדם וגו' וענין המגדול הי' כמבואר בזוה"ק שידעו אשר אם יתאחדו ויתאספו ביחד יהי' בידם יותר כח לעמוד בחונפה כלפי שמיא. והים רומז על גודל הטרדה והשכחה מפאת ההסתר שהציב השי"ת בעולם אשר מפאת זה ההסתר נסתעפו להאומות אלו השתיהן פי החירות ומגדול הגם שישראל אומרים ג"כ (ישעיהו מ״ה:ט״ו) אכן אתה אל מסתתר היינו שהציב השי"ת הסתר בעולם אמנם החילוק הוא שישראל אומרים אל מסתתר למען שיהי' מקום לעבודה כדי שיבקע אדם בעבודתו את ההסתר ויכיר על ידי עבודתו איך שעינו ית' פתוחה תמיד משא"כ האומות אומרים שכל ההסתר הציב השי"ת יען שאין בחפצו שיהי' להאדם הכרה באורו ית' ועל זה הענין איתא בירושלמי (שם) שעשרו של יוסף מונח בין מגדול ובין הים היינו כי ים הוא סופא דדרגין והמגדול הוא הראש וביניהם הניח יוסף הצדיק כל עושרו היינו שמראה בחוזק עבודתו איך שמצד ישראל הוא המגדול כדכתיב כמגדל דוד צוארך (שה"ש) ועל זה המגדול נאמר (משלי י״ח:י׳-י״א) מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב היינו שכל האחדות של ישראל הוא משום שמכירים היטב (מלאכי כ') הלא אל אחד בראנו ואב אחד לכלנו מדוע נבגד איש באחיו לזה הם מתאספים ביחד למען שיכירו ביותר התגלות רישא דמלכא וכל ההסתר הנקרא ים מראה יוסף הצדיק בעבודתו שזה הציב השי"ת במכוון כדי שיכירו ישראל השגחתו ית' ביתר שאת איך שעינו ית' פתוחה תמיד להשגיח על כל פרט כדאיתא בזוה"ק (נשא קכ"ט:) למאי היא רמיזא א"ל לניני ימא דלית כסותא על עינא ולית גבינין על עינא ולא ניימין ולא בעיין נטורא על עינא הה"ד הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים ק"כ):
פרק יד
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה וגו' כתיב כי שמש ומגן ה' אלהים חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים וכמבואר בזוה"ק (מובא לעיל) השם אלהים הוא מגן ונרתק לשם הוי' כגוונא דלית לאחזאה בנהורא דשמשא בלתי מגן ונרתק כך לית לאחזאה בנהורא דשם הוי' בלתי מגן ונרתק דשם אלהים היינו כי בעצמית האור משום הוי' אין שום צמצום כלל כדאיתא בגמ' (ברכות י"ב:) כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם אלא יען שכל חפצו ית' הוא להטיב ולהנחיל לישראל אור שיהי' אצלם בקביעות גמור ע"י קנין יגיע כפם לזה הציב מגן ונרתק הנקרא אלהים היינו שהכניס את האור בכל מיני התלבשות וכל מה שבוקע האדם ע"י עבודתו באלו הלבושים להכיר בהם את האור כך יש לו קנין בזה האור הגנוז באלו הלבושים ונקדא אלהים קדושים ומה שהוא למעלה מהבנת התפיסה של עבודת אדם בזה אין לו לאדם שום קנין כמו בעת שהי' ישראל במצרים דכתיב (הושע י"ב) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים היינו שמצד אורו ית' הי' לו התקשרות עם ישראל עוד במצרים מראשית הרצון ית' עד הלבוש אחרון שלהם אכן מצד ישראל לא הי' להם עדיין שום קנין בזה האור כי בעצם האור משם הוי' בלתי ההתלבשות אין יתכן בו שום תפיסה והגם אחר שפותח השי"ת את האור משם הוי' אזי זורח האור בכל הלבושים אבל השער להגיע לאותו אור הוא רק השם אלהים כי זה השם הוא השער והפתח שבו מתחיל האדם לעבוד בתפיסתו מתתא לעילא וזה היגיע כפו של אדם הוא עיקר התקיפות שלו כמאמרם ז"ל אין לך בא בזרוע כמו שמקיים את המצות ובמדרש (תבוא) בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש לו פתחון פה לעושי מצות וכו' כי בפעולת המצוה שעושה אדם בהלבוש אחרון אף שאין לו בה שום הבנה מ"מ נמצא בה כל הרצון ית' עד שיכול לומר נוכח השי"ת אשר קדשנו במצותיו וצונו ואין צריכות כוונה. לכן הגם שהאיר השי"ת אז לישראל אור עתיקא אכן מצד ישראל לא הי' בזה האור שום קנין ע"י יגיע כפם כי הי' עדיין משוללי פעולת המצות ובעצמית האור משום הוי' בלעדי הלבושים משם אלהים אין לאדם שום קנין וזהו שאיתא בזוה"ק (יתרו ס"ח.) בקדמיתא כתיב את כל אשר עשה אלהים למשה ולבתר כתיב כי הוציא ה' אלא רזא דא את כל אשר עשה אלהים דא שמא דאגין על משה ועל ישראל ולא אתעדי מנייהו בגלותא ולבתר שמא עלאה אפיק לון ממצרים. כי הגם שהגנה הי' להם משם אלהים אבל שום קנין לא הי' להם בו מצדם כי רק מצד הארת שם הוי' יצאו ממצרים ולכך נאמר כאן ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וכמו שביארו ז"ל כי קרוב הוא להשבועה שנשבע אאע"ה לאבימלך מלך פלשתים וכו' היינו שלא הי' עדיין בכחם לכבוש תחתם הלבוש מקליפת פלשתים כי קרוב הוא כי קליפת פלשתים הוא כחי ועוצם ידי וגו' וכיון שלא הי' לישראל עדיין מצדם קנין יגיע כפם בשם אלהים א"כ המה קרובים עדיין להטעות של פלשתים ויכולין לטעות ולסבור שזה האור משם הוי' דאפיק לון ממצרים מתפשט גם בהלבושים רחוקים כאלו נמי. ואם יבקשו לבטל קליפת פלשתים בזה הכח שהתפשטות אורו ית' אינו רק בלבושים הנקיים אגב אמם על זה נאמר פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה היינו הלא זה הכח שהם נקיים אגב אמם הי' לישראל במצרים ג"כ לזה כתיב ויסב משה את העם דרך המדבר ים סוף היינו כי מדבר וים מורה על אותן הכחות שאינו ניכר שם כבודו ית' כדאיתא בפרקי דר"א לא מצינו בים כבודו ואלו הכחות הם בניקל לכבוש אותם תחת הקדושה משום שאין בהם זדון של בעלי בחירה כי דוקא קליפת פלשתים שהם בעלי בחירה לא הי' עדיין בכח ישראל לכבוש אותם כל עוד שלא הי' להם קנין באורו ית' ע"י השם אלהים כי קרוב הי' עדיין להטעות של פלשתים משא"כ הכחות של מדבר וים הגם שהמה נמי משוללי אור מ"מ המה ג"כ משוללי בחירה וכח כזה שהוא משולל בחירה בניקל להכניסו תחת הקדושה כענין שמצינו בגמ' (סנהדרין צ"ז.) אין בן דוד בא עד שיתהפך וכו' כלו למינות שנאמר כלו הפך לבן טהור הוא היינו כשישארו בעקשות לגמרי בלי שום בחירה לטוב אזי אהפוך אל העמים שפה ברירה. ואחר שישראל יכבשו אותן הכחות של מדבר וים ויקבעו בלבם הכרה שמלא כל הארץ כבודו אף במקום שלא מצינו שם כבודו גם במדבר וים היינו כי ישראל יכירו היטב אשר בזה המקום בעצמו שאינו ניכר שם כבודו מראה השי"ת איך שהוא באמת מרומם על כל כבוד שאין מהצורך מצדו ית' לכל אותו הכבוד וכאשר יקבעו ישראל זאת ההכרה היטב בלבם אזי יהי' הם עיקר כבוד מלכותו ית' בעולם וממילא יהי' אח"כ בכחם שפיר לכבוש גם קליפת פלשתים תחת הקדושה ושוב לא יהי' קרובים להטעות של פלשתים לומר כחי ועיצם ידי וגו' מאחר שאורו ית' יהי' אצלם בקביעות ע"י יגיע כפם:
פרק טו
ויהי בשלח פרעה את העם וגו' ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' ביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה בספר (מי השלוח הק') כאשר ראה מרע"ה כי אף אחר שנגאלו עוד פרעה הולך אחריהם ללוותם עלה בדעתו פן לא נשלמו ישראל בתכלית השלימות ע"י זה יש עוד שייכות לפרעה עמהם לזה ויקח משה את עצמות יוסף. ועצמות יוסף רומזין על יראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' והענין הוא כדאיתא במדרש ויהי בשלח פרעה וכי פרעה שלחם בלעם אמר אל מוציאם ממצרים היינו מאחר שחתם השי"ת אני ה' המוציא אתכם מארץ מצרים למה לא נאמר כאן ויהי כאשר הוציא ה' את העם וגו' אלא מלמד שהי' פרעה מלוה אותם וכו' היינו שהי' לו עדיין שייכות עמהם כי לא נגמר עדיין הבירור בשלימות ולא הגיע עדיין הזמן שיתבטלו המצרים לגמרי שהי' נצרך עדיין לקיום הויתם למען שיהי' ניכר מעלת ישראל נגדם כענין שמצינו בזוה"ק (תזריע מ"ז:) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות. מן השכלות ממש אתי תועלתא לחכמתא דאלמלא לא אשתכח שטותא בעלמא לא אשתמודע חכמתא וכו' כיתרון האור מן החושך תועלתא דנהורא לא אתיי' אלא מן חשוכא וכו' היינו כי כמו שהציב השי"ת את ישראל להתפאר עמהם בעולם וכן הציב השי"ת רצון להתפאר נגד ישראל כענין שמצינו שהתפאר השי"ת נגד דור המדבר כדכתיב והם לא ידעו דרכי היינו הגם שהם דור דעה מ"מ לא ידעו דרכי וכן מצינו שהתפאר השי"ת נגד משה רבינו ואמר בשגם הוא בשר היינו אף שגבי משה רבינו הי' גופו הגשמי ג"כ אור בהיר צח ומצחצח מ"מ נגד גודל הבהירות מהשי"ת נחשב גם הבהירות של משה רק בשר ומסתמא נגד מי שיייך שיתפאר עצמו השי"ת בטח נגד נפשות היקרים ביותר שנמצאים בעולם וזהו דכתיב ישראל אשר בך אתפאר וכך הוא נמי בכל סדר השתלשלות מהבריאה כענין שמצינו בגמ' (ב"ב כ"א.) דקארי קארי ודלא קארי להוי צוותא לחברי' וכו' היינו שיש תועלת למען דקארי ממאן דלא קארי כיתרון האור מן החשך דווקא כי מסבת זה דלא קארי מגיע למאן דקארי תקיפות להתפאר על מאן דלא קארי וככה הוא בכלל עולם ישראל נגד האומות שישראל יתפארו עצמם נגד האומות בזה שהמה מבררים א"ע בכל המדות נגדם. והנה כאשר נתבררו ישראל באיזה מדה בתכלית השלימות אזי נתבטל מן העולם אותה האומה שהוא עומדת נגד זאת המדה כמו שמצינו גבי אאע"ה לאחר שהסיר מאתו ערלת המילה אזי נתבטל מכלל עולם סדום שהי' ערלת עולם וכאן הי' הבירור של ישראל נגד מצרים בדם פסח ובדם מילה שהם שני הפכים כדאיתא בזוה"ק (בא ל"ה:) תרי דמא הוי חד דמילה וחד דפסחא דמילה רחמי ודפסחא דינא וכו' פירוש כי פסחא מורה על דם קרבנות וזה מורה שיש בכח ישראל לחסר עצמם ולפזר על כבוד שמים אף מה שנראה לעיני אדם שנותנין לאיבוד כי שרפו קרבנות באש המכלה את הכל בכל זאת כאשר מכירין שיש בזה הפעולה כבוד שמים המה מוכנים למסור כל נפשם ומאודם בעד כבוד שמים. זהו פסחא דינא. ודם מילה רומז אשר בזה המקום שמכירין ישראל שהכבוד שמים הוא לעצור א"ע לבל יפזר אזי מוכנים המה לעצור א"ע בעד כ"ש לבלתי יפזרו אפילו כחוט השערה משא"כ מצרים אין בכחם להיות נמשכין כך אחר רצונו ית' בכל ההפכים אמנם כל עוד שלא נגמרו הברורין גבי ישראל בתכלית השלימות אזי לא הגיע עדיין התבטלות למצרים וכדאיתא בזוה"ק שזאת הישועה הי' קדם זמנא ומזה הי' מתעורר אז קטרוג הללו והללו וכו' כענין שנתעורר בבריאת עולם קטרוג מה אנוש וגו' לכן הי' צריכין לעורר אז לישראל אור ממקום העליון ביותר ולהראות איך שיש בישראל קדושה בקביעות גם בלי דעתם וזהו ויקח משה את עצמות יוסף עמו ועצמות יוסף הוא יראת חטאו קודמת לחכמתו כמו הבירור של נעשה קודם לנשמע שמורה שיש בישראל קדושה בקביעות גם בלי חכמת עבודתם כדכתיב משכני אחריך נריצה וזהו מדתו של יוסף הצדיק שע"י צמצומו שקבע צמצום בהגוף אף בלי דעתו כענין שאיתא בירושלמי מחזיקנא טוביתא לרישא כד מטי למודים מנפשא כרע וזהו שאמרו ז"ל הים ראה וינס מה ראה ארונו של יוסף ראה בשכר וינס ויצא החוצה הים ראה וינס היינו שיוסף קבע כ"כ צמצום בהגוף גם שלא מדעתו לכן הי' ג"כ בכח ישראל להראות שגם בים יש כבודו אף שנראה שלא מצינו בים כבודו מ"מ הים ראה וינס: