סדר משנה על משנה תורה, הלכות שבת· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק כד · הלכה יב
אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול ומפני מה נגעו באיסור זה וכו' שלא יהא כיום חול וכו'. עכ"ל. והראב"ד ז"ל השיגו וז"ל עוד אמרו אטו טלטול לאו צורך הוצאה היא. ועוד בימי נחמיה בן חכליה וכו' נמצא מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו שהוא גדר הוצאה עכ"ל ההשגות. ועיין במגיד משנה שם מה שתירץ בזה. אלה שהדברים צריכים מיתוק דמנ"ל לרבינו ז"ל להוציא מדעתו הטעמים הללו דלמא הדברים כפשטן דמשום איסור הוצאה גזרו על איסור טלטול וכהשגתו של הראב"ד ז"ל האמורה.
אמנם אני בעניי אעידה לו עדים נאמנים ע"פ שניים עדים לרבינו ז"ל. הא דידהו תלמוד ירושלמי והא דידן תלמוד בבלי דלאו משום איסור הוצאה לחוד גזרו אלא מטעם כעיקר שנתן רבינו ז"ל. והוא דבירושלמי ריש פרק כל כתבי אמרו וז"ל ר' אבוהו בשם ר' אלעזר בראשונה היו כל הכלים נטלין בשבת כיון שנחשדו להיות מחללי ימים טובים ושבתות אסרו להן הכל וכו' עכ"ל הירושלמי בקיצור. ואם נאמר כהראב"ד ז"ל דמשום איסור הוצאה לחוד הוא דאסרו אם כן צא ופרנס לי היאך היה במציאות שחיללו ג"כ ימים טובים. דהא אנן בדידן דקיימא לן דגבי יום טוב אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והרי מבואר בסוגיא דמסכ' ביצה דף י"ב ע"א דאין עירוב והוצאה ליו"ט יע"ש בגמרא. והנה לפי דעת רבינו ז"ל לקמן בהלכות שביתת י"ט פרק ראשון הלכה ד' אפי' להוציא אבנים וכדומה שאין בהן צורך כלל גם כן אינו אסור אלא מדרבנן יע"ש במגיד משנה בד"ה כל מלאכה שחייבין עליה בשבת וכו' וכן הוא דעת רש"י ז"ל ועיין בספר הארוך בית יוסף בריש סימן תקי"ח בד"ה ולענין הלכה כיון שה"ה סובר שדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם ורש"י וכו' (עד שאני תמה על המגן אברהם שם ס"ק ג' דמפשט פשיטא ליה דלוקה. והרי רבינו ורש"י ז"ל וסייעתם ז"ל סבירא להו דאינו לוקה). וכיון שכן דליכא איסור הוצאה דאורייתא במציאות ביו"ט וגם איסור ההוצאה דרבנן מלבד שהוא גזירה לגזירה אף זו מציאות האיסור הזה הוא מלתא דלא שכיחא שיוציא דבר שאין בו צורך היום כלל וכלל. דלאיזה ענין ומה טעם יהי' לו שיוציא אותו חנם אין דבר תועלת כלל. א"כ מה חילול ימים טובים הרבה כל כך היו עד שבשבילו הוצרכו לגזור ולאסור הטלטול משום גזירת הוצאה אלא ודאי צריכין לומר כטעמו של רבינו ז"ל הנ"ל. וק"ל.
ואעב"א הא דידן מתלמוד בבלי. והוא דהמהרש"א ז"ל במס' ביצה בריש פרק משילין פירות כתב דהא דשייך למימר יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה אסרוהו. שבת דחמיר ולא אתי לזלזולי ביה התירוהו היינו דוקא בדברים שהם אסורים משום דבר מה דשייך איסורו בשבת וגם ביו"ט. אבל אם אותו דבר לא נאסר כי אם משום דבר שאיסורו שייך רק בשבת לחוד אבל ביו"ט אינו שייך כלל איסורו כגון טלטול שהוא משום איסור הוצאה והנה הוצאה גופה מותרת ביו"ט רק בשבת היא אסורה. זה אי אפשר לומר דבשבת יהיה מותר הואיל ושבת חמור לא אתיא לזלזולי ביה וביו"ט הואיל והוא קיל יהיה אסור דאתי לזלזולי ביה. דהא הדבר מחזי כאחוכא ואטלולי. דביו"ט דלא שייך ביה אותו הטעם שהיה ראוי ליאסר איסור בשבילו אעפ"כ אסרוהו וגזרו עליו החכמים. ובשבת דהיה שייך גביה הטעם שבשבילו היה ראוי לאסרו ולגזור עליו מכח החשש ההוא נהפוך הוא דאעפ"כ התירוהו. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. בשלמא אם אסרוהו בין בשבת ובין ביו"ט ואע"פ שביו"ט לא שייך הך טעמא שבשביל כך אסרוהו וגזרו עליו. מ"מ שוב לא מחזי הדבר כאחוכא ואטלולא. דהחכמים השוו מדותיהם וגזירותיהם ומדות חכמים כך היא לאסרו בין בשבת ובין ביו"ט. אבל לעשות איפכא דביו"ט יהיה אסור ובשבת יהיה מותר זהו דבר שאי אפשר. יע"ש במהרש"א שזהו כונתו.
ואחרי כי כן אם נאמר דאיסור טלטול מוקצה הוא רק משום איסור הוצאה לחוד וכסברתו של הראב"ד ז"ל בהשגות. א"כ האיך אמר רב נחמן בריש מסכת ביצה ע"א וע"ב גבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין לפני וכו' גבי יו"ט דסתם לן תנא כר' יהודה דתנן אין מבקעין עצים מן הקורות וכו' שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה סתם לן כר' שמעון דמיקל יו"ט דקיל ואתו לזלזולי בי' סתים לן כר' יהודה דמחמיר וכו' וע"ש בגמרא. שמטעם הזה סבירא ליה לרב נחמן דבשבת מוקצה מותר ובי"ט מוקצה אסור. דתיפוק ליה דביו"ט ליכא במציאות כלל מדאורייתא איסור הוצאה וכאמור לעיל. ובשבת הא איכא איסור הוצאה. ומחזי הדבר כחוכא ואטלולי שיהיה ביו"ט מוקצה אסור בשביל גזירה של איסור הוצאה והוצאה גופה היא מותרת ביו"ט. ובשבת דאיכא איסור הוצאה מדאורייתא לא חשו חכמים לאיסור הוצאה ולא גזרו בשבילו לאסור איסור טלטול מוקצה ויהי' מוקצה מותר. וכסברתו של מהרש"א ז"ל הנ"ל. אלא ודאי צריכין לומר כדעת רבינו ז"ל דיש טעמים אחרים לאסור טלטול מוקצה וכאותן הטעמים שכתב רבינו ז"ל ויע"ש הטעמים כולם השייכים לאסור בשבילם אף ביו"ט (ועיין לקמן סוף דיבור זה מה שאכתוב בס"ד בישוב קושית הרא"ש ז"ל על הרי"ף ורבינו ז"ל בסוף מסכת ביצה ובסוף פרק מי שהחשיך מסוגיא דשבת דף קנ"ו ע"ב). ודו"ק.
ואפשר דכונת הראב"ד ז"ל בהשגתו היא. דהיה לו לרבינו ז"ל להביא גם הך טעם שגזרו על הטלטול משום איסור הוצאה. ואם כן לא קשיא ולא מידי מהך סוגיא דמס' ביצה שהקשתי לעיל דהא מיהא דאף דביו"ט לא שייך הטעם לאסור טלטול מוקצה משום איסור הוצאה אבל הא מיהא שייך לפחות גבי יו"ט לאסור הטלטול של מוקצה מצד הנך טעמים שכתב רבינו ז"ל ושוב לא מחזי כחוכא ואטלולי. אבל רבינו ז"ל פה דמיירי לענין שבת לזה השיגו הראב"ד ז"ל דבשבת היה יכול לומר עוד טעם לאסור טלטול מוקצה משום גזירה של איסור הוצאה וכנ"ל (ואף כי לשון הראב"ד ז"ל בסוף השגתו אינו מורה שזה היה כונתו. אבל לשונו שבתחלת ההשגה קצת מורה כן כונתו). אבל אם זה היתה כונת השגתו אין בזה השגה כלל דבזה יפה דבר המגדל עוז שאפשר שהוא נכלל בכלל מה שכתב רבינו ז"ל וז"ל ועוד כשיבקר ויטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבוא לידי מלאכה וכו' עכ"ל רבינו ז"ל והוא הדין שיבא לידי מלאכה זו של הוצאה. ומה שנקט רבינו ז"ל בלשונו כלי שמלאכתן לאיסור מפני שבזה שכיח יותר חשש לחוש שיבא לידי מלאכה דאורייתא מה שרגילין לעשות באותו כלי. ממילא בשאר כלים איכא למיחש להחשש מלאכה דאורייתא שיש בהו דהיינו איסור ההוצאה יע"ש במגדל עוז. אלא שלא ביאר דבריו כ"כ באר היטב אבל נלענ"ד בס"ד כי זהו היתה כונתו. והטיב אשר דבר בזה. ודו"ק.
והיותר נראה עיקר בעיני דרבינו ז"ל סבירא ליה דהא דקאמר הגמרא בשבת דף קכ"ד ריש ע"ב ובמסכת ביצה דף ל"ז ע"א אטו טלטול לאו צורך הוצאה היא וכו' לא קאמר הגמרא התם כן אלא אליבא דבית שמאי דהא התם קאי הגמרא אליבא דבית שמאי ובית שמאי לשיטתייהו שפיר גזרו על הטלטול משום איסור הוצאה. דהא אינהו סבירא להו דמדאורייתא אסור ביו"ט הוצאה שאינה לצורך גמור אף אם יש בה צורך קצת דלא אמרינן מתוך ושפיר שייך למגזר ביו"ט על הטלטול אטו איסור דאורייתא של הוצאה. משא"כ לדידן דקיימא לן כבית הלל דליכא שום איסור הוצאה דאורייתא במציאות ביו"ט. ממילא לא שייך למגזר ביו"ט על איסור של טלטול משום הוצאה והוצאה גופה אינה אסורה מדאורייתא. וגם הוא במציאות רחוק שיוציא אותו שלא לצורך כלל וכאמור לעיל בס"ד בהראיה שהבאתי מהירושלמי. ודו"ק.
ואף גם זאת מה שכתב הרב המגיד ז"ל בישוב דברי רבינו ז"ל מהשגת הראב"ד ז"ל והוא דלא נאמרו דברים הללו דגזרו טלטול משום הוצאה אלא בימי נחמיה בן חכליה שהיו מזלזלים בהדור ההוא באיסור ההוצאה. לא כן בדורות שלאחריו שאינם מזלזלים באיסור הוצאה לא היו גוזרים על הטלטול יע"ש במגיד משנה. אפשר לענ"ד בס"ד למיתלי בה כיפא. והוא דבודאי למגזר על הטלטול משום חשש הוצאה שבעודו מטלטלו יצא לחוץ ויוציא עמו הדבר ההוא שבידו לזה ליכא למיחש דאית לי פתח וגיפופי המזכירים אותו שלא יוציאנו לחוץ וסברא זו כתבו להדיא התוס' במס' ביצה דף ח"י ריש ע"א בד"ה שמא יעבירנו ארבע אמות וכו' וכן כתבו עוד בכמה מקומות בש"ס. ואין זה דומה למה שכתב רבינו ז"ל לקמן בהלכה שלאחר זה גבי כלי שמלאכתו לאיסור דאיכא למיחש שבעודו מתעסק בו יעשה בו מלאכה מעט יע"ש שזה אין לו היכר ומזכיר שלא יעשה המלאכה ההיא מעט משא"כ במלאכת ההוצאה שיש לו היכר ומזכיר הפתח והגיפופי וכאמור. אבל בימי נחמיה בן חכליה שלא היו נזהרים באיסור הוצאה מה מהני לזה ההיכר של הפתח והגפופי הא איסור הוצאה לא היה נחשב בעיניהם ולפיכך הוצרכו לגדור גדר ולאסור גם הטלטול. ודו"ק.
ועוד ואני מדבר בס"ד כי יש נפקא מיניה לדינא בין טעמיו של רבינו ז"ל לבין טעמו של הראב"ד ז"ל. והוא דבש"ע א"ח סי' ש"ח סעיף ג' פסק מרן הבית יוסף ז"ל (ועיין במגן אברהם שם ס"ק ז') דאם יש בידו מוקצה מותר לטלטלו ולהניחו בכל מקום שירצה דכיון שכבר הוא בידו מותר לטלטלו ביותר. יע"ש בב"י ובמג"א. ודברים הללו נובעים מהתוס' דמסכת ביצה דף ג' ריש ע"ב בד"ה אבל כופה כו' מדברי הרב המגיד ז"ל לקמן בפרק שלאחר זה הלכה ד' יע"ש שכתב שיש לו ראיות תלמודיות לזה.
ואולם דין זה לא שייך אלא לפי טעמיו של רבינו ז"ל באיסור טלטול מוקצה. אם מטעם שלא יתבטל מאמרו ית' למען ינוח שלא יתעסק כל היום לפנות כליו. וטעם זה לא שייך אלא לענין לאסרו לטלטלו מתחלה. אבל אם נזדמן לו המוקצה בידו דרך מקרה תו לא שייך גבי' שיתעסק כל היום השבת לפנות כליו וחפציו מזוית זו לזוית זו דמה התעסקות יהי' לו שהרי לא יהי' יכול לטלטל אלא אותו דבר אחד שכבר הוא בידו וכי יהיה מתעסק כל היום באותו הדבר. וגם מיד שיניחנו מידו באחת מן הזויות שוב לא יהיה רשאי עוד לטלטלו ולהתעסק בו.
והוא הדבר גם כן לפי הטעם השני שכתב רבינו ז"ל שמא בעוד שיתעסק בו יעשה בו מלאכה. זה לא שייך ג"כ הכא דמה התעסקות רב יהיה לו באותו הכלי עד שישכח ויעשה בו. אדרבא הרי הוא זוכר תמיד כל זמן שהמוקצה ההיא הוא בידו שמיד שיסלקנו מידו לא יהיה רשאי עוד לטלטלו. וגם בודאי לא ישהה בידו זמן מרובה כי אפי' בידו האחרת אינו רשאי ליטלו אף כל זמן שהוא בידו האחת כשנטלו בשוגג או לצורך גופו ומקומו. והיאך ישכח ויעשה בו מלאכה.
והטעם השלישי שכתב רבינו ז"ל ג"כ לא שייך הכא. והוא שכתב הטעם לאסור טלטול המוקצה מפני הטיילנים ויושבי הקרנות שהם בטלים ממלאכה כל ימיהם ושובתים ממלאכה אפי' בימי החול ואין בשביתתם בשבת ממלאכה שביתה הניכרת לשם שבת וכנ"ל. הנה גם מטעם זה אין ראוי לאסור טלטול המוקצה שבא לידו דרך מקרה. שהרי כבר יש להם זכרון וניכר שביתתם שהוא לשם שבת במה שאינו רשאי לטלטל שום דבר אחר שהוא מוקצה חוץ מאותו הדבר האחד שהוא כבר בא לידו דרך מקרה ואפס זולתו. וגם זה אינו מותר לגמרי אלא רק עד עת זו כי יניחנו מידו כי מיד שיניחנו מידו הנה מיד ישוב לאיסורו שלא יהיה רשאי שוב לטלטלו אם כן אין לך שביתה הניכרת שהוא שובת ממלאכה בלתי לה' לבדו כי הוא צוה לשבות ביום השבת יותר גדול מזה.
איברא כל זה ניחא לפי טעמיו של רבינו ז"ל בטעם איסור טלטול המוקצה וכאמור לעיל. אבל לא כן לפי טעמו של הראב"ד ז"ל הנ"ל שהוא נותן טעם לאיסור טלטול המוקצה שמפני איסור הוצאה נגעו בה שאם תתירנו לטלטל מחדר לחדר יטלטלנו ג"כ מחדר זה לרשות הרבים. וכן מטין דברי רש"י ז"ל במס' שבת דף קכ"ד ריש ע"ב בד"ה טלטול לאו צורך הוצאה כו' ובמס' ביצה דף ל"ז ע"א בד"ה אטו טלטול לאו צורך הוצאה כו'. אם כן מה טעם יש לחלק בין לטלטלו לכתחלה ובין לטלטלו כשהוא כבר בידו. סוף סוף יש חשש הזה שאם תתירנו לטלטל דבר זה מחדר זה לחדר אחר אף הוא יטלטלנו ג"כ מחדר זה לרשות הרבים. ולדידיה לא שייך לומר הואיל והוא מלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. דזה ניחא אם היו החכמים צריכים לגזור על זה גזירה חדשה אמרינן דבמלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן אף דשייך ביה טעם לאסרו. אבל הכא הרי לא היו צריכים לגזור בזה שום גזירה חדשה אלא רק שלא להוציאו מן הגזירה. שהרי רש"י ז"ל כתב במס' ביצה שם בד"ה הנ"ל וז"ל, הא דלא גזרו חכמים ג"כ על טלטול כלי ההיתר וכלי האכילה מפני שהיא גזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה לבטל שמחת יו"ט ועונג שבת יע"ש ברש"י. הרי דבכלל הגזירה היתה הכל רק שכלי היתר וכלי האכילה הם שהוציאו אותם מן כלל האיסור. והטעם היה שהוציאו אותם מן הכלל הוא מפני שאין הציבור יכולים בה בהגזירה ההיא וכאמור. ולולי שהיו יכולים לעמוד בה בהגזירה ההיא לא היו מוציאים מן כלל האיסור אפי' טלטול כלי היתר וכלי אכילה והיו מניחים אותם בכלל הגזירה שיהיה גם הם אסורים בטלטול. וממילא בדבר זה שאם המוקצה כבר הוא בידו שאעפ"כ יהיה אסור לטלטלו זהו דבר שאפשר ואפשר בנקל מאד שיהיו הציבור עומדים בו. וא"כ שפיר קשיא דלמה זה הוציאו אותו מן הכלל.
דבשלמא לפי שיטתו של רבינו ז"ל בטעמי איסור טלטול המוקצה האמורים לעיל לא קשיא ולא מידי כלל קושית רש"י ז"ל הנ"ל ממה שהותר בטלטול כלי היתר וכלי אכילה (רק דרש"י ז"ל אהני ליה שיטתיה דהוא סבירא ליה גם כן כהראב"ד ז"ל בטעם איסור טלטול המוקצה וכמו שכתבתי לעיל) דבהו לא שייך שיבא לידי מלאכה כ"כ בקלות. וגם כבר יש שביתה הניכרת שהוא שובת לשם מצות שביתת שבת אפי' להטיילנים וכדומה והוא במה שאינו מטלטל שום דבר אחר מכל כליו וחפציו אשר אתו בבית חוץ מכלי ההיתר וכלים הצריך לאכילה. וגם במעט הכלים הללו לא יוכל להתעסק בהן ולפנותן כל היום. וגם היאך יפנה אותן והרי הוא צריך להם תמיד. מה שאין כן להראב"ד ז"ל שפיר קשיא קושיתנו האמורה למה זה הוציאו מן כלל האיסור להתיר טלטול מוקצה אם הוא כבר בידו. ולפי שיטתו של הראב"ד ז"ל הנ"ל אם נאמר דמודה לדינם של התוס' והרב המגיד והבית יוסף והמגן אברהם הנ"ל צריכים לדחוק טובא. ואפשר דבאמת הראב"ד ז"ל לא פליג על הך דינא הנ"ל. והנה רבינו ז"ל לא רצה לדחוק עצמו בכך וסבירא ליה להך דינא וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל בפרק שלאחר זה שיש להדין הזה ראיות יע"ש. ומזה הוכיח רבינו ז"ל להנך טעמים שכתב הוא ז"ל. ודו"ק היטב.
ואמרינן מתוך דבר הלכה הנ"ל בס"ד הבא נבא גם כן ליישב קושית הרא"ש ז"ל בסוף מס' ביצה ובשבת בסוף פרק מי שהחשיך מה שהקשה לפי דעת הרי"ף ורבינו ז"ל לקמן בהלכות שביתת יו"ט פ' ראשון הלכה טו"ב הם אמרו והם אמרו לחלק יצא בדין איסור מוקצה בין שבת לבין יו"ט דבשבת לית להו איסור מוקצה וביו"ט אית להו איסור מוקצה והיינו דאינהו ז"ל פסקו כסברת רב נחמן בריש מסכת ביצה ע"ב דאמר שבת דחמירא ולא אתא לזלזולי למקל ביה סתים לן כר' שמעון (ר"ל באיסור מוקצה) יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה סתם לן כרבי יהודה (ר"ל לענין איסור מוקצה) וכו'. וכאמור לעיל. מה יענו ליום פקודה ביום כי יפקד הך סוגיא דשבת דף קנ"ו ע"ב דאמרינן התם וז"ל ואף לוי סבר כרבי יהודה (ר"ל לענין איסור מוקצה) כי האי דכי אתיא לקמיה דלוי טריפתא ביום טוב לא חזי ליה אלא אקילקליתא דאמר דלמא לא מתכשרא ואפילו לכלבים לא חזיא וכו' עכ"ל הגמרא (ופי' רש"י ז"ל שם וז"ל ואפי' לכלבים לא חזיא. דנשחטה היום ולא יוכל לטלטל כר' יהודה) ומאי ראיה מייתי מזה דלוי סובר כר' יהודה דהא ר' יהודה במתני' דהתם איירי בשבת יע"ש ולוי הא מיירי להדיא ביו"ט שהרי אמר טריפתא ביו"ט לא חזי ליה כו' וכדברי רש"י ז"ל בד"ה ואפי' לכלבים וכו' הנ"ל ע"כ תורף קושית הרא"ש ז"ל.
ואולם לפי האמור בס"ד ניחא. דהא בלא"ה קשיא לענ"ד לפי דינם של התוס' והרב המגיד ומרן הבית יוסף והמגן אברהם זכר כולם לחיי עד שהבאתי לעיל שאמרו דאם המוקצה כבר בידו באיזה אופן שאירע שבא לידו שוב מותר להחזיקו ולטלטלו כל כמה שירצה כל עוד שלא הסירו מידו וכנ"ל. אם כן יאמרו נא. למה זה הוצרך לוי למחזי טריפתא אקלקילתא. דמה בכך דהא אף אם תטרוף הבהמה יהיה מותר לו לטלטלה להבהמה מחדרו על הקלקלתא שהרי הטריפה היא כבר בידו של לוי או ביד מי שבא לשאול עליה ושוב יהיה מותר לו לטלטלה לכל מקום להקלקלתא או לאיזה מקום שירצה. ואף אם היתה השאלה בהבהמה באופן שלא הוצרך להחזיקה בידו לא לוי ולא השואל אבל למה ליה ללוי לאטרוחי לילך להקלקלתא מיד. היה לו לצות להשואל שהוא יחזיק הבהמה בידו כל זמן שהוא יעיין בהשאלה כדת מה. ממילא יהיה השואל יכול להוליכה להקלקלתא אח"כ אם תטרוף הבהמה.
ויציבא מילתא כי לא נעלם מעיני מה שכתב המגן אברהם בסי' רס"ו סעיף י"ב ס"ק י"ט וז"ל. וצ"ע בשבת (דף ל"ה סוף ע"ב) איתא שהצריכו להמתין לקבל שבת עד שיצניע התוקע השופר (פי' הטעם שאסור לטלטל השופר בשבת וכמבואר שם בהסוגיא. ולמה זה הוצרכו לזה לפי הדין של הש"ע שם. דהא כיון שהשופר הוא כבר בידו של התוקע הרי מותר לטלטלו אפי' ביום השבת לכל מקום שירצה) ויש לומר דעכ"פ עדיף שלא יבא לידי כך. עכ"ל המג"א. וא"כ לכאורה אזדא לה קושיתי האמורה מהך דלוי ממה דחזי אקלקלתא.
אבל באמת אין מזה תשובה כלל. ושתי תשובות בדבר מה שיש לחלק בין הך דהתם גבי התוקע בערב שבת לבין הך עובדא דלוי. ושניהם נכונים הם בסברא. דבשלמא התם יהי' הדבר קבוע בכל שבת ושבת שיטלטל המוקצה בשבת דהיינו שיטלטל השופר דהא בכל ערב שבת היו צריכים לתקוע (חוץ מיום הכפורים שחל להיות בערב שבת שזה הוא זרות שיקרה כן אפי' בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה עיין לעיל סוף פרק חמישי ועיין במגיד משנה שם) והיאך שייך שזה יהיה דבר קבוע חק ולא יעבור שיצטרך בכל שבת ושבת להיות מוקצה בידו בתחלת כניסת שבת. הלא טוב מזה ומזה שיהיו מקדימים כמעט רגע עם התחלת התקיעות כדי שיהיה יכול להצניע השופר בעודו חול טרם שיהיה שבת. משא"כ הכא שלא היה הדבר קבוע שיבא בכל יו"ט ויו"ט שאלה לפניו. ואף אם תהי' שאלה עדיין אינו מוכרח שתהי' טריפה.
וזאת שנית יש לחלק בין הך דינא של המג"א האמור לעיל לבין הך דינא ועובדא דלוי הנ"ל. והוא דבשלמא גבי הך עובדא דשופר הנה כשנוטלו בידו מתחלה לתקוע בו הנה נוטלו מתחלה לכך בידו כדי שיהיה בידו המוקצה שהוא השופר אף בשבת שהרי נפשו יודעת שמיד בגמר תקיעתו יהיה שבת ויהיה השופר הזה מוקצה. ואם כן נכון הדבר מעם אלקים ואדם שראוי להחמיר לכתחלה ושלא לסמוך עצמו על היתר זה מה שהמוקצה היא בידו שמותר לטלטלו כל כמה שירצה ולא יניחנו מידו בין כך. משא"כ הכא גבי עובדא דלוי ביו"ט הנ"ל שהרי אינו בודאי מוקצה כשהשואל הזה או הנשאל נטלה בידו להבהמה שהרי אז אינו יודע בודאי ובבירור אם תהיה הבהמה טריפה או לא בודאי בכי האי גונא אין חומרתו שהחמיר המג"א הנ"ל אלא רק חומרא יתירה, ושפיר קשיא קושיתינו הנ"ל על דינו של הש"ע הנ"ל.
וצריכין לומר על כרחין דלוי היה סובר דטעם איסור טלטול המוקצה שהוא משום איסור הוצאה וכמו שסובר כן הראב"ד ז"ל. דהא לוי לשיטתיה דהוא סובר כר' יהודה דאמרינן דמוקצה אסורה אפי' בשבת ממילא ליתניהו להנך ראיות שהבאתי בס"ד לעיל לדעת רבינו ז"ל הא דידהו ירושלמי והא דידן דלאו מטעם איסור נגעו בה באיסור טלטול מוקצה אלא לוי לשיטתו סובר דכל עיקר איסור טלטול מוקצה אינו אסור אלא מטעם איסור הוצאה וכנ"ל בשם הראב"ד ז"ל וכיון שהדבר כן דאיסור טלטול מוקצה אינו אסור אלא מטעם איסור הוצאה ממילא נמי דאין חילוק בין ליטול המוקצה בידו מתחלה ובין לטלטל המוקצה ולהחזיקה בידו כשהמוקצה הוא כבר בידו וכדכתבינן בס"ד לעיל.
וממילא כיון דמוכרח הדבר הזה דללוי טעם איסור טלטול מוקצה הוא משום איסור הוצאה שוב אי אפשר לומר כקושית הרא"ש ז"ל הנ"ל דהיינו דלוי מחלק ג"כ לענין איסור מוקצה בין שבת לבין יו"ט ומטעם דשבת הואיל וחמיר הוא לא אתו לזלזולי ביה לפיכך התירו בו מוקצה משא"כ יו"ט דקיל אתי לזלזולי ביה לפיכך החמירו ביה לאסור בו מוקצה. דתקשה כקושיתנו האמורה לעיל על הראב"ד ז"ל דהדבר מחזי כחוכא ואטלולא דבשבת דאיכא איסור הוצאה ומדאורייתא יהיה מוקצה מותר בו ולא נגזור אטו איסור הוצאה וביו"ט דליכא איסור ההוצאה יהיה מוקצה אסור בו דגזרינן משום איסור הוצאה וכמו שכתבנו לעיל כן בשם מהרש"א ז"ל שכתב כן בריש פרק משילין וכנ"ל.
אלא דהראב"ד ז"ל אזיל לשיטתיה בזה וניחא לדידיה דלא קשיא כאמור. דהא הוא סובר להדיא לקמן בהלכות שביתת יו"ט פרק ראשון הלכה טו"ב בהשגות דלענין איסור מוקצה שבת ויו"ט שקולים הם מקרה אחד לשניהם יע"ש. ממילא ליתא להקושיא הנ"ל אף דביו"ט לא שייך איסור ההוצאה מ"מ שפיר שייך גבי יו"ט לאסור מוקצה כיון שגם בשבת הוא אסור וכאמור לעיל בס"ד בשם המהרש"א ז"ל אבל על לוי שפיר קשה קושיתנו האמורה אם נאמר כקושיתו של הרא"ש ז"ל דגם לוי מחלק בין יו"ט לבין שבת לענין מוקצה. אבל לא כן הנהו שני שרי צבאות ה' הרי"ף ורבינו ז"ל לשיטתייהו ג"כ שפיר מחלקים בין שבת לבין יו"ט לענין איסור טלטול דהא אינהו לא סבירא להו דאיסור טלטול מוקצה הוא מטעם איסור הוצאה אלא שהטעם הוא כמ"ש רבינו ז"ל פה. (ועיין לקמן הלכות שביתת יו"ט פרק והלכה הנ"ל בד"ה ויש ביו"ט מה שאין בשבת וכו' אות יו"ד ישוב אחר לקושית הרא"ש ז"ל הנ"ל) ודו"ק היטב.