אור ברסלב

סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ

פרק א · הלכה ה

הלכה ד

ביאור דברי הרה"מ פה.

וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו כו'. עכ"ל. (א') עיין במ"מ מ"ש בזה, והנה דעתו נראה שהוא ז"ל פי' בכוונת דברי רבינו בענין שארי העינוים כולם כמות שהם רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשה"מ שרבינו סובר שכולם אינם אסורים אלא מדרבנן וכמו שהוא כן דעת הרבה מגדולי הפוסקים בספרתן.
וראה זה מ"ש הה"מ וז"ל וזה דעתו בספר המצות ודברים ארוכים הם כו' והרוצה לעמוד על תוכן דעתו יע"ש כו' עכ"ל הנה כוון בזה למ"ש רבינו שם בשרש השני והוא דכל דבר היוצא מדרשות כאלה יקרא בשם דברי סופרים אם לא שנאמר בגמ' בפירוש שהוא דאורייתא או שהוא גוף תורה וכדומה מהלשונות אשר יורו ע"ז שהגמ' סובר שהוא דאורייתא ושם נתבארו הדברים הללו באר היטב ובאריכות. גם מדברי הה"מ הללו מתבאר שאין כל העינוים הללו חוץ מאכילה ושתי' לא בכלל תיבת תענו דקאמר קרא ולא בכלל ועניתם את נפשותיכם אלא ששאר הדברים הללו הם ענין מיוחד בפני עצמן. ואילו היו אותן העינוים מדאורייתא דהיינו שהיו אותן הדרשות שמהן יוצאות חיובן דרשות גמורות שהי' בא עליהם המאמר בגמ' מפורש שהם דאורייתא או תורה או גוף תורה, שאז הי' באמת חיובן מדאוריי' וכאמור לעיל בשם רבינו בעצמו. הנה באמת הי' הוא ז"ל מונה אותן למצות עש' בפני עצמה, רק הואיל אלה וכאלה אצל רבינו בשם דברי סופרים יקראו לפיכך לא יאמר עליהם באו חשבון חשבונות של מצוה. לזה לא מנאן למצוה בפני עצמו זהו כוונת הרה"מ. (ודע דבדבר זה מודה אף הרשב"ץ שאף דבר שדינו דאורייתא מ"מ לא ימנה בכלל מנין המצות דבר הנלמד באחת מן המדות אם לא שיאמר עליו בגמרא שהוא דאורייתא וכמבואר בספר מגלת אסתר קרוב לריש שרש ב' בד"ה נראה לי כי כמה מעלות טובות וכו').
הערה על הרה"מ הנ"ל.
ואחרי העתרת המחילה הראוי והמחויבת מכבודו הרב של גדול אדונינו הרה"מ אמינא תורה היא ואין נושאין בה פנים אף כי לאיש אשר אלה לו כי קטנו עבה ממתני. כי הדבר ברור לענ"ד כי אישתמוטי הוא דקא אישתמיט לפי שעה דברי רבינו בספרו הנכבד מנין המצות בחלק העשין מנין קס"ד ששם כתב וז"ל, היא שצונו להתענות וכו' והוא אמרו יתעלה תענו את נפשותיכם. ובא הפירוש וכו' זה אכילה ושתיה. וכן באה הקבלה שהוא אסור ברחיצה בסיכה בנעילת הסנדל ובתשה"מ. והשביתה היא מיוחדת מאלה הפעולות כולם באמרו שבת שבתון וכו' ועניתם וכו' כאילו אמר שחובה היא השביתה המיוחדות והשביתה המיוחדת במזון הגוף וקיומו וכו'. ולשון ספרי מניין שיוה"כ אסור ברחיצה וסיכה ת"ל שבת שבתון כלומר השביתה תהי' מכל אלה הדברים, עד שיגיע העינוי. עכ"ל רבינו בספרו מנין המצות.
ביאור בס' מנין המצות חלק העשין מנין קס"ד.
והמבואר להדיא מכל אלה הדברים הכל בהיפוך ממה שכתב הרה"מ שכאן מבואר שדעת רבינו הוא שכל החמשה ענוים הם דאורייתא ונפקא מתיבת שבתון. ובאה הקבלה על זה שהפירוש בהקרא הזה של שבת שבתון הוא מורה על השביתה מהרחיצה והסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ. ומבואר עוד מדברות קדשו הנ"ל שגם שארי העינויים הנ"ל שצותה בחיובן התורה הנה הם בכלל וגדר העינוי, שההתעסקות בדברים האמורים הם גורמים ביטול שלימות העינוי, והמניעה מדברים ההם גורמים תוספות ושלימות העינוי. אך שבאה הקבלה עליהם שאין עונש כרת אלא על ביטול העינוי לגמרי והוא האכילה והשתיה בו ביום, לא על דברים שאינן אלא תוספות עינוי ושלימותה שעליהן לא נאמר העונש כרת. אבל אין השביתה מן הרחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ מצוה מיוחדת בפני עצמה. הואיל ואינן אלא להגיע על ידי זה לשלימות העינוי והענוי הגמור מה שנצטווינו עליו ביום הזה לענות את נפשותינו והמניעות מדברים הללו אינו אלא חלק מחלקי המצוה של תענו את נפשותיכם וכו' לפיכך לא מנאם רבינו למנין מצות עשה מיוחדת בפני עצמה אף שאיסור עשייתן הוא דאורייתא וכאמור. להיות שכבר השריש לנו בשרשיו שרש י"א שחלקי המצוה לא יונמנו למצוה בפני עצמה, אלא הם כולם נכללות ונגדרות בכלל שרש המצוה ועיקרה ועל שמה היא נקראת יע"ש בספר שרשי המצות לרבינו ז"ל.
וכמו כן ביאר רבינו בפירוש המשנה ביומא ריש פרק יוה"כ, שהאיסור רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ ביוה"כ הם דברים שבא עליהן הקבלה. ומה שאמרו בגמרא נגד ה' עינוים הם רק רמזים ואסמכתות ולולי הקבלה שבאתה עליהן לא היו אסורים, וגם בא עליהן הקבלה שיהיו איסורן רק באיסור עשה גרידא לא באיסור ל"ת ולא בעונש כרת יע"ש בפירוש המשניות. והנה דבר זה שבא עליו הקבלה לאסרו, הנה איסורו הוא נקרא איסור דאורייתא אפילו שלא בא עליו מקרא בתורה לאסרו. כיון דהחכמים לא הוציאו איסורו מדעתם היפה ומכח תקנתם וגזירותם. ואף ומכל שכן הכא שבא עליו הקבלה בתיבות שבת שבתון הוא מורה גם הוא יורה על איסור רחיצה וסיכה ונעה"ס ותשה"מ. ממילא הוא מפורש ג"כ בקרא באיסור עשה דאורייתא וכמו שמבואר באר היטב כל דברים הדברים אלה הדברים בספרו שרשי המצות שרש שני זיל קרי ביה.
ביאור בפירוש המשנה לרבינו ביומא ע"ג ע"ב.
והראיה שהביא רבינו בפירוש המשנה ביומא ע"ג ע"ב (וז"ל המשנה יוה"כ אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל וכו'), דכל ה' עינוים הם מן התורה, ממה שנאמר בקרא ה' פעמים עינוי יע"ש בפירוש המשנה. ובספרו פה ובספרו מנין המצות מנין הנ"ל הביא תלמודו בידו ראיה מקרא דשבת שבתון. כבר תירצוהו יפה הגאון מהר"ם בן חביב בריש ספרו תוספת יוה"כ זיל גמור מהתם.
אבל לענ"ד נראה בפשיטות דאין כאן קושיא כלל. והוא דהתם בפירוש המשנה לא קאמר רבינו אלא שיש רמז ואסמכתא בקרא שיש ביוה"כ ה' עינוים ושגם הנך שארי עינוים הם בכלל מצות עינוי שצותה עליו התורה בפירוש שאינם מצוה מיוחדת בפני עצמה. אבל כבר כתב הוא בעצמו ובכבודו שם שאינן אלא על דרך האסמכתא, ושעיקר איסורן וסיבת וטעם איסור הדברים האלה ביוה"כ הם בנויות ברמה ויסודתן בהררי קדש מכח הקבלה הנאמנה, היא תתן קולה בכל פרשת הדברים האלה. את כל אלה עשה ידיו שם בפירוש המשניות. ובחיבורו פה וגם בספרו מנין המצות, הנה זה בא לבאר לנו שהקבלה שבא לנו על איסורן של שאר העינוים היתה כך, שקבלנו שהקרא של שבת שבתון הנאמר בו, הנה כוונה התורה בו בכוונה מכוונת (לא על דרך חכמת הכתוב שאמר בהקדמתו הכולל לכל פירושו המשנ') שישבות מאלה הפעולות הרחיצ' וסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ ושקאי עלייהו באיסור עשה גרידא, והם גם הם משלימות העינוי להיות על ידם מעונה בעינוי גמור. ושפיר הם כולם מדאורייתא מכח הקבלה ומכח הקרא של שבת שבתון שמצווה על השביתה מהפעולות בדברים הללו. וק"ל.
עוד הערה על הרה"מ הנ"ל.
ומדברי רבינו פה הנה ג"כ הדבר מוכרח לענ"ד בס"ד שדעתו דעת היפה היא שרחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ הם בכלל וחלק מהעינוי מה שצוותה והזהירה עליו התורה (רק שבהחלקים ההם לא הזהירה עליהם אלא רק צוותה עליהם לחוד) ודלא כהר"המ הנ"ל דהוא אמר דמן התורה אינם כלל לא בכלל האזהרה ולא בכלל הציוי כי מדאורייתא שריין וכאמור לעיל.
וחילא דילי בס"ד הוא שהרי כתב רבינו בפתיחתו להלכות אלו וז"ל יש בכללן ד' מצות וכו' א' לשבות בו ממלאכה. ב' שלא לעשות בו מלאכה. ג' להתענות בו. ד' שלא לאכול ולשתות בו. עכ"ל. ולעיל הלכה ד' כתב וז"ל, מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתיה שנאמר תענו את נפשותיכם וכו' עכ"ל רבינו ז"ל.
קושיות בלשון רבינו לעיל הלכה ד' ובפתיחתו פה.
וקשה לענ"ד טובא למה לא כתב ג"כ כך בפתיחתו להלכות, והוא שהי' לו לכתוב שהמצוה הג' היא לשבות בו מאכילה ושתיה וכמו שכתב פה בהלכה ד' הנ"ל. ואם רצה להעיר בפתיחתו לההלכות על מקור המצוה שהיא מקרא דתענו ולפיכך נקט בלשונו הזהב תיבות להתענות בו, וכמו שעשה כן שם במנין א'. שאמר שם וז"ל א' לשבות בו ממלאכה וכו' ולא אמר לנוח בו, אין זה כי אם להורות מקור העשה איה איפו מקום מקורה טהור בתורה שהיא יוצאת מן הפסוק שבת שבתון הנאמר במלאכה. אבל קשה על זה תרתי, חדא, דא"כ גם לעיל הלכה ד' הי' לו לומר כן מצות עשה אחרת יש ביוה"כ והיא להתענות בו שנאמר תענו את נפשותיכם וכו' כמו שעשה כן לעיל הלכה א' שכתב וז"ל מצות עשה לשבות ממלאכה וכו' שנאמר שבת שבתון וכו'. וזאת שנית קשה דא"כ בפתיחתו לההלכות במנין הד' גבי הל"ת למה אמר הלשון שלא לאכול ולשתות בו וכדלעיל. ולמה לא אמר הלשון שהל"ת היא שלא יבטל את העינוי להורות על מקור הל"ת שהיא מקרא כי כל הנפש אשר לא תעונה וכו' וכמו שעשה כן שם במנין השני שאמר שהל"ת היא מקרא כי כל הנפש אשר לא תעונה וכו' וכמו שעשה כן שם במנין השני שאמר שהל"ת היא שלא לעשות בו מלאכה וכו' וכדלעיל להורות על מקור הל"ת והוא קרא של כל מלאכה לא תעשו וכו'. (ודוחק לומר ליישב הקושיא השניה הזאת והוא דהואיל והאזהרה של העינוי לא נאמר בתורה בפירוש בהך קרא של כי כל הנפש אשר לא תעונה וכו' כי שם לא נאמר אלא העונש ולא האזהרה רק מכח הך קרא מוכח דאיכא אזהרה מכח הכלל דלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר וכמו שכתב רבינו לעיל בהלכה הקודמת, וא"כ לא נאמר בפירוש בקרא לשון האזהרה. דזהו דוחק מאד דהא סוף סוף נודע לנו האזהרה על האכילה והשתיה מכח הך קרא של כי כל הנפש אשר לא תעונה וכו' וממנה מקור האזהרה הנודעת לנו הי' לו לרבינו להעיר בלשונו על המקור ההוא). והדבר גלו וידוע לכל באי שער המלך ספרו של רבינו הזה. כי כל דבריו בפלס ומאזני משפט השכל והדעת הם שקולים ולא באו בדרך מקרה.
ישוב להקושית בלשון רבינו הנ"ל.
אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי כי בפתיחתו לההלכות במנין המצות לא הי' יכול לומר שהמצות עשה היא רק לשבות בו מאכילה שתיה שהרי השביתה מן הרחיצה והסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ הוא ג"כ עשה דאורייתא. אך שהם חלק מחלקי המצות עשה של העינוי ולא ימנה לעשה בפני עצמו וכנ"ל. ולזה אמר רבינו שם שהמצות עשה הכוללת כל חלקי המצוה יקרא בשם להתענות בו שיה' מעונה בעצם היום ההוא הן במה שהוא נמנע מן האכילה והשתיה, הן במה שהוא נמנע מיתר הדברים המשלימות ומוסיפות העינוי והם הרחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ וכאמור לעיל. מה שאכ"ן כשמנה הל"ת לא מנה אלא האכילה והשתיה שלא לאכול ולשתות בו שהרי באינך חלקי העינוי העובר עליהן אין בהם איסור לאו כי אם חק שעובר באיסור עשה גרידא. וכמו שביאר פה וכאמור לעיל. וא"כ כבר אפשר שיבטל מקצת העינוי והם הרחיצה וסיכה ונה"ס ותשה"מ ואף עפ"י כן לא יעבור על ל"ת. ולכן לא אמר שם שהל"ת היא שלא לבטל העינוי.
ביאור לשון הפתיחה הנ"ל ובמנין המצות הנ"ל.
איברא כל זה ניחא בפתיחתו לההלכות האמור לעיל. כי שם אין ענין מקומו לבאר פרטי הדינין והעונשין של המצות, רק הנה זה בא שם לבאר מנין שרשי המצות כמה הן ומה הן שמותן, ולזה די שם בפתיחתו במה שכתב ככל הדברים וככל החיזיון האמור שם בהפתיחה וכנ"ל. וכמו כן בספרו מנין המצות שם מנין הנ"ל כי שם בא חשבון לחשוב חשבונות של מצוה מנין המצות בלבד בכלליותן לא בפרטיותן וכמבואר כן לקורא בספרו שם וכמו שיעד ג"כ כך בהקדמתו שם. לפיכך כתב ג"כ שם וז"ל, שצוונו להתענות וכו' יע"ש וכדלעיל. ולא כתב שצונו לשבות בו מאכילה ושתיה, כי המצות עשה בכללה היא העינוי לא רק השביתה לחוד מהמאכל והמשתה. ואין חילוק בין האכילה והשתיה לבין הרחיצה והסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ אלא בענין הל"ת והענש אבל בענין העשה אין שום חילוק ביניהם ותורה אחת לשניהם.
ביאור בס' מנהמ"צ חלק הל"ת מנין קצ"ו
ולפיכך בספרו מנין המצות חלק הל"ת במנין קצ"ו כתב וז"ל, הזהירנו מאכול בצום כפורים וכו' עכ"ל רבינו (ודע דצריכין לומר במה שלא כתב האזהרה אלא על האכילה ולא כתב ג"כ האזהרה שהזהירנו מלאכול ולשתות ג"כ הוא דשתיה בכלל אכילה. ויותר נראה לענ"ד שהוא טעות הדפוס וצריך להיות שהזהירנו מאכול ושתה בצום כפורים. וכו'). הנה לא פרט כאן אלא האכילה והשתיה לא שארי העינוים. להיות שהאזהרה והלאו אינה מזהרת אלא רק על האכילה והשתיה לחוד לא על שארי העינוים וכדבר האמור לעיל.
ביאור לעיל הלכה ד'.
ואולם לא כן בספרו זה פה לעיל הלכה הקודמת. כי פה בחיבור הזה ענינו הוא לבאר כל חמירה שבא רבינו לבאר כל פרטי הדינין וחלוקיהן ודיקדוקיהן ועונשן לא יעדר דבר כקטן כגדול דרשו מעל ספר תורת ה' אחת מהנה לא נעדרה מספרו מקדש מלך זה. לזה סידר הדברים כולם כפי סדר הראוי והנאות כל אחד ואחד לפי מקומו. שראשון תחילה ביאר החמור והוא העשה והל"ת שיש במי שאוכל ושותה ביוה"כ ושהוא ענוש עליו כרת במזיד, ובשוגג חטאת קבוע. ואחר כך ביאר הקל והוא מה שאין בו כי אם עשה גרידא שאין בהם לא ל"ת ולא עונש כרת והם חלקי וענפי המצוה שהוא רחיצה וסיכה נעיה"ס תשה"מ. (וע' לק' אות ה' ו' מה שכתבתי עוד נגד הרה"מ).
דעת התוס' ביומא ע"ז ע"א ד"ה מניין לסיכה בענין ה' עינוים.
(ב) אמנם במה שדעת רבינו וסייעת מרחמוהי הוא שכל החמשה עינויים הם כולם מדאורייתא וכדבר האמור לעיל באות הקודם. הנה הלא לכל הדיעות שוות בזה כי התוספות ביומא ע"ז ע"א בד"ה מניין לסיכה וכו' חולקין על רבינו בזה. שהתוספות כתבו שם בשם ר"ת דמדאורייתא אינו אסור ביוה"כ אלא רק אכילה ושתיה ועלייהו איכא ג"כ עונש כרת. אבל הרחיצה וסיכה ונה"ס ותשה"מ לא בלבד דלית בהו עונש כרת אלא אפילו איסור גרידא מדאורייתא נמי לית בהו ואינן אסורין אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא יע"ש בתוספות. וע"ש בהרא"ש והר"ן וביתר ספרן של צדיקים גדולי הראשונים ואחרונים הללו אמרו בכה והללו אומרים בכה. ועיקר פלוגתייהו הוא תלוי ועומד בהא דאמרינן בעלמא סיכה כשתיה אם הוא דאוריי' או דרבנן.
פלפול בדברי התוספות הנ"ל. ואולם אני בעניי תמה אני מה כל הרעש הזה. הרי הוא תלמוד ירושלמי ערוך במסכת' מעשר שני ריש פרק ב' וביומא ריש פרק יוה"כ ושם הלכה ג' דהוא פלוגתא דאמוראי דאיכא שם אמוראי טובא דסבירא להו דהא דסיכה כשתיה אינו אלא מדרבנן. ואיכא שם אמוראי טובא דסבירא להו דהא דסיכה כשתיה הוא מדאורייתא, והנה המסקנה דהירושלמי התם היא דלענין איסור עשה ולענין תשלומין סיכה הוא כשתיה מדאורייתא אבל לענין עונשין סיכה אינה כשתיה. ע"ש בירושל' וע' עוד שם במסכת' מעשר שני סוף פרק כרם רבעי דאמרינן התם וז"ל, מנין שהוא עובר בעשה ר' לעזר בשם ר' סימיי לא נתתי ממנו למת וכו' עכ"ל הירושלמי. והרי מבואר ממש כמו שכתב רבינו פה, דהיינו דסיכה הוא כשתיה רק לענין איסור עשה לחוד, אבל לא לענין לעבור עליו בלאו ולא לענין להיות בעונש כרת. וממילא נמי זה דין דין אמת דכן הוא ג"כ לענין רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ דהא כבר כתבנו לעיל דכולהו בחדא רוקא תפא להו. (וע' לקמן אות ה' מה שכתבתי בס"ד עוד בזה). וצ"ע טובא לענ"ד.
ביאור בירושלמי ביומא פרק ח' הלכה א'.
וזאת תורת העולה היא העולה מדברים הניתנים למעלה, כי הוא דפלוגתא דאמוראי אם שארי העינויים חוץ מאכילה ושתיה הם דאורייתא או הם רק דרבנן. וסרה בזה קושית הג' הח' והבקי מהור"ר יעקב אלפאנדרי בתשובת מוצל מאש חלק ב' סימן ה' שהקשה לדעת רבינו וסייעתו דסוברים דגם הנך שארי עינויים הם דאורייתא. א"כ מאי פריך הירושלמי ביומא פרק ח' הלכה א' וז"ל את חמי ברחיצה הוא אסור בתשה"מ לא כל שכן תפתר במקום שאין טובלין. או קודם שהתקין עזרא טבילה לבעלי קריין (ורצונו בזה דהך משנה נשנית קודם תקנת עזרא. ומשנה לא זזה ממקומה) וכו' עכ"ל הירושלמי. ומאי פריך הא איסור תשה"מ הוא דאורייתא, ומכח מה דצריך טבילה אינו אסור אלא מדרבנן שהוא רק תקנת עזרא ובודאי כי רב המרחק אם איסורו הוא דאורייתא או רק מדרבנן. אלא ודאי דהך עינוי דתשה"מ מכח מצוה דעינוי הוא ג"כ רק מדרבנן ושפיר פריך הך פירכא הנ"ל דלמה הוצרוכו החכמים לתקן הך עינוי שהרי מדרבנן צריך למנוע ממילא מתשמיש מכח איסור רחיצה ביוה"כ. וכיון דהך עינוי של תשה"מ הוא רק מדרבנן, ממילא נמי דגם אינך עינויים של רחיצה וסיכה ונה"ס הם ג"כ רק מדרבנן דהא כל הנך עינויים שקולים הם ומשפט א' השוה לכולם. וא"כ מוכח שלא כדעת רבינו וסי' שהם אסורים מדאור' ע' בס' מ"מ שהניחו בצ"ע.
ואנכי נוראות נפלאתי הפלא ופלא על הג' המובהק הנ"ל כי הוא הי' מופלג בבקיאות והי' בהעלם עין לפי שעה דברי הירושלמי הנ"ל דלפי האמור אין כאן קושיא כלל, דהירושלמי דפריך כן את חמי ברחיצה הוא אסור בתשה"מ לא כל"ש וכו' היינו דפריך כן לאותן האמוראים בירושלמי הנ"ל דסבירא להו דאינך עינוים כולם אינם אלא מדרבנן וכדבר האמור לעיל דאותן הסוברים דסיכה כשתיה אינו אלא מדרבנן לכל מילי אפילו לענין איסור עשה ותשלומין וכנ"ל הנה לדידהו הוא דפריך הירושלמי דתקשה לדידהו מהך משנה דריש פרק יוה"כ הנ"ל. אבל רבינו וסייעתו הם פסקו כאינך אמוראי בירושלמי התם וכפי מסקנתו של הירושלמי דהתם דסוברים דכל החמישה עינוים הם דאורייתא וכאמור לעיל בס"ד. וק"ל.
ואפשר לומר עוד לענ"ד דהך קושיא בירושלמי את חמי ברחיצה הוא אסור בתש"המ לא כ"ש וכו' אתנייה הכא ביומא רק אגב גררא, דהך סוגיא דירושלמי הנ"ל כולה כמות שהיא הנה היא שנויה ג"כ במסכ' תענית פרק א' הלכה ו' ככל הדברות והאמירות האמורות פה ביומא יע"ש. ושם ג"כ קתני המשנה דאסור ברחיצה וסיכה ונע"הס ותש"המ יע"ש במשנה. והתם פריך הירושלמי פירכא הנ"ל את חמי ברחיצה הוא אסור בתש"המ לא כ"ש וכו' שהרי בתענית ציבור כל החמישה עינוים הוא רק מדרבנן ואגב דהעתיק המעתיק כל הסוגיא דהתם פה ביומא העתיק בתוכה גם הקושיא הזאת של את חמי ברחיצה הוא אסור וכו' אבל מקומה הראוי לה היא במסכת' תענית התם וזה דבר הרגיל ומצוי בתלמוד ירושלמי. וק"ל.
קושית ספר שער המלך מסוכה כ"ח ע"ב על רבינו.
(ג) וראיתי בספר שער המלך שהקשה על רבינו וסייעתו מהא דאמרינן בסוכה כ"ח וז"ל יוה"כ מדרב יהודא אמר רב נפקא לא נצרכא אלא לתוספות עינוי סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספות עינוי מעונש ואזהרה, לא נתחייבו נשים כלל (ופירש"י שם בד"ה הואיל ומיעטיה קרא וכו' וז"ל נשים נמי לימעטיה דלא לחייבו ביה אפילו למצות עשה בעלמא) וכו' עכ"ל הגמרא עם פירש"י. ולפי דעת רבינו וסייעתו הנ"ל קשה למה לא קאמר הגמרא דלא נצרכא אלא לרחיצה וסיכה ונעה"ס ותשה"מ דסד"א הואיל ואימעטו הנך מעונש ואזהרה לא לחייבו בהו נשים כלל לזה קמשמע לן קרא דהאזרח לחייב נשים אף בהנך חמישה עינוים. ואף עפ"י דהך שינויא דמשני הגמרא הוא שינויא עדיפא דהגמרא משני דלולי דגלי קרא דהאזרח הוינן טעינן בכולהו חמשה עינוים אפילו לענין אכילה ושתיה שהנשים מותרות בתוספות יוה"כ ואיצטרך קרא דהנשים אסורות בכל. אבל מ"מ בהא עדיפא הך שינויא דלא נצרכא אלא לרחיצה וסיכה ונעיה"ס וכו' דלפי הך שינוייא דהגמ' דקמשני לא איצטרך אלא בשביל תוספות יוה"כ לחוד. ולפי הך שינויא האמור לעיל איצטרך קרא בשביל כולה יומא דכיפורים מערב עד ערב יע"ש בספר שער המלך אף שלא ביאר כל כך קושיתו אבל נראה שזה היתה כוונת קושיתו. והניחו בקושיא.
קושיא בסוגיא דסוכה הנ"ל.
ולדידי חזי לי ליישב דהא בלאו הכי קשה לענ"ד בהך סוגיא דסוכה הנ"ל דלמה זה הוצרך הגמרא למיפרך התם מכח הא דר' יהודא אמר רב וכו' השוה הכתוב וכו' וכנ"ל. ולמה לא פריך הגמרא מה דעדיפא מיניה. והוא דבקרא מבואר הטעם של מצות העינוי ביום ההוא, להיות כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם וכו' דהיינו להיות שהיום ההוא הוא יום מחילה וכפר' וסליחה ע' בסדר אחרי מות ועוד בסדר אמור. ושם נאמר דיוה"כ הוא לכפר עליכם וכו' יע"ש בקרא. הרי מפורש מפי הקרא טעם העינוי ביום הזה, כי אין זה מחוקי האלקים ותורותיו אשר אנחנו לא נדע לו סבה וטעם כמו פרה אדומה וכדומה מן הציוויים. אבל טעמו נגלה ומבואר באר היטב כי להיות כי קדוש היום לאדונינו למחול בו את כל עונותינו. וא"כ מהיכי תיתי לן למפטר לנשים ממצות עינוי של יוה"כ. אטו גברי בעי מחילה כפרה וסליחה ונשי לא בעי כפרה מחילה וסליחה הלא כולנו בני איש אחד אנחנו כולנו מחומר קרצנו. וכל היכא דאיכא סברא לחייב הנשים כמו האנשים אף הנשים חייבות אפילו מצות עשה שהזמן גרמא כמו האנשים וכמו דאמרינן כהאי גוונא בקדושין ל"ד ע"א דנשים חייבות במזוזה מהאי טעמא דאיכא סברא לחייבן וז"ל הגמרא התם, אטו גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי וכו' יע"ש בגמרא ובתוספות שם בד"ה גברי בעי חיי וכו' ושם ל"ה ע"א בתוספות בד"ה משום כפרה חס וכו' מה שכתבו. ומכל זה הדבר מבואר להדיא דהוא מילתא דפשיטא לחייב הנשים כמו האנשים אפילו במצות עשה שהזמן גרמא אם רק טעם המצוה היא לתועלת בעניני עולם הזה והנשים והאנשים משתוים בהתועלת ההוא, ואם כן מכאן אתה דן גם בהך דהכא בעינוי דיום הכיפורים. וצ"ע לכאורה.
ישוב להקושיא בסוגיא דסוכה שם.
והנראה לענ"ד ליישב קושיא זו דהא בודאי ליל יוה"כ אינו מכפר וכדאמרינן כן להדיא בכריתות ז' ע"א (וביתר מקומות) וז"ל ומאי קושיא דילמא דעביד עבידתא כולי לילא ובהדי עמוד השחר מת, דלא ה' יממא דלכפר ליה (ופירש"י שם וז"ל יוה"כ אינו מכפר אלא היום כדכתיב כי ביום הזה יכפר) וכו' עכ"ל הגמרא עם פירש"י ואם הלילה אינה מכפרת מכל שכן שאין תוספות יוה"כ מכפר. ועוד דהא גם תוספות יוה"כ מכל שכן דהוא אינו בכלל ביום הזה דאייתי רש"י וכנ"ל. (וע' לקמן ריש אות שלאחר זה מה שנכתוב בזה סברא והך סוגיא דסוכה אפשר דלא סבירא לה הך סברא). ולזה שפיר ידע המקשין דליכא לאקשויי כקושיתינו הנ"ל דלמה לי קרא של האזרח גבי יוה"כ לחייב נשים דפשיטא דהא גם נשי בעי מחילה כפרה וסליחה וכנ"ל דאפשר לומר ולשנויי דאיצטרך קרא דהאזרח לחייב נשים לפחות אף בעינוי של הלילה ושל תוספות יוה"כ, דלולי הך קרא של האזרח ה"א דלא ליחייבו נשים בעינוי של הלילה ומכל שכן של תוספות יוה"כ אפילו מעינוי של אכילה ושתיה הן פטורות בלילה. דהא הוא מצות עשה שהזמן גרמא. ובזה לא שייך הטעם הנ"ל והוא דגברי בעי כפרה ונשי לא בעי כפרה וכנ"ל. דהא העינוי של הלילה והתוספות אינו מטעם כפרה שהרי אינו מכפרת אלא כי הוא זה המצוה של העינוי בלילה הוא ככל החקים אשר צוה ה' אלקינו אותנו. ולא נתגלה לנו טעמם. ולזה איצטרך קרא דהאזרח לאשמעינן דנשים חייבות אף בעינוי דליל יוה"כ. אבל מדר' יהודא אמר רב פריך המקשין שפיר קושיתו הנ"ל דלמה לי האזרח דבלאו הכא מדר' יודא אמר רב נפקא. ואף ע"ג דאין הלילה מכפרת סוף סוף השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. וזה הדבר לחלק בהך היקישא בין דבר דאימעט מעונש ואזהרה ללא אימעט הא זה לא אסיק המקשין אדעתיה עד דשני ליה כן התרצין. ודו"ק.
ישוב לקושית ס' שער המלך הנ"ל.
ומעתה הנה כי כן אזדא לה קושית שער המלך הנ"ל מה שהקשה על רבינו וסייעתו מהך סוגיא דסוכה הנ"ל. דתו לא הי' הגמ' יכול לשנויי דאיצטרך קרא דהאזרח לרבות את הנשים לחיוב עינוי דיוה"כ משום שארי העינוים רחיצה סיכה ונעה"ס ותשה"מ הואיל דאימעטו מעונש ואזהרה וכקושיתו של ס' שער המלך הנ"ל. דממא נפשך ליתא להך שינויא. דהא בשביל היום עצמו של יוה"כ לחייבן לנשים גם באינך עינוים, הנה לזה לא איצטרך קרא לרבות דאף עפ"י דאימעטו הנך שארי עינוים מעונש ומאזהרה אפילו הכי אנחנו נדע דנשים חייבות בהו דנהי דלא שייך גבי הנך שאר עינוים הך היקישא דר' י"א רב דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דהא באופן כזה לא הושוו. וכמו שאמרו בגמרא שם וכנ"ל אבל הא מיהא הנשים חייבות בהו מכח הך סברא דאטו גברי בעי כפרה נשי לא בעי וכקושיתינו האמורה לעיל. דזה שייך לחייב נשים אפילו במצות עשה גרידא וכמו שהוכחנו דבר זה לעיל מהסוגיא דקידושין וכאמור לעיל. והי' צריך התרצין לשנויי דאיצטרך קרא דהאזרח לרבות נשים לחיוב על שארי העינוים רק על מקצת היום דהיינו תוספת יוה"כ ולילו דבהו ג"כ הנשים חייבות אף בשארי העינוים. אבל הא מיהא כיון דגם לפי הך שינויא לא הי' יכול התרצין לשנויי שנויי' רויחא דאיצטרך קרא דהאזרח אלא רק למקצת יוה"כ לחוד א"כ על מקצת יו"כ עדיפא קמשני דאיצ' קרא לכל העינ' אפילו לאכילה ושתיה. ודוק.
ישוב אחר לקושית ס' שער המלך.
(ד) ובאופן אחר אני בעניי עני בדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בישוב קושית ס' שער המלך מה שהקשה על רבינו וסייעתו מכח הך סוגיא דסוכה האמורה לעיל ריש אות הקודם והוא דאני אומר דאף עפ"י דאמרינן לעיל באות הקודם משמיה דהגמרא דכריתות דהלילה של יוה"כ אינה מכפרת יע"ש. אבל מ"מ הא מיהא אפשר לומר דהעינוי של הלילה הוא צורך ותועלת והזמנה לכפרת היום של אחריו. שע"י העינוי של הלילה שהיא קודמת להיום של אחריה, הנה זה וזה גורם שהיום מכפר אחר כך. (ובענין התוספת שלפני יוה"כ ע' מה שאכתוב בסמוך לפנינו). אבל תוספת העינוי של אחר יוה"כ בודאי אי אפשר לומר שהוא בשביל תועלת הכפרה. שהרי מיד כשכלה היום כלה כפרתו, קרא כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם וכו' וכמו שכתב רש"י דרש כזה בכריתות בד"ה יוה"כ אינו מכפר אלא היום וכו' והבאתי לשונו לעיל באות הקודם. ואם כן יצא ולמד דהאיך שייך לומר שבתוספת יוה"כ שלאחריו שיענה עצמו בשביל שיתכפרו לו עונותיו אחרי שכבר נתכפר לו הכל. אלא ודאי צריכין לומר דתוספת יוה"כ שהוא לאחר יוה"כ אין לו ענין ותועלת כלל לכפרת היום אלא שהיא מצוה מיוחדת לעצמה לגודל קדושת היום למען הורות בזה חביבתו של יום שקשה עליו פרידתו. וכדומה טעמים. גלוים לפני שוכן מרומים. יתברך לעד ולעולמי עולמים. (וזה לא קשיא דאם התוספת שלאחר יוה"כ היא מצוה עצמה למה לא נמנה ג"כ במנין המצות לעצמה כי זה יתבאר בס"ד לקמן בסמוך).
וקרוב הדבר בעיני יותר לומר דאף התוספת ההוא שהוא לפני יוה"כ ג"כ אינו משום כפרת היום ותועלתו כ"א שהוא ג"כ רק למצוה בפני עצמה. דמסתמא הנך שתי תוספת היום שלפניו ושלאחריו שוים נינהו ומקרה אחד לשניהם. כיון דעינינו הרואות שגם בדבר הזה שבשתיהם אין בהם לא עונש ולא אזהרה גם בזה הדבר הם משתוים ששניהם אף אותו התוספת שלפני יוה"כ אין בו תועלת להעינוי והכפרה של היום כי אם שהיא מצוה מיוחדת לעצמה. לטעם נעלם מאתנו ואנחנו לא נדע מה ראה על ככה ה' אלקינו לצוות על כך והיא גם היא כמו יתר מצות ה' ברה אשר אנחנו לא נדע על מה אדניה הוטבעו ולמה זה ועל מה זה.
טוב טעם לתוספת יוה"כ.
ואפשר לענ"ד לתת בהם טוב טעם ודעת לשתי התוספת הללו כי סיבה אחת לשתיהן. והוא להורות בזה חביבות היום. ביציאתו הוא מורה בהתוספת כי קשה עליו פרידתו וכאמור לעיל. ובכניסתו מה הוא, להורות ג"כ חביבות היום כי ממהר לרוץ נגדו לקבלו בסבר פנים יפות. וכמו שהוא כן לדעת הרבה מגדולי הפוסקים הם והם אמרו דאיכא מדאורייתא תוספת אף בכל שבתות וי"ט וכפשטותה של הברייתא שהובא בגמרא דילן בר"ה וביתר מקומות בש"ס ובתורת כהנים סדר אמור פרק י"ד פיסקא ו', שבודאי אין ענין להתוספת ההוא בין מלפניו ובין מלאחריו לתועלת עצמה של יום השבת וי"ט כ"א כאמור להורות בזה חביבת היום כי רב הוא אצלו עד שבכניסתו הוא רץ נגדו לקבלו וביציאתו הוא מעכבו כי קשה עליו פרידתו וכאמור.
והמורם מזה זאת התרומה מדברינו הניתנים למעלה מזה בס"ד דבין התוספות שהוא לפני יוה"כ ובין התוספות שלאחריו (ולפחות התוספת שלאחריו שהוא דבר ברור לענ"ד) שאין בהם תועלת כלל לעינוי וכפרת היום אלא כי הם רק אחת משתים אם מטעם שאמרנו מכח חביבות היום או מטעם אחר שלא נודע לנו ואין אתנו יודע.
ויהיה איך שיהי' סוף סוף זאת תורת העולה היא העולה שענין התוספת של יוה"כ בין שלפניו ובין שלאחריו (ולפחות התוספת שבמוצאי יוה"כ) אינן לתועלת העינוי וכפרה אלא מצוה בפני עצמה ולא תקש' ע"ז דא"כ הי' ראוי למנות לתוספת יוה"כ למנין בפני עצמה במנין המצות (וכמו כן לאותן הפוסקים דפסקו אף בשבתות וימים טובים דאיכא תוספת לפניהם ולאחריהם מדאורייתא דתקשה ג"כ לכאורה דהי' לו לחשבו למצוה בפני עצמה במנין המצות). דזה אינו כיון דסוף סוף הרי אינו מצוה גמורה בפני עצמה אלא שהיא רק חלק מחלקי המצוה של קדושת ושביתת שבתות וימים טובים ויום הכיפורים והחלקים לא יומנו במנין המצות לעצמן.
ואחרי הבא עלינו בדברינו הנ"ל. אף דמכח הך סברא דגברי בעי כפרה נשי לא בעי כפרה נמי הוינן ידעינן דהנשים חייבות בכל ה' עינוים אף בליל יוה"כ כיון שעינוי הלילה הוא הכנה ותועלת להכפרה של היום ההוא וכאמור לעיל ריש אות זה ולעיל אות הקודם. אבל מ"מ עדיין לא הוינן ידעינן מזה דנשים חייבות בשום עינוי אפילו דאכילה ושתיה לפחות בתוספת יוה"כ שלאחריו דהא זה אינו מועיל להכפרה. ולפי מה שכתבתי לעיל מזה אף תוס' יוה"כ שלפניו דאינו מועיל לכפרת היום של מחרתו ממילא לא היינו יודעים תוס' שלפניו דנשים חייבות בו.
עוד פלפול בסוכה כ"ח ע"ב הנ"ל.
ומתוך האמור מסתלקת קושית ס' שער המלך האמור לעיל ריש אות זה מה שהקשה דלמה לא משני הגמרא וגם מאי פריך הגמרא דלמה לי קרא דהאזרח גבי יוה"כ דהא איצטרך בשביל שארי עינוים וכדלעיל. וגם קושיתי מה שהקשיתי לעיל אות הקודם דלמה פריך המקשין מכח הך מימרא דר' י"א רב דהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' ולמה לא פריך מכח הסברא הפשוטה דאטו גברי בעי כפרה ונשי לא בעי כפרה וכדלעיל גם היא חלפה הלכה לה. והוא דבודאי גם המקשין ידע דאין תועלת בתוספת יוה"כ לאחריו ולפניו בענין כפרת היום ממילא אי לאו קרא דהאזרח שהי' מחייב להנשים במצות יוה"כ כולה כמות שהיא רק מכח הסברא דאטו גברי בעי כפרה וכו' לא הוינן ידעינן דנשים חייבות בעינוי אלא ביוה"כ עצמו דהיינו בלילה וביום שלאחריו אבל התוספת יוה"כ שלאחריו בודאי לא היינו ידעינן דנשים חייבות בהו בעינוי אפילו דאכילה ושתיה דבזה לא שייך הסברא אטו גברי בעי כפרה וכו' דהא העינוי של התוספת שלאחריו אין לו ענין כלל להכפרה וכאמור וכמו כן לפי מה שכתבתי לעיל דגם התוספת שלפניו ג"כ אין לו התלות וענין בענין כפרת היום שלמחר וכאמור לעיל בהרחבה א"כ גם התוספת שלפניו לא היינו יודעין דהנשים חייבות בהן בעינוי אפילו דאכילה ושתיה מכח הסברא הנ"ל. אבל מכח הך מימרא דר' י"א רב דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל וכו' שפיר ידעינן דהנשים חייבות בעינוי אפילו תוס' יוה"כ בין מלפ' ובין לאח' לפיכך פריך דוקא מכח ר' י"א רב ולא מכח הסברא ואזדא קוש' הנ"ל.
ולפיכך לא הי' יכול התרצן בהך סוגיא דהתם לשנויי דאיצטרך קרא דהאזרח לרבות נשים לחייב בשארי העינויים רחיצה וסיכה ונעה"ס ותשה"מ וכקושית ס' שה"מ הנ"ל דזה אינו דכל היום וכל הלילה דנשים חייבות בהו בכל ה' הענוים, הא זה ידעינן מכח סברא דאטו גברי בעי כפרה וכו' וכקושיתי האמורה לעיל. רק דלא הוינן ידעינן מזה עדיין דהנשים חייבות בעינוי של התוספת שלפניה ושלאחריה ולפחות תוס' שלאחריה לא הוינן ידעינן וכדלעיל. וא"כ מאי עדיפותא יש בהך שינויא דקאמר השער המלך מהך שינויא דקמשני הגמרא, דה"א הואיל ואינו בעונש ובאזהרה הוי אמינא דלא מחייבו נשים ביה גם כן קמ"ל וכו' ודו"ק היטב.
לשון רבינו לקמן הל' תרומות פרק יוד הלכה ב' בענין סיכה כשתיה.
(ה) ומעתה אסורה נא ואראה בדין סיכה כשתיה אם הוא מדאורייתא או אינו אלא רק מדרבנן כי בזה תלוי הך פלוגתת הפוסקים אם העינוים של רחיצה וסיכה ונעה"ס ותשה"מ ביוה"כ הוא מדאורייתא או רק מדרבנן וכדבר האמור לעיל ריש אות ב'. הנה רבינו לקמן בהל' תרומות פרק י' הלכה ב' פסק וז"ל, אחד האוכל דבר שדרכו לאכול (ר"ל זר שאוכל או שותה או סך תרומה) ואחד השותה דבר שדרכו לשתות ואחד הסך דבר שדרכו לסוך, שנאמר ולא יחלל את קדשי בני ישראל לרבות הסך וכו' עכ"ל רבינו. הוא ממשנה דתרומות פרק ו' משנה א' וכמו שהעיר עליה מרן בכ"מ שם. (וביאור דברי רבינו ז"ל יתבאר בס"ד באותיות שלאחר זה).
הערה על התי"ט במסכ' תרומות פרק ו' משנה א'. ויציבא מילתא כי התוספת י"ט שם בד"ה ואחד הסך וכו' הביא בשם התוספות דנדה ל"ב (ע"א בד"ה וכשמן בעצמותיו וכו') דהך קרא אסמכתא בעלמא היא יע"ש בתוספת י"ט. ובמחילה מכבד תורתו אישתמט ליה לפי שעה כי הוא תלוי באשלי רברבי, ולא הי' לו לכתבו בפשיטות כ"כ כי התוספות בנדה שם כתבו כן בשם ר"ת והוא לשיטתיה שייט דסבירא ליה דשארי העינוים חוץ מאכילה ושתיה ביוה"כ לאו דאורייתא נינהו וכמו שכתבו התוספות משמו ביומא ע"ב בד"ה מניין לסיכה וכו' הבאתיו לעיל ריש אות ב' יע"ש. אבל לדעת הרבה מגדולי הראשונים דסבירא להו דהנך ה' עינוים כולם דאורייתא נינהו ממילא גם הכא גבי תרומה איסור סיכה הוא דאורייתא, דהך קרא של ולא יחללו את קדשי בני ישראל לרבות את הסך דרשא גמורה היא לא רק על דרך האסמכתא וכן מטין דברי רבינו שכללן יחד להאכילה ושתיה וסיכה והביא הקרא והדרשא על זה מה שאינו פשטיותו דקרא שאין זה מדרכו של רבינו להביא אסמכתות שאינן פשטיותו דקרא. וגם שלא לרמוז כלל דהאכילה והשתיה הוא מדאורייתא ושהסיכה היא רק מדרבנן מה שיש חילוק רב ביניהם לבין מה שהוא אסור מדאורייתא לבין מה שהוא אסור רק מדרבנן. ורבינו הוא פוסק וצריך לפרש דבריו מה שנוגע לענין הדין. וכן נראה מדבריו שבפירוש המשנה שם שמשוה השתיה לסיכה ולא ביאר שום הפרש ביניהם. וכל זה אינו מדרכו של שום פוסק ואף כי רבינו דובר צחות ושפתיו ברור מללו.
הערה על התי"ט במסכת' שבת פרק ט' משנה ו'. וראה זה מה שרמז התי"ט שם על מה שכתב בשבת פרק ט' משנה ו' ראיתי להעתיק דבריו ולעורר עליהן וז"ל התי"ט בשבת שם מניין לסיכה שהוא כשתיה. כתב הרמב"ם אין רוצה באמרו כשתיה שי' חייב עליה כרת אבל חייב מלקות כמו שנבאר ביומא ושם בריש פרק ח' ביאר שחייב מכות מרדות לפי שהסיכה אינו אלא אסמכתא ומדבריהם הוא (כצ"ל) וכן כתב בחיבורו פ"א מהל' שב"ע. וע' כיוצא בזה (ר"ל שקורא למכות מרדות בשם מלקות) בפירושו למשנה א' (בריש פרק א' דשם שגם שם קורא למכות מרדות דרבנן בשם של מלקות) כמו שכתב שם (בד"ה יציאות השבת וכו' ושם הביא עוד ראיות לזה) בס"ד עכ"ל התוספת י"ט.
ואחרי נטילת הרשות מגדול היהודים התי"ט משפטים אדבר אתו על כל דבריו. ראשית דבריו קיצר דברי רבינו בפירושו שם. וז"ל רבינו בפירושו שם, אין רוצה באמרו כשתיה שי' חייב עליה כרת כמו שהוא חייב על השתיה. אבל הכוונה שהוא אסור כמו השתיה, ויתחייב עליה מלקות כמו שנבאר ביומא עכ"ל רבינו. ואחד השומע ואחד הרואה דבריו אלה עין בעין יראה בלבבו יבין כי אין פירושו של התי"ט מחוור במקום הזה כי רבינו לא הפריש שם ביניהם של השתיה והסיכה אלא בענין העונש לחוד שזה עונשו בכרת וזה עונשו במלקות. אבל לא הפריש ביניהם בענין האיסור לומר שזה הוא אסור מדאורייתא וזה אינו אסור אלא רק מדרבנן, אלא אדרבא השוה אותם בענין האיסור, שהרי הוא אמר הלשון שהסיכה אסור כמו השתיה וכו' וכדלעיל הנה מבואר מזה ההיפוך שגם הסיכה היא אסור מדאורייתא, ודלא כדעת התי"ט. ומה הי' לו לרבינו לשנות את טעמו פה מבכל מקום. שבכל המקומות הוא מקצר ונזהר שלא ליתן ח"ו מכשול בדבריו לפני הקורא. ופה עשה חלילה שתיהן בהיפוך לפי דעת והבנת התי"ט בדבריו. כי נתן ח"ו מכשול ומקום לטעות בדבריו, עד עת זו כי בא התי"ט וביאר דבריו כפי הבנתו האמורה בהיפוך מה שמורה פשטיות דבריו כי פשטיות דבריו הם המורים והם המלמדים לאדם דעת שהסיכה הוא אסור מדאורייתא כמו השתיה ושאין הבדל ביניהם כי אם רק לענין העונש לחוד. וזאת שנית עשה רבינו שהאריך בדבריו שלא לצורך והי' יכול לכתוב בקיצור, והיו דבריו מבוארים ובלתי מקום לטעות והוא שהי' לו לכתוב כך, אין רוצה באמרו כשתיה שי' אסור מדאורייתא כמו השתיה אבל הכוונה שהוא אסור מדרבנן כמו השתיה ויתחייב עליה מלקות וכו' כך הי' לו לומר. אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי כי כוונת רבינו אינו כפי הבנתו של התוי"ט בדבריו. אלא כוונת רבינו הוא כפשוטה וכפי שטחיות לשונו הזהב. והוא דדוק' לענין עונש כרת הם חלוקים בעיסתן הסיכ' והשתיה (וממילא נמי דלית ביה עונש מלקות כיון שאין בו כרת דמהיכי תיתי לומר כן). אבל לענין

תוכן העניינים

סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה