סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק ב · הלכה ז
היה שבע מאכילה גסה עד שקץ במזונו וכו' פטור וכו'. עכ"ל. (א) הנה הרב המגיד כתב וז"ל משכחת לה כגון בתחלת הלילה שהוא שבע מסעודת הערב עכ"ל הרה"מ וכ"כ רש"י ביומא דף פ' בד"ה אכילה גסה וכו' ומרן בספרו הארוך ב"י בסי' תרי"ב הביא בשם הכל בו כגון שאכל מאכלים שאינם ראוים תחלה עד שהי' שבע ואח"כ אכל מאכלים הראוים יע"ש.
ברם לדידי חזי בס"ד דבלאו הכי איכא נפקותא לדינא מזה. והוא כגון אם התרו בו על כל ככותבת וככותבת שאכל, דאז חייב מלקות על כל ככותבת וככותבת וכמו שפסק רבינו לקמן בהל' מא"ס פרק י"ד הל' ז' ועי' בכסף משנה שם ובמשנה למלך בריש הל' אסורי ביאה ואם כן מיירי שאכל כדי שבעו והתרו בו על כל ככותבת וככותבת שאכל, או שלא התרו בו על האכילה ההיא שאכל לרעבונו. או שאכל לרעבונו בשוגג, ואח"כ אכל אכילה גסה במזיד והתרו בו ג"כ על אותה האכילה גסה שאכל אם חייב עליו מלקות או לא. דאם פטור על אכילה גסה אינו חייב מלקות אלא על כל כך ככותבת שאכל לרעבונו ולא יותר דהיינו שאינו חייב מלקות על האכילה גסה שאכל אחר כך אף כי התרו בו עליו. ואם היה האכילה ההיא שאכל לרעבונו בשוגג או בלא התראה רק שהתרו בו על האכילה גסה שאכל הרי הוא פטור לגמרי ממלקות מה שא"כ אם הי' חייב כרת גם על אכילה גסה גם הכא היה חייב מלקות על אותה האכילה גסה שאכל מלבד המלקות שחייב מכח מה שאכל לרעבונו שהרי התרו בו גם על האכילה גסה שאכל. וכמ"כ נמי יש נפקותות כהאי גוונא לענין חטאות בהעלמות חלוקות.
אלא שבזה אפשר להמליץ בעד רש"י והרב המגיד והכל בו מה שלא אמרו הנך גווני דאמרינן משום שרצו לומר נפקותות אף לדידן דליכא סמוכים להלקות וליכא התראה ובעו"ה אין לנו לא מקדש ולא כהן שיכפר בעדנו וליכא חטאת. (אלא שקשה ע"ז דהא ריש לקיש קאמר פטור ולענין איסור מאי לשון פטור דקאמר אם לא לענין מלקות וחטאת קאמר ועוד דאיסורא מיהא איכא אפי' באכילה, ואפשר דפטור מכרת קאמר ריש לקיש ונפקא מניה לענין לקברו בין רשעים גמורים וכדאמרינן ביבמות דף ל"ג ודוחק).
אבל הא מיהא יש נפקותא גם לדידן כגון חולה שאמדוהו הרופא לאכול לשובע כגון שאחזוהו בולמס וכדומה מן החולאים והרי אצל החולה הזה הוא נדחה איסור אכילה ביוה"כ ומותר לו לאכול כל כמה שצוה עליו הרופא לאכול, והנה ע"י זה הבריא, או שהרופא לא צוה לו לאכול יותר מזה השיעור של לאכול לשובע נפשו. ואח"כ מיד אכל מדעת עצמו אכילה גסה הנה אם הוא חייב על אכילה הגסה אז גם האיש ההוא שאכל אכילה גסה חייב עליה שהרי ע"ז לא צוה הרופא שהוא לא צוה לאכול אלא רק לשובע נפשו לא לאכול אכילה גסה והרי על האכילה הגסה ההיא הוא כשאר כל אדם שאסור לו לאכלה וחייב עליה כמו אדם אחר שהוא בריא. אבל אם פטורין על אכילה גסה גם הוא פטור לגמרי דעל האכילה הראשונה הוא פטור שאכלה ברשות הרופא ומצוה קעביד. והאכילה השניה הרי היא אכילה גסה ופטור עליה, ודו"ק.
פלפול בדברי רז"ל פה וברש"י הנ"ל ריש אות הקודם, ובתוס' דפסחים דף ק"ג ע"ב ד"ה דלמא את וכו', ובנזיר דף כ"ג ד"ה פסח מיהא וכו' וביבמות דף מ"ב ע"א ד"ה אכילה גסה וכו' ובב"ק דף ק"י ע"א ד"ה אכילה גסה וכו'.
(ב) וראה זה כי בלשון רבינו פה מבואר דאינו פטור על אכילתו אכילה גסה אלא דוקא כשהיה קץ במזונו. והיינו כפירוש רבינו תם הובא בתוס' דפסחים דף ק"ז ע"ב בד"ה דלמא אתי למיכל וכו' וביבמות דף מ' בד"ה אכילה גסה וכו' ובנזיר דף כ"ג בד"ה פסח מיהא קעביד וכו' ובב"ק דף ק"י בד"ה אכילה גסה וכו', ודלא כרש"י ביומא דף פ' בד"ה אכילה גסה וכו' שכ' וז"ל שאכל ליל יוהכ"פ על השבע שהי' שבע מסעודה שהפסיק בה וכל מה שאכל משחשיכה אכילה גסה היתה ושלא להנאה עכ"ל רש"י ז"ל.
ודעת הטור בסימן תרי"ב גם כן הוא כדעת רש"י שאינו צריך דוקא שיהיה קץ במזונו אלא כיון שהוא שבע ואוכל עוד זה נקרא אכילה גסה. והנה הבית חדש שם אות ד' רוצה להשוות דעת רש"י ורבינו תם ורבינו זכל"ע ששפה אחת ודברים אחדים להם, דרש"י מיירי באוכל אחר שביעתו דברים שאינם מתובלים. ורבינו מיירי באוכל דברים מתובלים אחר שאוכל לשבעה לזה בעינן דוקא עד שיקוץ באכילתו יע"ש בב"ח וקצת הדבר דחוק שדבר כזה היה ראוי לרבינו לבאר דמיירי דוקא באוכל דברים המתובלים אבל באוכל דברים שאינן מתובלין אפי' לא אכל אלא רק על השובע ג"כ הוא פטור. וביותר דמימרא דר"ל סובל שני הפירושים לפי דברי הב"ח הנ"ל וכדמוכח ג"כ מהסוגיא דנזיר ודהוריות שאביא בסמוך. (וגם בלאו הכי לא העתיק רבינו פה לשון הגמרא שנאמר כמו שרגילין לדחוק שתפס לשון הגמרא).
פלפול בהוריות דף י' ובמהרש"א חא"ג שם. אמנם מהרש"א בחידושי אגדות בהוריות דף י' הקשה על רבינו תם וז"ל וכן הקשה בספר אסיפת זקנים למס' בבא קמא שם בשם הרא"ש דלפי שיטתם של רבינו תם ורבינו ז"ל הנ"ל קשה מהך סוגיא דנזיר ודהוריות דאמרינן התם וז"ל, אמר רבה ב"ב חנה אמר ר' יוחנן מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. משל לשני בני אדם שצלו פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם מצוה צדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם. אמר ריש לקיש האי רשע קרית ליה נהי דמצוה מן המובחר לא קעביד פסח מיהא קעביד, אלא משל לשני בני אדם וכו' עכ"ל הגמרא, ולפי שיטתם של רבינו תם ורבינו הנ"ל דמפרשי דהך אכילה גסה דקאמר ר' יוחנן היינו באינו קץ במזונו אלא רק שהוא שבע לבד ולא יותר, ולפיכך קאמר ריש לקיש נהי דמצוה מן המובחר לא קעביד פסח מיהא קעביד וכו' וכנ"ל, א"כ מאי פריך ריש לקיש לר' יוחנן דלמא ר' יוחנן, דקאמר ואחד אכלו לשום אכילה גסה וכו' כוונתו הוא לאכילה גסה ממש דהיינו שהוא שבע כל כך עד שהוא קץ במזונו דאז לא עשה מצוה כלל יע"ש בספר אס"ז שהניחו בצ"ע ומהרש"א נדחק בישובו.
ולכאורה קשה לענ"ד על קושית הרא"ש ומהרש"א הנ"ל דלמה זה הקשו קושיתם האמורה דוקא על רבינו תם לפי פירושו ולמה לא הקשו כן גם על פירוש רש"י בהוריות שם בד"ה לשם אכילה גסה כו' שהוא פי' שם וז"ל שלא לשום מצוה אלא נתכוון לאכלו לשם קינוח סעודה עכ"ל רש"י וכן כ' עוד בנזיר דף הנ"ל בד"ה ואחד אכלו וכו' וז"ל אכילה גסה מחמת תאוה (ר"ל לקינוח סעודה בעלמא) או שאכלו מרעבון עכ"ל רש"י והיינו דכוונת רש"י בדבריו אלה הוא גם כן ליישב קושית התוספות האמורה לעיל, והוא דהא אכילה גסה אינה אכילה כלל איפו זאת פירש"י כפי פירושו האמור אבל הלא גם עליו תעבור כוס קושי' אסיפת זקנים בשם הרא"ש ומהרש"א הנ"ל. דמאי פריך ריש לקיש לר' יוחנן דלמא כוונת ר' יוחנן הוא כפשוטו שאכל אכילה גסה דהיינו שקץ במזונו דאז מקרי רשע.
איברא זה היה אפשר ליישב בס"ד לענ"ד דריש לקיש דייק זה ממה דקאמר ר' יוחנן הלשון אכלו לשום אכילה גסה ולא קאמר ואחד אכלו אכילה גסה מאי לשום דקאמר שמע מיניה דאינו אכלו אכילה גסה באמת עד שאינו תאב לאכול אלא שאכלו לשם אכילה גסה לשבור רעבונו או לקינוח סעודה שהוא תלוי בדעתו וכוונתו וכמו שהתוספות בבבא קמא הנ"ל דייקו דיוק זה, וק"ל.
אבל אי קשיא לענ"ד הא קשיא, דאם כן מאי הכריחו לריש לקיש שם לפרש שם בקרא פי' אחר לגמרי ממה שפי' ר' יוחנן דהיינו במשל שהביא באשתו ואחותו עמו בבית לכל אחד ואחד זה נזדמנה לו אשתו ולזה נזדמנה לו אחותו וכמבואר בגמרא התם. ולמה לא מפרש הוא הקרא גם כן באותו הפירוש שפירשו בשכבר ר' יוחנן דהיינו בקרבן פסח גם כן רק שאחד אכלו לשום מצוה, ואחד אכלו לשום אכילה גסה רק שהיתה אכילה גסה ממש, שלא הי' תאב לאכול שאז שפיר נקרא רשע ופושע הואיל ואינו יוצא כלל באכילה זו לפי שיטת רש"י הנ"ל, ומה שנראה לענ"ד בס"ד בישוב זה עם ישוב עיקר קושיתם של ספר אסיפת זקנים בשם הרא"ש ומהרש"א בחידושי אגדות על רבינו תם ורבינו האמורה לעיל, הנה יתבאר בס"ד בסמוך באות שלאחר זה צא ולמד משם.
עוד פלפול בהוריות שם. (ג) אמנם כן בישוב קושית ספר אסיפת זקנים בשם הרא"ש ומהרש"א בחידושי אגדות שהבאתי בריש אות הקודם מה שהקשו על רבינו תם ורבינו, אני בעניי אומר אני בס"ד ליישב דריש לקיש דעתו יפה דייק וגרס שמעתא מפומיה דר' יוחנן דמימר קאמר המשל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן וכו', דמה ראה על ככה ר' יוחנן למינקט המשל דוקא בשצלו את פסחיהן שהוא דבר שלא נוהג בזמנם של ר' יוחנן וריש לקיש ולמה לא קאמר ר' יוחנן המשל בדבר שהוא נוהג אף בזמנם שהוא דהיה לו לומר משל לשני בני אדם שאפו ואכלו מצה בליל ראשון של פסח אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה וכו' שזה הוא דבר הנוהג אף בזמנם דמצה בזמן הזה דאורייתא (בשלמא מה דלא נקט ר' יוחנן המשל של ר"ל אפשר דר' יוחנן רצה למינקט המשל גבי מצות עשה, כי לשון דרכי ה' וכו' ילכו בם וכו' מורה יותר על קיום העשה מעל העברת הלאוין וקיומן, ועוד דר' יוחנן ס"ל דבזה לא שייך צדיקים ופושעים בדבר שנזדמנו לו וכמו שהקשה מהרש"א בחדושי אגדות שלו בהוריות שם, ועיין שם מה שתי' אליבא דר"ל ור' יוחנן ס"ל זה לדוחק יע"ש במהרש"א).
והוכיח מזה ר"ל דכוונת ר' יוחנן באמירתו אכלו לשום אכילה גסה הוא, או שאכלו רק לקינוח סעודה או לרעבונו וכמו שפרש"י כן וכנ"ל. או שפירושו הוא כמו שפירשוהו רבינו תם ורבינו שאינו קץ במזונו אבל הא מיהא כבר הוא שבע ולפיכך שפיר עביד ר' יוחנן דנקט וישא את משלו דוקא בשצלו את פסחיהן, דאילו במצה כיון שהוא שבע ממילא ג"כ הוא קץ במזונו לאכול עוד מצה. שהרי אין באכילת המצה שום בסימות וערבות להחיך וכמו שכתב סברא זו הבית חדש בסימן תרי"ב אות ד', מה שא"כ דבר המבושם או מוטעם דבר הערב לחיך כמו בשר צלי של פסח, שאף שהוא שבע מלאכול עוד, אבל עדיין רוחא לבסימא שכיח עד שלא יפול עליו שם קץ במזונו או שאכלו אכילה גסה לא להנאת גרונו (לפי פירש"י הנ"ל). וכמש"כ מרן בספרו הארוך בית יוסף א"ח בסימן הנ"ל סברא זו בשם הכל בו. וגם גדול היהודים מרן הרמ"א בהגה שם סעיף ו' הביאו ג"כ לדברי הכל בו הללו, אם לא שאכל הרבה יותר מדאי עד שהוא שבע יותר מדאי, דאז אפי' למילתא דבסימא וערב לחיך, אפי' הכי תבוס נופת נפש שביעה כזה, ולית ליה רווחא אפי' לבסימא ותקוץ נפשו בו, וכמש"כ הבית חדש שם באות הנ"ל גם כן סברא זו תדרשנו משם ומצאת, ולכן קאמר ר' יוחנן הלשון לשום אכילה גסה, דהיינו לענין לאכול שאר דברים הוא אכילה גסה. אבל לענין בשר הפסח שהוא אוכל עתה אינו אכילה גסה ממש דהיינו להיות האכילה של פסח נמאסת בעיניו וקץ באכילתו, זה אינו דהא רווחא לבסימא שכיח וכאמור.
ישוב קושית מהרש"א בהוריות שם על ר"ת. ולפיכך אם היה ר' יוחנן אומר ואחד אכלו אכילה גסה היה משמע שגם בשר הפסח אכלו באכילה גסה כל כך עד שהוא קץ באכילתו והיא גם היא נמאסת בעיניו אע"פ שבשר הפסח צלוי הוא בעצמותו ערוב ובסיס להחיך וכאמור. אבל כוונת ר' יוחנן לא כן היתה אלא כי הוא זה כוונתו רצויה דאפי' אינו קץ במזונו עתה רק דלענין שאר דברים הוא אכילה גסה אפי' הכי כיון שהוא שבע ואינו אוכלו בתאות נפשו, כי התאוה תאוה לאמר מי יאכלני בשר הפסח, כבר נקרא בשם פושע ורשע, ולכך הוכרח ר' יוחנן לשאת את משלו דוקא בשצלו את פסחיהן וגם הוצרך לומר הלשון לשום אכילה גסה דוקא. וע"ז פריך שפיר ריש לקיש נהי דמצוה מן המובחר לא קעביד פסח מיהא קעביד וכו' וכדלעיל דהמצוה מן המובחר הוא שיהיה נפשו אותה וחשקה נפשו לאכול את בשר הפסח מתי יבא לידי מצוה זו של אכילת בשר הפסח, אבל הא מיהא פסח קעביד וכו' ויוצא בזה ידי חובתו כיון שאינו קץ באכילתו וכאמור, ודו"ק.
ברם מה שר' יוחנן ור"ל באמת לא פירשו להאי קרא של צדיקים ילכו בה וכו' דמיירי בכהאי גוונא שאכלו באכילה גסה ממש עד שהוא קץ במזונו אפי' לאכול בשר צלי של כבש בן שמן ושה בריה, אף דהוא ערוב ובסיס, או דלינקט בידיה באמת המשל במצה וכאמור לעיל, נראה לענ"ד בס"ד טעמם ונמוקם דהא בקרא כתיב כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ודייקי ר' יוחנן ור"ל תיבת בם דהוא מורה ובא דקאי על הדרכים הישרים הנזכרים ברישא דקרא, ואם כן אם נאמר דהקרא מיירי כהאי גוונא דאכילתו היא גסה כל כך עד שהוא קץ בה בהאכילה ההיא. הנה הרי הוא מזיק לגופו באכילתו הזאת עד שמפני כך באמת הוא פטור מחיוב כרת וחטאת האוכל ביוה"כ אכילה כזו ואם כן האיך קאמר דדרכי השם יתברך שהם חקותיו ומשפטיו ומצותיו אשר צונו ה' אלקינו הם ישרים בעצמותם, והפושעים הואיל כי עברו תורת חלפו חק עברו ונענשו יכשלו בם בהדרכים ההם הישרים. הלא אף אם לא הי' פושע בדבר הזה שלא היה עושה העבירה ההיא בפועל הזה כגון שהי' אוכל רק דבר הרשות, גם כן יכשל באכילה זו שמזיק לגופו. לכך הוכרח ר' יוחנן לומר דהקרא מיירי בכהאי גוונא שאוכל את בשר הפסח ואינו קץ במזונו דאז האכילה אינו מזקת בגופו, לולי העבירה שעושה שאינו אוכל את הפסח ככל אשר צונו ה' אלקינו לא הי' לו באכילה הזאת שום מכשול רק המכשול הוא העון אשר חטא על נפשו, וכן באשתו ואחותו עמו בבית, ודו"ק.
ישוב קושית ס' תוספת יוה"כ שם מיבמות דף מ' על רבינו. (ד) ואשובה ואראה לדברי הגאון מהרמב"ח בשיטתו תוספת יוה"כ מה שהקשה עוד על רבינו תם ורבינו דלפי פירושם דאכילה גסה שיהיה פטור עליה ביוה"כ וכדומה בכל מקום שלא תהיה נקראת בשם אכילה דאינו אלא דוקא כשהוא קץ במזונו וכנ"ל בשתי אותיות הקודמות תקשה עלייהו מהסוגיא דיבמות דף מ' דאמרינן התם וז"ל בשלמא לרבא דאמר הא מני רבנן היא הכא קאמר מצות תאכל במקום קדוש מצוה שבתחלה וכו' אלא לרב יצחק ב"א דאמר אבא שאול היא הכא מאי תרי גוונא איכא וכי תימא וכו' רצה אכילה גסה אוכלה, אכילה גסה מי שמה אכילה והאמר ריש לקיש האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור וכו' יע"ש הסוגיא באריכות, ולפי דעת רבינו תם ורבינו הנ"ל קשה דלוקמה רצה אוכלה אכילה גסה בכהאי גוונא שאינו קץ במזונו אלא רק שאינו תאב לאכול דזה לא נכלל בכלל מאמר ריש לקיש שאוכל אכילה גסה כזו ביוה"כ דהוא פטור יע"ש בס' תוספת יוה"כ.
ובמחילה מכבוד תורתו של הגאון מהרמב"ח קושיא זו ליתא כלל דלאכלו באכילה כזו שאינו קץ במזונו רק שאינו תאב לאכול לדעת רבינו תם ורבינו וסייעתם בודאי מותר לאכול מנחות ולא היה הקרא אסרו. וכהאי גוונא כתבו התוספות שם בד"ה מאי תרי גווני איכא וכו' דאינו צריך לאכלו כלל לשם מצוה אלא די שאינו קץ במזונו כשאכלו, וז"ל התוספות שם דליכא למימר רצה לשם סעודה אוכלה רצה לשם מצוה דאין צריך שיתכוון לשם מצוה אלא שיהא אוכלה אכילה גסה עכ"ל התוספות, וק"ל.
וראה זה אף גם זאת מה שכתב הפרי חדש א"ח בסימן תרי"ב ואות תרי"ג עכ"ל לפי פירושם של רבינו תם ורבינו בההוא דאכילה ורוצה לסייע ולהביא ראיה לפירושם של רש"י והטור ואייתי תלמודו בידו מהך סוגיא דבבא מציעא דף פ"ז דאמרינן התם וז"ל ואכלת ולא מוצץ וכו' שבעך ולא אכילה גסה ואל כליך לא תתן בשעה וכו' יע"ש הסוגיא. מלמד וכו' וכ' התוספות שם בד"ה שבעך ולא אכילה גסה וכו' יע"ש בפרי חדש שהתריס מאד נגד אבות העולם רבינו תם ורבינו וסייעתם אשר לא כדת המוסר והתורה.
ביאור תוס' ב"מ דף פ"ז ד"ה שבעך ולא אכילה גסה וכו'. ואולם מה אעשה לו להגאון בעל פרי חדש שבמחילה מכבוד תורתו אישתמיטתיה לפי שעה דברי רבינו יונתן שהובא בספר אסיפת זקנים שם בד"ה אכלת ולא מוצץ וכו' ובד"ה שבעך ולא אכילה גסה וכו'. (או שלא נתגלה לו הספר ההוא במכתב כי בזמנו עדיין לא נדפסה, הספר ההוא, אבל היה הספר ההוא מצוי בכתיבת יד אצל חכמי הספרד שהיו בימים ההם כפי הנראה מספרתן שרגילים מאד להביא דבריו) והוא דהר' יונתן שם פירש הטעם דאסרה התורה להפועל להיות מוצץ, הוא מפני שזה הפועל המוצץ אינו תאב כבר לאכול, לפיכך אינו אוכל הענבים עם החרצנים והזגים. וזה הוא אכילה גסה ואינו בכלל אכילה, אבל אינו מזיק לו האכילה אז עדיין אינו שבע כ"כ שיהיה קץ במזונא, או דרווחא לבסימא שכיח דהיינו להיין שמוצץ, אבל שבעך ולא אכילה גסה מיירי באכילה גסה ממש שהוא שבע כל כך עד שהוא קץ במזונו והאכילה מזקת לו עכת"ד הר' יונתן עם קצת תוספת ביאור דבריו יעויין היטב בספר אסיפת זקנים.
והנה גם התוספות שם בד"ה שבעך ולא אכילה גסה וכו' פירשו הסוגיא כן ולפיכך כתבו שם וז"ל אי לאו דכתיב שבעך הוה ממעטינן מואכלת אכילה גסה דאכילה גסה לא שמה אכילה ולא הוה דרשינן ואכלת ולא מוצץ דשתיה בכלל אכילה, אבל השתא דכתיב שבעך ולא אכילה גסה אייתר ואכלת למידרש מיניה ולא מוצץ עכ"ל התוספות, והיינו דקשיא להו להתוספות דלמה לי קרא של שבעך למעט אכילה גסה שהפועל אסור לאכול דהא בלאו הכי נדע כן דאם הפועל אסור באכילה גסה שאינו קץ במזונו שמוצץ דנפקא מואכלת מכש"כ שהוא אסור באכילה גסה כ"כ שקץ במזונו, ואיפו זאת תירצו התוספות דלולי תיבת לשבעך היינו ממעטים מתיבת ואכלת אכילה גסה שהיא גסה כ"כ עד שקץ במזונו אבל בפחות מזה דהיינו כשהוא רק שאינו תאב לאכול זה לא היינו קוראים אותו אכילה גסה דהיינו שלא היינו אוסרים להפועל למצוץ דמהיכי תיתי לן לאסרו דכיון שעדיין אינו קץ במזונו הרי הוא נקרא בשם אכילה ומה ששותה ג"כ נקרא בשם אכילה דהא שתיה הוא בכלל אכילה, ולכך איצטרך קראי ואכלת וגם לשבעך דואכלת ממעט אכילה גסה ממש עד שקץ במזונו.
ואזדא לה ראיות הפרי חדש הנ"ל דאדרבא יש מכאן קצת ראיה וסיוע לרבינו תם ורבינו שהרי סתם אכילה גסה דקאמר הגמרא התם היא האכילה גסה ממש שהוא קץ במזונו שהיא אכילה המזקת לגוף האדם וכפי שיטתם של רבינו תם ורבינו וסייעתם הנ"ל. ומה שאסרה התורה להפועל למצוץ מזה עדיין אין ראיה ליום הכפורים לפטור למוצץ גם כן מכרת בשביל כך דהיינו כשאינו קץ במזונו אלא רק שאינו תאב לאכול, וכמו"כ לפטרו מעונש בשארי איסורי תורה, דרב המרחק בין היתר אכילת הפועל לבין יוהכ"פ ושארי האיסורים וכמו שנאמר בס"ד דהתורה התם גבי פועל לא התירה לו לאכול משל בעל הבית אלא אם נפשו חשקה ומתאוה לאכול דאז מותר לו לאכול מפעולתו כדי שלא יצטער הפועל, שיש בזה מן הצער המופלג שנפשו אותה לאכול ממנו והוא עוסק בו והוא לא יהיה רשאי לאכול ממנו לפיכך התירה לו התורה אכילתו ממנו, אבל לא זה שכבר נפשו שבעה עליו ואין לו תאוה כלל וגם אין לו צער כלל במה שהוא נמנע מן המציצה ע"פ ציווי התורה ומניעתה ולא יש לו בזה שום דאבון בנפשו אם כן למה זה תתיר התורה להפועל הזה חנם אין דבר הכרח למצוץ ענבים ולוותר ולהפקיר ממונו של הבעל הבית אצל הפועל הזה לא יתכן דרך זו. ולפיכך באמת אסרתו התורה להפועל למצוץ בענבים וכן כתב שם בס' אסיפת זקנים בשם רבינו יונתן וזה פשוט.