סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק א · הלכה ג
ומותר לקנב את הירק מן המנחה ולמעלה וכו' ויקצץ השאר וכו'. עכ"ל. (א) ע' לעיל הלכה א' בד"ה שנאמר שבת שבתון וכו' אות א' וב'. ולעיל הלכה הקודמת בד"ה כללו של דבר אין בין וכו' מה שכתבתי בס"ד בזה.
הערה על הרמ"ך ז"ל שהביא הכ"מ לעיל הלכות שבת פ"ג הלכה ה'.
והנה הרב המגיד ז"ל כתב פה וז"ל פירוש יקצץ את השאר אינו רוצה לומר דק דק שא"כ הוא תולדת טוחן וכו' עכ"ל הרה"מ ז"ל. ותמהני מאד על מרן ז"ל בכסף משנה לעיל הלכ' שבת פרק ז' הלכה ה' שעל מה שכתב רבינו ז"ל שם וז"ל כיצד המחתך את הירק מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה כו' על זה כתב מרן ז"ל שם וז"ל כתב הרמ"ך הוה לי' לפרש דוקא ירק שאינו נאכל חי אבל ירק הנאכל חי כגון שום וכיוצא בו מותר לחתכו כמו הפת כי היכי דלא תיקשה ליה יוה"כ דמותר בקניבת ירק. וצ"ע. עכ"ל. עכ"ל הכ"מ. והנה מה שכתב מותר לחתכו כמו הפת וכו' וכנ"ל במחילה מכבוד תורתו של הרמ"ך ז"ל האי דוגמה דפת דנקט הוא לאו דוקא דשאני פת דאין טוחן אחר טוחן (והפת הרך הוא כבר נטחן פעם אחד) וכמו שכתב כן המרדכי בפרק כלל גדול בשם הר"י ז"ל וכן כתב הסמ"ג בהלכות שבת (דף י"ג ע"ב במלאכת טוחן) בשם רבינו יוסף ובשם רבינו שמואל ז"ל. וכן כתב הר"ן ז"ל בפרק כלל גדול בסוף ד"ה אמר רב פפא האי מאן דפריס סילקא כו' וגם הרשב"א בתשובה שהביא שם אינו חולק בדין זה אלא שהוא רוצה שם לומר ההיתר שאמר אף מטעם אשויי אוכלין או טירחא באוכלין שהרי אין התרנגולים יכולים לאכלו כך אם לא יפררם ודמיא למה שכתב מרן הרמ"א בהגהה בסימן שכ"א סעיף ט' שאסור לחתוך בשר חי לפני עופות דק דק ועוד שם סעיף י"ב בהגהה לענין גרוגרות וחרובים לחתכן לפני זקנים. וכן הוא דעת הגהות מיימוני לעיל בה' שבת פ' כ"א הל' ה' אות ע'. וכן פסק מרן הרמ"א בשו"ע או"ח סי' שכ"א סעיף י"ב בהגהה. וקשה הדבר לומר שהרמ"ך יחלוק על כל עמודי עולם הנ"ל, אלא ודאי כדכתבינן דלאו דוקא נקיט פת לדוגמא (ועי' לעיל בהלכות ופרק והלכ' הנ"ל בד"ה כיצד המחתך את הירק מעט כו' מה שכתבתי בס"ד ביישוב השגתו של הרמ"ך ז"ל) ודו"ק.
הערה על מרן ז"ל בכ"מ הנ"ל.
ותמה תמה אקרא על גדול אדוננו מרן הכסף משנה דמישתק שתיק ליה להרמ"ך כאלו רפאות תעלה אין לה להשגתו. ולא הערה עליו, שהרב המגיד פה תירצה יפה, דקניבת ירק דשרי ביום הכפורים היינו כשאינו מחתכו דק דק. ומה שאסור אף זו בשבת שחל בו יוה"כ דהיינו שאסור לחתכון אפילו חתיכות גדולות (דהא האיסור של יוה"כ שחל בשבת הוא היפוך ההיתר של יוה"כ דעלמא) זה אינו אלא שבות דרבנן וקרא דשבת שבתון דאייתי בשבת קי"ד אינו אלא על דרך האסמכתא, וכמו שכתבו כן התו' שם בד"ה אלא לקניבת ירק וצ"ע על מרן ז"ל.
הערה על הלח"מ פה.
ומכאן אתה דן כי מה שכ' הלח"מ פה בד"ה ומותר לקנב את הירק כו' וז"ל כתב הרב המגיד וכיון שכן אין בזה אלא משום שבות כו' וא"ת כו' והא אסור מן התורה כמו שדרשינן מיתור דשבתון כו' וז"ל דהכי קאמר אי לאו דרבי' קרא כו' עכ"ל הלח"מ, ומלבד שתירוצו הוא דחוק בתכלית הדוחק, אף זו דבריו הם נגד דברי תוס' בד"ה אלא לקניבת ירק כו' שהבאתי לעיל מזה. ואישתמוטי הוא דקא אישתמיט לי' לפי שעה דברי תוס' הנ"ל. וגדול' מזו שדבריו אלה סותרים למ"ש בעצמו לעיל הלכ' א' בסוף ד"ה מצות עש' לשבות ממלאכה כו' כי שם הביא לדברי התוספות הנ"ל והסכים עמהם שגם דעת רבינו ז"ל כן הוא. ואפשר ששתי דיבורים הללו הם משתי מהדורות וק"ל.
פלפול בעדיות פ"ב מ"ג.
(ב) וראה זה במס' עדיות פרק ג' מ"ג תמן תנינן וז"ל מעיא בטיח וקניבת ירק של תרומה ר' דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרין כו' עכ"ל המשנה. והנה רבינו ז"ל לקמן בהל' תרומות פ' י"א הלכ' י' פסק וז"ל עוקצי תאנים כו' ומיני אבטיח וקליפי אבטיח כו' וקניבת ירק שמשליכין בעלי בתים הרי אלו אסורים לזרים אבל קניבת ירק שמקנבין הגננים מותרת לזרים עכ"ל רבינו ז"ל.
וכתב שם מרן ז"ל בכסף משנה וז"ל עוקצי תאנים כו' ומ"ש מיני אבטיח וקניבת ירק כו' ומה שחילק בין קניבת ירק של בעלי בתים לשל גננים ירושלמי בסוף תרומות קניבות ירק וכו' ר' אבוהו בשם ר' יוחנן לא שנא אלא בקניבת ירק של גננים אבל בקניבת ירק של ב"ב אף רבנן מודין (ר"ל שמודים לר' דוסא דמותרת לזרים). ורבינו נראה דגריס איפכא. וטעם הדבר שהגננים אינם מקנבין אלא העלים המעופשות ביותר אבל בעל הבית הלוקח מהם מקנב אפילו המעופשות קצת וכו' עכ"ל מרן ז"ל.
ביאור לקמן בהלכות תרומות פ' י"א הלכה י'.
והראב"ד ז"ל בפירושו למס' עדיות שם הנה הביא תלמודו בידו ג"כ הירושלמי הנ"ל והביא ג"כ הגירסא בו כמו שהיתה הגירסא לפני מרן ז"ל בכ"מ דשל ב"ב הקניבה מותר לזרים ושל גננין אסורים לזרים לרבנן דפליגי עלי' דר' דוסא, אבל ממה שהראב"ד ז"ל לקמן בהל' תרומות בהשגות לא השיגו לרבינו ז"ל ומישתק שתיק לי' ושתיקת בעל הריב הודאה היא, הנה נראה בעליל מזה שאחר שראה הראב"ד גירסת רבינו בירושלמי הנ"ל הודה לגירסתו והטעה הגירסא שהי' לפניו בירושלמי שלו.
ומלבד שספרי רבינו ספרי דווקנאי נינהו, כי האדם יראה לעינים ובלבבו יבין כי מן השמים סייעוהו לרבינו ז"ל להזמין לו ספרים ישנים דווקנאי כידוע (ועיין לעיל בה' ספר תור' פ' ח' ה' י"ד ובתשובותיו ממה שקרה לו עם הספר שכתב עזרא הסופר ע"ה) ועיין לקמן בהל' מלוה ולוה פרק ט"ו ה' ב'. ובספרו הנכבד מנין המצות חלק הלא תעש' מנין קצ"ט מה שכתב שהגיעו לו ספרי התלמוד נוסחאות ישנות מאד. והרמב"ן ז"ל כבר העיד בלאו הכי על נוסחאות ספרי ספרד שהם מדוקדקים ביותר.
פלפול קצת בירושלמי סוף תרומות לפי נוסחות רבינו ז"ל.
אף זו אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד להביא ראי' לנוסחתו של רבינו ז"ל בירושלמי הנ"ל דקניבה של בעלי בתים היא אסור' לזרים שהבע"ב הם מקנבין אף אותן העלים שאינם מעופשות כל כך רק אם הם מעופשות קצת. וממילא נשמע מזה דקניבה של גננים הם מותרות לזרים דהגננים אינן מקנבים לאותן עלים שהם מעופשות רק קצת אם לא שהם מעופשות הרבה, דהא בחדא שרי או בחדא אסור ממילא אם של בעלי בתים אסור, של גננים הוא מותר ולאפוקי מאות' הגירסא שהית' לפני מרן ולפני הראב"ד כשחיבר פירושו על עדיות וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
וביאור דבר זה הוא, דבשבת קי"ד אמרינן וז"ל וליתקע כי היכי דלידעי דשרי בקניבת ירק כו' יע"ש בגמרא ופירוש רש"י ז"ל שם בד"ה וליתקע בין לר' עקיבא וכו' וז"ל דיוה"כ שרי בקניבת ירק תלוש לנתק העלין מן הקלחין כדי להשוותן שיהיו מוכנים לחתכן וכו' עכ"ל רש"י ז"ל הרי שגם הוא פירש בקניבת ירק כפירושו של רבינו ז"ל הנ"ל. והנה הר"ה ז"ל פה כתב וז"ל והקשו על פירושם דאי להסיר העלים הרעים היינו בורר והיינו מלאכה גמורה. ויש לי לתרץ לדעתם דלא מיקרי בורר אלא מתוך פסולת גמור. או מין אוכל ממין אוכל אחר וכו'. אבל זה הכל מין אוכל אחד הוא ואין העלין האלו פסולת גמור ולא ראויין להקרא פסולת. ואפשר שראוין לאכילה ע"י הדחק, וכיון שכן אין בזה אלא משום שבות בשבת והותר ביום הכפורים ואעפ"י שאמרו כו' עכ"ל הרב המגיד ז"ל.
והמבואר מזה דלרבינו לשיטתי' אותן קניבת ירק שבעלי בתים מקנבין הוא ראוי' לאכילה ע"י הדחק, וכיון שכן גבי תרומה ראוי' לאסרו לזרים לאכלו, דכל דבר שהוא ראוי' לאכילה אף ע"י הדחק הוא אסור לזרים לאכלו וכמו שפסק רבינו בה' תרומות פרק י' הלכ' ז' לענין תרומה נקשרה וכוסס את החטין, שהחיטין לכססן הוא ג"כ אכילה ע"י הדחק, עיין בפי' רבינו עובדיה מברטנורה בריש פרק שני דמעשר שני, וכן גמיעת חומץ דקחשיב רבינו התם שכל אלה הם רק אכילה ע"י הדחק. ועיין בכסף משנה מ"ש מרן באריכות. ועיין לקמן פרק ב' ה"ה בד"ה וחומץ חי כו' מן אות ראשון עד סוף אות ששי מ"ש בס"ד באריכות. אלא ודאי צריכין לומר דגירסת רבינו בירושלמי הוא העיקר והגירסא הדווקנית, והיינו דקניבת ירק של בעלי בתים אסור לזרים לאכלו מפני שהוא ראוי לאכיל' לפחות בשעת הדחק וקניבת ירק של גננים מותר דאינו ראוי לאכיל' אפילו על ידי הדחק ודו"ק.
קצת ביאור לפי נוסחת הכ"מ בהירושלמי הנ"ל.
אמנם קצת יש להסביר פנים בהלכ' בס"ד לענ"ד להגירסא ההיא בהירושלמי שהית' לפני מרן ולפני הראב"ד בתחלה כשפי' מס' עדיות דהבעלי בתים מקנבין רק מה שמעופש הרבה שאינו ראוי לאכילה והגננין מקנבין אפילו אותן עלין שמעופשין רק מעט ועדיין ראוים לאכילה. והוא דקיי"ל בשו"ע יו"ד סי' קל"א סעיף א' וב' דישראל המטהר יינו של עכו"ם בבית עכו"ם דלא מהני חותם בתוך חותם אם אין הישראל משמרו, מה שאין כן אם העכו"ם קונה מישראל יין כשר שאז מהני חותם בתוך חותם יע"ש והחילוק שביניהם מבואר בתוספות מס' עכו"ם דף ס"א בסוף ד"ה המטהר יינו וברא"ש שם ובטור בסוף סי' הנ"ל וכן כתבו הטו"ז שם ס"ק ו' ובש"ך שם ס"ק ט"ז, והוא דאם היין גדל בכרמו של עכו"ם שלא הוציא עליו הוצאות אינו חושש כל כך אם ירגיש הישראל ויפסיד יינו משא"כ זה שקנ' במעותיו מתירא שירגיש הישראל ויפסיד מעותיו שהוציא על יינו יע"ש בספרן של צדיקים הנ"ל. ומכאן אתה דן להך דקמן דון מיני' ואוקי באתרן. דהגנן הזה שלא הוציא על הירקות הללו הוצאות מכיסו שהוא גדל בגנו, אינו קמפסיד כל כך על הירק ההוא ואותן העלים שמעופשים אפילו רק מעט מהעפוש מקנבן ומשליכן ואינו מוכרן לאחרים, משא"כ בעל הבית שקנה במעותיו ירקות הללו, חס על מעותיו, ואותן העלין שמעופשין רק מעט ועדיין ראוים לאכילה אינו מקנבן ומשליכן אלא מבשלן ואוכלן ואינו מקנב אלא מה שמעופש הרבה שאינו ראוי לאכילה כלל. ואע"פ שיש פנים מסבירות בהלכה לנוסחא ההיא, מ"מ יותר נראה הנוסחא דווקנית שהי' בירושלמי בנוסחת רבינו. כי טובא יש לחלק בין הך דיין נסך לבין דקניבת ירק, דשם ביין מלבד ההוצאה אף זו נפיש בטירחא קניית היין והליכתו וכמבואר שם ברא"ש ובטור ובטו"ז ובש"ך וגם שם איכא הפסד גדול אם יאסור יינו למכרו לישראל וחס על כל זה על טרחו המרובה והפסדו הגדול משא"כ בקניבת ירק דליכא כל זה.
ביאור דברי רז"ל פה.
מפני עגמת נפש כו'. עכ"ל. הנה הרב המגיד בד"ה וכן מפצעין כו' רוצה לפרש בכוונת רבינו וז"ל ופירוש מפני עגמת נפש כו' לערב לתקן הכל ותהי' נפשו עגומה עכ"ל. ולענ"ד נ' בס"ד יותר דכוונת רבינו הוא למה שפירש"י בשבת קי"ד בד"ה וליתקע בין לר' עקיבא ושם דף קט"ו בד"ה מותר בקניבת ירק שפירש שהקניב' הזאת עצמה היא עינוי מן המנחה ולמעל' וע"ש ברש"י ועיין לעיל ה' שבת פרק חמישי הלכ' כ' בד"ה וכן תוקעין בכל מוצאי שבת כו' אות רביעי מה שכתבתי בס"ד.
ביאור בירושלמי דפסחים פ"ד ה' ד' ובגמ' דילן בשבת דף קי"ד ע"ב.
ולא נעלם מעיני מה שאמר בירושלמי דפסחים פ' מקום שנהגו הלכ' ד' דמשם משמע כפי פירושו של הה"מ במה דקאמר הגמ' מפני עגמת נפש דאמרי' התם וז"ל יום הכפורים שחל להיות בשבת מהו להדיח כבשין שלקות מן המנחה ולמעל' רב אמר אסור ר' אלעזר אמר מותר ר' יעקב בר אחא בשם ר' אלעזר מה טעם אמרו מדיחין כבשים ושלקות מן המנחה ולמעלה מפני הסכנה שניא היא סכנת יוה"כ שחל להיות בשבת שניא היא סכנת יוה"כ שחל בחול (כלומר כשם שיש סכנה ביוה"כ שחל להיות בחול אם לא יכין מאכלו מבעוד יום אלא יצטרך בלילה במוצאי התענית להמתין עד שיתקן מאכלו כך יש סכנה ביוה"כ כשהוא חל בשבת דלענין הסכנה מה חילוק יש) עכ"ל הירושלמי. הנה מזה משמע כפירושו של הה"מ הנ"ל דהפירוש של עגמת נפש הוא שיהיה לו בלילה במוצאי יום הכפורים עגמת נפש.
אבל מ"מ נראה לענ"ד בס"ד ברור שהגמ' דילן חולק בדבר זה על הירושלמי הנ"ל חדא, שהרי עינינו הרואות דבגמ' דילן שינו את לשונם הזהב ואת טעמם מהלשון והטעם שאמרו בירוש' הנ"ל, והוא שבירושלמי הגזים והגדילו את המדה ואמרו הטעם מפני הסכנה וכאמור ואילו בגמ' דילן אמרו הטעם מפני עגמת נפש וכאמור לעיל. והדבר ידוע להרגיל אפילו רק מעט בלשון הקדש ובלשון שדברו בו חכמים בבבלי ובירושלמי כי רב המרחק והבדל גדול יש בין מפני הסכנה ובין מפני עגמת נפש.
עוד ביאור בירושלמי הנ"ל סוף הלכה הנ"ל מהו מימר לחליטה כו' עביד לי תופין כו'.
ושניות לדברי סופרים, שהרי בירושלמי התם סוף אותה ההלכה התירו אפי' במלאכ' דאורייתא השבות דאמירה לעכו"ם. וז"ל הירושלמי שם: ר' זעירה בעי קומי ר' אימי, מהו מימר לחליטה (ר"ל לעכו"ם נחתום שאומנתו לחלוט) עביד לי חליטה. אמר לי' שרי. עביד לי תופין (ר"ל או שהוא לשון בישול או לשון אפי' עיין בערוך ערך תפי שני ובערך תפיני. דלא כקרבן עדה) שרי. עביד לי פתילא, אמר לי' לא. מה בין זה לזה, זה אוכל נפש (ורצונו בזה שזה הוא אוכל נפש ויש בו משום סכנה אם לא יכין מבעוד יום ביום הכפורים ויצטרך לחלוט או לבשל או לאפות בליל' מוצאי יוה"כ ואחר כך יאכל. ולפיכך התיר אפי' תופין אע"פ שיש יותר טורח בעשייתו מבחליטה מ"מ מפני הסכנה התירו לו לעשות מבעוד יום ע"י עכו"ם, שהוא תאב לאכול יותר אפוי או מבושל מחלוט ויבשל או יאפה במוצאי יוה"כ ובין כך יבא לידי סכנה. משא"כ פתיל' שאין בו סכנה אם לא יהי' לו מוכן מבעוד יום שיוכל לאכול בלא פתילה ולפחות מעט שתתישב נפשו עליו ואחר כך יעשה פתילה. ולפי שאין בו אוכל נפש דהיינו להשיב נפש ולהצילו מהסכנ' אסור לעשותו על ידי עכו"ם מבעוד יום, ודלא כבעל קרבן עדה שם בביאורו ובשיוריו שם בד"ה תופין כו'. ומה חילוק יש ביוה"כ בין לדבר שהוא אוכל נפש לבין דבר שאינו אוכל נפש כל אפיין שוויין וכמו שהוא כן גבי שבת רק ביו"ט הוא שחילקה התורה ביניהם) וזה אינו אוכל נפש וכו' עכ"ל הירושלמי.
ודבר זה לא שייך להתיר שבות דאמירה לעכו"ם במלאכה דאורייתא אלא לפי טעמו של הירוש' שיש בו חשש סכנה, ואפילו בדבר שדרכו ברותחין התיר הירושלמי התם שיש חשש שמפני הבושה יבא לידי סכנה יע"ש בירושלמי. אבל לא כן לפי טעמו של רש"י מלבד דבשביל דבר זה קשה להתיר שבות חמור דאמירה לעכו"ם במלאכה דאורייתא. אף זו קשה ביותר, דהא כל עיקר ההיתר שמתירין השבות של קניבת ירק הוא לפי פרש"י הנ"ל, הוא מטעם שיש לו עגמת נפש כשהוא מתעסק בדבר מאכל ואינו אוכל הרי זה עינוי, ויום זה ראוי לענות בו נפשו לפיכך התירו לו הך שבות של קניבת ירק ביוה"כ יע"ש ברש"י. והא תינח כשהוא בעצמו עוסק בקניבתו (ונהי דיציבא מילתא דאפשר לומר דקניבת ירק ע"י עכו"ם הוא מותר בלאו הכי דקניבת ירק בעצמו אינו אלא שבות וע"י עכו"ם הו"ל שבות דשבות והתירו שבות דשבו' לצורך גדול וגם קצת לצורך מצוה הוא דאיכא שהרי סעודת מוצאי יוה"כ הוא גם כן קצת מצוה וכמו שכתבו התוספות בשבת קי"ד ע"ב בד"ה ואמאי ליתקע וכו') אבל לא כן כשהוא אומר לעכו"ם לעשות לו חלוטין ואפי' שהם שבות של אמיר' לעכו"ם לעשות לו מלאכה דאוריי' בישול ואפיה למה זה נתיר לו את השבות הזה והרי אין בו לדידיה שום עינוי נפש כיון שאינו מתעסק בו בעצמו אלא ע"י העכו"ם.
וממילא אם היה הגמרא דילן סובר כטעמו של הירושלמי שהוא מטעם סכנה (והיינו סובלים את הדוחק העצום האמור שפירושו של עגמת נפש הוא סכנה האמור והיינו דפירושו של עגמת נפש הוא כפירוש הה"מ וסייעתו הנ"ל שעגמת נפש יהי' לו בליל מוצאי יוה"כ אם לא יקנוב מבעוד יום). א"כ הי' מותר שבות דאמירה לעכו"ם אפילו במלאכה דאורייתא וא"כ תיקשה האיך אישתמיט הגמרא דילן (וכמו כן קשה על רבינו ז"ל האיך אישתמיט מלאשמעינן החידוש הגדול הזה דאפילו שבות של אמירה לעכו"ם נמי התירו פרושים את הדבר והרי עינינו הרואות דבירושלמי הנ"ל ר' זעירה ספוקא מספקא ליה בדבר זה. וגם ר' אימי הוצרך לאשמעינן דבר זה ולא מירתך קא רתך לומר מה זו שאלה שהרי גם שניהם ידעו את הדין דקניבת ירק מותר וכמבואר התם. אלא ודאי צריכין לומר דהגמר' דילן חולק על טעמו של הירושלמי הנ"ל אלא כפרושו של רש"י ז"ל ובאמת אסור אמירה לעכו"ם במלאכה דאורייתא כיון שאין כאן בזה עינוי נפש להאיש הישראלי ההוא המתענה. ופסק רבינו כהגמרא דילן שהוא עיקר נגד הירושלמי. ודו"ק.
דין מחודש בענין קניבת ירק ביוה"כ.
ומתוך האמור בס"ד יצא לנו דין מחודש בענין קניבת ירק ביוה"כ. והוא דלפי פירש"י ורבינו האמורים לעיל במה דקאמר מפני עגמת נפש. הנה לא שרי קניבת ירק ביוה"כ אלא למי שמתענה בו. אבל לא כן לאיש אשר אלה לו שלא התענה ביוה"כ כגון שאחזו בולמס ואכל ושבע ואחר כך נתרפא הנה איש כזה אסור לו לקנוב את הירק מן המנחה ולמעלה. לא מיבעיא לצורך עצמו דזה לכולי עלמא אסור אפילו לפי דעת הה"מ וסייעתו שהרי האיש ההוא אם יצטרך לו להמתין במוצאי יוה"כ עם אכילתו עד שיגמור הקניב' לא יהי' בו סכנה ולא שום עגמת נפש. אלא אפילו לקנוב לצורך אותן שהתענו ביום ההוא הן כל אלה הוא אסור לפי שיטתו של רש"י ורבינו הנ"ל דהא כל עיקר ההיתר מה שאנו מתירין השבות של קניבת ירק לפי שיטתם הוא מפני שהוא עינוי להקונב שרואה ומזמן ואינו אוכל ממנו ואף שהוא שואף ומצפה לאכול וכמבואר שתי הלשונות הללו בשני דבורי רש"י הנ"ל. והא תינח מי שמתענה ביום ההוא, כי ירעב ונפשו אותה לאכול כי ריקה נפשו. מה שאכ"ן זה שמילא כריסו ואינו שואף ומצפה לעת האכילה. אף שעתה אסור לו לאכול כיון שעבר כבר חולי הבולמס וכדומה. אבל הא מיהא כיון שהוא שבע שוב אין לו בזה עינוי ואסור לו לעשות השבות דקניבת ירק ביוה"כ (וקטן אם מותר לו לקנות את הירק עיין בש"ע א"ח סימן שמ"ג ובמגן אברהם שם).
איברא התינח לפי שיטתם של רש"י ורבינו הנ"ל. מה שאין כן לפי שיטתו של הה"מ וסייעתו בטעם ההיתר של עגמת נפש הנ"ל וכן נמי לפי שיטתו של הירושלמי הנ"ל הי' מותר אף להאיש ההוא שלא התענה וכנ"ל לקנב את הירק ביוה"כ לצורך אחרים המתענים. ולא זו אלא אף זו דאדרבא האיש ההוא הי' מותר לקנוב את הירק אפילו קודם למנחה (אם לא שנאמר שלא יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין שהרי לא נודע לכל שהוא לא הי' יכול להתענות היום) דהא לפי טעמו של הה"מ והירושלמי הנ"ל הא דאסור לקנוב את הירק קודם מנחה כתב הרשב"א בחידושיו לשבת קט"ו ע"א בד"ה יוה"כ שחל להיות בשבת וכו' וז"ל דקודם מנחה נפשו מתאוה לאכול וחוששין דלמא אתי למיכל מינה אבל מן המנחה ולמעלה דומה למי שיש לו פת בסלו ואינו מתאוה לאכול. ולא חיישינן דלמ' אתי למיכל. עכ"ל הרשב"א. וזה שהוא שבע ואינו מתאוה לאכול אף שעתה אסור לו לאכול כיון שנתרפא ויקם ויחי מחליו. סוף סוף ליכא למיחש גביה שוב להך חששא של דלמא אתי למיכל מינה הואיל ונפשו תאוה לאכול וכאמור. דאטו זה שאכל ושבע ודשן היום כבר רק מה שעתה אין לו פת בסלו שאסור לו לאכול עתה לאחר שנתרפא יתאוה לאכול יותר מזה שהתענה כל היום ונפשו בו תתעטף רק הואיל מן המנחה ולמעלה קרבה זמן ההוא שיהי' מותר לו לאכול, אבל לפי הטעם האחר שכתב הרשב"א שם משום דנראה כמתקן לצורך היום עי"ש. הנה אף זה אסור לקנב הירק קודם מנחה שהרי סוף סוף עתה שהבריא מחליו אשר חלה בה הרי הוא אסור לאכול עוד, וא"כ הרואה אותו קונב ירק קודם מנחה אמר יאמר אחד הרואה שהוא מתקנו לצורך היום (ועיין בדיבור שלאחר זה בד"ה ויוה"כ שחל להיות בשבת מה שכתבתי עוד בסוגיא זו) ודו"ק.
ויום הכפורים שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק כו'. עכ"ל. (א) כתב הה"מ וז"ל ויוה"כ כו' מחלוקת שם (שבת קי"ד) קניבת ירק פסק כדברי האוסרים דאינון בתראי ותניא כוותו' עכ"ל (ועיין לעיל הלכה א' בד"ה שנאמר שבת שבתון אות א' וב' ועוד לעיל בדיבורים הקודמים בהלכ' זו מ"ש בסוגיא זו).
ישוב קושית הלח"מ על הה"מ פה.
איברא כי הלח"מ הקש' על הה"מ על מ"ש דתניא כוותייהו דהאוסרין וכנ"ל דהא לך לשון הגמ' התם אמר רב מנא תנא מניין ליוה"כ שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק ת"ל שבתון שבות, למאי אילימא למלאכה והכתיב ל"ת כל מלאכה אלא לאו אקניבת ירק ש"מ. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן יוה"כ שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק, מיתיבי מנין ליוה"כ שחל להיות בשבת כו' שבתון שבות כו' למלאכה והכתיב כו' אלא לאו בקניבת ירק, לעולם למלאכה ולעבור עליה בעשה ול"ת כו' עכ"ל הגמ' בקיצור. הרי דאדחיא הך סייעתא ומוקי לה להך קרא למלאכה גמורה ולעבור עליו אף בעש' נוסף הל"ת ע"ש בלח"מ שנדחק בו.
פלפול בשבת דף קי"ד ע"ב.
והנראה לענ"ד ליישב קושיתו בדרך הפשטיות הוא. דהה"מ סבירא לי' לדוחק הך שינויא דהגמ' מה דדחי להך סייעתא ולומר דהקרא קאי לעבור עליו בעשה ול"ת וכנ"ל. שהרי גבי שבת בלא"ה איכא עשה קרא של ביום השביעי תשבות וכמ"ש רבינו לעיל ריש הלכות שבת. ועיין בתו' דשבת ס"ט בד"ה דידע לה בתחומין ולומר דאתיא קרא של שבתון לעבור עליו בב' עשין. הנה כיון דאין לוקין על העשין בודאי הוא דוחק גדול לומר דהקרא קאי להרבות בעשין ועיין בתוס' דב"מ דף ס"א בד"ה לעבור עליו בשני לאוין ובמהרש"א שם מ"ש בזה. ואפילו בלאוין שלוקין עליהן לומר דהקרא קאי לעבור עליו בשני לאוין וללקות עליו שני מלקיות הוא ג"כ רב הדוחק כל היכא דאיכא למידרש דרשינן לי' ולא מוקמינן לי' דלטפויי לאוין קאתי וכמפורסם בש"ס דבר זה בכמה וכמה מקומות. וכן כתב רבינו בספרו שרשי המצות שרש ט' ע"ש.
וצריכין לומר על כרחין דהך סוגיא דשבת הנ"ל דקא משני דהקרא של שבתון שמורה שבות אתיא לעבור עליו בעשה ול"ת. היינו דהוא משני כן טרם שידע השקלא וטרי' מאידך ברייתא דתניא כוותי' דר' יוחנן דמותר לקנוב הירק ביוהכ"פ שחל להיות בשבת דאז הוכרח התרצין ליכנס בפרצה דחוקה ולשנויי כן דקאי הקרא לעבור עליו בעשה כי היכי דלא תיהיוי תיובתא עלי' דר' יוחנן מהך ברייתא.
וממילא לפי מאי דמסיק הגמ' התם תניא כוותי' דר' יוחנן יוה"כ שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק יעי"ש בגמרא א"כ שוב אין צריכין עוד לדחוק בהך ברייתא של מניין ליוהכ"פ שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק ת"ל שבתון שבות כו' דמינה אותיב המקשין על ר' יוחנן ולשנויי הך שינויא דחיקא לעולם למלאכה ולעבור עליו בעש' ול"ת כו' דהיינו בעשה נוספת על העשה של ביום השביעי תשבות כו' וכנ"ל אלא אנו אומרים הפירוש בהך ברייתא כפשוטה דהיא סוברת דבאמת קניבת ירק ביוהכ"פ שחל להיות בשבת אסור מכח קרא דשבת שבתון ואפילו הכי ליכא ממנה תיובתא עלי' דר' יוחנן, דאמר לך ר' יוחנן תנאי שקלית מעלמא בתמי' אנא סברי ואמרי כאידך ברייתא דתניא כוותי' דמותר קניבת ירק ביוהכ"פ אפילו כשחל להיות בשבת. ואינך אמוראי דאסרי קניבת ירק ביוהכ"פ שחל להיות בשבת ס"ל כהך בריית' של שבתון שבות דאוסר קניבת ירק ביוהכ"פ שח"ל בשבת, כי היכי דלא תקשה עלייהו דהנך אמוראי דאוסרים מהך ברייתא דתניא כוותי' דר' יוחנן דמותר קניבת ירק אפי' ביוהכ"פ שח"ל בשבת.
ותדע שכדברנו כן הוא. והוא מדלא אותיב הגמ' תיובתא מהך ברייתא דתניא כוותי' דר' יוחנן על הנך אמוראי בתראי דאסרי קניבת ירק שחל להיות בשבת כשם דאקשי הגמ' עליה דר' יוחנן מאידך ברייתא דשבתון שבות, אלא ודאי צריכין לומר הוא הדבר אשר דברתי בס"ד דלפי המסקנא סובר הגמ' דכשם דפליגי בהך דינא הנך אמוראי עם ר' יוחנן, כך נמי פליגי בהך דינא הנך תרתי ברייתות, דחדא ברייתא מתרת קניבת ירק ביוהכ"פ שח"ל בשבת וכר' יוחנן וחדא ברייתא אוסרת כהנך אמוראי דפליגי עלי' דר' יוחנן, וכיון דכן דגם להנך אמוראי דפליגי עלי' דר' יוחנן ג"כ מסייעת ברייתא, דהיינו הך ברייתא דשבתון שבות, שהיא אומרת כוותייהו דאסור לקנוב ביוהכ"פ שח"ל בשבת כשם דתניא כוותי' דר' יוחנן באידך ברייתא, ממילא אוקמי' חדא ברייתא נגד אידך ברייתא ודל תרווייהו ברייתות מהכא וכמאן דליתנהו תרווייהו דמיא, וממילא הדרינן לכללן זה הכלל בפסקי ההלכות דהלכה כאמוראי בתראי. זהו נ' לענ"ד בכוונת הרב המגיד ז"ל הנ"ל ודו"ק.
פלפול בגמ' דשבת שם.
(ב) ובאופן אחר אני בעניי אומר אני בס"ד בישוב קו' הלח"מ על הה"מ האמור לעיל ריש אות הקודם ועפ"י דברי רש"י בשבת שם בד"ה אלא לאו לקניבת ירק שכתב וז"ל: בקניבת ירק בעלמא בתלוש במידי דלאו מלאכה קאי עלי' בעשה דשבתון שבות, וכיון דמדאור' אסור בכל שבתות השנה הכא לא שרינן לי' משום עגמת נפש ונדחה איסור דאורייתא בשאר יוהכ"פ שרי לעגמת נפש ואע"ג דכתיב בי' נמי שבתון שבות לאו ממלאכה הוא, אלא מכל דבר המעכבות מלהתענות כו' הכי דרשינן לה בפרק בתרא דיומא לרחיצה וסיכה כו' עכ"ל רש"י וא"כ לר' יוחנן הוא דמשני הגמ' התם אליבי' וז"ל לא לעולם למלאכה ולעבור עליו בעשה ול"ת כו' יע"ש בסוגיא. ולר' יוחנן לשיטתי' שפיר אנו מוכרחים לשנויי שינויא דחיקא, ולא קשיא לדידי' קושיתנו האמורה לעיל באות הקודם, והוא דהא אית לן בלא"ה עשה על שבת דהיינו קרא של ביום השביעי תשבתו כו' וכאמור לעיל שם יע"ש. דזה אינו כי היכי דלא תקשה עלי' דר' יוחנן מהך ברייתא צריכין אנו לומר אחת משתי אלה וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
וביאור דבר זה בס"ד הוא כך. או דנאמר דר' יוחנן סבירא ליה דקרא של ביום השביעי תשבת לא קאי לענין לעבור עליו בעשה אלא הוא קאי למה דדרש לה במכילתא והובא ג"כ בילקוט פרשת כי תשא דף ק"ד עד סוף ד"ה ששת ימים יעשה וכו' שהוא מזהיר לשבות אפילו ממחשבת עבודה יע"ש במכילתא. אלא שהמכילתא התם דריש לה מקרא אחר יע"ש ור' יוחנן אפשר דדריש לה מהך קרא של וביום השביעי תשבת. וגם הך קרא של ביום השביעי תשבת הנאמר בסדר משפטים פרש' כ"ג פסוק י"ב אפשר דר' יוחנן אצריך לי' לענין שדרשוהו במכילתא והביאו רש"י בנמוקיו שם, והוא שבא להורות דגם בשנת השביעית שבת נוהג. וע' בביאורי הגאון הר"א מזרחי שם. והעשה דשביתת מלאכה ביום השבת נוסף על איסור הל"ת שיש בו, הנה דבר זה נפקא ליה מקרא של שבת שבתון האמור לעיל. זהו האופן הא' שאפשר לומר אליביה דר' יוחנן.
ושניות לדברי סופרים מה שאפשר לומר בס"ד אליביה דר' יוחנן אם לא נאמר כאמור לעיל מזה. הנה צריכין אנו לדחוק דר' יוחנן סובר דשבת שבתון קאי לעבור עליו בעשה יתירה גבי שבת דהיינו דעובר בשתי עשין. ור' יוחנן הוכרח לדחוק לומר כך. והוא דקשיא ליה דאם לא כן למאי אתא הקרא הזה דשבת שבתון. דאי אפשר לומר דקאי לקניבת ירק דעלמא בתלוש דאף עפ"י דאין בו לא לאו ולא עשה שאינו בגדר מלאכה מכל מקום אית ביה איסור עשה דשבת שבתון תקשה קושית רש"י דגם גבי יוה"כ נדרש כן להך שבת שבתון דכתיב גביה דהוא קאי לענין ליאסר איסור קניבת ירק לפחות באיסור עשה. והרי קניבת ירק ביוה"כ גרידא שאינו חל בשבת לכולי עלמא הוא היתר גמור וליכא מאן דפליג בזה. ולר' יוחנן לשיטתיה אי אפשר לומר כתירוצו של רש"י האמור לעיל, דשבת שבתון דכתיב גבי יוה"כ קאי לענין איסור רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה וכדלעיל. דר' יוחנן לשיטתיה אית ליה על זה בלאו הך לימוד דשבת שבתון לימוד אחר וכמו שאמור בס"ד לפנינו.
וחילא דילי בס"ד דהא ביומא ע"ו ע"א אמרינן התם וז"ל הנהו חמשה עינוים כנגד מי אמר ר' חסדא כנגד חמשה עינוים שבתורה וכו' יע"ש בגמרא. הרי שלך לפניך דר' חסדא מפיק להו לחיוב הנך חמשה עינוים ממה שנכפול העינוי בתורה חמשה פעמים ואינו צריך לזה להך קרא של שבת שבתון. והנה סתם ירושלמי ביומא ריש פרק יוה"כ דקאמר ג"כ דהנך חמשה עינויים הם נגד מה שנאמר בתורה חמשה פעמים תיבת עינוי יע"ש בירושלמי. והדבר ידוע דסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן ממילא לר' יוחנן לשיטתו לא איצטרך קרא של שבת שבתון לרבות הנך חמשה עינוים ואייתר לדידיה שבת שבתון לפיכך הוכרח ר' יוחנן לומר דשבת שבתון קאי לעשה נוספת בשבת בכל המלאכות שיש בהן שתי עשין ולאו אחד. ושפיר משני הגמרא לדידיה וז"ל, לא לעולם למלאכה ולעבור עליו בעשה ול"ת וכו' יע"ש בגמרא ופירושו כאמור בעשה יתירה.
ישוב אחר לקושית הלח"מ הנ"ל ריש אות הקודם.
איברא כל זה ניחא אליבא דר' יוחנן לשיטתיה וככל הדברים וככל החיזיון הזה האמור לעיל מזה בס"ד. מה שא"כן רבינו ז"ל גם איהו הוא דאהני ליה שיטתיה להאי סבא קדישא. שהרי הוא פסק לעיל בריש הלכות שבת ובספרו הנכבד מנין המצות חלק העשין מנין קנ"ד דהך קרא השביעי תשבות וכו' קאי לעשה על כל המלאכות שבת שיש בהן עשה נוסף על הל"ת. וגם רבינו סובר לקמן הלכה ה' דשבת שבתון קאי על החמשה עינוים הואיל ודתני כן רבה ור' יוסף בשאר ספרי דבי רב וכדאמרינן ביומא ע"ד ע"א, וראוי לפסוק כוותייהו מדר' חסדא דהם רבים נגדו. וגם רב דהוא רבו דרבו של ר' חסדא, שהרי רב הי' רבו של ר' הונא ור' הונא הי' רבו של ר' חסדא. ממילא אייתר ליה לרבינו שבת שבתון דכתיב גבי שבת להורות דקניבת ירק דהוא אסור בשבת וכן משמע לעיל בהלכות שבת ריש פרק כ"א וע' במגיד משנה שם. (ומה שכתב רבינו שם תשבת יע"ש לדרשא פשוטה הוא דנקט כן. אבל העיקר הוא דלדידיה נפקא כן משבת שבתון. כי כן הוא בגמרא ובמכילתא, וגם רבינו בעצמו כתב לעיל שם ריש פרק א' להדיא דאיצטרך תיבת תשבות לעשה על כל הל"ט מלאכות שעובר בהן בעשה וגם בל"ת יע"ש וק"ל). וכיון דלדידיה קניבת ירק הוא אסור מדאורייתא ביום השבת, שוב לא שרינן איסור דאורייתא ממש מפני הך סברא קלה כמות שהיא שאמרו בגמרא גבי יוה"כ גרידא מפני עגמת נפש וכדברי רש"י הנ"ל. מה שא"כן ביוה"כ דאי אפשר למידרש מן תיבות שבת שבתון דקאי לאיסור קניבת ירק דהא איצטרך לאיסר הנך ה' עינוים וכתירוצו של רש"י ביומא הנ"ל. ממילא שוב ליכא כאן נמצא וכאן הי' שום איסור מדאורייתא בקניבת ירק ביוה"כ אלא רק משום שבות גרידא הוא דאסור, וכיון שאינו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו גם כן להתיר מפני עגמת נפש. ודו"ק.
ביאור דברי הרה"מ ז"ל פה.
(ג) אמנם כן בעיקר דברי הרה"מ הנ"ל ריש אות א'. הנה אחרי העתרת המחילה מכבוד תורתו ואמר אומר אני בזה בס"ד כי במקום הזה אין דעתי מתיישב בדבריו, במה שכתב דלכך פסק רבינו דקניבת ירק אסור ביה"כ שחל להיות בשבת הואיל ואינן אמוראי בתראי הם האוסרים ותניא כוותייהו וכאמור לעיל ריש אות ראשון. דדבר זה שכתב אין בו הכרע כלל לפסוק כוותייהו דהא כשם דתניא כוותייהו של האוסרין הא ג"כ תניא כוותייהו דמתירין, ומאי חזית דסמכית אהא סמוך אהא. אלא מה שכתב דתניא כוותייהו דהאוסרין אינו אלא כתריס בפני הקושיא מה שלכאורה הי' קשה על רבינו הרה"מ דהי' ראוי לפסוק כדעת המתירין קניבת ירק ביוה"כ שחל בשבת משום דהא איכא ברייתא דתניא כוותייהו. איפו זאת כתב הרה"מ דגם כדעת האוסרין איכא ברייתא דתניא כוותייהו, ממיל' אוקי בריית' להדי ברייתא ודל תרווייהו ברייתות מהכא. וממילא הדרינן לכללן דהלכה כבתראי וא"כ כל עיקר טעמם ונימוקם של רבינו והרה"מ במה שפסקו כדעת אותן האמוראים האוסרין הוא משום דאינהו היו בתראי. זה הנראה לענ"ד ברור בכוונת הרה"מ הנ"ל.
הערה על הרה"מ הנ"ל.
איברא כי כן קשה לענ"ד טובא מאי בתראי איכא הכא. הא ר' הונא ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן בכל מקום, דהא הלכה כר' יוחנן אפילו נגד רב שהי' רבו של ר' הונא. ור' זירא או ר' אבא ור' חייא בר אבא שקולים הם ואין הכרע הלכה כמאן דהא הוה ליה חד לגבי חד. או ר' זירא נגד ר' חייא בר אבא או ר' אבא נגד ר' חייא בר אבא. והרי ר' אבא ור' זירא ור' חייא בר אבא כולם בזמן אחד היו כי שלשתן היו בזמן ר' יוחנן כדמוכח בביצה ל"ח ע"א והי' מקשה לר' חייא בר אבא במנחות ע"ד ע"א. וכן מוכח ביתר מקומות בש"ס זמנין טובא. וגם ראוי לפסוק כר' חייא בר אבא נגד ר' אבא. שהרי ר' אבא הי' תלמיד ר' אמי ור' אמי הי' תלמיד ר' יוחנן וכמו שכתבו כן התוספות בב"מ כ"ד ע"ב בד"ה אתא לקמיה דר' אסי וכו'. ור' חייא בר אבא הוא עצמו הי' תלמידו המובהק של ר' יוחנן ודייק וגמר שמעתיה מפומיה דמריה ע' בברכות ל"ג ע"ב ושם ל"ח ע"ב. ובין כך ובין כך לא הי' אחד מהם בתראי מחבירו ואם ר' מנא שאמר תניא כוותיה דר' הונא. הא מלבד דר' מנא לא הי' בתראי כל כך וכמו שנכתוב בס"ד בסמוך לפנינו. וגם ר' מנא אינו מרא דשמעתא כל כך, וזה כלל גדול בפסקי ההלכות לפסוק כמאן דהוא מרא דשמעתא טפי ממי שאינו מרא דשמעתא כ"כ. אף זו הא סתמא דהגמרא דהתם דקאמר תניא כוותיה דר' יוחנן וגם סתמא דהגמרא דהשיב על הך ברייתא דשבת שבתון דמסייעת לדעת האוסרין הם בתראי טפי וטובא נגד ר' מנא. ואף כי יציבא מילתא כי אין הכרע גמור מהך סתמא דהגמרא להלכה היכן דעתה נוטה דהיא לא אמרה דאיכא ברייתא דמסייעת ג"כ לר' יוחנן, סוף סוף כבר אי אפשר לפסוק כר' מנא נגד ר' יוחנן ור' חייא בר אבא. גם שהרה"מ כתב הלשון דאינון בתראי וכו' וכנ"ל והלשון הזה מורה גם הוא יורה על רבים והרי אין כאן אלא אחד ר' מנא והוא באחד ואין עוד אחר עמו. וגם ר' מנא לא הי' אחרון כ"כ בזמן שהוא הי' תלמיד ר' יוסי תלמידו של ר' יוחנן וכמבואר בירושלמי דקדושין פרק ג' הלכה י"א וביתר מקומות, ואם כן נראה מזה שהי' בזמן ר' חייא בר אבא ואדרבא ר' חייא בר אבא גדול טפי טובא מר' מנא. שר' חייא ב"א הי' מגדולי וממובהקי תלמידי ר' יוחנן וכאמור לעיל, ואם כן לפחות הי' חבירו של ר' יוסי תלמיד ר' יוחנן ורבו של ר' מנא. סוף דבר דברי הרה"מ הנ"ל צ"ע לענ"ד.
קצת פלפול בשבת קנ"ג ע"ב.
ולכאורה חשבתי להביא ראיה בס"ד היפוך מזה מסתמא דגמ' דסובר קניבת ירק מותר אפילו בשבת גרידא מדאורייתא ואין איסורו בשבת דעלמא אלא רק מדרבן. וא"כ ביוה"כ שחל להיות בשבת שרינן מפני עגמת נפש הואיל ואינו רק מדרבנן וכר' חייא ב"א משמיה דר' יוחנן, והוא מהא דאמרינן בשבת קנ"ג ע"ב וז"ל מכלל דאיכא מידי דאין חייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה מאי ניהו לאו מחמר, לא תחומין ואליבא דר' עקיבא הבערה ואליבא דר' יוסי וכו' יע"ש בגמרא. ולמה לא קאמר הגמרא קניבת ירק דאסור מדאורייתא בשבת, אלא ודאי דסתמא דגמרא ורבא (דסתמא דהגמרא התם קאמר כן ללישנא קמא דרבא וע"ש ריש דף קנ"ד מה דמתני ר' זביד) סבירא להו כר' יוחנן וכר' חייא ב"א דאף בשבת מותר בקניבת ירק. בשלמא לעיל ס"ט ע"א דקאמר הגמרא תחומין אליבא דר' עקיבא לא קשיא דלימא קניבת ירק דשם קאי אליבא דר"ל, דבלאו הכי סובר מסתמא כר' יוחנן רבו אבל מהך סוגיא הנ"ל שפיר הי' ראי' לכאורה להיפך מדעת רבינו הנ"ל אלא דקניבת ירק מותר אפילו ביוה"כ שחל להיות בשבת. וצ"ע לכאורה.
אלא שאחרי העיון מעט אנכי רואה בס"ד כי אין מהך סוגיא האמורה שום ראיה בהיפוך מדעת רבינו ולא שום קושיא עליו. דהא רבינו בלאו הכי הוא דפסק דתחומין י"ב מיל הוא דאורייתא. וכמבואר כן להדיא לעיל בהלכות שבת פרק כ"ז הלכה א' וא"כ בלאו הכי הי' הגמרא יכול לשנויי דידע לה בתחומין די"ב וכן דאיכא מידי דאין חייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה ואסור מדאורייתא דהיינו תחומין י"ב מיל ואפילו אליבא דרבנן דר' עקיבא. וכמו שהקשה כן באמת הרמב"ן בסוף פרק קמא דערובין בספר המלחמות ויתר גדולי הראשונים. ומה שתירצו על קושיא זאת לפי דעת רבינו גם הך קושיא של קניבת ירק מתורצת. ועוד דהא כבר כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו לשבת ס"ט ע"א בד"ה עד שישגוג בלאו וכו' דידיעה דעשה לחוד לא מיקרי ידיעה יע"ש בחידושי הרשב"א. והך קניבת ירק בשבת אפילו מאן דאוסר אינו אלא בעשה לחוד עשה דשבתון וא"כ לא הי' הגמרא יכול לשנויי בדף ס"ט דידע לה בקניבת ירק. וכן לא הי' יכול הגמרא בדף קנ"ג הנ"ל לשנויי דהמשנה ממעט לקניבת ירק דאין חייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו מיתה. דמאי קמשמע לן המשנה דפשיטא כיון דלית ביה לאו רק עשה דאין חייבין על שגגתו חטאת אלא על זדונו מיתה דליכא שום עשה בתורה שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו מיתה. וביותר לפי מה שכתבו התוספות בסנהדרין ס"ו בד"ה המחלל שבת וכו' דקשה טפי וע' לעיל הלכות שבת פרק והלכה הנ"ל בד"ה היוצא חוץ לתחום המדינה וכו' אות ו' ז' מה שכתבתי בזה עוד. ודו"ק.
ראיה לדעת רבינו פה משם דף קי"ד ע"ב.
ברם מה שנראה לענ"ד בס"ד ראיה לדעת רבינו במה שפסק לאיסר קניבת ירק בשבת היא מהא דאמרינן בשבת קי"ד ע"ב וז"ל ולתקע כי היכי דלידעי דשרי בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה. אמר ר' יוסף לפי שאין דוחין שבות להתיר, ר' שישא בריה דר' אידי אמר שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו וכו' אלא מחוורתא כדר' יוסף וכו' עכ"ל הגמרא יע"ש באריכות ופירש"י שם בד"ה ויתקע בין לר' עקיבא וכו' לאודיעי דקל הוא משבת דיוה"כ שרי בקניבת ירק יע"ש ברש"י. והא תינח אם גם ביוה"כ שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק אף דשייך ביה ג"כ הטעם דעגמת נפש רק הואיל והוא אסור מדאורייתא קניבת ירק לא שרינן ליה בשביל הך סברא דעגמת נפש. מה שא"כן ביוה"כ דהוא מותר מן התורה שרינן ליה מפני עגמת נפש. וכדברי רש"י שם בד"ה אלא לאו לקניבת ירק וכו' שהבאתי לעיל ריש אות הקודם. הנה שפיר יוה"כ הוא קיל משבת דבשבת אסור מדאורייתא קניבת ירק וביוה"כ מדאורייתא הוא מותר אפילו שלא מפני הטעם דעגמת נפש. אבל אם נאמר דמדאורייתא גם בשבת דעלמא שריא ואין בו איסור כלל אלא מדרבנן הוא דאסרוהו וביוה"כ הניחוהו על היתירו מפני עגמת נפש. ובאמת ביוה"כ שחל להיות בשבת שריא ג"כ קניבת ירק מפני עגמת נפש. רק דבשבת דעלמא דלית ביה משום עגמת נפש אסרוהו רבנן. וא"כ מה שאסרו לקנוב ירק בשבת אין זה מכח חומרות היום מיומים אלא מכח מה דלא שייך ביה הסברא להקל כמו שיש סברא ביוה"כ. ותדע שהרי אילו הי' מיקלע יוה"כ הי' מותר לקנוב את הירק אף שהי' יוה"כ וגם שבת. וכן ביוה"כ קודם זמן מנחה הרי אסור לקנוב את הירק הואיל לפי שיטתו של רש"י ורבינו לא שייך אז עדיין עגמת נפש (ע' לעיל הלכה זו בד"ה מפני עגמת נפש וכו' מה שכתבתי), והתקיעות לא היו אלא להבדיל בין קדש חמור מקדש קל או בהיפוך.
אלא ודאי דהך מקשין וגם ר' יוסף ור' שישא בריה דר' אידא וכל השקלא וטריא דהתם וסתמא דגמרא דקאמר אלא מחוורתא כדר' יוסף וכו' וכנ"ל כולם הסכימו שפה אחת ודברים אחדים כמאן דאוסר קניבת ירק בשבת שחל בו יוה"כ כדר' הונא וכהך ברייתא דתניא בה דאסור הוא מן התורה לקנוב את הירק ועובר בעשה דשבתון. ור' יוסף ור' שישא בריה דר' אידי וסתמא דהגמרא אינהו הוו בתראי טפי טובא מר' יוחנן ור' חייא בר אבא. וגם דרבים טובא נינהו, חדא דהא סתמא דגמרא נחשב בכל מקום כרבים טובא ור' יוחנן ור' חייא ב"א אינן אלא שנים ועוד דהא להתיר ליכא אלא שנים ר' יוחנן ור' חייא ב"א וכאמור. וליסר איסור הא איכא טפי טובא ר' הונא ור' זירא. (או ר' אבא) ור' יוסף ור' שישא מלבד ר' מנא האמור לעיל הנה הרי הם חמשה מלכים האדירים. ולפיכך פסק רבינו כוותייהו דהנך אמוראי בתראי ורבים וכסתמ' דהגמרא. דקניבת ירק אסור ביוה"כ שחל להיות בשבת דלא שרינן איסור דאורייתא מפני הסברא דעגמת נפש ודו"ק.