סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק ג · הלכה ז
ביאור דברי הרה"מ ז"ל פה.אסור לנעול מנעל וסנדל אפי' ברגלו א' וכו'. עכ"ל. כ' הרה"מ וז"ל זה פשוט ומבואר בגמרא שאפילו ברגלו א' אסור. עכ"ל הרה"מ וכוונתו ברור לענ"ד בס"ד דכוון להא דאמרינן ביומא ע"ח וז"ל הקטע יוצא בקב שלו וכו' ושוין שאסור לצאת בו ביוה"כ וכו' יע"ש בגמרא ואע"פ שהקטע אינו אלא חיגר ברגל א'. וגם לא אמר בקביים שלו בלשון רבים אלא אמר בקב שלו לשון יחיד מורה ובא שאינו מקוטע אלא ברגל אחד, ואינו צריך אלא לקב אחד וממילא נמי דאין לו קב אלא ברגל אחד, ואפי' הכי אסרוהו רמי בר חמא ורבא לצאת בו ביום הכפורים מטעם איסור נעילת הסנדל שיש בו הרי מבואר מזה דאפי' ברגלו אחת גם כן אסור לנעול סנדל ביום הכפורים. וזה פשוט רק לפי שרבים נשתבשו בהבנת דברי הרה"מ ז"ל הנ"ל כתבתיו.
ומותר לצאת בסנדל של שעם וכו' שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו וכו'. עכ"ל (א) הסוגיא עיין ביומא ע"ח מן עמד ר' יצחק בר נחמני על רגליו ואמר אני ראיתי את ריב"ל שיצא בסנדל של שעם ביוהכ"פ וכו' עד שם באותו [סוגיא] מר סבר גזרינן דלמא משטמיט ואתא לאתויי ד' אמות ברה"ר ומר סבר לא גזרינן וכו' יע"ש היטב הסוגיא כולה.
הערה על הלח"מ פה. וכתב הר"ן שם דדעת הרי"ף הוא דסנדל של עץ נמי מותר לצאת בו ביוה"כ (ולאפוקי מדעת רש"י דאוסר במנעל של עץ), והלח"מ הקשה עליו דמאין הרגלים לדבר להר"ן לומר כן בדעת הרי"ף. ותירץ הלח"מ דראייתו היא הואיל והרי"ף ביבמות בפרק מצות חליצה פסק דחלצו במנעל של עץ שאינו מחופה בעור דחליצתו פסולה שמע מיניה דהרי"ף סובר דאין זה מנעל כלל מנעל של עץ יע"ש ואמת נכון הדבר שכ"כ הר"ן גופא בפרק במה אשה יוצאת להדיא ראי' זו. והתימה על הלח"מ דאישתמוטי הוא דקא אישתמיט ליה לפי שעה דברי הר"ן הללו.
ראיה דהרי"ף ס"ל דמנעל של עץ אסור לנעול ביוה"כ. איברא כי לענ"ד נראה בס"ד דגם בלאו הכי הוא מוכרח כן בדעת הרי"ף דמתיר לנעול מנעל של עץ. והוא מדלא הביא הרי"ף כלל להך ברייתא דתני עלה דהך משנה דהקטע יוצא בקב שלו וכו' והיינו דתני עלה בברייתא, וז"ל, ושוין שאסור לצאת בו ביוה"כ וכו' יע"ש בגמרא. וגם שינויא דרבא שם דשני וז"ל, לא דכו"ע מנעל הוא ובשבת בהא פליגי וכו' יע"ש בגמרא כדי להורות בזה דאיכא חילוק בין סנדל של שעם ושל גמי לבין סנדל של עץ וכמו שרש"י דמחלק ולחלק יצא בין של עץ לבין אינך מהתם הוא דנפקא ליה וכמבואר ברש"י שם בד"ה מנעל וכו' שכ' וז"ל אבל דהיטני ודהוצא וכו' יע"ש ברש"י, אלא ודאי צ"ל דבאמת הרי"ף לא מחלק בכך בין מנעל של שעם וגמי לבין מנעל של עץ דגם בשל עץ מותר לצאת ביוהכ"פ והר"ן ז"ל בפרק במה אשה יוצאת הנ"ל שהביא הך ראיה הנ"ל ולא הביא ראיה זו האמורה. צ"ל דחדא מתרתי ראיות נקט.
ביאור והערה על הב"י א"ח סי' תרי"ד. וכמו כן נראה לענ"ד בס"ד דברי מרן בספרו הארוך בית יוסף א"ח בסימן תרי"ד בד"ה נעילת הסנדל וכו' שראשון תחלה הביא דברי הרא"ש ביומא וסיים מרן אח"כ וז"ל, נראה מדבריו שכל מנעל שאינו של עור יוצאין בו וכו' עכ"ל הב"י. ולכאורה יפלא מאד מהיכן נראה לו למרן מדברי הרא"ש לומר כן. שהרי א"א לומר דנראה לו כך ממה שפסק הרא"ש ביבמות בפרק מצות חליצה סימן ט' דחלצה במנעל של עץ שאינו מחופה עור דאפי' בדיעבד חליצתו אינה חליצה יע"ש בהרא"ש דהא לא הביא מרן הב"י כלל תלמודו בידו דברי הרא"ש בפרק מצות חליצה הללו דבר או חצי דבר ממנו ולא רמז עליו כלל וכלל, אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי בס"ד דנראה לו למרן מדברי הרא"ש ביומא הנ"ל מניה וביה והוא ממה שלא זכר שר התורה הרא"ש כלל להך ברייתא ושינויא דרבא האמור לעיל מזה לחלק בין סנדל ומנעל של עץ לבין סנדל ומנעל של גמי ושעם וכדומה. וכן הבין מרן הב"י מדברי הר"ן ביומא שהביא שם ג"כ. ובאמת אחר נשיקת עפרות זהב כפות רגלי מרן הוא הקדוש, אנא אמינא, דנראה בעליל שגם ממנו אישתמיט ליה לפי אותו השעה דברי הר"ן בפרק במה האשה יוצאת האמור לעיל מזה.
ומתוך האמור מוצל אותו הצדיק מרן הב"י ממה שהשיגו הלח"מ, והוא על מה שכ' מרן הב"י בסימן הנ"ל שבענין מנעל של עץ דברי רבינו הם סתומים לא לאיסור ולא להיתר יע"ש בב"י כ' עליו הלח"מ שהרי אותו ההכרח שהי' לו בדברי הרי"ף מכח ההיא דפרק מצות חליצה הנ"ל הנה הכרח הזה גופא הי' לו ג"כ בדברי רבינו יע"ש בלח"מ. (ואנכי נוראות נפלאתי הפלא ופלא על הלח"מ שכ' וז"ל ודלא כאחד מן הגדולים שכתב בטור א"ח וכו' יע"ש בלח"מ למה זה לא הזכיר למרן ולספרו בשמו הנאה לו ונאה לעולם כדרכו הטוב של הלח"מ לישא את שמו שם הנכבד והנורא מרן הב"י על שפתיו שפתי דעת לא לכנותו רק בשם אחד מן הגדולים).
ברם לפי האמור בס"ד הוא נכון דודאי מרן הב"י לא אסברה לה לראיות הר"ן ביומא הנ"ל מכח הך דפרק מצות חליצה דזה לא אסיק אדעתיה מרן הב"י (או דס"ל למרן הב"י לחלק בין הך דחליצה דבעינן מנעל דוקא מה שא"כ לענין יוה"כ דאסור לצאת בו אף שאינו מנעל אם רק הוא מגין וכמו שנכתב בס"ד לפנינו), אף בדברי הרי"ף שפיר הי' לו למרן הכרח דהיינו הך ראיה האמורה לעיל מזה ממה שלא העתיק הברייתא ושינויא דרבא כדי שנדע מזה לחלק בין מנעל של עץ לבין מנעל של שעם וגמי וכנ"ל. אבל לא כן בדברי רבינו אין זה הכרח כלל וכלל, שמה שלא יצא לחלק בכך הוא שהרי סיים רבינו וכ' וז"ל, שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו וכו' וכנ"ל. א"כ אפשר לומר דבדברים אלו בא למעט מנעל של עץ שאסור לנעלו, שהדבר הי' פשוט בעיני רבינו שכשהוא נועל מנעל של עץ אין קושי הארץ מגיע לרגליו, שהרי של עץ אע"פ שאינו נקרא מנעל מ"מ מידי דמגן הוא, וכמשכ"כ רש"י ביבמות דף ק"ג בד"ה אדתני סיפא אנפילי' וכו' וכן הוא בגמרא שם וז"ל האי מגין הוא וכו' יע"ש היטב ותראה כי כנים אנחנו בס"ד ודו"ק.
(ב) איברא לפי מה שהביא הר"ן בפרק במה אשה יוצאת ראיה שדעת הרי"ף הוא להתיר מנעל של עץ ביוה"כ לנעלו ממה שפסק הרי"ף דחלץ במנעל של עץ שאינו מחופה עור דחליצתו פסולה וכמש"כ משמו באות הקודם, הנה לדעתו ממילא מוכרח ג"כ לומר שגם דעת רבינו הוא כן להתיר ביוה"כ נעילת מנעל של עץ. שהרי גם רבינו פסק לקמן בהלכות יבום וחליצה פרק ד' הלכה ח"י וז"ל חלצה במנעל וכו' או של עץ וכו' חליצתה פסולה וכו' עכ"ל, ודון מיניה ואוקי באתרן דה"ה נמי דלענין אם מותר לנעלו ביוה"כ או לא דמותר לנעלו ולצאת בו שאינו נקרא מנעל, וכ"כ הלח"מ פה. (ובשביל מה שמנעל של עץ ורבינו אוסר לצאת ביוה"כ בדבר שהוא מגין אף שאינו מנעלו וכדלעיל זה יתבאר בס"ד לקמן ביאור דברי רבינו).
קושית הלח"מ פה מהל' כלים פ' כ"ה הלכה ח"י. ברם הלח"מ שם תמה על הרי"ף ורבינו שהרי רבא מסיק ביומא התם וז"ל לעולם דכו"ע מנעל היא וכו' יע"ש בגמרא, ממילא אסור לצאת ביוה"כ במנעל של עץ כיון דאיקרי מנעל, א"כ הא דנפקי כל הנך אמוראי התם ורבא גופא בדהוצי ושל שעם ושל דובלי וכדומה. על כרחין צריכין לחלק בין של עץ ובין של שעם והדומה לשל שעם, וכ"כ רש"י שם בד"ה מנעל וכו' וז"ל הילכך ביוה"כ אסור אבל דהיטני ודהיצא לאו מנעל הוא. עכ"ל רש"י ואם תימצי לומר דהרי"ף ורבינו ס"ל כהרמב"ן בספר המלחמות ביומא התם דרצ"ל דהנך אמוראים דיצאו בשל שעם והדומה לו כולהו ס"ל להלכה כר' יוחנן בן נורי בשבת דף ס"ו דהוא סובר דאפי' של עץ לא מיקרי מנעל, דאמרינן התם וז"ל כוורת של קש ושפופרת של קנים ר' עקיבא מטמא ור' יוחנן בן נורי מטהר וכו' יע"ש בגמרא. אבל הא לדידי' גם סנדל של סיידין הוא טהור כדאמרינן בגמרא שם, (ודע דהגירסא שלפניו בהך סוגיא דשבת התם הוא כך אמר רב יוסף מאן לא הודה לו ר' יוחנן בן נורי דתנן כוורת של קש וכו' יע"ש בגמרא. אבל הרמב"ן בס' המלחמות ביומא התם והרשב"א בחידושיו למס' שבת התם הביא הגירסא אמר רבא מאן לא הודו לו וכו' יע"ש). והנה רבינו פסק לקמן בהל' כלים פ' כ"ה הלכ' ח"י וז"ל סנדל של סיידין והוא סנדל של עץ מתטמא במדרס מפני שהסייד פעמים מטייל בו עד שמגיע לביתו, עכ"ל וא"כ אוחז רבינו החבל בתרין ראשין דפסק דמותר לנעול ביוה"כ מנעל של עץ ש"מ דס"ל להלכה כר' יוחנן בן נורי הנ"ל שאינו מנעל כלל. וא"כ האיך פסק בהל' כלים הנ"ל דמנעל של עץ דטמא מדרס דזה הוא כהחכמים דפליגי עליה דר' יוחנן בן נורי וסוברים דמנעל של עץ הוא מנעל וכאמור. וא"כ הוא ב' הפכים בנושא א'. יע"ש בלח"מ שהאריך בזה, ומה שתי' הלח"מ בזה יש לגמגם בו.
קושיא ביומא דף ע"ח ע"ב ופלפול בשבת דף ס"ו ע"א. אמנם מה שנראה לענ"ד בס"ד בישוב דעת רבינו הוא דלכאורה קשיא לענ"ד בהך סוגיא דיומא הנ"ל דמאי איצטרך רבא לשנויי שם דכו"ע מנעל הוא ובשבת בהא פליגי וכו' ולמה לא שני רבא דכו"ע לאו מנעל הוא. אבל אע"פ שאינו מנעל מכ"מ מימר שפיר קאמרה הברייתא דשוין שאסור לצאת בו ביוה"כ וכו' והוא דהא הקב של הקטע אינו מנעל היינו טעמא משום דמנעל גמרינן מקרא של ואנעלך תחת וכו' דבעינן דוקא מנעל של עור דומיא דתחש שהי' עור וכדאמרינן כן ביבמות דף ק"ב וז"ל אמר רב יהודא אמר רב סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש וכו' יע"ש הסוגיא אבל הא מיהא מלבוש מיקרי שהרי הוא מלבישו לרגלו ועושה לו תועלת אם רב אם מעט ברגלו, רק שאינו נקרא בשם מנעל. (ועיין בש"ע א"ח בסי' תרי"ד סעיף ב' והוא דלא כדעת הרא"ה שיחיד הוא בדבר ואפס זולתו ועי' במג"א שם). אבל שם אחר משמות מלבושי האדם לו יקרא ואינו לתכשיט בעלמא או למשא.
ואחרי כי כן אף אתה אמור דבהא פליגי ר' מאיר ור' יוסי, דר' יוסי אוסר לצאת בו אף שהוא מלבוש מטעם גזרה דלמא אישתמיט ליה ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ור' מאיר ס"ל דלא גזרינן הך גזרה וכמו דשני רבא התם באמת כך דבהא פליגי ר' מאיר ור' יוסי. והיינו טעמא דר' מאיר דס"ל דלא גזרינן דלמא מישתמט ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר, כיון דהקב הזה הוא המנעל של הקטע ההוא לפי פירושו של רש"י בשבת דף ס"ה ועי' בתוס' שם בד"ה הקיטע יוצא בקב וכו' מש"כ. וסוף סוף הקטע הזה הוא מתבייש לילך אפי' פסיעה א' בלא אותו הקב כדי שלא יהא נראה כהולך יחף. והואיל וכן שהוא מתבייש לילך בלא אותו הקב, לפיכך שפיר סובר ר' מאיר דלא גזרינן דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר. וכמש"כ סברא זו הטורי זהב בא"ח סימן ש"א ס"ק כ"ז. וכ"כ סברא זו מרן הב"י בסימן הנ"ל וגם הטורי זהב בס"ק הנ"ל הביאו יע"ש. ור' יוסי דפליג וסובר דגזרינן דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר היינו טעמא דידיה. או דר' יוסי ס"ל דאע"פ שהוא מתבייש לילך בלא הקב ההוא, אפי' הכי איכא למיגזר ביה דלמא מישתמט לה ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר. או דר' יוסי ס"ל דדוקא היכא דאיכא בושה גדולה הוא דלא גזרינן ביה דאם מישתמט דאתי לאתויי ד' אמות ברה"ר. אבל בהליכת הקטע בלא קב סובר דאין בזה בושה גדולה כ"כ. ושפיר איכא למיגזר ביה דלמא מישתמט ליה ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר.
ושוב כי כן דזה הוא טעם פלוגתתן של ר' יוסי ור' מאיר וכאמור. ממילא נמי שפיר קתני הברייתא ושוין שאסור לצאת בו ביוה"כ וכו' דהא ביוה"כ איכא ג"כ איסור הוצאה דהא אין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו בכרת וזה זדונו בסקילה, ואפי' איסור ערובי חצרות איכא ביוה"כ וכמבואר לעיל הל' ערובין פרק שמיני הל' ד' ובש"ע א"ח סימן תט"ז סעיף ד' וא"כ לא מיבעיא לר' יוסי דבודאי אסור אלא אפי' לר' מאיר נמי אסור, דביוה"כ שפיר גזרינן דלמא אתי לאשתמוטי ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר דהא לא שייך למימר אפי' אליבא דר' מאיר שיהי' מתבייש לילך יחף וכדלעיל, דהא ביוה"כ אין לו בושה מזה במה שהוא הולך יחף, שהרי רוב העולם הולכין ג"כ יחפים ביום ההוא, וכך היא חובתו ומצותו וכך נאה לו ונאה לעולם להיותם הולכים יחפים ביום ההוא, וצ"ע לכאורה.
ויציבא מילתא דדבר זה אין להקשות על רבא דמה ראה על ככה שלא לומר דר' יוסי ור' מאיר פליגי אם מנעל של עץ נקרא בשם מנעל או לא דר' מאיר הוא דס"ל דאף הוא נקרא בשם מנעל, וגם הוא סובר דלא גזרינן משום דלמא אתי לאשתמוטי ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ור' יוסי ס"ל דאינו נקרא בשם מנעל אלא כי הוא זה יש לו שם מלבוש אחר, רק דאפ"ה אסור לצאת בו בשבת משום גזרה דלמא אתי לאשתמוטי מעל רגלו ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר. דזה אינו קושיא, דא"כ תקשה מאי קמשמע לן חידוש הך ברייתא בהך בבא של ושוין שאסור לצאת בו ביוה"כ דהא הוא דבר שפתים אך למותר. שהרי הוא מילתא דפשיטא ודבר מבואר מעצמו דבין למר ובין למר אסור לצאת בו ביוה"כ. דלר' מאיר הא אסור לנעלו אפילו בביתו, משום איסור נעילת סנדל ומנעל ביוה"כ. ולר' יוסי מיהא לצאת בו למבוי שאינה מעורבת בודאי אסור דאטו מיגרע יוה"כ משבת לענין הך גזירה דלמא אתי לאשתמוטי ולאתויי ד' אמות ברה"ר. וזה אין צורך להברייתא ג"כ לאשמעינן דאיכא איסור הוצאה ביוה"כ דגם זה הדבר הוא מילתא דפשיטא שהרי הוא משנה ערוכה אין בין יוה"כ לשבת וכו' וכדלעיל, וכמש"כ כעין זה וקרוב לזה הרשב"א בחדושיו למסכ' שבת בדף ס"ו בד"ה ואמרינן מאן תנא וכו' יע"ש בחידושי הרשב"א ז"ל, אבל כזה ראה והקשה כקושיתינו דלעיל דהא שפיר קשיא לכאורה.
ואולם הך גזרה דלמא מישתמט ליה ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר הנה לא שייך אלא דוקא במנעל של עץ שאינו מחופה עור. שהמנעל ההוא הוא דבר קשה ואינו נדבק היטב בהרגל ודבר הרגיל הוא להיות משתלפי ממנו. לא כן במנעל של שעם ושל גמי שהוא דבר רך ומתדבק היטב בהרגל מנעל כזה לא מישתמט מרגלו כלל ולית ביה חששא דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר וכמבואר כן בגמ' ובספרי הפוסקים. ואפילו הוא מנעל של עץ אם רק שהוא מחופה בעור ג"כ לא שייך גביה הך גזירה דלמא מישתמט ליה ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר וכמבואר כן להדיא בתשובת הרשב"א בסי' תר"ז. והובא ג"כ בש"ע א"ח סי' ש"א סעיף ט"ז בהגהות מרן הרמ"א בדין הפנטני"ש כי רכות העור המחופה על העץ גורם שיתדבק המנעל כולו בהרגל ולא מישתמט ממנו. ועיין במג"א שם ס"ק כ"ד. ועי' בחידושי הרשב"א למסכ' שבת בדף ובד"ה הנ"ל, וז"ל והא דמשמע התם בפרק מצות חליצה דאי מחופה עור חולצת בו לכו"ע התם הוא כיון דמחופה עור אף הוא מתהדק ורצעותיו נקשרות היטב ולא מישתמט, אלא דאיכא למידק וכו' עכ"ל חידושי הרשב"א ז"ל.
ודבר זה א"א לומר דרבא הוכיח דע"כ צ"ל דר' מאיר ס"ל דהוא מנעל אפי' הוא של עץ ואינו מחופה עור. דאל"כ תקשה מאן הוא דהודה לו לר' עקיבא בברייתא דהתם, דהא רב הונא הוא דאמר בסוגיא דשבת דף ס"ו וז"ל דתניא סנדל של סיידין וכו' דברי ר' עקיבא ולא הודו לו. והתניא הודו לו. אמר רב הונא מאן הודו לו ר' מאיר ומאן לא הודו לו ר' יוסי וכו' עכ"ל הגמרא. וכיון דהדבר מוכרח דר' מאיר ס"ל דהוא מנעל ממילא מוכרח דגם ר' יוסי הוא דס"ל דמנעל של עץ הוא מנעל דאל"כ צא ופרנס לי מאי ושוין שאסור לצאת בו ביוה"כ וכו' דקתני הך ברייתא דיומא התם וכדלעיל. דדבר זה אינו דנהי דאמת נכון הדבר דמנעל של עץ אינו נקרא בשם מנעל, אבל הא מיהא מלבוש ממלבושי הרגל הוא, שהרי הוא עשוי להלוך בו, וממילא הוא טמא טומאת מדרס, כמו שאר כל הכלים שראוים למשכב ומושב והילוך שהם מתטמאים טומאת מדרס והי' זה כאחדמהם. ואנן הא קאמינן דבין לר"מ ובין לר"י מיהו שם מלבוש יש עליו.
וליכא למימר דא"כ האיך הודו לו על מה שאמר גם כן שם ר' עקיבא דהאשה חולצת במנעל של סיידין שהוא של עץ, הא זה אינו מנעל ולענין חליצה הא בעינן מנעל דוקא. דגם זה ליתא דהא דבר זה דקתני והודו לו היא שנויה במס' עדיות פרק ב' משנה ח'. ושם לא נז' כלל מזה הדין שהאשה ג"כ חולצת בו רק כי הוא זה לבדו שנז' במשנה דהתם שהוא מתטמא מדרס ואין עוד דבר אחר יע"ש במשנה. והנה זה דקתני בהברייתא דשבת שם לרבא לשיטתו לפי גירסתם של הרמב"ן והרשב"א האמור לעיל דלא הודו לו הוא ר' יוחנן בן נורי. (וגם לפי גירסתנו רב יוסף וכדלעיל, אבל ידוע הוא דרבא הי' תלמיד רב יוסף ומסתמא רבא כרב יוסף רבו ס"ל דמאן לא הודו לו ר' יוחנן בן נורי).
פלפול ביבמות דף ק"ג ע"א. ואף גם זאת א"א לומר דרבא הכריח דע"כ צ"ל דר' מאיר סובר דמנעל של עץ נקרא בשם מנעל (וממילא גם ר' יוסי סובר כן) והוא דביבמות ק"ג אמרינן וז"ל, הקיטע מני ר' מאיר היא דתנן וכו' באנפיליא של בגד אתאן לרבנן וכו'. אלא אמר רבא מדרישא ר' מאיר וכו' האי מגין וכו' עכ"ל הגמרא ויע"ש הסוגיא באריכות. הרי דרבא הוכרח לאוקמי הך ברייתא כר' מאיר. ואם נאמר דר' מאיר סובר דמנעל של עץ לאו שמיה מנעל הוא, נהי דיציב פתגם דיש לו שם מלבוש ממלבושי הרגל, הא מיהא חליצתו חליצה פסולה היא דהא לענין חליצה נעל דוקא בעינן. וא"כ תקשה אמאן תרמייה להך ברייתא. אלא ודאי צ"ל דר' מאיר ור' יוסי גם שניהם ס"ל דמנעל של עץ נקרא בשם מנעל. רק דלר' יוסי אפי' הכי אין חולצין בו הואיל והוא משתמיט מאליו וממילא מעל רגלו ואנן בעינן שהיא תהי' חולצתו. וכמשכ"כ התוס' ביומא שם בד"ה הקטע יוצא וכו' יע"ש. דגם הכרח זה אינו הכרח כלל. דהא מיהא ר' עקיבא בודאי דהוא סובר דהוא מנעל, דהא תניא בשבת דף ס"ו ע"א וז"ל סנדל של סיידין וכו' ואשה חולצת בו וכו' יע"ש בגמרא. וא"כ דלמא רע"ק היא. ועי' בחידושי הרשב"א בשבת שם בד"ה ואמרינן וכו'.
הערה בתוס' דשבת דף ס"ו ע"א ד"ה סנדל של סיידין וכו'. (ודע דמש"כ התוס' שם בד"ה סנדל של סיידין וכו' וז"ל, פ"ה מוכרי הסיד וכו' ושל עץ הוא וכו' לשון רבותי. ולי נראה וכו' של קש הוא, וכפירוש הזה נראה, דהכי תניא בתוספתא סנדל של קש ר' עקיבא מטמא וכו' עכ"ל התוספות. הנה אמת נכון הדבר דהך תוספתא שהביא התוספות הנה היא מקומה טהור שנויה כך בתוספתא דבבא בתרא דמס' כלים פרק ד'. אבל בתוספתא דעדיות פרק קמא תניא וז"ל, סנדל של עץ ושל סיידין ר' עקיבא מטמא וכו' עכ"ל התוספתא. הרי שלך לפניך דהמבואר מהתוספתא הלז דסנדל של סיידין אינו סנדל של עץ, שהרי קתני לתרוייהו. אבל מבואר בהך תוס' דהתם דפליגי ג"כ בין של עץ ובין של קש ודו"ק וצ"ע).
ישוב להקושיא הנ"ל בגמ' דיומא. וצריכין לומר דרבא ס"ל כשינויא קמא דהסוגיא דיבמות דף ק"ד ע"א, דאמרינן התם וז"ל, מאי קשיא אי מוק סתמא תניא וכו' אלא יחידי קא קשיא ליה וכו' יע"ש בגמרא. הרי דלפי הך שינויא סובר הגמרא דהלכה וכן מורין דחלצה במוק דכשרה. ומכ"ש דחלצה במנעל של עץ דהיא חליצה כשרה, ולפיכך יותר ניחא לרבא לשנויי דר' מאיר וגם ר' יוסי תרווייהו ס"ל דמנעל של עץ מנעל הוא. כי היכי דתיהוי לפחות ר' מאיר אתיא אליבא דהלכתא מלשנויי דתרווייהו ס"ל דאז יהיו גם שניהם ר' מאיר ור' יוסי ס"ל שלא אליבא דהלכתא ודו"ק.
ואבא היום אל העיון בדברי רש"י ביומא שם בד"ה מנעל הוא וכו' שכתב וז"ל הילכך ביוה"כ אסור. אבל דהיטני ודהוצא לאו מנעל הוא, עכ"ל רש"י ולכאורה קשה לענ"ד טובא בדברים הללו דמה ראה על ככה רש"י למינקט דהוצא ודהיטני ולמה לא נקט בלשונו נמי של שעם דנז' שם קודם לכן או שהי' לו למינקט של דיבלי וסודרא שנאמר שם אח"כ, ולפחות הי' לו לרש"י למינקט בלשונו או של שעם לחוד שהוא הראשון שבהם או למינקט סודרא שהוא אחרון או דהיה לו לומר אבל דשאר מינים מנעל הוא והי' כולל הכל חוץ מעץ דמיירי ביה.
ביאור ברש"י ביומא שם ד"ה מנעל הוא וכו'. והנראה לענ"ד בס"ד בכוונת מאור עינינו רש"י ז"ל הוא דלכאורה קשיא לענ"ד, דלפי הנראה מפשטיות הסוגיא וכן נראה מדברי הרמב"ן בספר המלחמות שם שרבא רוצה לשנויי ולתרוצי הנך עובדי דכולהו אמוראי שהיו יוצאים בשל שעם ודיבלי ודהוצא ודהיטנא ודסודרא, ובאמת עדיין בתירוצו של רבא אינו מתורצת הקושיא בהך דשל שעם, דא"א לומר דיש חילוק בין של עץ לבין של שעם והיינו דשל עץ מגין ולפיכך נקרא שפיר מנעל וסנדל, אבל של שעם אינו מגין ולפיכך אינו נקרא בשם מנעל וסנדל. דהא בברייתא דיבמות דף ק"ב קתני דחלץ בשל שעם ובקב הקיטע ובמוק דכשרה החליצה ההיא בדיעבד יע"ש, והרי רבא שם דף ק"ג אמר דהך ברייתא אתיא כר' מאיר ומחלק בין קב הקיטע לבין אנפיליא של בגד ודקב הקיטע הואיל והוא מגין לפיכך באמת חליצתה בו חליצה כשרה היא, אבל אנפיליא של בגד דאינו מגין באמת חליצתה בו חליצה פסולה היא, וממילא של שעם דקתני בהך ברייתא דחליצתה כשרה ע"כ צ"ל דשל שעם נמי מגין, א"כ לרבא הוא דבר מוכרח דגם שעם מיקרי מנעל לר' מאיר, דהא הך ברייתא אתיא כר' מאיר. וממילא לר' יוסי ג"כ אף דהוא ס"ל לענין חליצה דפסול הואיל ומישתמט מעל רגלו, סוף סוף לענין יוה"כ מיהא אסור לצאת בהן הואיל והוא מגין. דהא לפי שנויא דרבא ביוה"כ הדבר תלוי במה שהוא מגין לא במה שהוא משתמיט, וא"כ קשה על אותן האמוראים כולם שהם יצאו ביוה"כ בשל שעם וכמבואר בגמרא שם. והא שעם הוא דבר המגין וכל דבר שהוא מגין אין יוצאין בו ביום הכפורים אפי' אליבא דר' יוסי וכדתניא ושוין שאסור לצאת בו ביוה"כ וכו' וצ"ע לכאורה.
ולפיכך אומר אני בס"ד דרש"י ס"ל דבאמת על רבא שיצא בדובלי שהם עשבים וכמו כן על רבה ב"ר הונא דכרך סודרא לא קשיא כלל מהך דקב הקטע דעשבים וסודרא אפילו לר' מאיר לא מיקרי מנעל כלל, שהרי אנפיליא של בגד אפילו לר' מאיר לא מיקרי מנעל כלל. וכדתניא להדיא כן בהך ברייתא דיבמות הנ"ל ומכ"ש עשבים דלא מיקרי מנעל, וסודרא הרי היא כאנפיליא של בגד. אבל קושית רמי בר חמא היתה על הנהו רבנן שהלכו בשל שעם ודהוצא ודהיטני. ורבא באמת לא תירץ תירוצו אלא על הנהו דיצאו בדהוצא ודהיטני שהללו הם גרועים מקב הקיטע שהם אינם מגינים, (ועיין בערוך ערך הטני דמה שפירש בו בעל הערוך איהו גופא לא כתבו אלא רק בדרך אפשר. אבל האמת הוא עד לעצמו שהפירוש בו הוא כמו שפירש בו החכם מוסף הערוך שם שהוא בלשון יון עצי ערבה שממנו עושים מנעלים יע"ש והוא היה בקי מאד בלשון ההוא וביתר לשונות לועזות. וכן רש"י כתב שהוא מין שעם אבל איננו שעם ממש), אבל על הנך אמוראים שיצאו בשל שעם באמת לא תירץ רבא כלום, ודבר זה גילה לנו רש"י בקיצור לשונו הזהב הנ"ל דדוקא דהוצא ודהיטני הוא דלאו מנעל הוא הואיל ואינם מגינים. אבל הקטע הוא מגין ולכך הוא אסור ביוה"כ וה"ה נמי של שעם דהוא מגין ג"כ דאסור לצאת בו ביוה"כ לרבא. דרבא לא תירץ ולא כלום על הנך אמוראים שיצאו בשל שעם וכאמור. (ולהנך אמוראים שיצאו בשל שעם דלא תקשה עלייהו קושית רמי בר חמא מהך ברייתא יתבאר בס"ד לפנינו), ודו"ק.
ואחרי כי כן בלאו הכי מוכרח דהרי"ף ורבינו ס"ל דביוה"כ יוצאים אף במנעל של עץ דהא של עץ ושל שעם שוים הם בדינם דמי שאוסר בשל עץ אוסר נמי בשל שעם דתרווייהו הם מגינים וכאמור. א"כ אינהו שהתירו בשל שעם להדיא ממילא נמי דמותר לדידהו אף במנעל של עץ, ומש"כ רבינו פה וז"ל שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו וכו' היינו אע"פ שהוא מגין אינו אלא מגין קצת אבל אינו מגין לגמרי שעדיין מרגיש בקושי הארץ וכן הוא נמי בשל עץ. והתורה לא אסרה ביוה"כ אלא מה שהוא מגין גמור, ודו"ק.
וממילא הנך אמוראי דעבדו עובדא בנפשייהו הל"ה ריב"ל ור' אלעזר (בגירסתינו בגמרא הוא דמן נינוה ובגירסת הרי"ף הוא ר' אלעזר סתם והוא ר' אלעזר בן פדת. ועי' בהגהות מיימוני אות ט' גירסתו) דיוצאים בשל שעם ור' יצחק בר נחמני ורבה ב"ב חנה דס"ל כוותייהו שהם העידו עליהם, הרי הנך ארבעה חיות הקודש אמוראי קדמאי דס"ל דשל שעם דמותר ביוה"כ לצאת בהן, ותקשה עלייהו קושית רמי בר חמא מהך דקב הקיטע הנ"ל. וע"כ צ"ל דאינהו ס"ל כהך שינויא דאיבעית אימא ביבמות דף ק"ד דקמשני דכולהו כיחידאי עביד, דגם הך דמוק ודלילה עביד כיחידאי. ממילא אנן דקיי"ל דחלצתה במוק דחליצתה פסולה וה"ה נמי לקב הקיטע דחליצתה פסולה והיינו דאינם נקראים מנעל, א"כ שוב לא קשיא קושית רמי בר חמא מהך דקב הקיטע וכו' דאפשר לומר כקושיותינו הנ"ל דאינהו ס"ל (ר"ל בין ר' מאיר ובין ר' יוסי) דאפי' קב הקטע דלאו מנעל הוא, רק מה דאסור לצאת בו ביוה"כ היינו לרה"ר ומשום גזרה דלמא מישתמט ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר והך ברייתא דיבמות אתיא כר' עקיבא וכקושיתינו דלעיל, ואדרבא ניחא לן טפי טובא לשנויי הכין כי היכי דתיהוי ר' מאיר ור' יוסי תרווייהו אליבא דהלכתא. ממילא שוב לא קשיא מהך דקב הקיטע על הנך אמוראים דהיו מתירים ויוצאים במנעלים וסנדלים של שעם ביוה"כ היינו שהם היו יוצאים במקום שהי' מעורב דלית ביה משום איסור הוצאה.
ישוב קושית הלח"מ הנ"ל ריש אות זה. ומעתה הרי"ף דפסק ביבמות שם כהך איבעית אימא דחלצה בלילה ובמוק פסולה יע"ש בהרי"ף. וכן רבינו לקמן בהל' יבום וחליצה פרק ד' הלכה ט"ז וי"ח פסק דחליצה בלילה ובמוק דהיא חליצה פסולה וכדרכם בקדש של הרי"ף ורבינו בכולהו תלמודא לפסוק כאי בעית אימא, ממילא יותר ניחא לן לומר דר' מאיר ור' יוסי תרווייהו ס"ל כהלכתא דקב הקטע לאו מנעל הוא. והא דקתני בברייתא ושוין שאסור לצאת בו ביוה"כ וכו' היינו לרה"ר. ומשום גזרה דלמא מישתמט ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר. מה שא"כ בביתו או במקום המעורב באמת מותר לצאת בו ביוה"כ דמכח איסור נעילת הסנדל של יוה"כ לית מאן דחש לה. וביותר דהנך אמוראי דפסקו להתיר בשל שעם טובא נינהו ועבדו עובדא בנפשייהו ומעשה רב, הוי ליה רבא יחיד לגבייהו ולית הלכתא כרבא בזה, ומה שיצאו אביי ורב יהודא דהוצי ודהיטני לא משום דס"ל דבשל שעם אסור אלא משום שהיו המינים הוצי והיטני שכיח יותר במקומם או יותר בזול משל שעם.
ותדע דאל"כ למה זה הלך בדהוצי וזה בדהיטני וזה כרך סודרא, אלא ודאי כדאמרינן דכל אחד ואחד הי' הולך בדבר המצוי לו יותר. ורבה ב"ר הונא דכרך סודרא, או דלא היו מצוים כלל במקומו המינים האחרים הנ"ל או שזה הי' יותר טוב לפי מזג גופו שהיה אדם מצונן קצת והיה הסודר מחממו, או לסבה אחרת הדומה לזה, אבל לא מטעם שהם אוסרים של שעם משום נעילת הסנדל ביוה"כ, דמהיכי תיתי לן להמציא פלוגתא בין הנך אמוראי טובא המתירין ועשו מעשה רב לבין הנך אמוראי רב יהודא ורבה ב"ר הונא ואביי ולאוקמי אותן שלא אליבא דהלכתא בדבר שאין לנו הכרח לזה (ודע דגבי רב יהודא ורבה בר"ה ואביי לא שייך מעשה רב הואיל ועבדו לחומרא וכמש"כ כלל זה הרה"מ לקמן בהל' איסורי ביאה פ' עשירי הל' ד' בסד"ה הפילה שפיר מלא מים וכו' יע"ש).
ומהאי טעמא לענין טומאת מדרס שפיר פסקו הרי"ף ורבינו דמתטמא טומאת מדרס סנדל של סיידין דאע"פ דאינו נקרא בשם מנעל אבל הא מיהא בשם מלבוש הוא נקרא, כיון שהוא רגיל לילך בו ולטייל בו והרי הוא כלי ככל הכלים הראוים למשכב ומושב שהם מתטמאים טומאת מדרס, אבל לענין חליצה שפיר פסקו דחלצה במנעל של עץ שאינה מחופה עור דחליצתה פסולה, דהא וחלצה נעלו בעינן והא ליכא דהאי לאו נעל הוא וכאמור שאינו אלא מלבוש גרידא שהוא מלביש להרגל. וכן לענין יוה"כ שפיר פסקו דמותר לנעלו כיון שאינו מנעל ואינו גם כן מגין גמור מקושי הארץ וכדלעיל בס"ד ואזדא לה קושית הלח"מ שכתבתי לעיל, ודו"ק היטב.
פלפול ביבמות דף ק"ג ע"ב. (ג) ומתוך האמור בס"ד באות הקודם הנה מוכח דשמואל ס"ל דאסור לנעול של שעם ביוה"כ דהא אמרינן ביבמות ק"ג וז"ל סנדל של עץ מאן תנא, אמר שמואל ר"מ היא דתנן הקטע יוצא בקב וכו' אבוהו דשמואל אמר במחופה עור ודברי הכל וכו' יע"ש בגמ'. והנה מה דלא שני שמואל שינויא רויחא כדשנוי אביו במחופה עור לדברי הכל כו' משום דבמשנה דהתם קתני ג"כ אנפיליא של בגד וקשיא ליה לשמואל ג"כ קושית רבא לאביי שם ע"א ליפלג וליתני בדידיה בד"א וכו' יע"ש הסוגיא. ואבוהו דשמואל לא חייש להך קושיא כמו דלא חייש לה אביי שם ע"א וק"ל.
אבל הא מיהא קשיא דהא שמואל אמר דהמשנה אתיא כר' מאיר דהוא סובר דהוא מנעל והיינו דר' מאיר ור' יוסי בהא פליגי אם הוא מנעל או לא, וא"כ קשיא קושית רמי בר חמא ביומא ע"ח שהבאתי לעיל ושינויא דרבא דשני התם וז"ל לעולם דכו"ע מנעל היא וכו' הא לא שייך לדידיה, דהא של שעם דינו כשל עץ דמגין ג"כ כמו של עץ, אלא ודאי צ"ל דבאמת שמואל אוסר ביוה"כ לנעול של שעם (ואפשר לומר בס"ד לענ"ד דלכך יצא רב יהודה בדהיטני ולא בשל שעם דהוא הי' תלמידו של שמואל ולא רצה לעשות מעשה להקל נגד שמואל רבו) וק"ל.
ואולם אין להביא ראי' לפסוק דלא כשמואל הואיל וסתמא דהגמרא אקדים לשינויא דשמואל לשינויא דאבוהו דשמואל בתחלה היה להגמרא להביא שינויא אבוהו דשמואל ואחר כך להביא שינויא דשמואל בנו. אם לא דבא סתמא דהגמרא להורות לן בזה שנראה בעיניה לעיקר שינויא דאבוהו דשמואל לכך נקטו באחרונה. (ולדעת הפוסקים בכ"מ כשינויא קמא אין להביא ראי' מזה לפסוק כשמואל). דמזה אין ראיה. דהואיל ושמואל משני דהמשנה אתיא רק כר' מאיר ואבוהו דשמואל מוקי לה כדברי הכל, הנה טבע הלשון מחייבת להקדים שינויא דשמואל לשינויא דאבוהו דשמואל, וכעין זה כתב הרא"ש במסכ' ר"ה בפרק כל השופרות סי' ה' קרוב לסופו תדרשנו משם. אבל כבר כ' בס"ד לקמן בהל' קרבן פסח פרק ג' הלכה ב' בד"ה ואם שכח השולחו וכו' מה שדעת רבינו נראה בזה, ודו"ק.
ביאור הל' יבום וחליצה פ"ד הל' י"ט. (ד) וראה זה כי רבינו לקמן בהל' יבום וחליצה פרק ד' הל' י"ט פסק וז"ל, חלצה בסנדל של עץ מחופה עור וכו' חליצתה כשרה וכו' עכ"ל. וכתב הרה"מ שם וז"ל חלצה בסנדל של עץ וכו' פירוש וה"ה לשאר דברים כלומר של שער ושל סיב או של שעם ומחופים עור וכן מתבאר שם (יבמות דף ק"ג ע"א) באוקמתא דאביי דאע"ג דאידחייא קושטא היא לענין דינא וכו' עכ"ל הרה"מ. והקשה עליו הבית שמואל בסימן קס"ט סעיף כ"ב ס"ק כ"א, למה זה הוצרך הרה"מ להביא תלמודו בידו ראי' מהך דאביי וכאמור. ולמה לא הביא לו ראי' מהך אוקימתא דאבוהו דשמואל שהבאתי לעיל הנאמר שם ע"ב יע"ש בבית שמואל שהניחו בקושיא.
הערה על הב"ש סי' קי"ט סעיף כ"ב ס"ק כ"א. ובמחילה מכבוד תורתו של גדול ליהודים בעל בית שמואל אומר אני בס"ד כי הוא הבין דהרה"מ רוצה להביא ראיה על מה שפסק רבינו בדין מנעל של עץ מחופה עור דחליצתו כשרה, ולזה הקשה קושיתו הנ"ל. אבל בעיני הדבר פשוט כי לא כן היתה כוונת הרה"מ אלא כוונתו היתה למש"כ הוא דאפי' של שעם ושל סיב מחופים עור דג"כ החליצה כשרה ע"ז הביא ראי' מהך אוקימתא דאביי דמוקי להך ברייתא כרבנן רק דמיירי במחופה עור והרי בהך ברייתא קתני נמי של שעם ושל סיב ומוק דחליצתה כשרה ומה יענה אביי ע"ז, אלא ודאי דגם הנך מיירי במחופים בעור. א"כ מכאן ראי' דאפי' לרבנן דאף של שיער וסיב ושעם אם מחופין בעור דחליצתה כשרה. לא כן מאבוהו דשמואל ליכא ראיה אלא על מה שכתב רבינו דשל עץ מחופה עור דחליצתה כשרה. אבל על מה שהוסיף הרה"מ דה"ה נמי לשאר דברים דבר זה לא מוכח מאבוהו דשמואל דהא גם במשנה לא קתני אלא סנדל של עץ לחוד. ושל שאר מינים לא נזכר שם ממילא אפשר לטעות במשנה כמו שיש לטעות ולהבין בדברי רבינו, והוא דדוקא מנעל או סנדל של עץ מחופה בעור הוא דאמרינן דחליצתה כשרה אבל לא של שאר מינים, דשאר מינים אף שהם מחופים עור מכ"מ חליצתה פסולה לפיכך הביא הרה"מ ראייתו מהך שינויא דאביי דמשם בארה באר היטב דאף בשל שאר מינים אם מחופים בעור דחליצתה כשרה וכאמור. והדבר פשוט בעיני ולולי הבית שמואל לא הייתי כותבו.