אור ברסלב

סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ

פרק ב · הלכה ב

הלכה א

פלפול ביומא דף ע"ד ע"ב.אחד האוכל אוכלים המותרים או שאכל דברים האסורים כגון פגול נותר וטבל ונ"ט וכו' הרי זה חייב כרת וכו'. עכ"ל, והנה לכאורה תמוה מאד בעיני, (עד שאני בעניי תמה אני על נושאי כלי רבינו ז"ל תלתא דמרחמי ליה הרהמ"ג ומרן בכ"מ ובעל לחם משנה זכל"ע שלא האירו עינינו בזה ולפחות היה להם להעיר ע"ז), שהרי דברי רבינו ז"ל נובעים ממקור מים חיים מהתורת כהנים סדר אחרי מות פרק שביעי פיסקא א' ב' וג' והובאה ברייתא זו ג"כ ביומא דף ע"ד ע"ב והעיר עליה ג"כ הרהמ"ג ז"ל, דתניא התם וז"ל, תניא אידך תענו את נפשותיכם וכו' ישב בחמה וכו' אביא פיגול ונותר שהן בכרת ולא אביא את הטבל שאינו בכרת ת"ל וכו' ריבה, אביא הטבל שהוא במיתה ולא אביא את הנבלה שאינה במיתה וכו' ריבה. אביא את הנבלה שהוא בלאו ולא אביא את החולין שאינן בלאו ת"ל וכו' ריבה. אביא החולין שאינו בקום ואכול ולא אביא את התרומה שהיא בקום ואכול ת"ל וכו' ריבה, אביא את התרומה שאינו בבל תותירו ולא אביא את הקדשים שהן בבל תותירו תלמוד לומר תענו וכו', ריבה. ואם נפשך לומר, הרי הוא אומר והאבדתי את הנפש ההיא עינוי שיש אבידת נפש, ואיזה זה זה אכילה ושתיה וכו' עכ"ל הגמרא ויע"ש הסוגיא באריכות ובתורת כהנים היא קצת בשינוי נוסחא ועיין בקרבן אהרן שם מש"כ.
קושיא בדברי רבינו ז"ל פה. ואחרי כי כן קשה לענ"ד טובא על רבינו ז"ל דלמה זה לא הביא גם כן דאם היה אוכל ביוהכ"פ את התרומה ואת הקדשים אע"פ שהן בקום ואכול ועוד נוסף עליהם גבי קדשים שהן בבל תותירו דאפי' הכא הרי הוא חייב כרת על אכילתן ביוה"כ, דהרי שתי אלה עדיין לא נודעו ולא נשמע בין החיים היכי לידיינא דיינא להאי דינא, אם חייבים כרת על אכילתן ביוה"כ, דהא מהך דפיגול ונותר וטבל ונבלות וטריפות שהביא הדין דחייב על אכילתן ביוה"כ א"א למילף לענין תרומה וקדשים וכדתניא להדיא בהך ברייתא וצ"ע לכאורה.
פלפול בת"כ פ' אח"מ פ' ז' פיסקא ב' וג'. והנראה לענ"ד בס"ד בישוב זה, הוא דהא לכאורה בלאו הכי קשיא לענ"ד על הך ברייתא דהתורת כהנים הנ"ל דלמה לי הריבה דאסור לאכול ביוה"כ תרומה וקדשים דהא בלאו הכי הוא מילתא דפשיטא דאסור לאכלן ביוה"כ דמה בכך דאיכא עשה באכילת תרומה וקדשים, הא העינוי של יום הכפורים הוא עשה ולא תעשה, וכמש"כ רבינו ז"ל לעיל בפרק הקודם הלכה ד' ובפתיחתו להל' אלו, והאיך ידחה העשה דאכילת תרומה והעשה והלא תעשה של אכילת קדשים להעשה והלא תעשה של עינוי יום הכפורים, (ועיין ברש"י בבבא מציעא דף ל' סוף ע"א בד"ה האי עשה השב תשיב וכו' ובהרי"ף שם ובמגן אברהם סימן ת"מ ס"ק ב') ברם זה אינו קושיא דהך ברייתא דהתורת כהנים הנ"ל הכי קאמרה דלולי הריבה, הוי אמינא דהעינוי דקאמר קרא היינו דוקא מדברים אלו שאין מצוה באכילתן אבל תרומה וקדשים שיש מצוה באכילתן הוי אמינא שיהיה מותר אכילתן ביום הכפורים ולא מטעם דהעשה דוחה להלא תעשה אלא כי הוא זה היתר ברור ביוהכ"פ לאכלן דהתורה לא צותה ולא הזהירה על העינוי ממאכלים אלו וכמו שפירש בספר קרבן אהרן שם פיסקא ב' בשם רש"י ז"ל ובשם רבינו הלל ז"ל, אבל דברים אחדים להם שלא נאמרה העינוי כלל וכ"כ עוד שם פיסקא ג', וביאר שם הטעם משום דאזהרת העינוי היא דומיא דאזהרת מלאכה ותרומה וקדשים אינו דומיא דאזהרת מלאכה ממילא אינם כלל בכלל אזהרת וצווי העינוי ואין בו לא עשה ולא לא תעשה כלל יע"ש בספר קרבן אהרן שם ולכך איצטרך הריבה לרבות תרומה וקדשים ג"כ לאזהרת עינוי ממילא יש בהו עשה ולא תעשה שלא לאכלן ביוה"כ.
ישוב הקושיא על רז"ל הנ"ל. ומעתה הנה כי כן, ממילא לפי מאי דמסיק התם באותה הברייתא גופא וקאמרה וז"ל ואם נפשך לומר הרי הוא אומר והאבדתי את הנפש ההיא עינוי שיש בה אבידת הנפש, ואי זה זה, זה אכילה ושתיה וכו' וכדלעיל. א"כ הוזהר על כל אכילה ושתיה שמניעתן גורם אבדון הנפש ואכילתן גורם קיום הנפש. ושוב א"א לומר ולטעות שיהיה מותר באכילת תרומה וקדשים ביוה"כ דהא גם כשהוא אוכל תרומה וקדשים הרי הוא נמנע מאבידת הנפש וגורם לו קיום הנפש, והוא דבר בהיפוך ממה שצוותה והזהירה עליו התורה, והוא שתורה צוה לנו שלא נקיימה להנפש, אלא אדרבא נאבדה להנפש, רק דנוכל לטעות ולומר דהעשה של אכילת תרומה והעשה של אכילת קדשים יהיה דוחה להעשה והלא תעשה של העינוי דיוה"כ, והנה זה הוא דבר שא"א לאמרו וא"א כלל לטעות, שהרי זה כלל גדול בכל דיני הדחיות שאין עשה דוחה לעשה ולא תעשה וכדלעיל. ואיפו זאת לו זאת, דרבינו ז"ל אין צורך לו שוב לאשמעינן דאפי' אכילת תרומה וקדשים דהוא אסור ביוה"כ, דמהיכי תיתי נטעה לומר שיהי' מותר אכילתן ביוהכ"פ וכאמור. ויציבא מילתא כי לפי האמור בס"ד, דא"כ כל שכן וק"ו בן בנו של ק"ו הוא שלא הי' צריך רבינו ז"ל לאשמעינן להנך דקחשיב ואזיל, והוא דהאוכל ביוה"כ טבל ונותר ופגול דחייב כרת על אכילתן, שהרי עליהן לא נצטוה לאכלן ואדרבא הוזהר עליהן שלא לאכלן, אלא מה דאשמעינן רבינו ז"ל הך דפגול ונותר וטבל ונו"ט דהאוכלן ביוה"כ דהוא חייב עליהן כרת לא עשה כן אלא לכוונה אחרת.
עוד ביאור בדברי רבינו ז"ל פה. ואמינא מילתא ואמינא בה טעמא דידי בס"ד, והוא דבהך דהאוכל נו"ט פיגול ונותר ביוהכ"פ לולי דאשמעינן רבינו דהוא חייב הי' מקום לטעות ולומר דהוא פטור משום יוהכ"פ דנהי דיציב פתגם דאנן קיימא לן דאע"פ שאינו איסור בת אחת, אם הוא רק איסור מוסיף או אם הוא איסור כולל ג"כ אמרינן ביה דאיסור חל על איסור וכמש"כ רבינו לקמן בהל' מא"ס פרק י"ד הלכה ח"י. ובהלכות איסורי ביאה פרק טו"ב הלכה ט' והרי יוה"כ הוא איסור כולל שחל נמי אגברא איסור אכילת דברים אחרים וכמבואר במס' כריתות דף י"ד ע"א בגמ' וברש"י שם בד"ה יוהכ"פ איסור כולל וכו' וביתר מקומות בש"ס. מכ"מ היינו יכולים לטעות ולומר שאינו חל איסור יוהכ"פ על אכילת נותר ופיגול וטבל ונו"ט ואינו חייב עליהם משום חיוב יוהכ"פ וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
וביאור דבר זה בס"ד הוא, דדוקא התם כגון אשה שהיתה אלמנה ואח"כ נישאת ונתגרשה ובא עליה כהן גדול שלוקה עליה משום לאו דאלמנה ומשום דאע"פ שהאשה הזאת נעשים בה השני איסורים בזה אחר זה וכאמור רק שיש כאן איסור מוסיף אפ"ה חייב עליה שתים וכן בראובן שקידש רחל ונעשה רחל לשמעון אחי ראובן איסור משום אשת אח ומשום איסור אשת איש (שהרי נעשו בה שני האיסורים בבת אחת) ואח"כ קידש שמעון ללאה אחות רחל הנ"ל שבזה יש איסור כולל שנאסרו עליו על ידי קדושי לאה לא בלבד רחל אחותה האמורה משום אחות אשתו אלא שנאסרו עליו כל יתר אחות לאה וכמבואר ברש"י ביבמות דף ל"ד ריש ע"א בד"ה ומאן האי תנא וכו' ובגמרא שם וגם זה נעשה בה השני האיסורים ברחל בזה אחר זה שהרי שמעון קידש ללאה אחר שקידש ראובן אחיו לרחל. ואח"כ בא שמעון על רחל שהוא חייב שתים משום אשת אחיו ומשום אחות אשתו (מלבד חיוב איסור אשת איש אם עדיין בעלה ראובן קיים), דבכל שתי אלה הדוגמות ודכוותיהו יש כאן איסור בת אחת במקצת אף שאינו איסור בת אחת ממש וגמור, והוא שהרי כשבא הכהן הגדול על האשה ההיא שהיתה אלמנה וגרושה נעשה שני איסורי הביאה בבת אחת שבא על אלמנה וגרושה בבת אחת ולא קדמה ולא נתאחרה איסור הביאה בפועל של האלמנה לאיסור הביאה בפועל של גרושה, ולא איפכא וכמו כן שמעון שבא על רחל אשת אחיו ואחות אשתו נעשה שני האיסורי ביאה בבת אחת שבא על אשת אחיו ואחות אשתו בבת אחת ולא קדמה ולא נתאחרה איסור הביאה בפועל של אשת אחיו לאיסור הביאה בפועל של אחות אשתו ולא איפכא אבל לא כן כל פעם כשהוא גומר אכילת שיעור כזית, הרי כבר נגמר איסורו של אכילת נותר ופיגול וטבל ונבלה וטריפה, ועדיין אין כאן גמר איסור של אכילת יוהכ"פ אף אם אכל שיעור שלשה זיתים, שהרי לענין גמר איסור אכילת יוה"כ בעינן שיאכל דוקא שיעור ככותבת שהוא שתי משהויין יותר משלשה זיתים וכמש"כ בס"ד לעיל בהלכה הקודמת בד"ה שהוא פחות מכביצה וכו' אות ראשון יע"ש, ואם כן בשעת גמר איסורו של אכילת יוהכ"פ אין כאן גמר איסורן של אכילת פיגול ונותר וטבל ונו"ט, שהרי הם כבר נגמר איסור אכילתן ברגע ההיא כשגמר לאכול שיעור שלשה זיתים מכוונים, ועל יתר השתי משהויין שהוא אוכל שהם אותן השתי משהויין שהם נוספות על שיעור השלשה זיתים להשלים השיעור של ככותבת וכאמור. הנה עליהן לחוד אין כאן נמצא ולא כאן היה שיעור חיוב לענין איסור אכילת שארי האיסורים (וגם הא מיהא אינו בבת אחת בפועל בגמר האיסור), ולזה שפיר הוי אמינא דלא יתחייב משום אוכל ביוהכ"פ אף שהוא איסור כולל דלא יחול איסור יום הכפורים על איסור שחל כבר קודם לזה חיוב עונשו ונגמר איסורו וכאמור. הנה כי כן יבורך גבר בגוברין וזכור אותו האיש לטובה ומנו רבינו הגדול ז"ל דאשמעינן הדין הזה דכיון שהוא איסור כולל איסור האכילה של יום הכפורים אף שאינו איסור בבת אחת כלל אף במקצת מכל מקום איסור חל על איסור וחייב עליו משום יום כפורים, ודו"ק.
עוד ביאור בת"כ הנ"ל. ודע דדבר זה שכ' לעיל בשם ספר קרבן אהרן שפיר בתורת כהנים ובמה שהובא בגמרא דילן ביומא דף ע"ד ע"ב דהוי אמינא דאינו בכלל אזהרת עינוי אכילת תרומה וקדשים הואיל ואזהרת העינוי הוא דומיא דאזהרת מלאכה והנה לא מצאנו ועינינו לא ראו באזהרת מלאכה שהיא תזהיר על מלאכה שהיא מצוה וה"ה שאזהרת העינוי לא תזהיר על אכילה שהיא מצוה כגון אכי' תרומה וקדשים ולפיכך איצטרך ריבה מיוחד לרבות אכי' תרומות וקדשים שהם גם כן בכלל אזהרת העינוי של יוהכ"פ וכאמור הנה לא קשיא ע"ז דהא איכא מלאכת מצוה שהזהירה עליו התורה גם כן בשבת דהא כתיב את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו שאין בנין בית המקדש דוחה את השבת וכדאמרינן ביבמות דף ו' ע"א. דזה אינו קושיא דהתם אין בנין המקדש עצמות המצוה כי אם כי הוא זה רק הכשר מצוה שעיקר ועצמות המצוה אינה לבנות להם מקדש אלא שעצמות היא שיהיה להם בית המקדש בנוי ומשוכלל, רק שא"א להיות להם בית המקדש אם לא שיבנו אותו. ומה שאמרו בגמרא ורבינו ז"ל לקמן בריש הלכות בית הבחירה ובספרו מנין המצות עשה ך' הלשון לבנות או לעשות להם בית הבחירה ע"ד העברה אמרו כן. תדע דאם הוא כבר בנוי אינו צריך לחזור ולבנותו ואטו בכל דור ודור היו בונין אותו. אין זה כי אם כמו שאמרנו דהמצוה היא שיש להם בית בנויה ולפיכך אין זה אלא רק הכשר מצוה והרי כל הכשירי מצות הם אסורים אליבא דידן דקיימא לן דלא כר' אליעזר אלא דמכשירי מצות אין דוחין את הש' מה שא"כ אכילת תרומה וקדשים שהאכילה היא עצמות המצוה ועל עצמות המצוה לא מצינו לענין מלאכה שהתורה הזהירה במקום אחר על דבר שהוא עצמות המצוה).
עוד ביאור בדברי רבינו ז"ל פה. ועוד אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד בצדקתו של רבינו ז"ל במה שהעתיק להך דפיגול ונותר וטבל ונו"ט. דנהי דאיסורו של יוה"כ הוא איסור כולל שהרי כולל איסורו לכל המאכלים אפי' לאותן המאכלים שהם היתר גמור בעצמותן לולי אריא איסור דיוה"כ הוא דרבע עלייהו. אבל מכ"מ כיון שאין האיסור הזה של יום הכפורים כולל לכל המאכלים איסור בשיעור הזה עצמו של שארי האיסורים שקדמו לו דהיינו פיגול ונותר ונו"ט ששיעורם של כל אלו האיסורים להתחייב עליהם עונש בידי אדם, הוא שיעור זית. ושיעורו של יוהכ"פ להיות חייב עליו עונש כרת ומלקות וחטאת הוא דוקא בשיעור ככותבת. ולזה היה מקום לטעות ולומר שלא יהי' נקרא יוהכ"פ לענין דבר זה איסורו כולל, דהא לענין שיעור כזית להתחייב עליו עונש אין כאן איסור כולל כלל. איפו זאת אשמעינן רבינו ז"ל דגם זה שמו וזה זכרו ונקרא בשם איסור כולל. וכמו דמוכח נמי כן מהך ברייתא דהתורת כהנים הנ"ל ומיתר מקומות הרבה בש"ס.
ויציבא מילתא, כי אע"פ שכבר אשמעינן לן רבינו ז"ל גם דבר זה ולא חשך ממנו. כי כן דיבר בקדשו לקמן בהל' מא"ס פרק הנ"ל מכ"מ איכפל תנא רבינו ז"ל ותנא ליה בכפילא לאשמעינן דבר זה גם פה במקומו תנא ליה בכיניה, וביותר שהלכות שביתת עשור קדם בסידורו טובא מהל' מא"ס לזה כתבו רבינו גם פה. הנה כי כן לענין החידוש הזה דאיסור כולל לא שייך כלל הך דתרומה וקדשים לפיכך לא הביא רבינו תלמודו בידו להך דתרומה וקדשים פה כי הוא זה מילתא דפשיטא לדידיה אף דהברייתא דתורת כהנים תנא להו וכדבר האמור לעיל. (ועיין עוד בדיבור שלאחר זה בד"ה הרי זה חייב כרת וכו' מה שאכתוב בס"ד עוד בזה) ודו"ק.

קושיא בדברי רבינו ז"ל פה.

הרי זה חייב כרת משום אוכל ביוהכ"פ. עכ"ל. הדבר פשוט מאד ומבואר מעצמותו דבאמת לא בלבד דחייב משום יוהכ"פ לחוד אלא דהוא חייב אף משום פיגול וחלב ונותר ואינך דקחשיב רבינו ז"ל שאיסורן קדם לאיסורו של יוהכ"פ רק דכוונת רבינו הוא דחייב אף משום יוהכ"פ, דאיסור יוהכ"פ חל עלייהו דהנך איסורים. דאיסור יוהכ"פ הוא איסור כולל שכולל באיסורו כ"מ מאכל אפי' הם של היתר שאסור באכילתן היום הזה של יום הכפורים. ואחרי כי כן הוא יפלא מאד לענ"ד על רבינו שהוא דובר צחות ולשון של זהורית קשורה לו בצאורו. למה זה לא אמר פה הלשון כראוי והוא דהיה לו לומר הרי זה חייב כרת אף משום אוכל ביוהכ"פ. דהיינו דהיה לו להוסיף תיבת אף לפי צחות הלשון והענין. וצ"ע לענ"ד לכאורה קצת.
ישוב להקושיא הנ"ל. והנראה לענ"ד בס"ד בישוב זה ע"ד הפשטיות מאד, דמהאי טעמא לא הוסיף רבינו תיבת אף בדבריו, דהיינו שלא אמר שחייב כרת אף משום אוכל ביום הכפורים, דהא הוא ז"ל נקט בלשונו בהדי פיגול ונותר ואינך גם טבל ונב'. ששתי אלה אינן בכרת אלא טבל עונשו הוא במיתה בידי שמים, ונבלה זה עונשו הוא במלקות גרידא ונקה המכה וסר עוונו ואם היה רבינו אומר הלשון חייב כרת אף משום אוכל ביום הכפורים היה משמע מזה דכל האיסורים שקדם זכרם בהלכה זו פה. הנה הם גם כן בעונש כרת, רק שעתה נוסף עליהם עוד כרת מכח איסורו של יום הכפורים, ומה שהאמת אינו כן וכמו שאמרנו לזה השמיט רבינו ז"ל תיבת אף וק"ל.
ישוב אחר להקושיא הנ"ל. ובאופן אחר אפשר לומר לענ"ד בס"ד טעם דלכך לא נקט רבינו בלשונו הזהב תיבת אף דבא לאשמעינן לן בצחות לשונו דישנו במציאות שאין בו איסור כי אם איסור יוה"כ לחוד (דהיינו לענין עונש ולענין חטאת), כגון שהבשר הזה נתפגל או ניתותר ביוה"כ עצמו וכן לענין הטבל שנטבל ביוה"כ שאז ראה פני הבית, וכן לענין הדם שנתפרש הדם מן הבשר ביוה"כ עצמו דקודם לכן הי' היתר שהי' דם אברים שלא פירש או שנשחטה הבהמה ביוה"כ לצורך חולה או באיסור, וכן באיסור חלב שנשחטה הבהמה היום ביוה"כ ונמצא בו שליל שכלו לו חדשיו מכוון ביום הזה של יוה"כ, אם כן בכל הנך האיסורים קודם איסור יוהכ"פ לכל הנך האיסורים הללו, ואפי' לאיסור חלב קדם לו איסור יוה"כ, שהרי תוספת יוה"כ לענין עינוי הוא דאורייתא וכמו שפסק רבינו לעיל פרק הקודם הלכה ו' וזה הוא עדיין יום הט' שאז עדיין לא נשלמו לו חדשיו וחלבו מותר לכולי עלמא וכמבואר להדיא לקמן בהל' מא"ס פרק ז' הל' י"ג יע"ש ושוב אין כל האיסורים הללו חלים על יוה"כ, ודו"ק.
לכאורה יש לגמגם בישוב השני הנ"ל. איברא כי לכאורה יש לפקפק ולגמגם קצת בדבר זה שכ' לעיל מזה, והוא דאם אמת נכון הדבר דאם הי' השליל הזה אסור משום איסור חלב בזמן תוספ' יוה"כ הי' חל איסור חלב על איסור תוספת יוה"כ דאע"פ דאין איסור לאו חל אפי' על איסור עשה וכמש"כ כן להדיא התוס' בשבועות דף כ"ג ע"ב בד"ה דמוקי לה כדברי הכל וכו' ואם כן איך יחול איסור לאו דחלב על איסור עשה דתוספ' יוה"כ ואפי' הכי שפיר הי' חל איסור חלב על איסור תוספ' וה"כ דהא איסור חלב הוא איסור חמור נגד איסור תוספ' יוה"כ שבחלב יש בו כרת ועל תוספ' יוה"כ אין בו כרת, ואם כן אף אם הי' החלב באופן האמור שלא כלו לו חדשיו עד בעצם היום של יוה"כ, דהא הם איסור בת אחת. שהרי מיד כשנכנס ליל יוה"כ שנכנס איסור אכילה של יוה"כ באותו הרגע ממש כלו לו חדשיו והנה זה בא איסור חלב.
סתירה להגמגום הנ"ל. אבל באמת אין זה פקפוק וגמגום כלל, דהא מיד כשמגיע זמן תוספ' יוה"כ מתחיל זמן איסור אכילה משום יוה"כ שהרי לפחות אז הוא עובר בעשה גרידא, וכבר כ' לעיל מזה בשם התוספות דשבועות דף כ"ג ע"ב דאפי' על איסור עשה אין איסור לאו חל, הרי דגם עשה גרידא נקרא בשם איסור גמור. ואם כן קדם איסור יוה"כ לאיסור חלב שהרי בזמן התוספ' עדיין לא כלו לו חדשיו וכשעדיין היה יום תשיעי אז, וא"כ עדיין לא חל על יום איסור חלב, ואיסור אכילה ביוה"כ כבר חל בזמן התוספ' וכנ"ל. ועיין היטב בכל זה לקמן בהל' איסורי ביאה פרק י"ז הלכה ט' וי', (אך דמזה לכאורה קשה קצת על מש"כ בס"ד לעיל בדה"ק לזה המתחיל אחד האוכל אוכלים וכו' ואעפ"כ אפשר לישבו,) ודו"ק היטב.
ביאור דברי הר' מנוח ז"ל פה. ושוב מצאתי וראיתי להגאון מוה"ר מנוח ז"ל פה שכ' וז"ל, כ' הרב אחד האוכל אוכלין המותרין וכו', אמר המפרש וכו' הרי זה חייב כרת משום אוכל ביוה"כ, אבל משום אוכל חלב או פגול אינו חייב דהא קיי"ל דאין איסור חל על איסור, אלא א"כ הוא איסור מוסיף וכו' כולל וכו' בבת אחת וכמו שביאר הרב בפי"ד מהל' מא"ס וכו' עכ"ל הרב מנוח ז"ל ולכאורה דבריו תמוהים מאד, דהא איסור חלב ופיגול קדמו לאיסור יוהכ"פ ואיסור יוהכ"פ הא חייל על איסור פיגול ונותר וחלב שיוה"כ הוא איסור כולל וכמו ששנו חכמים בלשון המשנה במס' כריתות דף י"ג סוף ע"ב, ואם כן האיך קאמר הגאון הר' מנוח ז"ל שאינו חייב משום אוכל חלב ופיגול וכאמור שהרי הם קדמו לאיסור אכילה ביוה"כ, אבל לא כן לפי מה שכ' בס"ד לעיל הוא נכון דגם הר' מנוח ז"ל כוון לדברינו האמורים לע"מ דרבינו בא לאשמעינן דאיכא מציאות שלא יהיה חייב משום פיגול ונותר וחלב כי אם מכח איסור אכילה ביוהכ"פ לחוד, והיינו כשנתפגלו או ניתותרו או נעשה חלב בעצם היום של יוה"כ, שאז אין יכול לחול איסור חלב ופיגול ונותר על איסור יום הכפורים וככל הדברים וככל החזיון הזה האמו"ל בס"ד ולזה כוון הר' מנוח ז"ל אלא שקיצר ביותר ואפשר שהמעתיק שיבשוהו בהעתקתו ודו"ק.

תוכן העניינים

סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה