אור ברסלב

סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ

פרק א · הלכה ו

הלכה ה

הערה על קושיא של התו' ביומא דף פ"א ע"א ד"ה חד לעונש דיממא וכו'.כשם ששבות מלאכה בו בין ביום ובין בלילה כך שבות לעינוי בין ביום ובין בלילה וכו'. עכ"ל. הכי אמרינן ביומא דף פ"א ע"א וז"ל חמשה קראי כתיבי במלאכה, חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דלילה, וחד לעונש דיממא וחד לעונש דלילה וחד לאפנויי למיגמר עינוי ממלאכה בין דיממא ובין דלילה וכו' עכ"ל הגמרא. יע"ש הסוגיא באריכות.
והתוספות ישנים התם בד"ה חד לעונש דיממא וכו' הקשו בזה שתי קושיות. וז"ל ולא ידענא אי בעינא בכל דוכתא עונש דיממא ועונש (כצ"ל) דלילה במלאכה (כצ"ל), כגון שבתות וימים טובים. ומאי טעמא, עכ"ל התוס' ישנים, וכן הקשה שם הגאון מהר"ם ן' חביב ז"ל בחידושיו תוספת יוה"כ בד"ה אמר רבינא האי תנא וכו' קרוב לסוף הדבור יע"ש.
אמנם אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה תמה אני על שני גדולי הדור התוספות ישנים והגאון מהר"ם ן' חביב ז"ל האמורים לעיל מזה, על הקושיא הראשונה מה שהקשו מנא לן גבי שבתות וימים טובים שתי אזהרות במלאכה אחת דיממא ואחת דלילה וכנ"ל, דהא במכילתא בסדר כי תשא בפיסקא ושמרתם את השבת וכו' תניא התם וז"ל מחלליה מות יומת למה נאמר, לפי שנאמר כל העושה בו מלאכה ביום השבת עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר ויום השביעי שבת וכו' לא תעשה כל מלאכה אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום. עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין תלמוד לומר מחלליה מות יומת וכו' אזהרה לא שמענו תלמוד לומר ויום השביעי שבת וכו' מה תלמוד לומר שבת אלא להביא את הלילה בכלל האזהרה וכו' עכ"ל המכילתא הרי מפורש יוצא מפי המכילתא דגם בשבת איצטרך קרא מיוחד לעונש בלילה וקרא מיוחד להאזהרה בלילה, ומסתמא אית ליה להמכילתא גם כן שום דרשא על ימים טובים שיש עונש ואזהרה מיוחדת גם לענין הלילה, רק שבעז"ה חסרנו כל טוב שאין לנו המכילתא בשלימות ורובו הוא חסר ולא נמצא בידינו עד ישקיף ה' עלינו לטובה ויאר עינינו בתורתו, ואפשר דיליף יום טוב משבת, וצ"ע לענ"ד טובא על התוספות ישנים והגאון מהרמב"ח ז"ל (ומה שקשה לכאורה על המכילתא הנ"ל דלא לכתוב תיבת ביו"ם ולא יצטרך לעונש ולאזהרה מיוחדת בלילה עיין בספר זית רענן על הילקוט בפרשת כי תשא דף ק"ז ע"ג מה שתירץ בזה).
עוד הערה על קושיא ב' של התוספות ישנים הנ"ל. ואף גם זאת קושיתם השניה של התוספות ישנים האמורה לעיל מה שהקשו וז"ל ומאי טעמא, וכנ"ל, גם זה בעיני יפלא הפלא ופלא, דכבר תירצוהו להך קושיא המכילתא הנ"ל ההיא אמריה תאמר הואיל ונא' לשון יום דהיינו דכתיב ביום השבת, ולא כתיב סתם כל העושה מלאכה בשבת וכו' זה הוה אמינא דהקרא בא למעט הלילה דדוקא על היום הוא דמוזהר ונענש אבל הלילה אינו לא מעונש ולא מוזהר, לכך איצטרך אזהרה ועונש מיוחד להלילה ועיין בתוספות דשבת דף קל"א ע"ב בסד"ה שבעת ימים וכו' שכתבו דימים משמע ולא לילות יע"ש בתוספות, ובתוספות דסוכה דף מ"ג סוף ע"א בד"ה וסוכה גופא מנין וכו' כתבו גם כן כך דתיבת ימים ממעט לילות, ועיין במכילתא סדר בא ריש פרשה יו"ד דאיצטרך גם כן קרא מיוחד של עד יום האחד ועשרים וכו' גבי חמץ לרבות הלילות לענין עונש ואזהרה וז"ל, בראשון בארבעה עשר וכו' עד יום הא' ועשרים לחדש בערב מה ת"ל לפי שהוא אומר וכו' אין לי אלא ימים לילות מנין ת"ל עד יום אחד ועשרים לרבות הלילות וכו' עכ"ל המכילתא, ועיין בגמרא דילן בפסחים דף ד' סוף ע"ב ועיין בביאורי הגאון מהר"א מזרחי ז"ל על פירש"י בפירושו להתורה שם בד"ה ת"ל בערב תאכלו מצות וכו' מה שכתב בזה תדרשו שמה ודו"ק, וגם זה צ"ע לענ"ד.

וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנאמר ועניתם את נפשותיכם וכו' וכן ביציאתו שוהה בעינוי מעט וכו'. עכ"ל. (א) הנה הסוגיא כי ממנה לוקח הדין הזה היא בראש השנה דף טית ע"א כי שם עיקר מטרון של דין והסוגיא היא באריכות שם תדרשנה משם, ועיין במגיד משנה שהאריך קצת בזה וביתר נושאי כלי רבינו ז"ל, וכדי לבאר בס"ד דברי רבינו ז"ל ממה שיש בדבריו מן הקושיות שכבר עמדו בו גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל בספרתן צריך אני להקדים ראשון תחלה ביאור דברי התוספות ודברי הטור שבדינים הללו ממה שדבריהם צריכים ביאור.
קושית התוס' בר"ה דף ט' ע"א ד"ה ור' ישמעאל וכו' על ר"ת ז"ל. והתוספות בראש השנה דף הנ"ל בד"ה ור' ישמעאל מוסיפין וכו' כתבו וז"ל תימה לר"ת הא אמרינן בפרק קמא דמועד קטן (דף ד' ע"א) הלכתא לר' ישמעאל קרא לר' עקיבא בעשר נטיעות הלכה למשה מסיני. וכיון דהלכתא למישרי ילדה ממילא זקנה אסורה, ותירץ ר"ת דהכא איירי בתוספת שלאחר שביעית. ובחנם דחק כיון דשביעית גופא מהלכה לא ילפינן מיניה שבת ויום הכפורים ויום טוב דאין דנין קל וחומר מהלכה והשתא לר' ישמעאל איצטריך קרא משום שבת ויום טוב ואיצטריך הלכתא וכו' עכ"ל התוספות ועיין בפירוש רבינו שמשון במס' שביעית פרק ראשון משנה ד'.
קושית התוס' שם השני על הסוגיא במ"ק דף ג' סוף ע"ב. וחלילה וחלילה למאור עינינו רבינו תם ז"ל לטעות בחמורי חמורות אף כי לטעות חס ושלום בפשוטי פשוטות כאלה וכאלה הס מלהזכיר ולא יעלה על לב אדם כלל. לפיכך הנראה לענ"ד בס"ד להמליץ בעד רבינו תם ז"ל, והוא דהתוספות שם באות הדיבור. הקשו עוד והוא דלמה זה לא משני הגמרא דמועד קטן בדף ג' סוף ע"ב כן על מאי דפריך הגמרא התם וז"ל הני הלכתא נינהו קראי נינהו דתניא בחריש ובקציר תשבות, ר' עקיבא אומר אינו צריך לומר חריש וקציר של שביעית וכו' יע"ש הסוגיא. והאי מאי קושיא, דאי מכח הלכתא לחוד עדיין לא הוינן ידעינן מיניה דאיכא נמי תוספת שבת ויום הכפורים וימים טובים דהא אי אפשר למילפינהו לתוספת דידהו משביעית, שהרי אין דנין קל וחומר מהלכה. לפיכך איצטרך גם כן קרא של בחריש ובקציר וכו' להורות דתוספת שביעית דאסור כי היכי דנילף מיניה בק"ו לתוספת שבת ויוה"כ וימים טובים דגם כן אסור יע"ש בתוספות מה שתירצו בזה שהוא קצת נראה דחוק, אמנם אנן יד עניים אנן נראה לענ"ד בס"ד ליישב קושיות התוספות האמורה והוא דאומר אני דהמקשין הנ"ל שהקשה במועד קטן והני הלכתא נינהו קרא נינהו וכו' הוכיח במישור דעל כרחין צריכין לומר דגם ר' עקיבא הוא דסבירא ליה להך גזירה שוה דשבת שבת משבת בראשית דאמרינן בסוגיא דמועד קטן התם דף ד' ע"א לענין תוספת שבת דאסור במלאכה דהיינו דגם ר' עקיבא קיבל להך גזרה שוה, וחילא דילי בס"ד הוא דהפני יהושע בראש השנה התם הקשה דמנא ליה לר' עקיבא למידרש מקרא של בחריש ובקציר דקאי לרבות לאיסור תוספת שביעית ולהוציא להקרא ההוא מפשטיותו לגמרי, דהא הך קרא גבי הציווי של שבת הוא דכתיב ומוקי לה לענין שביעית, ולמה לא אוקמי לקרא כפשטיותיה לשבת גופא ולהורות נתן דתוספת שבת דאסור ע"ש בפני יהושע שנדחק בזה.
ישוב קושית הפנ"י בראש השנה שם. אמנם כן אם נאמר כדכתבינן לעיל מזה והוא, דגם ר' עקיבא סבירא ליה הך גזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית וכנ"ל, ממילא ליתא לקושית הפני יהושע הנ"ל דשוב אי אפשר לומר דהך קרא של בחריש ובקציר תשבות קאי להורות תוספת שבת לא להורות תוספת שביעית, דתקשה למה לי הגזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית, דלענין לאסור תוספת שבת במלאכה הא לזה לא איצטרך הגז"ש דכבר נודע מכח הקרא של בחריש וכו' וכדה"א. וגם ליכא למימר איפכא, דהינו דנא דהג"ש איצטרך בשביל תו' שביעית והק' של בחריש וכו' קאי לתו' שבת, וא"א למילף השתא מק' של בחריש וכו' כיון דאיצטרך לגופא לשבת וכאמ' לפי ההו"א דקאמינן בה השתא ולפיכך שפיר איצטרך הג"ש להורות תו' שביעית, דהא גם זה ליתא וא"א לאומרו וכמו שאב'.
וביאור דבר זה דהא אף אם נילף איסור תוספת שביעית בגזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית הא עדיין לא נוכל למילף מיניה שיהיה תוספת שביעית שלשים יום, דהא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ובשבת גופא הא ליכא תוספת שבת אלא תוספת פורתא, אלא דנוכל לומר דאיצטרך הגזרה שוה למילף שביעית משבת דלפחות בעינן גבי שביעית תוספת פורתא. ועיין בתוספות דמועד קטן דף ד' ע"א בד"ה מה להלן וכו' מה שכתבו. והרי ליאסר תוספת שביעית פורתא לזה לא צריך כלל הגזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית, בתוספת פורתא דאיכא בשביעית בלאו הכי נדע דהוא אסור בעשיית מלאכה.
ואמינא מילתא ואמינא בה טעמא בס"ד, והוא דכיון דגלי לן קרא של בחריש ובקציר תשבות דאיכא תוספת לשבת ממילא נמי ידעינן דאיכא ג"כ תוספת ליום טוב דהא בכל מילי שבת ויום טוב כחדא אזלין וכחדא שריין אלא שזה זדונו בסקילה וזה זדונו במלקות, וליכא למימר דהואיל וכתיב בהך קרא של בחריש ובקציר וכו' תיבות ביום השביעי הוי אמינא דממעט ליום טוב, דדוקא ביום השביעי שהוא שבת הוא דבעינן תוספת, אבל ביום טוב לא בעינן תוספת, וכעין מה שכתב הרב המגיד ז"ל לקמן בהלכות שביתת י"ט פרק ראשון הלכה ד' בד"ה כל מלאכה שחייבין וכו' באמצע הדבור ובסוף הדיבור בשם המכילתא והירושלמי לענין הבערה דהואיל וכתיב בהך קרא של לא תבערו תיבות ביום השבת קממעט ליום טוב יע"ש במגיד משנה, והוא הדין נמי בהך דידן דכתיב ביום השביעי דנאמר דממעט ליום טוב דזה אינו, דאדרבא דמוכח כאן מכח יתור קרא, דהך קרא של בחריש ובקציר קאי להורות לרבות אפילו יום טוב לאיסור תוספת בעשיית מלאכה וכמו שאמר בס"ד.
וחילא דילי בס"ד דהא בקרא הנ"ל כתיב וזה תארו ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות עכ"ל הפסוק ואם נאמר דהך קרא של בחריש ובקציר תשבת קאי גם כן על יום השביעי הנאמר לעיל דהיינו דרק בשבת לחוד הוא דאיכא תוספת, אם כן תיבת תשבת קמא הוא מיותר דלא הוי ליה למימר רק כך, ששת ימים תעבד וביום השביעי בחריש ובקציר תשבות, ולמה לי הך תיבת תשבת דכתיב בתר ביום השביעי, דהא העשה של שבת נאמר בלאו הכי כמה פעמים בתורה. אלא ודאי צריכין לומר הוא הדבר אשר דברתי דבא הכתוב בזה להורות דהך בהך בחריש ובקציר תשבות לא קאי על יום השביעי לחוד הנאמר לעיל, אלא דקאי אף על יום טוב דתוספת אסור בעשיית מלאכה. ובזה מתבאר בס"ד מה שבהך ברייתא דתורת כהנים שהובא במס' ראש השנה דף הנ"ל איצטרך לימוד מיוחד בשביל יום טוב להצריכו תוספת יע"ש בת"כ ובגמרא, דשאני התם, דהתם מפיק ליה לתוספת שבת מקרא דערב עד ערב וכו' הנאמר גבי יום הכפורים מה שא"כ הכא לפי מאי דקאמינן השתא דתוספת שבת נפקא מקרא של בחריש ובקציר תשבת בלאו הכי ידעינן לתוספת גם גבי יום טוב מכח יתורא דתיבת תשבת וכאמור. וגם בלאו הכי ניחא ולא קשיא מידי מהך ברייתא דראש השנה הנ"ל דמה דנקטה שם הברייתא יום טוב לאו לעיקר דרשה נקטה אבל עיקר כוונת הברייתא היא על שביעית ויום טוב ממילא נשמע מכח שבת דיום טוב ושבת מקרה אחד לשניהם וכדמוכח כן מדברי התוספות דהתם בד"ה כל מקום שנאמר שבות וכו' ודו"ק.
והמורם מזה זאת התרומה דאליבא דר' עקיבא דקיימינן השתא אליביה יש תוספת ליום טוב לענין איסור עשיית מלאכה וכדבר האמור בס"ד לעיל מזה. וכיון שכן ממילא שנת השביעית שהוא מתחיל ביום טוב של ראש השנה, אם כן בלא מצות תוספת שביעית איכא נמי תוספת פורתא לשביעית מכח הך מצות תוספת פורתא של יום טוב, ולזה שפיר קשיא קושיתנו דלעיל דלר' עקיבא למה לי הגזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית, דלא איצטרך ליה לא לתוספת שבת ויום טוב ולא לענין תוספת שביעית וכאמור.
אלא ודאי צריכין לומר דקרא של בחריש ובקציר תשבות לא קאי להורות תוספת שבת ויום טוב אלא דקאי להורות על תוספת שביעית ולתוספת שביעית דאסור שלשים יום דוקא ולכך גם כן מדויק מה שנאמר תיבת תשבת זה פעמים אחת אחר וביום השביעי ואחת אחר בחריש ובקציר וכמו שדקדקנו לעיל דבא להורות בזה דהך בחריש ובקציר תשבות לא קאי על וביום השביעי דלעיל דהיינו על שבת אלא דהוא קאי באנפי נפשיה על תוספת שביעית וכדבר האמור. והגזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית איצטרך דאתיא להורות תוספת שבת ויום טוב והיינו תוספת פורתא לפחות דאסור בעשיית מלאכה (ובכהאי גוונא לא שייך למימר בזה אין גזרה שוה למחצה), ואזדא לה בזה קושית הפני יהושע האמורה לעיל מה שהקשה מה ראה על ככה ומה הגיע אליו לר' עקיבא להוציא את הקרא של בחריש ובקציר תשבת מפשטיותיה, ולומר דלא קאי כלל על שבת דמיירי ביה התם הקרא אלא דקאי על שביעית וכדלעיל, דלפי האמור הרי יש כאן הכרח גדול לר' עקיבא שלשיטתו לומר כן ודו"ק.
ישוב קושיא השניה של התוס' דר"ה הנ"ל. וזאת תורת העולה מדברינו הניתנים למעלה בס"ד, דאף ר' עקיבא הוא דסבירא ליה הך גזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית, ואם כן אזדא לה בס"ד קושיא השניה של התוספות דראש השנה האמורה לעיל, מה שהקשו דמאי פריך הגמרא במועד קטן דף ג' ע"ב על ר' נחוניא והני הילכתא נינהו קראי נינהו וכו' וכאמור לעיל, והוא דאם נאמר דר' נחוניא סבירא ליה כר' עקיבא דתוספת שביעית דאסור אתיא מקרא דבחריש ובקציר, הנה תקשה לדידיה למה לי קרא דבחריש ובקציר, דהא ר' נחוניא הוא דאמר דאית לן הלכתא על תוספת שביעית דהוא אסור במלאכה, וליכא למימר דאיצטרך קרא כדי לילף מיניה בקל וחומר דאיכא מצות תוספת אף בשבתות ויום הכפורים וימים טובים, דאילו מכח הלכתא לחוד לא הוינן ילפינן מיניה בקל וחומר לשבת ויוה"כ וי"ט דאין דנין ק"ו מהלכה וכקושיתם של התוספות האמור לעיל, דזה ליתא דנהי דיציב פתגם דמכח ק"ו לא הוינן ילפינן מיניה מצות תוספת שבתות וי"ט ומטעם האמור דאין דנין ק"ו מהל' אבל הא מיהא מכח גז"ש שפיר הוינן יכולים למילף מצות תוספת שבתות וי"ט מתוספת שביעית, דאף דתוספת שביעית הוא הלכה, וכדבעינן למימר בס"ד לפנינו בסמוך, ור' עקיבא הא סבירא ליה הך גזר"ש דשבת שבת משבת בראשית, וכהוכחתינו האמורה בס"ד לעיל, והמקשין במו"ק התם דמקשה והני הלכתא נינהו קראי נינהו וכו' כמו שהי' סובר דר' נחוניא לא פליג עליה דר' עקיבא בענין הדרשא של בחריש וכו' הוא הדין נמי דהיה סובר דר' נחוניא לא פליג עליה דר' עקיבא בהך גז"ש דשבת שבת משבת בראשית הנ"ל, ואיפוא זאת שפיר המקשין התם והני הילכתא נינהו קראי נינהו דתניא בחריש וכו' ודו"ק.
ישוב קושיא הראשונה של התוס' דר"ה הנ"ל. ומתוך דבר הלכה האמור בס"ד מתיישבים אצלי גם דברי רבינו תם ז"ל האמור לעיל ואזדא לה הקושיא הראשונה של התוספות הנ"ל מה שהקשו עליו דאין דנין קל וחומר מהלכה וכדלעיל. דשפיר הקשה רבינו תם ז"ל דמאי פריך הגמרא בראש השנה התם לר' ישמעאל תוספת שבת ויום טוב מנא לן, דכיון דידע ר' ישמעאל מכח ההלכה של היתר ילדה מצות תוספת שביעית של זקנה, ממילא יליף מיניה גם כן לענין מצות תוספת שבתות ויום הכפורים וימים טובים ולא דילפינן מיניה דשביעית בקל וחומר דהא אין דנין קל וחומר מהלכה אלא דקושיתו היתה דמי גילה רז זה להמקשין דר' ישמעאל לא סבירא ליה הך גז"ש דשבת שבת משבת בראש', דלמא גם ר' ישמעאל סבירא ליה להך גז"ש האמורה ושפיר יכול למילף תוספ' שבת ויוה"כ וי"ט בגז"ש משביעית דהא בגז"ש שפיר דנין ואפי' מהלכה למשה מסיני וכאמור. ודו"ק.
כלל מחודש בהא דאין דנין ק"ו מהלכה. והוא הדבר אשר דברתי בס"ד לעיל דבגזרה שוה דנין מהלכה גם כן, לא מלבי בדיתי כן, אבל הדבר הוא מוכרח בס"ד מהסוגיא דקדושין דף טו"ב ע"א דפריך התם הגמרא וז"ל ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה וכו' יע"ש ופירושו דנילף הגזרה שוה מעולת ראיה שדי בהענקת העבד בשתי כסף או בכל שהוא עיין ברש"י שם בד"ה מעולת ראיה וכו' ובתוספת שם בד"ה ונילף ריקם מעולת ראיה וכו' והאי מאי קושיא והרי עולת ראיה גופא דדי בכל שהוא או לפחות בשתי כסף הוא רק מכח ההלכה למשה מסיני, וכמו שכתבו כן להדיא התוספות שם בד"ה הנ"ל, ואם כן האיך נילף מיניה בגזרה שוה לענין שיעור כמה הוא הענקת העבד והא אין דנין מהלכה, אלא ודאי צ"ל כמו שכתבנו בס"ד דבגזרה שוה דנין אפילו מהלכה ומה שכתב רש"י ז"ל בשבת דף קל"ב ע"א בסוף ד"ה עקיבא עצם כשעורה וכו' לכאורה היפוך מהאמור עיין לקמן בהלכות קרבן פסח פרק ששי הלכה י"א בד"ה מי שעבר ומצא חמץ וכו' אות שלישי ולקמן בהלכות עבדים פרק שלישי הלכה י"ד בד"ה וכמה נותן לו וכו' אות שני מה שכתבתי בס"ד בזה, ודו"ק.
קצת ביאור בהשגות הרמב"ן ז"ל בס' שרשי המצות שרש ב'. ואעידה לי עוד עד אחד דמהימן לקבל אלפא הלא הוא גדול אדונינו הרמב"ן ז"ל שכתב כן להדיא דבגזרה שוה ילפינן אפילו מהלכה, כמבואר כן בהשגותיו על ספר שרשי המצות לרבינו ז"ל בשרש השני בסד"ה והנה הרב תלה הר נופל וכו', והוא ז"ל נסתייע מהסוגיא דפסחים דף פ"א ריש ע"ב דקאמר הגמרא התם וז"ל אלא אמר רבא יליף מועדו מועדו מפסח וכו' יע"ש בגמרא אע"פ דטומאת התהום גופא אינו אלא הלכה למשה מסיני יע"ש בהשגות הרמב"ן ז"ל (ועיין לקמן בהלכות קרבן פסח פרק והלכה ובד"ה ובאות הנ"ל מה שכתבתי בס"ד שם לדחות ראייתו של הרמב"ן ז"ל מהך סוגיא דפסחים האמורה תדרשנו משם ומצאת מלא דבר בס"ד) ואפשר שהרמב"ן ז"ל לא הביא תלמודו בידו ראיה מהך סוגיא דקדושין הנ"ל דסבירא ליה דאפשר לדחות הך ראיה וכמו שאכתוב בס"ד עוד בזה לקמן אות שלישי והוא דבאמת דעת רש"י ורבינו ז"ל הוא דאפילו בגזרה שוה אין דנין מהלכה וכתבתי שם בס"ד דחיה להך ראיה מקדושין הנ"ל זיל גמור מהתם, סוף סוף חזי מאן גברא רבא קמסהיד עליה דהך סברא הנ"ל ה"ה הרמב"ן ז"ל דסובר דבגזרה שוה דנין אפילו מהלכה ודו"ק.
ביאור ברש"י ז"ל בשבת דף קל"ב ע"א ד"ה עקיבא עצם כשעורה וכו'. וטעמא דמילתא דכל המדות אין דנין מהלכה וגזרה שוה דנין אפילו מהלכה נראה לענ"ד בס"ד הוא כך דהא הדבר יצא מפה קדוש רבינו ז"ל בהקדמתו לפירוש המשניות דכל מה שהוא הלכה למשה מסיני הוא דבר שלא יקיפוהו השכל והסברא ודעת האדם ואין לו התלות בהם כלל יע"ש בהקדמתו הנ"ל ועיין בספר בית שערים שער אחד עשר דלת עשרים שעשיתי לו סמוכין דאורייתא מהירושלמי פוק עיין ביה, (ודע דמדברי רש"י ז"ל בשבת דף קל"ב ריש ע"א בסד"ה עקיבא עצם כשעורה וכו' הנ"ל נראה שיש טעם והוא דלא ניתנה הלכה למשה מסיני לידרש בי"ג מדות יע"ש ברש"י אבל אפשר לומר בס"ד לענ"ד דרש"י ז"ל לשיטתיה הוא דשייט דהוא סבירא ליה דאפילו בגזרה שוה גם כן אין דנין מהלכה וכדבר האמור לעיל משמו לפיכך הוצרך להיות בנותן טעם להא דאין דנין ק"ו מהלכה מהטעם האמור. לא כן הרמב"ן ז"ל דהוא סובר דבגזרה שוה דנין אפילו מהלכה וכדבר שנאמר לעיל משמו בספרו השגות על ספר שרשי המצות, באמת לא סבירא ליה הך טעם שכתב רש"י ז"ל אלא סבירא ליה הטעם כמו שנכתוב בס"ד לפנינו מיד וק"ל).
טעם להכלל המחודש הנ"ל. ואחרי כי כן בשלמא כל המדות שבתורה שהתורה נדרשת בהן שהאדם יכול לדון אותם ודן אותם מדעתו ומשכלו אי אפשר לנו ללמוד בהן שום דבר מהלכה דאין אנו יכולים לעמוד על עומק הטעם והסברא שיש בהדבר ההוא שנאמר בהלכה שלא נתגלה לנו טעמה של הלכה זו וכאמור ואם כן מי יודע אם הם דומים זה לזה הדבר הנלמד מן ההלכה לההלכה ההיא אבל לא כן הגזרה שוה שהיא דבר הבאה בקבלה איש מפי איש עד פה קדוש משה רבינו ע"ה אם אין לנו למילף שום דבר אחר באותה הגזרה שוה, כי אם הדין ההוא שנאמרה בו ההלכה למשה מסיני שפיר ילפינן ליה להדבר ההוא בגזרה שוה שהרי פי ה' הוא אמר למשה רבינו ע"ה אותה ההלכה והוא גם הוא יתברך אמר למשה רבינו ע"ה אותה הגזרה שוה, שמע מינה כי אלא לקיים הוא יודע הוא ראה וחקרה כי שפיר הם דומים זה לזה ושקולים הם זה הדבר הנלמד עם ההלכה היא בענין ההוא שהוא רוצה למילף מינה ושראויים למילף זה מזה.
פלפול לענין היקש אם ילפינן מהלכה. ועוד אפשר לומר בס"ד טעם אחר לחלק בין גזרה שוה לבין שארי המדות שהתורה נדרשת בהן והוא דכיון דהגזרה שוה הוא כאילו נכתב בהנלמד בפירוש אותו דבר שאנו רוצים ללמוד בגזרה שוה מן המלמד דמטעם זה עונשין ומזהירין גם כן מכח גזרה שוה וכמפורסם בשם ולזה גם כן שפיר דנין גזרה שוה אפילו מהלכה למשה מסיני וכנ"ל ויש נפקותא לדינא בין הנך שני טעמים האמורים והוא לענין היקש אם נלמוד בהיקש מהלכה דהיינו אם יש כאן נמצאו כאן היה שני דברים שהוקשו להדדי בקרא ובאחד מהם נאמר בו הלכה אם נילף בהיקש גם הדבר הזה. והיינו דלפי טעם הראשון האמור לעיל לא ילפינן בהיקש מהלכה שהרי ההיקש אינו מקובל איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, אבל לפי הטעם השני גם בהיקש ילפינן מהלכה למשה מסיני שהרי גם ההיקש הוא כאילו כתיב בקרא מפורש ועונשין ומזהירין מכח ההיקש, ואדרבא ההיקש הוא כמו יתור קרא כמפורסם בתלמוד, ודו"ק היטב בכל זה.
קושית ר"ת ז"ל בר"ה דף הנ"ל בתוס' ד"ה הנ"ל. (ב) אמנם כן בעיקר תמיהתו של ר"ת ז"ל שהבאתי לעיל ריש אות הקודם מה שתמה דגם לר' ישמעאל ידעינן מצות תוספת שביעית מכח מה שנאמרה ההלכה למשה מסיני בהיתר ילדה בשישית הסמוך לשביעית שמע מיניה דזקנה אסורה בששית הסמוך לשביעית והיינו תוספת שביעית ומאי פריך הגמרא בראש השנה התם ור' ישמעאל מוסיפין מחול על הקדש מנא ליה וכו' אפשר ליישב בס"ד לענ"ד.
קושית הפנ"י בגמ' שם. דלכאורה קשה לענ"ד טובא מאי פריך הגמרא התם בסוגיא דראש השנה הנ"ל, ור' ישמעאל מוסיפין מחול על הקדש מנא ליה וכו' וכאמור לעיל מזה, כאילו דבר זה מוכרח דר' ישמעאל סבירא ליה דמוסיפין מחול על הקדש, והאי מאי קושיא, דלמא באמת לית ליה לר' ישמעאל איסור תוספת כלל בשבתות וימים טובים ויום הכפורים, שהרי לא אמר ר' ישמעאל בשום מקום במשנה או בברייתא בפירוש דאיכא תוספת שבת ויום טוב ויום הכפורים כלל מכל שכן שיהיה דאורייתא, והיא דמקשה עליו בכח כל כך ושוב ראיתי להפני יהושע שם שעמד גם כן בקושיא זו בד"ה בגמרא ור' ישמעאל דמוסיפין וכו' ויע"ש שהאריך בזה ומקום יש בראש לגמגם ולמקהי קיוהא בתירוצו שם.
ישוב קושית הפנ"י הנ"ל. ולדידי חזי לי בס"ד ליישב קושיא זו בפשיטות מאד, והוא דכוונת קושית הגמרא הנ"ל היא דמנא לי לר' ישמעאל למידרש הך קרא של בחריש ובקציר תשבת וכו' לקולא והוא דקצירת עומר דוחה את השבת, דלמא אתיא הך קרא של בחריש ובקציר תשבת לחומרא להורות דאיכא מצות תוספת שבת מדאורייתא. דהא זה כלל גדול בתורה דכל היכא דאיכא למידרש לקולא ואיכא למידרש לחומרא, דלחומרא דרשינן ליה לא לקולא. אלא ודאי צריכין לומר דאית ליה לר' ישמעאל בלאו הכי קרא המורה ובא על מצות תוספת שבתות וימים טובים, וממילא אייתר ליה הך קרא של בחריש ובקציר תשבת וכו' ואיפו זאת הוכרח הוא למידרשא להאי קרא לקולא דאתיא להורות דקצירת עומר דוחה את השבת, ולזה שפיר פריך הגמרא פירכא הנ"ל ור' ישמעאל מוסיפין מחול על הקדש מנא ליה וכו', דאיה איפו הוא משכן כבודו של הקרא ההוא המורה על מצות תוספת שבת ויום טוב. וק"ל.
הערה על תירוצו של רבינו תם ז"ל בתוס' דר"ה ד"ה הנ"ל.
ומתוך האמור בס"ד אחר נטילת הרשות מקדושתו ורבנותו של רבינו תם ז"ל להשיב על תירוצו שתירץ הוא ז"ל בתוס' בד"ה הנ"ל דהיינו שתירץ דקושית הגמרא היתה על התוספת של אחריו מנא ליה לר' ישמעאל יע"ש בתוס' דלפי מה שכתבתי בס"ד אי אפשר לפרש כן כוונת קושית המקשין דתקשה דמנא ליה להמקשין להקשות, דדלמא באמת לית ליה לר' ישמעאל תוספ' לאחריו בשבתות וימים טובים. דהא שוב ליכא למימר כדבר האמור לעיל, והוא דאם כן מנא ליה למידרש קרא של בחריש ובקציר תשבת לקולא שתהא קצירת עומר דוחה את השבת דלמא דרשינן ליה לקרא של בחריש ובקציר לחומרא, להצריך גם לאחריו תוספ' וכנ"ל. דזה ליתא, דתקשה דאם כן למה לי תרתי תיבת בחריש וגם תיבת בקציר, דהא לתוספ' שבת שלאחריו לחוד הרי הי' די כשהי' כותב אחד מהן או תיבת בחריש או תיבת בקציר, דאי אפשר לומר דחד איצטרך לתוספ' שלפניו וחד איצטרך לתוספ', דהא לתוספ' שלפניו בלאו הכי ידעינן ליה מכח אותה ההלכה למשה מסיני שנאמרה בשביעית דילדות מותרות שמע מינה דזקנות אסורות לפי שיטתו של רבינו תם ז"ל בקושיתו וכפי מה שביארנו בס"ד את דבריו לעיל באות הקודם דהיינו דילפינן ליה בגזרה שוה שבת שבת משביעית יע"ש באות הקודם.
ודבר זה גם כן אי אפשר לאמרו דתיבת בחריש אתיא להורות דחרישה אסורה בשביעית וכמו שכתבו כן התוס' בראש השנה בד"ה שהרי כבר וכו' יע"ש בתוס'. הנה מלבד דהתוס' שם לא כ"כ אלא לאידך תנאי אבל לא כן לר' ישמעאל דאי אפשר לומר הכי לדידי' דהא אליביה דידי' בלאו הכי ידעינן דחרישה אסור בשביעית. מכח אותה ההלכה למשה מסיני שהתירה לילדה בשישית הסמוך לשביעית שמע מיניה דבשביעית עצמה אסור אף לילדה ומכל שכן דאסור לזקנה, והיינו מטעם דחרישה אסור בשבת, אף זו דהא אנן השתא קאמינן דהך קרא של בחריש ובקציר תשבת לא מפקינן ליה מפשטיותיה לומר דקאי על שביעית להורות על תוספת שביעית או על דין אחד מדיני שביעית, אלא אנו מניחין הקרא על פשטיותיה דהמקרא שלפניו מיירי בשבת אף זה הקרא של בחריש ובקציר תשבת מיירי רק בדיני שבת ולא בדיני שביעית, וק"ל.
ישוב קושית רבינו תם ז"ל הנ"ל ריש אות זה. ומעתה מתורצת קושית ותמיהת רבינו תם ז"ל הנאמרה לעיל ריש אות זה, מה שהקשה מאי פריך הגמרא ור' ישמעאל מוסיפין מחול על הקדש מנא ליה וכו' דלמא ר' ישמעאל יליף תוספ' שבתות וימים טובים ויום הכפורים מתוספ' שביעית וכאמור לעיל, דזה אינו דהמקשין קשיא ליה, דאם כן הוא מנא ליה לר' ישמעאל למידרש מהך קרא של בחריש ובקציר דאתיא לקולא להורות דקצירת עומר דמותר בשבת. דלמא אתיא קרא ההוא למידרשא לחומרא להורות דאיכא תוספ' לשבתות וימים טובים, וחד אתיא להורות תוספ' שלפניו וחד אתיא להורות תוספ' שלאחריו, ולזה שפיר איצטרך גם שניהם תיבת בחריש, וגם תיבת בקציר, וליכא שום יתור קרא.
וליכא למימר דאיסור תוספ' שלפניה במלאכה בשבתות וימים טובים הא כבר נוכל למילף משביעית וכקושיתו של רבינו תם ז"ל הנ"ל, ולא איצטרך קרא של בחריש ובקציר אלא רק כי הוא זה לבדו להורות נתן דאיכא תוספ' שבתות וימים טובים אף לאחריו, ולזה לחוד הי' די אם הי' כתוב אחד מהן או תיבת בחריש או תיבת בקציר ולא הי' צריך לכתוב שניהם בחריש וגם בקציר וכקושיתינו האמורה לעיל, דזה אינו קושיא דהא גם ר' ישמעאל בודאי סבירא ליה דהך הילכתא דאסור בחרישה וקצירה בתוספ' שביעית שלפניה דזה אינו אלא בזמן שבית המקדש קיים ומכח ההכרח דומיא דערבה וניסוך שנאמרו בדבור אחד עם מצות תוספ' שביעית מה ערבה וניסוך המים מיירי רק בזמן שבית המקדש קיים אף תוספ' שביעית בזמן שבית המקדש קיים, וכמו שכ"כ רש"י והתוס' במועד קטן דף ד' ע"א בד"ה אלא אמר רב אשי וכו' יע"ש. ואם כן אם הוינן גמרינן לתוספ' שבתות וימים טובים מהא דשביעית הוי אמינא דנימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה שביעית גופא אין מצות תוספת נוהג בו אלא רק בזמן שבית המקדש קיים דוקא, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אין מצות תוספת שביעית נוהג גבי שביעית. אע"פ שמצות שביעית גופא נוהג אפילו בזמן שאין בית המקדש קיים לפי שיטת רבינו תם ז"ל בתוס' דגיטין דף ל"ו ע"א סד"ה בזמן שאתה משמט וכו' וביתר מקומות בתוס' בש"ס וכן הוא דעת רבינו ז"ל לקמן בהלכות שמטה ויובל ריש פרק תשיעי וכמבואר להדיא כן שם בכסף משנה בסד"ה מצות עשה להשמט המלוה וכו' הוא הדין נמי דאמרינן דמצות תוספת שבת אינו נוהג אלא רק בזמן שבית המקדש קיים דוקא, אבל בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ליכא מצות תוספ' שבת, אע"פ דשבת גופא נוהג אפילו בזמן הזה דאין בית המקדש קיים, ולא שייך בדבר זה למימר מה דאיפלגי בה תנאי בתלמודא דילן בהרבה מקומות אם אמרינן דון מיניה ומיניה או אם אמרינן דון מיניה ואוקי באתרן, ודעת לנבון וק"ל.
ולפיכך איצטרך קרא למיכתב תרווייהו תיבת בחריש וגם תיבת בקציר, להורות לן חדא, דאיכא מצות תוספת שלאחריה, ותרווייהו נוהגים בשבתות וימים טובים אף בזמן שאין בית המקדש קיים, והגזרה שוה דשבת שבת משבת הא' לר' ישמעאל לשיטתיה בשביל יום הכפורים וימים טובים דגם בהו איכא מצות תוספת.
איברא זה ניחא לר' ישמעאל לשיטתיה מה שא"כ ר' עקיבא לשיטתיה דהוא לא נפקא ליה מצות תוספת שביעית מכח הלכה למשה מסיני אלא דהוא מפיק ליה מקרא של בחריש ובקציר, ומיניה הוא דמוכח דאפילו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים דאפילו הכי נוהג מצות תוספת דמהיכי תיתי לן לחלק בין בזמן שבית המקדש קיים לבין בזמן שאין בית המקדש קיים כיון דשביעית גופא נוהג אף בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ולדידיה לא שייך הך הוכחה האמורה לעיל והוא דתוספת שביעית הוא דומיא דערבה וניסוך המים שהרי לדידיה לא נאמרה כלל הלכה למ"ס על תוספ' וענין שביעית, אם כן לדידיה אי אפשר לאוקמי קרא של בחריש ובקציר לענין לפניה ולאחריה של תוספ' שבת וכמו שכתבתי בס"ד לעיל מזה כן אליבא דר' ישמעאל דהא כבר ידעינן לה משביעית אליבא דר' עקיבא לשיטתיה, ודו"ק.
ביאור לשון רז"ל בהל' שבת פ"ה הלכה ד'. (ג) ומעתה אשובה אראה בס"ד דעת רבינו ז"ל בענין תוספת שבתות וימים טובים מהו דעתו דעת עליון בזה, הנה בהלכות שבת פרק חמישי הלכה ד' כתב וז"ל משתשקע החמה עד שיראו ג' כוכבים בינונים הוא זמן הנקרא בין השמשות בכל מקום, והוא ספק מן היום ספק מן הלילה, ודנין בו להחמיר בכל מקום וכו' עכ"ל רבינו ז"ל עשיית המלאכה בשבת ומכל שכן ביום טוב אלא מזמן התחלת בין השמשות ואילך וזה אסרו מפני הספק שמא הוא כבר אז לילה וכאמור אבל קודם להזמן הזה דהיינו הזמן ההוא שהוא ודאי מן היום עדיין בזה לא אסור לנו עשיית המלאכה בו כלל. והיינו דרבינו ז"ל סבירא ליה דליכא שום תוספת שבת וי"ט מדאורייתא כלל. וכן כתב הרב המגיד ז"ל פה שכן היא דעת דליכא שום תוספ' לענין מלאכה בשבת וי"ט ואפי' ביוה"כ (רק לענין עינוי לחוד ועיין לקמן אות ה' מה שאכתוב בס"ד בזה) יע"ש במגיד משנה, ומרן ז"ל בכסף משנה בהלכות שבת שם הלכה ג' בד"ה המדליק צריך וכו' הגדיל תושיה ואמר דמה שכתב הרב המגיד ז"ל פה הלשון דבר תורה והוא שכתב דדעת רבינו ז"ל דליכא תוספ' באיסור מלאכה דבר תורה. זה הוא לא דוקא דאפילו מדרבנן נמי ליכא שום תוספ'. דאם לא כן הוי ליה לרבינו ז"ל לאשתמוטי מלאשמעינן איסורי דהתוספ' של שבת ויום טוב אסור לפחות מדרבנן בעשיית מלאכה יע"ש בכ"מ.
הערה על מרן ז"ל בכ"מ לעיל שם הלכה ג'. ואחרי נשיקת עפרות זהב כפות רגלי קדושתו של מרן הוא הקדוש ז"ל, אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד דהרב המגיד ז"ל ספרא דווקנא הוא. דדייק וגרס ופיו יפה במה שאמר הלשון דבר תורה, דמדרבנן מודה רבינו ז"ל דאסור ומה שהקשה מרן ז"ל דהוה ליה לאשמעינן דין זה בשום מקום בפירוש וכנ"ל. אני אומר בס"ד דרבינו ז"ל סובר דזה התוספת שבת ויום טוב מה שהוא מצוה מדרבנן היינו מכח ציווי הנביאים ע"ה שהם צוו לנו לכבד את השבת, וזהו מכבוד השבת התוספ' שלפניו מורה חביבתו עליו יום השבת שטרם בואו הוא ממהר לרוץ נגדו ולקבלו, וכן התוספ' שלאחריו הוא מכבוד השבת להורות שקשה עליו פרידתו (ועיין לעיל הלכה ה' בד"ה וכן למדנו מפי השמועה וכו' אות רביעי מה שכתבתי בס"ד בזה יותר זיל גמור מהתם). והנה כי כן הלא דבר זה כתוב על ספר הישר ספר תורת ה' לעיל בהל' שבת פרק שלשים הלכה א' וב', נפת תטפנה שפתותינו שפתי דעת. וז"ל ארבעה דברים נאמרו בשבת וכו' ושנים מדברי סופרים וכו' ושנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג וכו'. אי זהו כבוד זה שאמרו חכמים שמצוה על האדם וכו' מפני כבוד השבת ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני שבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך. והחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהם בערב שבת ומתעטפים בואו ונצא לקראת שבת המלך עכ"ל רבינו ז"ל.
הנה חכו ממתקים ההוא אמר שהחכמים הראשונים היו מוסיפין לעשות לכבוד ולתפארת קדושת היום לקבץ גם כן התלמידים ולומר בפיהם מפורש ושום שכל באו ונצא לקראת שבת המלך וכאמור. אבל דבר זה שכתב רבינו ז"ל ראשונה שצריך שישב מבעוד יום בכובד ראש מיחל ומקבל פני השבת, אין זה מדת החכמים כך היא לבד, אלא כי הוא זה מדת כל אדם מצוה מדברי קבלה ציווי הנביאים ע"ה הם אמרו ולקדוש ה' מכובד וזה הוא מכבוד השבת וכדבר האמור לעיל מזה, והנה אין לך תוספ' שבת גדול מזה. וכדברים האלה כתב רבינו ז"ל גם כן לענין תוספת יום טוב, שהרי כתב לקמן בהל' שביתת י"ט פרק ששי הלכה ט"ז וז"ל כשם שמצוה לכבד שבת ולענגו כך כל ימים טובים וכו' כבר בארנו הכבוד והעונג בהל' שבת וכו' עכ"ל, הרי שפתותיו שפתי צדיק ברור מללו שמקרה אחד לכולם לשבתות וימים טובים לכל מה שנכלל תחת כבוד ועונג, וק"ל.
איברא בעיקר דינו של רבינו ז"ל במה שלא פסק דתוספ' שבת ויום טוב הוא מדאורייתא כבר השיגוהו בזה ותמהו עליו כמעט כל גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל (חוץ מגדול אדונינו הראב"ד ז"ל) שהוא נגד סוגיא ערוכה דראש השנה דף ט' ע"א ודיומא דף פ"א ע"א וע"ב ועיין במגיד משנה ובלחם משנה פה מה שכתבו ועיין בספר קרבן אהרן בסדר אמור פרק ארבעה עשר פיסקא ט' שהאריך גם כן בזה וכמו כן יתר גדולי האחרונים ז"ל בספרתן כל אחד ואחד פנה לדרכו דרך הקדש וכל דרך איש ישר בעיניו.
והנראה לענ"ד בס"ד בישוב זה וחלקי אמרה נפשי הוא, דרבינו ז"ל הוכיח דעל כרחין צ"ל דבשבתות וימים טובים ליכא שום תוספ' אסור בעשיית מלאכה מדאורייתא דלא דרשינן תיבות תשבתו שבתכם לכדדריש לה ר' ישמעאל לענין תוספ' שבתות וימים טובים וגם קרא של בחריש ובקציר לא קאי להורות תוספ' שבת אלא דקאי להורות דקצירת עומר דוחה את השבת וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
עוד פלפול בר"ה דף ט' ע"א וביומא דף פ"א ע"א. וביאור דבר זה הוא כך דאל"כ אלא דנאמר דגם בשבת ויום טוב איכא איסור תוספת תקשה למה לי הך גזרה שוה של שבת שבת משבת בראשית דאמרינן במועד קטן דף ד' ע"א דרבינו ז"ל סבירא ליה דהוא גזרה שוה גמורה, (ודברי רש"י ז"ל במועד קטן דף ד' ע"א בד"ה אתא גזרה שוה וכו' הם תמוהים בעיני למאד ולא זכיתי לעמוד על כוונתו כי לא ידעתי נפשי מה ראה על ככה לכתוב דברים הדברים אלה הדברים שכתב שם ולמה לא פירש כפשוטו דקושית הגמרא היתה דהא הגזרה שוה היא מקובלת מפה קדוש משה רבינו ע"ה והאיך תהיה הגזרה שוה מקובלת ממנו היפיך ממה שנאמר בהלכה למשה מסיני, והלא שניהם מרועה אחד ניתנו והיאך יאמר פעם בכה ופעם בכה שני דברים הסותרים זה את זה כך הי' אפשר לענ"ד לפרש בס"ד כוונת קושית הגמרא שם לולי פירש"י ז"ל וצ"ע לענ"ד על רש"י ז"ל), דאם להורות בא דאף בשביעית איכא מצות תוספ' לפניה הא בלאו הכי תוספתו אסור בעשיית מלאכה מכח תוספתו של יום טוב, שהרי בראש השנה הוא מתחיל שנת השביעית, וכמו שכתבנו בס"ד בהרחבה מזה לעיל אות ראשון תדרשנו משם ומצאת מלא דבר, וגם דבר זה א"א לאמרו, שיהי' הגזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית אתיא להורות דאיכא מצות תוספ' בשב' וימים טובים דהיינו דילפינן גם כן הך גזרה שוה איפכא שבת שבת משביעית, הא ליתא לדידן דקיימא לן דתוספ' שביעית הוא הלכה למשה מסיני וכמו שפסק רבינו ז"ל לקמן בהלכות שמטה ויובל פרק שלישי הלכה א' יע"ש ממילא אין דנין מהלכה.
והדבר הזה שכתבתי בס"ד לעיל אות ראשון קרוב לסופו דבגזרה שוה דנין אפילו מהלכה, ועשינו בס"ד שם סמוכים לזה הכלל מהך סוגיא דקדושין יע"ש סוף אות האמור. הנה רבינו ז"ל אפשר דסבירא ליה דאפילו בגזרה שוה ג"כ אין דנין מהלכה. וכמו שנראה ג"כ כך מדברי רש"י ז"ל בשבת דף קל"ב. שהבאתי שם באו"ה. והך ראיה מקדושין שהבאנו שם אינה ראיה אלא להתוס' לשיטתייהו דאינהו כתבו בקדושין שם דהך דעולת ראיה גופא היא הלכה יע"ש בתוס' הנ"ל כי שם הבאתי לשונם. אבל התוס' גופייהו לא החליטו הדבר הזה דשיעור עולת ראיה שהוא הלכה למשה מסיני אלא הם כתבוהו בדרך ותורת אפשר יע"ש בתוס' ורבינו ז"ל סבירא ליה דשיעור עולת ראיה גופא אינו הלכה למשה מסיני אלא שחכמי התלמוד ידעו לו מקרא מן התורה, והוא נעלם מאתנו. או שהוא קבלה מפי השמועה, ויש לו רמז מה בקרא. ועוד אפשר לומר לענ"ד בס"ד כיון דאין אנו רוצים למילף מהך גזרה שוה של ריקם ריקם דהענקת עבד עברי מעולת ראיה בקדושין התם דין מחודש, אלא רק דילפינן מיניה הפירוש בתיבת ריקם מה היא אין זה ילפותא גמורה אלא כי הוא זה רק גילוי מילתא בעלמא דאפילו מהלכה למשה מסיני ג"כ נוכל למילף.
ויהיה איך שיהיה, רבינו ז"ל לא היה יכול למילף תוס' שבת בגזרה שוה משביעית הואיל והשביעית גופא מה דאית ביה תוספ' דבר זה מתורת משה למדנו מפי ההלכה למשה מסיני לדידן, ומזה הוכיח רבינו ז"ל דלדידן באמת ליכא שום תוספ' מדאורייתא בשבתות וימים טובים ואיפו זאת שפיר איצטרך הגזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית, והוא להורות דבזמן הזה שאין בית המקדש קיים דליכא מצות תוספת בשביעית. וכמו דאמרינן כן במועד קטן התם דף ד' ע"א בגמרא.
ביאור במ"ק דף ד' ע"א. ויציבא מילתא, כי רב אשי במועד קטן התם קאמר וז"ל אלא אמר רב אשי וכו' וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין בית המקדש קיים לא וכו' יע"ש הסוגיא היטב, הרי שלך לפניך דהא דלחלק יצא בין בזמן שבית המקדש קיים ובין שאין בית המקדש קיים, דדייק וגרס ליה מהא דדומיא דניסוך המים וכאמור לא מכח הך גזרה שוה האמורה, דזה אינו דשתי תשובות בדבר, חדא, דהא לפי מה שאכתוב בס"ד לקמן בסמוך דנראין הדברים דתיבות הללו דומיא דניסוך המים לא היו בגירסתו של רש"י ז"ל, אם כן אפשר שגם בגירסתו של רבינו ז"ל לא היו התיבות הללו ושפיר איצטרך להך גזרה שוה הנ"ל.
אלא אף זו אף כי נאמר דגם רבינו ז"ל היתה לו בגירסתו בגמרא כהגירסא ההיא שלפנינו תיבות הללו דומיא דניסוך המים אפילו הכי צריכין אנו להך גזרה שוה הנ"ל, ואמינא מילתא ואמינא בה טעמא דידי בס"ד. והוא דרבינו ז"ל סבירא ליה דבודאי בשביל דיוק קל וקל ושכזה דומיא דניסוך לא הוינן שרינן איסור דאורייתא של תוספת שביעית בזמן שאין בית המקדש קיים, דהא אפשר למידחייא להך דיוקא ולומר דנקט הנך תלתא שלש אלה הדברים עשר נטיעות וערבה וניסוך המים בהדי הדדי מכח מה דנשאלו שלשתן כאחת בבית המדרש ושמע השומע הוראתן בבת אחת על כל אחת ואחת מהנה, ושנאן יחד כאשר שמען, וכמו שכתב כן רש"י ז"ל בסוכה דף ל"ב בד"ה עשר נטיעות וכו' הטעם האמור למה שנשנו יחד הנך שלשה דברים, (ועיין לפנינו בסמוך מה שאכתוב בס"ד בדברי רש"י ז"ל הללו).
אבל רבינו ז"ל סובר דעיקר ההיתר של תוספ' שביעית בזמן שאין בית המקדש קיים הוא בנויה על הך גזרה שוה הנ"ל והיינו דגם רבן גמליאל היה יליף להך גזרה שוה שבת שבת משבת בראשית דמיניה ילפינן דאין בשביעית שום תוספ' וכנ"ל, וקשיא ליה לרבן גמליאל ובית דינו על זה דתקשה הלכתא אהלכתא, והוא דמכח הך הלכה למשה מסיני של עשר נטיעות ילדות מוכח דזקנות אסורות והיינו דמוכח מזה דאיכא מצות תוספ' שביעית ומכח הגזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית שהוא גם כן הלכה למשה מסיני שהרי אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מפי רבו עד הלכה למשה מסיני, הנה זאת ההלכה היא המתרת תוספת שביעית, והאיך יתקיימו שני ההלכות הללו והם שני הפכים בנושא אחד.
ומכח הקושיא הזאת היא המחצבת רהב לרבן גמליאל ובית דינו לומר דיש כאן חלוקי זמנים ולא כל העתים שוות, יש זמן ועת שתוספתו אסור בעשיית מלאכה ויש זמן שתוספתו מותר, אבל עדיין לא היה נודע זמן ההיתר אימתי הוא וזמן האיסור אימתי הוא, דהיאך מסברת הכרס נתלה ההיתר בזמן שאין בית המקדש קיים דוקא דמה התייחסות ושייכות יש לקיום המקדש עם איסור תוספת שביעית דנאמר דכחדא אזלין וכחדא שריין, כיון שלכל הדינים דיני השביעית נוהגים אף בזמן הזה כמו שהי' נוהג בזמן שבית המקדש קיים, ואם מכח הקושיא האמורה סתירת ההלכות הלא הרבה דרכים וחלוקים יש בראש לחלק בדבר זה אם נרצה לחלק בו מדעתינו ומסברת הכרס.
ואולם לזה אהני לן רבנן רב אשי בהך דיוקא דיליה האמור לעיל במה שפיו יפה דייק וגרס הדק היטב ההוא אמר דומיא דניסוך המים וכו' וכנ"ל, והוא דכוונתו של רב אשי בזה דמכח הדיוק האמור יש לנו חוט לתלות בו ולגלות לנו הפירוש של זמן ההיתר שהותר על ידי הגזירה שוה. שהזמן ההוא הוא בזמן שאין בית המקדש קי

תוכן העניינים

סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה