אור ברסלב

סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ

פרק ג · הלכה י

הלכה ח

ביאור דברי רז"ל פה.יש מקומות שנהגו להדליק וכו'. עכ"ל. ובירושלמי דפסחים פרק רביעי הלכה ד' אמרינן וז"ל ר' שמואל בר נחמן מקום שנהגו להדליק משובח ממקום שנהגו שלא להדליק וכו' עכ"ל הירושלמי ונפקא מיניה לדינא בעיר חדשה שאין להם עדיין שום מנהג שטוב יותר שיתנהגו להדליק. וכ"כ הפר"ח א"ח סי' תר"י, והתימה מרבינו שלא הביא כלל לדברי הירושלמי, כיון שיש בו נפקותא לדינא. ואפשר לומר על צד הדוחק דהואיל ובגמרא דילן לא נאמר כן בפירוש, משמע דהגמ' דילן חולק וסוברת דשני המנהגים הם שוים. אבל זה דוחק דקשה לחלוק על הירו' ערוך בשביל זה ולהמציא פלוגתא בשביל כך בין התלמוד ובין הירושלמי.
ויותר נלענ"ד בס"ד דרבינו לשיטתיה שייט. והוא דהרא"ש בפ' יוה"כ סי' ז"ך כ' דמברכין על הדל"נ של יוה"כ כמו בשבת משום שלום בית יע"ש בהרא"ש ועי' בא"ח בב"י סי' תר"י הביא דעת המרדכי והרבה פוסקים החולקים וסוברים דאין מברכין ועי' בש"ע שם סעיף ב'. וגם מדברי רבינו נראה דאין מברכין. מלבד דנראה כן ממה שלא הזכיר כלל הברכה ונוסח הברכה כדרכו הטוב בכ"מ עיין בהל' שבת פ' ה' ובי"ט סמך עצמו על מ"ש בהל' שביתת י"ט פ"ו הט"ז שהראה דינו עמ"ש בהל' שבת פ' ל' הל' ה'. אך זו שלא הזכיר כלל שטעם הדה"נ ביוה"כ הוא משום שלום בית. ואם היה סובר כן היה לו להזכיר טעם זה כיון דאיכא נפקותא לדינא מזה.
פלפול בש"ע א"ח סי' תר"י סעיף ב'. והנראה לענ"ד בס"ד דרבינו לשיטתיה שייט והרא"ש לשיטתיה הוא דשייט. והוא דהרא"ש שם סימן ט' כתב וז"ל ומבעיא ליה לאינש ליקורי ביומא דכפורא (עיין בהרי"ף) בכסות נקיה. דאמר ליה ריש גלותא לרב המנונא (שבת דף קי"ט ע"א) מאי דכתיב ולקדוש ה' מכובד א"ל זה יוה"כ וכו' אמרה תורה כבדהו. נהגו להדליק ריבוי נרות בבהכ"נ משום דכתיב באורים כבדו ה' וכו' יש לכבדו בכל דבר שמצינו שנקרא כבוד והוא עכ"ל הרא"ש, הרי דהוא לשיטתו יש למצוה זו של הדלקת נר בביתו מפני שלום בית עיקר מדברי קבלה שזו היא מכבוד היום שיהיה שלום בית. וכו' בכלל ולקדוש ה' מכובד. רק מכח באורים כבדו ה' הוא לכבדו בריבוי נרות. אבל מכח הכבוד של שלום בית אינו צריך אלא לנר אחד בכל חדר וחדר, וכיון שהוא מצוה דדברי קבלה ראוי לברך עליו.
אבל לא כן רבינו שהוא כ' לעיל בהל' שבת פרק ל' הל' א' וז"ל, ד' דברים נאמרו בשבת וכו' כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד וכו' עכ"ל. ממילא הוא סובר דהך קרא לקדוש ה' מכובד קאי על שבת לא דקאי על יוה"כ, ושוב אין כאן מצוה מדברי קבלה לכבדו ליוה"כ ואינו אלא מנהג בעלמא מה שנוהגין להדליק ביוה"כ נרות. וכיון שאינו אלא מנהג אין מברכין עליו וכמש"כ הרא"ש גופא בפרק יוה"כ סי' כ"ה דלא עדיפי מערבה שהוא מנהג נביאים ואין מברכין עליו יע"ש. ושפיר עביד רבינו דפסק דאין מברכין, ודו"ק.
קושיא בהל' שבת ר"פ ל'. ויציבא מילתא כי דברי רבינו שבהל' שבת הנ"ל הם תמוהים לכאורה בעיני שהם נגד הסוגיא דשבת הנ"ל דרב המנונא דרש ולקדוש ה' מכובד קאי על יוה"כ לא על שבת, וכבוד שבת נפקא מוכבדתו. והי' לו לרבינו להביא ראי' למצות כבוד שבת מוכבדתו לא להביא ראי' מהא דולקדוש ה' מכובד. ותמיהני שלא הרגיש בזה אחד מנושאי כלי רבינו, ואם כי בלי ספק דברים אלו לא מלבו ענה כן אלא שיצא לו כן מהירושלמי או ספרי וכדומה שלא נתגלה אורם עדיין לנו בעו"ה או שנעלם מאתנו מקומו, גם הרה"מ לא העיר מקורו סוף סוף קשה דהי' לו לרבינו לפסוק כהגמרא דילן, ואין לדחוק כמו שרגילים לדחוק ולומר דפשטיותיה דקרא נקט כיון דהכא הוא נפקותא לדינא לא יוסבל הדוחק הזה. וצ"ע לכאורה לענ"ד. ויותר מזה קשה לענ"ד דלמה השמיט רבינו להביא הך דינא של הרי"ף והרא"ש דצריך לכבד יוה"כ בכסות נקי' ובכל מיני כיבוד אם נאמר דפשטיותי' דקרא אבל גם הוא מוקי ולקדוש ה' מכובד דקאי על יוהכ"פ, וגם זה צ"ע לכאורה לענ"ד.
פלפול בשבת דף קי"ט ע"א. ולפיכך הנלענ"ד בס"ד דרבינו רוח אחרת אתו בפירוש הסוגיא דשבת הנ"ל, והוא דשם אמרינן וז"ל א"ל ריש גלותא לרב המנונא מאי דכתיב ולקדוש ה' מכובד א"ל זה יוהכ"פ כבדהו בכסות נקיה. וכבדתו, רב אמר להקדים ושמואל אמר לאחר וכו' עכ"ל הגמרא. וקשיא לרבינו דמאי דוחקיה דרב ושמואל לאוקמי וכבדתו לענין להקדים ולאחר הסעודה ולמה לא פירשו גם וכבדתו לענין כסות נקיה ועל שבת קאי דאע"פ שבשבת מענגו באכילה ושתיה אפי' הכי צריך נמי לכבדו בכסות נקיה. ומיוה"כ א"א למילף דשאני יוה"כ דאינו מענגו, לפיכך צריך לפחות לכבדו דהיינו בכסות נקיה, אבל בשבת דהוא מענגו הוי אמינא תרתי לא עביד דאין צריך לכבדו ג"כ בכסות נקיה דזהו כבודו במה שמענגו קמשמע לן קרא וכבדתו שצריך לכבדו ג"כ בכסות נקיה וכמו דדריש לה בשבת דף קי"ג באמת כן יע"ש. ולומר דרב ושמואל חולקים על הך דר' יוחנן בדף קי"ג הנ"ל דקרי למאני מכבדותיה ושיסברו כר' אלעזר שם סוף ע"ב יע"ש ברש"י בד"ה ה"ג ר' יוחנן וכו' (וביותר דדברי רש"י שם אינם מוכרחים כל כך לכאורה מש"כ שם דר"א לא ס"ל הך דר' יוחנן דקרא למאני מכבדותיה. דאפשר דגם ר"א סובר כהך דר"י רק ר"א סובר דהפירוש של כבודו הוא כבודו ממש ובאמת רש"י בסנהדרין צ"ד ל"כ דר"א חולק על ר' יוחנן), והחוש מכחישו ג"כ דהחוש יתן עדיו דכבוד לאיש אם לובש מלבושים נאים. וכן ס"ל לר' חייא בר אבא ור' אסי בשבת קמ"ה גבי מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינים וכו' יע"ש וכן שם ע"ב דקאמרינן התם באתראי שמאי בלא אתראי תותבאי וכו'. ואע"פ דר' יוחנן הוא דאמר שם כן, אבל הוא אמרו שם בשם אמרי אינשי, הרי דהך מילתא הוא מאמר הרגיל ושגור בפי כל העולם, והאיך יחלקו רב ושמואל על כל אלה. ועוד קשה בעיני רבינו לפסוק דלא כרב ודלא כשמואל הואיל ומשמע התם דרב פפא ג"כ כוותייהו דרב ושמואל ס"ל ממה שאמר לבני ר"פ בר אבא יע"ש. וגם שלא לפסוק כר' יוחנן דקרי למאני מכבדותיה הוא גם כן דבר קשה בעיני רבינו ומטעם דלעיל והוא שד"ז הוא נגד החוש אשר לא יוכחש ונגד כל הנך אמוראי ר' חייא בר אבא ורב אסי ורב פפא. נגד מאמר המפורסם בפי כל העולם מה דאמר אינשי וכנ"ל והדבר הקשה להכחיש המפורסם כידוע.
ישוב הקושיא בהל' שבת הנ"ל. ואיפו זאת נראה לרבינו לומר דרב ושמואל פליגי עליה דרב המנונא ורב ושמואל סוברים דהך ולקדוש ה' מכובד קאי ג"כ אשבת ולענין לכבדו בכסות נקיה. ואח"כ אמר הקרא וכבדתו דהוא מהדר ארישא דקרא על העונג הנז' ברישא דקרא וע"ש ברש"י בד"ה וכבדתו אשבת מהדר וכו' וקאמר קרא שלא בלבד שתעשה דבר שאינם תענוג על צד הכבוד כגון הלבישה בכסות נקיה אלא שאף העונג עצמו תעשהו באופן מכובד דהיינו שתעשהו באופן שיהי' ניכר שהוא לכבוד שבת וע"ז קשה מה יעשה שיהי' ניכר שהוא לכבוד שבת העונג לזה פירשו רב ושמואל להקדים או לאחר שיש בזה גם שניהם יחד הכבוד והעונג יע"ש ברש"י בד"ה להקדים וכו' וד"ה לאחר וכו' ופסק רבינו כרב ושמואל ור' יוחנן ורב פפא ולא כרב המנונא דרבים נינהו נגד רב המנונא וגם רב המנונא היה תלמידו של רב, ודו"ק.
ותלינא בה כיפה בס"ד במאי פליגי רב המנונא עם רב ושמואל ור' יוחנן ור"פ. והוא דרב וסייעתו סוברים כרבה בפסחים ס"ח דקאמר הכל מודים דבשבת בעינן נמי לכם וכו' ומדקאמר תיבת נמי מבואר דבעינן תרתי לה' וגם לכם דהיינו חציו לה' וחציו לכם כמו בי"ט וכ"כ המג"א בסי' רמ"ב סק"א יע"ש ממילא וקראת לשבת עונג וכו' קאי על אותו חלק מן היום שהוא לכם, ולקדוש ה' מכובד וכו' קאי על אותו חלק מן היום שבלתי לה' לבדו שעוסק בתורה או בתפלה ולכך נקרא קדוש ה' גם אותו החלק תכבדהו בכסות נקיה שתשב ות"ת ותתפלל בכסות נקיה לכבוד שבת, ול"ק לדידהו כלל קושית הריש גלותא לרב המנונא מאי דכתיב ולקדוש ה' מכובד וכו' שפירש"י שם בד"ה מאי דכתיב וכו' דקושיתו היתה דמדכתיב וקראת לשבת עונג ש"מ דהך ולקדוש ה' מכובד דלאו אשבת קאי יע"ש ברש"י, ולפי האמור בס"ד זה ליתא דשבת קרא לחלק היום שהוא אוכל ושותה בו ומתענג בדשן נפשו, ולקדוש ה' מכובד קרא לחלק היום שהוא לה' שלומד ומתפלל בו וכאמור.
אמנם הריש גלותא ורב המנונא אפשר דס"ל כהנך אמוראי בירושלמי דשבת פרק ט"ו הל' ג' דאמרינן התם וז"ל, ר' חגי בשם רשב"נ לא ניתנו שבתות וי"ט אלא לאכילה ושתיה אלא ע"י שהפה הזה מסריח התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה וכו' עכ"ל הירושלמי. ופי' ביפה מראה שם, דאע"פ דמן התורה הי' אסור לעסוק בדברי תורה בשבת משום עת לעשות לה' הפרו תורתך התירוהו חכמים יע"ש ביפ"מ, ומרן בספרו הארוך ב"י א"ח בסי' רפ"ח הביא מקצת מן הירושלמי.
הערה על המג"א סי' רמ"ב סק"א. ותמה אני על המג"א בסי' רמ"ב סעיף א' סק"א שכ' על העולת שבת נשתקע הדבר ולא נאמר וכו' יע"ש והרי נאמר בירושלמי כן להדיא אליבא דרשב"נ אף דפליגי עליו אמוראי בירושלמי התם אבל כבר נאמרו הדברים מפה מפיק מרגלית רשב"נ ור' חגי, והמג"א בעצמו ציין על הב"י בסי' רפ"ח הנ"ל. ובמחילה מכבוד תורתו אטעיה מש"כ מרן בב"י שם בשם התנחומא דלא פליגי יע"ש וזה גרם לו להמג"א לכתוב נשתקע הדבר וכו' אבל לא עיין המג"א בגוף הירושלמי. אבל המעיין בירושלמי עצמו דקאמר וז"ל מתניתן מסייע להדין וכו' כתוב א' אומר שבת לה' וכו' יע"ש בירושלמי היטב האדם יראה לעינים כי דברי התנחומא הנ"ל לאו מר ב"ר אשי חתום עליה או דהוא פליג על הירושלמי דבירושלמי שם מבואר להדיא דרשב"נ ור' חייא ב"א פליגי אהדדי. וגם על מרן הב"י אני תמה שלא עורר זה על התנחומא, אבל הן כל אלה לדינא צדקו דברי המג"א כי אנן לא קיי"ל כרשב"נ בירושלמי אלא כרבה בגמרא דילן בפסחים הנ"ל דפליג ג"כ עליה והגמ' דילן עיקר נגד הירושלמי, סוף סוף הריש גלותא ורב המנונא אפשר דסוברים כרשב"נ בירו' הנ"ל ממילא ל"ש לומר לקדוש ה' קאי על חלק היום שעוסק בתורה דהא מדאו' אינו רשאי לעסוק בתורה ביום השבת אלא כל היום נקר' שב' ועונג, ודו"ק.
ביאור ירושלמי דפסחים פ"ד הל' ד'. והנה הך אמורא דאמר בירושלמי דפסחים הנ"ל דמקום שנהגו להדליק הוא משובח וכנ"ל ריש אות זה הנה מרא דשמעתא הוא ר' שמואל בר נחמן וכנ"ל ורשב"נ לשיטתיה הוא דשייט ואזיל, דהא הוא דסובר דלא ניתנו שבתות וי"ט לישראל אלא לאכילה ולשתי' בלבד וכדלעיל, וממילא לדידיה צ"ל כרב המנונא בסוגיא דשבת הנ"ל דקרא של ולקדוש ה' מכובד קאי על יוה"כ וכדלעיל, וא"כ קם דינו של הרא"ש האמור לעיל דצריכין לברך על הדל"נ של יוה"כ כמו על שבת, שהיא מצוה גמורה להדליק נר בביתו ביוה"כ, ולפיכך מימר שפיר קאמר רשב"נ דזה המנהג להדליק הוא משובח דהא זה המנהג שלא להדליק אינו אלא מפני חששא רחוקה וחשש בעלמא כי ישראל קדושים הם נאמר בהם סוגה בשושנים וכמאמרם. וזה שנוהג להדליק כי יש בו הטעם ההוא שיש במנהג של שלא להדליק וכמש"כ רבינו פה. וכן אמרו בירושלמי גופא שם. אף זו נוסף בו שמקיים ג"כ מצוה גמורה דדברי קבלה ולקדוש ה' מכובד וכו' באורים כבדו ה' וכו' וכדלעיל בשם הרא"ש. וגם מייתר בו הברכה שמברך על ההדלקה וברכת ה' היא תאשרהו ומברכת ה' יבורך גבר. מה שא"כ רבינו לשיטתיה דאיהו פסק דלא כרב המנונא בסוגיא דשבת הנ"ל ומטעמא דכתבינן בס"ד לעיל, שאין כאן מצוה בהדלקתו אלא רק מנהג בעלמא הוא דאיכא להדליק נר ביוה"כ בביתו וגם אינו מברך על הדלקתו וככל הדברים וככל החזיון האמור בס"ד לעיל, וכיון שכן שההדלקה אינו אלא מנהג אין כאן שבח במה ישובח המנהג הזה של להדליק יותר מן המנהג של שלא להדליק אלא נהרא נהרא ופשטי' ודו"ק.

פלפול בפסחים דף נ"ג ע"ב.ואם חל יוה"כ להיות בשבת חייבין הכל להדליק בכ"מ שהדלקת נר בשבת חובה. עכ"ל. כתב הרה"מ דאע"ג דבפסחים דף נ"ג אמרינן וז"ל ר"ש בן אליעזר אומר יוה"כ שחל להיות בשבת מדליקין מפני כבוד השבת. ועני ר' יוחנן אבתריה וחכמים אוסרים וכו' יע"ש בגמרא אפי' הכי פסק רבינו כרשב"א הואיל ובירושלמי איכא אמוראי דפסקו כרשב"א עכת"ד הרה"מ.
קצת ביאור בדברי הרה"מ פה. ואמת נכון הדבר כי גם ריב"ל בירושלמי שם פסק כרשב"א, וריב"ל ור' יוחנן היכי דפליגי הלכה כריב"ל וכמש"כ התוס' כן בהרבה מקומות (לאפוקי מדעת החולקים), ואעפ"כ תי' של הרה"מ הוא דוחק דכלל זה דריב"ל ור' יוחנן הלכה כריב"ל אינו אלא כששניהם מחולקים בתלמוד בבלי. או ששניהם מחולקים בתלמוד ירושלמי ובגמרא דילן לא נז' מזה דבר. לא כן הכא דבתלמוד ירושלמי לנ"ז כלל וכלל ממימרא דר' יוחנן, ובגמ' דילן לא נזכר דבר ממימרא דריב"ל, משמע מזה דהגמ' דילן לא ס"ל לההוא דריב"ל דאיתמר בתלמוד ירושלמי, וממילא ראוי לן לפסוק כר' יוחנן, דהא הגמ' דילן היא עיקרית להלכה נגד התלמוד ירושלמי. וביותר דר"י פסק כרבים דהחכמים מסייעים ליה והחכמים הם רבים ולא למיפסק כריב"ל בירושלמי שפוסק רק כדעת יחיד רשב"א הנ"ל, ובדוחק צ"ל דכוונת הרה"מ הוא כיון דבדברי ר' יוחנן לנ"ז בפירוש דאין הל' כרשב"א כי לא אמר אלא רק דחכמים אוסרין. ובירושלמי איכא אמוראי דפסקו להדיא הלכה כרשב"א קשה הדבר להמציא מחלוקת בענין פסק ההלכה בין ר' יוחנן ובין אינך אמוראי וגם להמציא פלוגתא בין שני התלמודיים דידן ודידהו, לפיכך סובר רבינו דגם ר' יוחנן סובר דהלכה כרשב"א כאינך אמוראי בירושלמי רק דלר' יוחנן בא להודיע שלא נטעה לומר דהך דינא דרשב"א דכו"ע היא וליכא שום תנא דפליג עליה ונפקא מניה שאין כח ביד שום אמורא לחלוק עליו, לזה קאמר ר' יוחנן דלא כן הוא אלא דהחכמים פליגי עליה, אבל כל זה דוחק.
אבל מה שנלענ"ד בס"ד בישוב קושית הרה"מ על רבינו ז"ל למה פסק כרשב"א נגד החכמים וביותר דר' יוחנן ס"ל כהחכמים וכנ"ל הוא ע"פ מש"כ רבינו לעיל בהל' שבת פ' חמישי הלכה א' וז"ל, הדלקת נר בשבת אינו רשות וכו' ולא מצוה וכו' כגון ערובי חצרות או נט"י לאכילה אלא זה חובה וכו' עכ"ל. ודבריו הללו קצת כבדים על הלשון לכאורה במה שכ' כגון ערובי חצרות או נט"י לאכילה. וביותר דגבי רשות וחובה לא נקט דוגמא וגבי מצוה נקט דוגמא וגם לכאורה הוא הכל דבר שפתים אך למותר ח"ו, והרה"מ הרגיש בו ורצה ליישב ולמתק הדברים וגם דבריו צריכין ביאור ואני אבארם בס"ד.
ישוב קו' התוספת בשבת דף כ"ה ע"ב ד"ה הדלקת נר וכו'. וביאור דבר זה הוא. דהתוס' בשבת כ"ה בד"ה הדלקת נר וכו' הקשו וכי לא ידע אביי דהדלקת נר בשבת הוא מצוה שהרי הוא משנה ערוכה שם דף ל"א על שלש עבירות וכו' יע"ש בתוס' מה שתירצו, ורבינו תירצו כך דהא לכאורה בלאו הכי קשה לענ"ד והוא דלכאורה יש סתירה בדברי רבינו והוא דבהלכה הנ"ל כתב וז"ל אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים וכו' ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת וכו' עכ"ל הרי שקראו רבינו להדלקת הנר בשם ענג שבת ואילו שם בפ' ל' כשחשב מהל' ה' עד הל' ז' כ' וז"ל ויהי' נר דלוק ושלחן ערוך וכו' הרי שחשב להדה"נ בכלל כיבוד ולא בכלל עונג שעניני העונג ביאר שם מהל' ז' ואילך וצ"ע לכאורה.
והנראה לענ"ד בס"ד בישוב זה הוא דרבינו ס"ל דיש חילוק דאם מדליק במקום שאוכל אז הוא בכלל ענג שבת אבל אם מדליק במקום שאינו אוכל אין זה בכלל ענג אלא לזה יקרא בשם כיבוד, ולעיל בפ' ה' הנ"ל מיירי שמדליק במקום שאוכל רק שאין לו מה לאכול כי אם פת (וכדמוכח עי' בטור ובב"י ובש"ע ובמג"א סי' רמ"ב). ולכן קראו בשם ענג, אבל שם בפ' ל' הל' ה' הנ"ל מיירי במדליק בשאר חדריו שהולך שם לזה יקרא בשם כיבוד ולא יקרא בשם ענג. ואע"פ שכ' רבינו שם ושלחנו ערוך וכו' אדרבא זה הוא בחדר שאינו אוכל וכמש"כ התוס' בשבת קי"ט בד"ה ומצא וכו' שכ"כ להדיא שם שזה הוא החדר שהולך לשם לא זהו החדר שאוכל שם.
ואחרי כי כן הנה אביי הי' סובר דנהי דאיכא מצוה להדליק נר בשבת אבל היינו מי שהוא רעב ואוכל בלילה שהוא צריך לענגו ג"כ בהדלקת הנר שלא לאכול בחשך, אבל אם אינו רוצה לאכול בליל' אלא להניח סעודתו עד מחר וכמש"כ הרא"ש בפסחים בפ' בתרא סי' ה' ומרן הרמ"א בהגה סי' רצ"א. הנה איש כזה באמת אינו צריך להדליק נר בשבת ולזה שפיר פריך אביי וז"ל ויצא וכו' דהיינו שיצא ויניח סעודתו עד למחר וממילא אין צורך לו להדלקת הנר בלילי שבת. אבל רבא ורב נחמן בר רב זבדא ורב נחמן בר רבא הם שחידשו לנו דהדלקת הנר בשבת הוא חובה דהיינו אפי' אינו רוצה לאכול כלל בלילה, ואזדא לה קושית התוס' דשבת הנ"ל ודו"ק.
ביאור בהל' שבת פ"ה הל' א'. והוא הדבר אשר דיבר רבינו לעיל בהל' שבת פ' ה' הלכה א' שהבאתי לעיל ההוא אמר וז"ל הדלקת נר בשבת אינו כגון ערובי חצרות נט"י לאכילה וכו' וכדלעיל. דהיינו דכוונתו בזה הוא דלא נימא דהדלקת נר בשבת אינו אלא אם ירצה לאכול וכמו שהוא כן דוקא נט"י שהוא אם ירצה לאכול וערובי חצרות אם רוצה להוציא מביתו אבל אם אינו רוצה להוציא מביתו אינו צריך לערובי חצרות. ואם אינו אוכל אינו צריך נט"י לזה קמשמע לן רבינו דהדל"נ בשבת אינו כן אלא חובה, שאפי' אם אינו רוצה לאכול כלל בלילה ורוצה לעשות כל סעודותיו ביום השבת אפי' הכי צריך להד"נ בשבת שהוא חובה מחמת כבוד שבת אף שאין בו ענג, ודו"ק.
ישוב קושית הרה"מ פה למה פסק רז"ל כרשב"א. ומעתה אפשר לומר דר' שמעון בן אליעזר וחכמים בהא פליגי, דרשב"א ס"ל כרבא ור"נ בר"ז ור"נ ב"ר ורב דס"ל דהד"נ בשבת הוא חובה ממילא אף ביוה"כ שחל להיות בשבת, אף שאינו אוכל מכ"מ צריך להדליק בו נר מצד החוב של כבוד שבת והיאך אפשר לדבר שהוא רק מכח מנהג (מה שנהגו שלא להדליק בליל יוה"כ) שיהי' מבטל דבר שהוא חובה או מצוה או אזהרה וכמש"כ רבינו לעיל דמה לי חובה ומצוה ומה לי איסור, ועיין שם בד"ה ואין מנהג לבטל וכו' מש"כ בס"ד לפיכך רשב"א מחייב בהד"נ ביוה"כ שחל להיות בשבת. לפיכך דייק וגרס רשב"א וז"ל מדליקין מפני כבוד השבת וכו' יע"ש במשנה. שלכאורה תיבות מפני כבוד השבת מיותר דפשיטא שטעמו מפני כבוד השבת. אבל לפי מש"כ בס"ד הנה נכון, דלאפוקי מפני ענג שבת הוא דקאמר כן דאף שענג אין כאן הא מיהא כבוד יש כאן, דגם בשבת דעלמא עיקר חיובו הוא מטעם כבוד שבת לא רק מטעם ענג שבת.
והחכמים דפליגי עליה דרשב"א ס"ל כמו שהי' סובר אביי דהד"נ בשבת הוא מצוה לא חובה, דהיינו דהמצוה הוא רק מכח ענג שבת דהואיל ואוכל בלילי שבת שלא יאכל בחשך. ולפיכך אסרו החכמים להדליק ביוה"כ שחל להיות בשבת במקום שנהגו שלא להדליק דהא בליל שבת זה לא יאכל ואין כאן ענג שבת בהדלקתו וליכא מצוה בהדלקת הנר בו.
ור' יוחנן אפשר דסובר ג"כ כאביי בהך מילתא דהד"נ בשבת אינו חובה אלא רק מצוה מפני ענג שבת שלא יאכל בחשך וכדלעיל, לפיכך פסק ר' יוחנן לשיטתיה הלכה כחכמים דאף ביוה"כ שחל להיות בשבת אסור להדליק במקום שנהגו שלא להדליק דהא אין כאן מצוה שהרי לא יאכל בלאו הכי מחמת יוה"כ, מה שא"כ אנן דקיי"ל כרבא ור"נ ב"ר זבדא ור"נ בר רבא (דשתי הלשונות הן האמת דזה וזה אמרו וכעין זה כתב ג"כ הים של שלמה בביצה פ' א' סי' טו"ב) ורב, שאף דרב ור' יוחנן הלכה כר"י אבל הכא איכא אמוראי טובא בגמ' דילן ובתראי רבא ור"נ בר"ז ור"נ ב"ר דפליגי עליה דר"י בודאי אין הלכה כר' יוחנן וכן קיי"ל דהדה"נ בשבת חובה ולזה שפיר עביד רבינו דפסק כריב"ל וכאידך אמורא בירושלמי דפסקו כרשב"א דהא גם אמוראי טובא בגמ' דילן מסייע להו וכנ"ל דהאיך אפשר לבטל דבר שהוא חובה מפני המנהג, ואיפו זאת פיו יפה דייק וגרס רבינו בלשונו הזהב טהור, וביאר הטעם שהדה"נ בשבת חובה, והשבח והתהלה לאל דגול מרבבה, והוא ירבה לסלוח עוונותינו וכל דבר שבחובה. ויעשה עמנו אות לטובה. ודו"ק היטב.

סוף הספר

תוכן העניינים

סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה