סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק ג · הלכה ח
החיה מותרת לנעול את הסנדל משום צנה וכו'. עכ"ל. פסק רבינו כר' אליעזר נגד החכמים דפליגי עליה, ועי' במג"מ מש"כ טעמו ונמוקו של רבינו והעומדים בשיטתו ועיין לעיל הלכה א' בד"ה והמלך והכלה רוחצין את פניהם וכו' בסוף הדבור מש"כ בס"ד את אשר אני אחזה לי וחלקי אמרה נפשי.
הערת מקור דברי רז"ל פה.
והחולה כיוצא בה אע"פ שאין שם סכנה. עכ"ל. כתב הרה"מ בסד"ה והחיה מותרת וכו' וז"ל, ודין החולה שכתב רבינו הוא לומד מחיה ונלמד ג"כ מדין הסיכה שיתבאר בסמוך עכ"ל הרה"מ ז"ל, ואם אמת נכון הדבר ככל אשר דיבר הרה"מ ז"ל כי הדברים בעצמותן הם נכונים וישרים, ודברים ברורים, אבל לא הי' צריך לזה.
ביאור ירושלמי יומא פ"ח הל' א'. והוא כי אני אומר בס"ד כי דברי רבינו הם מבוארים בירושלמי דיומא פ' ח' הלכה א' וז"ל ר' יצחק בן נחמן סליק לגביה ריב"ל בליל צומא רבא. נפיק לגביה לבוש סליסא. א"ל מהו דין א"ל איסתניס אנא וכו' עכ"ל הירושלמי. וראיתי להבעל קרבן העדה שפי' בכאן פירוש שאינו במחילה מכבוד תורתו, לכן מוכרח אני לבאר דברי הירושלמי הללו בס"ד.
וביאורו לענ"ד בס"ד הוא כך דסוליסא הוא מנעל של עור שאין לו עקב כי כן פירוש הערוך ומוסף הערוך בערך סליית, וכן פירש הנמוקי יוסף ביבמות בפרק מצות חליצה בסד"ה באנפיליא חליצתה פסולה וכו' (והוא גורס שם ר' שמואל בר נחמני במקום ר' יצחק בר נחמן) ומלבד שעדותן נאמנו מאד מאד בפירוש הזה, כי הם היו בקיאים מאוד בהלשון ההוא. אף זו כי פירושם הוא מוכרח, וכמו שאבאר בס"ד.
וההכרח לזה הוא, דהא בגמרא דילן ביומא דף ע"ח העיד ר' יצחק בר נחמני שריב"ל יצא בשל שעם ומזה התיר לצאת ביוהכ"פ בסנדל ומנעל של שעם, וקשה האיך התירו, הלא ריב"ל בעצמו ובכבודו א"ל טעמא דידיה שהולך בשל שעם שהוא סוליסא (לפי דעת בעל קרבן העדה הנ"ל) משום דאיסטניס אנא לפיכך התירו לעצמו. וא"כ לא בלבד שאין לר' יצחק בר נחמני ראיה מזה להתיר אלא נהפוך הוא שמזה יש ראיה לאיסור, שהרי לולי שהי' איסטניס לא הי' ריב"ל מתיר לילך ביוה"כ בשל שעם, אלא ודאי צ"ל כפירושם של הערוך והנמוקי יוסף ומוסף הערוך דסוליסא הוא מנעל של עור שאין לו עקב וכו', ולפי זה צ"ל דהך עובדא של הירושלמי הנ"ל זה היה מעשה אחר ממה שסיפר והעיד ר' יצחק בר נחמני בגמרא דילן, שזה המעשה של הירושלמי הנ"ל הי' בזקנותו של ריב"ל, שאז סר כחו ולחולשת טבעו לכביית חום הטבעיי כי יזקין האדם, נעשה איסטניס דהיינו אדם מצונן בטבעו שהוא חולה קצת, וכמו שפי' המפרשים על הא דאמר ר' גמליאל בברכות פרק שני משנה ו' איסטניס אני וכו' וע"ש בתוי"ט בד"ה איסטניס אני וכו' שכתב טעם למה נקרא המצונן איסטניס (ולענ"ד אפשר לומר בס"ד טעם אחר והוא כי אסתן הוא רוח צפונית מן העולם וכמו שפירש"י בכתובות כ"ג. בד"ה עדים בצד אסתן וכו' והצד הצפוני של העולם ידוע שהוא מקורר הרבה ולפיכך האדם שהוא מצונן ומקורר נקרא בשם איסטניס כאילו היה צפוניי ואות הטי"ת ואות התי"ו אפי' בלשון הקדש הם מתחלפים הואיל והם ממוצא אחד אף כי בלשון ארמי הוא דבר הרגיל מאד. ואעפ"כ טעמו של התוי"ט הוא טוב מאד לבאר למה נקרא צד הצפוני של העולם אסתן דהיינו באותיות מהופכות כמו כבש כשב, שמלה שלמה, ודומיהן הרבה, וק"ל). וזה המעשה בגמרא דילן מה שסיפר והעיד ר' יצחק בר נחמני זה היה בבחרותו של ריב"ל כד חיליה עליה. הרי מבואר מהירושלמי הזה דאיסטניס מותר לנעול את הסנדל ביוה"כ הואיל ולגבי צנה הוא חולה קצת וכמש"כ רבינו עובדיה בברכות בפרק ובמשנה הנ"ל מכ"ש דמותר לחולה ממש רק שאין בו סכנה. דחולה מחמת רוע מזגו וחולשתו לפחות הוא גם כן איסטניס ומצונן וגם מזיק הצנה להחולה יותר ממה שמזיק להאיסטניס, (ודין איסטניס לא הוצרך רבינו לבארו שנלמד ממילא מדין חיה). וק"ל.