סדר משנה על משנה תורה, הלכות שבת· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק כד · הלכה ז
אין עונשין בשבת אעפ"י שהעונש מ"ע אינו דוחה שבת וכו' שנאמר לא תעברו וכו'. עכ"ל. ועי' לעיל פ"ח ה"ח בד"ה חייב מפני נחת רוחו וכו' אות חמישי וששי ושביעי מה שפלפלתי בס"ד בדין זה באריכות. ועי' בס' מנין המצות לרבינו ז"ל חלק הלאוין מנין שכ"ב ומ"ש שם בשם גמ' דבני מערבא הנה הוא בסנהדרין פרק רביעי הלכה וא"ו ועי' בגמ' דילן ביבמות דף ו' ע"ב.
ברם מה שאני בעניי תמיהני על רבינו ז"ל (וביותר אני תמה על נושאי כלי רבינו ז"ל שלא האירו עינינו בדבר זה וגם לא העירו עליו כלל). הוא במ"ש וז"ל ואעפ"י שהעונש מ"ע אינו דוחה שבת וכו' שנאמר לא תבערו וכו' וכדלעיל. דתיפוק ליה דמה"ט דהעונש הוא מ"ע בשביל זה לא היה צריך קרא של ל"ת שאינו דוחה שבת דגם בלאו הך קרא הוינן ידעינן ליה וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
וביאור דבר זה דהא זה כלל גדול בדיני דחיות העשה להל"ת דאין עשה דוחה לל"ת ועשה. והרי רבינו ז"ל לעיל בפתיחתו להלכות אלו וכמו כן לעיל ריש פ"א כתב להדיא דשמירת שבת הוא עשה ול"ת והעושה בו מלאכה עובר בעשה ול"ת יע"ש. וא"כ בלאו הך קרא של ל"ת ג"כ ידעינן דאין עונשין בשבת דאין העשה של העונש דוחה להעשה והל"ת של שבת וביותר שהעשה והל"ת של שבת יש בהן כרת והעשה של העונש הוא עשה גרידא היאך תסלק אדעתן לומר שהעשה גרידא שאין בה כרת תדחה עשה ול"ת שיש בהן כרת.
ויציבא מילתא כי ביבמות דף וא"ו ע"ב אמרה כן הגמ' בשם המכילתא וז"ל. דתנא דבי ר' ישמעאל לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה ת"ל וכו' לפי שנאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת וכו' ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם. ולהלן הוא אומר וכו' משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה מושבות האמורים להלן בבית דין אף מושבות האמורים כאן בבית דין ואמר רחמנא לא תבערו וכו' עכ"ל הגמרא יע"ש באריכות יותר. אבל הא מסיק הגמרא שם סוף העמוד ושם ריש דף זיי"ן. דלכך איצטריך לקרא דלא תבערו דלולי כן הוי אמינא דתדחה הבערת בת כהן לשבת מכח קל וחומר מעבודה מה עבודה חמורה שהיא דוחה את השבת רציחה דוחה אותה. שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה את השבת יע"ש בגמרא. אבל לא אמרה שתהיה הוי אמינא שהבערת בת כהן תדחה את השבת מכח מה שהעשה דוחה להלא תעשה. ועיין בתוספות שם דף וא"ו סוף ע"ב בד"ה לא ר' יוסי וכו' מה שכתבו. ועיין עוד בתוספות שם ריש דף זיי"ן בד"ה ומה עבודה וכו' מה שהקשו בשם מהר"י דאורליינש ז"ל ותירצו בזה שני תירוצים ולו יהיבנא דרבינו ז"ל סובר כהתירוץ השני של התוספות, אבל הא מיהא לא איצטריך הקרא של לא תבערו אלא שלא נטעה ללמוד הקל וחומר. ואם כן סוף סוף רבינו ז"ל שלא כתב הטעם מכח קל וחומר אלא הוא ז"ל כתב הטעם דאיצטריך הקרא של לא תבערו שלא נטעה לומר דהעשה של העונש תדחה להלא תעשה דשבת. לזה שפיר קשיא קושיתינו הנ"ל דהא שבת הוה לי' עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לעשה ול"ת וצ"ע לכאורה לענ"ד.
והנראה לענ"ד בס"ד ליישב קצת קושיא האמורה והוא עפ"י מה שכתבו התוספות בזבחים דף ל"ג ע"ב בד"ה לענין מלקות איתמר וכו' דעשה שיש בו כרת אלים טפי טובא ודוחה אפילו לעשה ולא תעשה יע"ש בתוספות. והנה התוספות במסכת ביצה דף ה' ע"א בד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר וכו' ובראש השנה דף למ"ד ע"ב בד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר וכו' העלו הלכה זו דעשה דרבים שאין בה עונש כרת ועשה דיחיד שיש בה עונש כרת שקולים הם יע"ש בתוספות באריכות. והרי מצוה זו של העונש היא מצות עשה דרבים שהמצוה הזאת היא מוטלת על הבית דין, ועל העדים ועל כל ישראל, ועיין לקמן בהלכות סנהדרין פרק חמשה עשר הלכה א' והלכה ג' ועיין בכסף משנה שם ועיין בתורת כהנים סדר אמור פרק תשעה עשר פיסקא ג' וז"ל ורגמו אותו וכו' וכי כל העדה רוגמתו וכו' אילו עדים במעמד כל העדה וכו' עכ"ל הת"כ והטעם במה שאמר התורת כהנים במעמד כל העדה מפני שהמצוה מוטלת על כל ישראל רק שהעדים הם השלוחים של כל ישראל ואף דשלוחו של אדם כמותו אבל במצוה שהיא חובת הגוף ראוי להמשלח שיהיה במעמד ההוא כשהשליח עושה שליחותו כמבואר במגן אברהם בסימן תל"ד סעיף ד' ס"ק טי"ת בשם מהרי"ל ז"ל ודלא כבעל קרבן אהרן שם שבמחילה מכבוד תורתו כתב ביאור משובש בדבר זה של במעמד כל העדה ושפיר הוי אמינא שתהיה העשה דעונש דוחה להעשה והל"ת של שבת הואיל דהעשה דהעונש היא עשה דרבים אלימא טפי מהעשה והל"ת של שבת שהיא רק דיחיד לפיכך איצטרך קרא של ל"ת שאין הבערת בת כהן דוחה שבת.
וליכא למימר ולהשיב ע"ז. דהתוספות בזבחים בד"ה לענין מלקות איתמר וכו' הנ"ל לא כתבו דעשה שיש בו כרת דוחה לעשה ול"ת אלא דוקא כי הך דהתם דאיירי בהו התוס' שם דהעשה והל"ת אין בהם עונש כרת. אבל לא היכא דהעשה והל"ת ג"כ יש בהן עונש כרת דאז אין העשה האחרת שיש בהן כרת דוחה להעשה ול"ת שיש בהן כרת דמאי אולמא דהאי כרת מהאי כרת שקולים הם וממילא הדרינן לקיבעא קמא דאין עשה דוחה לעשה ול"ת. וא"כ הרי בהך דקמן דהך עשה ול"ת של שבת הוא שיש בהן עונש כרת. ונהי דהך מ"ע של העונש הוא עשה דרבים אבל עשה דרבים ועונש כרת שקולים הם לפי דברי התוס' דמס' ביצה ור"ה הנ"ל ואינו דוחה לעשה ול"ת של שבת שיש בהן כרת.
דדבר זה אינו דאי לאו הך קרא דלא תבערו וכו'. הו"א דהך ק"ו מעבודה הוא דאהני לן לגלות על דבר זה דעשה דרבים אינו שקול עם עשה דכרת. אלא דעשה דרבים היא עדיפא אפילו מעשה שיש בו כרת. דהיינו דעבדינן הק"ו הכי ומה עבודה שהיא דוחה שבת. והיינו מטעם הואיל ועבודה היא עשה דרבים לכך היא דוחה לעשה ול"ת של שבת שיש בה כרת. רציחה שהיא דוחה אפי' עבודה. אעפ"י ששניהם הם עשה דרבים לא כל שכן שהעשה דרבים שתדחה העשה ול"ת דכרת של שבת שהיא רק עשה ול"ת דיחיד דהא מהך דעבודה מוכח דעשה דרבים אפי' שאין בו כרת עדיף ודוחה עשה ול"ת שיש בו כרת אם הם רק דיחיד לפיכך איצטרך קרא של ל"ת אש בכל מושבותיכם וכו' להעיר לנו אזן דאין הבערת בת כהן דוחה את השבת. דלא דרשינן הך קל וחומר הנ"ל. ודוק.
ואדרבא הנה מקום אתי עמי בס"ד להביא ראי' וסיוע שיש בו ממש לדברי רבינו ז"ל כפי מ"ש בס"ד שהוא פירוש הסוגיא דהיינו לענין זה לבד קאמר הגמ' הק"ו דעשה דרבים עדיף מעשה דכרת לולי הקרא דל"ת אש וכו' אבל לא דאהני הק"ו לענין גוף הדין שתהיה רציחה דוחה את השבת. וחילא דיליה הוא. דרבינו ז"ל קשיא ליה קושית התוס' דיבמות ריש דף ז' בד"ה ומה עבודה שהיא חמורה וכו' שהקשו וז"ל הקשה ה"ר יעקב דאורליינש נימא דיו. מה רציחה אינו דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה. שבת נמי לא תדחה (ר"ל רציחה) אלא בשב ואל תעשה וכו'. עכ"ל התוס' ויע"ש שתירצו בזה שני תירוצים ועי' בתוס' הרא"ש ז"ל שם.
אמנם כן לפי האמור ניחא בס"ד. דאנן לא ילפינן מהתם בק"ו לענין גוף הדין שתהא רציחה דוחה את השבת. אלא מה דילפינן בק"ו מעבודה הוא דעשה גרידא שאין בה כרת אם היא עשה דרבים עדיפא מעשה ול"ת שיש בה כרת והיא רק של יחיד. וממילא דוחה הבערת בת כהן שהיא עשה גרידא שאין בה כרת רק שהיא עשה דרבים להעשה ול"ת של שבת שיש בהן כרת הואיל והן רק של יחיד. ואין חילוק שוב בין אם הוא בשב ואל תעשה לבין אם הוא בקום ועשה מקרה אחד לשניהם. כמו שהעשה דרבים דוחה לעשה ול"ת שאין בהן כרת אף שהם בקו"ע. והא דאין רציחה דוחה עבודה בקום ועשה כשעבודתו בידו וכפירש"י ז"ל שם בד"ה רציחה דוחה אותו וכו' היינו טעמא משום דתרווייהו הם עשה דרבים דכך היא עבודה עשה דרבים כמו רציחה. רק מה שהתורה גילה לן בקרא של מעם מזבחי תקחנו למות וכו' דרציחה דוחה את העבודה. זה הוא דהתורה גילה לן חומר המצוה של רציחה שהיא חמורה יותר הרבה מהעשה של העבודה. והתורה ידעה דחומר המצוה של רציחה אינה כל כך חמורה יותר שתדחה את העבודה אפי' בקו"ע שחומרתו אינה אלא רק שתדחה העבודה בשב ואל תעשה. ויהיה איך שיהיה הך ק"ו מעבודה לא אהני אלא דעשה גרידא דרבים עדיפא ודוחה לעשה ול"ת דיחיד אף שיש בהן עונש כרת. וממילא הוינן אמרינן מכח הסברא החיצונה שגם העשה גרידא דעונש דהיינו של בת כהן וכדומה שהיא עשה דרבים וכאמור לעיל. תדחה העשה והל"ת של שבת שהיא דיחיד אף שיש בהן עונש כרת לפיכך איצטרך קרא של ל"ת אש וכו' להורות דאין הבערת בת כהן וכדומה דוחה את השבת. וא"כ שפיר כתב רבינו ז"ל פה דלולי קרא של ל"ת אש הו"א דהעשה דהעונש תדחה העשה והל"ת של שבת הואיל והך עשה של העונש היא עשה דרבים והעשה והל"ת של שבת אינו אלא של יחיד. ודוק היטב.
ואולם דבר זה ליכא למימר דאי לאו קרא דל"ת אש בכ"מ וכו' נהי דיציבא מילתא דהוינן ידעינן מכח הסברא החיצונה דאין העשה של העונש דוחה להעשה והל"ת של שבת וכאמור. אבל הא מיהא בדיעבד אם ענש בשבת הו"א דאינו חייב עליו מיתה שהרי הל"ת דשבת נדחית מפני העשה דעונש. ולא נשאר מן העברה שעבר על השמירה של שבת אלא רק העשה לחוד. שאין העשה גרידא של העונש יכול לדחותה דמאי אולמא דהאי עשה דהעונש מהאי עשה דשבת. ועל עשה גרידא הא לא מענישין בידי אדם. (ועיין בתוס' דקדושין דף ל"ד ע"א בד"ה מעקה אבידה וכו' בסוף הדיבור ובתוס' דחולין דף קמ"א ריש ע"א בד"ה ל"צ דעבר ושקלי' וכו' מ"ש). דלרבינו ז"ל לשיטתיה דאנן קאמינן הכא אליביה. הדבר א"א לאמרו כלל. והוא שהרי רבינו ז"ל פסק לקמן בהל' שחיטה פי"ג הי"ט וז"ל. אסור ליטול את האם על הבנים אפי' לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה. ואם לקח וכו' לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. הרי מבואר מזה באר היטב דהוא ז"ל ס"ל כדעת קדושים רוב רבותינו בעלי התוס' ז"ל הם אמרו והם אמרו דהא דאין עשה דוחה לל"ת ועשה דאפילו הל"ת לחוד ג"כ אינה נדחית מפני העשה גרידא דהך ל"ת שהיא גבי עשה אף הל"ת אלים טובא ואינה נדחית מפני העשה ולפיכך שפיר עביד רבינו ז"ל לקמן בהל' שחיטה הנ"ל דאפי' בדיעבד אם לקח אף לטהרת המצורע האם עם הבנים ולא שילח האם דמילקא לקה ארבעים בכתפיה. שהרי הלאו של לא תקח האם על הבנים עדיין היא בתקפה וככחה אז כחה עתה שאינה נדחית כלל מפני העשה של טהרת המצורע. וא"כ ליתא לדברינו האמורים לעיל דאיצטרך קרא של ל"ת אש וכו' להורות דבדיעבד אם עבר והעניש בת כהן דיש עליו עונש כמו שיש לו עונש אם מחלל שבת בדבר אחר דזה בלא"ה ידעינן ליה אלא ודאי צ"ל כתירוצינו האמור בס"ד לעיל עפ"י דברי התוס' דזבחים ודמס' ביצה ודר"ה הנ"ל והיינו מכח הסברא דהך עשה דעונש היא אלים טפי הואיל והיא עשה דרבים וכנ"ל. (ועי' לעיל פי"ט ה"כ בד"ה היה חייב היוצא וכו' מ"ש בס"ד בזה) ודוק היטב.
אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנא' ל"ת וכו'. עכ"ל. וראיתי להמג"א בסי' של"ט סעי' ד' ס"ק ג' שתמה על רבינו ז"ל וז"ל אין דנין וכו' כ' הרמב"ם וכו' אין עונשין בשבת וכו' אין מלקין וכו' ובאמת במנין המצות (חלק הלאוין) סי' שכ"ב משמע דוקא בדבר שיש בו חילול שבת אסור מדאוריי' וכו' ואפשר דבמלקות נמי איכא חילול שבת. כגון שעושה חבורה וצ"ע וכו' עכ"ל המג"א.
ואנכי לא ידעתי מה עיון צריך בזה ומאי ואפשר דקאמר הא בבירור ובודאי איכא כאן חילול שבת במלקות מדאוריי'. שהרי פסק רבינו ז"ל לעיל פ"ח ה"ט וז"ל. אחד החובל בבהמה חיה ועוף ושמנה שרצים ויצא מהם דם או שנצרר הדם אעפ"י שלא יצא חייב וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. הרי שלך לפניך דהוא ז"ל השוה לענין חבלה בשבת נצרר הדם תחת העור לדם יוצא לחוץ דכשם אם חובל ויוצא דם חייב. כך נמי הוא חייב כשהוא חובל כשהוא נצרר הדם. וממילא גם באדם הדין כן הוא דאם חבל בו ונצרר הדם תחת העור אעפ"י שלא יצא הדם דחייב משום חובל. ועי' בהלכה הנ"ל בד"ה ואחד החובל בבהמה חיה וכו' מה והרי במלקות אף לפי מה דקי"ל אנן כהחכמים דר"י דהמכה היה יתר בדעה וחסר בכח וכמבואר לקמן בהל' סנהדרין פט"ז ה"ט. אבל הא מיהא כיון שהמכה היה צריך להכות בכל כחו דוקא וכמבואר שם ולא על חנם קראו הכתוב לפי פשוטו מכה רבה. וגם מהאי טעמא מלקות במקום מיתה עומדת וכמבואר שם הלכה א'. ואם כן אי אפשר בענין אחר ילקה מלקות אם לא שיהיה נגרר הדם תחתיו כל שהוא לפחות ואין לך פסיק רישיה גדול מזה. וממילא הוא חייב משום חובל. דאין זה מקלקל בחבלה דאינו חייב אלא אם כן עשה דרך נקימה דוקא וכמבואר לעיל פרק שמיני הלכה ח' יע"ש. דשאני הכא דאין זה מקלקל כלל וכלל אלא כי הוא זה תיקון גמור הואיל ובזה וסר עונו וחטאתו תכופר וכמו שכתבו כן בהדיא התוס' בסנהדרין דף ל"ה ע"א בד"ה אין רציחה דוחה את השבת וכו' וז"ל ובשאר חייבי מיתות בית דין נמי אפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור הכא חשיב תיקון דיש לו כפרה עכ"ל התוס'. ועיין עוד במגן אברהם לעיל בס' רע"ח סק"א במה שכתב שם על דברי הטור שם ודבריו בח"מ סי' תכ"ד. וק"ל. (יתר הדברים יתבארו בס"ד אי"ה לחיים בס' קלבון השקל).