סדרי טהרה· רבי אלחנן אשכנזי
הלכות נדה · סימן קצד
ס"ק א
אפילו. התוס' במס' כריתות דף י' ד"ה א"א לפה"ק בלא דם כתבו וז"ל ותימא א"כ למאי איצטריך למיכתב גבי זכר וטמאה ז' ימים עכ"ל ובס' אמרי נועם פ' תזריע כ' לתרץ דנ"מ אם ילדה תוך ימי נדתה דמן התורה דאפילו ראתה כל שבעה ופסק' ביום שביעי קודם חשיכה טובלת לערב להכי איצטרך גבי יולדת דאם ילדה בשביעי לנדתה ופסקה לערב דאפ"ה טמאה משום הלידה טומאת ז' עוד כ' שם דנ"מ אם ילדה תוך ימי זיבתה דמן הדין אם ראתה יום א' א"צ אלא שימור יום כנגד יום לכך איצטריך קרא ביולדת דאפ"ה צריכה ז' משום הלידה דאלו משום הראיה שראתה בשעת הלידה הי' סגי' בשימור יום א' כנגדו ועיי"ש מיהו יש עדיין לפקפק דפשטי' דקרא משמע דכולהו ז' ימים שטימא הכתוב בלידה כולהו חד טעם אית להו והכל טמא משום הלידה ואלו בהנך גווני דלעיל דמיירי שילדה תוך ימי נדתה או בתוך ימי זיבתה היום הראשון בלא"ה טמא משום הדם למ"ד א"א לפה"ק בלא דם ויותר נראה לתרץ דאיצטריך וטמאה ז' ימים היכא דילדה בתוך ימי זיבתה מתוך הקושי דטהורה לגמרי משום הדם דקושי סמוך ללידה רחמנא טהרה ומכ"ש דניחא לדעת הרמב"ם וסיעתו דס"ל דכל דם שראתה מחמת לידה מיקרי דם קושי אפי' ילדה בשופי וכמ"ש בסמוך וא"כ אם ילדה תוך ימי זיבתה אף דא"א לפה"ק בלא דם מ"מ משום דם אינה טמאה דדם קושי הוא ואינה טמאה אלא משום לידה אך לפי מה שפירש"י בחומש פ' הנ"ל אשה כי תזריע אפי' ילדתה מחוי כעין שהזריע אמו טמאה לידה וכיון דקרא מיירי נמי בכה"ג ואהא לא שייך תי' הנ"ל דהא קיי"ל דאין קושי לנפלים ובזה אפשר להמשיך דברי רש"י בחומש שם דמתחלה פי' אפי' ילדה מחוי וכו' ואח"כ פי' כימי נדת דותה דאפי' נפתח הקבר בלא דם וק"ל ועיין בסוגי' דר"פ יוצא דופן ובתוס' שם דהאי דרשא אפילו ילדה מחוי אפי' לרבנן דפליגי אר"ש ס"ל להאי דרשא ע"ש אבל רש"י שם ס"ל דלרבנן לית להו האי דרשא דלא צריכא קרא להא ע"ש וכיון דרש"י ז"ל הביא לפשטי' דקרא כר"ש מש"ה איצטריך לפרש לקרא כימי נדת דותה תטמא כמ"ד אפשר לפה"ק בלא דם:
ס"ק ב
חשובות יולדות בזוב. בטור כ' וז"ל והאידנא כל היולדות חשובות יולדות בזוב דקיי"ל א"א לפה"ק בלא דם וכ' ע"ז הב"ח דמדינא אפי' היתה יולדת בי"א יום שבין נדה לנדה והיתה רואה ב' ימים רצופים וילדה ביום ג' לא היינו מצטרפין הך טיפת דם שראתה מחמת פה"ק שתהי' נקרא זבה גדולה דהלא קיי"ל דם יהיה זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד אבל האידנא דהחמירו וקבלו עליהם חומרא דר"ז אף טיפה זו דמחמת לידה קבלו עליהם שתהא נקראת יולדת בזוב מחמת טפה זו ודוק עכ"ל ובס' תל"מ תמה ע"ז וכ' וז"ל אשתמיטתי' דבהדיא אמרינן דף ל"ח ת"ר יש רואה ק' יום כ' וב' שאחר הנדה לאפוקי ממ"ד א"א לפה"ק משמע למ"ד דא"א לפה"ק בלא דם הוי יולדת בזוב וכפירש"י בפרק בא סימן דף נ"ד אברייתא דראתה ב' ולשלישי הפילה ע"ש ודוחק לומר דמיירי בקשתה וכו' עכ"ל ולק"מ ואשתמיטתי' להרב בעל תל"מ הרמב"ם בפ"ז מהלכות א"ב ד"ד שכ' וז"ל חל שלישי לראיית' ביום הלידה אפי' כל היום כולה בשופי אין זה יולדת בזוב שהרי יום הלידה סמוך לקושי עכ"ל וכ"כ ע"ז המ"מ וז"ל הדין שכ' רבינו פשוט הוא שאפילו ילדה בלא קושי ובלא צער אין לך אונס גדול מלידה וא"א בלא קושי עכ"ל וא"כ מכ"ש הדם שהיא רואה בשעת לידה דדם קושי מיקרי וכ"כ הרשב"א בתה"א דף קפ"ז ע"א וכ"כ הרמב"ן והר"ן בחדושיו בדף ל"ז במכילתין וז"ל דכל מה שהיא רואה מחמת פה"ק של ולד אינו גורם זיבה דאין לך קושי גדול מפה"ק שהוא מחמת הולד ומה דאמרינן לקמן דהיכא שראתה שני בלא קושי וילדה למ"ד דא"א לפה"ק בלא דם שהיא זבה גדולה וצריכה ז' י"ל דההיא דווקא לנפלים דאין קושי לנפלים ע"ש והן אמת דהתוס' לא ס"ל הכי אלא דאפי' מה שראתה בשעת לידה אם לא ראתה מחמת צער וקושי וכן מוכח ממ"ש בדף ל"ז ד"ה רבא אמר אינה סותרת וא"ת והא רבא סובר בפ"ב דא"א לפה"ק בל"ד וא"כ תסתור דהכא בעינן ז"נ מדם עכ"ל מבואר דס"ל דדם שראתה מחמת פה"ק של ולד לא מקרי דם קושי דאי ס"ל דהוי דם קושי לא היו מקשים מידי וכן תירצו הרמב"ן והר"ן על קו' זו וכן מוכח ממ"ש התוס' שם דף ל"ח ד"ה מאי דעתך דלא ס"ל כשיטת הרמב"ם וסיעתו שכתבו שם דהא דיש רואה ק' יום מיירי בבן קיימא ולשיטת הרמב"ם וסייעתו א"א לומר הכי אלא דע"כ מיירי בנפלים דאל"כ איך מסיק עלי' לאפוקי מ"ד דא"א לפה"ק בלא דם וכמש"ל ועוד יתבאר לקמן דתוס' לא ס"ל הכי מ"מ אין תפיסה על הב"ח מן הש"ס וגם מי סניא למימר דהטור תפס שיטת הרמב"ם וסיעתו:
אך מ"ש הב"ח בפי' הטור אין דבריו מוכרחים וגם מה שהבין הב"ח בכוונת הב"י במ"ש על הטור שכ' והיולדת בימי זיבתה אם ראתה דם בלידתה צריכה ז"נ וכו' וכ' ע"ז הב"י כלומר בי"א יום שבין נדה לנדה אם רואה דם בלידתה כלומר אם רואה ג' ימים רצופים דאז היא זבה גדולה וצריכה ז"נ צריכה שיהיו נקיים מדם לגמרי וכו' עכ"ל וכ' הב"ח דר"ל דיולד' בימי זיבה דקאמר רבינו היינו שלאחר הלידה ראתה ג' ימים רצופים ונעשה זבה גדולה והשיג ע"ז דפשט הלשון לא משמע הכי אלא דמיירי דמקמי לידה ראתה ג"י רצופים ע"ש והדבר פשוט דגם הב"י נתכוין לפרש כן דהטור מיירי דמקמי לידה ראתה ג"י תוך י"א יום שבין נדה לנדה וחלילה למשוי' לרבינו הב"י לטועה שיסבור דימי לידה ראוים לזיבה אם ראתה בהן והדבר פשוט בגמ' ובכל הפוסקים דימי לידה אינן ראוים לנדה ולזיבה דאפי' ראתה כל ימי לידתה והיא בתוך י"א יום שבין נדה לנדה אפ"ה טובלת סוף ז' לזכר וסוף י"ד לנקבה וכן אם ראתה בסוף ימי הלידה אף שהיא תוך ימי נדת' אפ"ה טובלת סוף ז' וסוף י"ד דימי הלידה אינן ראוים לזיבה ולנדה וכ"ה בהדיא בגמ' דף ל"ז ע"ב וגדולה מזו פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות א"ב די"א דאפילו ילדה תוך ספירות ז"נ של זיבה וראתה דם תוך ימי לידתה שאין עולין לה ימי הראיה ולא סותרין כל הימים אלא משלמת על הימים שספרה כשיפסוק הדם שאין סותר הכל אלא ראיות של זוב אבל אלו סותרין יומן לבד ע"כ מבואר אע"ג דקיי"ל בזבה בעלמא שסופרת ז"נ אם ראתה תוך ימי ספירתה סותרת הכל היינו משום דכ"ז שלא ספרה ז"נ ימי זיבה מיקרי מש"ה סותרת דזיבה סותר אבל ימי לידה אינן ראוים לזיבה ולנדה וכן הרגיש בס' הנ"ל על הב"ח בזה ולכאורה יש לטעות דאף ימי לידה ראוין לנדה ולזיבה מהא דגרסינן במכילתין דף מ"ב ע"א ת"ר הנדה והזבה והש"י כ"י והיולדת כולן מטמאות בפנים כבחוץ ומק' הש"ס בשלמא כולהו לחיי אלא יולדת אי בימי נדתה נדה היא ואי בימי זיבה זיבה וכו' ופירש"י אי בימי נדה ילדה וראתה הא תני לה וכו' משמע לכאורה מלשון רש"י דאפי' ילדה ואח"כ ראתה אפ"ה אי בימי נדה נדה ואי בימי זיבה זיבה אך א"א לפרש כן דאי מיירי שילדה ואח"כ ראתה ה"ל להש"ס להקשות דמאי נ"מ שמטמאה הדם בפנים כבחוץ הא בלא"ה טמאה היא משום לידה דטמאה אפי' בלידה יבשתא ול"ל להקשות מכח אי נדה נדה וכו' דכבר תני לה אגופא דמלתא ה"ל להקשות דמאי נ"מ בזה אם מטמאה בפנים כבחוץ הא בלא"ה טמאה היא א"ו מה שפירש"י ילדה וראתה ר"ל וראתה כבר קודם הלידה מחמת פה"ק וכמו שפירש"י בדף ל"ח ע"א ד"ה קמ"ל דאפשר לפה"ק בל"ד וז"ל דאי לא אפשר ה"ל זבה כשילדה אחר שנים של אחר הנדה דה"ל יום לידה שלישי ואי הוי חזי קודם הלידה בפה"ק הרי היא זבה הואיל ובלא קושי ראתה עכ"ל וכן כוונתו כאן דראתה מחמת פה"ק קודם הלידה ואהא מק' שפיר אי נדה נדה זיבה זיבה ולשיטת רמב"ם ס"ל דכל היום של לידה מיקרי קושי הא דמק' הש"ס הכא אי זיבה זיבה נ"ל למאי דס"ד השתא מיירי בנפלים וכמש"ל:
והנה לכאורה י"ל סייעתא לשיטת התו' דס"ל דאם ילדה בשופי הדם שראתה בפה"ק של לידה לא מיקרי דם קושי ודלא כשיטת הרמב"ם וסייעתו דגרסינן בר"פ המפלת קשתה ב' ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה ה"ז ספק לידה ספק זיבה מביאה קרבן ואינו נאכל ר"י אומר מביאה קרבן ונאכל שא"א לפה"ק בלא דם וכתבו התו' שם ד"ה ואינו נאכל וז"ל וב' קרבנות א"צ להביא משום דאימא ראתה וילדה דא"כ קושי סמוך ללידה היא וטהורה כו' דיש קושי לנפלים וכן צ"ל לר"י דסבר יש קושי לנפלים דאי אין קושי היה לה להביא ב' קרבנות של זיבה דהוי ודאי נאכל ושל לידה דהוי ספק אינו נאכל דלזיבה וללידה לא סגיא בקרבן חד עכ"ל וכיון דברייתא דהכא ס"ל יש קושי לנפלים קשה לשיטת הרמב"ם וסיעתו דס"ל דכל מה שראתה מחמת פה"ק דלידה הוא דם קושי אפי' ילדה בשופי למה נקט הברייתא קשתה ב' וכו' הא אפי' ראתה ב' ימים בשופי ובג' הפילה נמי אינה מביאה אלא חד קרבן דלמאי ניחוש לשמא ראתה עם הולד הא כיון דראתה עם הולד קושי הוא לדעתם וכיון דבג' מחמת קושי הוא אף דב' ימים הראשונים ראתה בשופי אפ"ה רחמנא טהרי' כדאיתא בפרק בנו"כ ופסקה הרמב"ם שם:
והן אמת דברי התוספות שם צ"ע דהא גרסינן ס"פ ב"ס דף נ"ד ע"ב ראתה ב' ולשלישי הפילה וא"י מה הפילה ה"ז ספק זיבה וספק לידה מביאה קרבן ואינו נאכל וימי לידתה וכו' והתם הא לא תני ראתה ב' בקושי ובוודאי בראתה בשופי מיירי וכן פירש רש"י שם ואפ"ה תני מביאה קרבן וכו' דהיינו בחד קרבן סגיא (ואיך רצו התוספות להוכיח דת"ק ס"ל יש קושי לנפלים מדס"ל דאינה מביאה אלא חד קרבן אכתי איך מתורץ הברייתא דהתם) ולולי דבריהם היה נ"ל דהיינו טעמא דלא מייתי אלא חד קרבן כיון דס"ל לת"ק וכן ברייתא דס"פ ב"ס דאפשר לפה"ק בל"ד אם כן מהיכי תיתי שתביא קרבן על ספק זה דשמא ראתה אדרבה אוקי לאתתא בחזקת שאינו רואה וכ"כ הר"ן בהדיא כאן בסוגיא זו בחדושיו ואף דכבר היא בחזקת שראתה בב' ימים מ"מ עדיין לא נעשה זבה גדולה ואוקמינן לה בחזקה זו שאינה ז"ג ואע"ג דלענין איסור מצינו בכמה דוכתי שחז"ל החמירו לאסור מספקא ולא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא כגון היכא דאיכא רגלים לדבר ומצוי קצת וכה"ג וי"ל דמה"ט היא ספק זבה לענין שצריכה שתספור ז"נ וכפירש"י שם בס"פ ב"ס ה"מ לענין איסור החמירו שצריכה שתספור ז"נ ולא אמרינן דניזיל בתר חזקה דמעיקרא וכמש"ל משום שהוא רגיל קצת כשנפתח מקורה שתראה דם אע"ג דלא וודאי משווינן ליה אבל לענין קרבן לא רצו להחמיר ולומר שתביא קרבן זיבה מספק ולהתיר מליקת חולין ע"ג המזבח כיון דאיכא חזקה כנגדה אע"ג דקיי"ל דחטאת העוף בא על הספק מ"מ לא התירו אלא מדוחק ובספק גמור וכן פירש"י במסכת כריתות דף ח' ע"א דמה"ט אשה שיש עליה ה' ספק לידות או ה' ספק זיבות אינה מביאה אלא קרבן א' ואין השאר עליה חובה כדאיתא התם אבל קרבן לידה ודאי דמביאה מספק דספק גמור הוא דאע"ג דמיירי הכא שלא היתה בחזקת מעוברת דאלו היתה בחזקת מעוברת היתה מביאה קרבן ונאכל וכדאמר ריב"ל לקמן דף כ"ט וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מחו"כ מ"מ ספיקא מעליא הוא דכי היכי שהיתה מוחזקת שלא נתעברה בולד שיש לו צורת אדם ה"נ לא הוחזקה שנתעברה מדבר שאין לו צורת ולד והרי הפילה לפנינו וכי היכי דמספקא לן שלא היה צורת ולד ה"נ י"ל שהיה לו צורת ולד ולפ"ז הא דלא מחייב ת"ק דר"י וכן ברייתא דב"ס אלא בחד קרבן היינו בספק קרבן דלידה אבל לא משום זיבה והא דקתני ה"ז ספק לידה וספק זיבה היינו לענין איסור וכמש"ל:
ועפ"ז נ"ל לתרץ מאי דקשיא לן בברייתא דס"פ ב"ס דמסיים אחר דתני ה"ז ספק זיבה וספק לידה וימי לידה שראתה בהן כו' דמה ענין זה לכאן דהא למאי דמסיק הש"ס דין זה ל"ד בספק יולדת אלא אפילו בודאי לידה עולין לה ימי לידה שלא ראתה אם כן לא ה"ל למיתני הכא דין זה גבי ספק לידה דהא אפשר למיטעי ולומר דדוקא גבי ספק לידה הוא דעולין משא"כ בודאי לידה וכדבעי למימר ר"פ התם ולפ"ז מ"ש דלענין קרבן לא נ"מ בספק זיבה אפילו אי אין קושי לנפלים או שילדה בשופי מטעם דאיכא חזקה שלא ראתה לא מייתי ספק מליקת חולין ניחא הא דמסיים הברייתא הכא דין זה דהא יש עוד לדקדק בלשון הברייתא דהתם תני ה"ז ספק זיבה ספק לידה בלא וי"ו הנוספת משמע דליכא לספוקי אלא בהני תרי ספקות דלמא יולדת ולא זבה היא או שמא זבה היא ולא יולדת ואמאי לא תני אלא הני תרי ספקות הא איכא נמי ספק ג' דשמא יולדת וגם זבה היא וכפירוש רש"י שם ואמאי לא חשיב הברייתא נמי להאי ספקא בשלמא הא ל"ק ליה דלא ה"ל למיתני להני ספקות דשמא זבה או יולדת לחודא היא אלא דה"ל למיתני רק האי חששא דלמא זבה וגם יולדת היא די"ל דניחא ליה להתנא לאשמעינן הני חששות דנ"מ אם ילדה בקושי דאז ליכא האי חששא דשמא זבה וגם יולדת היא להכי תני דאיכא למיחש לכל חדא באפי נפשיה ואע"ג דברייתא דהתם לא מיירי בילדה בקושי וכמש"ל מ"מ אגב אורחא ניחא ליה לאשמעינן במאי דנ"מ לדינא אם היתה יולדת בקושי אבל מ"מ ק' דה"ל למיחשב גם האי ספקא דשמא יולדת וגם זבה היא מיהו למ"ש לעיל לק"מ דמאי נ"מ בהאי ספקא דהא כיון דכבר גילה לנו התנא דחוששת משום לידה ואינה טהורה לבעלה עד אחר י"ד יום אפילו לא ראתה בהן דשמא ילדה נקבה וגם אשמעינן דאם ראתה בהן דצריכה שתשמור ז"נ אם כן למאי נ"מ האי חששא דניחוש שמא יולדת וגם זבה היא ואי לענין קרבן הא כתבנו דמ"מ אינה מביאה אלא קרבן א' ולהכי לא תני האי חששא כלל דלא נ"מ מידי דהא כבר נתת לה כל החומרות בהני תרי ספקות ומה יוסיף הספק הג' אך אי נימא דימי לידה שלא ראתה בהן אין עולין לספירת ז"נ אם כן ודאי דמוסיף חומרא במה שאנו חוששין לספק הג' שמא יולדת וגם זבה דאי לא הוי חיישינן אלא לכל חד וחד באפי נפשיה דשמא זבה היא ולא יולדת או יולדת ולא זבה היה סגיא במה שספרה ז"נ בתוך ימי לידתה וטובלת מיד אחר ימי לידתה ממ"נ אם יולדת ולא זבה היא א"צ ז"נ ואם זבה היא ולא יולדת הא ספרה ז"נ אבל עכשיו שבאנו לחוש לשמא יולדת וגם זבה היא צריכה שתספור ז"נ אחר י"ד יום של ימי לידה דדל יולדת וגם זבה היא משום כך הוצרכה הברייתא להסמיך האי דינא דימי לידה שלא ראתה בהן עולין לה כי היכי דלא תיקשי לך למה לא תני הברייתא הספק הג' ומתוך כך תטעה לומר דס"ל להברייתא כדעת הרמב"ם וסיעתו דכל מה שראתה ע"י פה"ק של הלידה דם קושי מיקרי אפילו ילדה בשופי ומשום הכי לא תני הספק הג' דלא משכחת ליה דהא אם ראתה עם הלידה ליכא זיבה כלל להכי מסיימת הברייתא האי דינא דעולין לה דלאו היינו טעמא דדם קושי הוא אלא כיון דעולין לה ליכא נ"מ בספק הג':
ועפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות א"ב וז"ל ראתה ב' ימים ובשלישי הפילה ואין ידוע מה הפילה ה"ז ספק זיבה וספק לידה עכ"ל והנה שינה מלשון הברייתא דהברייתא תני ספק זבה ספק יולדת בלא וי"ו העטוף והרמב"ם כתב ספק זבה וספק יולדת וצריך טעם למה שינה מלשון הברייתא ועם דברינו ניחא דודאי הברייתא ניחא ליה לאשמעינן הני ספקות דאיכא לספוקי בכל חדא באפי נפשיה דנ"מ לענין ילדה בקושי וכמש"ל וס"ל להרמב"ם דהברייתא ס"ל יש קושי לנפלים אבל הרמב"ם דפסק אין קושי לנפלים א"כ לא נ"מ בהני ספקות לכך תפס הקיצור דאיכא לספוקי לשמא זבה וגם יולדת היא ועיין מ"ש לקמן:
ובדברי המ"מ ראיתי תמיה שכתב על דברי הרמב"ם הנ"ל וז"ל בפ' המפלת כו' קשתה ב' כו' עכ"ל וכל הרואה יראה דלא מן הברייתא דפ' המפלת למד הרמב"ם דין זה דשם מיירי בקשתה אלא הרמב"ם הוציא דין זה מברייתא דס"פ ב"ס שהיא ממש כמ"ש הרמב"ם גם דברי הכ"מ שם מגומגמים ואין להם הבנה כלל יע"ש:
ומדי עברי בין עין עיוני בדין זה ראיתי גם בדברי המהרש"א ז"ל מלתא דתמיה שכתב על התוספות דף ל"ח ע"א ד"ה מאי דעתך וז"ל דליכא למימר דנקט קושי משום דס"ל לר"מ דא"א לפה"ק בל"ד כו' אשתמיטתי' הא דסומכוס משום ר"מ דף כ"א ע"ב גם מ"ש בתירוץ קו' זו וז"ל ועוד דמשמע (בריש המפלת כצ"ל) דת"ק דר"י דהוא ר"מ דכל סתמא דמתניתין כוותיה הוא ס"ל דאפשר לפה"ק בל"ד עכ"ל לאו כללא הוא דבהדיא כתב רש"י במס' ערובין דף מ"ו דבר פלוגתי' דר"י ר"ש הוא והתם נמי קאי אסתם מתני' יע"ש:
נחזור לעניננו הראשון דלפי מש"ל י"ל הא דתני בברייתא דר"פ המפלת קשתה ב' ולא תני דינו בראתה בלא קושי כמו דתני הברייתא דס"פ ב"ס ואי משום דר"י בר פלוגתיה תני קשתה דאי לאו דקשתה היתה צריכה להביא ב' קרבנות והא' נאכל דזו דוחק דת"ק יאמר קשתה משום דר"י ואין לומר מש"ה תני קשתה דאי לא"ה היתה צריכה להביא ב' קרבנות הא הוכחנו לעיל דאפ"ה אינה מביאה אלא חד קרבן אבל לפי מ"ש דמש"ה לא תני הברייתא דס"פ ב"ס הספק השלישי דשמא זבה וגם יולדת היא משום דלא נ"מ מידי בהאי ספקא דהא כבר יהבינן לה כל חומר מחמת הני תרי ספקות דס"ל להברייתא דימי לידה שלא ראתה בהן אין עולין לספירת ז"נ וכברייתא דטועה דס"ל הכי וכדאמרינן בדף כ"ט מש"ה תני קשתה לאשמעינן דדוקא בקשתה הוא דליכא אלא הני ב' ספקות וס"ל יש קושי לנפלים אבל אי לא קשתה איכא נמי ספק ג' דשמא זבה וגם יולדת היא ונ"מ שצריכה להמתין בספירת ז"נ שלה עד אחר שעברו ימי הספק לידה מיהו בלא"ה י"ל הא דנקט הת"ק קשתה לרבותא תני הכי דאע"ג דקשתה ואיכא ב' ספקות למיתלי דלאו זבה היא חדא דלמא לא ראתה דם ואת"ל דראתה דם שמא ולד היה והוי קישוי מחמת לידה ואפ"ה חוששת לזיבה ויהיה איך שיהיה הפי' בברייתא מ"מ הא דתני בברייתא קשתה ב' ימים קשה על הרמב"ם וסיעתו דס"ל דמה שראתה מחמת פה"ק של לידה דם קושי הוא וא"כ למה תני כלל קשתה דבלא"ה נמי אם באנו לחוש לשמא היה דם עם הולד קושי הוא להרמב"ם כל יום הלידה ולהרמב"ן והר"ן מה שבא בפה"ק של לידה וצ"ל לדעתם דס"ל שיש חילוק דאף דקיי"ל בילדה ולד קיימא דאפי' ראתה ב' ימים בשופי ובשלישי ראתה מחמת קושי דם קושי מיקרי כדאיתא בפ' בנו"כ מ"מ בנפלים אפי' למאן דאית ליה יש קושי לנפלים מ"מ בהא גרע מבן קיימא דלא מהני אם ראתה ב' ימים בשופי ובשלישי בקושי אלא דצריך כל ג' ימים בקושי וה"ט דברייתא דתני קשתה ב' ימים וצ"ע:
ומה שהקשיתי על התוס' מהא דס"פ ב"ס יש ליישב בדוחק דס"ל להתוס' אף דבברייתא דהתם תני ראתה ב' ימים ולא תני קשתה לאו דמיירי דוקא בראתה בשופי אלא מש"ה תני ראתה סתם משום דמיירי בכל גווני שראתה הן ע"י שופי והן ע"י קושי ולכך תני מביאה קרבן ולא תני ב' קרבנות משום דלא פסיקא ליה דהא איכא ראתה בקושי דאינה מביאה אלא קרבן א' ולכך תני סתם מביאה קרבן דעכ"פ חד צריכה להביא:
ומעתה נבוא לבאר מה שנוגע לדינא לדידן דמ"ש הטור דהאידנא כל יולדות חשובות יולדות בזוב דקיי"ל א"א לפה"ק בל"ד הילכך צריכה ז"נ וכו' לשיטת הרמב"ם דס"ל דכל מה שראתה ביום הלידה דם קושי מיקרי ואפי' ילדה בשופי וכן לשיטת הרמב"ן והר"ן דס"ל דעכ"פ מה שראתה מחמת פה"ק של ולד אין לך קושי גדול מזה צ"ל דכ"ז שכ' הטור אינה אלא מחומרא דרבנן דכיון דבלא"ה החמירו בנות ישראל כר"ז שאפי' ראתה טיפת דם כחרדל דיושבת עליו ז"נ החמירו נמי אפי' בדם קושי שיטמא כדם שופי וכמ"ש הב"ח וכ"כ בהדיא בס' בעה"נ דף ג' ע"א ועיין במרדכי מחלוקת הראשונים בזה ומסיק ג"כ דהאידנא אין לחלק בין קושי לשופי מחומרא דר"ז ועיין בהשגות הרז"ה על ס' בעה"נ אבל לשיטת התוס' דאם ילדה בשופי לא מיקרי דם קושי מה שראתה בעת פה"ק של הולד דברים כפשטן דהאידנא הוי כולן יולדות בזוב דהא החמירו ב"י כר"ז להיות יושבות על כל דם ז"נ בין דם נדה ובין דם זיבה והאי דם שראתה בשעת פה"ק אי נדה נדה ואי זיבה זיבה הוא כדאי' בגמ' דף מ"ב וא"כ לדידן לעולם צריכה לישב ז"נ ומעתה נבוא לבאר דברי המחבר כאן בש"ע דמ"ש עכשיו בזה"ז כל היולדות חשובות יולדות בזוב וכו' היינו משום דקיי"ל לעיל סי' קפ"ח דא"א לפה"ק בלא דם אך מ"ש אח"כ נמצאת אומר שהיולדת זכר תשב ז' ללידה וז' לנקיים לזיבה והיולדת נקבה יושבת שבועים ללידה וז' לנקיים לזיבה כו' הא ע"כ מיירי בשראתה תוך ימי הלידה למנות נקיים דאלו לא ראתה למה צריכה שתשב ז' לזכר וז' נקיים לזיבה וכן בנקבה שבועים ללידה וז' נקיים לזיבה הא ימי לידה שלא ראתה בהן עולין לה לז' נקיים וכמו שפסק הוא בעצמו מיד אחר דין זה א"ו דהכא מיירי שראתה תוך ימי הלידה א"כ ק' דאף אי נימא דלאו יולדת בזוב היא ואפשר לפה"ק בלא דם צריכה שתשב ז"נ מחמת הדם שראתה תוך ימי הלידה דהא ס"ל להמחבר דלדידן דנוהגין חומרא דר"ז אין חילוק בין דם שראתה תוך ימי הלידה אע"פ שאינו גורם שום טומאה לשאר דם דהא אפי' בדם טוהר מחמרינן לישב עליו ז"נ מכ"ש דם של ימי לידה וכמ"ש בב"י כאן והסכימו עמו האחרונים וכמ"ש הט"ז כאן ועי' מ"ש בסמוך ולפ"ז לא נ"מ מידי בהא דכל יולדות חשובות יולדות בזוב מחמת דקיי"ל א"א לפה"ק בל"ד אלא ביולדת זכר ולא ראתה תוך ימי לידתה דאם היה אפשר לפה"ק בל"ד היתה יכולה לטהר מיד בכלות ז' ימי לידתה דהא לא ראתה כלל אבל לפי מה דקיי"ל א"א לפה"ק בל"ד א"כ צריכה ז"נ ובכלות ז' ימי לידתה אינה יכולה לטהר דהא יום הראשון ודאי ראתה מחמת פה"ק ועדיין לא היה ז"נ ואינה יכולה לטהר עד שמיני ללידתה אבל ביולדת נקבה ליכא נפקותא כלל בהאי דכל יולדות חשובות יולדות בזוב מחמת דא"א לפה"ק בל"ד דממ"נ אי לא ראתה תוך ימי לידתה אף אי נימא דא"א לפה"ק בל"ד טובלת לסוף י"ד ימים דהא לא ראתה והיה לה ז"נ ואי בדראתה תוך הי"ד יום של לידה אף אי נימא דאפשר לפה"ק בל"ד מ"מ צריכה שתשב ז"נ משום הך ראיה שראתה תוך ימי הלידה וא"כ למה כ' המחבר נמצאת אומר כו' דמשמע דהא תלי' בהא שכ' דהאידנא כל היולדות חשובות יולדות בזוב ובאמת לא תלי' בזה כלל וכמ"ש וכן הק' בב"י על הטור ד"ה ומ"ש רבינו יש לה ימי טומאה ולשון הרמ"א ז"ל מגומגם ביותר שכ' בהג"ה ולאחר ז' לזכר וי"ד לנקבה מותרת מיד מאחר שספרה ז"נ וכו' איך אפשר שמיד אחר ז' לזכר כבר ספרה ז"נ דהא יום הראשון של ז' ימי הלידה ודאי טמאה היתה דא"א לפה"ק בל"ד וצ"ל דהאי מיד ל"ד דאע"ג דגבי נקבה האי מיד ממש מ"מ גבי זכר ל"ד הוא ויותר נראה דמ"ש אח"ז מאחר שספרה ז"נ האי מאחר ט"ס וצ"ל אחר שספרה ז"נ ובזה יבא על נכון:
והנה דברי המחבר כאן הן לשון הרמב"ן ז"ל בהלכותיו הביאו ב"י כאן אמ"ש הטור שאם ילדה נקבה ולא ראתה בשבעת ימים הראשונים וראתה בז' ימים השניים אינו סותר ושהרמב"ן חולק ע"ז וס"ל דסותר וכ' ע"ז הב"י וז"ל ומ"ש בשם הרמב"ן וכו' ז"ל הרמב"ן בהלכותיו וכו' והוא לשון הש"ע כאן ולא ידעתי שום משמעות מדברים אלו שהרמב"ן חולק ע"ז ואפשר דדייק מדכ' ימי לידה שהם ז' לזכר וי"ד לנקבה אם לא ראתה וכו' ולא כ' סתם ימי לידה שלא ראתה בהן וכו' ולמה לו לפרש שהם ז' לזכר וי"ד לנקבה כו' א"ו דכוונתו דצריך שכל ימי הלידה הן של זכר והן של נקבה נקיים משא"כ אם ימי הלידה של הנקבה יהיו ימים הראשונים נקיים ואח"כ ראתה סותר ודוחק והיה לו להב"י להביא מ"ש הרמב"ן בדין י"ט ששם מבואר כן בהדיא ונ"ל שיש השמטת סופר בב"י ונתכוין על מ"ש הרמב"ן בדין י"ט וז"ל שם יולדת נקבה בזה"ז שספרה ז"נ מתוך י"ד וחזרה וראתה צריכה ז"נ משתפסוק עכ"ל ומ"מ קשי' לפי מה דס"ל לב"י דמ"ש הטור דאינו סותר היינו דוקא לאותן הבועלים על דם טוהר אבל למנהגנו וודאי דסותר א"כ מנ"ל להטור דהרמב"ן חולק ע"ז הא הרמב"ן ס"ל דהאידנא ליכא מאן דשרי לבעול על דם טוהר וכמ"ש הטור בשמו וכן הוא בהלכותיו בהדיא דלדידן אין שום מקום רשאי להקל בדם טוהר וא"כ מנ"ל שהרמב"ן והרא"ש מחולקים כלל בדין זה דהא י"ל דמודה הרמב"ן להרא"ש בזה לדינא דגמרא אלא דמצריך ז"נ לאחר שתראה בזה"ז דווקא דאין בועלין על דם טוהר וצ"ע וגם לשון הטור לא נהלם יפה שכ' דהאידנא כל היולדות חשובות יולדות בזוב מטעם דא"א לפה"ק בל"ד הלכך צריכות ז"נ ואם אינה רואה תוך ז' ימי הלידה עולין לה לנקיים ואפי' ילדה נקבה ולא ראתה בשבעה ימים הראשונים ועלו לה לספירות וראתה בשבעה ימים השניים אינה סותרת וטובלת לאחר י"ד אפי' לא פסקה עכ"ד וק' דכיון דלא ראתה בז' ימים הראשונים ע"כ מיירי בלא יום הלידה דהא יום הלידה א"א למיחשביה לימים הנקיים דהא וודאי ראתה כיון דא"א לפה"ק בל"ד א"ו מ"ש ולא ראתה בשבעה ימים הראשונים ועלו לה לספירה היינו ז' ימים בלא יום הלידה שהם ח' עם יום הלידה ולא פש מן יום הלידה כ"א ששה ימים ואיך כ' וראתה בשבעה ימים השניים אינה סותרת וטובלת לאחר י"ד הא לא נשארו מימי הלידה כ"א ו' ימים והטור נמשך אחר אביו הרא"ש ז"ל בס"פ ב"כ ולשון הרא"ש אפשר ליישב אבל לשון הטור א"א ליישב ועיין מש"ל סי' קצ"ו בזה בסעיף י':
ס"ק ג
ואם שלמו ז"נ. כ' בב"י דהרמב"ם חולק על ר"ת דר"ת ס"ל דאם יולדת נקבה ובתוך ימי לידתה ספרה ז"נ ואחר הספירה ראתה תוך י"ד של ימי לידתה אפ"ה אינו סותר ומותרת לטבול מיד אחר י"ד של ימי לידתה אבל הרמב"ם חולק ע"ז דע"כ לא אמר הרמב"ם אלא בדם טוהר וכמ"ש בפ"ז מהלכות א"ב דיולדת בזוב וספרה ז"נ ולא טבלה ואח"כ ראתה דם ה"ז טובלת ומותרת לבעלה מיד שכל ימי טוהר אינם ראוים לא לנדה ולא לזיבה ע"כ וזה פשוט בטעמו אין לו צורך ראיה ואם ראתה תוך שבועים לנקבה משמע דפשיטא ליה דסותרת כל מה שספרה כיון שאינו ד"ט עכ"ד מכח זה דחק עצמו לפרש דברי הגמ' דמשמע מדבריו דליכא שום פלוגתא בזה בין הרמב"ם ובין ר"ת יע"ש ואני תמה מאד על הב"י דאיך אפשר לומר דהרמב"ם חולק על ר"ת וס"ל דדם טמא שבתוך ימי לידתה שראתה אחר שספרה ז"נ סותר הא כ' שם הרמב"ם בדין י"א וז"ל ימי לידתה וימי נדתה אם לא ראתה בהן וכו' ואם ראתה בהן דם אין עולין לה ימי הראיה ולא סותרין כל הימים אלא משלמת על הימים שספרה כשיפסוק הדם שאין סותר הכל אלא ראיות של זוב אבל אלו סותרין יומן בלבד עכ"ל כיון דס"ל להרמב"ם דדם טמא של ימי לידה אינו סותר אפי' ראתה תוך ימי ספירה א"כ מהו סתירה שייך אחר ז"נ וכמ"ש הב"י סי' קצ"ו גבי ש"ז כיון דלא סתר אלא שאינה עולה והכא הא כבר ספרה ע"ש וכ"כ הרשב"א בתה"א דף קפ"ז ע"ב דכיון דאם ראתה באמצע הספירה אינה סותרת אלא דאינה עולה השתא דשלימו לה הא שלימו לה ע"ש וצ"ע ומהרש"ל ז"ל בבאוריו לסמ"ג הבין גם לדעת הסמ"ג דס"ל דאפי' ראתה דם תוך ימי לידה טרם שגמרו ז"נ דאינו סותר ותמה עליו ומפרש כוונתו לדעת אחרת דס"ל דמיסתר נמי סתר ע"ש ולא ידעתי על מה תמה על הסמ"ג הא הרמב"ם נמי הכי ס"ל וכמש"ל ומה שרצה להוכיח שם מהא דמק' רבא לאביי מהא דתניא ואחר תטהר אחר אחר לכולן וכו' ואי ס"ל דאפי' ראתה לא סתר א"כ יקשה רבא לנפשיה ע"כ לק"מ עפ"י מ"ש התוס' דף ל"ג ד"ה רואה וכו' דדוקא היכא דמטמא טומאת ז' הוא דהוי הפסקה לרבא משא"כ יום א' לא מפסיק וגם אינו גורם ראיה זו טומאת מו"מ דבלא"ה טמאה היא:
ומה שנראה דעת הב"י דס"ל דדם טוהר לא יסתור הוא פשוט יותר ממה שנאמר דדם בימי הלידה לא יסתר מדברי התוס' שם בפ' ב"כ דף ל"ו ע"א נראה לכאורה איפכא דבימי לידה הוא פשוט יותר לפי שאינו גורם לא טומאה דכל שבועים בלא"ה היא טמאה אבל דם טוהר גורם טומאה אך ז"א דהתוס' לא כתבו כן אלא אליבא דלוי דס"ל לב"ה דב' מעיינות הן ולכך כתבו דאליביה בשופעת גורם טומאה לה שהרי אסורה היא לטבול לבעלה עד שתפסוק הדם אבל אליבא דרב אין הד"ט גורם שום טומאה לה דהא בלא"ה היא טמאה קודם הטבילה וכשטובלת עצמה וטהורה היא לבעלה אף שלא פסק הדם וא"כ צדקו דברי הב"י דטפי מסתבר לומר שדם טוהר לא יסתור ספירתה ממה שנאמר דדם בימי לידה לא יסתור:
אך מ"מ קשיא לי דע"כ הרמב"ם לא ס"ל הכי שהרי גבי רואה דם בימי לידה פסק דאם ראתה תוך ספירת ז"נ שלה דאינו עולה ואינו סותר ואלו בדם טוהר כ' המ"מ שם דס"ל דאם ראתה תוך ימי ספירתה דמיסתר נמי סתר הרי להרמב"ם חמירא ליה דם טוהר מן דם בימי לידה ובאמת הוא נגד הסברא ואין דברי המ"מ מוכרחים לפי שלא כ' כן אלא משום דקשיא ליה על הרמב"ם דפסק שם ד"י דדם הקושי אינו סותר אם בא לה תוך ספירות ז"נ ולא עוד אלא שעולין מן המנין ואהא קשיא ליה דמ"ש דם קושי מדם טוהר דקיי"ל דאינו עולה וע"ז תירץ דשאני דם טוהר כיון דקיי"ל דביומא וטבילה תלי רחמנא ויולדת בזוב שלא ספרה אין לה דם טוהר לכך אם ראתה תוך ימי טהרה בעודה סופרת סותרת היא מנינה עכ"ד ואין דברים אלו מוכרחים בדעת הרמב"ם די"ל כמ"ש הר"ן בחדושיו בגמ' דף ל"ז ע"א וכ"כ הרשב"א בתה"א דף קפ"ז ע"א דה"ט דלא דמי דם קושי לדם טוהר שאינו עולה דש"ה שהדם טמא דביומא וטבילה תלי רחמנא וכיון שגורם טומאה דרך ראיה אע"פ שאינו סותר אינו עולה דנקיים מראי' בעינן וה"ט דש"ז אע"פ שאינו גורם סותר יומו דכיון שמטמא דרך ראיה אינו עולה אבל דם קושי כיון שהוא טהור לגמרי נקי מיקרי דה"ל כד"ט אליבא דלוי דאמר ב' מעיינות הן שעולה עכ"ד מבואר דס"ל להר"ן לדעה זו שאף ד"ט אינו סותר אלא יומו דלא כהמ"מ ומ"ש הגהמי"י הביאו ב"י כאן וז"ל אבל בתוך ז' ליכא מאן דפליג דאפי' ד"ט סותר הר"ן חולק ע"ז וס"ל דאפי' תוך ז' אינו סותר וכמ"ש והכי ס"ל להרמב"ן ז"ל בחדושיו בגמ' דף ל"ז כדעת הר"ן דד"ט אינו סותר אלא שאינו עולה דומיא דש"ז וכ"כ הרשב"א שם ובאמת שמדברי התוס' מוכח דס"ל כמ"ש המ"מ והגה"מ דד"ט מיסתר נמי סתר דהכי מוכח ממ"ש בדף ל"ו ד"ה שבוע בתרא וכו' שהוכיחו דיולדת בזוב או בזה"ז דכולהו נשי חשבינן כיולדות בזוב שספרה ז"נ וראתה אח"כ בימי טוהר דאינו סותר מבואר דס"ל דדוקא אחר שספרו ז"נ אינו סותר הא תוך ימי הספירה סותר וכן מבואר בהדיא בדבריהם בדף ל"ז ע"א ד"ה דבר הגורם סותר כו' עי"ש ומן הש"ס אין להוכיח מדאמרינן התם כימי נדת דותה תטמא לרבות היולדת בזוב שצריכה שתשב ז"נ ומסקינן דבעינן נקיים מדם די"ל מ"מ מיסתר לא סתר אלא דבעי נקיים מדם כדי שיעלה אותו היום לספירת ז"נ שאם לא היה נקי אותו היום אינו עולה ומן הרב בב"י מבואר דמיפשט פשיטא ליה דאם ראתה תוך ז"נ ד"ט נמי סותר וצ"ע דהא פלוגתא דרבוותא היא וכמ"ש ומעתה מ"ש הרמ"א לקמן סי' קצ"ז בהגה"ה סעיף א' אם היה אפשר לה לטבול קודם לכן כגון שהיה אחר לידה וכו' וכ' ע"ז בש"ך ס"ק ב' וז"ל דוקא כשטובלת אחר לידה ולא ראתה דם טמא אבל אם ראתה דם טמא וזמן טבילתה בליל שבת מותרת לטבול משום דהוי בזמנה כ"כ מהר"י בפסקיו סי' נ"ג ומביאו ד"מ ונראה דדם טמא הוי לאחר ל"ג לזכר וס"ו לנקבה כדלעיל סי' קצ"ד עכ"ד מבואר דס"ל דדווקא אם ראתה דם טמא דהיינו אחר מלאת אבל אם ראתה תוך מלאת וחל ליל טבילתה בליל שבת אינה רשאי לטבול אע"ג דאנן מחמרינן שלא לבעול על ד"ט מ"מ כיון דמדינא מותר לבעול עדט"ו הוי טבילה שלא בזמנה ובאמת שזה הוא חומרא גדולה דהא לדעת כמה פוסקים ס"ל דלאחר שקבלו חומרא דר"ז מדינא אסורין לבעול עדט"ו וכמבואר בטור ובב"י וא"כ מ"ש חומרא זה מכל שאר חומרות אשר אנן מחמרינן בשאר דיני נדה וכתמים אפ"ה הן טובלות כשחל טבילתן בליל שבת ולמה נחמיר בחומרא זו שלא לטבול וכל נשי דעלמא כולן אין טובלים כ"א אחר ספירת ז"נ דמדין התורה אם היא נדה טובלות בסוף שביעי לראייתן אלא מכח חומרא דר"ז סופרות ז"נ ואפ"ה מקרי טבילה בזמנה ועוד שאינן סופרות ז"נ עד אחר חמשה ימים מיום ראייתה וחומרא זו מורכב מכמה חומרות יחד וכמבואר שם גם אין מחלקין בין שמשה ללא שמשה והכל מחומרת האחרונים ואפ"ה טובלות בליל שבת ולמה יגרע חומרא זו שאין בועלין על דם טוהר שיש לה סמך ועיקר לדינא דגמ' אחר שקבע חומרא דר"ז ועוד טעמים אחרים וכמ"ש הפוסקים דמיקרי טבילה שלא בזמנה ובתה"ד סי' רכ"ה מבואר דלא החמירו ביולדת אלא היכא שהיה לה אפשר לטבול קודם לכן אלא שהיתה דוחה מחמת שלא היה לה כח הרבה אבל מצד הנקיות היתה יכולה לטבול עצמה קודם ליל שבת בהא הוא דאסור אבל אם לא היתה יכולה לטבול מקודם מחמת שלא היתה מוטהרת ונקייה מדם אע"פ שלא ראתה אלא דם טוהר כגון תוך מלאת אפ"ה מותרת לטבול בליל שבת אלא שבפסקי מהרי"ו כ' שנהגו הנשים כן שלא לטבול בליל שבת אחר הלידה אם לא ראו דם טמא וצ"ל דאותן שהנהיגו להן כן היו סוברים דחומרא דר"ז לא שייך כלל בדט"ו וכמ"ש הרמב"ם והטור דבכמה מקומות היו בועלין על דט"ו מה"ט והלכך כיון שהיה בעיניהם חומרא בלא טעם לכך החמירו שלא תטבול בליל שבת אחר הלידה אם לא ראתה דם טמא דל"ד לשאר חומרות שיש להם טעם וסמך אך כ"ז ניחא אם כבר היה לה ז"נ אחר הלידה ואח"כ ראתה דם טוהר אבל אם לא היה לה באפשר לספור ז"נ מחמת ראייתה ואע"פ שנמשך לתוך ימי טוהר מ"מ כיון דנשי דידן יולדות בזוב הן מכח חומרא דר"ז וצריכה ז"נ מדם דאפי' דם טוהר סותר לדעת הרבה פוסקים וכמש"ל ואפי' לדעת הפוסקים דס"ל דמיסתר לא סתר אלא דאינה עולה כ"ז לדין תורה אבל לחומרא דר"ז וכ"ז שלא ספרה ז"נ מיסתר נמי סתר דהא צריכה לישב גם על דם שראתה ז"נ כיון שהוא דם טמא וגורם טומאה שאינו עולה לנקיים וכפירש"י דף ל"ה ע"ב דהתורה לא טיהרתו עד שתספור וכל זמן שלא ספרה הוי כדם זיבה וכו' וא"כ אף אי נימא דבדם טוהר לא שייך חומרא דר"ז מ"מ בדם זה שראתה תוך ימי ספירתה וודאי דשייך חומרא דר"ז ואע"ג דלדעת הרא"ש והטור לא שייך חומרא דר"ז בדם שראתה תוך ימי לידה היינו טעמא דדם זה אינו גורם לה שום טומאה וכמ"ש התוס' והרא"ש דבלא"ה היא טמאה אבל הדם טהור שראתה תוך ימי ספירתה שגורם לה טומאה שצריכה למנות יום אחר כנגדו אליבא דכ"ע ולדעת התוס' סותר לגמרי וכמו שכתבנו בסמוך וודאי דשייך ביה חומרא דר"ז וכ"נ מהתוס' שם וא"כ הא וודאי טבילה בזמנה היא כשאר טבילות דנשי דידן וצ"ל דמהרי"ו לא מיירי אלא היכא דהיה באפשר לה לספור ז"נ בהא הוא דמחלק בין ראתה דם טמא אח"כ ובין אם ראתה דם טהור אח"כ דכיון דהיה באפשר לה לספור ז"נ אלא שלא רצה לספור ז"נ ולטבול מכח חולשת הלידה או מחמת הבושה כמ"ש מע"מ אע"פ שראתה אח"כ דם טוהר וספרה ז"נ וחל ליל טבילתה בליל שבת נהגו שלא לטבול כיון דהיה לה באפשר לטבול קודם ואע"ג שחזרה וראתה דם טהור ומן ראיה זו חל טבילתה בליל שבת כיון דס"ל לאותן שנהגו כן דהא דאין בועלין על דם טוהר אינו אלא פרישות וחומרא בעלמא מש"ה הוי שלא בזמנה משא"כ בראתה אח"כ דם טמא אע"ג דהיה באפשר לה לספור ז"נ כיון דאח"כ ראתה דם טמא ומן ראיה זו חל ליל טבילתה בשבת טבילה בזמנה היא ושריא לטבול אבל בשלא היה באפשר לה לספור ז"נ מחמת שלא היתה נקייה מדם אפי' שהיה דם טוהר כיון דהאידנא בזה"ז כולן יולדות בזוב הן ובעי נקיים מכל דם אפילו מדם טוהר טבילה בזמנה היא ורשאה לטבול בליל שבת וא"ל משום לא פלוג דלמה נחמיר כ"כ דבלא"ה אפי' בהיה אפשר לה לספור ז"נ ואח"כ ראתה דט"ו חומרא גדולה היא שלא תהא רשאה לטבול בליל שבת וא"כ בנדון זה אין להחמיר כלל נ"ל ברור:
ס"ק ד
י"ד לנקבה. כבר הבאתי לעיל מ"ש הטור דאם ספרה ז"נ תוך י"ד ימי לידה אע"פ שראתה אח"כ תוך ימי לידה אינו סותר וטובלת לאחר י"ד יום אפי' לא פסקה והוכחתי דאף הרמב"ם ז"ל אינו חולק ע"ז ודלא כב"י דסבר שהרמב"ם חולק ע"ז דז"א דהא פסק הרמב"ם דאפי' רואה דם לידה בתוך ז' של ספירות נקיים דאינו סותר אלא דאינו עולה וא"כ מאי סתירה שייך לאחר שספרה ז"נ וכמ"ש הב"י לקמן סי' קצ"ו גבי ש"ז אך עדיין י"ל שהרמב"ם חולק על הרא"ש וטור לענין חומרא דר"ז להרא"ש והטור ס"ל דאף בתר חומרא דר"ז אפ"ה טובלת לאחר י"ד אפי' אם ראתה דם לידה וזה אינו מוכרח דהרמב"ם יסבור הכי דמ"ש בפ"ז דדם לידה אינו סותר אלא שאינו עולה כ"ז כ' לד"ת מקודם תקנת ר"ז שהרי אף בדם נדה כ' שאינו סותר וע"כ דמיירי קודם שקבלו חומרא דר"ז דאל"כ הא בלא"ה צריכה ז"נ משום ד"נ שראתה והכי מוכח התם דכל מה שכ' בפרק זה הוא לדין של תורה ופ' י"א הוא שכ' והביא לחומרא דר"ז ולפ"ז י"ל דס"ל להרמב"ם דחומרא דר"ז שייך אף בדם לידה ואף שכ' בפ' י"א דין וי"ו דבדם טוהר לא שייך חומרא דר"ז אלא שהגאונים החמירו בו מ"מ י"ל דבדם לידה שייך חומרא דר"ז וכן נראה ממ"ש הרמב"ם פי"א אחר שכ' בדין ד' חומרא דר"ז כ' שם בדין ה' וכן כל היולדות בזה"ז הרי היא כיולדות בזוב וצריכה ז' ימים נקיים וקשה כיון דאיהו פסק בפ"ד דאפשר לפה"ק בל"ד וא"כ איך סתם וכ' דכל היולדות בזה"ז צריכה ז"נ הא איכא לידה יבשתא א"ו דס"ל דבתר חומרא דר"ז אף בדם לידה צריכה ז"נ וא"כ לעולם לא משכחת לה יולדות בזה"ז שתהא טהורה לבעלה בלא ז"נ ואם לא ראתה תוך ימי לידה הרי שהיה לה נקיים דימי לידה שלא ראתה בהן עולין לנקיים ואם ראתה בהן הא צריכה נקיים משום אותו דם שראתה וכ"נ מדברי המ"מ מיהו לדידן שאין בועלין על דם טוהר אין נפקותא בכל זה דהא כ' הב"י שאף הטור לא כ"כ אלא לאותן שבועלים על דם טוהר אבל לאותן שאין בועלין על דם טוהר ונהגו חומרא דר"ז בדם טוהר מכ"ש דנהיגי חומרא דר"ז בדם לידה ואף שכ' הב"ח דאף לאותן שאין בועלין על דט"ו מ"מ בדם לידה לא שייך חומרא דר"ז לא נראין דבריו וכבר השיגו בט"ז ושאר אחרונים ז"ל וכתבו שאין דבריו מחוורין בזה:
מיהו גם דברי הט"ז לא מחוורין יפה שכ' הטעם דבמקום שנוהגין לבעול על דט"ו אין שייך חומרא דר"ז ולפי דאיך תעשה ז"נ כיון שדם שהיא רואה באותן הימים בועלין עליו ואין זה כלום דיולדת בזוב יוכיח דצריך ז"נ וכל מה שראתה טרם שספרה ז"נ דם טמא הוא דלמא ה"נ כעין דאורייתא תקנו אלא הטעם פשוט דבאותן מקומות שבועלין על דם טוהר ס"ל דלא החמירו ב"י אלא בדם הגורם נדות או זיבה משא"כ בדם לידה אבל במקומות שאין בועלין ס"ל דלא חלקו בראייתן:
גרסינן בגמ' דף ל"ז ע"א בעי רבא קושי מהו שתסתור בזיבה וכו' ומסקינן אמר אביי נקטינן אין קושי סותר בזיבה ע"כ ופירש"י אהא דבעי רבא אי נימא דווקא דבר הגורם סותר והאי לאו גורם הוא וכו' וז"ל והאי לאו גורם הוא דלא אתי בה לידי זיבה ואי קשיא והרי קרי שאינו גורם כדקיי"ל וסותר ההיא לאו סתירה דחד יומא הוא דסתר וכי בעי רבא לסתור הכל עכ"ל הגם דהרא"ש בפ' ב"כ היה לו גרסא אחרת ברש"י מ"מ כך היא הגירסא שלפנינו מבואר מדבריו דאף דמסקינן דדוקא דבר הגורם סותר מש"ה קושי אינו סותר ה"מ לסתור שבעה הוא דאינו סותר אבל מ"מ אותו יום אינו עולה דלא גרע מקרי והא דאמר אביי נקטינן אין קושי סותר בזיבה י"ל דאינו סותר שבעה אבל יום א' מסתר מיהו סותר ולזה נטה דעת הרמב"ן בחדושיו שם שכ' וז"ל ומיהו וודאי כיון דמעין א' הוא אינו עולה דלא גרע מימי טוהר דבתר לידה דאמרינן לעיל לרב דאמר מעין א' הוא אינן עולין והא לא סתירה מיקרי אלא דבעי נקיים מכל דם של אותו מעין עכ"ל יע"ש וכ"כ הר"ן בחדושיו בגמ' דף ל"ה ע"ב בשם הרב רבינו יונה דדם קושי סותר יומו כש"ז ע"ש וכ"כ הראב"ד בהשגות בפ"י מהלכות א"ב שדם קושי אינו סותר ואינו עולה אבל הרמב"ם ס"ל שם דדם קושי לא זו דמסתר לא סתר אלא דאפי' עולה וכ"כ הרשב"א בתה"א דף קפ"ז בשם ר"ח דס"ל כהרמב"ם וכבר כתבתי לעיל שדברי הר"ן בחדושיו שנתן טעם לדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דלא דמי דם קושי לדם טוהר דשאני דם טוהר שהוא מטמא דביומא וטבילה תליא רחמנא וכיון שהוא דרך ראיה אינו עולה וה"ט דש"ז דכיון שמטמא דרך ראיה אינו עולה אבל דם קושי כיון שהוא טהור לגמרי נקי מיקרי ע"כ וזו דלא כהמ"מ שנתן טעם אחר להרמב"ם ודבריו תמוהים וכמש"ל ויש להביא סעד לדברי הרמב"ם ז"ל שדבריו מוכרחים מסוגיא זו שאח"כ דפליגי אביי ורבא בימי לידה שלא ראתה בהן אם עולה או לאו וכתבו התוס' בשם רש"י בתשובה דאביי מודה דימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה דהכי מוכח בפ' ב"ס מן הברייתא ועוד כתבו שאר הוכחות דלא פליגי אביי ורבא אליבא דנפשיה אלא אליבא דר' מרינוס בעי מהו שתעלה דאמר ר' מרינוס אין לידה סותרת בזיבה וס"ל לרבא דלאו דוקא אמר דאינה סותרת אלא ה"ה דעולה כדמייתי ראיה מאחר תטהר דאם לא היה עולה מיסתר נמי סתר ואביי ס"ל מדנקט ר"מ אין לידה סותרת ולא נקט אינה סותרת ועולה מכלל דס"ל דאינה עולה ע"ש והנה הא דאמר ר' מרינוס אין לידה סותרת בזיבה פירש"י אם היתה זבה ופסקה והתחילה לספור וילדה אינה סותרת ע"כ והא דפליגי אביי ורבא אליבא דר"מ אם עולה או לאו היינו בכל ימי הלידה פליגי דהיינו ז' לזכר וי"ד לנקבה ולא ראתה בהן ובהא פליגי אם עולה ולאו דווקא ביום הלידה עצמו פליגי אלא בכל ימי הלידה פליגי וכדמוכח מסוגיא דהתם וכן פירש מהרש"א ומוהר"מ ולפ"ז יש לדקדק דמנ"ל לאביי דר"מ ס"ל דימי הלידה אינו עולה ופליג אברייתא דבא סימן דלמא אף ר"מ ס"ל בברייתא דב"ס והא דאמר ר"מ אינו סותר ולא אמר אינו סותר ועולה י"ל דלא ה"מ למימר הכי דהא הקשו התוס' שם ד"ה רבא אמר וכו' וז"ל וא"ת והא רבא סובר בפ' בתרא דף ס"ו דא"א לפה"ק בל"ד וא"כ תסתור דהא בעינן ז"נ מדם וי"ל דרבא אליבא דר"מ קאמר כדפי' וסבר דאפשר לפה"ק בל"ד דהא קאמר אינה סותרת עכ"ל והנה קושית התוס' ל"ק לשיטת הרמב"ם דס"ל דאם חל יום ג' לראייתה ביום הלידה דאפי' כל היום כולו בשופי אין זו יולדת בזוב ומכ"ש מה שראתה ע"י פה"ק של הלידה דקושי הוא וכ"כ הרשב"א בתה"א וכן תי' הר"ן והרמב"ן לקושית תוס' וכמש"ל בשמם ומעתה י"ל דאף ר"מ סבר דימי הלידה שלא ראתה עולין לספירת ז"נ וכברייתא דס"פ ב"ס ומה שלא אמר ר"מ אינו סותר ועולה י"ל דאי הוי אמר הכי ה"א דאף יום הלידה עולה דהא ר"מ מיירי בראתה קודם הלידה וספרה מקצת הנקיים וכפירש"י ובאמת ס"ל דאין יום הלידה עולה דס"ל א"א לפה"ק בל"ד אלא דמ"מ אינו סותר דדם קושי קיי"ל דאינו סותר אבל אינו עולה ואי הוי אמר דאינו סותר ועולה ה"א דאף יום הלידה עולה וה"א דס"ל אפשר לפה"ק בל"ד לכך אמר דאינו סותר אבל עולה לא עלה יום הלידה ומנ"ל לאביי דר"מ פליג אברייתא דב"ס א"ו מוכח כדעת הרמב"ם ז"ל דדם קושי עולה ולפ"ז שפיר הוכיח אביי דר"מ פליג אברייתא דפ' ב"ס מדלא אמר ועולה:
ולשון התוס' שהבאתי לעיל תמוהים לי מאד שכתבו וז"ל וא"כ תסתור דהכא בעינן ז"נ מדם עכ"ל ולא ידעתי כוונתה למאי צריכין לזה דבלא"ה כיון שהיא בספירת ז"נ וראתה דם פשיטא דסותר דהא האי דם שראתה בשעת לידה דם זיבה הוא דכל זמן שלא ספרה ז"נ הכל זיבה הוא וכדאמרינן לעיל דמ"ב אי בימי זיבה זיבה והא דאמרינן דבעינן ז"נ מדם לא צריכין אלא היכא דלא הוי זיבה כגון דם טהור ואפ"ה סותר לשיטת התוס' שם ד"ה דבר הגורם ולשיטת הרמב"ם וסיעתו עכ"פ אינו עולה בהא הוא דצריכין לטעמא דנקי מדם בעינן אע"פ שאינו זיבה וכדאמרינן דף ל"ה ע"ב ודף ל"ז ע"ב אבל מה שראתה תוך ימי ספירתה פשיטא דמותרת מאחר תטהר שאין חילוק בין ראתה בשעת לידה בשופי או אם ראתה שלא מחמת לידה הכל זיבה מיקרי וראויה להצטרף עם ב' ראיות וכדאי' לקמן דל"ח ובכמה דוכתי:
נחזור לעניננו דהרמב"ם ור"ח ס"ל דאם ראתה מחמת קושי אותו היום עולה לספירת ז"נ אבל רש"י והראב"ד והר"י והר"ן ס"ל דאינו עולה ומעתה יש לי ספק עצום הא דקיי"ל דבר תורה אין האשה טמאה עד שתרגיש ותראה הא אם ראתה בלא הרגשה טהורה ומספקא לי אם ראתה תוך ספירת ז"נ בלא הרגשה אם אותו היום עולה לספירת ז"נ או לאו דלשיטת הרמב"ם ור"ח דס"ל דאם ראתה דם קושי דעולה דה"ה נמי אם ראתה בלא הרגשה וודאי דעולה דמ"ש אבל לשיטת החולקים על הרמב"ם דס"ל דדם קושי אע"ג דאינו סותר מ"מ אינו עולה למה לא נימא כן בראתה בלא הרגשה דאינו עולה הא מעיין א' הוא ואנן נקיים מדם בעינן בשלמא לדם טוהר ליכא לדמויי דלשיטת התוס' מיסתר נמי סתר כדמוכח מדבריהם ד"ה דבר הגורם ולשיטת הרמב"ן והר"ן אינו עולה מיהו ולמ"ש לעיל אף הרמב"ם הכי ס"ל די"ל דל"ד דשאני דם טוהר דכ"ז שלא ספרה ז"נ דם טמא הוא דביומי וטבילה תלי רחמנא משא"כ בחזיא בלא הרגשה שהוא טהור לגמרי אבל לדם קושי נראה דדמי ליה דכי היכי דדם קושי אינו עולה ה"נ בחזיא בלא הרגשה אף דמיעטה רחמנא מקרא דבבשרה שאם ראתה בלא הרגשה דטהור י"ל היינו דווקא בתחלת ראייתה דהא עיקר קרא דבשרה בנדה כתב וזבה דרשינן מרבויא דזובה יהיה בבשרה כדאמרינן בגמ' דף מ"א ע"ב וא"כ י"ל דומיא דנדה דליכא ספירה אבל בזבה תוך ימי ספירתה אף בחזיא בלא הרגשה אינו עולה ועוד דדם קושי נמי דרשינן מקרא דכתיב גבי זבה כי יזוב זוב דמה דמה מחמת עצמו ולא מחמת ולד וקרא נמי סתמא כתיב ואפ"ה להפוסקים הנ"ל קרא לא מיירי אלא בתחלת ראייתה ה"נ בדרשא דבבשרה לא מוקמינן לה אלא בתחלת ראייתה ועוד לפמ"ש הרמב"ם ברפ"ז מהלכות א"ב וז"ל שנאמר בזב דם יהי' זובה בבשרה מפי השמועה למדו זיבה מחמת עצמה ולא מחמת ולד עכ"ל ואע"ג דהאי קרא בנדה כתיב מ"מ כ' שנאמר בזבה דהא מן יהיה זובה דרשינן לזבה כמש"ל וא"כ כי היכי דרישא דקרא זובה מוקמינן לה דווקא בתחלת הראייה דווקא ולא תוך ספירת ז"נ ה"נ סיפא דקרא דכתיב בבשרה למעט בלא הרגשה נמי מיירי דדוקא בתחלת הראיה דהא תרווייהו בהדדי כתיב מיהו דברי הרמב"ם שם תמוהים שהוא נגד הסוגיא בדף ל"ו ע"ב ע"ש וצ"ע גם דברי המ"מ שם תמוהים שכ' דהרמב"ם פסק דאין קושי לנפלים מהא דאמר בפ' ב"כ דף ל"ח ע"ב דרבא דהוא בתרא סבר אין קושי לנפלים ע"כ ומזה אין שום ראיה דרבא הכי ס"ל דהא רבא שם לא קאמר אלא לפרש הברייתא דהכי ס"ל להברייתא אבל עדיין מנ"ל דרבא הכי ס"ל והיה לו להמ"מ להביא דרבא הכי ס"ל מפ' בתרא דף ס"ו דאדברי' רבא לרב ושמואל ודרש קשתה ב' ימים ובג' הפילה תשב ז"נ קסבר אין קושי לנפלים וא"א לפה"ק בל"ד דמהתם מבואר דרבא הכי ס"ל וצ"ע:
נחזור על הראשונות אף למאי דאמרינן בסוגיא שם דממעט לדם קושי שלא תגרום זיבה מקרא דדמה ומקרא דוטמאה ז' ימים כנדתה ואף דקרא סתמא כתיב אפ"ה ס"ל להני פוסקים דלעיל שאינו עולה אם כן מנ"ל להקל ולומר דאם חזיא בלא הרגשה דתעלה לספירת ז"נ וכל הפוסקים לא כתבו אלא שאין האשה מתטמאה מן התורה עד שתרגיש וכו' הא מספירות ז"נ אם עולה בחזיא בלא הרגשה או לאו לא כתבו ואף שכתבו בדיני כתמים לתלות אפי' תוך ספירות ז"נ אם הוא אחר ג"י אלמא דאפילו תוך ז"נ אינו סותר אפי' ליומו דהא כל עיקר דתלינן גבי כתמים הוא משום דאינן טמאים אלא מדרבנן כיון דלא בהרגשה חזיא מוכח דס"ל דאם חזיא בלא הרגשה תוך ספירות ז"נ דאותו יום עולה מן התורה דאל"כ היה להם לפרש דעכ"פ אותו יום אינו עולה כיון דספק דאורייתא הוא לא תלינן במידי ז"א דיש לומר דהיכא דאיכא למיתלי בלא"ה טהורה משום ס"ס וכמ"ש הכ"מ בריש פ"ט מהלכות א"ב ואפילו היכא דליכא למתלי ס"ל להכ"מ שם דאינו אלא חומרא דרבנן מטעם ס"ס ועיין ס"ס ק"ץ מ"ש הט"ז ובמנ"י ועיין מ"ש שם בסס"י הנ"ל דלשיטת רש"י ותוס' אפילו בלא טעמא דהרגשת הכתמים הם דרבנן אבל היכא דוודאי ראתה אפי' בלא הרגשה י"ל דאותו יום אינו עולה עם ספירות ז"נ לשיטת הפוסקים הנ"ל דס"ל דדם קושי אינו עולה וראיה לזה מצאתי בחדושי הרמב"ן שכתב אהא דאמרינן דף נ"ב ע"ב מ"ד כל כהאי גוונא מביאה קרבן ונאכל קמ"ל וז"ל נ"ל שאין לפרש קמ"ל דאינו נאכל אבל מביאה קרבן כמו שכתבו רבים דהא כתמים דרבנן הם ואפי' בידוע שמגופה חזיא ד"ת טהורה ואינן מביאין לה לידי נדה כדאיתא לקמן בפ' הרואה אלא ע"כ נפרש דקמ"ל דאינה מביאה קרבן וכו' ויש לדחוק שכיון שראתה ב' וצריכה שימור בשלישי אע"פ שאין דין הכתם לטמא בתחלה כיון שדבר ברור דמגופה חזיא בדין הוא שתעשה זבה גמורה שהרי לא עלתה לה שימור ואין זה נכון עכ"ל מבואר דס"ל דאע"ג דשלא בהרגשה חזיא מ"מ אין זה שימור דנקי מדם בעינן ומ"ש ואין זה נכון ר"ל דמ"מ זבה גדולה לא נעשית בראיה זו דשלא בהרגשה אתיא שאין ראיה זו גורמת לזיבה ולאו בת קרבן היא אבל מה שלא עלה אותו היום לשימור סברא נכונה היא ואף הרמב"ן מודה בה ועוד נ"ל ראיה לזו דלא עלתה לז"נ אף דלא בהרגשה חזיא דהא קי"ל לקמן סימן קצ"ו דצריכה שתבדוק ביום הראשון מן השבעה ובשביעי וכמ"ש שם בש"ע סעיף ד' ואפי' בדיעבד אין להקל בלא בדיקת יום הראשון ושביעי וטעמא מבואר בב"י הואיל דפלוגתא דרבוותא היא אם צריך בדיקה תחלתן וסופן או לאו אין להקל בדבר שהוא ספק איסור כרת עכ"ד מבואר דס"ל דהאי בדיקה דאורייתא נינהו ומדכ' וספרה וליכא ספורים בלא בדיקה למאן דבעי ספורים לפנינו ועיין מש"ל בסימן קצ"ו בע"ה מזה ולפ"ז אי ס"ד דאם ראתה בלא הרגשה דעולה לספירות ז"נ קשיא בדיקה זו למה דהא לא ארגשה ואם כן אף אם תמצא דם בלא הרגשה היא וטהורה מן התורה ומאי נ"מ בבדיקה זו שהצריכה התורה לבדוק דאי ארגשה לכ"ע צריכה בדיקה וליכא מאן דפליג ול"צ קרא להכי ולדעת התה"ד אפי' בדיקה לא מהני כמבואר רס"י ק"ץ א"ו דזה מיירי אפי' בלא ארגשה הצריכה התורה ספורין בדוקין ואם כן מוכח דאפי' חזיא בלא הרגשה תוך ספירות ז"נ דעכ"פ אינו עולה אותו יום הראיה וליכא למימר דהתורה חששה דלמא ארגשה ולאו אדעתה אע"ג דבעלמא לא חיישינן להכי דהא כתיב בבשרה עד שתרגיש וכו' ואי חיישינן להכי א"כ לא תמצא שתהיה טהורה דלעולם איכא למיחש להכי אם לא ע"י שפופרת כמש"ל בסימן קפ"ח בשם הר"ן וזו דוחק לאוקמי קרא בכה"ג דוקא א"ו דמה"ת לא חיישינן להכי מ"מ י"ל תוך ספירת ז"נ שהיא בחזקת טומאה דמן התורה חיישינן ליה דלמא ארגשה ולאו אדעתה דא"כ סוף סוף הוא ספק דאורייתא ולא זו דאינו עולה אלא אף זו שסותר דלמא ארגשה ולאו אדעתה אלא דלשיטת הראב"ד וסיעתו אין אנו מוכרחים לזה די"ל שה"ט שהקפידה התורה על הבדיקה דחיישינן דלמא חזיא ואף דשלא בהרגשה הוא מ"מ אותו יום אינו עולה אבל לשיטת הרמב"ם דס"ל דדם קושי עולה ולפי מש"ל דם בלא הרגשה לא גרע מדם קושי וע"כ צ"ל לדעתו דמש"ה הקפידה התורה על הבדיקה תוך ספירת ז"נ משום דלמא ארגשה ולאו אדעתה הואיל דבלא"ה היא בחזקת טמאה לפ"ז לא די דאינו עולה אלא מיסתר נמי סתר לה מספקא דלמא ארגשה ולאו אדעתה:
ועפ"י שיטת הראב"ד וסיעתו אמרתי לתרץ מה דק' טובא בסוגיא דפ' התינוקת דף ס"ח ע"ב דפליגי ר"א ור"י במתניתין בזב וזבה שבדקו עצמן ביום הראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור ושאר ימים שבנתיים לא בדקו ר"א אומר הרי הן בחזקת טהרה ורי"א אין להם אלא יום הראשון תני' א"ל ר"א לר"י לדבריך אתה מונה בסרוגין והתורה אמרה ואחר תטהר וכו' א"ל ר"י ואי אתה מודה בזב שראה קרי ובנזיר שהולך סככות ופרעות שמונה בסרוגין והתורה אמרה וכו' ור"א בשלמא התם לטמאה בה אמר רחמנא שאינה סותרת אלא יומו ואי משום איחלופי זב בב"ק לא מיחלף נזיר שהולך וכו' רבנן בדאורייתא לא מיחלף אבל הכא אי חיישינן דלמא חזיא בספק אחד לאיחלופי בוודאי ע"כ וק' מאי צריך הכא לטעמא דאתי לאחלופי תיפוק ליה דאי חיישינן דלמא חזאי הוי ספק אם עלו למנין הימים שבדקו דהא אם חזיא הוא סותר למפרע ומ"ש ימים שלא בדקה מימים שבדקה דכולה חד ספקא הוא ולמה אלו יעלו לה ואלו לא יעלו לה וכן הק' מוהרמ"ל ועוד ק' מאי ס"ד דר"י לדמות האי דהכא לזב שראה קרי או לסככות ופרעות דהתם דינא הכי הוא שאינה עולה ואינה סותרת אבל הכא אי חיישינן לספק שמא ראתה אם כן היא סותרת ומה שתי' מוהרמ"ל שם כתב הוא עצמו שהוא דוחק ומלבד שהוא דוחק א"א לאמרו כלל שכתב וז"ל וי"ל בדוחק דגם ר"י מודה דמדאורייתא מוקמינן לה אחזקת טהרה ול"ח שמא חזיא והא דס"ל דאין לה אלא יום א' ויום ז' אינו אלא מדרבנן עכ"ל דאכתי קשיא דא"כ יהיה גזירת חכמים כמלתא בלא טעמא דאם גזרו שלא יעלו אותן הימים שלא בדקה שמא ראתה ולא אזלינן בתר חזקת טהרה מה"ט ה"ל למיגזר שאף ימים הראשונים לא יעלו דהיא היא ואם ר"ל דאף מדרבנן מוקמינן לה אחזקת טהרה אלא דלכתחלה צריכה לבדוק עצמה בכל יום מספירת ז"נ ולא תסמוך אחזקה מש"ה כיון שעברה על מצות חכמים ולא בדקה עצמה קנסו אותה שלא יעלו לה אותן הימים דאל"כ לא אתיא שפיר דברי ר"א שאמר אבל הכא אי חיישינן דלמא חזאי בספק וכו' דהא לפ"ז לאו מטעם דלמא חזאי אמרו שלא יעלו דהא בדיעבד סמכינן על חזקת טהרה דידה אלא משום קנס אמרו שלא יעלו לה הואיל ועברה על מצות חכמים ולמ"ש ניחא עפ"י שיטת הראב"ד וסיעתו דאם חזיא בלא הרגשה אינו סותר אלא יומו מה"ת מיהו מדרבנן כיון שגזרו על הכתמים שיהיו מטמאין כמו ראיה שע"י הרגשה ה"ה לענין לסתור אין חילוק בין חזי' בהרגשה או שלא בהרגשה ור"י לא חייש היכא דלא בדקה אלא לספיקא דאורייתא לענין שלא יעלו לה הימים שלא בדקה דלמא חזיא אבל לסתירה לא חייש דהא אף אם ראתה אינה סותרת מן התורה דהא לא ארגשה ואע"ג דמדרבנן סותר כיון דאינו אלא ספקא ל"ח מספקא לאיסורא דרבנן ואע"ג דיש לגזור ספקא אטו וודאי משום איחלופי לא גזרינן ואהא מייתי ר"י ראיה מזב ומסככות ופרעות ור"א ס"ל דל"ד להתם כדאמר אי משום איחלופי וכו' אבל הכא אתי לאיחלופי בוודאי ואע"ג דגם וודאי ראתה אינו סותר למפרע אי חזי' בלא הרגשה אלא מדרבנן לא הוי גזרה לגזרה משום דספקא בוודאי מיחלף וחדא גזרה היא ואין זה גזרה לגזרה ועוד י"ל כיון דאיסור חמור הוא שהוא בכרת גזרינן אפי' גזרה לגזרה וכ"כ הב"י בסימן קפ"ג ע"ש ועיין מ"ש בסימן קצ"ו עוד מזה לתרץ בד"א ולפ"ז הא דקיי"ל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ואח"כ מצאה עליה דם או כל דבר שאינו מקבל טומאה דטהורה או בנמצא ע"ג בגד צבוע דטהורה כמבואר בסי' ק"ץ ובכולם הטעם לפי דכתמים דרבנן ובכה"ג לא גזרו וכ"ז אי בעינן דווקא מה"ת שתרגיש בבשרה אבל לפי מש"ל דבתוך ז"נ לא בעינן להרגשה מה"ת ואליבא דכ"ע סותר ליומו מה"ת ולשיטת הרמב"ם כתבתי לעיל די"ל דס"ל דמיסתר נמי סתר ליה מטעם דלמא ארגשה אין להקל כלל דבשלמא בשאר כתמים היכא דאיכא למיתלי דמעלמא אתי' שפיר דתלינן אפי' תוך ז"נ משום דבלאו טעמא דהרגשה הן מדרבנן וכמש"ל אבל בכה"ג דודאי מגופא אתיא לא ידעתי שום צד להקל ומש"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל די"ל דמש"ה צריכה התורה בדיקה תוך ז"נ אפי' בלא ארגשה משום דכיון דכבר היא בחזקת טומאה חיישינן אף מה"ת לדלמא ארגשה ולאו אדעתה מצאתי סעד לדברי מדברי הר"ן בחדושיו שכ' על הא דאמרינן בגמרא דף נ"ב מ"ד מביאה קרבן ונאכל וכו' וז"ל והיינו טעמא דה"א משום דב' ימים בהרגשה חזי' אף ראיית חלוק בהרגשה חזי' ולאו אדעת' עכ"ל מבואר דס"ד דאף מה"ת חיישינן להא ואף דמסיק קמ"ל דלא ופי' הר"ן דאינה מביאה כלל ול"ח להא מן התורה י"ל דהיינו דוקא היכא דלא איתחזקה בזבה גדולה דאף דראתה ב' ימים מ"מ עדיין יש לה חזקה שהרי לא היתה זבה גדולה אבל בתוך ז"נ דכבר איתחזקה לז"ג וצריכה שתשב ז"נ י"ל דחיישינן להא מה"ת וצריכה שתשב ז"נ בדוקים שיהיו ודאי נקיים ואף שכתבו התוס' בריש מסכת גיטין דלא מיקרי איתחזק אסורא דאינה בחזקת שתראה בכל שעה מ"מ חזקת היתר אין כאן וגזה"כ שתספור נקיים ברורים ואי לא בדקה איכא למיחש לשמא ארגשה וראתה ואם מצאה דם טמאה דחיישינן שמא ארגשה כיון דאין לה חזקת טהרה מיהו מדברי הד"מ לקמן סימן קצ"ו הביאו הש"ך שם ס"ק י"ג משמע דס"ל דאין לחלק שכ' שם וז"ל אבל במכה שידוע שמוציאה דם נ"ל דתלינן אף בג' ימים הראשונים דהא אפי' ברואה ממש תלינן לעיל סימן קפ"ז במכה שמוציאה דם כ"ש כתמים דרבנן וא"ל דשאני ברואה ממש דהוא תחלת ראיה ולכך תלינן במכה ואמרינן דמעינה סתום וכו' אבל תוך ספירת' שמעינה פתוח כבר לא תלינן במכה כלל ז"א דהרי כתבתי דיש סוברים דבשעת וסתה תלינן במכה הואיל וסתות דרבנן א"כ כתמים נמי שהן מדרבנן תלינן במכה עכ"ל מבואר דס"ל דהכתמים מצד עצמותן הן דרבנן הואיל ולא ארגשה דאי ס"ל דתוך ז"נ טמאה אפי' בלא הרגשה אלא היכא דאיכא למימר דמעלמא אתיא הן מדרבנן אין הנדון דומה לראיה שמביא מהא דוסתות דרבנן דשאני הכא דאע"ג דכתמים דרבנן בעלמא משום אימור מעלמא אתו אפי' היכא דליכא לפנינו לתלות בו וכמש"ל בשם הכ"מ מ"מ י"ל תוך ג"י כי היכי דלא תלינן במכה שלפנינו שמוציאה דם לפי ס"ד דהשתא הואיל ומעינה פתוח ה"נ אין לתלות דמעלמא אתיא דהא על דא אנו מדיינין אם לתלות הואיל ומעינה פתוח או לאו א"ו דס"ל להרמ"א דהכתמים דרבנן מטעם דלא ארגשה בלא טעם דאימור מעלמא אתיא ואפי' בתוך ז"נ ואף שיש לדחוק ולדחות ראיה זו מ"מ כך נ"ל מפשט דבריו וכן ראיתי בכמה תשובות האחרונים ז"ל דס"ל דאין לחלק בזה בין ספירת ז"נ ובין בתחלת ראיה דלעולם אם לא ארגשה אינה אלא מד"ס ולדעתי צע"ג בזה:
ובדברי הר"ן שהבאתי לעיל יש לי מקום עיון אף שכל דבריו הם דברי הרשב"א בתה"א דף קפ"ז ע"א מ"מ לא עמדתי על דעתם בזה דמ"ש וז"ל אבל דם קושי כיון שהוא טהור לגמרי נקי מיקרי דה"ל כדם טוהר אליבא דלוי וכו' אם ר"ל דאפי' למאי דקיי"ל מק"מ טמא מטמא לאשה טומאת מגע מ"מ דם קושי הוא טהור לגמרי או דר"ל שאין בו שום טומאה מחמת ראייה אבל למה דקיי"ל מק"מ טמא הדם קושי טמא לטמא במגע דל"ד לדם טוהר דהכתוב קראו דמי טהרה משמע דטהור לגמרי מגזה"כ אך ממ"ש הר"ן ול"ד לדם טוהר שאינו עולה דש"ה שהדם טמא דביומא וטבילה תלי רחמנא וכו' וכיון שגורם טומאת דרך ראיה אע"פ שאינו סותר אינו עולה דנקיים מראיה בעינן עכ"ל ואי ס"ד שדם קושי מטמא במגע מה עדיפתיה מדם טוהר לרב דא"ל דש"ה דגורם טומאה לאשה דדרך ראיה ז"א דמה גורם טומאה לאשה איכא הא בלא"ה טמאה כל זמן שלא טבלה ללידתה ומיד שטבלה אחר ז"נ היא טהורה אף שהיא רואה וכמ"ש התוס' דף ל"ו וא"כ מאי גורם טומאה איכא א"ו צ"ל דעיקר כוונתו דהתם הדם טמא לטמאה במגע ואף שאינו גורם שום טומאה לאשה מ"מ כיון דדרך ראיה הוא והדם עצמו מטמא מש"ה אינו עולה אבל דם קושי טהור לגמרי אפי' למ"ד מק"מ טמא דמעטי' קרא מדמה דוקא מחמת עצמה או מן כנדתה ולא כזיבתה כדאי' בגמרא ולגמרי מעטיה קרא אך לפמש"ל בסי' ק"ץ דדם שראתה שלא בהרגשה אע"ג דאשה טהורה מ"מ הדם טמא למ"ד מק"מ טמא וכן כ' הגאון מוהר"ג בתשובה של אמ"ו שב יעקב והבאתי ראיה לדבריו מגמ' ע"ש א"כ לא ידעתי טעם לחלק בין דם קושי לדם שראתה בלא הרגשה דהא הא נמי מעטי' קרא מן בבשרה עד שתרגיש ואי נימא דדם קושי טהור לגמרי משום דקרא לגמרי מעטי' ה"נ נימא כן בראתה שלא בהרגשה דלגמרי טיהרה רחמנא וכיון דהרמב"ם פסק דמק"מ טמא ואם כן אי ס"ל דדם קושי מטמא במגע משום מק"מ טמא אין טעם לחלק בינו לדם טוהר וכמ"ש ומ"ט פסק דדם קושי עולה ואי ס"ל דדם קושי לגמרי טהור אם כן אף בראתה בלא הרגשה נימא כן ואין להביא ראיה מתוספות דף ל"ו ע"ב ד"ה נדה ליומא דס"ל דדם קושי טהור לגמרי אף שלא לטמא במגע שכתבו וז"ל נראה דאף לבעלה ל"ח שמא תשפה וכו' עכ"ל וק' דפשיטא דפליגי רב ושמואל ור"י לבעלה דאלו לטהרות לכ"ע טמאה משום דנגעה בדם קושי א"ו דס"ל להתוס' קושי טהור לגמרי ז"א דאיכא למימר דהני אמוראי מוקמי למתני' כמ"ד מק"מ טהור אבל לדידן דס"ל מק"מ טמא י"ל אף דם קושי כן וצ"ע:
כתב הטור יולדת טמאה כנדה אפילו בלא ראתה דם וכו' וכתב בפרישה דאף דס"ל להטור אי אפשר לפה"ק בל"ד אפ"ה כתב אפי' בלא ראתה דם דאיכא לאשכוחי שהפילה ולד שהוא קטן כמו שפופרת עכ"ד וז"א דע"כ שאין לזה מציאות כלל שיהיה ולד קטן כמו שפופרת דא"כ הא דתני' קשתה ב' וכו' דס"ל לר"י מביאה קרבן ונאכל אם היה אפשר כן אם כן אמאי ס"ל לר"י דמביאה קרבן ונאכל ואף שזה יש לדחות דמיירי שהרגישה בפתיחת הקבר מ"מ יש להביא ראיה מהא דאיתא בדף ל"ח יש רואה מאה יום ואין זיבה עולה בהן כיצד ב' בלא עת וז' נדה וב' שלאחר הנדה ופ' של נקבה וז' נדה וב' שלאחר הנדה מאי קמ"ל לאפוקי ממ"ד א"א לפה"ק בל"ד ופירש"י דאי לא אפשר ה"ל זבה כשילדה אחר ב' שלאחר הנדה דה"ל יום הלידה שלישי ואי הוי חזיא קודם הלידה בפה"ק הרי היא זבה ע"כ ולפי דברי הפרישה אף אי אמרינן אי אפשר לפה"ק בנ"ד נמי איכא לאשכוחי בכה"ג א"ו שאין לזה מציאות שיהיה צורת הולד ויהיה פחות משפופרת וכ"מ מהא דאי' לקמן דף ס"ו ע"א דאדברי' רבא לרב ושמואל וכו' אלא דהטור קושטא דמלתא נקט דאפי' אם היה אפשר לפה"ק בל"ד ולא ראתה דם טמאה משום טומאת לידה אבל באמת לדידן א"א לפה"ק בלא דם וליכא לידה בלא דם ומה שהצריכה התורה לכתוב לטומאת שבעה לזכר כבר כתבתי בסי' זה:
עוי"ל דהא דקיי"ל דא"א לפה"ק בל"ד היינו דוקא בסתם נשים אבל משפחת דורקטי שאין להם דם בתולים ודם נדה כדאיתא במס' כתובות דף י' ע"ב ובמכילתין דף ס"ד ע"ב לא שייך לומר א"א לפה"ק בל"ד לפי שאין להם דם בחדר כלל מיהו התוס' בכריתות שהבאתי לעיל ברס"י מקשי' שפיר דקרא א"א לאוקמי דמיירי בכה"ג דהא כתיב כימי נדת דותה תטמא וכתיב ושלשים ושלשה תשב בדמי טהרה אלמא דמיירי באשה שיש לה דם ומ"ש הב"ח בקונטרס אחרון ע"ד הפרישה לא ידעתי מה קאמר כי אין לדבריו הבנה כלל:
ס"ק ה
יש מקומות שנוהגין שא"ט תוך מ' לזכר ופ' לנקבה. כתב בד"מ הביאו הט"ז והש"ך שמנהג זה נתיסד במקומות שנהגו כן ע"פ דברי ר"ת דפסק כאביי דס"ל דימי לידה שלא ראתה בהן אינן עולין לספירת ז"נ ולדעתו כ"ז שלא טבלה ללידתה ימי לידתה מיקרי דקיי"ל ביומי וטבילה תלי רחמנא ע"ש לפ"ז צריכה להמתין מלטבול עד שתספור ז"נ אחר מלאת וכ"כ הש"ך והב"ח ומ"ש הרמ"א שנוהגין שאין טובלין תוך מ' לזכר כו' דמשמע דאחר מ' לזכר ופ' לנקבה יכולה לטבול צ"ל דלאו דוקא מיד קאמר אלא דאף אחר כך א"א לה לטבול עד שתספור ז"ל לטעם זה וכ"ה בד"מ והט"ז הק' דלטעם זה אין לחלק בין תוך מלאת לאחר מלאת דלעולם עיקר ימי לידה עד שתטבול כמבואר במרדכי והש"ך כתב בשם ד"מ ליישב המנהג דאפשר דאותן שנהגו מנהג זה להחמיר ראו דברי ר"ת תוך עיקר ימי לידתה דהיינו תוך מ' לזכר ופ' לנקבה אבל לא אח"כ ע"כ ולכאורה דברים אלו כתפל בלי מלח ואין שום טעם לחלק בין תוך מלאת לאחר מלאת כיון דלעולם ימי לידה מיקרי כל זמן שלא טבלה ובס' תפל"מ כתב שיש טעם נכון לחלק ביניהם ע"פ מה דאיתא דף ל"ז ע"ב דמייתי אביי ראיה דימי לידה שלא ראתה בהן דאינו עולה מהא דתני' כימי נדתה כך ימי לידתה מה ימי נדתה אינן ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן אף ימי לידתה אינן ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן ע"כ ופירש"י אף ימי לידה הואיל ודמי לנדה ואין ראוין לזיבה כדאמר ולא דמה מחמת ולד ה"נ לענין ספירה מדמינן להו לנדה ולא תעלה בהן ספירת ז' כגון אם ילדה בימי ספירה עכ"ל מבואר דליכא למילף מהאי היקשא אלא מה דדמו לנדה דאין ראויין לזיבה אבל ימים הראויין לזיבה כמו לאחר מלאת אע"ג דימי לידה מיקרי כיון דלא טבלה מ"מ ראוין לזיבה ולא ילפינן מהך היקשא כיון דלא דמו לנדה בהא דהא וודאי דאחר מלאת אף שלא טבלה ללידתה מ"מ ראוין לזיבה דאל"כ וכי לעולם לא תהא זבה ולקמן דף ל"ח אמרינן יש רואה מאה יום ואין זיבה עולה מהן כיצד שנים בלא עת וכו' ואי ס"ד דכ"ז שלא טבלה לנדתה אין זיבה עולה בהן אם כן איכא לאשכוחי שתהיה רואה כל ימיה ואין זיבה עולה בהן וכגון שלא טבלה ללידתה א"ו דאף שלא טבלה ללידתה מ"מ אחר מלאת ראוין לזיבה דתו לא מיקרי דמה מחמת ולד מש"ה אותן שנהגו חומרא זו נהגו כדברי ר"ת תוך עיקר ימי לידתה דהיינו תוך מלאת דכיון דאין ראוין לזיבה דמי לנדה ואתקש לה משא"כ לאחר מלאת כיון דלא דמי לנדה ליכא למילף מהיקשא דנדה מש"ה עולין לספירת ז"נ ואף שלא טבלה ודבריו נכונים הם ובזה מדויק מה שהאריך הברייתא מה ימי נדתה אין ראוין לזיבה ואין ספירת ז' עולה וכו' ולא אמר בקיצור מה ימי נדה אין ספירת ז' עולה מהן אף ימי לידה אין ספירת ז' עולה מהן א"ו דהברייתא אתיא לגלויי דליכא למילף מהך היקשא אלא מאי דדמי לנדה שאין ראוין לזיבה וכפירוש רש"י לאפוקי אחר מלאת אף שלא טבלה ללידתה כיון דראוין לזיבה ולא דמו לנדה ספירת ז' עולה מהן לפ"ז נ"ל מ"ש המרדכי והג"א אליבא דר"ת דכ"ז שלא טבלה ימי לידה מיקרי ר"ל דווקא תוך מלאת משום דהא חזינן דכל שלא טבלה שוה לימי לידה לכל דינן שהדם מטמא לח ויבש ואינו גורם לנדה ולזיבה כמו בימי לידה שהוא ז' לזכר וי"ד לנקבה מש"ה אמרינן דלענין דין זה נמי ימי לידה מי קרי דאינו עולה לספירת ז"נ אבל אחר ימי מלאת דאישתני דינה דאפי' לא טבלה עדיין נעשית נדה וזבה ודאי דאין לכוללו בימי לידה ועולה לספירת ז"נ לכ"ע ואף שהד"מ לא כ"כ וכמש"ל נמשכו אחריו הש"ך והט"ז נ"ל כמ"ש ומ"ש המרדכי והגהמ"י כל ימיה ר"ל לכל ימי המלאת:
עוד כתב בס' הנ"ל אע"ג דמוכח מהא דיש רואה מאה יום וכו' דמיד אחר ימי המלאת מתחילין ז' ימי הנדה א"כ לכאורה קשיא איך תספור מיד אחר ימי המלאת לז"נ דהא ימי נדה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת שבעה נקיים וכדאמר מה ימי נדה וכו' ז"א דלקמן בברייתא דיש רואה מאה יום מיירי שלא היתה זבה קודם לידתה וכמבואר שם בהדיא מש"ה מתחילין מיד אחר המלאת ימי הנדה אבל כשהיתה זבה קודם לידתה ולא ספרה ז"נ אין מתחילין הימי נדה עד שספרה ז"נ וכמ"ש רש"י כאן ואם כן הכא שלא טבלה ללידתה ולא עלו לה ספירות ז"נ תוך ימי המלאת משום דדמי לנדה שאין ראוין לזיבה אף אחר מלאת אינה נעשית נדה עד שתספור תחלה ז"נ לזיבתה מש"ה יכולה לספור נקיים שלה מיד אחר ימי המלאת ואין להקשות דכיון דמה"ט הואיל דדמו לנדה שאינה ראויה לזיבה מש"ה אין ספירות ז"נ עולה מהן א"כ נימא נמי אף שטבלה אחר ימי לידתה לא תעלה לה לספירה תוך ימי טוהר שלה דהא כל משך ימי טוהר שלה אינה ראויה לזיבה ז"א דזה לא א דמי לנדה דמה שאינה ראויה לזיבה היינו מכח הקולא שהקילה התורה שכל הדמים שהיא רואה בהן הם טהורים מש"ה דין הוא שאם לא ראתה בהן דלא גרע משאר ימים שעולה בהן ספירות ז"נ משא"כ בימים הראוים לנדה שאם תראה בהן דם היא טמאה והדם טמא ואפ"ה אין ראויה לזיבה וכה"ג בימי לידה שהיא טמאה והדם שראתה בהן טמא דמי ממש לנדה וכן אם לא טבלה אחר לידתה היא טמאה והדם שתראה בהן טמא אף תוך ימי טוהר וכב"ה במתני' דביומי וטבילה תלי רחמנא הני דמי ממש לנדה שאף שתראה אינו ראוי לזיבה אע"ג שהדם טמא מש"ה ילפי' שפיר בהאי היקשא שלא יעלו לספירת ז"נ ע"כ דבריו ואף שאין זה לשונו מ"מ זה כוונתו ומילי דסברא נינהו:
מיהו מה שהקשה דאיך תספור נקיים שלה מיד אחר ימי המלאת הא תחלת נדה היא ואין עולין לספירת ז"נ למ"ד דאין ימי לידה עולין לספירות ז"נ בלא"ה לק"מ ועיין בתוס' דף נ"ד ע"א שכתבו דלר"ת דווקא נדה שראתה בהן אינן עולין ור"ל אף שמקצת הימים הם נקיים מ"מ כיון שכבר ראתה בהן והיא נדה ממש אינן עולין אבל ימים הראוים לנדה עולין שפיר ודוק שם ואין להאריך עוד בזה:
עוד כתב בספר הנ"ל וז"ל שוב עיינתי בש"ס וצלע"ג על הסה"ת והגה"מ דס"ל דלר"ת צריכין ב' טבילות דנ"ל מבואר שם דא"צ ב' טבילות אפי' לר"ת דדוקא תוך ז' או תוך י"ד שהם טמאים מצד עצמן ולא מהני בהן טבילה ס"ל לאביי ור"ת דפסק כוותיה דאינה עולה כיון דהתורה טימאה בז' לזכר וי"ד לנקבה אף שאינו רואה כאלו רואה דם אם כן לא הוי נקיים אבל אחר ז' וי"ד אף שלא טבלה הימים בעצמם טהורים ובידה לטבול אמאי לא יעלו מ"ש מכל זבה דעלמא שסופרת ז"נ קודם טבילה אף שעדיין היא טמאה וכ"מ בש"ס שם בפ' המפלת בברייתא דטועה דטובלת צ"ה טבילות דאתיא כאביי ע"ש בהדיא דף כ"ט וז"ל דאמרינן ב"ש וב"ה תרווייהו ס"ל ימי לידה שאינו רואה אינן עולין לספירת זיבתה אם כן אמאי תשמש אור ליל ל"ה וגם מאי פריך בעשרים וחד תשמש הא הטבילות שטבלה תוך י"ד יום הוי כלא טבלה לענין ימי לידה דהא שמא הם תוך י"ד לנקבה כיון שבאה ביה"ש ע"ש רק ע"י טבילת ליל שאחר י"ד לטהרה מטומאת לידה ואם כן יום ט"ו לא יעלה למנין דז"נ שלמים בעינן וכבר יצא שעה אחת מליל ט"ו קודם טבילה דהוי ימי לידה ועוד דפריך שבוע קמא לטבול ביממא דלמא כל יומא ויומא שלמו ספורים דילה ע"ש ומאי קו' הא לא טבלה עד שבאה לפנינו וצריכה לספור ז"נ אחר הטבילה דימי לידה אינן עולין אע"כ דאחר ז' וי"ד לא מיקרי ימי לידה כלל וכ"מ מדר"י בר"י דאמר דיה לטבילה באחרונה דהיינו ליל ל"ה ואם כן אמאי מותרת לשמש ליל ל"ה הא לא ספרה ז"נ אחר הטבילה דהא ל"פ אלא בטבילה בזמנה מצוה ולא בימי לידה אי עולין אע"כ דא"צ ב' טבילות אף לר"ת וצע"ג על הסה"ת והג"מ עכ"ל מה שהק' מהא דפריך הש"ס בעשרין וחד תשמש גם מאי דמק' מהא דמק' הש"ס שבוע קמא לטבלא ביממא דברי שגגה הם דלק"מ דהפוסקים לא כתבו כן אליבא דר"ת אלא למאי דקיי"ל כב"ה דביומי וטבילה תלי רחמנא מש"ה שפיר כתבו דכ"ז שלא טבלה מיקרי ימי לידה ואינן עולין אליבא דר"ת כיון דלא טבלה אבל לב"ש דס"ל דבימים לחוד תלי רחמנא ולא איכפת לן בטבילה אם כן אף שלא טבלה תו לא מיקרי ימי לידה כיון דשלמו הימים וא"כ קו' הש"ס בהני קו' אזלי אליבא דב"ש דתשמש בעשרים וחד ובשבוע קמא לטבלא ביממא לב"ש אך מה שהק' אמאי תשמש אור שלשים וחמש לכאורה קו' היא דלב"ה אמאי משמשת אור ל"ה להפוסקים הנ"ל וכה"ג יש להקשות מהא דאמר ר"פ בסוף פרק ב"ס שאני התם כיון דאיכא למימר יולדת זכר היא וכל הני שבעה יתירא דקיהבינן לא סלקי לה לספירת זיבתה ע"כ ורצה ר"פ לדחות דלא תפשוט מן הברייתא דימי לידה שלא ראתה בהן דעולין לספירת זיבתה אלא דאיכא למימר דאינן עולין וש"ה וכו' ולדעת הפוסקים הנ"ל כיון דס"ל דאין עולין איך אפשר דקיהבינן הני שבעה יתירא דסלקי לה לספירת זיבתה דהא ע"כ צריכה שתטבול בסוף ז' ואם כן ליכא שבעה שלמים דהא בצרי לה השעה שטבלה בו אור לשמיני ודוחק לומר דר"פ מוקים לה להברייתא כב"ש דס"ל דביומי לחוד תלי רחמנא ועוד מי דחקו לר"פ לאוקמי הברייתא כב"ש ה"ל לומר דלא סלקו לה מהני שבעה יתירא דקיהבינן לה אלא ששה ימים ואתיא אליבא דכ"ע והא דאמר ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לספירת ז"נ ר"ל חוץ משמיני כיון שאינו יום שלם וצריכה שתספור עד יום א' להשלים ז"נ אחר י"א ימי לידה א"ו דליתא לדעת הפוסקים הנ"ל וכשלמדתי הלכה זו דפרק המפלת הרגשתי ג"כ בקו' זו שהק' המחבר הנ"ל לדעת הפוסקים הנ"ל דאמאי תשמש אור ל"ה לב"ה ודחיתי אותו די"ל דס"ל להני פוסקים הנ"ל דשבוע ג' סלקו לה לז"נ אם ילדה נקבה בזוב אע"ג דחסרה לה מקצת מן הליל ט"ו בשעה שהיתה טובלת בהן ללידתה ולא היה יום הראשון של ז"נ יום שלם אפ"ה עולה לה ליום א' כיון דלא ראתה ממש דהא רמי ב"ח קשיא ליה דאמאי לא נספור שפוסקת בו לז"נ דהא קיי"ל מקצת יום ככולו כדאיתא בדף ל"ג ע"א ואף דלא קיי"ל הכי דהא פריך בפ' התינוקת לרב דאמר יום שפוסקת בו עולה למנין שבעה ורב ככותאי אמרה לשמעתיה י"ל דהיינו דוקא ברואה ממש הוא דאמרינן דסוף היום נגרר לתחלתו משא"כ בלא טבלה ללידתה דהיום מצד עצמותה הוא טהור אלא דכ"ז שלא טבלה אינו עולה אמרינן מקצת היום ככולו ועיין ברשב"א בתה"א דף קפ"ג ע"ב שכתב דלא אמרינן סוף היום כתחלתו אלא כשתחלת היום גורם טומאה או טהרה אבל כשאין תחלת היום גורם טומאה או טהרה אינו נחשב להיות גורר אחריו סוף היום וע"ש ואם כן ה"נ שליל ט"ו אינו גורם טומאה אדרבה גורם טהרה שעד עכשיו לא היה מהני לה טבילה ומיד בתחלת ליל ט"ו מהני לה טבילה אלא דצריך זמן שעה מועטת בכדי שתטבול ואם כן דבר אחר גרם לה שהיא טמאה בהתחלת הלילה דמחוסרת טבילה לא אמרינן שתהא גוררת אחריה כל היום אלא אמרינן מקצת היום ככולו ועולה לספירת ז"נ ועיין בהרא"ש פ' בנות כותים כנ"ל ברור ליישב דברי הפוסקים הנ"ל:
אמנם בחדושי הוכחתי מדברי ר"ת עצמו דלא ס"ל כשיטת הפוסקים הנ"ל אלא ס"ל דאפי' לא טבלה ללידתה אפ"ה עולין לספירת ז"נ מיד אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה דלא איתקש לנדה אלא ימי לידה עצמן שהם ז' לזכר וי"ד לנקבה שהם טמאים אפי' לא ראתה בהן הוא דאין עולין משא"כ אחר כך עולין אפי' לא טבלה והוא ממ"ש המהרש"ל שם בסוגיא דטועה דף ל' ברש"י ד"ה טבילה יתירא וז"ל ומש"ה נמי מיושב אמאי משני שבאתה ביהש"מ דלמא לעולם ביום באתה וכדס"ד מעיקרא והא דק' לן בציר לן חדא דלמא הך טבילה דסוף שבוע קמא חשיב אלא משום דדק בלישנא וק"ל אחר כך מצאתי בגליון בשם התוס' כמו שפירשתי וכתב עוד שרבינו תם תירץ משום דב"ה ע"כ לא חשיב חדא בשבוע אם כן לדידיה בציר חדא וק"ל עכ"ל וכוונתו מבואר ועיין בתוספות ד"ה עשרים ותמניא ומהרש"א כתב דלא ידע מה תיובתיה דטבילה דסוף שבוע קמא לא שייכא אלא בראתה בביהש"מ וכפירש"י להדיא לקמן ד"ה סוף שבוע ראשון עכ"ד ואני לא ידעתי מה תיובתא אף שרש"י כ"כ וכי גברא אגברא קרמית דנלע"ד דס"ל להתוס' בגליון דאפי' כשבאתה ביום אי בדקה עצמה באותו יום ומצאה טהורה מיקרי ספורים לפנינו וכן מבואר מתוס' לקמן דף ס"ט ד"ה שבעה לנדה וכו' וז"ל שם ועוד דסוף סוף סגי לה במה שבדקה ביום הספירה ומצאה טהורה דאי אין בדיקת סוף היום עולה לספירה לא היה תקנה לבנות ישראל אא"כ יבדקו בעליית עמוד השחר דספירת לילה אינה ספירה עכ"ל מבואר בבדקה בסוף היום ומצאה טהורה מיקרי ספורים לפנינו אף שרש"י לא ס"ל כן מ"מ הגליון ס"ל הכי וצדקו דבריהם:
אך לדברי הפוסקים הנ"ל ק' דמאי תירץ ר"ת משום דב"ה ע"כ דלא קחשיב חדא בשבוע וכו' הא לדעת הפוסקים הנ"ל לא קשיא כלל לב"ה סוף שבוע קמא לטבלא כיון דהשתא מוקמינן שבאתה לפנינו ביום והיא לא טבלה עד הלילה דהא בשבוע קמא לא טבלה אלא בלילה אם כן א"א למיחשב ליום הראשון שבאה לפנינו לז"נ דהא ב"ה סבירא להו ביומי וטבילה תלי רחמנא וא"כ אף שעברו ימי הלידה קודם שבאתה לפנינו אפ"ה א"א למיחשב ליום הראשון משבאת לפנינו לספירת ז"נ כיון שלא טבלה והדרה הקו' לדוכתה דה"ל לאוקמי כגון שבאתה לפנינו ביום וקחשיב ב"ש הך טבילה דסוף שבוע קמא תוך צ"ה לטבילה ואי משום דב"ה ע"כ לא חשיב חדא בשבוע ז"א דאף לב"ה י"ל דחשיב חדא בשבוע אלא דלדידיה א"א למיחשב טבילה דסוף שבוע קמא דלדידיה ליכא טבילה בסוף שבוע קמא א"ו דר"ת לית ליה כסברת הפוסקים הנ"ל אלא ס"ל דדוקא ימי לידה ממש שהם ז' לזכר וי"ד לנקבה אע"פ דאינן עולין דאתקשי לנדה אבל אחר שעברו ז' לזכר וי"ד לנקבה אע"פ שלא טבלה עולין:
שוב ראיתי בבאורי מהרש"ל להסמ"ג שכ' וז"ל במרדכי כ' שנראה להצריך כל יולדת ב' טבילות לפי' ר"ת אחת לאחר ז' לזכר או לאחר י"ד לנקבה כדי להשלים ימי לידה ואח"כ תוכל לספור ז"נ וטובלת ומותרת לבעלה אבל כל זמן שלא טבלה אחר לידה כל הימים קרוין ימי לידה דקיי"ל כרב דאמר מעין א' הוא והתורה טיהרתו וטימאתו לב"ה דם יולדת שלא טבלה מטמאה לח ויבש א"כ הכל קרוין ימי לידה עד שתטבול ע"כ ואני אומר שתימא הוא בעיני הלא כתבו התוס' להדיא בשם ר"ת דהיולדת דאפי' לא טבלה וספרה ז"נ ואח"כ ראתה דאינה סותרת וק"ו בלא ראתה כלל שיכולה לספור בלא טבילה וכמ"ש הספר לעיל ע"כ וא"ל דמיירי בטבלה אחר ימי הלידה אלא שלא טבלה אחר ז"נ דא"כ אפי' דם לא היה מטמא ולעיל כ' אבל דם עצמו מטמא וק"ל וכן כל הפוסקים לא הזכירו ולא נהגו כן עכ"ל הנה עיקר ראייתו מן הסמ"ג שם אבל מן התוס' אין ראיה די"ל דמיירי בדטבלה ללידתה אלא שלא טבלה אחר ז"נ לזיבתה וכמ"ש הוא עצמו ומ"ש התוס' שם ז"ל דאפי' ב"ה דמטמאין לח ויבש מודו דעלתה לה ספירה עכ"ל קאי אמ"ש לעיל דהא אמר הכא דכי ראתה וכו' ואהא מסיימו דאפי' ב"ה מטמאין לח ויבש מ"מ מודו דעלתה לה לספירה ומסוגי' דהכא אין ראיה לדידן ויעלה ספירה אפי' בלא טבלה ללידתה דהא בסוגיא זו מיירי בלא טבלה משום דסוגי' זו ס"ל דימי לידה שאינה רואה בהן עולה לספירת ז"נ מש"ה לא צריך טבילה אבל לדידן אליבא דר"ת דס"ל דקיי"ל דימי לידה שאינה רואה אינה עולה י"ל דצריך טבילה קודם ספירת ז"נ ופסק ר"ת נ"מ לדידן היכא דטבלה אחר לידתה ואח"כ ספרה ז"נ דמהני אפי' אם ראתה אח"כ דם טוהר אלא עיקר הוכחת מוהרש"ל הוא מלשון הסמ"ג שמסיים אחר דין זה שאם ילדה בזוב וספרה ז"נ ואח"כ ראתה דם טוהר דעלתה לה ז"נ אבל דם עצמו מטמא מוכח דמיירי בלא טבלה ללידתה ואפ"ה ס"ל דעלו לה ז"נ וא"ל דהסמ"ג ס"ל דלא כר"ת אלא כשיטת הפוסקים דפסקו דימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת ז"נ מש"ה ס"ל דעלו לה לנקיים אע"פ שלא טבלה ז"א דהא כ' הסמ"ג אח"ז דבצרפת נהגו כדברי ר"ת הואיל ונפק מפומיה וא"כ לא ה"ל למיסתם לעיל להתיר דעולין לה לז"נ אע"פ שראתה אחר ספירתה דם טוהר אפי' לא טבלה א"ו דליתא לדברי המרדכי אלא דאף לדברי ר"ת א"צ ב' טבילות אבל מדברי התוס' אין הוכחה דיש לדחות דמיירי בטבלה ללידתה וכן נראה לכאורה מלשון התוס' שם שכתבו וז"ל דהא אמר הכא דכי ראתה בשבוע ג' דלא סתרה אע"ג דדם טמא הוא כ"ש דראיות דם טוהר אינה סותרת עכ"ל ואי דמיירי בדלא טבלה ק' מה עדיפותא דדם טוהר מהא דראתה בשבוע ג' דהא נמי דם טוהר הוא אלא שכיון שלא טבלה הוא מטמא לח ויבש דהא אנן קיי"ל כרב דמעין א' הוא א"ו בדטבלה מיהו י"ל דלעולם מיירי בלא טבלה ואפ"ה כתבו דכ"ש ד"ט דהא כיון דסוגי' זו אזלא אליבא דלוי דס"ל ב' מעיינות הן והכא מיירי בשופעת ממעין טמא וא"כ שפיר כ"ש הוא דכיון דאפי' בשופעת ללוי לא סתרה אע"ג דדם טמא הוא ור"ל דלא מהני לה טבילה כ"ז ששופעת ללוי דממעין טמא אתיא וגורם טומאה אפ"ה אינה סותרת כ"ש דם טוהר דאע"ג דמטמא לח ויבש לב"ה כ"ז שלא טבלה מ"מ מהני לה טבילה אע"פ שלא פסקה מלראות לדידן דקיי"ל כרב דאמר מעין א' הוא וכן נראה דמיירי בדלא טבלה דאי בטבלה מהיכי תיתי דיסתור כיון דאף הדם הוא טהור ולמה צריך ר"ת ראיה לזה דאע"ג דדם קושי נמי אינה מטמאה אפ"ה סותר ליומי לשיטת הראב"ד וסיעתו וכמש"ל מ"מ כיון דאינו סותר אלא ליומו והכא כיון דספרה הא ספרה וכמש"ל א"ו דמיירי בדלא טבלה ועוד שכבר הוכחתי מדברי גליון תו' דר"ת ס"ל כסברת המרדכי והג"מ דמצרכי ב' טבילות וא"כ ע"כ צריכין אנו לפרש דברי התוס' כאן בשם ר"ת דמיירי נמי בלא טבלה וכיון דר"ת שממנו יצא הוראה זו דהלכתא כאביי דאין ימי לידה עולין לספירת ז"נ ס"ל דלאחר שעברו ז' לזכר וי"ד לנקבה עולין לספירת ז' נקיים אע"פ שלא טבלה א"כ אין לחוש מה שהחמירו הפוסקים הנ"ל והוסיפו על דבריו כיון דר"ת גופא לא ס"ל הכי ואין לדחות דברינו הנ"ל ולומר דהסוגיא דהכא אזלא אליבא דלוי לקמן דס"ל דאף לב"ה לאו ביומי וטבילה תלי רחמנא אלא משום דסבר ב' מעיינות הם דז"א דא"כ יהיה כל הסוגיא דהכא שלא אליבא דהלכתא דהא קיי"ל כרב כדפסק התם בגמ' וללוי בלא"ה לק"מ מברייתא דהכא דאיהו אמר כתנא דשוין וכדמשני התם על קו' אחריתי לפ"ז אין לנו שום טעם לחומרא זו שנהגו בקצת מקומות ואי משום הא דכ' האגודה שהטעם פן ישכחו העונה דמ' לזכר ופ' לנקבה כבר כ' הט"ז דליכא למיחש להכי לפי שאין דין זה נוהג בזמנינו לפי שאין אנו בועלין על ד"ט ומה"ט השמיטו דין זה בש"ע וכ"כ מהרש"ק בספר תפארת שמואל בהגהותיו על הרא"ש למס' נדה וכ' שמצוה לבטל המנהג הגם שי"ל דמ"ש המהרש"ק דמצוה לבטל המנהג לא קאי אלא לאלו שנוהגים להמתין לזכר ששה או שבעה שבועות ולנקבה ט' שבועות שהיא חומרא בלא טעם וריח שמחמירים ביותר בזכר להמתין מלטבול אף אחר מ' יום ובנקבה מקילין לטבול קודם פ' יום בהא הוא דכ' שיש מצוה לבטל המנהג אבל אותן שנהגו להמתין מ' לזכר ופ' לנקבה י"ל דס"ל כמ"ש הרמ"א דאין להתיר במקום שנהגו להחמיר מ"מ מריש דבריו שכ' ומזה בא מנהג של שטות שהנשים אין טובלות אחר זכר פחות וכו' כדי שתעבור הלילה אסור וכו' וטעות הוא בידם כי דוקא לאותן שבועלין על ד"ט נאסרה אותו הלילה וכו' מדקרי ליה מנהג זה מנהג של שטות וטעות א"כ מ"ש בסוף דבריו דמצוה לבטלו קאי נמי לעיקר המנהג שנהגו ביש מקומות ומ"מ מי יבא אחר הכרעת רמ"א ז"ל שאין להתיר במקום שנהגו להחמיר אבל מ"מ אין להטיל עונש על העובר ע"ז וכמ"ש הט"ז אם לא במקום שהוא מוסכם להחמיר בין כולם אבל במקום שקצת נהגו להקל אף שמקצת מחמירים הוי כאלו אין כאן שום מנהג דהא בלא"ה הרמב"ם כתב לבטל המנהג לגמרי וה"ה במקום שאין נוהגין להמתין עד אחר מ' לזכר ופ' לנקבה רק שממתינין אחר נקבה ט' שבועות או פחות באותן המקומות וודאי יש להתיר שתטבול מיד אחר שתטהר כיון דחזינן דלא חשו לחומרא זו שהחמירו ביש מקומות אלא שהחמירו בלא טעם כמ"ש המהרש"ק מש"ה יש לבטלו ואף שיש לומר שטעמם במקומות ההם הוא משום הא דכ' הריב"ש הביאו בב"י וז"ל אם נהגו זה לגדר ופרישות וכו' אם מפני נקיות שבאותם הימים דמים מצוים בהם וכו' עכ"ל לפ"ז י"ל ששיערו ע"פ אומד דעת שעד ט' שבועות הדמים מצוים בהם ולא יותר וכה"ג בזכר חמשה או ששה שבועות מ"מ מאחר שהמנהג הזה אינו כתוב בשום ספר מספרי הפוסקים והרמ"א ז"ל לא הביאו אין לחוש לו אח"ז ראיתי במע"מ דף ל"ג שכ' כן בהדיא ע"ש שכ' עוד טעמים למנהג זה: