אור ברסלב

סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ

פרק ב · הלכה ד

הלכה ב

קושית הלח"מ מלקמן הל' שאר אבה"ט פ"ח הל' י"א.אכל מעט וחזר ואכל אם יש מתחלת וכו' עד סוף כדי אכילת שלש ביצים הרי אלו מצטרפות וכו'. עכ"ל. והנה הלח"מ פה תמה בדבר זה, והוא דלקמן בהל' שאר אבות הטומאה פרק שמיני הל' י"א כ' רבינו ז"ל, וז"ל, אינו מתטמא עד שיאכל מאכלים טמאים כחצי פרס שהוא כביצה ומחצה שוחקות וכו' עכ"ל רבינו ולמה זה ל"כ גם כאן שאותן שלש ביצים הם לענין שיעור צרוף הם שוחקות, שאפי' אם שהה באכילתו שיעור ככותבת זמן מרובה כ"כ מתחלת האכילה עד סוף האכילה שיעור אכילת שלש ביצים שוחקות ג"כ האכילה מצטרף לשיעור ככותבת להיות חייב עליו, ומדסתם רבינו פה שמע מינה דכונתו פה לביצים בינונית לא שוחקות וא"כ דברי רבינו לכאורה סותרות אהדדי יע"ש בלח"מ.
ישוב קושית הלח"מ הנ"ל. איברא אני בעניי תמה אני על הלח"מ דמה זו שאלה ומה זו קושיא דהא דאמרינן בעירובין דף פ"ג ע"א וז"ל, ומאן חכמים ר' יוחנן בן ברוקא, פשיטא שוחקות אתא לאשמעינן כי אתא רב דימי וכו' עכ"ל הגמרא ויע"ש הסוגיא יותר באריכות, הנה זה לא קאי אלא לענין פסול גויה דוקא, דבדבר זה הוא דמקילינן גבי פסול גויה דבעינן שיהיו דוקא שוחקות, אבל בביצים בינונית אינו נפסל הגויה, אם משום דבפסול גויה הקילו חכמים בהרבה דברים הואיל והיא טומאה קלה, וכמש"כ הלח"מ גופא פה בד"ה שתה מעט וכו' במהדורא א' וב' על דברי הרהמ"ג ז"ל שם ואם מטעם דקים להו להחכמים דאם האדם אוכל שיעור בפחות מביצה ומחצה שוחקות אין דרכו בכך להיות שותה ג"כ וממילא תו לא שייך ביה לפסול הגויה, דהא כל עיקר הטעם של פסול הגויה הוא רק מטעם דגזרינן שדי משקין דתרומה לתוך פיו בעוד שהוא אוכל, ועל ידי זה יהיה מטמא להמשקין שבפיו, ועיין בתוס' דיומא דף פ' ע"ב בד"ה וחצי פרס וכו' מש"כ וביתר מקומות בתוס' בש"ס ועיין לקמן בדבור שלאחר זה המתחיל שתה מעט וחזר ושתה וכו' אות ראשון מה שאכתוב בס"ד בזה והכא באוכל פחות משיעור ביצה ומחצה שוחקות דלא שכיח שישתה בעוד שהוא אוכל וכמש"כ בס"ד לא גזרו ביה פסול גויה דבכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, והא תינח בפסול גויה וכדאמרינן, אבל לא כן בכל שארי השיעורים שבתורה כולה כמות שהיא, ליכא ספיקא כלל דזה כלל גדול בשיעורין דכל השיעורין הם בביצה בינונית והיה זה שיעור אכילת יוה"כ כאחד מהם.
קצת ביאור בעירובין דף פ"ג ע"א בגמרא וברש"י שם. ואעידה לך שני עדים נאמנים על זה (מלבד שהוא דבר מבואר מעצמו וכאמור), העד האחד מהסוגיא דעירובין הנ"ל, והוא דאל"כ מה ראה על ככה ר' יוחנן בן ברוקא לאשמעינן הך דבר חידוש דבעינן דוקא ביצים שוחקות גבי הך דינא של חצי פרס הנאמר גבי פסול גויה דוקא. ולמה לא אשמעינן ר' יוחנן בן ברוקא החידוש הזה האמור בכל דיני שיעורי הביצים ששנו חכמים בלשון המשנה בכולהו ש"ס משניות כי רבות הנה, אם לא כי הוא הדבר אשר דברתי בס"ד דר' יוחנן בן ברוקא גופא לא אמרו להך דינא דביצים שוחקות קאמרינן אלא דוקא כי הוא זה בפסול גויה ומהנך טעמים האמורים לעיל, אבל בכל השיעורין שבתורה שיעור ביצה הוא ביצה בינונית.
והעד השני הוא מאור עינינו רש"י ז"ל בהך סוגיא דעירובין דהתם כי גם מדבריו שם מתבאר באר היטב לענ"ד בס"ד כדברינו הניתנין למעלה, והוא דרש"י ז"ל שם בד"ה כמה שיעור חצי פרס וכו' כ' וז"ל לפסול הגויה עכ"ל רש"י, שלכאורה נראים הדברים הללו ח"ו כדברי מותר ודבר שפתים דפשיטא דעל פסול הגויה קאי דקאמר לעיל מיניה וחצי חציה לפסול את הגויה וכו', אבל רש"י ז"ל פיו יפה דייק וגרס דכל פלוגתייהו דכל הנך תנאים דהתם אינו אלא לענין לפסול הגויה ואפס זולתו מן השיעורים שאינם משוערים בביצים שוחקות ומטעמים האמורים לעיל לחלק בין פסול גויה לבין שארי השיעורים ורש"י ז"ל גופא דייק לה כן מכח הראיה הנ"ל מדנקט לה גבי פסול גויה להך דינא דשוחקות, ודו"ק.

ביאור בהל' מא"ס פ' י"ד הל' ט', ובהל' תרומות פ' י' הל' ג' ובהל' שאר אבה"ט פ' ח' הל' י"א.שתה מעט וחזר ושתה וכו' כדי שתית רביעית וכו'. עכ"ל. (א) הנה גם לקמן בהל' מא"ס פרק י"ד הל' ט', כ' רבינו ז"ל כן, וז"ל, וכן השותה רביעית של סתם יינם וכו' אם שהה מתחלה ועד סוף כדי שתית רביעית מצטרפין וכו' עכ"ל, וכן כ' עוד לקמן בהל' תרומות פ' י' הל' ג' וז"ל, שתה וחזר ושתה אם יש וכו' ומתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתית רביעית, הרי אלו מצטרפין לכזית, עכ"ל. והראב"ד ז"ל בהל' תרומות שם השיגו וז"ל, א"א אמת שכן הוא בתוספתא, אבל במס' כריתות פרק אמרו לו, דף י"ג, נראה דאף לשתיה בעינן כדי אכילת פרס וכו' עכ"ל השגות, ועיין מה שכ' הרהמ"ג ז"ל פה, ועיין בכס"מ לקמן בהל' תרומות שם מש"כ מרן ז"ל בשם הרהמ"ג ובשם מהר"י קורקוס בענין זה, והיותר מתפלא בזה הנה הוא כי רבינו ז"ל גופא בעצמו ובכבודו כ' לקמן בהל' שאר אבה"ט פרק ח' הל' י"א וז"ל, וכן אם שתה מעט וחזר ושתה מעט וכו' כדי אכילת פרס מצטרפין וכו' עכ"ל רבינו, ואם כן לכאורה הדבר יפלא הפלא ופלא כי לא בלבד שדברי רבינו ז"ל הם נגד הסוגיא ערוכה דכריתות הנ"ל. וכמו שהשיגו הראב"ד וכאמור אף זו שדבריו עצמן סותרים זה את זה לכאורה, ולומר דרבינו מחלק בין טומאת גויה לבין שאר כל האיסורים, הנה הדבר צריך ביאור איזה סברא יש לחלק ביניהם ומה הכריחו לרבינו ז"ל לחלק בין השוים, ולומר שמלבו ענה כן לחלק בכך הדבר קשה לאמרו שזה דרכו בקודש לומר יראה לי במה שהמציא מדעתו היפה ופה לא עשה מאומה מזה.
ואמנם כשאני לעצמי נראה לענ"ד בס"ד לומר סברא ולחלק בין הנך שיעורין דטומאת גויה לבין הנך שיעורין דכל האיסורים שבתורה הן דאורייתא והן דרבנן, וגם שהי' לו לרבינו הכרח שהכריחוהו לחלק בכך, וכמו שאומר בס"ד, והוא דהתוס' בשבת דף י"ד בד"ה זמנין דאכל וכו' ועוד ביומא דף פ' ע"ב בד"ה וחצי פרס וכו' ובסוטה דף ל' בד"ה ספר הישר מסיק וכו', (ועיין בתוס' דערובין דף פ"ב בד"ה וחצי חציה וכו') שהקשו בשם הריב"א דלמה זה הצריכו חכמים לטומאת גויה שיאכל דוקא פחות שיעור כביצה ומחצה, והלא שיעור כביצה אוכלין נמי מטמא אחרים ואם כן כבר שייך גם גבי אוכל שיעור כביצה מן הטומאה הך גזרה דלמא שדי משקין דתרומה לתוך פיו בעודו אוכל אותו הטומאה ומטמא המאכל הטמא ההוא להמשקין ההם שבפיו ויע"ש בתוס' מה שתירצו.
לרבינו ז"ל לשיטתי' ליתנהו לתירוצם של התוס' דיומא דף פ' ע"ב בד"ה וחצי וכו', ודסוטה דף ל' ע"א בד"ה ספר הישר וכו'. והנה יעברו לפנינו כבני מרון כל תירוצם של התוספות שתירצו, ונראה בס"ד היעמדו דבריהם גם לשיטת רבינו ז"ל, והנה מה שתירצו שם בשם רבינו תם ז"ל והוא דהיה שם שתי גזירות, האחת היא גזרה קדמוניות, והאחת היא מגזרת ח"י דבר יע"ש בתוס', הנה לרבינו לשיטתי' ליתא שהרי הוא כ' להדיא בהיפוך מזה לקמן בהל' שאר אבה"ט פרק והלכה הנ"ל וכמבואר כן להדיא בדברי מרן ז"ל בכסף משנה שם, וגם אא"ל כתירוצו של הריב"א ז"ל בתו' דיומא התם לשיטת רבינו וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
וביאור דבר זה הוא דהא הריב"א ז"ל תירץ שם דירדו חכמים לסוף דעת האדם וידעו דאם אוכל פחות מכשיעור של ביצה ומחצה, שאין דרכו של אדם לשתות, לפיכך לא גזרו גביה שמא יהי' שדי משקין דתרומה לתוך פיו בעודו אוכל, מה שא"כ כשאוכל האדם שיעור ביצה ומחצה שדרכו של אדם לשתות על שיעור אכילה כזה ושפיר איכא למיגזר ביה שמא שדי משקין דתרומה לתוך פיו בעודו אוכל יע"ש בתוס', והנה לשיטת רבינו הרי גם תירוץ זה ליתא דתקשה לדידיה קושית הריב"א ז"ל מה שהקשה הוא עצמו על תירוצו הנ"ל, דאם כן אף בששותה פחות מרביעית נמי יהיה טמא טומאת גויה, ומה שתירצו התוס' שם דהואיל ובפחות מרביעית אינו מטמא מדאורייתא לא גזרו ביה רבנן יע"ש בתוספות דיומא, הנה תירוץ זה ניחא לרבינו תם לשיטתיה דהוא סובר דמדאורייתא אין משקין מטמאין בפחות מרביעית, אבל לא כן רבינו ז"ל לפי שיטתיה דהוא פוסק להדיא לקמן בהל' טומאת אוכלין פרק ד' הל' ב' דהמשקין מטמאין ומתטמאין בכל שהן מדאורייתא יע"ש ממילא ליתא לתירץ זה.
ביאור בהל' טומאת אוכלין פ"ב הלכה ב'. ואמת נכון הדבר כי רבינו ז"ל בעצמו ובכבודו הרגיש בקושיא זו לקמן בהל' טומאת אוכלין פרק והלכה הנ"ל, שכ' שם וז"ל, המשקין מתטמאין כל שהן ומטמאין כל שהן, ואפי' טיפת משקין טמאים כחרדל שנגע באוכלים או בכלים או במשקין אחרים נטמאו, ואע"פ כן אין השותה משקין טמאים נפסל עד שישתה רביעית כמו שביארנו (לעיל בהל' שאר אבה"ט פרק שמיני הל' י"א) עכ"ל רבינו, הנה עורר אותנו על הקושיא העצומה האמורה שיש בדבר זה, אבל לא גילה לנו התי' טעמה ונמוקה של הגזרה למה לא תהיה בפחות מרביעית גם כן הגזרה שאם שתה אפי' בפחות מרביעית משקין טמאין שיהוה פוסל את הגוויה שמא יאכל תרומה בעוד שהמשקין טמאין בפיו.
ודבר זה ג"כ א"א לאמרו דהטעם הוא שלא גזרו לפסול הגוויה כששותה בפחות מרביעית משקין טמאין, משום דכשהמשקין הם בפחות מרביעית מיד כשהם נכנסים לתוך פיו הם נגררים מיד ויורדים חדרי בטן ולתוך בית הבליעה ולא נשאר מהם בפיו כלום ולא שייך בו הגזירה למיגזר שישדי אוכלין תרומה טהורה בתוך פיו בעודן המשקין בפיו כי התעיף עיניך בו ואיננו המשקין ההוא בתוך פיו, והרי הבית הבליעה הוא מחזיק שני שלישי רביעית דהא בית הבליעה מחזיק ביצת תרנגולת וכדאמרינן כן להדיא ביומא דף פ' ע"א יע"ש בגמרא ורביעית הוא שיעור ביצה ומחצה, וא"כ אם שותה יותר משתי שלישי רביעית אז בע"כ נשאר בפיו משקין זמן מה שהרי אינו יכל לירד לתוך בית הבליעה בב"א לכל היותר אלא שיעור שתי שלישי רביעית בב"א והמותר דהיינו שליש האחרון של הרביעית הוא נשאר בפיו, ואז שייך הגזירה שישדי אוכלין בפיו וכיון דאפקיה מכביצה ממש שצריך מעט יותר שהוא שיעור שתי שלישי רביעית ומשהו (כדי שישהה המשהו בתוך פיו זמן מה וכאמור), אוקמוהו על שיעור רביעית וכמשכ"כ התוס' סברא זו ממש לענין שיעור אכילה בשם רבינו תם והר"י ז"ל ביומא התם יע"ש בתוס'.
דתשובה זו ליתא, דאם כן אף אם שתה רביעית רק שלא שתה הרביעית בבת אחת כי אם ששתה אותו בצירוף גם כן היה ראוי לנו לומר שלא להיות גופו נפסל מהשתיה ההיא ומטעם האמור, דכיון שלא שתה הרביעית בפעם אחת, הנה בכל פעם ששתה היו המשקין שבפיו נגררים ויורדים לתוך בית הבליעה מיד ולאלתר ואינם מתעכבים כלל בפיו, ואם כן שוב לא שייך גביה למיגזר הך גזרה דשמא יהיה שדי אוכלין דתרומה בתוך פיו דהרי לא נשאר כלל מן המשקין בפיו.
ודוחק לומר דגזרינן דלמא ישתה רק מעט פחות מחצי ביצה בתחלת שתייתו, ואח"כ ישתה בבת אחת מעט יותר מכביצה, ואז בשתיה השניה לא יהיה יכול לבלען להמשקין בבת אחת בבית הבליעה, כיון שהמשקין אז הם יותר משתי שלישי רביעית שהוא יותר משיעור כביצה, וגזרינן דדלמא שדי בפיו אז מאכל תרומה, דזה הוא גזרה לגזרה, ואע"פ דמצינו גבי ח"י דבר שגזרו כמה פעמים אף גזרה לגזרה, הנה במקום שלא מצאנוהו כן בפירוש, אנחנו מעצמינו לומר כן הוא דוחק גדול לאמרו. וביותר אם הקילו בהך גזרה כל כך עד שבתחלה לא רצו לגזור פסול גויה על משקין שהם יותר משיעור כביצה הואיל והוא פחות מרביעית, ומה ראו החכמים אחר כך להחמיר בו כל כך לגזור על ההצטרפות בשיעור כדי אכילת פרס וגם מה שייכות והתייחסות יש לזה אם שותהו בכדי שיעור אכילת פרס, או אם הוא שותה אותו בהרחבת זמן ביותר מזה השיעור, הלא היה טוב ומתקבל על הלב יותר שיגזרו החכמים הך גזרה של פסול גויה דוקא כשהוא שותה רביעית בפעם אחת. הלא דבר הוא.
ביאור בהשגות הראב"ד ז"ל בהל' תרומות הנ"ל. ואפשר לומר בס"ד לענ"ד דמזה יצאו לו להראב"ד ז"ל בהשגות בהלכות תרומות פרק והל' הנ"ל לומר דבכל האיסורים שבתורה הדין דין אמת דצירוף שיעור שתית משקין הוא שיעור אכילת פרס, והיינו דקשיא ליה קושיתינו האמורה לעיל, לפיכך סבירא ליה להראב"ד לא רצו לחלק בין שארי איסורים הן דאורייתא והן דרבנן לבין גזירתם של פסול גויה, כי רצו להשוות את מדותיהם כשם שבכל האיסורים אם שתה מעט וחזר ושתה מעט עד ששתה מן האיסור שיעור רביעית בתוך שיעור כדי אכילת פרס שמצטרפין להיותם שיעור שלם לענין עונשין כך נמי יהיה גזירתם זאת של פסול גויה שיהיה בו הצטרפות לשיעור שלם אם שתה מעט וחזר ושתה מעט בתוך שיעור כדי אכילת פרס כאילו היה שותה שיעור שלם בבת אחת שאז היה חל עליו גזירת פסול גויה, כך נמי בזה. כיון שיש לו מציאות מה שאף אם שותה להשיעור רביעית שלא בבת אחת שיהי' שייך בו הגזרה דלמא שדי אוכלין דתרומה לתוך פיו ובאופן שאמרנו בס"ד אף שהוא מציאות רחוק חששו לו כדי להשוות את המדות של פסול גויה עם שאר האיסורים וכאמור בס"ד.
ואחרי כי כן הכריח הראב"ד ז"ל דעל כרחין צ"ל כנ"ל שבכל האיסורים הדין הוא כן דשיעור ההצטרפות של משקין האסורין הוא בשיעור כדי אכילת פרס, שאילו הי' בכל האיסורין שיעורו של ההצטרפות רק בשיעור כדי שתית רביעית וכדעת רבינו ז"ל, הנה גם בפסול גויה היה להם לגזור בשיעור הזה של שתית רביעית כדי להשוות את המדות חכמים שיעור גזירתן בפסול גויה לשיעורין של שאר איסורין של תורה ושל דרבנן, שהרי כל זה היה עיקר כוונת החכמים במה שגזרו בפסול אף על מי ששתהו שלא בבת אחת, אלא ששתה אותו בזה אחר זה אפילו בהרבה פעמים, והכל עשו רק בכדי להשוות שיעור גזירותם לשיעורם של שאר איסורי תורה, ודו"ק.
פלפול בתוס' דיומא ודמס' סוטה הנ"ל ודשבת דף י"ד ע"א ד"ה זמנין דאכל וכו'. אמנם נראה לענ"ד בס"ד דרבינו ז"ל רוח אחרת אתו עמו ליישב קושיתי שהקשיתי לעיל דהיינו שהקשיתי ממה נפשך, או דקשיא קושית התוספות הנ"ל דהיה להם לגזור פסול גויה אף בשותה כל שהוא, או דלא היה להם לגזור פסול גויה אפי' בשותה רביעית משקין טמאים אם אינו שותהו בבת אחת אלא רק ששותה רביעית בזה אחר זה בתוך שיעור כדי אכילת פרס. והוא דאף אם אמת נכון הדבר דכשהוא שותה רביעית בכדי אכילת פרס אין גרונו נהנה ממנו כל כך שיהי' חייב עליו עונש כרת או מלקות כשהוא שותה שתיה האסורה והנה לענין עונש על האיסור הרי הדבר תלוי ועומד רק בהנאת הגרון שיהיה החיך נהנה ממנו מן האיסור ההוא שאוכל או שותה הנאה מרובה של שיעור שלם ועיין לקמן בהלכות מא"ס פרק ארבעה עשר הלכה ג'. אבל הא מיהא הדבר הזה ברור ובודאי, דהחיך נהנה ממנו יותר כשהוא שותה אותו בתוך שיעור של כדי אכילת פרס, מאילו היה שותה אותו בשיהוי יותר מזה השיעור האמור, וכמו דאמרינן בסוכה דף מ"ט ע"ב וז"ל אמר רב פפא שמע מיניה כי שבע אינש חמרא מגרוניה שבע, אמר רבא צורבא מרבנן וכו' ועיין במג"א בסימן קפ"ג סעיף ד' ס"ק ז', ובסימן ק"צ סעיף א' ס"ק ב' מה שכתב.
פלפול במס' כריתות דף י"ג ע"א. וכבר כתבנו לעיל בשם התוס' דמהאי טעמא לא גזרו פסול גויה באוכל פחות משיעור כביצה ומחצה משום שאין דרכו של אדם לשתות כשאוכל פחות מכשיעור הזה ולא שייך גביה הגזירה דלמא שדי משקין דתרומה לתוך פיו יע"ש בתוס' דיומא הנ"ל, ולדידהו צריכין לומר דאפי' אינו אוכל כשיעור ביצה ומחצה אלא שאכלו בזה אחר זה בתוך שיעור כדי אכילת פרס רגילין ג"כ לשתות לשרות המאכל שבמעיו, אבל כשאכלו ביותר מכדי זה השיעור האמור שוב אין דרכו של אדם לשתות, דאל"כ למה יהיה נפסל הגויה באוכל ביצה ומחצה בכדי אכילת פרס. ואם כן אף אנן בדידן נמי נימא הכי, לענין שתיה אמרינן דשיערו חכמים אם שותה רביעית בכדי שיעור אכילת פרס כיון שיש לו הנאה מרובה לפחות מאותה השתיה וכמש"כ בס"ד לעיל, לזה רגיל נמי לאכול בתוך השתיה כדי למתק את השתיה עיין במג"א סימן רי"ב ס"ק ב' וג'. ואיפו זאת שפיר שייך הך גזירת חכמים דלמא שדי אוכלין דתרומה לתוך פיו בעוד שהמשקים בתוך פיו כדי למתקם ביותר. מה שא"כ כשהוא ממשיך בשיעור שתית המשקין יותר מזה השיעור של שיעור כדי אכילת פרס אז אינו רגיל לאכול דבר מה כדי למתק השתיה שאותה השתיה אינה חשובה בעיניו כ"כ שיהי' רוצה למתקה, שהרי אין לו הנאה גמורה מהשתיה ההיא כנ"ל, ותו לא שייך גביה הך גזירת חכמים דדלמא שדי אוכלין דתרומה לתוך פיו בעוד שהוא שותה. וכל שיעורין של חכמים כך הוא במ' סאה הוא טובל במ' סאה חסר קורטב אינו טובל וכו' וכדאמרינן בר"ה די"ג וביתר מקומות בש"ס. אבל ל"כ לענין העונשין של האיסורין דהתם בעינן דוקא שיהי' גרונו נהנה מן האיסור הנאה גמורה כשיעורו של הנאת שיעור שלם, הנה שיערו חכמים שבשיעור כדי שתית רביעית אז הגרון נהנה ממנו הנאה גמורה של שיעור שתית רביעית שלם דהיינו שיש לו הנאה גמורה שראוי לחייבו עליו עונש, מה שא"כ כשהוא שותה אותו בהמשך זמן יותר מזה השיעור של שיהוי שתית רביעית, אף שהוא שותה אותו בכדי שיעור אכילת פרס ויש לו בזה הנאה מרובה וכדלעיל, אבל הא מיהא שוב אין החיך נהנה ממנו הנאה גמורה כל כך שיהיה ראוי להתחייב עליו עונש בידי אדם וכרת דהיינו הנאה של שיעור שתית רביעית שלם ולזה הוא פטור עליו מעונשי אדם וכרת ודו"ק.
הערה על הראב"ד ז"ל בהל' תרומות פ' י' הלכה ג'. (ב) איברא אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה תמה אני על הראב"ד בהשגות בהל' תרומות שהבאתי לעיל ריש אות הקודם שכ' וז"ל א"א אמת שכן הוא בתוספתא אבל בכריתות פרק אמרו לו וכו' נראה דאף לשתיה בעינן כדי אכילת פרס וכן בתוספתא דפסחים כך הוא בכדי אכילת פרס. עכ"ל הראב"ד ז"ל, הנה לא הביא תלמודו אלא רק שתי תוספתות. חדא, דפסחים, והיא בפרק, קמא דפסחים. שהיא לפי הנוסחא של בכדי אכילת פרס ודלא כדעת רבינו ז"ל. והתוספתא השניה לא הזכיר איה איפו הוא מקום משכן כבודה, אבל מסתימת לשונו משמע שכוון להך תוספתא של מסכ' תרומות ריש פ' ז' שהיא מסכמת לדעת רבינו אף לפי נוסחתו של הראב"ד ז"ל.
אבל מה שיש לתמוה בזה לענ"ד הוא שהרי יש כאן נמצא וכאן היה עוד שתי תוספתות שלא הזכירם הראב"ד ז"ל כלל בהשגה ההיא הנ"ל. האחת, היא שנויה בכריתות ריש פרק ב' והשניה היא שנויה ביומא ריש פ' בתרא, והם לפי הנוסחא שלפנינו מסכימות לדעת רבינו ז"ל הנ"ל ומעתה אני תמה על הראב"ד שלא הזכיר כלל על שתי אלה התוספתות כמו שעורר להזכיר הנך שני תוספתות דתרומות ודפסחים הנ"ל, וגם צריך ביאור האיך היתה הגירסא והנוסחא לפני הראב"ד בהנך שתי תוספתות דכריתות ודיומא הנ"ל, אם היתה הגירסא והנוסחא שלו בהם כמו שהיא הגירסא והנוסחא בהם לפנינו. הנה הי' לו להראב"ד לסמי חדא דתוספתא דפסחים מקמי תלתא תוספתות. והם, דתרומות, ודיומא, ודכריתות, אם שלש אלה יכונו כאחת, בודאי הנכון הוא כדבריהם, כי ע"פ שלשה עדים בודאי יקום דבר. והך סוגיא דהגמרא דילן דכריתות פרק אמרו לו, אינה ראיה מכרחת כל כך דהא אפשר לשנויי ולתרוצי לה כדשנינן לה בס"ד לעיל באות הקודם זיל קרי ביה. והראב"ד ז"ל גופא לא עשה הסמיכות שלו להשיגו לרבינו מכח הך סוגיא דפרק אמרו לו. דאל"כ לא היה צריך הראב"ד להסתייע מן הך תוספתא דפסחים שהביא, כי אין לך תשובה נצחת והשגה נמרצה יותר מתשובה והשגה מהגמרא דילן שהיא עיקרית נגד התוספתא כי עיניהם של המסדרי הש"ס היו משוטטות בכולהו תלמודא ולא נעלם מעיניהם דבר או חצי דבר וכידוע, ואם כן הלא הי' די לו להראב"ד ז"ל בהשגה זו מהגמרא דילן ואין צורך לו עוד להסתייע מן התוספתא, ואם נאמר דהיתה נוסחתו של הראב"ד בהנך שתי תוספ' דכריתות ודיומא הנ"ל גם כן כדי אכילת פרס לא כדי שתית רביעית יין, אם כן יאמר נא הראב"ד ז"ל מה זה דקאמר דהך תוספתא דתרומות מסייע ליה לרבינו ז"ל דמה זו סמיכה וסיוע, דהלא היה לו לסמי ולהגיה הך תוספתא דתרומות שהיא חדא מקמי הנך שלש תוספתות הלא המה דיומא ודפסחים ודכריתות. וכמו שרגילין בש"ס לומר דבר זה סמי חדא מקמי תרתי וכו' מכ"ש דאמרינן סמי חדא מקמי תלתא וא"כ מסייע זה של הך תוספתא דתרומות הוא סיוע שאין בו ממש. וצ"ע לענ"ד על הראב"ד.
ויהיה איך שיהי' הנה לפי נוסחתנו זה רביעי בקדש שנאמר בתוספתא כדעת רבינו הנ"ל ריש אות הקודם, והוא דבשתיה שיעור צירוף הוא בכדי שתית רביעית לא כמו שהוא השיעור גבי אכילה, דהיינו התוספתא האחת דתרומות (שהודה בה הראב"ד ז"ל) והשניה, היא התוספתא דפסחים (שלפי נוסחתינו היא כדעת רבינו והיא הנוסחא העיקרית דסמי חדא מקמי תלתא וכנ"ל) והשלישית, היא התוספתא דיומא. והרביעית, היא התוספתא דכריתות (ושתי אלה לא הזכירם הראב"ד כלל וכנ"ל), שכולם שפה אחת להם ודברים אחדים הם המורים והם המלמדים דהמשך זמן שיעור הצטרפות השתיה מתחלתה עד סופה הוא כדעת רבינו ז"ל הנ"ל.
עוד ראי' לדברי רבינו ז"ל הנ"ל ריש אות הקודם. ודבר זה הכריחו לרבינו ז"ל גם כן לחלק בהך חילוק שכתבנו בס"ד לעיל באות הקודם בין שיעור צרוף שתית משקין לענין פסול גויה שהוא בכדי אכילת פרס לבין שיעור של צירוף שתית משקין של כל האיסורים שבתורה ששיעורן הוא בכדי שיעור שתית רביעית ובחילוק הזה צדקו יחדיו הנך תוספתות הנ"ל עם הך סוגיא דהגמרא דילן במס' כריתות בפ' אמרו לו וכמבואר באר היטב בס"ד דבר זה לעיל אות הקודם זיל גמור מהתם, והיינו שהיה הדבר קשה בעיני רבינו לומר דהך ברייתא דאייתי הגמרא דילן בסוגיא דכריתות הנ"ל תהיה חולקת על הנך ארבעה ברייתות דהתוספתות, וביותר היה קשה לו שהגמרא דילן יפסוק כאותה חדא ברייתא ותשליך מנגד ארבעה ברייתות ערוכות דהתוספתות הנ"ל. והיותר מתפלא שלא תזכיר הגמרא דילן כלל מהנך ארבעה ברייתות דהתוס' הנ"ל דפליגי עם הך ברייתא דאייתי הגמרא דילן ולגלות לן טעמם ונמוקם למה זה ומה ראו על ככה לפסוק כחדא ברייתא נגד ארבעה ברייתות. ולמחוק ולהגיה בהנך ארבעה ברייתות שבתוספתות הנ"ל ארבעה פעמים, ובארבעה מקומות, ג"כ לא היה נראה בעין פקיחא של רבינו, דהאיך יקרה שיפול טעות אחד בארבעה מקומות נפרדים. ולפיכך הכריח מזה, דכולהו בחדא רוקא תהא להו ושפה אחת לכולן לכל הארבעה התוספתות והברייתא דסוגיא דכריתות הנ"ל, רק שיש חילוק בין הצטרפות דפסול גויה לענין השיעור לבין השיעור של כל האיסורים שבתורה, וככל הדברים וככל החזיון האמור לעיל אות הקודם בס"ד, ודו"ק.
עוד פלפול בדברי רז"ל לעיל ריש אות א'. (ג) אמנם מה שלכאורה קשה לענ"ד על דעת רבינו הוא, דלפי דעתו דעת עליון למעלה ריש אות ראשון דבשתית משקין האסורים כולם שיעור הצטרפותן מתחלת השתיה עד סופה הוא שיעור כשתית רביעית, ובאכילת האוכלים האיסורים כולם שיעור הצטרפותם מתחלת האכילה עד סוף האכילה הוא שיעור בכדי אכילת פרס, דאם כן תקשה מהא דתנינן במשנה דחולין דף קט"ז ע"ב וזה פריה. חומר בחלב מבדם, וחומר בדם מבחלב. חומר בחלב שהחלב מועלין בו וחייבין עליו משום פגול ונותר וטמא, מה שא"כ בדם, חומר בדם וכו' עכ"ל המשנה יע"ש, ולמה לא קחשיב נמי הך חומרא שיש בחלב מה שאינו בדם והוא בחלב שיעור הצטרפות אכילתו הוא זמן ארוך אפי' בשיעור כדי אכילת פרס אם אכל כזית הרי הוא חייב כאילו היה אכלו בבת אחת, מה שא"כ בדם ששיעור הצטרפות שתיתו אינו אלא רק בזמן קצר בשיעור כדי שתית רביעית, אבל אם נמשך הזמן מתחלת שתיתו עד סופו יותר מהשיעור הזה אינו מצטרף ואין חייבין עליו, והך חומרא עדיף טפי שנוהג בין במוקדשין ובין בחולין, וצ"ע לכאורה.
ביאור לקמן בהל' מא"ס פ"ו הלכה א' ושם פ' י"ד הלכה ט'. ברם אחרי העיון והדיוק היטב בס"ד בלשון רבינו לקמן בפ' ארבעה עשר מהל' מא"ס הל' ט' וראיתי ליישב בס"ד קושיא זו האמורה, והוא דכתב שם וז"ל או שהמחה את החמץ בפסח או את החלב וגמאו מעט מעט או ששתה מן הדם מעט מעט וכו' עכ"ל רבינו. והנה לענ"ד יש לדייק בזה טובא. והוא דהתם קרא לאכילת הדם שתיה שהרי כ' או ששתה מן הדם וכו' וכאמור ולא כ' או שאכל מן הדם וכו' ואילו התם בפ' ששי הל' א' כ' וז"ל האוכל כזית מן הדם במזיד חייב כרת וכו' לפיכך דם דגים וחגבים מותר לאכלו וכו' עכ"ל, הרי שלך לפניך דקרא רבינו ז"ל זה שתי פעמים לאכילת הדם בלשון אכילה לא בלשון שתיה, שהרי לא אמר השותה כזית מן הדם וכו' לפיכך דם דגים וחגבים מותר לשתותו וכו'. ואם כן קשה למה זה שינה רבינו ז"ל את לשונו בפרק י"ד הנ"ל לקרותו בלשון שתיה. הלא דבר הוא.
דין מחודש בענין אכילת דם. ואיפו זאת אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד בכוונת רבינו ז"ל דין מחודש. והוא דאם אמת נכון הדבר דכל דם שאינו קפוי שיפול עליו לשון שתיה וגם לשון אכילה, קרא כדכתיב וכל דם לא תאכלו וכו' ודם חללים ישתה וכו' ודם עתודים אשתה וכו' וכן כתבו התוספות בחולין דף ל"ו בד"ה ס"ד אמינא הואיל וכו', אבל לא כן דם שנקפה לא יפול עליו לשון שתיה רק לשון אכילה לחוד, ומלבד שהסברא גוברת לומר כן, אף זו הנה מקום אתי עמי בס"ד להביא ראי' לזה ממה שכ' רבינו לקמן בהל' טומאת אוכלין פ' ראשון הלכה י"ט וז"ל וכן הדם שקרש אינו אוכל ולא משקה, חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין חשב עליו למשקין בטלה דעתו עכ"ל רבינו ז"ל, ועיין בכסף משנה שם. הרי מבואר דלא יפול על הדם הקרוש והקפוי שם משקה ושתיה כלל, מה שא"כ אוכל ואכילה שפיר יצדק בו וכאמור.
ומעתה הנה כי כן פיו של רבינו יפה דייק וגרס, כי בהל' מא"ס ריש פ' ו' הנ"ל דהתם מיירי הוא ז"ל בכל מיני דם בין בדם שלא נקפה ובין בדם שנקפה (ולפי דעת רבינו אין חילוק בין אם נקפה באור בין אם נקפה בחמה דהא הוא ז"ל פסק דדם שבישלו חייב ועי' בפרי חדש י"ד ריש סי' ס"ט ובתוס' דחולין דף ק"ך ע"א בד"ה הקפה הדם וכו'), ולפיכך דייק שם לכ' לשון אכילה דהא לשון אכילה יפול על שתיהן ושניהם שיעורן שוה בכזית, אבל לא כן לענין שיעור הצירוף של הזמן מתחלתו ועד סופו, הנה יש חילוק ביניהם, דדם שהוקפה שאינו שתיה כלל רק אכילה לחוד הוא וכאמור לעיל מזה, לזה שיעור הצירוף בו הוא כשיעור הצירף של כל האכילות האסורות שהוא שיעור בכדי אכילה פרס, אבל לא כן כשהדם אינו נקפה שעדיין הוא לח וניגר אז שיעור הצירוף הוא כשיעור הצירוף שיש בכל השתיות האסורות ששיעורן הוא בכדי שיעור שתית רביעית דוקא ולא יותר, שהרי הדם ההוא הניגר הוא משקה ושתיה גם כן וכאמור לעיל, ולפיכך כדי למעט דם שנקפה שאין שיעור צרופו בשיעור שתית רביעית, לזה כ' רבינו בפרק י"ד מהל' מא"ס הנ"ל הלשון או ששתה מן הדם וכו' וכנ"ל להורות נתן דזה מיירי דוקא בדם לח וניגר שלא נקפה שיפול עליו לשון שתיה גם כן בזה הוא שיעור צירופו בכדי שיעור שתית רביעית, לא בדם שנקפה דלא יפול עליו לשון שתיה כי אם לשון אכילה לחוד וכדבר האמור בס"ד לעיל בשם רבינו ולפיכך באמת שיעור צירוף של אכילת דם שנקפה הוא כשיעור צירוף כל האכילות האסורות שהוא בכדי אכילת פרס.
ביאור במשנה דחולין דף קט"ז ע"ב. ואחרי הבא עלינו בדברים הדברים אלה הדברים הניתנים למעלה בס"ד, הנה מיושב בזה בס"ד גם הך קושיא שהקשיתי לעיל ריש אות זה מהמשנה דחולין על רבינו דלמה לא קאמר עוד חומרא מה שיש בחלב ואינו בדם לענין שיעור הצירוף וכנ"ל דהא לפי האמור בס"ד דין החלב ודין הדם שוים הם בשיעוריהם לענין שיעור הצירוף, והיינו דכשהם קפוים בשתיהן שיעור הצירוף הוא בכדי אכילת פרס, ואם הם נימוחים ונגרים אז אף בחמץ וחלב שיעור הצירוף הוא בכדי שתית רביעית, ודו"ק.
קושיא בתוספתא דיומא ריש פ' בתרא (ד) ואולם את זה חזיתי חזות קשה, דתניא התם בתוספתא דיומא ריש פ' בתרא הבאתי מקצת לשונה לעיל אות שני, ושם נאמר עוד בהך תוספתא וז"ל, כשם שאכילה בכזית כך שתיה בכזית אכילה ושתיה אין מצטרפין וכו' ר' אליעזר אומר השותה מלא לוגמיו חייב (נראה לענ"ד בס"ד דצריך להיות כמלא לוגמיו באות כ"ף בראש תיבת מלא עיין בגמרא דילן ביומא דף פ' דאמרינן התם וז"ל אי הכי היינו ר' אליעזר איכא בינייהו מלא לוגמיו דחוק וכו' ועי' ברש"י שם בד"ה ה"ג איכא בינייהו וכו') וכו' עכ"ל התוספתא.
והדברים מתמיהים לענ"ד לכאורה מאד ולא ראיתי לאחד מגדולי המפרשים והפוסקים ז"ל שעמד בו. והוא דהא ביום הכפורים אין שיעורה של האכילה בכזית אלא שיעורה הוא בככותבת אליבא דכולי עלמא וליכא מאן דפליג בהא דביום הכפורים הדבר תלוי ביתובא דעתיה ובפחות מכשיעור ככותבת ליכא יתובא דעתא. והשתיה כדת של תורה גם כן אין שיעורה ביוה"כ בכזית אלא לבית שמאי שיעורה הוא ברביעית ולבית הלל שיעורה היא כמלא לוגמיו. וכמבואר בהגמרא דילן ביומא דף פ' בהברייתא שהובאה שם, יע"ש היטב וצ"ע לכאורה.
ביאור התוספתא הנ"ל. והנראה לענ"ד בס"ד בזה הוא, דהמדפיסים המה טעו המה ראו כן בשארי התוספתות דתרומות ודפסחים ודכריתות שהבאתים ג"כ לעיל אות שני שבכל אותן השלשה מקומות שם נאמר וז"ל כשם שהאכילה בכזית כך השתיה וכו' ושם הוא נכון למיתני כך, דבתרומה הדין פשוט כן וכמבואר לקמן בהל' תרומות פרק עשירי הל' ב' ועיין בכסף משנה שם מה שכתב. ובתוספתא דפסחים ודמס' כריתות התם קודם לזה הנה הוזכר התם הדין של אם המחה את האיסור ושותהו דהוא חייב, ודשיעור צירוף שהייתו הוא בשיעור שתיית רביעית, וכמו שכ' גם כן כך רבינו לקמן בהל' מא"ס פרק ארבעה עשר הל' ט' (ועיין לעיל אות הקודם), אבל לענין שיעור שתיתו דהיינו כמה יבלע ויגמע ויהנה מן האיסור ההוא הנמחה, בזה דין שיעורו חלק מדין שיעור שאר המשקים שהם בעצמותן משקין כגון יין וכדומה ששיעורן הוא שישתה מהן רביעית, אבל לא כן זה שהי' ראשון תחלה מאכל גמור רק שהמחוהו ועשאוהו משקה, הנה שיעור שתייתו הוא ג"כ בכזית כמו בתחלתו שאם שתה ממנו אפי' רק שיעור כזית כבר הוא חייב עליו כאילו הי' עדיין אוכל שיהיה שיעורו בכזית.
והטעם נראה לענ"ד בס"ד כיון דלחייב על מאכל שהמחה וגומעו נפקא לן לפי הגמרא דילן בחולין דף ק"ך ע"א מתיבת והנפש לרבות השותה ולפי דעת רבינו ז"ל לקמן בהלכות שאר אבה"ט פרק שלישי הלכה י' הוא מטעם דשתיה הוא בכלל אכילה יע"ש, (ועיין בלח"מ לקמן בהל' חמץ ומצה פרק ראשון הל' א' מה שכ' בזה. ועיין שם בד"ה אחד האוכל ואחד הממחהו ושותה וכו' מה שכ' בס"ד אני בעניי בזה) בין כך ובין כך דומיא דאכילה מרבינן ליה אם כן שיעורו הוא כאוכל, וכן אמרו בהסוגיא דחולין התם סוף ע"א להדיא וז"ל מה התם עד דאיכא כזית אף הכא נמי עד דאיכא כזית יע"ש בגמרא, והיינו לענין שיעור אכילה דנאמר בו בפירוש ששיעורו הוא בכזית, דהא אכילה כתיב ביה ואכילה בכזית במשמע לזה שפיר ילפינן מיניה דהוקש הממחה וגומעו להאכילו מה אוכל שיעורו בכזית אף הממחה וגומעו שיעורו הוא בכזית, אבל לא כן לענין שיעור הצירוף דאינו מפורש באכילה לא הוקש הממחה להאוכל, וכמו שמצינו כלל זה בתוספות ובספרן של יתר גדולי הראשונים ז"ל הרבה פעמים בש"ס, (והראיה שיש לו לרבינו ז"ל על זה הנה נכתוב בס"ד לפנינו בסמוך) וכן כ' רבינו לקמן בהל' חמץ ומצה פרק ראשון הל' א' וז"ל, כל האוכל כזית חמץ וכו' אחד האוכל ואחד הממחה ושותה וכו' עכ"ל, הרי שלך לפניך דלענין שיעורו של כזית השוה רבינו ז"ל האוכל והממחה ושותה שקולים הם ומקרה אחד לשניהם. ושם לא מיירי אלא כשאכלם ושתם בלא שום שיהוי כלל שאינם צריכים צירוף. אבל כששהה ביניהם לענין שיעור הצירוף סמך עצמו על מש"כ לקמן בהל' מא"ס פרק והלכה הנ"ל.
ויצא לו כן לרבינו לחלק בכך בין שיעור כמות השתיה והגמיעה בעצמותה שהיא בכזית כשיעור האכילה בעצמותה. ובין שיעור הצירוף שהוא שיעור כדי שתית רביעית כדין צירוף בשתיה ממש מהך סוגיא דחולין הנ"ל ומהנך תוספתות דפסחים ודמס' כריתות הנ"ל ומרן ז"ל בכסף משנה לקמן בהל' מא"ס לא העיר כל הצורך בזה, ולזה אמרו הנך תוספתות דפסחים ודמסכ' כריתות הנ"ל מבהמחהו ושותהו כשם ששיעור אכילתו קודם שהמחוהו הוא בכזית כך נמי שיעור שתייתו אחר שמחוהו היא גם כן בשיעור כזית, ולפיכך טעו המדפיסים או המעתיקים והדפיסו או העתיקו גם פה בריש פרק בתרא דיומא ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה, אבל משגה הוא תחת ידם כי פה אין זה מקומו.
אבל פה בריש פרק בתרא דיומא הנ"ל נראה לענ"ד בס"ד דצריך להיות כך כשם שהאכילה בככותבת כך השתיה בככותבת, ונוסחא זו נוסחא נכונה היא ופירושה הוא כמו שאבאר בס"ד לפנינו, וביאור דבר זה הוא דר' יהודה בן בתירה בהברייתא שהובאה בגמרא דילן ביומא דף פ' אמר התם דשיעור השתיה ביוהכ"פ להיות חייב עליה היא בכדי גמיעה יע"ש בגמרא ולענ"ד נראה בס"ד דשיעור כדי גמיעה הוא ככותבת, והיינו דבית הבליעה הוא מחזיק כביצה וכדאמרינן בסוגיא דיומא התם, והך ביצה האמורה הוא ביצה קלופה וכמבואר כן להדיא לקמן בהל' טומאת אוכלין פרק רביעי הלכה א' ועיין בכסף משנה שם, ושיעור ככותבת הוא מעט פחות מכביצה שאינה קלופה, וא"כ אידי ואידי חד שיעורא הוא, דהיינו שיעור כדי גמיעה ושיעור כדי ביצה קלופה ומשפט אחד להם.
וגדולה מזה אני אומר בס"ד דאף אם נאמר דשיעור כדי גמיעה הוא מעט יותר משיעור ביצה קלופה מכל מקום כיון שהמשקה רך יותר מן המאכל כבר הוא נכנס בבית הבליעה בפעם אחת (שהוא שיעור כדי גמיעה) ואף שהוא מעט יותר מביצה קלופה, ולא מלבי בדיתי סברא זו, אלא דבר זה למדתי מדברי התוספות ביומא התם בד"ה ושיערו חכמים וכו' וכן כ' המג"א בסימן תע"ה סק"ד בשם המרדכי סברא זו יע"ש בתוס' ובמג"א אבל מכל מקום אף ע"פ שהוא משקה ונוח לבלוע יותר והוא בולע יותר מכביצה שהיא קלופה, אמנם הא מיהא אינו בולע וגומע כל כך כשיעור ביצה שאינה קלופה, אלא הוא בולע וגומע בבת אחת רק כשיעור כותבת שהוא מעט פחות מכביצה שאינה קלופה וכדלעיל בס"ד ואם כן דברי התנא קמא דהתוספתא דריש פרק בתרא דיומא הנ"ל שאמר דשיעור שתיה הוא ככותבת הם ממש דברי ר' יהודא בן בתירא בגמרא דילן, ודברי ר' אליעזר שאמר בתוספתא דהתם כמלא לוגמיו הם ממש דברי ר' יהודא משמיה דר' אליעזר בגמרא דילן ביומא התם.
ויציבא מילתא כי הרב המגיד לעיל בהל' שבת פרק שמונה עשר הלכה ב' לא כ' כן בשם הרמב"ן ז"ל יע"ש, הנה מלבד שאין דבריו שם מוכרחים וכמו שכ' הרמב"ן בעצמו שם אף גם זאת כי גם התוספות דשבת דף ע"ו בד"ה כדי גמיאה וכו' מבואר מדבריהם שם שהם חולקים על דעת הרמב"ן ז"ל שהביא הרב המגיד ז"ל הנ"ל, ועיין עוד בתוספות שם בד"ה המוציא יין וכו' מה שכ'. וכמו כן מפירוש המשניות לרבינו ז"ל במסכ' שבת התם מטין הדברים ונראה שהוא פירשו גם כן כמו שכ' בס"ד. (ועיין לקמן הלכה ו' בד"ה שתה חומץ מזוג במים וכו' מה שכתבתי בס"ד ביאור אחר בדברי ר' אליעזר שבתוספתא דיומא הנ"ל והביאור שכ' שם הוא הנראה עיקר בעיני), ודו"ק.
קצת פלפול ביומא דף פ' סוף ע"א וריש ע"ב.
איברא לכאורה הי' מקום לבעל דין לחלק ולהשיב על האמור בס"ד לעיל מזה דהא בהך ברייתא דיומא התם קתני וז"ל. כמה ישתה ויהא חייב. בית שמאי אומרים רביעית. ובית הלל אומרים מלא לוגמיו, ר' יהודא אומר משום ר' אליעזר כמלא לוגמיו, ר' יהודא בן בתירא אומר כדי גמיעה וכו' עכ"ל הברייתא ולכאורה משמע דכל תנא בתרא גורע ופוחת השיעור מהתנא שלפניו, ואם כן ר' יהודא בן בתירא שאמר כדי גמיעה הוא פוחת גם כן השיעור של כמלא לוגמיו הנאמר בדברי ר' אליעזר קודם לכן, ואם כן כדי גמיעה הוא פחות אפי' מן כמלא לוגמיו, ברם זה אינו קושיא ותשובה על דברינו הניתנים למעלה בס"ד דשפיר אפשר לומר דכמלא לוגמיו הוא יותר מכביצה רק שאינו כביצה ומחצה שהוא שיעור רביעית אלא שבירושלמי ביומא פרק שמיני הלכה ב' משמע דמלא לוגמיו מצד אחד אינו אלא חצי רביעית שהוא שלשה רביעי ביצה יע"ש בירושלמי ובפירוש קרבן העדה אמת שמהגמרא דילן לא משמע כהך ירושלמי ודו"ק, ועיין לקמן הלכה שלאחר זה בד"ה וחומץ חי וכו' סוף אות ראשון מה שאכתוב בס"ד בזה עוד.
אמנם גם בלאו הכי אין זו ראיה מה שדברי ר' יהודא בן בתירא נזכרים לבסוף למוכח מזה דאתי לגרוע השיעור של ר' אליעזר, דהא בית שמאי שיעורייהו בודאי גדול משיעורו של ר' יהודה בן בתירה. ועוד דבית שמאי קדם טפי טובא לר' יהודא בן בתירא ואם כן היה צריך להקדים דברי בית שמאי וממילא דהוא צריך למיתני פלוגתא דבית הלל גבי בית שמאי כמו שהוא כן בכ"מ בש"ס, וגם דבית הלל קדים טפי טובא לר' יהודא בן בתירא וכיון שנז' בדברי בית הלל כמלוא לוגמיו שהוא בריוח צריך להזכיר אחריו שיעורו של ר' אליעזר שהוא כמלוא לוגמיו דחוק. וממילא נשארו דברי ר' יהודא בן בתירה באחרונה אם כי התוספות בשבת דף ע"ו ע"ב בד"ה כדי גמיאה וכו' הנ"ל כ' וז"ל פי' הר' פורת מלוא לוגמיו ולא משמע כן במסכ' יומא וכו' עכ"ל התוספות אין כוונתם של התוס' להוכיח כן דלא כהר' פורת ז"ל מההוא דיומא מכח מה דר' יהודא בן בתירא לגרוע השיעור אתיא אלא דכוונתם של התוס' בהוכחתם הנ"ל הוא כמו שפירש הגאון מהר"ם לובלין ז"ל בחידושיו שם עיין עליו.
ותדע דהך ברייתא דיומא הנ"ל לא נישנית על דרך זה שיהיה כל תנא בתרא מגרע ופוחת השיעור מהתנא שלפניו, דהא הך ברייתא נישנית על עוג מלך הבשן וכמו דמסיק הגמ' התם ריש ע"ב וז"ל כי איתשל בעוג מלך הבשן איתשל וכו' ויעיין ברש"י שם בד"ה כי איתשל וכו' שכ' וז"ל בבי מדרשא הך דלעיל כמה ישתה וכו' עכ"ל רש"י ז"ל, והרי לענין עוג מלך הבשן שיעורו של בית הלל גדול משל בית שמאי הקודם לו בהברייתא ושיעורו של ר' אליעזר הוא פחות משיעורו של בית הלל הקודם לו בהברייתא, אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי בס"ד דלא נסדרו בהברייתא דהתם דברי התנאים כך מפני הטעם שכל אחד ואחד מגרע ופוחת השיעור של התנא הקודם אלא שנסדרו כך מפני הטעם האמור לעיל, ודו"ק היטב.

תוכן העניינים

סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה