סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק ב · הלכה ו
קושית הב"י והמג"א בסי' תרי"ב סעיף ט' ס"ק ה'.שתה חומץ מזוג במים חייב וכו'. עכ"ל. (א) כבר תמה בזה מרן בספרו הארוך בית יוסף א"ח בסוף סימן תרי"ב דמה ראה על ככה רבינו לחלק בין השוים, דהיינו במה שפסק רבינו בשותה חומץ מזוג דהוא חייב כרת, ובשותה חומץ חי הרבה דפטור הן הכרת ולכאורה הוא נגד הסוגיא הערוכה דיומא שאביא לפנינו בסמוך דהשוה את המדות, יע"ש בב"י ועיין בלחם משנה פה שהאריך בזה, ועיין שם במגן אברהם סעיף ט' ס"ק ה' מה שכתב בזה בשם הבית חדש.
והנראה לענ"ד ליישב בס"ד אפי' לפי גירסתינו בסוגיא דיומא דף פ"א, וזה פריה, דרש רב גידל וכו' אין הלכה כרבי, לשנה נפקי כולי עלמא מזגו ושתו חלא, שמע רב גידל ואיקפד, אימר דאמרי אנא דיעבד לכתחלה מי אמרי, אימר דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי, אימר דאמרי אנא חי, מזוג מי אמרי וכו' עכ"ל הסוגיא לפי גירסתנו.
וקשיא ליה לרבינו קושית המגן אברהם בסימן וס"ק הנ"ל דהוא דבר שהוא נגד הסברא שפורתא חומץ יהי' מזיק וחומץ טובא לא יהי' מזיק להגוף, אדרבא הסברא גוברת כל כמה טפי דשתי טפי יותר הוא מזיק לגוף השותה. והמג"א באמת משום קושיא זו רצה לדחוק מאד בכוונת הסוגיא, וביותר קשה לפי מה שכ' בס"ד לעיל הלכה הקודמת בד"ה וחומץ חי וכו' אות ג' וד', ואעידה לי עדים נאמנים יתנו עדיהן הירושלמי ומשנה דתרומות, דאדרבא במגמע שהוא שותה רק מעט אינו מזיק להגוף החומץ וכששותה הרבה מן החומץ אז אזוקי מזיק ליה יע"ש באריכות, והאיך אמר רב מהיפוך אל ההיפוך.
ישוב קושית הב"י ומג"א הנ"ל. ולפיכך ביאר רבינו דברי רב גידל הנ"ל כך, והוא ע"פ מה שהטור בסימן תרי"ב הביא בשם הראבי"ה ז"ל דסובר דליכא אפי' איסור כלל באוכל אוכלין שאינן ראוים לאכילה יע"ש בטור והוא דבר מבואר מעצמותו דלפי דעת הראבי"ה הנ"ל, הוא הדין נמי בשותה משקים שאינם ראוים לשתיה דליכא גם כן שום איסור כלל. והבית חדש שם אות ו' ביאר דבריו דכשאוכל או שותה מאותן הדברים שאינם ראוים לאכילה ולשתי' כ"כ הרבה עד שמשבר בזה רעבונו או צמאונו בודאי מודה הראבי"ה דאיסורא דרבנן מיהא איכא יע"ש טעמו ונמוקו אבל מדברי רבינו נראה שהוא חולק על כל דברים הדברים אלה הדברים האמורים, אלא דהוא ז"ל סובר דדוקא מן הכרת הוא דפטור, אבל איסורא דאורייתא הא מיהא איכא אפי' באוכל ושותה דבר מועט מאותן הדברים שאינם ראוים לאכילה ושתיה וכמו שכתב גם כן כך הטור בסוף הסימן הנ"ל וכן כתב הבית חדש שם אות ששי באמצע הדיבור דדעת הטור כדעת רבינו ז"ל האמור.
ביאור ביומא דף פ"א ע"ב. ומעתה כך אמר רב גידל אימר דאמרי אנא דיעבד לכתחלה מי אמרי וכו' דלכתחלה ודאי אסור לשתות אפי' חומץ חי ואפי' לדידכו דהייתם סוברים שאני מתיר אפי' לכתחלה, הי' לכם להיות לב להבין אימר דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי וכו' דבפורתא אינו מרווה בזה צמאונו, הנה בזה יש לכם מקום לטעות בדברי ולומר שכוונתי היתה דאין בזה איסור אפי' לכתחלה כיון דהמשקה חומץ בעצמותו הוא משקה שאינו ראוי לשתיה וגם אינו מרווה בזה צמאונו, דאיכא תרתי לטיבותא שפיר אפשר לכם לטעות ולומר שאין בו איסור כלל אפילו לכתחלה וכמו שדעת הראבי"ה באמת כן הוא וכאמור לעיל מזה. אבל לשתות טובא הי' לכם לב להבין דאיכא לפחות מיהא איסור דאורייתא או דרבנן ואינו מותר לגמרי. דאע"פ דאיכא חדא למעליותא שהוא משקה שאינו ראויה לשתיה, אבל הא מיהא איכא גם כן חדא לריעותא דסוף סוף הוא מרווה בזה צמאונו דהרי בזה אף הראבי"ה מודה דאיכא איסורא לפחות וכדלעיל בשם הבית חדש, ואף אם טעיתם גם בזה לומר כמו שהוא כן דעת מקצת מן הפוסקים (ועיין בבית יוסף ובבית חדש שם) שהייתם סוברים דאעפ"י דהוא מרווה בזה צמאונו, אבל הואיל והם בעצמותן משקין שאינם ראוים ליכא איסור כלל אפי' לכתחלה, הנה אימר דאמרי חי מזוג מי אמרי וכו' דבחומץ חי הוא דאיכא למיטעי בכל הטעותים הנ"ל ומטעם שנאמר לפנינו בס"ד אבל בחומץ מזוג אין מקום לטעות כלל דהכל יודעים והדבר גלוי וידוע שהוא אסור, זה הוא כוונת מאמר רב גידל הנ"ל.
והשתא קשה מה חילוק יש בין שותה חומץ חי לבין שותה חומץ מזוג, אם נאמר דחומץ חי שרי אף לכתחלה אפי' לשתות הרבה עד שמרווה בזה צמאונו הואיל והמשקה בעצמותו הוא משקה שאינו ראוי לשתיה דאזוקי מזיק להגוף, אלא ודאי צריכין לומר דכשהוא מזוג החומץ אינו מזיק להגוף והוא ראוי לשתיה וכיון שאינו מזיק וראוי לשתיה ממילא חייב גם כן עליו כרת דמהיכי תיתי יהיה פטור מן הכרת דמה נשתנה משאר המשקין, ואם כן הוא דברי רבינו הם ממש כדברי רב גידל הנ"ל (אף לפי גירסתינו בהגמרא), דבשותה חומץ חי אפי' שותה הרבה פטור מן הכרת ובשותה חומץ מזוג כרת נמי איכא, ועיין בטורי זהב בסימן הנ"ל ס"ק ז' שכ' מעין דברי הללו, ודו"ק.
ישוב אחר לקושית הב"י הנ"ל ריש אות הקודם. (ב) ועוד נראה לענ"ד בס"ד בישוב קושית מרן הב"י על רבינו במה שפסק דבשותה חומץ חי הרבה דאפי' הכי פטור וכאמור לעיל ריש אות הקודם, והוא דבתוספתא דיומא קרוב לריש פרק רביעי תניא וז"ל, כשם שהאכילה בכזית כך השתיה בכזית, ואכילה ושתיה אין מצטרפין, השותה ציר או מורייס פטור, ר' אליעזר אומר השותה מלא לוגמיו חייב, עכ"ל התוספתא, ועי' לעיל הל' ד' בד"ה שתה מעט וחזר ושתה וכו' אות ד' מש"כ בס"ד באריכות בביאור דברי התוספתא הללו זיל גמור מהתם.
ולכאורה קשה לענ"ד דאם נאמר דר' אליעזר פליג על התנא קמא בדין שיעור השתיה דהתנא קמא סובר דשיעור השתיה הוא בכזית ור' אליעזר סובר דשיעור השתיה הוא כמלא לוגמיו, ועיין בגמרא דילן ביומא דף פ' סוף ע"א, תקשה למה זה איחר כ"כ לסדר דברי ר' אליעזר אחר הזכרת שני הדינין דלא פליגי בזה התנא קמא ור' אליעזר והם הדין האחד דהאכילה והשתיה אינן מצטרפין, והדין השני של שתה ציר או מורייס דפטור והרי בשתי אלה מודה ר' אליעזר, ולמה לא סידר דברי ר' אליעזר מיד אחר דברי התנא קמא במה שאמר דין שיעור השתיה שהוא בכזית (וכפי מה שהגהתי לעיל בהלכה וד"ה ואות הנ"ל הוא בככותבת), הי' לו לומר מיד על זה ר' אליעזר אומר השותה מלא לוגמיו חייב וכו' דהא לפי המובן לכאורה מדברי התוספתא האמורה על דבר זה הוא דפליג ר' אליעזר עם התנא קמא.
ביאור תוספתא דיומא ר"פ רביעי. ולפיכך סובר רבינו דבאמת בהך תוספתא הנ"ל לא אייתי כלל הך פלוגתא דר' אליעזר בענין שיעור השתיה דאייתי בגמרא דילן ביומא בדף הנ"ל, דר' יהודה הוא דאמר התם כן משום ר' אליעזר אבל אינך תנאי לא אמרו כן משום ר' אליעזר, אך בתוספתא הנ"ל בהא הוא דפליג ר' אליעזר על התנא קמא, דהתנא קמא קאמר סתם דהשותה ציר או מורייס דפטור וכנ"ל ולא חילק ולא פליג בין אם שתה מעט לבין אם שתה הרבה דבין כך ובין כך הוא פטור ע"ז פליג ר' אליעזר ואמר השותה מלא לוגמיו חייב דמלא לוגמיו הוא הרבה דמלא לוגמיו ממש (ואכמלוא לוגמיו שיסלקנו לצד אחד), אמרו בירושלמי דיומא פרק שמיני הלכה ב' שהוא שיעור רביעית יע"ש, דר' אליעזר סובר דאם שותה הרבה ממשקין שאינן ראוין לשתיה כגון ציר ומורייס (והוא הדין לחומץ דמאי שנא) באמת הוא חייב כיון דבזה הוא מרווה צמאונו נעשה בזה ביטול ציווי תענו את נפשותיכם וכנ"ל אות הקודם, וממילא דהלכה כתנא קמא נגד ר' אליעזר דאפי' שותה הרבה מן הציר והמורייס והחומץ דגם כן פטור מן הכרת, אבל כשהוא מזוג במים דאז אינו דומה לציר ומורייס שהן אינן ראוין לשתיה וחומץ מזוג במים ראוי לשתיה למה זה נאמר דגם בזה פליג התנא קמא על ר' אליעזר ופוטר מכרת ולמה נעשה פלוגתא רחוקה בין התנא קמא לבין ר' אליעזר אלא אנו אומרים דבזה כולי עלמא מודים דהוא חייב והיינו כדעת רבינו הנ"ל. ודו"ק.
קושית הגאונים מהרמב"ח והפר"ח על לקמן הל' מא"ס פרק י' הלכה ט'.הכוסס פלפלין וזנגביל יבש פטור, אבל זנגביל רטוב חייב וכו'. עכ"ל. (א) רבינו כ' לקמן בהל' מא"ס פרק י' הלכה ט' וז"ל הערלה כיצד כל הנוטע אילן מאכל וכו' יע"ש באריכות כל חילוקי דינים מה שהוא חייב בערלה ומה שהוא פטור מן הערלה, אבל ראה זה כי לא ביאר שם דין הפלפלין דאף הפלפלין חייב בערלה, ותמהו עליו הגאון מהר"ם ן' חביב בשיטתו תוספת יוה"כ והגאון בעל פרי חדש בא"ח בסימן תרי"ב סעיף ח' דלמה זה השמיטו לרבינו להאי דינא דפלפלין שהוא חייב בערלה. שהרי הוא ברייתא ערוכה בברכות דף ל"ו וביומא דף פ"א ובסוכה דף ל"ה וז"ל היה ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא, אלא מה ת"ל עץ מאכל, עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה פלפלין ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה וכו' עכ"ל הסוגיא.
והגאונים ז"ל הנ"ל תירצו דרבינו ס"ל דר' מאיר יחידאה הוא בדין זה דרבנן פליגי עליה וסוברים דפלפלין אינו חייב בערלה ולכך פסק כרבנן וע"ש בספרתן של צדיקים הנ"ל שנדחקו בזה טובא מהיכן יצא לו לרבינו להמציא כן מדעתו היפה פלוגתא חדשה בין ר' מאיר לבין רבנן דיליה לומר דרבנן פליגי עליה ובמאי פליגי.
ויציבא מילתא כי לדידי חזי לי בס"ד שלא היו צריכים כל כך לדחוק בזה שאין זה מן התימה והזרות כל כך, כי מצינו כהאי גוונא ביבמות דף ס"א דאמרינן התם וז"ל אמר רבא מכלי לב וכו' ואי דקדשה איהי נפשה הא ר' אליעזר היא ולא רבנן וכו' עכ"ל הגמרא ופירש"י שם בד"ה הא ר' אליעזר היא וכו' וז"ל, דקתני ר' אליעזר אומר וכו' ומשמע דרבנן פליגי עליה וכו' עכ"ל רש"י ז"ל ועי' עוד לקמן בהל' יבום וחליצה פרק ד' הלכה ח"י בד"ה או שהי' תפור וכו' אות שני ולקמן בהל' מעשר פי"א הל' ד' בד"ה סלי זיתים וענבים וכו' שהבאתי בס"ד עוד ראיות ממקומות הרבה בש"ס לזה הכלל דכל היכא שאומר פלוני אומר כך משמעותו הוא דיחיד הוא בדבר ורבים חולקים עליו זיל קרי ביה, ועיין לעיל הלכה א' בד"ה והאכילה והשתיה אין מצטרפין וכו' ולקמן פרק שלאחר זה הלכה ב' בד"ה ומדיחה האשה ידה אחת וכו' מש"כ בס"ד בזה, וכהאי גוונא מצינו טובא בפסקי רבינו בחיבור הזה שנושאי כלי רבינו רגילים לתרץ כך.
ביאור במס' ערלה פ"א מ"א. אמנם אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד דרבינו לשיטתיה בלאו הכי הכריח דעל כרחין צ"ל דרבנן פליגי עליה דר' מאיר בהך דינא דפלפלין חייבין בערלה וגם יש דבר במאי פליגי דכל מר ומר לשיטתיה שייט ואזיל, והוא דבריש מסכ' ערלה תנן וז"ל הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה ר' יוסי אומר אפי' אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב והחיצון פטור. עכ"ל המשנה. ופירש שם רבינו שמשון ז"ל בשם הירושלמי דטעמא דהתנא קמא הוא מדכתיב ונטעתם עץ מאכל דרשינן מינה דוקא מה שהוא עץ מאכל גמור הוא דחייב בערלה, וטעמא דר' יוסי הוא דלמד דבר מתחלתו ממשמע שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, איני יודע שבעץ מאכל הכתוב מדבר מה ת"ל כל עץ מאכל לומר לך את שהוא מאכל חייב כגון הפנימי למאכל וכו' עכ"ל רבינו שמשון ז"ל, וגם מספר קרבן אהרן בסדר קדושים הביא הלימוד האמור דר' יוסי למד מתחלתו יע"ש בס' קרבן אהרן, ועיין הלשון בירושלמי ובתורת כהנים דדריש ליה מן עץ מאכל את שהוא מאכל חייב וכו' לסייג, וכו' לא מן תיבת כל.
ומה שבחרו רבינו שמשון והקרבן אהרן להביא הך דרשא דילפינן דבר מתחלתו כאילו הוא עיקר ולמה לא הביאו לפחות גם הך דרשא דדרש ר' יונה בירושלמי דהיינו דקאמר דר' יוסי יליף דבר מסופו ממה שנאמר בקרא ובשנה החמישית תאכלו את פריו וכו'. יעויין היטב בירושלמי התם. נראה לענ"ד בס"ד דטעמם ונמוקם הוא דס"ל דהואיל וזה הלימוד דילפינן דבר מתחלתו אמרו סתם ירושלמי, והך דרשא דילפינן דבר מסופו לא אמרה אלא רק ר' יונה לחוד, הנה סתם ירושלמי הם בתראי ורבים טובא נגד ר' יונה שהוא יחיד בדבר זה, לפיכך תפסו אינהו גם כן לעיקר בפירושם כהרבים וכבתראי, וק"ל.
גמגומים בדברי הכ"מ בהל' מעשר שני פ' י' הלכה ג'. והנה רבינו לקמן בהל' מעשר שני פרק עשירי הל' ג' פסק כר' יוסי במשנה דמסכ' ערלה הנ"ל שהרי פסק שם וז"ל נטע אילן וחשב שיהי' צד הפנימי שלו למאכל והחיצון לסייג וכו' זה שחשב עליו למאכל חייב בערלה וזה שחשב עליו לסייג וכו' פטור וכו' עכ"ל והיינו דפסק כר' יוסי הנ"ל, אמנם טעמא בעי למה באמת פסק כר' יוסי נגד הת"ק שהרי התנא קמא נחשב בכ"מ וקיימא לן הלכה כר' יוסי מחברו ולא מחבריו. ומה שכ' מרן בכסף משנה שם הטעם דרבינו מפרש דר' יוסי לא פליג עם התנא קמא, אלא הוא מפרש דברי הת"ק, והתויו"ט החזיק דבריו שם בסד"ה והחיצון פטור וכו' במה שהביא דוגמאות לזה.
אבל טובא יש לגמגם בזה, חדא, דאטו מפני שמצינו באיזה מקומות שהוכרחנו ליכנס בפרצה דחוקה ולדחוק ולצאת מפשטיות לשון המשנה לפרש דלא פליג התנא בתרא אלא דמפרש דברי התנא קמא נדחק כן בכל מקום שאין לנו הכרח לזה, שנית דדי לנו בהצער הזה מה שאנו מוכרחים לומר דרבינו חזר בו בחיבורו הגדול פה ממה שפסק בפירושו להמשניות שם, דהתם פסק דאין הלכה כר' יוסי, ולמה נאמר דגם בזה חזר בו בפירושה של המשנה היאך היא, שבפירושו שם היה מפרש דפליגי הת"ק ור' יוסי לפיכך פסק שם כת"ק ולא כר' יוסי דהלכה כר' יוסי מחברו ולא מחבריו וכנ"ל. ואילו בחיבורו פה פי' להך משנה דהתם הנ"ל דלא פליגי הת"ק ור' יוסי אלא דר' יוסי מפרש דברי התנא קמא וכנ"ל בשם הכסף משנה, וגם צריכין אנו לעשות פלוגתא בין רבינו ובין רבינו שמשון שהוא מפרש דר' יוסי התם פליג על הת"ק, ועוד השלישי זו קשה מן הראשונות שבירושלמי הנ"ל וביתר מקומות בירושלמי הדבר מבואר דהוא מפרש המשנה דר' יוסי פליג על הת"ק, וחלילה לו לרבינו ז"ל לחלוק על תלמוד ירושלמי מכח סברא גרידא. וצ"ע על מרן ז"ל.
ביאור דברי רבינו בהל' מעשר שני הנ"ל. ברם לדידי חזי לי בס"ד כי גם רבינו בחיבורו הגדול הזה מודה ואזיל לפי' בפירוש המשניות וכפי מה שמורה פשטיות לישנא של המשנה דר' יוסי פליג על הת"ק בדין הזה של הפנימי למאכל והחיצון לסייג וכו' הנ"ל ואפי' הכי שפיר עביד במה שפסק בהלכות הנ"ל כר' יוסי, דעיניו עין פקיחא המה ראו בירושלמי במס' ערלה שם דאמר וז"ל ר' שמעון בן יקים בעא קומי ר' יוחנן, נטעו צד התחתון לסייג והעליון למאכל וכו' (והביאו רבינו בהלכות ופרק הנ"ל הלכה ב'), אמר לי היא הדא (פי' השיב לו ר' יוחנן זה הוא הדין ממש של הפנימי למאכל והחיצון לסייג דפטור אותו הצד שהוא לסייג, וחייב אותו צד שהוא למאכל, כך נמי בהאי דקמן הך חלק התחתון שהוא לסייג הוא פטור והך חלק העליון שהוא למאכל הוא חייב בערלה, כך נראה לענ"ד בס"ד בביאור דברי הירושלמי הללו, ודלא כנראה מדברי מוהר"א פולדא ז"ל בביאורו שם שפירש בו פירוש אחר, ואפשר שיש איזה טעות הדפוס בביאורו שם) וכו' עכ"ל הירושלמי.
והמבואר מזה דר' שמעון בן יקים ור' יוחנן תרווייהו ס"ל להלכה וכן מורין כר' יוסי ולא כהתנא קמא מדאיבעיא לי' לר' שמעון בן יקים ור' יוחנן פשיט ליה והכל אליבא דר' יוסי, וביותר ממה שאמרו לשון איבעיתם נטעו צד התחתון לסייג והעליון למאכל וכו' ולא אמרו בלשון איבעיתם כך, נטעו צד התחתון לסייג והעליון למאכל לר' יוסי מהו וכו'. ומדלא הזכירו כלל באיבעיתם לר' יוסי, שמע מיניה דכן פשטה ההלכה בכל הבית המדרש דהלכה וכן מורין כר' יוסי, ולזה לא הוצרכו ר' שמעון בן יקים ולא ר' יוחנן להזכיר בדבריהם תיבות הללו לר' יוסי, ובכ"מ שהאמורא פוסק הלכה כיחיד נגד רבים אנו ג"כ כאותו היחיד דיש כח ביד האמורא לפסוק כיחיד נגד רבים כידוע.
עוד ראיה לדינו של רז"ל הנ"ל. וראה זה עוד אמרו בירושלמי התם וז"ל נטעו שנה ראשונה לסייג ומכאן ואילך חישב עליו למאכל (והביאו רבינו שם הלכה ב') חייב (ופריך) והתנינן ר' יוסי אומר אפי' הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב והחיצון פטור, (ומשני), תמן למאכל, למאכל לעולם, לסייג לסייג לעולם וכו' עכ"ל הירושלמי, ומאי פריך הירושלמי מר' יוסי, הא דאמר אנא דאמרי כת"ק דר' יוסי דפליג עליה וסובר דאפי' החיצון נמי חייב, אלא ודאי צריכין לומר דפסק ההלכה היה מפורסם בפי כל חכמי המדרש כר' יוסי ולא כהת"ק, ואיפו זאת שפיר פריך הירושלמי מהא דר' יוסי דאם הוא יהיה סובר כהת"ק וכקושיותינו אם כן יהי' הדין הזה דנטעו שנה ראשונה לסייג וכו' שלא אליבא דהלכתא, והוצרך לשנויי כדשני דאפי' לר' יוסי איתא להאי דינא הנ"ל (ודע דבזה אפשר להצדיק ונצדק קדוש ה' מרן ז"ל בכ"מ שהבאתי לעיל שכ' דרבינו סובר דר' יוסי לא פליג כלל על הת"ק דאף הת"ק מודה לר' יוסי לדינא רק דהת"ק לא דיבר מזה בפירוש ומפרש ר' יוסי דברי התנא קמא וכאמור לעיל, והיינו דרבינו הכריח כך מן הנך תרתי מימרות דירושלמי הנ"ל מאיבעיתו של ר' שמעון בן יקים הנ"ל, ומפירכתו של המקשין התם והתנינן ר' יוסי אומר אפי' הפנימי למאכל וכו' וכנ"ל, דמרן ז"ל לא רצה לפרש משום פסק ההלכה מיבעי איבעיתו כך סתם וכן בשביל פסק ההלכה לא היה הירושלמי פריך הך פירכא כל כך ביד חזקה ובכח, אין זה כי אם דר' שמעון ן' יקים ור' יוחנן וסתם ירושלמי היו יודעים דר' יוסי הוא רק מפרש דברי הת"ק ולא דפליג עליה, וסובר מרן דהנך תרתי מימרות דהירושלמי הנ"ל הכריחו לרבינו לחזור בו בחיבורו הזה מהפירוש במשנה שפירש שם בהמשנה) בין כך ובין מוכח מהירושלמי האמור דהלכה הוא כר' יוסי (או מטעם דהתנא קמא לא פליג עליה וכדברי מרן ז"ל בכ"מ הנ"ל, או) מטעם דהאמוראים פסקו בזה כר' יוסי וכאמור. ועי' עוד אות שלאחר זה מה שאכתוב בס"ד עוד ראיה לדינו של רבינו, וק"ל.
והמורם מזה וזאת התרומה וזאת העולה דרבינו פסק כר' יוסי דהנוטע פנימי למאכל והחיצון לסייג דהפנימי חייב בערלה והחיצון פטור, ולר' יוסי לשיטתיה הא ליתא להך דרשא של ר' מאיר לחייב פלפלין בערלה, דהא ר' מאיר לא מפיק ליה לפלפלין שהוא חייב בערלה אלא מכח מה דאייתי קרא דהיינו דאייחד תיבות עץ מאכל וכדבר האמור בהברייתא דברכות ודיומא ודסוכה דלעיל, והרי לר' יוסי לשיטתי' איצטרך תיבות עץ מאכל להורות לפטור הצד או החלק הנטוע לסייג ולקורות מערלה ולחייב בערלה את הצד או החלק הנטוע למאכל דהיינו דדרשינן מתיבות עץ מאכל את שהוא למאכל הוא דחייב בערלה ואת שהוא אינו למאכל אלא לסייג ולקורות הוא פטור מן הערלה וכדדריש לה כן בתורת כהנים ובירושלמי דריש מסכ' ערלה שהבאתי לעיל (דהיינו דהא דנוטע כולו לסייג ולקורות דפטור מערלה זה ידע ר' יוסי ממה שנאמר בתחלתו וערלתם ערלתו לא יאכל דשמעינן מיניה דאינו חייב בערלה אלא עץ עושה פרי למאכל וכנ"ל בשם התורת כהנים והירושלמי ואליבא דר' יונה ידע לה ר' יוסי מסופה ממה שנאמר בקרא ובשנה החמישית תאכלו את פריו וכו' וכנז' בירושלמי שם וכנ"ל, ממילא אייתר תיבות עץ מאכל שמע מיניה כי הנה זה בא להורות על הנטוע חציו למאכל וחציו לסייג, דהנטוע למאכל חייב בערלה והחלק והצד הנטוע לסייג פטור מן הערלה, והוצרכתי לבאר זה לפי שראיתי טועים בזה), אלא ודאי צריכין לומר דבאמת פליג ר' יוסי על ר' מאיר וס"ל דפלפלין הוא פטור מן הערלה אם מטעם שהוא כירק אם מטעם שאינו ראוי לאכילה כשהוא יבש ועל דעת כך נוטעין אותו לייבשן ועי' בתוס' דסוכה דף ל"ה בד"ה ללמדך שהפלפלין וכו' מה שכ' בשם רש"י ומה שכ' הם.
ומעתה אם כן נודע הדבר מי ומי הם הרבנן דפליגי על ר' מאיר בדין הפלפלין ופוטרין אותן מן הערלה דהיינו ר' יוסי וסייעת מרחמוהי הם הם הרבנן. וגם יש לנו טעם כעיקר במאי פליגי רבנן ור' מאיר. דר' מאיר ס"ל בהך דהנוטע הפנימי למאכל והחיצון לסייג דלא כר' יוסי וביותר לפי מש"כ בס"ד לעיל בשם רבינו ובשם רבינו שמשון דהת"ק ור' יוסי בריש מסכ' ערלה שם פליגי אהדדי וידוע דר' מאיר הוא רגיל להיות בר פלוגתיה דר' יוסי ואם כן אפשר דהת"ק דר' יוסי בריש מסכ' ערלה הוא ר' מאיר ואזלו הת"ק לשיטתי' ור' יוסי לשיטתי' (ולפחות ר' מאיר סובר כהת"ק דר' יוסי בריש מסכ' ערלה הנ"ל), וממילא רבינו לשיטתיה דאיהו פסק בהך דהנוטע הפנימי למאכל והחיצון לסייג כר' יוסי מכח מה דהאמוראים בירושלמי פסקו להלכה כר' יוסי וכדלעיל, ממילא שפיר עביד מה שלא פסק ג"כ דהפלפלין חייבין בערלה כר' מאיר, (ועי' לקמן אות ד' מה שאכתוב בס"ד בזה), ודו"ק.
פלפול בברכות דף ל"ו ע"ב וביומא דף פ"א ע"ב. (ב) איברא כי שני גדולי הדור מהר"ם ן' חביב ובעל פרי חדש הנ"ל ריש אות הקודם הוסיפו עוד להקשות על רבינו דס"ל דרבנן פליגי עליה דר' מאיר, דאם כן מאי פריך הגמרא בברכות דף ל"ו וביומא דף פ"א עליה דרבא וז"ל אמר רבא כס פלפלי ביומא דכפורי וכו' פטור מיתיבי היה ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו וכו' מה ת"ל עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזהו זה פלפלין ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה וכו' יע"ש הסוגיא באריכות קצת, והאי מאי קושיא לפי דעת רבינו וסייעתו ז"ל הנ"ל דאמר לך רבא אנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה דר' מאיר יע"ש בתוס' יה"כ ובפר"ח מה שנדחקו בזה.
פלפול בסוכה דף ל"ה ע"א. ולכאורה הי' קשה לענ"ד דלמה זה הקשו קושיתם הנ"ל מהך סוגיא דברכות ודיומא הנ"ל ולמה לא הקשו ג"כ קושיתם מהך סוגיא דסוכה דל"ה מהא דאמרינן התם וז"ל ת"ר פרי עץ הדר וכו' עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג ואימא פלפלין כדתניא היה ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר ונטעתם כל עץ וכו' מה ת"ל עץ מאכל ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה וכו' עכ"ל הגמרא. ומאי פריך הגמרא דלמא הך תנא דהברייתא דקדריש עצו ופריו שוה לאתרוג ס"ל כרבנן דפליגי עליה וסוברים דפלפלין אינן חייבים בערלה וא"א לאוקמי קרא פרי עץ הדר דקאי על פלפלין שאינו פרי לדידהו, ואינך תנאי דהברייתא דדרשי לאתרוג מהך קרא באופן אחר ולא דרשו שטעם עצו ופריו שוה באמת היינו טעמייהו דאינהו סבירא להו כר' מאיר דפלפלין מיקרי וחייב בערלה, וליכא למילף לדידהו אתרוג מטעם עצו ופריו שוה דקשה דלמא פלפלין לפיכך הוצרכו אותן התנאים למילף מדרשות אחרות מהך קרא דפרי עץ הדר הוא אתרוג וכן ר' מאיר מפיק לאתרוג מכח אינך דרשות.
ברם זה אינו קושיא דהא הך ברייתא דפרי עץ הדר וכו' עצו ופריו שוה וכו' הנ"ל היא שנויה בתורת כהנים סדר אמור פרק ששה עשר פיסקא ד', בשם סתם תורת כהנים דהיינו תנא קמא דבן עזאי. והך ת"ק דר' יוסי ששנו חכמים בלשון המשנה בריש מסכ' ערלה שהבאתי לעיל באות הקודם, דפליג על ר' יוסי בהך דנטע הפנימי למאכל והחיצון לסייג, הנה היא שנויה ג"כ בתורת כהנים בסדר קדושים פר' שלישי פיסקא ב' ושם פליג גם כן סתם תורת כהנים על ר' יוסי בהך דינא דנטע הפנימי למאכל והחיצון לסייג יע"ש בתורת כהנים, והיינו דהך סתם תורת כהנים דפליג על ר' יוסי האמור הוא ס"ל כר' מאיר דפלפלין חייבין בערלה מכח יתורא דקרא עץ מאכל דלמה לי, וממילא לפי הסתם תורת כהנים האמור (שהוא דסדר קדושים) לא אייתר תיבות עץ מאכל דאיצטרך להורות דפלפלין חייבין בערלה וכמבואר באר היטב בס"ד לעיל סוף אות הקודם, (ודלא כספר קרבן אהרן שם שנדחק בזה), ואם כן שפיר פריך הך סוגיא דסוכה על הך ברייתא של פרי עץ הדר שהיא סתם תורת כהנים על אידך ברייתא שהיא שנויה גם כן בסתם תורת כהנים דסוברת כר' מאיר דפלפלין חייבין בערלה, וכמו שרגילין בש"ס למיפרך ולמירמי סתם ספרא על אידך סתם ספרא, ודו"ק.
ישוב קושית הגאונים מהררב"ח והפר"ח מברכות דף ל"ו ע"ב. ואולם הך קושיא שהקשו הנהו רבנן שני הגאונים מהר"ם ן' חביב ובעל פרי חדש הנ"ל מהך סוגיא דברכות האמורה לעיל, אחרי העתרת המחילה מכבוד תורתם תמה אני עליהם דהך קושיא ודאי לא קשיא ולא מידי, דהא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' מאיר בדין הפלפלין אם חייבין בערלה או לא, אלא בדבר זה לחוד הוא דפליגי אם פלפלין הוא מין אילן וחייבין בערלה או אם הוא מין ירק ופטור מן הערלה. או דפליגי דר' מאיר סובר דזה נקרא נטיעה לאכילה וממילא הם חייבין בערלה דהם נקראים עץ מאכל לרבנן דפליגי עליה ס"ל דלא הוי עץ מאכל דסוברים דלא נטעו להו אדעתא לאכלן הואיל והיבשים אינם ראוים לאכילה ודרכן של הפלפלין לנטען לייבשן לא לאכלן לחים וכמש"כ כל זה רש"י והתוספות בסוכה ריש דף ל"ה בד"ה ללמדך שהפלפלין וכו' יע"ש, אבל במציאות בודאי לא יחלקו ר' מאיר ורבנן דיליה אלא שפה אחת להם ודברים אחדים. והנה ר' מאיר הוא דקאמר הלשון שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה פלפלין וכו', ואם כן ר' מאיר קאמר להדיא שיש טעם לפלפלין והאיך נאמר דרבנן יחלקו עליו ויאמרו דאין לפלפלין טעם והלא חיך אוכל יטעם לו והמקשין הא לא אסיק אדעתיה עדיין לחלק בין יבישים לבין לחים עד דשני ליה התרצין התם לא קשיא הא בר טיבתא הא ביבשתא וכו', (ודוחק לומר שיש לו טעם קלוש לפלפלין ובהא פליגי ר' מאיר סובר דהך טעם קלוש הוא גם כן נקרא טעם, ורבנן דפליגי עליה ס"ל כיון דקליש טעמיה כולי האי טעמא דידיה אינו נקרא בשם טעם כלל) וכיון שיש לו טעם אע"פ דלא נטע להו אינשי אדעתא דהכי כבר הם צריכים ברכה אפי' לרבנן דפליגי עליה דר' מאיר רק שהוא יורד ממדרגת הברכה הראוי לו. (וכמו כן אם יש טעם רק שהוא טעם קלוש), וכן אם טעמייהו דרבנן דפליגי עליה דר' מאיר הוא מטעם דאינהו סברי דהוא מין ירק, הנה לפחות צריך לברך עליו בורא פרי האדמה, והאיך קאמר רבא דאינו מברך כלל הכס פלפלין, ולזה שפיר פריך הגמ' מיתיבי היה ר' מאיר אומר ממשמע שנא' כו' ואיזהו זה הפלפלין כו' יע"ש וק"ל.
קושיא בגמ' שם למה לא פריך גם על רב ששת. ותדע דכן הוא דאל"כ קשה לענ"ד טובא דלמה זה פריך הגמרא התם פירכא דיליה דוקא על רבא במה שאמר שאינו מברך כלום על פלפלין (דבר זה שאמרנו דהגמ' לא פריך אלא רק על רבא לחוד לא על רב ששת ג"כ, הוכחתינו היא לא בלבד דרהיטת לישנא דהגמרא מורה כך. אף זו מוכח כן ממה דלא קאמר הגמ' מיתיבי הי' ר' מאיר אומר וכו' לא תחסר כל בה וקשיא לתרוייהו בין לרב ששת ובין לרבא, כך הי' להגמ' לומר וכמו שהוא כן הדרך בכולהו תלמודא) ולמה לא פריך הגמרא ג"כ הך פירכא על רב ששת, דנהי דרב ששת קאמר דמברכין על הפלפלין ברכת שהכל אבל הא לר' מאיר הי' ראוי לברך עליו בורא פרי העץ, דכל שהוא פרי לגבי ערלה מברכין עליו בורא פרי העץ, וכמו דאמרינן בהסוגיא דהתם לעיל מיניה וז"ל והלכתא כמר בר רב אשי דזרק את האביונות ואכל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פירי נינהו גבי ברכות נמי לאו פרי נינהו ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא ב"פ האדמה וכו' עכ"ל הגמרא, וצ"ע לכאורה.
ישוב להקושיא בגמ' הנ"ל. אמנם כן לפי האמור בס"ד ניחא, דעל רב ששת לא קשיא ולא מידי מהך ברייתא דר' מאיר מחייב פלפלין בערלה וכנ"ל דאמר לך רב ששת אנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה דר' מאיר וס"ל דפלפלין פטורים מן הערלה ומטעם דלא נטעי אינשי אדעתא כך כדי לאכלן אלא כדי לעשות מהן תבלין לתבל בהם את הקדרה, והרי הפלפלין הם דומים ממש לקורא דאמרינן בברכות שם ע"א דשמואל אמר דמברכין עליו שהכל נהי' בדברו הואיל ולא נטעו מתחלה על דעת כך לאכלו כך, וקיימא לן התם כשמואל וכמבואר בגמרא שם ובפוסקים, וממילא נמי דהוא הדין להפלפלין שאין מברכין עליהן אלא ברכת שהכל נ"ב, אבל לא כן על רבא דהוא קאמר דכס פלפלין ביוה"כ פטור וגם הוא אמר דהכס פלפלין בשאר ימות השנה דאינו מברך עליו כלל שמע מיניה דרבא ס"ל דפלפלין אין לו טעם כלל וע"ז שפיר פריך הגמרא ממה דאמר ר' מאיר דפלפלין יש להם טעם ובדבר זה שיש לפלפלין טעם הא לא פליגי רבנן עלי' דר' מאיר וכדלעיל בס"ד, ודו"ק.
עוד ביאור בהל' מעשר ב' הנ"ל אות הקודם. ואדרבא מכאן גם כן ראיה לענ"ד בס"ד לדעת רבינו לקמן בהל' מעשר שני פרק עשירי הל' ג' והבאתי לשונו הזהב לעיל אות הקודם במה שפסק כר' יוסי בדין הנוטע פנימי למאכל והחיצון לסייג, שהרי רב ששת הוא דקאמר דמברך על פלפלין שהכל נ"ב, והיינו לפי המסקנא בפלפלין יבשים. והיא גופא קא קשיא למה אמר הדין של פלפלין יבשים האיך מברכים עליהם, ולמה לא אמר ג"כ הדין של פלפלין רטובים היכי לידייני דיינא להאי דינא האיך לברך עליהם אם ברכת ב"פ העץ או אם לברך עליהן רק ברכת ב"פ האדמה, וליכא למימר דרב ששת ס"ל זה למילתא דפשיטא דמברכין על פלפלין רטובים ב"פ העץ דהם פרי גמור הואיל ואמר ר' מאיר דהם פרי לענין ערלה. דזה אינו דהוי כבר אפשר למיטעי כיון דהחכמים פליגי עליה דר' מאיר ולפחות ר' יוסי פליג עליה דר' מאיר בהך דינא דפלפלין וסובר דפלפלין לאו פרי הוא לענין ערלה ובאמת פטור מערלה וכאמור לעיל, א"כ הי' לו לרב ששת דבדבר זה הלכה כר' מאיר, דלולי כן מאן מפיס דהלכה כר' מאיר נגד החכמים או נגד ר' יוסי דטעמו ונמוקו עמו בנקל נוכל לטעות דאין הלכה כר' מאיר. וא"כ אם רב ששת ס"ל כר' מאיר לפחות הי' לו לרב ששת לומר דעל פלפלין רטובים מברכים עליהם ב"פ העץ, וכמו כן קשיא הך קושיא עליה דרבא. ונהי דיציבא מילתא דהם היו עוסקים אז ומדברים בפלפלין יבישים ולא הוצרכו לבאר דמיירי בפלפלין אבל הא מיהא הי' להם לבאר גם דין ברכת פלפלין רטובין.
אלא ודאי צריכין לומר דרב ששת (וכן רבא סמך עצמו ממילא על דברי רב ששת שקדמו למאמרו ולא הוצרך רבא לומר אלא במה שהוא חולק על רב ששת ומגיד חדשות) סובר דאפי' על פלפלין רטובים אינו מברך עליהם אלא ברכת ב"פ האדמה לא ברכת ב"פ העץ הואיל ולא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי לאכלן רטובים לכך נחתין חדא דרגא בברכותייהו מברכת ב"פ העץ לברכת ב"פ האדמה וזה מוכח מדבריו ממה שאמר שכשהן יבשים מברך עליהם שהנ"ב (דהא ביבשים היו עוסקים וכנז') דלכאורה קשה ע"ז כיון דלדידיה צריכין לומר דאף ביבשותן הם ראויים לאכילה מדמצריך לברך עליהם לפחות ברכת שהכל נ"ב. נהי שאינם ראוים לאכי' כ"כ עתה ביבשותן כמו שהיו ראוים לאכי' בהיותם רטובים, אבל הא מיהא לא היו ראוים לנחות בברכתן אלא חד דרגא ולברך עליהם ב"פ האדמה לפחות לא ברכת שהנ"ב דהא אינו דומה לקורא, דקורא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא, אבל פלפלין אדרבא רובא דאינשי נטעי פלפלין אדעתא לייבשן, אלא ודאי מוכח מזה דברטיבתן אינו מברך עליהם אלא ברכת בורא פרי האדמה. וכדעת רבינו וסייעת מרחמוהי שאביא לקמן בסמוך, וממילא כשהפלפלין הם יבשים שאינן ראוים כ"כ כמו שהם ראויין לאכי' ברטיבותן נחתין רק חדא דרגא מברכת בפה"א לברכת שהנ"ב כך צ"ל אליבא דרב ששת ואליבא דרבא לענ"ד.
ואחרי כי כן לפי האמור בס"ד הנה צ"ל דאפי' לפי האמת לא ס"ל לרב ששת כר' מאיר במה שאמר דפלפלין חייבין בערלה דאם היו פלפלין פרי לענין ערלה היו נמי פירי לענין ברכה והי' ראוי לברך עליהם ב"פ העץ, וכדלעיל, ואם לא נטעי אינשי אדעתא דכך לאכלן ברטיבותן שלכן אינו מברך עליהם בורא פרי העץ אם כן גם לענין ערלה לא הי' ראוי להיות נחשב לפרי העץ והיה ראוי להיות פלפלין פטור מן הערלה, וכדלעיל בשם התוספות דסוכה ריש דף ל"ה וכיון שכן דרב ששת לא ס"ל כר' מאיר לענין חיוב ערלה בפלפלין תקשה לרב ששת למה לי תיבות עץ מאכל דמזה קדריש ר' מאיר דפלפלין חייב בערלה, וע"כ צ"ל דגם בהך מילתא ס"ל לרב ששת כר' יוסי בענין הדין של הנוטע הפנימי למאכל והחיצון לסייג דהפנימי חייב בערלה והחיצון פטור מן הערלה, וממילא איצטרך לדידיה תיבות עץ מאכל להורות הדין הזה של ר' יוסי האמור. וכדלעיל סוף אות הקודם בס"ד בביאור היטב תדרשנו משם ומצאת. וכיון דרב ששת פסק כר' יוסי הנז' ראוי לנו לפסוק ג"כ כר' יוסי דהא בדבר זה לא פליג רבא עליה דרב ששת וכאמור, ודו"ק.
ביאור לעיל הל' ברכות פ' ג' הל' ז'. וסרה ג"כ מתוך האמור בס"ד השגות הרמ"ך ושארי גדולי הפוסקים ז"ל בספרתן מה שהשיגו על ג' אבות העולם ה"ה, רבינו האי גאון, והרי"ף, ורבינו, זכל"ע, במה שפסק לעיל בהל' ברכות פרק ח' הל' ז' וז"ל רבינו שם, הפלפלין והזנגביל בזמן שהן רטובין מברך עליהן ב"פ האדמה וכו' עכ"ל רבינו, ומרן בכסף משנה שם בשם הרמ"ך תמה וז"ל, ותימא כיון דפלפלין מיקרי עץ וחייב בערלה למה אין מברכין ברטובין ב"פ העץ וכו' עכ"ל הכ"מ.
ומתוך האמור בס"ד הנה נכון דהא דעת הרי"ף ורבינו האי גאון ג"כ לענין ערלה הוא דלא מיקרי פרי עץ ופטורים מן הערלה וכנז' אם מטעם משום קטנות האילן עד שהוא נכלל בכלל ירק, ואם מטעם משום דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי מתחלה לכך וכדלעיל בשם רש"י והתוספות בסוכה ריש דף ל"ה, ומה שפסקו דמברכין עליהם ברכת בורא פרי האדמה ולא פסקו דמברך עליהן ברכת שהכל נ"ב. היינו מטעם שכ' הרשב"א בתשובה סימן ת' ורמז עליו מרן בכ"מ לעיל בהל' ברכות שם, ורוב דבריו שם הביא מרן תלמודו בידו ג"כ בספרו הארוך בית יוסף או"ח בסימן ר"ב בד"ה פלפלא רטיבתא כו' ובמג"א שם ס"ק ל"ה וכ"כ הגאון מהר"ם ן' חביב בשיטתו תוספת יוה"כ שם והפרי חדש בסימן תרי"ב הנז', אם אמת נכון שגם הרשב"א בסוף התשובה הקשה עליה מההוא דערלה וז"ל ומיהו תימה הואיל וחייבן הכתוב בערלה כדאיתא התם שריבה אותן הכתוב מדכתיב ונטעתם כל עץ מאכל עכ"ל הרשב"א יע"ש שהניחוהו בקושיא. ועיין בחידושיו למסכ' ברכות דף ל"ו בד"ה לא קשיא הא ביבשתא וכו' אמנם כן לפי האמור בס"ד אחרי העתרת המחילה מרבנותו וקדושתו אין כאן לא תימה ולא קושיא כלל כי רבינו וסייעתו אהני להו שיטתייהו וכמו שכתבנו בס"ד, ודו"ק.
ישוב קושית מהרמב"ח ז"ל ביומא דף פ"א ע"ב. ברם מאי דפריך הגמרא ביומא דף פ"א עליה דרבא במה שאמר הכס פלפלין ביומא דכפורי וכו' מהא דר' מאיר, ולמה לא ידע המקשין מזה דאיכא לשנויה, אמר לך רבא אנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה דר' מאיר וכמו שהקשו כן הגאונים מהרמב"ח ובעל פרי חדש וכאמור לעיל ריש אות זה, אומר אני בס"ד ליישב, והוא ע"פ מה שראיתי בחידושי הריטב"א מסכ' סוכה בדף ל"ה ע"א בד"ה והא דאמרינן מה ת"ל עץ וכו' שהוא הביא הגירסא דהסוגיא דיומא התם הנז' בענין אחר ממה שהיא הגירסא לפנינו, וז"ל הגירסא ההיא, כס פלפלי ביומא דכפורי פטור למימרא דלאו מיכלא הוא, והתניא היה ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר וכו' ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה אלמא עץ מאכל נינהו וכו' הא ברטיבתא הא ביבשתא וכו' עכ"ל הגירסא ההיא שהביא הריטב"א ז"ל שם בסוף הדיבור.
וכיון שכן צא ולמד דכל קושית המקשין ביומא התם לא היתה אלא משום דהמקשין הי' סובר דטעמא דרבא דאמר דכס פלפלי ביומא דכפורי דפטור הוא משום דלא מייתבא דעתיה דאינש באכילתו (וכמו שנכתוב בס"ד לקמן באות שלאחר זה) והיינו שהי' סובר דטעמא דרבא הוא משום דאינו אוכל כלל. והוא דהמקשין הי' סובר דרבא אמר להך מימרא הנ"ל לשיטתי', דהוא דאמר בברכות התם דהכוסס את הפלפלין אינו מברך עליו כלל שום ברכה, וכמו שהסוגיא דברכות באמת היא אמריה תאמר וז"ל ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא הכס פלפלין וכו' יע"ש הסוגיא. (ועיין לעיל הלכה הקודמת בד"ה וחומץ חי וכו' אות חמישי מה שכתבתי בס"ד טעם למה לא קאמר הגמרא כן גם בסוגיא דיומא הנ"ל), ולזה שפיר פריך המקשין עליה דרבא מהך דר' מאיר דקאמר דפלפלין יש בו טעם והוא מאכל, ובדבר זה שיש בפלפלין טעם הא לא פליגי רבנן עליה דר' מאיר, רק מה דרבנן פטרו לפלפלין מערלה הוא מטעם אחר או שהוא רק מין ירק לדעתם, או דלדעתם לא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי כדי לאכלן רטובים וכמו שכתבנו בס"ד בזה לעיל, ודע דאף לפי מה שהוא גירסתנו ונוסחתינו בגמרא בהך סוגיא דיומא הנז' ג"כ לא נפלאת היא ולא רחוקה היא לפרש בלי שום דוחק כוונת קושית המקשין מדר' מאיר כמו שפירשנו בס"ד, וכ"כ רש"י שם בד"ה מיתיבי וכו' וז"ל אלמא מאכל קרי ליה עכ"ל והיינו כאמור אלא שלפי גירסתו של הריטב"א שהביא הוא וכאמור לעיל, הנה הפירוש הזה שפירשנו הוא פירוש מרווח ביותר, ובין כך ובין כך סרה תלונות הגאונים מהרמב"ח ובעל פרי חדש ז"ל הנ"ל מעל רבינו ז"ל, ודו"ק.
ישוב אחר לקושית הרמב"ח ז"ל הנ"ל. ובאופן אחר אפשר ליישב בס"ד לענ"ד קושית הגאונים מהר"ם ן' חביב ובעל הפרי חדש ז"ל הנ"ל מעל רבינו מהך סוגיא דיומא הנ"ל, על דרך הפשוט מאד, והוא דקשיא ליה להמקשין בהך מימרא דרבא שם במה שהקדים להך מימרא דכס פלפלין ביומא דכפורי דפטור להך מימרא דזנגביל דפטור ביוה"כ אם כסס אותו, והדבר ידוע מה שכתבו התוספות בהרבה מקומות בש"ס דיותר ניחא ליה לומר דנשנית בדרך לא זו אף זו מלומר שנישנית בדרך זו ואין צריך לומר זו. וא"כ אם נאמר דהך דינא דקאמר רבא בכס פלפלין ביוה"כ דהוא פטור אינו אלא אליבא דרבנן דר' מאיר אבל אליבא דר' מאיר באמת חייב הכוסס פלפלין וכקושיתם של הגאונים מהרמב"ח ובעל פר"ח האמורה לעיל ממילא הרי שנה רבא למימרא דיליה בדרך זו ואין צריך לומר זו, דהא כוסס זנגביל ביוה"כ דפטור הוא נודע מכח כ"ש מפלפלין דהכוסס פלפלין דהוא פטור אינו רק אליבא דרבנן דר' מאיר והכוסס זנגביל הרי הוא פטור אליבא דכולי עלמא וליכא מאן דפליג, ואם כן תקשה עליה דרבא למה לא שנה למימרא דיליה איפכא ראשון תחלה הוה ליה למימר להך מימרא דהכוסס זנגביל ביוה"כ דהוא פטור, ואחר כך הי' לו לומר להך מימרא דהכוסס פלפלין ביוה"כ דהוא פטור והיינו בדרך לא זו אף זו. אלא ודאי צריכין לומר דאין כאן לא בדרך לא זו אף זו ולא בדרך זו ואין צריך לומר זו, אלא דשקולים הם ומשפט השוה לכולם דבין כוסס פלפלין ובין כוסס זנגביל תרווייהו פטור אליבא דכו"ע ולזה שפיר פריך הגמרא מיתיבי היה ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר וכו' דמשם בארה דלפחות בכוסס את הפלפלין ביוהכ"פ דאינו פטור אליבא דכולי עלמא דאליבא דר' מאיר הוא חייב דהוא מיחשב ליה מאכל, ודו"ק.
וסרה בזה מתוך האמור בס"ד גם כן תלונות וקושית הגאונים מהר"ם ן' חביב ובעל פרי חדש שהקשו מהך סוגיא דברכות דף ל"ו שהבאתי לעיל אות הקודם. דהא גם שם לא פריך הגמרא כן להך מיתיבי היה ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר וכו' אלא לבתר דקאמר הגמרא התם וז"ל ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כס פלפלי וכו' זנגבלי וכו' ביומא דכפורי פטור וכו' יע"ש הסוגיא, ועל זה הוא דקא מותיב הגמרא התם מיתיבי היה רבי מאיר אומר וכו' ושפיר פריך הגמ' והוא מדהקדים רבא במימרא דיליה פלפלין וזנגביל וכאמור, וק"ל.
קושית הרה"מ ז"ל פה. (ג) ומעתה אשים לב בס"ד לדברי רבינו ז"ל פה, הנה לפי הגירסא שיש בדברי רבינו פה לפנינו וכן היא הגירסא בכל ספרי רבינו הישנים הוא דגבי זנגביל יש חילוק בין רטובין לבין יבשין דכשהם יבשים הוא דפטור הכוססן ביוה"כ אבל ברטובין האוכלן ביוהכ"פ חייב כרת וחטאת כמו באוכל שאר אוכלין ביוה"כ, אבל בפלפלין לא חילק ולא פליג רבינו ז"ל בין רטובין לבין יבשין אלא תורה אחת ומשפט אחד לשניהם דאפילו אם אכלן כשהם רטובין מכ"מ פטור מכרת וחטאת.
ותמה הרב המגיד ע"ז, דהא הוא נגד הסוגיא הערוכה דיומא דף פ"א ע"ב שהבאתי באותיות הקודמות דמסיק לחלק גם גבי פלפלין בין רטובין ליבשין, דדוקא ביבשין הוא דאמר רבא דהכס פלפלין ביומא דכפורי דפטור אבל ברטובין מודה רבא דהאוכלן ביוהכ"פ דחייב לפיכך רצה הרב המגיד להגיה בדברי רבינו, ולפי הגהתו צריכים להגיה הרבה בדברי רבינו והדבר קשה להגיה כל כך, והפרי חדש בסימן תרי"ב רצה להחזיק בהגירסא הישנה. אמנם עיקר דבריו שם הוא דקשיא ליה לרבינו, מאי קמותיב הגמרא עליה דרבא מר' מאיר דאמר לך רבא אנא דאמרי כרבנן דר' מאיר יע"ש בפר"ח, והנה לפי מה שכתבתי בס"ד באות הקודם דקושיא זו ליתא ממילא ליתא לתירוצו של הפר"ח הנ"ל.
איברא דמה שכתב הפרי חדש שם ראיה לדינו של רבינו שלא לחלק גבי פלפלין בין רטובין לבין יבשין ממה דקשיא ליה מה ראה על ככה לחלקן לפלפלין ולזנגביל לשתי מימרות ולא כללינהו בחדא מימרא לומר הכס פלפלין וזנגביל ביומא דכפורי פטור, שמע מיניה שזנגביל ופלפלין הם חלוקים בעיסתן דפלפלין אפי' רטובין אם אכלן ביוהכ"פ גם כן פטור עליהן ועל זנגביל אינו פטור אלא דוקא כשהוא כוססן יבשים לא כשאכלו כשהוא רטוב שאז חייב על אכילתן ביוה"כ יע"ש בפרי חדש, הנה ראיה זו היא ראיה טובה, בריאה ורחבה. ותיתי לי כי ת"ל יתברך קיימתיה מסברא דנפשאי טרם ראותי דברות קדשו.
תוספת ראיה לראיות הפר"ח בסימן תרי"ב. ואדרבא אני בעניי הוספתי בס"ד בה עוד נופך ראיה, והוא דעינינו הרואות דלענין ברכה בסוגיא דברכות התם לא נקט רבא אלא רק חדא מנייהו, דהיינו פלפלין ושתק מזנגביל ואי אפשר לומר דסמך רבא עצמו על מימרא דרב נחמן (לפי הגירסא דיומא ולפי הגי' דברכות הוא מימרא דרבא עצמו) דאמר האי הימלתא מברכין עליה בורא פרי האדמה, והימלתא היינו זנגביל וכמו שכ' כך להדיא הערוך בערך המלתא ועיין ברש"י שם בד"ה הימלתא מכל מקום היה לו לבאר דבזנגביל יבש שאין מברך עליו כלל שלא נטעה בדברי רב נחמן לומר דבזנגביל יבש מברך עליו לפחות ברכת שהנ"ב וכמו שסובר רב ששת כן גבי פלפלין.
אלא ודאי צריכין לומר דזה היה דבר פשוט בעיניו של רבא, דזנגביל ופלפלין שקולים הם מקרה אחד לכולם ונקט פלפלין והוא הדין לזנגביל, ואם כן ממילא קשה למה זה בסוגיא דיומא הנ"ל לענין יוהכ"פ נקט רבא תרווייהו פלפלין וגם זנגביל לא הוי ליה למינקט גם כן אלא רק חדא מנייהו ותיתי אידך מניה. אם לא דרבא הנה זה בא להורות בזה דלענין אכילתן ביוהכ"פ הם חלוקים בדיניהם זנגביל ופלפלין, דאוכל זנגביל אינו פטור אלא ביבש אבל באוכל זנגביל רטוב ביוהכ"פ חייב ופלפלין האוכלן אפי' כשהן רטובין גם כן פטור עליהן ביום הכפורים וכדיוקו של הפר"ח הנ"ל, וכדינו של רבינו ז"ל הנ"ל, ודו"ק.
(ודע דהמקשין שהקשה מיתיבי הי' ר' מאיר אומר וכו' דלא אסיק אדעתיה החילוק שבין יבשים לבין רטובים גבי פלפלין וגבי זנגביל, לא קשיא עליה למה זה לא הקשה הוא על רבא קושית הפרי חדש הנ"ל על מה ולמה חילקן רבא לשתי מימרות לפלפלין ולזנגביל ולמה לא אמרן בקיצור בחד מימרא, או דהי' לו להמקשין להקשות קושיתי האמורה לעיל מזה, דלמה זה הוצרך רבא כלל לומר הדין דזנגביל לענין יום הכפורים דכבר ידעינן ליה מפלפלין דקאמר וכנ"ל, דזה אינו קושיא דהמקשין עדיפא מניה הוא דקא פריך דליתא כלל לדינו של רבא מכח הך תיובתא מהברייתא הי' ר' מאיר אומר כו' הנז' ולפי מאי דמשני הגמרא לחלק בין רטיבתא לבין יבשתא ממילא מתורצת נמי קושית הפר"ח וקושיתי הנ"ל וק"ל).
סתירה להראיה הנ"ל. אבל מה יושיענו כל זה, אף אם נוסיף כהנה וכהנה ראיות וסברות ומחול ימים ירבו, עדיין לא הועלה ארוכה ומזור למחלת קושית הרב המגיד הנ"ל ותשב באיתן, כי מה נעשה שהדבר מוכרח ומבואר להדיא בהיפוך מהסוגיא דיומא הן מכח קושית הגמרא שם מהך ברייתא היה ר' מאיר אומר וכו' והן מכח השינויא דהגמרא שם לחלק יצא בין יבשתא לבין רטיבתא אף גבי פלפלין לענין יוה"כ דברטיבתא אף בפלפלין חייב כרת וחטאת ומה יענו שפתי דעת רבינו להך סוגיא האמורה וא"כ קמה גם נצבה קושית הרב המגיד הנ"ל.
עוד פלפול ביומא דף פ"א ע"ב. והנראה לענ"ד בס"ד ליישב קושית הרב המגיד הנ"ל ולקיים הגירסא הישנה בדברי רבינו פה דגבי פלפלין אין חילוק בין רטיבתא לבין יבשתא לענין יוהכ"פ דבין כך ובין כך הוא פטור וכנ"ל, הוא דהא לכאורה קשיא לענ"ד דמאי קא מותיב הגמרא ביומא כלל על רבא מהך ברייתא הי' ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר וכו' דמשם בארה דפלפלין מיחשב מאכל ממה שהם חייבים בערלה שמע מיניה דזה פרי, דהגמ' מדמי אהדדי חיוב ערלה וחיוב ביוה"כ האוכלו, והאי מאי קושיא דהא אפשר לומר דרב המרחק ביניהם בין חיוב בערלה לבין חיוב האוכלו ביוה"כ דאף שהוא חיוב בערלה מכ"מ יש בראש לומר סברא שיהי' פטור האוכלו ביוה"כ, וכמו שאבאר בס"ד לפנינו באר היטב.
חילוק יש בין חיוב בערלה לבין חיוב לענין יוה"כ. וביאור דבר זה הוא, דהא לענין חיוב משום יום הכפורים ביתובא דעתא תליא רחמנא דאינו חייב בעונש עד שיהנה מן האכילה או מן השתיה ההיא עד שתתישב דעתו ממנה ולפיכך צריך גבי יוה"כ שיאכל דוקא שיעור ככותבת כדי להתחייב עליו עונש בכרת וחטאת אף דבכל האיסורים שבתורה די בכזית להתחייב עליו עונשו, והיינו טעמא דבכל האיסורים אם נהנה גרונו מן האיסור הנאה גמורה שהוא נקרא אכילה כבר יש בזה די להתחייב עליו עונש מה שא"כ ביוה"כ שאינו מתחייב עונש אלא אם כן מייתב דעתיה אבל כי לא מייתב דעתיה אף שנהנה מן האיסור שהוא האכילה הנאה גמורה מכל מקום הרי הוא פטור מעונש, ושיערו חכמים דבפחות מככותבת אם אוכל לא קמייתבא דעתו, ולפיכך באוכל פחות מככותבת ביוהכ"פ פטור.
ואחרי כי כן צא ולמד לחלק לענין פלפלין בין חיוב עונש ביוה"כ לבין חיוב בערלה ובברכה, והוא דלמא פלפלין יש בהם טעם גמור כמו שאוכל שיעור כזית כל כך יש בו מן הטעם