סדר משנה על משנה תורה, הלכות שבת· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק ח · הלכה י
ואין חייבים מן התורה אלא על דריכת זתים וענבים בלבד וכו'. עכ"ל. עיין במגיד משנה מה שכתב בזה ועיין הסוגיא היטב בשבת דף י"ט ע"א מן מאי שנא כולהו דגזרו בהו בית שמאי. ומאי שנא קורות בית הבד ועיגולי הגת דלא גזרו וכו' עד סוף הסוגיא דהתם ע"ב הורה ר' יוסי ב"ר חנינא כר' ישמעאל וכו'.
וראה זה כי רש"י ז"ל שם סוף ע"א בד"ה יגמור. מאחר שריסקן וכו' כתב וז"ל מאחר שרסקן וצברן בכובד יניחם בכלי ויצאו מעצמן ומותר לכתחלה. עכ"ל רש"י ז"ל. איברא דהתוספות שם בד"ה ר' ישמעאל וכו' הקשו על פירושו של רש"י ז"ל הנ"ל שתי קושיות. וז"ל התוספות וקשה לר"י היכא מוכח דסבר ר' ישמעאל כל דאתי ממילא אפילו עביד בשבת ליכא חטאת. דלמא ר' ישמעאל סביר כבית הלל דשרי אפילו בהנך דלא אתי ממילא. והא דנקט ריסקן משום רבותא דר' עקיבא. ועוד תימא דר' עקיבא דאמר לא יגמור אתיא כבית שמאי ולא כבית הלל. (כצ"ל כן הגיה מהרש"א ז"ל ועיין בהגהות שבריש המסכת שם בש"ס שחציה דפוס אמשטרדם וחציה דפוס פ"פ דמיין). ונראה לר"י דיגמור היינו דיגמור ויאכל בשבת ולא דמי למשקין שזבו שאסורים וכו' דהכא אפילו יסחוט ליכא איסור דאורייתא משום דאתי ממילא וכו' ועוד י"ל דיגמור בידים משתחשך דלא דמי למתניתין וכו' דהכא כשאין מחוסרי' דיכה וכו' עכ"ל התוספות.
ויציבא מילתא כי על קושיתם הראשונה של התוספות יש לתמוה קצת לפי קט דעתי אנן ידע ניים אנן. והוא מה שהקשו דדלמא נקט בדברי ר' ישמעאל תיבת ריסקן משום רבותא דר' עקיבא וכנ"ל. דהיאך אפשר לומר כן. דהא אנן קיימא לן להלכה וכן מורין כר' ישמעאל ולא כר' עקיבא בדין זה וכמו שעלו בהסכמה לפסוק כן כל הפוסקים ז"ל כולם שפה אחת ודברים אחדים. הואיל ור' יוסי ב"ר חנינא הורה הלכה למעשה כר' ישמעאל והרי יש כח ביד האמורא לפסוק כחד תנא נגד כללי פסקי ההלכות וביותר דהוא עביד מעשה רב. ועיין לעיל פרק שלישי הלכה ב' ובמה שכתבתי בס"ד אני בעניי שם בד"ה וטוענין בקורות בית הבד וכו'. גם ר' ישמעאל הנה הוא כחא דהיתירא ובכל מקום בש"ס אמרינן כחא דהיתירא עדיף. ואם כן היאך תסלק אדעתן לומר דנקט בדברי ר' ישמעאל ריסקן כדי להודיעך כחו דר' עקיבא שהוא אוסר אפילו בריסקן. והרי דברי ר' עקיבא הם שלא אליבא דהלכתא ואף גם זאת כי הוא כחא דאיסורא. טפי הוי לי' למינקט בדברי ר' ישמעאל בלא ריסקן להודיעך כחו דר' ישמעאל שהוא אליבא דהלכתא ואף גם הוא כחא דהתירא דעדיף טפי. ועיין בתוספות דברכות דף ט"ו ע"א בד"ה להודיעך כחו דר' יוסי וכו' ובתוספות דמסכת עכו"ם דף מ"א ע"א בסוף ד"ה אמר שמואל וכו' מה שכתבו הם שם בהך כללא דכחא דהיתירא עדיף אינהו בדידהו שפיר כתבו מה שכתבו אבל אנן בדידן הכא לא שייכי דברים הללו שכתבו התוספות שם דליכא שום סברא לפחות להתיר יותר ממה שיש לאיסור ואם כן שפיר קשיא קושיתינו האמורה לעיל.
אמנם גם בלאו הכי היה עולה על דעתי לכאורה ליישב בס"ד קושית התוספות הראשונה הנ"ל עפ"י קושיתם השניה הנ"ל דחדא מתורצת בירך חברתה. והוא דאני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד דהתוספות לשיטתייהו שפיר הקשו שתי קושיותם הנ"ל אבל לא כן רש"י ז"ל לשיטתיה לא קשיא ולא מידי וכמו שאברר בס"ד לפנינו.
וביאור דבר זה הוא כך. דהתוספות שם בדף ח"י ע"א קרוב לסוף ד"ה ולימא מר משום וכו' וז"ל ולרב יוסף לא תקשה אמאי לא אסרו בית שמאי טעינת קורה משום שביתת כלים דהתם אתי ממילא טפי מכל הנך דמתניתן וכו' עכ"ל התוס'. הרי מבואר מזה דהתוספות אינהו סבירא להו דטעינת קורה לא מיקרי בשם עביד מעשה. אבל רש"י ז"ל אפשר לומר דהוא פליג על הך סברת התוספות האמורה אלא דס"ל דטעינת קורה שפיר מיקרי עביד מעשה. וכמו כן החוש יעיד על זה שהרי בכל רגע ורגע כשיוצא המשקין מן הזתים או מן הענבים או מן שארי הדברים הנכבשים תחת הקורה הנה הקורה יורד מטה מטה ומכביד וסוחט הזתים או הענבים או שארי דברים הנכבשים תחתיו. והרי ירידת הקורה וסחיטתו הנה זה הוא בודאי מעשה רב ודבר גדול. והרבה אנו צריכין לדחוק ולהסביר פנים מסבירות לסברתן של התוספות האמורה. אבל לא כן רש"י ז"ל לפי שיטתו האמורה רווחא ליה שמעתתא.
ואחרי כי כן הנה שפיר אפשר לומר דר' יוסי ב"ר חנינא היה סובר כמו שהיה סובר כן רב לעיל דף ח"י ע"א דאף בית הלל סבירא להו דבעינן שביתת כלים מדאורייתא. רק דבהא פליגי בית שמאי ובית הלל. דבית שמאי סוברים דאמרינן שביתת כלים דאוריי' אפילו היכא דלא קעביד מעשה ובית הלל סבירא להו דדוקא היכא דקעביד מעשה הוא דאיכא משום איסור שביתת כלים. אבל היכא דלא קעביד מעשה סבירא להו לבית הלל דלית ביה משום שביתת כלים. וכדאמרינן כן בגמרא התם לרב יוסף יע"ש בגמרא. אמנם הא ודאי דלא שייך למימר שיש בו משום איסור שביתת כלים. אלא דוקא כל היכא דאיכא בעשיית אותו הדבר משום איסור עשיית מלאכה. דהיינו שאם היה עושה אותו הדבר האדם היה חייב עליו משום איסור עשיית מלאכה בשבת. אבל כל היכא דליכא בעשיית אותו הדבר משום מלאכה דהיינו שאם היה אדם שהיה עושה הדבר ההוא היה פטור משום איסור וחיוב עשיית מלאכה בשבת. הנה בודאי לא שייך בדבר ההוא ליאסר איסור לעשות הדבר ההוא בתוך הכלים משום איסור שביתת כלים שהרי השביתה אינה אלא שישבות מעשיית מלאכה ביום השבת כי קדש הוא לה' ולא יעשה בו כל מלאכה. והרי לא נעשית בהכלי ההוא שום דבר שיש בו משום עשיית מלאכה. ומלבד שדבר זה הוא פשוט בעצמותו ומושכל ראשון. אף זו הפני יהושע בשבת בדף ח"י בד"ה בא"ד ועוד האמר לקמן וכו' כתב גם כן כך יע"ש בפני יהושע.
ומעתה הנה כי כן שוב לא קשיא ולא מידי על ר' עקיבא שיהיה סובר כבית שמאי ולא כבית הלל וכאמור לעיל דזה אינו דר' עקיבא סבירא ליה דגם בית הלל סוברים כבית שמאי לפחות היכא דקעביד מעשה דשביתת כלים הוא אסור מדאורייתא ולפיכך קאמר ר' עקיבא דלא יגמור דהיינו לפי פירושו של רש"י ז"ל האמור לעיל כוונתו היא דלא יניחנו תחת כובדן מבעוד יום כדי לגמור דריכתן משתחשך. הוא משום דאיכא איסור שביתת כלים דהוא סבירא ליה דאם עשאוהו האדם עצמו דהיינו שסחטוהו בידים שהוא חייב על סחיטתו משום סוחט. זהו דעת רבי עקיבא אבל לא כן ר' ישמעאל דאיהו גם כן לשיטתיה הוא דשייט דהוא סבירא ליה דכיון דאתיא ממילא שפיר דמי ואפילו עביד ליה האדם עצמו בשבת לא מחייב עליה וממילא אין כאן משום איסור שביתת כלים ולפיכך מימר שפיר קאמר ר' ישמעאל דיגמור דהיינו שמותר לו להניחן תחת הכובד מבעוד יום ואינו צריך להסירן משם משתחשך. שהרי אף אם האדם עשה אותו בשבת אינו חייב עליו שאין בזה משום עשיית מלאכה כלל ולפיכך אין כאן מקום לאוסרו משום מצות שביתת כלים וכדלעיל מזה. וכיון שכן דר' ישמעאל הוא דסבירא ליה דאם נעשה ממילא דשפיר דמי וליכא בזה שום חיוב אפילו אם עביד ליה איהו בשבת ממילא נמי דהוא מותר אפילו אליבא דבית שמאי דכל היכא דאי עביד ליה בשבת לא מחייב חטאת לא גזרו בהו בית שמאי וממילא אזדא להו שתי קושיות התוספות הנ"ל. ודוק.
ועוד אפשר לומר בס"ד לענ"ד דרש"י ז"ל סבירא ליה דר' ישמעאל ור' עקיבא בהא פליגי אם בית הלל סבירא להו שביתת כלים דהוא דאורייתא או דלא סבירא להו כן דר' ישמעאל סובר דאליבא דבית הלל ליכא שום מצות שביתת כלים מדאורייתא אבל לא כן ר' עקיבא סבירא ליה דאף בית הלל מודים לבית שמאי וסוברים דאיכא מצות שביתת כלים מדאורייתא אמנם זה דוקא היכא דקעביד מעשה אבל כל היכא דלא קעביד מעשה לא. ואם כן בטעינת קורה על השום והבוסר והמלילות דהרי הוא עושה מעשה לפי שיטתו של רש"י ז"ל האמור לעיל. אם כן אסור אף לבית הלל משום איסור שביתת כלים דהוא דאורייתא.
ולא יפלא זה ואין זה מן הזרות דיחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא אם בית הלל סבירא להו שביתת כלים דאורייתא או לא דהא הרב המגיד ז"ל כתב לעיל בפרק שלישי הלכה ב' וז"ל וכ"ת דס"ל דלא אמר מעולם בית שמאי ובית הלל מאי דוחקין לאוקמי הכי כו' עכ"ל הרב המגיד ז"ל יע"ש בסוף ד"ה וטוענין בקורת בית הבד כו' הרי דאיהו גופא אם היה דוחקו דבר מה היה אומר כן וגם רב המרחק בין הך דמיירי ביה הרב המגיד ז"ל שם לבין הך דהכא דהרב המגיד ז"ל שם כתב כך לענין הפלוגתא גופא דאין שורין דיו כו' דהתם שפיר שייך למימר כדברי הרב המגיד ז"ל הנ"ל שהוא דוחק לומר דיחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא אם פליגי בית שמאי ובית הלל בדבר זה או דלא איפלגו מעולם בדבר זה שכל אותן ההלכות והפלוגתות כולם הן היו מפורסמות בבית המדרש ומורגלות בפי ישרים חכמי המדרש קטן וגדול שם שאותן הפלוגתות כולם נעשו בפומבי גדול באותו היום כשעלו לעלית חנניה בן חזקיה ב"ג כשגזרו על השמונה עשר דברים וכמבואר בפירוש המשניות לרבינו ז"ל בשבת שם אבל טעמן ונמוקן של הגזירות הללו והפלוגתות ההם הן לא נתפרסמו. (אדרבה הם מסתירים הטעם וכדאמרינין כן במסכת עכו"ם דף ל"ה ע"א וז"ל דאמר עולא כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא דלמא איכא אינש דלא סבירא ליה כו' יע"ש בגמרא אם כי יש לחלק בין הך דמסכת עכו"ם התם האמור לבין הך דהכא. דהתם גזרו גזירתא ולא היה שם פלוגתא בין ראשי חכמי הדור. משא"כ בהנך שמונה עשר דבר שהיו פליגי שמאי והלל במעמד כל חכמי ישראל ותלמידיהם בפירסום גדול וכשהיו מתוכחים שמאי והלל מסתמא היה כל אחד ואחד אומר טעמו ונימוקו כדרך המתוכחים ואף עפ"כ אפשר לומר כי לא הודיעו אחר כך להדורות הבאים אחריהם טעמם ונימוקם). אלא כל אחד ואחד היה דן מדעתו מה טעם יש בה בהפלוגתא הזאת טעמא דמר וטעמא דמר ושפיר שייך למימר דר' ישמעאל ור' עקיבא (שהם היו דור השלישי לאחר שמאי והלל הדור הראשון היה רבן יוחנן בן זכאי תלמיד שמאי והלל והדור השני היו ר' אליעזר ור' יהושע תלמידי רבן יוחנן בן זכאי והדור השלישי היו ר' ישמעאל ור' עקיבא תלמידי ר' אליעזר ור' יהושע) נחלקו בדבר זה אם בית הלל סבירא להו שביתת כלים דאורייתא או דסבירא להו לאו דאורייתא. ודוק.
וההכרח שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש שלא כפירושם של התוספות הנ"ל היה אפשר לומר בס"ד לענ"ד דקשיא ליה למאור עינינו רש"י ז"ל על שני פירושי התוספות במה שפירשו שם וז"ל ונראה לר"י דיגמור היינו דיגמור ויאכל בשבת ולא דמי למשקין שזבו כו' ועוד י"ל דיגמור בידים משתחשך כו' וכנאמר לעיל בקצרה ועיין בתו' שם באריכות. הנה על שני פירושי התוספות הנ"ל קשה לענ"ד טובא לכאורה (והן הן הדברים שהיה קשה גם כן לגדול אדונינו רש"י ז"ל). וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
וביאור דבר זה דהא מסקינן בשבת דף קמ"ה סוף ע"א וז"ל אמר ר' חייא בר אשי אמר רב דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד. (ופירש"י ז"ל שם בד"ה דבר תורה דדריכת זתים וענבים הוא דארחייהו בכך הוא שנקרא מלאכה ואסרתו התורה אבל דריכת שאר דברים דלאו אורחייהו בכך אינו נקרא מלאכה ולא אסרתו התורה). וכן תני דבי מנשה דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד כו' עכ"ל הגמרא. ואם כן שום ובוסר ומלילות שאינם זתים וענבים אין בהם שום איסור דאורייתא בסחיטתן שאין דרכם לסחטן וכדברי רש"י ז"ל הנ"ל עד שהתוספות בעצמם ובכבודם הכא בד"ה שום והבוסר כו' נדחקו הרבה מאד בדבר זה והעלו הלכה זו דשום ובוסר ומלילות לכל היותר אין דינם אלא רק כתותים ורימונים שמדרבנן מיהא אסורים אבל מדאורייתא באמת לית בהו שום איסור יע"ש בתוספות ואם כן האיך כתבו התוספות הכא בד"ה ר' ישמעאל כו' הנ"ל בין לפי פירושם הראשון ובין לפי פירושם השני הנ"ל דאם היה כאן סחיטה גמורה שלא היו רסוקים דהיה אסור מדאורייתא וכנ"ל דהא אפילו סחיטה גמורה בידים גבי שום ובוסר ומלילות ואעפ"י שהם מחוסרים דיכה וריסוק מכל מקום אין בסחיטתן שום איסור דאורייתא כי אם רק איסור דרבנן גרידא הוא דאיכא כמו שהוא כן גבי תותים ורימונים.
וליכא למימר ולהשיב על זה דהא ר' יוחנן שם בדף קמ"ה חולק על הך דינא של רב ותנא דבי מנשה הנ"ל דר' יוחנן סבירא ליה התם דאפילו על דריכת שאר פירות נמי חייב מדאורייתא יע"ש בסוגיא באריכות. ואם כן דלמא ר' יוסי ב"ר חנינא סבירא ליה כר' יוחנן דזה אינו דמלבד שהדבר הקשה לאמרו שנאמר דר' יוסי ב"ר חנינא וכולהו סוגיא ושקלא וטריא דהכא כולהו יהיו הולכים שלא אליבא דהלכתא דהא רוב גדולי הפוסקים הרי"ף והרא"ש ורבינו ז"ל פה וכמו כן לקמן פרק אחד ועשרים הלכה י"ב כולם פה אחד ושפה אחת דלא כר' יוחנן אלא דהלכתא כרב ותנא דבי מנשה דסחיטת שאר פירות חוץ מזתים וענבים אינו אסור אלא מדרבנן יעוין בספרן של צדיקים ז"ל הנ"ל. יציבא מילתא דהתוספות לקמן בדף קמ"ה שם בד"ה ור' יוחנן אמר כו' כתבו בשם רבינו חננאל ז"ל דהתם הלכה כר' יוחנן נגד רב ושמואל דאף דריכת שאר פירות הוא אסור מדאורייתא יע"ש בתוספות ואם כן התוספות לשיטתייהו שטו בזה דשפיר אפשר לומר דר' יוסי ב"ר חנינא וכל הך שקלא וטריא דהכא סוברים כר' יוחנן אבל כבר כתבתי דגדולי הפוסקים ז"ל לא סבירא להו כן.
אבל זו היא שקשה ביותר על פירושם של התוספות הנ"ל דאם נאמר כפי פירושם הנ"ל אם כן יהיה מוכח מהך משנה דהשום והבוסר דתנא לה הכא. (ותנא לה גם כן בעדיות פרק שני משנה וא"ו וז"ל שלשה דברים אמר ר' ישמעאל ולא הודה לו ר' עקיבא. השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום וכו' יע"ש במשנה כולה). דבין ר' ישמעאל ובין ר' עקיבא תרווייהו סבירא להו דאפילו סחיטת שאר פירות שאינן זתים וענבים גם כן אסור מדאורייתא וחייבין עליהן. והיינו כר' יוחנן ולא כרב וסייעתו הנ"ל. רק דאליבא דר' יוסי ב"ר חנינא פליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא אם המשקין אתיא ממילא אם הוא אסור אם הוא מותר. ולר' אלעזר בן פדת בסוגיא דהכא פליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא. אם אמרינן מחוסרין שחיקה כמחוסרין דיכה דמיא או לא. וכמבואר בסוגיין אבל סוף סוף דבר זה כבר מוכח דגם שניהם בין ר' ישמעאל ובין ר' עקיבא כולהו סבירא להו דלא כרב וסייעתו הנ"ל אלא סוברים כר' יוחנן דאפילו על דריכת שאר פירות שאינן זתים וענבים גם כן חייבים עליהם מדאורייתא. והנה כי כן קשה לענ"ד טובא מה זו סייעתא דמייתי הגמרא לקמן דף קמ"ה לרב מהך ברייתא דתנא דבי מנשה יע"ש בגמרא שהברייתא ההיא. היא רק ברייתא שאינה מפורסמת דלא אתנייה בי ר' חייא ור' אושעי' וגם לא היתה שגורה בפי רוב חכמי המדרש. ובא האות והמופת על זה שהרי אפילו רב גופא לא היה יודע מהך ברייתא דתנא דבי מנשה מדאמרה רב להך דינא משמיה דנפשיה ולא אמרה משמיה דתנא דבי מנשה. או דלפחות היה לו לומר הלכה כדתנא דבי מנשה. אלא ודאי צריכין לומר הוא הדבר אשר דברתי דאפילו רב גופא גם כן לא היה יודע מהך ברייתא דתנא דבי מנשה. והנה מהך משנה דהשום והבוסר והמלילות שריסקן וכו' הנ"ל שהיא משנה ערוכה וביותר דתנינן לה בבחירתא בעדיות פרק ומשנה הנ"ל ושני אבות העולם ר' ישמעאל ור' עקיבא אינהו סבירא להו כר' יוחנן וכאמור. אם כן בודאי אינהו עדיפי טפי טובא מהך ברייתא דתנא דבי מנשה דאייתי הגמרא תלמודו בידו. ולפחות היה להגמרא להקשות על רב מהך משנה דהשום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום וכו' שהבאתי לעיל. ולשנויי עליה אמר לך רב אנא דאמרי כתנא דבי מנשה וכמו שהוא כן סוגיין דעלמא בכולהו תלמודא. גם היה לה להגמרא לאתויי סייעתא לר' יוחנן מהך משנה דהשום והבוסר והמלילות שריסקן וכו' הנ"ל שהוא סיוע שיש בו ממש.
והנה ככל הדברים האלה וככל החזיון הנ"ל קשיא ליה למאור עינינו רש"י ז"ל על פירושם של התוס' בד"ה ר' ישמעאל הנ"ל. ולפיכך מיאן רש"י ז"ל לפרש כפירושם של התוספות שהבאתי לעיל. והוכרח לפרש כפי פירושו האמור לעיל. ור' יוסי ב"ר חנינא הוא דסבירא ליה דאפילו אליבא דבית הלל גם כן אמרינן דשביתת כלים הוא אסור מדאורייתא. דאין דבר זה שנאמר דאף בית הלל סבירא להו דשביתת כלים הוא דאוריי' מן הזרות והחידוש כל כך דהא גם רב יוסף סובר כן וכדלעיל. ודוק. כך עלתה במחשבה לפני בס"ד ליישב דברי רש"י ז"ל מקושיתם של התוספות הנ"ל דרש"י ז"ל אהני ליה שיטתיה וכנ"ל.
ב) אמנם אחרי מעט העיון והתבוננות בס"ד. אנכי הרואה כי תירוצינו זה שכתבנו בס"ד על שתי קושיות התוספות לעיל אות הקודם ליתא. והוא בהקדים מה שלכאורה קשה לענ"ד טובא על התוספות וגם על רבינו ז"ל. והוא דהא גם רבינו ז"ל לקמן פרק אחד ועשרים הלכה י"ג פסק וז"ל והשום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום אם מחוסרין דיכה אסור לגמור דיכתן בשבת. ואם מחוסרים שחיקה ביד מותר לו לגמור שחיקתן בשבת. וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. הרי שלך לפניך דגם הוא ז"ל מפרש להך משנה של השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום וכו' כפי פירושם של התוספות מה שפירשו בהך משנה והבאתי פירושם לעיל באות הקודם. וכן כתב הרב המגיד ז"ל להדיא לעיל פרק שלישי הלכה ב' בד"ה וטוענין בקורות בית הבד וכו' וז"ל שדעת ההלכות ורבינו ז"ל הוא דיגמור דר' ישמעאל וכו' יע"ש במגיד משנה.
והנה רבינו ז"ל בעצמו ובכבודו פסק שם פרק הנ"ל הלכה י"ב וז"ל והסוחט זתים וענבים חייב משום מפרק. לפיכך אסור לסחוט תותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותם וכו' שמא יבוא לסחוט זתים וענבים וכו' עכ"ל רבינו ז"ל ועיין במגיד משנה שם. הרי מבואר להדיא דפסק כרב וכתנא דבי מנשה דמדאורייתא אינו אסור אלא דריכת זתים וענבים לבד. אבל דריכת תותים ורמונים אינו אסור אלא מדרבנן משום גזירה אטו זתים וענבים ודריכת וסחיטת שאר פירות מותר אפילו מדרבנן לכתחלה וכן סיים רבינו ז"ל שם להדיא וז"ל. אבל שאר פרישין ותפוחין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. וכן להדיא פה ריש הלכה זו דאינו חייב מן התורה אלא על דריכת זתים וענבים בלבד ואין עוד.
והרי לפי פירושם של התוספות ורבינו ז"ל בהך משנה דעדיות השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום וכו' הנ"ל אות הקודם ראוי להם לפסוק להלכה כר' יוחנן ולא כרב וכתנא דבי מנשה. דהא זה כלל גדול בדין כל היכי דפליגי רב ור' יוחנן דהלכה כר' יוחנן. רק דהרא"ש ז"ל כתב בפרק חבית סימן רביעי דלכך אין הלכה כר' יוחנן בהך דהכא הואיל ורב וגם שמואל תרווייהו סבירא להו דלא כר' יוחנן. וכן תנא דבי מנשה סובר כרב ושמואל יע"ש בהרא"ש וכן כתב הרי"ף ז"ל וכן כתבו כמעט כל הפוסקים ז"ל טעם זה האמור.
ואולם הך טעם שכתבו הרא"ש ז"ל לפסוק דלא כר' יוחנן דאין איסור סחיטה דאוריי' אלא רק בזתים וענבים לחוד. דרב ושמואל הם רבים נגד ר' יוחנן ואין הלכה כר' יוחנן אלא נגד אחד מהם לא נגד שניהם יחד. אין הכלל הזה כלל מבורר. שהרי צא ולמד מדברי התוספות דשבת דף קמ"ה ע"א בד"ה ור' יוחנן אמר אחד וכו' ממה שכתבו בשם רבינו חננאל ז"ל וז"ל ופירוש רבינו חננאל דהלכה כר' יוחנן דקיימא לן כוותיה לגבי רב ושמואל וכו' עכ"ל התוספות. וכן מדברי התוספות בחולין דף צ"ז ע"א בד"ה אמר רבא וכו' מוכח דסבירא להו דאמרינן דהלכה כר' יוחנן אפילו היכי דפליגי עליו תרווייהו רב ושמואל יע"ש בתוספות. וכן כתב הרא"ש ז"ל גופא בשם רבינו חננאל ז"ל בפרק כירה קרוב לסוף סימן א' לענין תבשיל שבישל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו יע"ש בהרא"ש. והיינו דרבינו חננאל ז"ל לשיטתיה הוא דאזיל ושייט וכמו שכתבנו לעיל מזה משמו בשם התוספות דשבת. ועיין עוד בהרא"ש בפרק במה בהמה יוצאת סימן ה' שגם שם כתב דהלכה כר' יוחנן אפילו היכא דפליגי עליה רב וגם שמואל יע"ש בהרא"ש וכן כתב עוד בכמה מקומות עד שלדעתי נראה הדבר ברור דכל עיקר סמיכתו של הרא"ש וסייעתו ז"ל פה לענין דריכת תותים ורמונים ושאר פירות שאינן זתים וענבים לפסוק כר' יוחנן לא היתה על מה שרב ושמואל שניהם חולקים על ר' יוחנן ואין דבריו של אחד במקום שנים. אלא עיקר סמיכתו היתה על הך ברייתא דתנא דבי מנשה דהיא סוברת דלא כר' יוחנן אלא כרב ושמואל ולאפושי גברי קאתי קאמר נמי הא רב והא שמואל דסבירא להו גם כן כך.
ויהיה איך שיהיה הנה לפי פירושם של התוספות ורבינו ז"ל הנ"ל הרי ר' יוסי ב"ר חנינא ור' אלעזר בן פדת והך שקלא וטריא דהכא ונוסף עליהם שני עמודי התוך של התורה אשר כמעט כל המשניות והברייתות נשענות עליהם ועל תלמידיהם. הלא המה ר' ישמעאל ור' עקיבא כולהו סבירא להו כר' יוחנן לא כרב ושמואל והתנא דבי מנשה ואם כן אדרבא רבים במנין וגדולים בחכמה אשר אתו עמו של ר' יוחנן. מהנך תלתא קראי רב ושמואל ותנא דבי מנשה. ועוד דודאי אלימא טפי טובא המשנה מן הברייתא. ומכל שכן משנה דתנן בבחירתא והברייתא לא אתנייא אפי' בי רב חייא ורב אושעיא. ואם כן היה ראוי לרבינו ז"ל לפסוק כר' יוחנן וסייעתו ולא לפסוק כרב וסייעתו.
ולא זו בלבד אלא דאף גם זאת קשיא על התוספות דהתם לקמן דף קמ"ה ע"א בד"ה ור' יוחנן אמר אחד וכו' הנ"ל. והוא שהם היה להם להביא ראיה זו התם על מה שכתבו בשם רבינו חננאל ז"ל דהלכה [כרבי יוחנן] נגד רב ושמואל בהך דסחיטת שאר פירות שאינן זתים וענבים שהוא אסור מדאורייתא. דהא שני אבות העולם ר' ישמעאל ור' עקיבא והמשנה וכל הנך אמוראי וסתמא דהגמרא השקלא וטריא הנ"ל כולם כאחד עונים ואומרים כר' יוחנן דאף סחיטת שום ובוסר ומלילות ושאר פירות כולם הם אסורים מדאורייתא. וראיה זו לפסוק כר' יוחנן היא יותר ראיה חזקה מהראיה ההיא שכתבו הם מכח הכלל דהלכה כר' יוחנן נגד רב ושמואל שעל הכלל הזה יש מקום ללון ולבעל דין לערער ולחלוק עליה וכאמור לעיל בשם הרא"ש ז"ל שהוא קרא עליה ערער מה שאכ"ן הראיה הנ"ל מר' ישמעאל ורע"ק שכמעט אין עליה תשובה לכאורה וצ"ע לכאורה.
ועוד קשה לענ"ד על התוספות הנ"ל מלבד מה שהקשיתי עליהם בשכבר לעיל באות הקודם. אף זו מן הקושיא דהא התוספות בעצמם ובכבודם כתבו שם בד"ה השום והבוסר וכו' וז"ל. למאי דקאמר בריש חבית (דף קמ"ד סוף ע"א) מודים חכמים לר' יהודה בשאר פירות. ומייתי מדתניא סוחטין בפגעים ובעוזרדין אבל לא ברמונים. צריכין לומר דשום ובוסר יותר עשוין למשקה מפגעים ועוזרדין וכו' עכ"ל התוספות יע"ש והרי לפי שיטתם כל הסוגיא דהכא היא סוברת כר' יוחנן על סחיטת כל הפירות כולם. ומה דקאמר לקמן סוחטין בפגעים ובעוזרדין. הנה פירושו הוא אליבא דר' יוחנן דדוקא למתק הוא דשרי וכמבואר בסוגיא דהתם באר היטב יע"ש וגם זה צ"ע לכאורה.
ולפיכך הנראה לענ"ד בס"ד ברור בכוונתם של התוספות ורבינו ז"ל הוא דאינהו סבירא להו כרש"י ז"ל לקמן דף קמ"ד ע"ב בד"ה כרב חסדא וכו' דסבירא ליה דכל היכא דאחשביה להיות משקה מחייב עליה אפילו בשאר פירות שאינן זתים וענבים. שרש"י ז"ל כתב שם וז"ל כרב חסדא אף ע"ג דלעלמא לא חשיב כיון דאחשביה איהו הוי לדידיה משקה וכו' וחייב וכו' עכ"ל רש"י ז"ל. הרי דרש"י ז"ל כתב דאפילו מדאורייתא הוא אסור אם איהו מחשביה למשקה. שהרי רש"י ז"ל כתב לשון וחייב וכנ"ל. והיינו דאם עשאהו בשוגג הרי הוא חייב חטאת ואם עשאהו במזיד הרי הוא חייב עליו סקילה. וכן נראה מדברי התוספות דהכא בד"ה השום והבוסר וכו' הנ"ל להמעיין בלשונם לפיכך שפיר הוי איסור דאורייתא הך דהשום והבוסר והמלילות. דהא הכא אחשביה למשקה שהרי לכך מטעין עליהם הקורות להכבידן ושיצא מהן משקין.
ויציבא מילתא כי לכאורה נראה דרבינו זצ"ל אינו סובר סברת רש"י האמורה לעיל מזה וכמבואר בספר הארוך בית יוסף א"ח בסימן ש"ך אבל בהא מיהא מודה רבינו ז"ל מה שכתב המגן אברהם בסימן האמור ס"ק א' דכל היכא דבמקצת מקומות או מקצת בני אדם מחשבין אותו למשקה מכח מה שיש להם מאותו מין הרבה כל כך עד שיש להם די לאכול לשבעה ועוד יש להם מותר הרבה מהמין ההוא לעשות ממנו גם כן משקה אף כי שבמקומות אחרים אין רגילים לעשות ממנו משקה מכח מה שאין להם מן הריבוי כל כך בהא מיהא ודאי מהני מה שהוא מחשב עליו לעשותו משקה להיותו נקרא בשם משקה וחייב עליו כשסחטו כמו שהוא חייב על דריכת זתים וענבים אף לדעת רבינו ז"ל ע"ש היטב במגן אברהם.
ואחרי כי כן הנה אפשר לומר דהך שום ומלילות הוא דומיא דבוסר דקתני בהדייהו והיינו שיש מקומות או יש בני אדם שיש להם מהם ריבוי כל כך עד שיש להם מהם די והותר לאכול לשבעה ויותיר ממנו מותר הרבה כדי לעשות ממנו משקה גם כן ולפיכך בכל מקום אף באותן המקומות שאין מן הריבוי כל כך מן השום והמלילות לעשות ממנו גם כן משקה מכל מקום הא מיהא אם האדם ההוא שסוחטן או מרסקן או דורכן דעתו הוא להיותו משקה והיינו שהוא חשבו למשקה ולעשותו משקה הנה מחשבתו אשר עשה מועלת ומשוי ליה משקה גמור וחייב עליו מדאורייתא כמו על דריכת זתים וענבים ואם כן אזדא להו בס"ד כל הקושיות שהקשינו לעיל אות הקודם ובאות זה על התוספות ורבינו ז"ל.
ולא זו בלבד אלא אף זו שאפשר לומר בס"ד לענ"ד בדעת רבינו ז"ל דהוא סובר דר' ישמעאל ור' עקיבא תרווייהו סבירא להו כר' אליעזר דאמר בשבת דף קמ"ה ע"ב דהמקיים קוצים בכרם דחייב דאליביה דידיה הא בודאי חייב אם איכא שום מקום שדרכן לעשותן משקים ועיין במגן אברהם בסימן וס"ק הנ"ל מה שכתב בזה ולא קשיא על רבינו ז"ל דאם כן מה ראה על ככה ומה הגיע אליו שלא פסק להך דינא דר' אליעזר דין המקיים קוצים בכרם הנ"ל אף עפ"י דר' עקיבא ור' ישמעאל סבירא להו גם כן כוותיה דר' אליעזר לפי האמור דזה אינו קושיא דאיכא למימר בס"ד דהיינו טעמו ונימוקו של רבינו ז"ל הואיל ובר פלוגתיה דר' אליעזר בהך דינא דהמקיים קוצים בכרם נישנית בלשון חכמים משמע מזה דרבים טובא וכל חכמי המדרש כולם פה אחד חולקים על ר' אליעזר בהדין ההיא של המקיים קוצים בכלאים ואם כן מה יושיענו זה אם לאפושי גבר' דר' אליעזר לאו יחידאי הוא אלא דגם איכא עוד שתים ר"י ור"ע דסבירא להו כוותיה הנה שלשתן נגד כל חכמי ישראל הם רק יחידים נגד רבים גם ריהטא דהש"ס בהרבה מקומות הוא דלא כר' אליעזר ודוק.
והמורם מן האמור בס"ד כי לפי שכתבנו בס"ד אין הכרח לרש"י ז"ל להכריח מזה לפרש דלא כפירושם של התוספות שם בד"ה ר' ישמעאל כו' שהבאתי לעיל ריש אות הקודם דהא רש"י ז"ל איהו גופיה סבירא להו דכל היכא דאיהו אחשביה לעשות משקה ליכא מאן דפליג דאף רב ושמואל מודים דאפילו על סחיטת שאר פירות שאינן זתים וענבים הוא חייב עליהן מדאורייתא ואם כן אזדא לה וחלפה והלכה לה ההכרח שכתבנו בס"ד בסוף אות הקודם מה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש שלא כפירושם של התוס' הנ"ל וקמו גם נצבו ושפיר הקשו התוספות על רש"י ז"ל שתי קושיות האמורות לעיל בריש אות הקודם. ודוק היטב. ועיין לקמן אות רביעי כי שם כתבתי בס"ד ישוב אחר והכרח אחר שהיה לרש"י ז"ל הכא שלא לפרש כפירושם של התוספות הנ"ל תדרשנו משם.
ג) ומתיישבים אצלי בס"ד מתוך דבר הלכה האמור באות הקודם שתי קושיותיו של המגן אברהם בסימן רנ"ב סעיף ה' ס"ק י"ט מה שהקשה על הטור וז"ל בוסר ומלילות ונ"ל דיותר עומדין למשקין משאר פירות דהא קיימא לן דסוחטין שאר פירות אפילו לכתחלה כו' וצ"ע דמכל מקום אי סחיט להו לא מחייב חטאת דדבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד כדאיתא בשבת דף קמ"ה סוף ע"א וכ"כ הרמב"ם כו' ואם כן המשקין היוצאין מהן יהיו מותרים אפילו לא ריסקן כמו שכתבו התוספות בעצמם אחר כך (שם בדף י"ט ע"א בד"ה ר' ישמעאל אומר יגמור כו' לפי פירושם הראשון) כל היכא דליכא חיוב חטאת המשקין (היוצאין מהן) מותרים ועוד קשה למה דילג הטור שום הנזכר בגמרא ונקט רק בוסר ומלילות וכן ברמזים לא נקט שום וצ"ע למה כו' עכ"ל המג"א.
וראה זה מה שהמגן אברהם שם רוצה לתרץ על שתי קושיותיו האמורות אחרי העתרת המחילה מכבוד תורתו אני בעניי אומר אני בס"ד כי לענ"ד אינם נראים כלל וטובא יש לגמגם בהו וזה יצא ראשונה. דמה שכתב דבוסר הוא ענבים וממילא יש בהו איסור סחיטה מדאורייתא ולפיכך אם לא ריסקן מבעוד יום משקין היוצאין מהם הן אסורים כמו משקין שזבו יע"ש בגמרא. אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד לא כן אדוני דדוקא זתים וענבים הוא דקאמרי' דאיסור דריכתן הוא אסור מדאורייתא אבל אין בוסר בכלל ענבים ליאסר איסור מטעם זה מדאורייתא סחיטתן ודריכתן (אם לא מטעם שנכתוב בס"ד אנו בעניותינו לקמן בסמוך).
ואעידה לי שני עדים נאמנים האחד הוא התוספות בשבת דף י"ט ע"א בד"ה השום והבוסר כו' שכתבו וז"ל למאי דקאמר בריש חבית ומודים חכמים לר' יהודה בשאר פירות כו' שוחטין בפגעים ובעוזרדין אבל לא ברמונים צריכין לומר דשום ובוסר יותר עשוין למשקין מפגעים ועוזרדין כו' עכ"ל התוספות והרי שלך לפניך להדיא שכ' דבוסר אינו בכלל ענבים ואין בו איסור דאורייתא כלל רק דעדיפי מפגעים ועוזרדין ודינם כמו רמונים שיש בו רק איסור דרבנן לכל היותר.
והעד השני הוא מאור עינינו רש"י ז"ל בצחות לשונו הזהב שכתב שם דף קמ"ה סוף ע"א בד"ה דבר תורה וז"ל דבר תורה כלומר אסרה התורה מלאכה ודריכת זתים וענבים הוא דהויא מלאכה אבל שארי דריכות לאו אורחייהו בהכי ולאו מלאכה נינהו עכ"ל רש"י ז"ל הרי לך מבואר מדבריו הללו דהדבר תלוי דוקא במה דאורחייהו בהכי הוא דאסור מדאורייתא סחיטתן ודריכתן דזתים זה דרכם למו ואורחייהו הוא לדרכן ולהוציא מהן שמן למאור ולאכול ולשתותו וענבים אורחייהו בהכי הוא לדרכן ולהוציא מהן יין לשתות. משא"כ בוסר שאין זה דרכם לדורכן ולהוציא מהן משקין שהבוסר אינו רק כמו שאר פירות שאין תועלת המשקה היוצא הן משאר פירות והן מן הבוסר גדול ומפורסם כל כך כתועלת היוצא מן זתים וענבים ממשקה היוצא מהן צא ולמד מה שאמרו בגמרא דברכות דף ה' ע"ב וז"ל חוץ מן היין כו' מאי שנא יין אילימא משום דאישתני לעילויא אישתני לברכה. והרי שמן דאישתני לעילויא ולא אישתני לברכה כו' אמרי התם משום דלא אפשר היכי נברך כו' עכ"ל הגמרא הרי מבואר להדיא דהגמרא קורא לשתיהן למשקין היוצאין הן מן הזתים והן מן הענבים דאישתני לעילוי מה שאכ"ן בשאר כל המשקין היוצאין מן שאר כל הפירות דלא אישתני לעילוי ודבר דאשתני לעילוי דרכו לדרכו ולעשות ממנו משקין משא"כ דבר שאינו משתני לעילוי אין דרכן של בני אדם לדרכן ולעשות ממנו משקה והוא הדין נמי לבוסר שאין דרך בני אדם לדורכן לעשות ממנו משקה הואיל ואינו משתנה לעילויא והדבר הקשה לאמרו שהטור יחלק על רש"י והתוספות ז"ל מבלי ראיה ומבלי להביא' דעתם היפה כלל שכל זה אינו דרכו של הטור אדרבא ברוב המקומות מספרו הוא נמשך הרבה אחר אביו הרא"ש ז"ל ואחרי רבותינו בעלי התוספות ז"ל כידוע.
ואף גם מה שכתב המגן אברהם עוד דבמלילות איכא דאורייתא איסור כשמפרק אותו מן השבלים יע"ש במג"א עם האדון הסליחה כי גם בזה יש תשובה על דבריו מדברי התוספות דשבת דף י"ט ע"א בד"ה השום והבוסר כו' שהבאתי לעיל בסמוך שהם כתבו בהיפוך מדברי המגן אברהם אלא מלילות אינו אסור אלא מדרבנן שהרי ציינו תחלת דבריהם גם על מלילות משמע מזה דקושיתם היא גם על מלילות ואעפ"י שלא נקטו בלשונם בתירוצם לתיבת מלילות יע"ש בתוספות.
ודעת התוספות הנ"ל היא דעת תורה ודעת נוטה דדוקא כשמפרק גרגרי החטה מן השבולת הוא דאיכא איסור דאורייתא שהוא דומיא דדש וכל תולדה בעינן שתהיה דומה להאב אבל לא כן הכא שאינו דומה להאב למלאכת דש שהוא מניח החטים בתוך השבלת אלא שהוא מרסקן ומניחן תחת הכובד כדי שיצא מהן לחותן. דבר זה לא מצינו בשום מקום בש"ס שיהיה חייב על זה שיהיה זה תולדה דדש ואינו דומה לחובל ודורך זתים וענבים וכמבואר מעצמו ואם נגזור שמא יוציא החטין מתוך השבלת היא גופה גזירה דרבנן ואינו אסור מדאורייתא כלל ומהיכי תיתי נגזור גזירה לגזירה מדעתינו גם הוא גזירה חדשה שלא מצינו אותה בשום מקום בש"ס וקשה הדבר לגזור גזרות חדשות אחרי סתימת התלמוד ואדרבה מצאנו וראינו ההיפוך מזה בש"ס. והוא דאפילו להוציא הגרגרים מן השבולת מותר אפילו בשבת לפחות על ידי שינוי במלילה. וביום טוב הוא מותר אפילו בלא שינוי וכמו שפסק כן להדיא רבינו ז"ל לקמן פרק אחד ועשרים הלכה י"ד ועיין במגיד משנה שם מה שכתב בזה וכן פסק הטור א"ח והש"ע בסימן שי"ט סעיף וא"ו ועיין שם בהגהות מרן הרמ"א ז"ל ובטורי זהב שם ס"ק ד' ובמגן אברהם שם ס"ק חי"ת. מלבד דאדרבא מזה יש ראיה דלא גזרינן הך גזירה הנ"ל דהא על ידי שינוי מותר. אף זו דהכא שעושה על ידי טעינת הכובד שעליהן אין לך שינוי גדול מזה. ודוק.
איברא מה שיראה לענ"ד בס"ד בישוב שתי קושיותיו של המגן אברהם האמורים לעיל הוא עפ"י דברי המגן אברהם עצמו. והוא דישוב קושיתו הראשונה האמורה לעיל מה שהקשה דהא אין כאן איסור דאורייתא כלל אף אם הוא סחטו ודרכו בידים ואין ראוי ליאסר את משקין היוצאין מהם וכדלעיל. זה אינו קושיא. דהא כבר כתבתי בס"ד לעיל אות הקודם דדעת רש"י ז"ל והתוספות והמגן אברהם בריש סימן ש"כ דכל היכא דהסוחט הזה הוא דאחשביה להיות משקה וביותר היכא דאיכא עיר אחת שדרכה בכך לעשותו משקה ששם גדלים הרבה מהמין ההוא עד שלרבותם עושים ממנו משקה אז אפילו בשאר פירות שאינן זתים וענבים גם כן הדורכן או הסוחטן חייב עליהן מדאורייתא לכולי עלמא אם גם הוא אחשביה למשקין וליכא מאן דפליג בהא ואפילו רבינו וסייעתו ז"ל גם כן מודים לזה. ועיין בתוספות דשבת דף י"ט ע"א בד"ה והשום והבוסר והמלילות וכו' כתבו וז"ל ומיהו התם מסיק דתרדין אף ע"ג דלאו בני סחיטה נינהו הואיל ואחשבינהו הוה ליה משקין וכו' עכ"ל התוספות. ומעתה הנה כי כן צא ולמד דכל הנך דהיינו שום ובוסר ומלילות שבאותו מקום שהם גדלים הרבה. הנה שם עושים מהם גם כן משקה. והוא גם הוא אף שהוא עתה במקום שאין גדלים מהם כל כך הרבה שאין דרך בני אותו המקום לעשות מהם משקה. אבל הא מיהא הוא חושב לעשות אותן משקה אף במקום הזה. ממילא הנה הוא חייב על סחיטתן ודריכתן של שום ובוסר ומלילות אפילו מדאורייתא. ואיפו זאת שפיר אסור משקין היוצאין מהן משום משקין שזבו דשפיר שייך למיגזר ביה כמו בכל משקין שזבו אטו סחיטה דאורייתא. דהיינו שיסחוט בידים ויתכוון לעשות מהן משקה וכנ"ל ואזדא לה בס"ד הקושיא הראשונה של המגן אברהם הנ"ל ודוק.
אבל מה שהקשה המגן אברהם עוד דלמה זה השמיט הטור שום ולא נקט בלשונו אלא בוסר ומלילות בסימן רנ"ב. ואילו לקמן בסימן שכ"א נקט בלשונו גם שלשתן שום ובוסר ומלילות. אני אומר בס"ד ליישב גם כן עפ"י דברי המגן אברהם עצמו. והוא דהמג"א בסימן ש"ך סוף ס"ק א' כתב וז"ל. נ"ל דהיכא דאינו סוחטו אלא לטבל בו המאכל דשרי דלא מיקרי משקה וכו' עכ"ל המג"א. ודבריו לקוחים מדברי השבולי לקט שהביא מרן ז"ל שם בספרו הארוך בית יוסף על דין סחיטת הלימוניש. ומדברי הרא"ש ז"ל בתשובה כלל שנים ועשרים סימן ב' יע"ש בב"י.
והנה רש"י ז"ל שם בדף י"ט ע"א בד"ה בוסר וכו' ובד"ה מלילות וכו' כתב וז"ל בוסר וענבים כשהן דקים מוציא מהן משקה לטבל בו בשר וכו' מלילות. שבולין שלא בישלו כל צרכן מרסקן וכו' ומשקה זב מהן ומטבל בו. עכ"ל רש"י ז"ל. הרי דהוא ז"ל כתב דבוסר ומלילות משקה היוצא מהן דרך בני אדם הוא להוציאן ולדרכן משום צורך המאכל לטבל בו את האוכל אשר יאכל לא לשתותן כך בעינא שאין זה דרך בני אדם. אבל לא כן הטור בסימן רנ"ב כתב וז"ל. וכן בוסר ומלילות שנתרסקו מבעוד יום וטוען עליהן להוציא מהן משקין וכו' עכ"ל הטור. הנה הטור נשמר ולא כתב להוציא מהן משקין לטבל בהן לכל אשר יאכל. אלא הוא ז"ל כתב סתם להוציא מהן משקין וכו' וכאמור. והיינו דהטור סובר דגם המשקין היוצאין מן הבוסר והמלילות ראוים הם גם כן לשתותן כך בלא טיבול. ודרך בני אדם לסוחטן ולדרכן כך לעשות מהם משקה לשתותו כך בלי שום טיבול כלל וכלל.
אמנם על שום לא פירש לא הטור ולא רש"י ז"ל שום דבר. אבל החוש יתן עדיו ויצדקני שהמשקה היוצא מן השום אינו ראוי לשתותו בפני עצמו ואין דרך בני אדם לדרכן ולסחטן בשביל כך להוציא מהן משקין לשתותו בעינא כך אלא דרך בני אדם הוא להוציא מהן המשקה כדי לטבל בו המאכל או כדי לערבו בתוך המאכל. ולפי זה גבי שום אין המשקה היוצא ממנו אסור משום משקין שזבו שהרי אפילו הסחיטה עצמו מותר כיון שהמשקה היוצא ממנו הוא רק למאכל לצורך אוכל נפש השום הוא כאוכל ואינו כח שום משקה וכדברי המגן אברהם בשם תשובת הרא"ש ז"ל ובשם ספר שבולי הלקט האמור לעיל אבל משקין היוצאין מן הבוסר ומן המלילות שפיר אסור משום משקין שזבו דגזרינן שמא יסחוט או ידרוך בידים דהא אם הוא סחטן בידיו להנך בוסר ומלילות היה עושה בזה איסור דאורייתא שהרי הוא אחשביה למשקה וגם הא יש מקומות בעולם היכא שהם גדילים שם הרבה שרגילין לעשות מהן משקה לשתותו כך בעינא דאז אף אם הוא במקום שאין גדילים שם הרבה מכל מקום כיון דאיהו אחשביה למשקה לשתותו כך בעינא אהני ליה מחשבתו לעשותו משקה גמור וכמו שכתבנו בס"ד לעיל. והרי לפי דעת רבינו הטור ז"ל דקאמינן אליביה השתא אינו סוחט המשקה מן הבוסר ומן המלילות בשביל צורך אכילה דהיינו בשביל כדי לטבל בו את המאכל או בשביל כדי לערבו בתוך המאכל שעל ידי כן נאמר שהמשקה ההוא היוצא מהם אינו נחשב למשקה אלא כי הוא זה נחשב לאוכל. אלא כי הוא סוחטו לצורך שתיה ושפיר נחשב למשקה לדעת הטור הנ"ל.
ובאמת הטור לא פירש להך משנה של השום והבוסר והמלילות שריסקן וכו' כפי פירושם הראשון של התוספות הכא בדף י"ט ע"א בד"ה ר' ישמעאל אומר יגמר וכו' לענין משקין היוצא מהן אם ה