סדר משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק יב · הלכה ה
אעפ"י שהאשה מותרת לגלח וכו' הרי היא אסורה לגלח פאת ראש האיש ואפילו קטן וכו'. וכתב הראב"ד האיסור הזה אינו לוקה עליו וכו' אלא מדרבנן הוא דאסור מהא דנזיר נ"ז, וכתב מרן דהראב"ד לא נתכוין לחדש אלא דאיסורא דרבנן הוא דאיכא ולא אי' תורה ומנ"ל הא דהא מעובדא דמייתי התלמודא מרב אדא בר אהבה לא מוכחא אי הוי דאורייתא או דרבנן ותי' על זה ב' תירוצים, ואתו הסליחה באמרי כי יש להקהות טובא בדבריו שרוצה לתרץ ועומדים צפופים, והנראה לענ"ד בכוונת הראב"ד דהוא בא לעורר דאיסור הזה אינו רק דרבנן, ואפשר דגם רבינו מודה לזה כמ"ש הלח"מ ושפיר הוכיח מהסוגיא דנזיר דאיכא איסור ואיסורו רק מדרבנן, דהכי איתא שם אמר ר"ה המקיף את הקטן הרי הוא חייב אמר לי' ר"א ב"א לר"ה לדידך מאן מגלח אמר לי' חובה וכו' והקשו התו' דע"כ ראב"א ס"ל דאפילו איש מותר להקיף לקטן מדקאמר ודידך מאן מגלח משמע לדידי אפילו גדול מקיף לקטן והיינו דקאמר התלמודא התם לרב אדא בר אהבה כל היכי דניקף מחייב וכו' וא"כ אמאי לטיי' לחובה דאמר חובה תקברינהו לבניה הא אפילו איש גדול מותר להקיף לקטן ומ"ש כיון דלדעת ר"ה איש אסור להקיף גם אשה אסורה ולכן לטיי' נראה דחוק דלא ה"ל לרב אדא לקללה דממ"נ שפיר עבידא דלדעתו אפי' איש מותר להקיף ולר"ה עכ"פ ס"ל דאשה מותרת להקיף דאיתקש הקפה להשחתה כדאיתא שם וקללת חנם לא תבוא עלי', ובהיות כן אמינא דקשיא לי' להראב"ד קו' התו' ולא מצא להתירה רק על האופן הזה והוא עפ"י מה דאיתא בתלמודא דב"מ צ' מהו שיאמר אדם לע"א חסום פרתי ודוש בה וכו' חסימה דאי' לאו לית בה משום איסור אמירה לע"א וכו' ומסקנת רוב הפוסקים דאיפשטא הך איבעי' מאבוהו דשמואל, וכ"ה דעת הראב"ד כאשר הביא השיטה מקובצת וכן מבואר בהלכות שכירות פ' י"ג שלא השיג הראב"ד שם על רבינו ועיי"ש בה"ה אבל הא ודאי פשיטא לן באיסור דרבנן מותר אמירה לע"א בשאר איסורים דה"ל שבות דשבות דרבים מהפוסקים התירו אפילו בשבת אף שאינו לצורך מצוה מכ"ש בשאר איסורים וביותר להקיף את הקטן אחר חליו שהוא לצורך בריאתו כמ"ש רש"י בנזיר דמותר להקיפו ומעתה י"ל דס"ל להראב"ד אע"ג דלרב אדא בר אהבה איש גדול נמי מותר להקיף לקטן וכ"ש אשה היינו מדאורייתא אבל מדרבנן מיהו אסור אפילו לאשה להקיף את הקטן, ולהכי לא הוי קשיא לי' על ר"ה מאן מגלח לבניו לאחר חוליין, דהא יכול לגלחן ע"י ע"א ואין כאן אי' אמירה לע"א והוי שבות דשבות במקום צורך גדול להברות הקטנים ושרי, אבל אחר ששמע מפי ר"ה דאמר המקיף את הקטן חייב והיינו מלקות שפיר שאל רב אדא לר"ה דידך מאן מגלח דהא לדעתך דהוי איסור דאורייתא להקיף הקטן ממילא אפילו ע"י אמירה לע"א עכ"פ מדרבנן אסור דשבות אחד אסור בכל איסורי דאורייתא, והשיבו ר"ה חובה מגלחן דס"ל דאפילו איסור דרבנן ליכא באשה להקיף את הקטן, אבל רב אדא בר אהבה דס"ל דעכ"פ איסור דרבנן איכא אפילו באשה לכן אררה ואמר חובה תקברינהו לבני' ופסק הראב"ד כר"א בר אהבה כיון דראינו שנתקיימה קללת ר"א וגם מדהתעצם רב אדא לחלוק על ר"ה עד קללה ודאי נתאמת לו דינו מפי רבותיו, ור"ה אמרו רק מצד הסברא, ועוד דר"א בר אהבה גדול טפי הי' מר"ה, דהוא הי' תלמיד רב ושמואל אבל רב אדא חבירם של רב ושמואל הי' כמ"ש התו' בתענית כ' ד"ה אמר לי' איכא רב אדא וכו', וגם רבינו דעתו לפסוק כראב"א, דלא כשיטת הרי"ף בפרק אלו הן הלוקין שדעתו דאשה מותרת להקיף לקטן דפסק כר"ה, ולאפוקי מדעת מרן פה שהשוה דעת רבינו עם דעת הרי"ף, וא"כ שפיר כתב הראב"ד דמעובדא דר"א שמעינן דאיכא איסורא אפילו לאשה להקיף, ואיסור הקפה בקטן בין מן הגדול ובין מן הקטן אינו אלא מדרבנן.