אור ברסלב

סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ

פרק ג · הלכה ה

הלכה ד

קושית הלח"מ מהל' תענית פ"ה הל' י'.לוקח אדם מטפחת וכו' ומנגבה מעט וכו' ולמחר מעבירה על פניו וכו'. עכ"ל. (א) הקשה הלח"מ דלקמן בהל' תענית פרק ה' הלכה י' כתב רבינו וז"ל, אסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן ואפי' להושיט אצבעו במים וכו' כיוה"כ וכו' עכ"ל רבינו הרי שלך לפניך דהשוה הוא ז"ל דין איסור רחיצה של ת"ב עם דין איסור רחיצה של יוה"כ במאזנים ישאו יחד, והיינו דאף גם בתשעה באב צריך דוקא כלים נגובים בההוא דמטפחת האמור, והנה זה הדבר הוא היפוך הגמרא דיומא ע"ח ע"א דהתם אמרינן לחלק בין ת"ב לבין יוה"כ בההוא דינא דמטפחת דדוקא ביוה"כ הוא צריך שתהי' מנוגב אבל בת"ב אינו צריך שתהי' מנוגב דוקא. ובגמ' שם משמע דביוהכ"פ מה דצריך ניגוב הוא מטעם איסור סחיטה יע"ש בלח"מ שהאריך קצת.
פלפול בקושית הלח"מ הנ"ל. והנה לפי שיטתו של הלח"מ האמור אנא אמינא בס"ד דלא בלבד דהוא משמע כן בהגמרא דלעיל דהא דצריך המטפחת ניגוב ביוה"כ שהוא מטעם איסור סחיטה (ועייין בהגמ"י פה אות ח' מה שכתב), אלא אף זו שהוא גם כן דבר מוכרח כך מכח הך ברייתא שהובאה בפסחים נ"ד דקתני התם וז"ל, אין בין יוה"כ לת"ב אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר וכו' יע"ש. ואם איתא הא איכא בינייהו עוד הבדל ניגוב כלים דביוה"כ בעינן דוקא כלים מנוגבים. ובת"ב לא בעינן וכמו שהקשה כן הירושלמי ביומא פ' ח' על ר' יוסי ב"ר חנינא דהוא אמר משמיה דריב"ל לחלק בין תשעה באב לבין יוה"כ דבת"ב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו אבל ביוהכ"פ מרחיץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר את המפה על פניו וכו' יע"ש בירושלמי.
אלא ודאי צ"ל דהטעם מה שהמטפחת צריכה ניגוב ביוה"כ לפי הגמ' דילן הוא משום איסור מלאכה ביוה"כ. דהיינו משום איסור סחיטה ואין זה דבר מה שנוגע להתענית, דהיינו שאינו דבר שהוא צריך להעינוי, והך אין בין וכו' דקאמרה הברייתא אינו אלא בדברים שהם נוגעים להעינוי מה שיש בו ביוה"כ תוספת עינוי ממה שיש בהעינוי של ת"ב מצד מצות העינוי הן מה שיש בעצם העינוי והן מה שהוא בהמשך זמן העינוי ועיין בתוס' שם בד"ה אין בין ט"ב ליוה"כ וכו' מש"כ שם בדיבור ההוא בענין איסור מלאכה דלא חשיב דסמך עצמו על הסיפא יע"ש בתוספות, הנה בזה ניחא ג"כ מה דלא חשבה הברייתא להך מלאכת סחיטה שיש בין יוה"כ לת"ב, וקרוב לזה כתב הלח"מ גופא שם. (ועי' לקמן באות שלאחר זה שכתבתי בס"ד דאין ראיה גמורה מהך ברייתא דפסחים האמורה כי יש תשובה בדבר זיל גמור מהתם).
ואחרי כי כן דמה דאצריך רבינו שהמטפחת יהיה מנוגב הוא רק משום איסור סחיטה דאסור ביוה"כ, הנה שפיר עביד רבינו במה דלקמן בהל' תענית גבי ת"ב לא ביאר דהמטפחת אינו צריך שיהי' מנוגב מערב ת"ב דלאיזה צורך יהי' צריך לפרש זה. דהא הוא מילתא דפשיטא דבת"ב אין בו איסור מלאכת סחיטה, דמי עדיף מלאכת סחיטה מכל הל"ט מלאכות הן ותולדותיהן כיוצא בהן שהם מותרים בת"ב, ומלאכת סחיטה לבדה תהי' אסורה בת"ב, מהיכי תיתי שנאמר כן. וכיון שכן דהוא דבר גלוי וידוע ונודע בין החיים דאין איסור מלאכת סחיטה בת"ב ממילא הוא ג"כ מילתא דפשיטא דמותר ג"כ בת"ב בלא ניגוב, וק"ל.
ואולם כי כל הדברים הנאמרים עד פה, הנה כל זה הוא רק הכל לפי שיטתו של הלחם משנה האמור לעיל דהוא סובר דמה דאצריך רבינו ביוה"כ דוקא שתהי' המטפחת נגובה שאינו מטעם איסור רחיצה ביוה"כ אלא מטעם איסור סחיטה וכדלעיל, אבל באות שלאחר זה אבאר בס"ד דאין זה כלל וכלל טעמו ונמוקו של רבינו אלא טעמו הוא מה שהצריך מטפחת נגובה דוקא הוא משום איסור רחיצה ובאמת אסור במטפחת שאינה נגובה אפי' בט' באב וישבתי שם בס"ד קושית הלחם משנה הנ"ל וכמו שיובא לפנינו בס"ד.
הערה על הלח"מ פה הנ"ל. (ב) איברא בעיקרן של דברים מה שסובר הלח"מ דהא דאצריך רבינו פה דוקא מטפחת נגובה דאינו משום איסור רחיצה אלא מטעם איסור סחיטה ביוהכ"פ וכאמור באות הקודם, הנה במחילה מכבוד תורתו אינו נראה לענ"ד כלל מכמה טעמים. חדא, דא"כ הוא הי' לו לרבינו לבאר ולכתוב כן בפירוש שהמטפחת הבלתי מנוגבת דאסורה ביוה"כ שהוא מטעם איסור סחיטה, כיון דאיכא מקום לטעות דהטעם של הצרכת הניגוב הוא, מטעם איסור רחיצה ביוה"כ ולא זו בלבד שנוכל לטעות בענין הטעם של האיסור, אף זו דעל ידי הטעות ההוא בטעם האיסור מה שנטעה לומר שהטעם משום איסור רחיצה נוכל לטעות גם כן בענין הדין היוצא מזה וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
וביאור דבר זה הוא דא"כ היינו טועים לומר דאף בת"ב צריך שיהיו דוקא כלים מנוגבים דהא מכח איסור רחיצה יוה"כ ות"ב שוים הם. דמאן מפייס ומי יעלה לנו השמימה ויגידה לנו דהטעם אינו משום איסור רחיצה אלא שהטעם הוא משום איסור סחיטה וזה לא שייך אלא ביוה"כ לא בט' באב, וביותר שלקמן בהל' תענית שהבאתי באות הקודם שם סתם ג"כ הדברים וכתב שאיסור רחיצה בת"ב הוא כמו ביוה"כ וכנ"ל באות הקודם, ועיין בהרי"ף ובהר"ן שם, ועוד איכא נפקותא לדינא בין אם הטעם הוא משום איסור סחיטה לבין שהטעם הוא משום איסור רחיצה, והוא אם הוא מנגב עצמו באותו המטפחת לרפואה לא לתענוג דמשום איסור רחיצה ביוה"כ הי' מותר דכל שאינו עושה הרחיצה לתענוג הרי היא מותרת ביוה"כ עיין בש"ע א"ח סימן תרי"ג סעיף ד' ושם לעיל סעיף ג' בהגה. אבל משום איסור סחיטה אסור אם לא שיש בו משום פיקוח נפש, והרי ע"י סתימת רבינו יצא לנו מכשול להקל במה שראוי ליאסר איסור וחלילה לרבינו לתת מכשול לפני הקורא בספרו ורבים יכשלו, ועוד יש נפקותא לדינא, אם רוצה להעביר המטפחת שאינו נגוב על פניו ע"י עכו"ם דאז אם הטעם דבעינן מטפחת נגוב משום איסור סחיטה היה מותר שהרי הוא אינו מצווה להעכו"ם שיסחוט וגם אינו פסיק רישיה שיסחוט, אבל מטעם איסור רחיצה ביוה"כ גם זה אסור. ועוד יש נפקותות לדינא וכיון דאיכא נפקותות בין הנך שני טעמים לא הי' לו לרבינו ז"ל למיסתם סתומי וליתן מקום להקורא לטעות בכוונתו דפשטיות הדברים מורים שטעם הצרכת הניגוב הוא משום איסור רחיצה אם לא שמפרשו להדיא. ואין זה מדרכו של רבינו אדרבא דרכו בקדש ללמד את האדם דעת וידעו תועי רוח בינה.
עוד הערה על הנ"ל. ושניות לדברי סופרים הדבר קשה לאמרו שרבינו ז"ל יחלוק על הרי"ף כי הדבר ידוע שהוא נמשך אחריו מאד מאד אם לא במקצת מקומות מתי מספר וכמ"ש על עצמו בתשובותיו. והנה מדברי הרי"ף שם משמע ג"כ דאף גם בת"ב צריך שיהי' המטפחת נגוב דוקא ודלא כהלחם משנה. ואם כן על כרחך הרי"ף ס"ל דהוא מטעם איסור רחיצה דהא איסור סחיטה לא שייך גבי ת"ב. וכיון שכן הוא הטעם של הניגוב מכח איסור רחיצה בת"ב ה"ה דהטעם הוא כן ביוהכ"פ ואם אמת נכון הדבר כי נוסחת וגירסת הרי"ף שם תמוה הוא למאד בעיני, אבל הן כל אלה זה משמע שם מדברי הרי"ף דגם בת"ב בעינן דוקא מטפחת וכלים נגובים.
ביאור דברי רז"ל פה. ואיפו זאת חשבתי למשפט צדק ונראה לענ"ד בס"ד דרבינו רוח אחרת אתו עמו דדעתו הוא ג"כ כדעת הרי"ף רבו דכל הטעם של הצרכת הניגוב ביוהכ"פ הוא רק מטעם איסור רחיצה דהא אסור ביוהכ"פ הואיל ובלא ניגוב עדיין יש במטפחת ההוא לחלוחית הרבה, אבל לא דאסרינן ליה מטעם חשש שמא יסחוט וממילא נמי דגם בת"ב דצריך ג"כ שיהי' דוקא מטפחת נגובה, דהא גם בת"ב הרחיצה אסורה בו. ולפיכך שפיר עביד ג"כ רבינו במה דלקמן בהל' תענית פרק ה' הלכה י' שהבאתי לשונו באות הקודם השוה כל דיני איסור רחיצה בת"ב לדיני איסור רחיצה של יוהכ"פ ולא חילק ולא פליג ביניהם כלל כי באמת שקולים הם.
אמנם כן לקושיתו של הלח"מ שהבאתי באות הקודם מה שהקשה על רבינו במה שהשוה לענין ניגוב יוהכ"פ ות"ב, דהוא נגד הסוגיא דיומא ע"ח דהגמ' שם מחלק בכך יע"ש בלח"מ אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד דרבינו פסק כרבה בר מרי שם באותה הסוגיא. דאמרינן התם וז"ל, וכן כי אתא רבה בר מרי אמר בערב ת"ב מביאין לו (ר"ל לריב"ל) מטפחת ושורה אותה במים ומניחה תחת מראשותיו, ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. בערב יוה"כ מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים ולמחר מעבירה ע"ג עיניו. א"ל ר' יעקב לר' ירמי' בר תחליפא איפכא אמרת לן ואותיבנך סחיטה וכו' עכ"ל הגמ'.
קושיא ביומא דף ע"ח ע"א. וקשיא לי' לרבינו דלענין מה הי' ריב"ל מניחה תחת מראשותיו, ואם הי' עושה כן שלא בכוונה מכוונת קשה מה סיפר לן רבה בר מרי בזה ומה אשמעינן בזה, דמה לנו בכך שהרי לענין הדין עצמו הלא כבר הי' די והותר בזה ממה שהי' מספר בערב ת"ב הי' מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. ומה ראה על ככה ריב"ל לעשות כך שבליל ת"ב דוקא הניחה תחת מראשותיו ולא בליל יוה"כ, ששם לא סיפר שהניחה תחת מראשותיו. (ודוחק לומר שריב"ל הי' נוהג מנהג יקירי ירושלים ביומא י"ט, וז"ל. תניא אבא שאול אומר אף בגבולין היו עושים כן זכר למקדש וכו' יע"ש בגמ'. ועי' בש"ע א"ח סימן תרי"ט סעיף ך', ואף אם הוא הי' נוהג כן כיקירי ירושלים הנ"ל אטו כל בני ביתו היו נוהגים כן להיות ניעורים כל הלילה, וא"כ הי' יכול להניח המטפחת תחת מראשותיו של אחד מבני ביתו). ובאמת זעירא בר חמא התם לעיל מזה כשסיפר הוא מעובדא דר' יהושע ב"ל לא סיפר דבר מזה לא בליל תשעה באב ולא בליל יום הכפורים שהיה מניח את המטפחת תחת מראשותיו, וכמבואר בהסוגיא דהתם, והלא דבר הוא למה רבה בר מרי סיפר מזה.
ישוב הקושיא הנ"ל וביאור דברי רבה בר מרי שם. ולפיכך פי' רבינו דהך מניחה תחת מראשותיו דקעביד זה הי' עושה במקום ניגוב שהי' צריך לנגב להמטפחת ההוא, דהא בודאי שהניגוב ההוא דקאמרינן בגמ' התם אינו צריך שיהי' מנוגב לגמרי אלא הוא די אף במיעוט ניגוב וכמש"כ רבינו פה בפירוש ומנגבה מעט וכו' והיינו רק שלא יהי' בהמטפחת ההיא לחלוחית שיהי' בו כ"כ כדי טופח על מנת להטפיח, וכ"כ פה בהגהות מיימוני אות ח'. וכן דייקא לישנא דהגמרא דקאמר התם וז"ל, ועושה אותה כמין כלים נגובים וכו' וכנ"ל, ולא קאמר ועושה אותה כלים מנוגבים או כלי מנוגב, אלא ודאי כדברי רבינו מנגבה רק מעט וכמין כלים נגובים קאמר אבל לא כלים נגובים ממש.
ואחרי כי כן מה שהוא מניחה תחת מראשותיו זה הוא במקום ניגוב, דעי"ז מה שהמטפחת היא מונחת תחת מראשותיו ושוכב עליו הנה בזה המטפחת ההוא הוא נסחט הרבה ממימיו ונעשה כמין כלים נגובים, אמנם זה ניחא בת"ב דהסחיטה מותרת בו. אבל לא כן ביוה"כ שהסחיטה אסורה בו באמת לא הי' יכול להניחה תחת מראשותיו דאם כן הי' עושה איסור סחיטה בליל יוה"כ כשהי' שוכב על המטפחת לפיכך הי' צריך לטרוח ולנגבה דוקא מבעוד יום בערב יוה"כ ולא להניחה תחת מראשותיו. וא"כ נגיבה מעט והנחתו תחת מראשותיו דא ודא א' היא כוונה א' לשתיהם לעשות המטפחת ההוא נגובה מעט, וא"כ טובא אשמעינן רבה בר מרי במה שסיפר שבליל ת"ב הי' מניח להמטפחת ההיא השרוי במים תחת מראשותיו, והוא דאשמעינן בזה דגם בת"ב צריכה המטפחת שתהי' נגובה מעט דוקא קודם שיקנח בה דבזה שוה ג"כ ת"ב ליוה"כ וכדעת רבינו הנ"ל.
ביאור דברי ר' יעקב שם. ואמר ר' יעקב לר' ירמי' בר תחליפא ע"ז דהוא א"ל איפכא, דהיינו דבערב ת"ב הי' מנגבה וביוה"כ הי' מניחה תחת מראשותיו ואותיבנך סחיטה וכו' דהאיך אפשר לומר דהמעשה הי' כך שריב"ל הי' מניח מטפחת תחת מראשותיו ביוה"כ, א"כ כששכב עליו בלילה של יוה"כ הרי הי' סוחטו לאותו המטפחת והא סחיטה אסורה ביוה"כ.
ודבר זה לא הי' יכול ר' יעקב להקשות לר' ירמי' בר תחליפא דלפי מה שסיפר הוא תקשה לענין מה עשה ריב"ל בת"ב ניגוב וביוה"כ שם תחת מראשותיו. דידע ר' יעקב בנפשי' דאפשר לו לר' ירמיה בר תחליפא לדחוקי נפשי' ולשנויי בא' משני אופנים. והם, האופן הא', דאפשר לר' ירמי' לומר דדלמא במה שמניחה תחת מראשותיו אינה מנגבה כ"כ כמו בניגוב מעט, וריב"ל הוא דסובר דבת"ב הוא דמחמרינן יותר מביוה"כ. דהואיל ות"ב הוא רק מדרבנן וכל דדבריהם צריכים חיזוק יותר משל תורה, וכמשכ"כ הת"י שם בד"ה ערב ת"ב בשאלתות וכו' יע"ש בת"י. השנית, הי' אפשר לר' ירמי' בר תחליפא לומר איפכא. והוא דלמא ריב"ל ס"ל דשימה תחת מראשותיו מנגבה יותר מניגוב מעט. וריב"ל סובר דביוה"כ מחמירינן טפי יותר מבת"ב הואיל ויוה"כ הוא דאורייתא ולפחות עיקר עינוי יוכ"פ הוא דאורייתא, ולפיכך לא הקשה ר' יעקב לר' ירמי' בר תחליפא הך קושיא האמורה, אבל הך קושיא דסחיטה שהיא קושיא אלימתא ואין עלי' תשובה הקשה לו ר' יעקב לר' ירמי' ב"ת, ומזה הוכיח ר' יעקב דהמעשה של ריב"ל הי' איפכא ממה שסיפר ר' ירמי' ב"ת, אלא שהמעשה הי' שביוה"כ הי' ריב"ל מנגבה להמטפחת כמין כלים מנוגבים דהיינו שהי' מנגבו רק ניגוב מעט מזעיר ובת"ב הי' מניח המטפחת תחת מראשותיו, ובאמת השכיבה על המטפחת והניגוב מיעוט א' הם וכמו שהוא כן הסברא החיצונה.
ישוב קושית הלח"מ הנ"ל ריש אות הקודם. וסוף סוף בהא הי' מודה ר' יעקב לר' ירמי' בר תחליפא לרבה בר מרי דגם בת"ב צריך נגיבה דוקא, וכיון דרבה בר מרי ור' ירמי' בר תחליפא ור' יעקב תלתא קראי ס"ל דאין חילוק בין ת"ב לבין יוה"כ דאף בת"ב צריך ניגוב דוקא. ממילא הוי זעירא בר חמא יחיד לגבי הנך תלתא וגם שהם יותר מרא דשמעתא מזעירא בר חמא. ופסק רבינו כהנך תלתא מרא דשמעתתא דבין ביוה"כ ובין בת"ב צריך שיהי' המטפחת נגוב דוקא. וביותר דהך ברייתא דפסחים נ"ד אין בין ת"ב ליוהכ"פ וכו' שהבאתי באות הקודם מסייע להו להנך תלתא אמוראי, ומה דלא פריך הגמ' על זעירא ב"ח על ריב"ל מהך ברייתא הנ"ל. משום דהי' אפשר לשנויי שנוייא דחיקא והוא דריב"ל פליג על הך ברייתא שהרי רבינו בהקדמתו הנכבדת לפירוש המשניות שם בסוף הקדמתו בפרק השני חשבו לריב"ל בכלל החבורא קדישא של התנאים. ולפחות הי' מן אותן האמוראים קדמאים כמו רב (עי' ברש"י במסכ' נדה דף ח"י בד"ה שמעתתא וכו', וגם משם אין ראי' גמורה שהי' רק אמורא שאפשר שהי' כמו ר' חייא עיי' ברש"י במסכ' נדה בד"ה אמר וכו' מש"כ) ואדרבא בתוס' בכמה מקומות בש"ס משמע שריב"ל הי' גדול מרב, וא"כ צא ולמד אם הגמרא רגיל לדחוק ולשנויי כדמקשינן על רב מברייתא, רב תנא הוא ופליג, מכ"ש וק"ו דיכולים לדחוק ולשנויי כן על ריב"ל שהוא תנא ופליג על הך ברייתא האמורה, ודו"ק היטב.
ודע דרבינו כתב גם כן וז"ל ומנגבה מעט ומניחה תחת הבגדים ולמחר מעבירה ע"ג וכו' הנה במה שכ' ומניחה תחת הבגדים כוונתו בזה שבמה שהמטפחת נתונה כל הלילה תחת הבגדים הנה המטפחת היא משתמרת בזה שלא תתנגב הרבה מן הליחות שבה ע"י האויר והרוח ובזה שהיא נתונה תחת הבגדים היא עומדת בליחותה אפי' הכי מותר כיון שכבר מבעוד יום עשתה נגובה מעט לפחות, וזה ניחא בדברי רבינו הנ"ל אבל בגמ' הנ"ל בסיפור ההוא עובדא דעביד ריב"ל א"א לפרש דהיתה כוונתו ג"כ להאמור, דא"כ מאי איריא שהי' מניחה תחת מראשותיו דוקא והלא לזה הי' די באמרו ג"כ תחת בגדיו סתמא אלא ודאי כדאמור לעיל ודו"ק.
ביאור הל' תפלה פ"ד הל' ג'. (ג) ראה זה רבינו לעיל בהל' תפלה פרק ד' הל' ג' פסק וז"ל אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו וכו' עכ"ל, והשיגו הראב"ד וז"ל לא ידעתי רגליו למה, עכ"ל השגות, ועיין במגדל עוז שם מה שתי' ועי' בכסף משנה מה שמרן דחה דברי המגדל עוז, ועי' לעיל בהל' ובפרק והלכה הנ"ל רוחץ פניו ידיו וכו' אות ראשון מש"כ בס"ד בכ"ז.
ואולם מהך סוגיא דיומא שהבאתי באות הקודם אפשר לענ"ד בס"ד להביא קצת סמוכין רגלים לדבר לפסקו של רבינו הנ"ל דבשחרית צריך לרחוץ פניו ידיו ורגליו דוקא. והוא בשנדייק בלשון הגמ' דיומא התם דאמרינן שם וז"ל, זעירא בר חמא אושפזיכנין וכו' אמר ליה לר' יוסף ברי' דריב"ל וכו' אבוך מטפחת הי' לו בערב יוה"כ ושורה אותה במים וכו' ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. ערב ת"ב שורה אותה במים ולמחר מעבירה ע"ג עיניו וכו' יע"ש בגמרא, והנה יש לדקדק למה זה ביוה"כ בשחרית הי' מקנח בה פניו ידיו ורגליו ובת"ב בשחרית לא הי' מקנח בה פניו ידיו ורגליו אלא רק מעבירה ע"ג עיניו לחוד, בלי ספק יש בזה טעם כעיקר דאורייתא ולא על חנם מזורה ארשת שפתי דעת סיפורו של זעירא בר חמא ומעשהו של ריב"ל, זהו מה שיש לדייק לפי ספורו של זעירא בר חמא.
ואף גם בסיפורו של רבה בר מרי התם יש לדייק שהוא סיפור בהיפוך שם וז"ל, בערב ת"ב מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים וכו' ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. בערב יוה"כ מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים וכו' ולמחר מעבירה ע"ג עיניו וכו' עכ"ל הגמרא, הנה הוא סיפר בהיפוך שבת"ב הי' רוחץ בה פניו ידיו ורגליו בהמטפחת ההוא וביוה"כ לא הי' עושה כזה אלא רק הי' מעבירו ע"ג עיניו לחוד והנה גם בזה אשוב אתפלא מה ראה על ככה ומה נשתנה יוה"כ מת"ב.
ביאור ספור זעירא בר חמא ביומא דף ע"ח ע"א. אמנם כן לפי דעת רבינו הנ"ל ניחא, והוא דהא הוא הי' סובר דבשחרית צריך רחיצת פניו ידיו ורגליו וכאמור א"כ אפשר לומר דבהא פליגי זעירא בר חמא ורבה בר מרי, דהא זעירא הי' מספר דביוה"כ הי' עושה המטפחת כמין כלים נגובים דהיינו שלא הי' בו טופח כ"כ כדי להטפיח וכמש"כ הגהות מיימוני פה אות ח' וכן יתר הפוסקים ז"ל. ולפיכך הי' מקנח בה פניו ידיו ורגליו בשחרית כדי לעשות בה קצת רחיצת פניו ידיו ורגליו בשחרית שמחויב לעשות אז בכל יום כשאין הרחיצה אסורה. ואע"פ שאין זה רחיצה גמורה שיהי' יכול לברך עלי' ברכת נטילת ידים (עיין מה שכתב רבינו ז"ל לעיל הלכות תפלה פרק שביעי הלכה ח'), שאין זה רחיצה אלא קינוח בעלמא, מכל מקום לכבוד קדושת היום ההוא של יוהכ"פ כי רבה היא כי קדוש היום לאדוננו להיות תפלותינו נעשית בנקיות הגוף ביותר, הי' עושה לפחות הנקיון הזה לנקות פניו ידיו ורגליו כדבר יום ביומו לענין הרחיצה, ואין זה מעיקר הדין אלא כי הוא זה רק תוספ' טהרה וקדושה לכבוד עיצומו של היום הקדוש ההוא (לעשות דוגמת הרחיצה שבכל יום ואם לא הי' מחויב בה מצד הדין בכל יום לא הי' בזה קדושה ותוספת טהרה היום הזה), לפיכך אין צורך לרבינו להזכיר מזה דבר כי אין מדרכו בחיבורו זה להביא אלא רק מה שהוא מעיקר לא מה שהוא רק על צד ההתחסדות.
אבל בת"ב שלא הי' מנגבה להמטפחת לפי מה שפירש"י שם בד"ה איפכא אמרת לן וכו' וכמו כן יתר גדולי המפרשים דהך מניחה תחת מראשותיו אינו עושה את המטפחת כמין כלים נגובים. (ואף גם לפי פירושי שבאות הקודם יתבאר בס"ד לפנינו סוף האות הזה כי גם כן נכון הוא) אלא היתה המטפחת טופח על מנת להטפיח וזה אסור גם בת"ב לרחוץ בה פניו ידיו ורגליו. וכמו שפסק רבינו לקמן בהל' תענית הבאתי דעתו לעיל ריש אות ראשון ואות הקודם, לפיכך לא הי' מקנח בה פניו ידיו ורגליו אלא רק מעבירו על גבי עיניו לחוד כדי להעביר לכלוך עיניו וחבלי שינה שבהם דזה שרי אף ביוה"כ אפי' במים עצמם אם א"א בענין אחר, וכמשכ"כ הרא"ש והר"ן בהך סוגיא דהתם, אלא שביוה"כ הי' ריב"ל מחמיר על עצמו להעביר לכלוך עיניו וחבלי שינה שלו ע"י מטפחת הנגוב ההוא שאין בו לחלוחית כ"כ טופח כדי להטפיח. הואיל וביוה"כ איסור רחיצה הוא דאורייתא או לפחות נתלה בדאורייתא שיש לו אסמכתות באלה מקראי קדש, מה שא"כ בת"ב שכל עיקר איסור ומכ"ש הרחיצה שלו אינו אלא מדרבנן ולפיכך לענין לכלוך עיניו וחבלי שינה שלו להעבירן לא החמיר בו, ובשביל נקיון פניו ידיו ורגליו אפשר דלא הי' מקפיד בו כ"כ בת"ב כמו ביוה"כ שקדושתו ביותר ראוי להתפלות שבהן לעשותן בקדושה יתירה, לא כן ת"ב כיון שא"א לו לעשות רחיצה כתקנת החכמים והחכמים פטרוהו היום לא החמיר בו לנקות עצמו במה שניקה עצמו ביוה"כ.
ויותר הי' נראה לענ"ד שגם בת"ב הי' לו לריב"ל באמת גם מטפחת אחרת שהי' כמין כלים נגובים ובה הי' מקנח בשחרית פניו ידיו ורגליו, ולא הוצרך זעירא בר חמא לאשמעינן דבר זה, דזה כבר נודע ממילא מכח כ"ש מיוה"כ דשרי, מכ"ש דשרי לעשות כן בת"ב. אבל לענין ת"ב חדשות הגיד זעירא בר חמא והוא דבת"ב הי' לו ג"כ מטפחת אחרת שלא הי' כמין כלים נגובים להעביר בו לכלוך עיניו וחבלי שינה מה שלא הי' לו מטפחת כזה ביוה"כ, כי קדוש היום לאדונינו אסור בו להעביר אפי' על גבי עיניו במטפחת שאינו נגוב, כך הי' נראה בעיני לכאורה אלא שלשון הגמ' אין משמעותו כך.
ביאור ספור רבה בר מרי שם. ברם רבה בר מרי הי' סובר דבת"ב מותר אפי' במטפחת שהוא טופח כדי להטפיח וכסברתו של הלח"מ שהבאתי לעיל ריש אות ראשון ולפיכך סיפר הוא שבת"ב הי' מקנח בה פניו ידיו ורגליו, כיון שהוא רחיצה גמורה קצת, שהרי יש בו לחלוחית כ"כ טופח כדי להטפיח. מה שא"כ ביוהכ"פ, שאז לא הי' בהמטפחת ההוא לחלוחית כ"כ שיהי' טופח כדי להטפיח. שהרי עשאן ביוה"כ כמין כלים נגובים, לפיכך לא קינח בה פניו ידיו ורגליו, דרבה בר מרי סובר דמה תועלת יש בה ומה יושיענו זה, לענין רחיצת פניו ידיו ורגליו, כיון שאין בהמטפחת לחלוחית טופח כדי להטפיח. אבל היה מעבירה ע"ג עיניו להעביר בה לכלוך עיניו וחבלי שינה.
ביאור דינו של רבינו פה ובהל' תענית הנ"ל. ופסק רבינו כזעירא בר חמא ולא כרבה בר מרי, הואיל והברייתא מסייעת לזעירא ב"ח דהיינו הך ברייתא דפסחים נ"ד דקתני בה אין בין ת"ב ליוה"כ אלא וכו' שהבאתי בשני אותיות הקודמות, ומה שהחמיר ריב"ל שלא להעביר לכלוך עיניו וחבלי שינה שלו ביוה"כ במטפחת שאינו מנגבו שהוא טופח על מנת להטפיח, ולא החמיר כן בת"ב ואפ"ה לא קתני הך אין בין בהברייתא הנ"ל. דזה אינו דהא מה דאצריך ריב"ל ניגוב לענין להעבירו ע"ג עיניו זה אינו מצד עיקר אלא רק חומרא בעלמא שהחמיר ריב"ל ומילי דחסידות נינהו, ולזה שפיר קתני הברייתא הנ"ל אין בין ת"ב וכו' ולא קתני הך מילי האמור דהברייתא דינא קתני אבל מילי דחסידות לא קתני. גם רבינו מטעם זה לא הביא שאין מדרכו להביא בחבורו זה אלא רק מה שהוא מעיקר הדין לא מה שהוא רק מדרכי מתנהג בחסידות וכדלעיל, והא דשרי להעביר לכלוך עיניו זה אין צורך לרבינו להביאו דהא לא גרע ממלוכלך בטיט ובצואה שכתבו לעיל הלכה ב' דשרי להדיחו ולרחצו אפילו במים כדי להעביר הלכלוך, ובזה מסתלקת ג"כ קושית הלח"מ שהבאתי לעיל ריש אות א' מה שהקשה מלקמן הלכות תענית, ודו"ק.
ואף גם לפי מש"כ בס"ד לעיל אות שני שפירושו של הך ומניחו תחת מראשותיו הוא ג"כ כמו ניגוב יע"ש, מ"מ אפשר לומר בס"ד לענ"ד דבת"ב הי' מקנח בה פניו ידיו ורגליו לעשות בהקינוח ההוא קצת רחיצת פניו ידיו ורגליו בשחרית. כיון דכל עיקר איסור רחיצה בת"ב אינו אלא מדרבנן ואין לו התלות בדאורייתא כלל. ולא ראה להחמיר ברחיצה מה שאינו אסור בו מצד הדין מה שא"כ ביוה"כ דעיקר איסור הרחיצה בו הוא חמור שאסור מדאורייתא או כעין דאורייתא וכדלעיל, ראה ריב"ל כי יותר טוב ויותר ראוי הוא שלא ללחלח גופו כלל דהיינו שלא לקנח בהמטפחת ההיא פניו ידיו ורגליו כיון שבלאו הכי אינו רחיצה גמורה לענין רחיצה ותפלה. מה שא"כ לענין להעבירו ע"ג עיניו שלא היה יכול ריב"ל לפי טבעו להחמיר בו שלא להעבירו ע"ג עיניו ביוה"כ, לפי טבעו, שמטבעו הי' שהלכלוך עיניו הי' מטריד אותו מן התפלה כל היום אם לא הי' מעבירו, לפיכך בע"כ הי' מוכרח להעביר לכלוך עיניו אף ביוהכ"פ, ודו"ק.
ביאור דברי רז"ל פה ודלא כהר' מנוח בספרו.

תוכן העניינים

סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה