אור ברסלב

סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ

פרק א · הלכה ד

הלכה ג

ביאור דברי רבינו פרץ

מצות עשה אחרת יש ביוה"כ וכו' אחר שענש הכתוב כרת למי שלא מתענה למדנו שמוזהרין אנו בו האכילה ושתיה וכו'. עכ"ל. כוונת רבינו בזה נראה לענ"ד פשוטה וברורה עפ"י מה שכייל לן בכיילא רבא זה כלל גדול בספרו הנכבד שרשי המצות שרש כ"ד בד"ה ההקדמה והוא שכל מה שחייבין וכו' דכל היכא דמצאנו ראינו באיזה דבר העונש מפורש בקרא אע"פ שלא מצאנו ועינינו לא ראו להדבר ההוא אזהר' מפורשת בתורה הנה ילמדו החכמים האזהרה שלו בדרך מדרכי הסברא והקישים תלמודיים עד שיוציאו לאור משפט האזהרה ההיא. הביא שם רבינו תלמודו בידו ראיה לזה מסנהדרין ס"ו ע"א בענין מה שהוציאו האזהרה למקלל אביו ואמו בדרכי ההקישים האמורים וע"ש דף פ"ה ע"ב יע"ש בספר שרשי המצות שהאריך בזה.
והנה הראיות ההם על האזהרות העינוי שהביא ביומא פ"א ע"א וע"ב אף עפ"י שלכאורה האדם יראה לענים כי הם גזרות שוות. אבל כאשר ישים האדם עליהם לבו בלבבו יבין, כי הם אינם גזרות שוות מקובלות כמו שהם כל הגזרות שוות שבש"ס שיולידו מזה דינים מחודשים והראיה לזה דאם לא כן האיך הי' ר' אחא בר יעקב שהוא אמורא לחלוק התם על הקבלת גזרת שוה דעצם עצם או דתנא דבי ר' ישמעאל התם. וגם מאי פריך הגמר' התם וז"ל אלא ר' אחא ב"י מאי טעמא לא אמר כר' פפא וכו' יע"ש בגמרא. ומאי זו שאלה וקושיא הא ר' אחא בר יעקב קיבל אותה הגזרה שוה שאמר הוא בר בקבלה מפי רבו.
ולומר דכוונת קושית הגמרא אלא ר' אחא בר יעקב מאי טעמא לא אמר כר' פפא וכו' לא היתה על ר' אחא בר יעקב גופא אלא כוונת קושית הגמרא על הלימוד של ר' אחא בר יעקב דלמה לי הגזרה שוה דכבר ידעינן ליה לאזהרת יוה"כ מהך דר' פפא. דזה אינו דא"כ למה פריך הגמרא להך פירכא האמורה דוקא על ר' אחא בר יעקב ולמה לא פריך הגמרא להך פירכה האמורה על אינך תנאי דהתם הם אמרו והם אמרו התם אינך גזרה שוה דהתם, עינוי עינוי. ועצם עצם.
קצת ביאור ביומא דף פ"א.
אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי בס"ד דכל הנך גזרות שוות דקאמר הגמרא התם כולם כמות שהם אינם גזרות שוות מקובלות אלא רק כי הוא זה מה שהם הוציאו כן מדעתם היפה דעת עליון ומכח עיונם כל אחד ואחד כפי מה שאמר התם. וקרוב לזה כ' הגאון מהר"ם ן' חביב ז"ל בספרו תוספות יוה"כ בד"ה ר' אחא בר יעקב אמר וכו'. ודבר זה יש כח ביד האמוראים כשהדין ההוא הי' מקובל בידם שהוא כך וכך וגם שהוא דאורייתא להסמיך הדין ההוה ולהוציאו מן הקרא מכח גזרה שוה כפי העולה על רוחם רוח דעת עליון וכל אחד ואחד פונה לדרכו דרך הקודש ולית אינש דימחה בידיה. וכמו שכתבו גם כן בעלי כללי התלמוד ז"ל.
הערה להלח"מ פה.
ואחרי כי כן כיון שאין כאן גזרה שוה מקובלת בהך אזהרה דעינוי של יוה"כ א"כ אין האזהרה שלה מפורשת בתורה אלא הוא יוצאת מכח דרכי ההיקש והסברא והעיון. ולולי כי הי' העונש מבואר בתורה שכל מי שלא יעונה ביום ההוא יהי' חייב כרת שמזה נודע להם הקבלה שאמרנו בשם רבינו שיש בזה אזהרה בודאי המזהרת על העינוי מכח מה שמקובל בידינו אין עונשין אלא אם כן מזהירין באמת לא הינו יכולים להוציא האזהרה מכח הדרשות והקישים התלמודיים שעשו הם נ"ע מדעתם היפה על הוראות האזהרה. אבל לפי שבא העונש מפורש בקרא שהאיש אשר לא יעונה בעצם היום הזה יהי' חייב כרת והקבלה בידינו אין עונשין אלא אם כן מזהירין לזה שפיר יכולים אנו להוציא האזהרה שלו מכח דרכי ההיקישים התלמודיים והעיון, שהרי כבר למדנו מכח העונש המפורש שעל כרחין כאן נמצאו וכאן הי' האזהרה. זה הוא מה שנר' לענ"ד בס"ד בכוונת רבינו פה ודלא כהלח"מ שנדחק בו מאד. וק"ל.
(ב) הדבר הקשה לענ"ד על דברי רבינו פה ובספרו הנכבד שרשי המצות שרש י"ד שהבאתי בריש אות הקודם ועוד לו שם במנין המצות חלק הל"ת מנין ס' ההוא אמר שם וז"ל הזהרנו מנקוב השם הגדול יתעלה וכו'. ועוד שם במנין קצ"ו שכתב וז"ל שהזהירנו מאכול בצום כפור וכו' שבכל השתי מקומות הללו. ועוד השלישי כתב ג"כ כך פה זה כלל גדול בענין האזהרות הוא דאם נמצא מפורש בכתוב על דבר מה עונש מיתה בידי אדם או כרת, דנוכל להוציא אזהר' שלו אפילו בקל וחומר או באחד משארי היקישים התלמודיים. ולא שייך בזה לומר אין מזהירין מן הדין. להיות העונש מפורש בע"כ יש כאן אזהרה מזהירת להיות זה יסוד מוסד אין עונשין אלא אם כן מזהירין יע"ש. וכן כתב עוד לקמן בהלכות מעשה קרבנות פרק י"ח הלכה ד' וז"ל והיכן הזהיר על השחיטה בחוץ וכו' מה העליה בחוץ שענש עליה והזהיר עליה בפירוש כו' השחיטה שענש עליה בפירוש הרי הוא מוזהר עליה שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר עכ"ל.
הערה על ספר שרשי המצות שרש י"ד ובמנין המצות חלק הל"ת מנין ס' וקצ"ו ופה ולקמן הלכות מע"ק פרק ח' הלכה ד'.
ותמוה לענ"ד כל זה. דהא תינח כדבריו הנ"ל אם העונש המפורש בקרא הוא עונש בידי אדם כגון אחת ממיתת בית דין או מלקות, שכל אלה הם צריכים אזהרה שאין עונשין אלא א"כ הזהיר. ולזה מימר שפיר קאמר רבינו דנוכל להוציא האזהרה בדרכי ההיקיש והעיון כיון שעל כרחין יש לו אזהרה שהרי לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר. א"כ מה לנו בכך אם זה הוא אזהרתו מה שאנו מוציאין מדעתינו דבר כי ההיקש והעיון או אזהרה אחרת סוף סוף הוא מוזהר. וגם מסתבר שההיקיש והעיון שלנו הוא אמיתי, כיון שהדבר ברור ובודאי שיש לדבר ההוא אזהרה, ואין אנו מוציאין לו אזהרה אחרת ממקום אחר בקרא אבל אם לא מצאנו לו בקרא עונש בידי אדם בפירוש כי אם זה לבדו עונש כרת. כגון הך דקמן עינוי ביו"ה או הך דשחוטי חוץ האמורים לעיל וכדומה. מנא לן עדיין מזה לומר דהוא מוזהר עליו וזה שאנו לומדין האזהרה בדרכי ההיקש והסברא והעיון משגה הוא בידינו (ונ"מ לענין להלקותו, דהא אנן קיימא לן כל חייבי כריתות שהוזהר עליהן דהיינו שהם בל"ת לוקין עליהן אם התרו בהן למלקות וכן בשוגג מביא חטאת קבוע מה שא"כן אם לא הוזהרו עליו אין כאן לא מלקות במזיד ולא חטאת בשוגג, ומלקות וחטאת לא נזכר באלה ביוה"כ ובשחוטי חוץ וכדומה בפירוש בקרא). דהא שוב אי אפשר לומר ולהביא ראיה מהא דלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר, וכאמור לעיל. דמאן מפיס דדלמא באמת ליכא עלייהו ועל דדמי להו מלקות כלל במזיד. ובשוגג ליכא בהו חטאת. וכמו שהוא כן פסח ומילה דאית בה עונש כרת ואפילו הכי לית בהו לא עונש מלקות במזיד ולא חטאת בשוגג. דאפילו ר' יהודא דסובר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו אבל בפסח ומילה גם הוא מודה דאין לוקין עליהן ואין מביאין עליהן חטאת, הואיל ואין בהם אזהרת לאו כלל. ואם כן דלמא נמי הך עונש כרת הנאמר גבי יוה"כ וגבי שחוטי חוץ, ולא נאמר בהו אזהרה בפירוש בקרא מי עלה שמים וירד ויגידה לנו שיש בהם אזהרת לאו, דלמא באמת לית בהו שום אזהרה כלל רק עונש כרת לחוד הוא דאיכא. ובאמת אין לוקין עליהם במזיד ואין מביאין חטאת על השוגג שלהם. ולעונש כרת עצמו הא אינו צריך שום אזהרה וכמו דאמר רבא כן להדיא במסכת' מכות י"ג ע"ב וז"ל אמר ליה ר' מרדכי לר' אשי וכו' משמיה דרבא חייבי כריתות אינן צריכין התראה שהרי פסח ומילה וכו' עכ"ל הגמרא. ואפילו רבינא התם לא פליג עלי' דרבא בדבר זה דחייבי כריתות אינן צריכין התראה, וכמו שהוכיח כן שם הריטב"א בחידושיו בד"ה רבינא אמר ולענ"ד הדבר צ"ע.
עוד קושיא על הנ"ל מזבחים דף ק"ו.
וראה זה כי גם זה קשיא לענ"ד על רבינו מהא דאמרינן בזבחים ק"ו ע"ב וז"ל, אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי (ופירש"י שם בד"ה אי קשיא לי וכו' וז"ל בהאי דאייתינא אזהרה לשחוטי חוץ בהאי קל וחומר וכו') הא דתנן פסח ומילה מצות עשה תיתי בקל וחומר ממותיר וכו' אמר ר' אשי אמרתי לשמעתא קמי דר' כהנא ואמר לי וכו' וכי מזהירין מן הדין (ופירש"י וז"ל וכי מזהירין מן הדין לעיל קאי דמייתי אזהרה לשחוטי חוץ מק"וח) אלא כר' יוחנן. יע"ש באריכות.
ומעתה לפי דברי רבינו הנ"ל דכייל לן דאם העונש כרת הוא מפורש בתורה יכולין אנו לחפש אחרי האזהרה ולהביאה אף מן הדין בדרכי ההיקש והעיון, א"כ קשה מאי מותיב ר' כהנא וכי מזהירין מן הדין וכו' וכמו כן ר' יוחנן התם דהוצרך למילף האזהרה בגזרה שוה הבאה הבאה וכן רבא גופא שם דף ק"ז הוצרך למילף מכח גזרה שוה דר' יונה דהיינו שם שם יע"ש בגמרא הא בהעלאה ושחוטי חוץ איכא עונש כרת מפורש ושפיר ילפינן האזהרה בקל וחומר וכדבר האמור בשם רבינו לעיל. וגם קשה לענ"ד למה נקט רבינו האזהרה גבי שחוטי חוץ מכח מה שלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר. כיון שהביא ההיקש, והרי היקש כמאן דכתוב בקרא דמיא. וכדמוכח בהך סוגיא דזבחים הנ"ל ובסוגיא דסנהדרין ע"ג ע"א דקאמרינן התם וז"ל וכי עונשין מן הדין, דבי רבי תנא הקישא הוא כי כאשר יקום וכו' וכן מתבאר עוד בהרבה מקומות בש"ס בבלי וירושלמי סוף דבר בעוונותי שרבו לא זכיתי לעמוד על דברי רבינו הללו. והם צ"ע טובא לענ"ד.

לשבות בו מאכילה ושתיה שנאמר תענו את נפשותיכם, מפי השמועה למדו איזה הוא עינוי המגיע לנפש כו'. עכ"ל. ע' בהלכה שלאחר זה בד"ה וכן למדנו מפי וכו' אות א' מ"ש בזה.

תוכן העניינים

סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה