סדר משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק יב · הלכה א
אבל האיש המתגלח אינו לוקה אא"כ סייע להמגלח, והמגלח את וכו'. והראב"ד השיגו אע"פ שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו וכתב מרן ויותר נראה לי שלא שייך לומר שהוא עובר בלאו כיון דלא עביד מעשה כלל, אפילו אמר לו להקיף פאת ראשו אין שליח לדבר עבירה.
ודברי מרן הללו תמוהים הם בעיני תרי תמיהא, חדא, דהיאך מיפשט פשיטא לי' למרן שהניקף אינו עובר אם לא עשה מעשה שלא סייעו, והרי התוס' בב"מ י' ב' בד"ה אקפי לי קטן וכו' כתבו להדיא דאף דאין הניקף מסייע להמקיף מ"מ הניקף עובר בלאו אך שאינו לוקה הואיל והוא לאו שאין בו מעשה אם לא סייעו וכ"כ שם בספר אסיפת זקנים בשם הרמב"ן ויתר גדולי הראשונים וכן פסק הטי"ד סימן קפ"א ומרן ב"י בעצמו ובש"ע סי' הנ"ל סעיף ד' בלי שום חולק.
אלא שלכאורה יש לו למרן תנא דמסייע ואילן גדול לתלות בו (אף שעדיין הדבר תמוה על מרן שכתבו כל כך בפשיטות נגד כל הנך גדולי הראשונים) והוא הראב"ד בהשגותיו על מנין המצות בקצרה (הנדפסים בדפוס אמסטרדאם סוף חלק ד') מנין מ"ג מ"ד שכתב רבינו, מ"ג שלא להקיף פאת ראשו ככומרי ע"א וכו', מ"ד שלא להשחית כל הזקן וכו' השיגו הראב"ד לאו למקיף ולא לניקף לאו למשחית ולא לנשחת הרי דהראב"ד בעצמו סובר כדעת מרן דבין בהקפת הראש ובין בהשחתת הזקן אינו עובר בלאו אלא המקיף והמשחית לא הניקף ולא הנשחת, אלא שא"א שדברי הראב"ד בהשגות הנ"ל הם דברים ככתבן וכפשטיותן בלי שום טעות הדפוס, דא"כ תקשה על הראב"ד דהוא סותר את דברי עצמו מ"ש פה בהשגות דאף הניקף עובר בלאו.
לפיכך אני אומר בס"ד דבהך השגת הראב"ד איכא טעות הדפוס והוא דצ"ל כך לאו למקיף ולאו לניקף לאו למשחית ולאו לנשחת והיינו דאין כוונתו שם רק לבאר דברי רבינו שהי' מקום לטעות שם דהלאו אינו אלא על הניקף ולא על המקיף הואיל וכתב רבינו שדרך כומרי ע"א לעשות כן וכן גבי השחתת הזקן כתב שדרך כומרי ע"א לעשות כן (רק שבדפוס חסר תיבת כומרי גבי השחתת הזקן אבל כ"כ להדיא לקמן הלכה ז' וכ"כ עוד בספרו מנין המצות באריכות חלק הלאוין מנין מ"ד) והרי דרך הכומרים להיות ניקף ונשחת לא להיותן מקיפין ומשחיתין וכן פשטיותי' דקרא משמע דקאי רק על הניקף דהא פאת ראשכם כתיב בתר לא תקיפו משמע דהיינו הניקף וכמ"ש כן התוס' בנזיר נ"ז להדיא דפשטיותי' דקרא מורה רק על הניקף, רק מדכתיב לא תקיפו ולא כתיב ולא תוקפו הוסב הלאו גם על המקיף, ולפיכך בא הראב"ד בהשגתו שם לבאר דברי רבינו שבאמת איכא לאו במקיף וגם בניקף, וא"כ דברי הראב"ד שם ודבריו פה דברים אחדים.
אבל א"א לומר שיהי' כוונת הראב"ד דהי' לו לרבינו לחשוב עוד שני לאווין במנין בפני עצמו דהיינו דרבינו לא חשב בענין הנחת פאות הראש והשחתת פאות הזקן אלא שני לאווין, והראב"ד סובר שהן ד' דהיינו ב' לאווין בהקפת פאות הראש א' למקיף וא' לניקף, וכמו כן ב' לאווין במנין השחתת הזקן א' למשחית וא' לנשחת דזה אינו השגה כלל שהרי בלא"ה קשה למה לא קחשיב רבינו ב' לאווין במנין גבי הקפת הראש שהרי לוקה שתים משום שתי פיאות על כל פאה לאו לחוד, וכן בהשחתת הזקן הי' לו למנות חמשה לאווין במנין שהרי חייב חמשה לאווין, אמנם כבר בא רבינו ותירצה לקושיא זאת בספר מנין המצות חלק הלאווין מנין מ"ג הזהירנו מהעביר תער הצדעים וכו' וחייב מלקות על כל פאה מהם והוא חייב שתים וכו' והראוי שלא נמנה זה ב' מצות אע"פ שהוא חייב שתים לפי שהן בהם שתי לשונות תחת לאו א' כי אלו אמר לא תקיפו פאת ראש מימין ופאת ראש משמאל ומצאנו' חייב עליהם שתים, אז הי' אפשר לומר שהם ב' מצות, אמנם בהיותו במלה אחת וענין אחד הנה הוא באמת מצוה אחת אע"פ שבא בפירוש שלאו זה כולל חלקים רבים מתחלקים מן הגוף ושהוא חייב על כל אחת ואחת ועל כל חלק מהם ביחיד לא יחייב זה שיהיו מצות רבות וכו' וכ"כ עוד שם מצוה מ"ד בענין אזהרת השחתת הזקן ואשר חייב שלא ימנו ה' מצות בהיות האזהרה מהן במלה אחת כמו שביארנו במצוה שלפני זאת וכו', מעתה צא ולמד ודון מיניה דאף המקיף והניקף כיון שהם באים במלה אחת אף שהן גופין מחולקין וגם איכא מלקות בכל אחד אם סייע הניקף מ"מ במנין המצות לא יחשבו לשתים וכמו כן גבי השחתת הזקן (ואף שהראב"ד לא ראה ספר מנין המצות לרבינו מ"מ לא יפלא מעין חכמתו של הראב"ד לעמוד מדעתו היפה על זה) ועוד דהא בתוספתא דמסכת מכות פרק ג' קחשיב מילי טובא דשניהן חייבין עליהן, ואלו הן המלביש את חבירו כלאים, והמטמא את הנזיר, הקורח קרחה בראש של חבירו השורט שריטה בבשר של חבירו הכותב כתיבת קעקע בבשר של חבירו, ולמה לא השיגו הראב"ד בכל מנין המצות הללו שהי' לו לחשוב בכל א' וא' מהן ב' לאווין, האחד להעושה והשני להנעשה, אלא ודאי דאין זה כלל כוונת הראב"ד להשיגו לרבינו אבל כוונתו הוא רק כדי לבאר באר היטב כוונת דברי רבינו וסוף סוף אין לו למרן סיוע גם מדברי הראב"ד.
ועוד קשה לענ"ד על מרן דמה נתינת טעם יש בזה שאין בו איסור להניקף כיון דלא עביד מעשה כלל, דמה בכך שלא עביד מעשה, דנהי שאין מלקין אותו משום דבעינן שיהי' הלאו דומה להלאו דחסימה אבל מה יושיענו זה לענין איסור שלא יהיה עובר עליו בלאו, דהא ס"ס הא מיהא באיסור קאי אע"פ שאינו עוש' מעש' תדע דהא מותר בקדשי' ובקרבן פסח אע"פ שהוא לאו שאב"מ אפ"ה עובר על הלאו אם הותיר מהם וכמפורסם כן בתלמוד בדברי רבינו בהלכות פסולי המוקדשים פרק י"ח הלכה ט' ולקמן בהלכות קרבן פסח פרק א' הלכה ז' ושם פרק י' הלכ' ו' ועיין לקמן בהלכות סנהדרין פרק י"ח הלכה א' בד"ה אבל לאו שאין בו מעשה וכו' מ"ש בס"ד בזה, וכן גבי חמץ שהי' לו קודם פסח והשהה אותו בפסח שכתב רבינו בהלכות חמץ ומצה פרק א' הלכה ג' דעובר בב' לאווין אלא שאין לוקה עליהן הואיל ולא עשה מעשה, וכדומה הרבה לאווין שאין בהן מעשה ואפ"ה באיסורייהו קיימי, ומה נשתנה האיסור הזה של הקפת הראש שלא יהי' הניקף עושה איסור כלל הואיל ולא עביד מעשה, ואדרבה פשטיות הקרא מורה גם על הניקף דאיכא איסור והוא מוזהר כמ"ש בשם התוס' דנזיר אף דאפשר לאוקמי פשטיות הקרא בשעשה מעשה הניקף שסייע ליה, אבל הא מיהא באיסור קאי הניקף אע"פ שלא עשה מעשה, ול"ל דמרן סובר דהא דהניקף לוקה כשסייע לא משום שגם הניקף עושה איסור במה שמניח עצמו להקיף, אלא משום מקיף דכשהוא מסייע להמקיף הרי הוא כאילו הוא היה מקיף את עצמו ויש בו איסור משום מקיף ולוקה אבל להניקף לחוד ואינו מקיף כלל לא אסרה התורה כלל, שלא אסרה תורה אלא להיות מקיף, דזה אינו חדא דלשון מרן אינו סובל זה לומר דכוונתו הוא הואיל ולא עשה מעשה אינו בכלל מקיף אלא רק ניקף דמרן הי' לו לבאר זה להדיא ועוד דהך סברא שכתבנו דאם הניקף סייע אינו חייב משום ניקף אלא משום מקיף ריהטא דהסוגיא דנזיר לא משמע כן וגם יתר סוגיות שבש"ס אינן מורות כך ול"ל דשאני התם גבי נותר וחמץ, דהתם גבי נותר כתיב לא תותירו ממנו עד בוקר וגו' הנה האיסור והאזהרה היא שלא להותיר מבשר הקדשים, והרי זה שהותיר עבר על מימרא דרחמנא ואזהרתו רק שאין לוקין עליו הואיל ולא עביד מעשה ולא דמי ללאו דחסימה, וכן נמי גבי חמץ כתיב לא יראה לך חמץ וגו' ולא ימצא וגו' הנה הזהירתו התורה שלא יראה ולא ימצא חמץ בביתו ובגבולו, והרי הוא עשה בהיפוך ועבר בזה אמימרא דרחמנא ואזהרתו רק שאין לוקין עליו הואיל והוא לשאב"מ אם לא שעשה מעשה שקנה חמץ בפסח או החמיצו בידים, משא"כ הכא גבי הקפת הראש דכתיב לא תקיפו פאת ראשיכם וגו' הנה האיסור והמוזהר מהקרא הזה הוא שלא יקיף והרי הוא לא הקיף עצמו אלא הניחו לאחר להקיפו ואין בזה דבר נגד מימרא דרחמנא ואזהרתו, אלא שהוא הולך בלי פיאות הראש, ובזה אינו עובר אמימרא דרחמנא שהרי לא הזהיר הכתוב שלא לילך בלי פיאות הראש וכן לא צותה התורה שנלך בפיאות הראש, אלא רק זה שלא להקיפן להפאות וכיון שהוא לא הקיפן אפשר לומר דאין כאן איסור כלל במה שמניחן להקיפן ע"י אחר, דזה אינו דלשון הסוגיא בנזיר דקאמר ורב אדא ב"א סבר אחד המקיף ואחד הניקף, במשמע וכו' מורה כי גם הניקף עצמו עובר באזהרה זו דגם לדידי' אזהר רחמנא שלא להניח להקיף את עצמו ואף רב הונא דפליג התם עלי' דראב"א לא פליג עלי' בהא דהמקיף והניקף במשמע אלא בענין היקישא דמר מקיש מקיף לניקף ומר מקיש הקפה להשחתה כמבואר בגמרא וברש"י שם, ועיין עוד ברש"י במסכת מכות כ' ב' בד"ה דאמ' לך מני וכו', שכתב ג"כ כך להדיא, ועיין בתוס' דנזיר שם בד"ה וראב"א סבר וכו' ובתוס' דשבועות ג' בד"ה ועל הזקן שתים וכו', סוף דבר לא ידעתי מה התייחסות והתקשרות יש להאיסור עם עונש מלקות שנאמר כשאין בו מעשה הואיל ואין בו מלקות שלא יהי' בו ג"כ איסור ואינו דומה לאו שאין בו מעשה (שיכול לעשותו ג"כ ע"י מעשה) לחצי שיעור דהוצרכה התורה לימוד מיוחד כל חלב להורות דאף שאין בו עונש מלקות דאית ביה לפחות איסור דאורייתא וכדאמרינן ביומא ע"ד א', עיין בתוס' שם בד"ה כיון דחזי לאצטרופי וכו', ובר"ן בשבועות פרק ג', כי רב הוא ההפרש שביניהם ודעת לנבון נקל.
וביותר אני תמה מה הכריחו למרן ליכנס בפרצה הדחוקה הזאת, ואם כי להציל את רבינו מהשגות הראב"ד הלא דברי רבינו הנה הם מתישבים בלא"ה כפשוטן כי הדבר ברור דגם רבינו מודה דאיסורא דאורייתא מיהא איכא גם להניקף אף שלא עשה שום מעשה וכדעת התוס' והראב"ד והרמב"ן והסמ"ג והטור וכ"כ המ"ע בכוונת רבינו ואטו כתב רבינו שאם אינו מסייע להמגלח שמותר לו להקיף פאת ראשו, אינו לוקה הוא דקאמר רבינו ומובן ממילא דאיסורא דאוריית' מיהא קעביד, וכמו שהוא כן ברוב המקומות מספרו זה שהוא כותב כן, ולדעתי בס"ד נראה הדבר ברור שלא הי' כוונת הראב"ד להשיג על רבינו במקום הזה, אלא לבאר ושלא יטעה שום אדם לסבור שהמניח להקיף עצמו ואינו עושה מעשה כלל לא קעביד איסורא דהתורה לא הזהירה אלא על ההקפה ואם זה הניקף עושה מעשה לסייע להמקיף הרי ע"י סיוע ההוא נעשה הניקף ג"כ מקיף וקעביד איסורא של מקיף, אבל כשאינו עושה מעשה שאז רק הוא ניקף לחוד ע"ז לא הזהירה התורה וכמ"ש בס"ד לעיל רק שדחינו אותה מכח ריהטא דהסוגיא עכ"פ מצינו לטעות, לזה בא הראב"ד לבאר דאף הניקף הוזהר שלא להיות ניקף רק שאין בו מלקות אם לא עשה מעשה ורבינו סובר זה למילתא דפשיטא וסמך במ"ש שאינו לוקה שממילא נדע דאיכא לפחות איסור וצ"ע על מרן.