אור ברסלב

סדר משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ

פרק יב · הלכה ג

הלכה א

כל מצות ל"ת שבתורה א' אנשים וא' נשים חייבים חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל יטמא וכו'. מ"ש רבינו דנשים חייבות בבל יקרחו קרחה עיין לקמן הלכות חגיגה פרק א' הלכה א' בד"ה והשמחה האמורה ברגלים וכו' מ"ש בס"ד טעמו ונמוקו של רבינו.

וכל מ"ע שהיא מזמן לזמן וכו' נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה וכו' ואכילת פסח ושחיטתו והקהל ושמחה וכו'. לכאורה קשה לענ"ד דלמה לא קחשיב רבינו נמי דנשים חייבות בעשה דשביתת חמץ ובעשה דסיפור יציאת מצרים בליל פסח (עיין בספרו הנכבד מנין המצות חלק העשין דשם קחשיב ואזיל לשתי אלה המצות כל א' וא' מהם לעשה פרטיית וכן לקמן בפתיחתו להלכות חמץ ומצה חשב ומנה אותן לשתי מצות פרטיות) והעשה דשביתת שבת והעשה של שביתת י"ט (עיין בספרו הנ"ל בחלק הנ"ל ובפתיחתו להלכות שבת ולהלכות שביתת וכו') וגם העשה של עינוי יום כיפורים שכל אלה העשין האמורים דעת רבינו שגם הנשים חייבות בהם כמו האנשים מדלא קאמר בפירוש בספרו מנין המצות שם דנשים פטורות מהן וכמו שעשה כן בספרו שם לכל המצות שאינן נוהגות בנשים וכן בסוף חלק העשין שם כשחשב ומנה וספר כל המ"ע שהנשים פטורות מהן לא קחשיב להנך מ"ע האמורות בהדייהו, וגם פה בחיבורו זה לא כתב לכל א' בהלכותיו במקומותם למושבותם שהנשים פטורות מהן ש"מ דסובר רבינו דנשים חייבות בהן והרי כל אלו שאמרנו הם י"א מצות וא"כ קשה לענ"ד דלמה לא קחשבן רבינו פה בהדי אינך מצות שהנשים חייבות בהן והרי אותן הי"א מצות האמורות כל אחת ואחת מהנה מ"ע נפרדת במנינה, ואין אחת נכללת בחברתה כגון מ"ע של שביתת שבת וי"ט אינן נכללות במ"ע של קידוש היום, גם קידוש היום די"ט מדרבנן, שא"כ לא היתה נמנית כל א' וא' למ"ע בפ"ע (ומה שכתבתי שקידוש היום של י"ט אינו אלא מדרבנן כ"כ ה"ה בהל' שבת פרק כ"ט הלכ' י"ח) וצ"ע לכאורה.
אמנם קושיא זאת מצינן להתירה ולומר דרבינו לא חשיב פה מ"ע שהזמן גרמא ונשים חייבות בהן, אלא העניני' שלא היו הנשים חייבות בהן אלולי צווי העשה, וע"י המצוה נתוספה עליהן חיוב עשיי' כמו קדוש היום אכילת מצה ושחיטת פסח דאי לא נתחייבו בהעשה להיותן עתידים לעשות המעשה הזאת לא היו צריכות הנשים לעשותן, והיו פטורים מלקדש היום ומשחיטת הפסח ומלאכול מצה ומשמחה והקהל אבל בכל הנך י"א מ"ע דאייתינן לעיל לא נתוספה עליהן הן מעשה הן אמירה ע"י אזהרתן בעשה וגם בלעדי הצווי של העשה הן מקיימין הענינים אשר עליהן נאמרה העשה, דהרי הנשים מצווין לשבות ממלאכה בשבת וי"ט משום אזהרת ל"ת ולענות נפש ביה"כ מאזהרת וכל נפש אשר לא תעונה וגו' ואזהרת העשה שיש בענינים האלה איננה מוספת חיוב עשיי' על המצווה רק לעונש יתירה אם עברו ועשו מלאכה בשבת וי"ט, או שלא קיימו מצות עינוי ביה"כ שיהי' ענשם חמור כדין עובר על ל"ת ועשה ולכן לא הכניסן רבינו בתוך המנין אשר הוא מונה פה, ועיין בפתיחה להל' שביתת עשור ובסה"מ חלק הלאווין מנין קצ"ו, אפס הא קשיא מדוע לא חשיב רבינו למ"ע לספר ביציאת מצרים בליל פסח שהנשים חייבות בה דהא אלולי חיוב העשה לא היו צריכות לספר בי"מ ויש תוספת עשי' בהן ע"י המצוה שנצטוו עליה ומה הבדל יש בין מצוה זאת למ"ע של קדוש היום דחשיב לה רבינו דלית בה תוספת עשיי' רק באמירה גרידא, דקידוש על הכוס מדרבנן הוא כמבואר בסוגיא, וא"ל דמצות ספור י"מ בליל פסח הוא חלק מחלקי המצוה של אכילת פסח והוא בכלל אכילת פסח דחשיב רבינו, הא ליתא דהא מונה מצות ספור י"מ למצוה בפ"ע ואם היתה חלק מהמצוה נכנס החלק בתוך הכלל, ואם יחשוב רבינו אכילת פסח ושחיטתו במנין מ"ע שהז"ג אשר הנשים חייבות בהו, אע"ג דמסתבר להיות נחשבים לאחד דשחיטה ואכילה בגוף א' נינהו גם עיקר השחיטה בשביל אכילה היא כדתנן הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה, אפ"ה הפרידן רבינו פה היותן ג"כ נפרדים במנין תרי"ג א"כ גם מ"ע של ספור י"מ שהיא מצוה פרטית במנין תרי"ג למה לא חשבה רבינו פה עם אינך דחשיב דנשים חייבות בהו, וכן קשה מדוע לא חשיב רבינו במנין חיוב עשה שהז"ג בנשים גם מ"ע של תשביתו דיש בקיומה תוספת עשיי' נוסף על אזהרת הלאו בל יראה דלא סגי שאינו רואה החמץ אלא צריך להשביתו מביתו, ועוד דהתחלת חלות הלאו דב"י הוא מתחלת ליל ט"ו כמ"ש רבינו פ"ג מהל' חו"מ אבל בי"ד אחר חצות חל מה"ת חיוב הביעור מדכתיב אך ביום הראשון תשביתו כמ"ש הרב המגיד שם, וא"כ אם הנשים אינן מוזהרות על העשה, יכולין להשהות החמץ בביתן עד הלילה דאז חל עליהן אזהרת לא יראה, אבל אם גם על העשה דתשביתו הנשים מוזהרות הרי הן מחוייבין לבער החמץ ג"כ מזמן הביעור שהוא משש ולמעלה מה"ת, וממילא יש בקיום העשה הזאת לנשים תוספת עשיי' מה שלא היו צריכות לעשות מצד אזהרת הלאו ולמה איפוא לא הכניס אותה רבינו במנין.
(ב) אמנם לכאורה צריך תלמוד מאין הוציא רבינו דנשים חייבות בעשה דתשביתו דהא מ"ע שהז"ג היא, ולא מצאנו בתלמודא מקום מבואר להדיא דנשים חייבות במצוה זאת אע"ג דמ"ע שהז"ג היא, ומדוע נימא דהעשה הזאת יצאה מכלל כל העשין שהז"ג ודלמא דוקא על הלאו דב"י הן מוזהרין ולא על העשה אולם מה דפשטא לי' לרבינו דנשים חייבות בספור י"מ מתבאר בס"ד לקמן בהל' שבת פ"א ה"א, אבל בעשה דתשביתו לא נודע לכאורה סבת פטור או חיובא בנשים, ואמרתי בס"ד להביא ראיי' לדעת רבינו דאף הנשים חייבות בעשה דתשביתו מהא דאית' בתלמודא פ"ק דפסחי' ו' אמר רב המוצא חמץ בי"ט כופה עליו את הכלי אמר רבא אם של הקדש אינו צריך וכתב ה"ה בפ"ג מהל' חו"מ ה"ח שדעת רבינו לפי הנראה, לפרש מימרא דרב אפילו בלא ביטול ואפ"ה אינו מבערו בי"ט לא ע"י שריפה ולא ע"י פרור וזורה לרוח, וטעמא דרבינו דמפרש הכי הוא מדסתם רב ולא מחלק בין מצאו לאחר ביטול למצאו קודם ביטול דבזה לא מהני כפיית כלי אלא צריך לבערו מיד, ורבא דמחלק בין חמץ חולין לשל הקדש וטפי ה"ל לחלק בחמץ חולין גופא בין ביטל ללא ביטל.
אפס על התלמודא גופא יש להעיר למה באמת יהא אסור לשרפו בי"ט אם מצא חמץ שלא ביטל עדיין והא קיי"ל מתוך שהותרה הבערה לצורך א"נ הותרה נמי שלא לצורך ויש כאן צורך קצת כדי שלא יעבור על הלאו דב"י והוי צורך מצוה, וכבר עמד בזה בהגהמ"יי בהל' חו"מ פרק הנ"ל אות ט' ועיי"ש במרן מ"ש בזה וביותר אני תמה על רבינו דפסק בפ"א ה"ד מהל' שביתת י"ט דאפי' עשה מלאכה שלא לצורך כלל נמי מדאורייתא אינו לוקה דאמרינן מתוך, וגם גבי הבערה מסתבר טפי להקל בשלא לצורך כמ"ש ה"ה שם. ואיך מפני איסור דרבנן שהוא עושה בהבערה בי"ט יעבור על הלאווין בל יראה ובל ימצא, והנה המ"א בסי' תמ"ו ס"ק ב' כתב הטעם עפ"י מ"ש התוס' בשם הר"י כ"ט ד"ה רב אשי אמר וכו' דהמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר עליו משום דהוי לאו הניתק לעשה, (ולקמן בהל' חו"מ יתבאר בס"ד הטעם למה כתב הר"י דמשום דב"י הוי ניתק לעשה הוא דאינו עובר אם משהה חמץ בביתו) אך אם כנים דברי אלה היינו למי שהוא מצווה על העשה דתשביתו שפיר י"ל בדידי' דאינו עובר אם משהה החמץ שדעתו לקיים העשה לעת מצוא ולכן סגי בכפיית כלי דהא לא יעבור על הלאו אם יניחנו עד מוצאי י"ט ולמה יעבור על אי' דרבנן בכדי, אבל מי שאינו מוזהר על העשה דתשביתו ולא הוי לדידי' הלאו דב"י ניתק לעשה ומיד שימצא החמץ אף שדעתו לבערו עובר מיד על הלאו, הנה בזה ודאי לא סגי בכפיית כלי לפי שיטת המ"א ואם הנשים אינן מצוות על העשה דתשביתו אם מצאו חמץ בביתם צריכו' לשורפו מיד לבלתי יעברו על הלאו דב"י ותיקשי למה סתם רב בהמוצא חמץ בתוך ביתו בי"ט דכופה עליו כלי דה"ל למימר דאם יש לו אשה בתוך ביתו יקיים מצות ביעור על ידה דהא לדעת ה"ה עיקר יסודו של רבינו בפירושו דאיירי אפי' בלא ביטל הוא מדסתם רב, והא דלא מחלק רב בין חולין להקדש כרבא זה לא ניתן לשאלה די"ל מהקדש לא קאמיירי כדקאמר התלמודא בדוכתי טובא. אבל לא ה"ל למשתק מלאשמעינן חידוש זה דהנשים יכולין לבערו בי"ט, ואף אם נדחוק בזה אליבא דרב דלא מחלק עכ"פ רבא דנחית לחלק בין חולין להקדש מדוע יכלו שפתיו מלחלק נמי בין אנשים לנשים ולימא דע"י הנשים יכול לקיים מצות ביעור בי"ט, ותבנא לדינו של רבינו דגם הנשים מוזהרות על העשה דתשביתו. (א"ה לדעת הרב ברצלוני הביאו הרא"ש בפ' כ"ש סי' ג' ל"ל לרבא מתוך וגם הנשים אינן רשאין לשרפו אע"ג שאינן מוזהרות על העשה מיהו בכתובות פ"ק בשמעתא דדם מיפקד פקיד מבואר דרבא אית לי' מתוך שהותרה חבורה לצורך א"נ וכו') ועוד יש להביא ראיי' לדעת רבינו דנשים מצוות על עשה דתשביתו דאי לא תימא הכי תמצא שהחמירה תורה בנשים יותר מבאנשים דאשה ששהתה חמץ בביתה תלקה על לאו דב"י דבדידה ליכא לאו הנל"ע וכן אם קנתה חמץ, אבל איש שקנה חמץ או השהה חמץ בביתו אינו לוקה על אזהרת הלאו דבדידי' הוי לאו הנל"ע ולא מצאנו כן בשום מקום בתלמוד להחמיר באשה יותר מבאיש הלא אמרו השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אבל לא יותר מאיש וע"כ אין הבדל בנשים לענין מ"ע דתשביתו.
ואחרי שובי להתבונן בדבר זה נחמתי על אשר אמרתי בראשונ' וראיתי כי לשיטת רבינו בתוהו יעלו הראיות האמורות פה, דהרי דעתו בפ"א מהל' חו"מ לחלק בין המשהה חמץ בביתו, לקונה חמץ בפסח ולא ביערו דעשה מעשה ולוקה אבל במשהה אינו לוקה מפני שלא עשה מעשה ולשיטתו לא הוי לאו דב"י ניתק לעשה מדלקי אם קנה חמץ ועשה מעשה (ובמקומו בארתי בס"ד טעמו ונמוקו ועיין מ"ש ה"ה והרב במשנה למלך שם) וא"כ ליתא למ"ש המ"א הטעם דסגי בכפיית כלי במוצא חמץ בי"ט ואף שדעתו לבערו אפ"ה עובר על הלאו דב"י ומ"מ אינו רשאי לשרפו בי"ט מהטעמים אחרים שכתבו הפוסקים הביאם ג"כ המ"א שם וליכא למשמע מהשתא דנשים מוזהרו' בעשה דתשביתו ומ"מ אין הבדל לענין מלקות בין אנשים לנשים דבעשו מעשה בקניית חמץ בפסח הכל חייבין ובלא עשו מעשה אלא שנשאר החמץ בתוך הבית עד הפסח הכל פטורין משום לשאב"מ ולא משום נל"ע גם לענין כפיית כלי אין הבדל בין נשים לאנשים, וקמה הערתינו על רבינו אנה מצא להוציא נשים מן הכלל בזה ולומר דאע"ג דהוי מ"ע שהז"ג אפ"ה מוזהרות בתשביתו.
(ג) על כן אני אומר ראיי' אחרת לרבינו בזה, עפ"י מה דאית' בתלמודא דפסחים כ"ז תניא אר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן מה נותר שאינו בב"י ובב"י טעון שריפה וכו' חזר ודן דין אחר וכו', וזה ברור לר"י דאמר אין ב"ח אלא שריפה היינו שהוא מפרש מלת "תשביתו" הוראתו שריפה מהדין שלמד מנותר, ואם הנשים אינן מצוות על העשה דתשביתו ממילא אינן מחוייבין ג"כ לשרוף החמץ שלהן אע"ג דגם הן מוזהרות על הלאו דב"י מיהו אכתי לא רמי עלייהו חיובא לשרוף אלא בבטול בעלמא סגי או בכל דבר שיכולין לבערו מן העולם, ומעתה תקשה על ר' יהודא שאמר והדין נותן הא איכא למימר חמץ של נשים יוכיח שישנו בכל החומרות שישנן בנותר ואפ"ה אינה טעונה שריפה דוקא ועוד איכא למפרך מה לנותר דאפי' נותר של נשים ג"כ טעון שריפה דעל העשה של באש תשרופו גם הנשים נצטוו. (א"ה עיין תו' פסחים שם ד"ה חלבו של שור הנסקל יוכיח וכו' והרי חמץ של נשים דמי לי' לנותר בבל תותירו) והנה ראיתי להגאון בעל פ"י בחידושיו לקידושין ל"ד בתו' ד"ה מעקה ואבדה וכו' שכתב במ"ע דשמן שריפה אין הנשים חייבות דהוי מ"ע שהז"ג דאין שורפין קדשים בלילה וכו' הן אמת שאמרו בגמ' דיבמות ע"ב דנותר אפי' שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום וכן פסק רבינו בהל' פה"מ פי"ט ה"ד, אבל מה שרצה הפ"י להחליט הדין דאין הנשים מוזהרות על העשה באש תשרופו דהוי מ"ע שהז"ג דאם שרפו בלילה לא קיים המצוה באש תשרופו והרי הוא כמי שנאבד מן העולם, בזה לא אוכל לירד לסוף דעתו הרמה דלענ"ד יש להביא ראיי' ברורה דנשים מצוות על העשה באש תשרופו אעפ"י שהיא מ"ע שהז"ג, דהא כתב רבינו בהל' תמורה פ"א ה"א למה לוקין על התמורה הרי הלאו שבה ניתק לעשה וכו' ועוד שאין הלאו שבה שוה לעשה דהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו, כך היתה גירסתו בגמ' דתמורה ד' ב' וכן הביא רש"י שם הגי' ההיא, ובהיות דכייל לנו רבינו דאם הלאו שוה בכל והעשה אינה כוללת כמו הלאו לא מיקרי הלאו ההוא לאו הנל"ע ולקי עלי', והרי הא דאין לוקין על הלאו הנל"ע מנותר יליף ר' יהודא כדאי' התם בתמור' ולא ישאירו ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר לך שאין לוקין עליו דברי ר' יהודא, וגבי נותר גופא אין העשה כוללת כמו הלאו דהלאו כולל אנשים ונשים והעשה לאנשים נאמרה ולא לנשים. (ואין להביא ראיי' דנשים נמי מוזהרות על העשה דתשביתו לדעת הפוסקים דיש להם גירסא בתלמודא דפסחים צ"ה דחמץ הוי לאו הנל"ע וא"א אין הנשים מוזהרות על העשה דתשביתו הרי אין הלאו שוה אל העשה ולא מיקרי לאו הנל"ע, זה ליתא דהא גם הלאו דב"י אינו שוה בכל דאינו נוהג בשל אחרים ובשל גבוה אע"ג דנוהג בנשים מ"מ עכ"פ אינו כולל ואין הבדל אלא בין רב למעט) וע"כ צריכין אנו לומר דס"ל להתלמודא דגם נשים חייבות בהעשה של באש תשרופו, וכן מתבאר מדברי רבינו בסה"מ חלק העשין מנין צ"א שלא כתב על מצוה זו של שריפת קדשים שאינה נוהגת בנשים כדרכו לכתוב בכל המצות שאין הנשים מוזהרות וכן בסוף חלק העשין שמנה מנין העשין שהנשים פטורות מהן לא חשיב לעשה דשריפת קדשים בהדייהו.
והא דפשיטא לי' לתלמודא באמת דנשים מוזהרות בעשה באש תשרופו אע"ג דהוי מ"ע שהז"ג, אולי הי' להם דרש בזה דנשים יצאו מן הכלל מ"ע שהז"ג לחיובא, אם מהטעם האמור דלא תהיה אשה חמורה מאיש דבדידי' ליכא מלקות דהוי נל"ע ובדידה איכא מלקות, ואין להשיב דגם בדידה ליכא מלקות עכ"פ משום דה"ל לאו שאב"מ, ועיין לקמן בהלכות פה"מ פ' י"ח הלכה ט' במרן ובהלכות קרבן פסח פ"י הי"א, דזה אינו דכבר כתבתי בס"ד בהל' סנהדרין פ' ח"י כמה גווני דאפשר לעבור על לאו דבל תותירו ע"י מעשה ובארתי שם מה שאמר ר' יעקב לא מן השם הוא זה וכו', ועוד בארתי שם בס"ד טעם על הנשים שמוזהרות בעשה באש תשרופו (א"ה דבר זה שכתב הרב המחבר ז"ל דלאו דב"י לא חשיב לאו השוה בכל כיון דלא נאמר בשל אחרים ושל גבוה לא ניחא למרייהו לומר כן דעכ"פ הלאו כולל יותר מעשה ואין העשה מוסבת על כל הדברים המוזהרים בכלל הלאו שוב לא הוי נל"ע לדעת רבינו ועל אחרים וגבוה לא נאמרו כלל לא הלאו ולא העשה) ואחרי שבררנו דגם הנשים מוזהרות על העשה באש תשרופו חוזרת וניערה קושיתינו דאיכא למפרך על הדין שדנו ר' יהודה מנותר ושמעת מיני' דגם על עשה דתשביתו הנשים מוזהרות כדעת רבינו, ובהל' שביתת י"ט פרק ב' הלכה ח"י הרחבתי עוד בס"ד דברים בענין זה אם נשים מוזהרות בעשה דש"ק והוכחתי משיטת התו' ביבמות כדעת הגאון בעל פ"י דאינו נוהג בנשים.
ועדיין לא שבנו לדעה מוחוורת דנהי דפשיטא לי' לתלמודא דנשים מוזהרות על עשה דתשביתו אבל הא גופא טעמא בעי מדוע יצאה עשה זו מן הכלל דכל מ"ע שהז"ג דנשים פטורות בהן אם לא היכי דגלי קרא לחיובא כמו מצה שמחה והקהל ואיה מקום הדרש אשר הוציאו משם דנשים חייבות בתשביתו, והתבוננתי ומצאתי בס"ד טעם מספיק בזה עפ"י מ"ש התו' במגילה ד' ד"ה שאף הן היו באותו הנס דל"ל היקישא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות להורות דנשים חייבות באכילת מצה דהא מסברא ידעינן דחייבות מכח הסברא שאף הן היו באותו הנס וכל המצות אשר נצטוו בעבור זכירת הנס שנעשה לנו גם לנשים נצטוו והרשב"ם תירץ דמה"ט לא היו חייבות אלא מדרבנן ואיצטרך היקישא לחייבן מדאורייתא והר"י מא"י תי' דס"ד דנילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות לפוטרן מחיוב אכילת מצה לאפוקי מסברא להכי איצטרך היקישא, ומעתה בתר דגלי לן קרא בהיקישא דנשים חייבות באכילת מצה ממילא מסתבר לומר דהנשים חייבות נמי בכל המצות התלויות בחג כגון השבתת חמץ וספור י"מ בליל פסח מטעם הסברא חיצונה שאף הן היו באותו הנס דסבת כל המצות האמורות היא בעבור הנס שעשה הש"י בהוציאן ממצרים וגם הנשים בכלל היוצאים ביד רמה ולכן צדקו דברי רבינו במה שכתב דגם הנשים מוזהרות בתשביתו, ובהלכות שבת פ"א ה"א הרבתי עוד אומר ודברים בענין הזה בס"ד.
ודע דהא דנשים חייבות בעשה של עינוי דיה"כ נראה דהוציא זה מהא דאי' בתלמודא דסוכה כ"ח יה"כ מדר"י אמר רב נפקא ול"ל האזרח לרבות נשים, לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ואזהרה לא נתחייבו בו נשים כלל קמ"ל, הנה כיון דאיתרבו נשים לתוספת עינוי דלית בי' אלא עשה ממילא ידעינן דכ"ש שמוזהרות על העשה של עצם היום בעינוי, וכיון דהנשים חייבות בעשה דעינוי נצטוו נמי בעשה של שביתת מלאכה ביה"כ דמלאכה ועינוי גמרינן מהדדי כמבואר ביומא פ"א, ובהלכות שבת פרק הנ"ל הקשיתי מנ"ל לתלמודא דהאזרח אתי לרבוי נשים לתוספת עינוי דלמא אתי לגלוי על העשה דעינוי ושביתת מלאכה של עצם היום דס"ד דהוי מ"ע שהז"ג ונשים פטורות, ושם כתבתי ישוב נכון על זה בס"ד (א"ה כי היכי דלא מוקמינן ללאוי יתירי היכי דאיכא למדרש ה"נ לא מוקמינן יתורא האזרח לעבור בלאו ועשה דהא בלא"ה מוזהרין על הלאו דעינוי ואין אזהרת העשה מוספת לאסור דבר שלא נאסר כבר לכן מוקמינן לי' לתוספת עינוי).

תוכן העניינים

סדר משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה