סדר משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק ב · הלכה ח
ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש וכו'. (א) כתב מרן אהא דאמרינן אומרים לו אמור מה ששמעת פריך הירושלמי ואמרי' לי' גדף, ומשני אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קילל ובו קילל וכו' ולא ידעתי למה לא כתב רבינו זה, ותמיהני על מרן דאישתמיטתי' לי' לפי שעה דברי מהרי"ק בתשו' סי' ק' שהתעורר בזה על רבינו וכתב דדעת התו' ורבינו משה הוא דע"כ התלמודא דידן ס"ל שהעדים צריכים להוציא הברכה מפיהם בפירוש כאשר גידף המברך כמשמעות פשט הלשון דמתני' וכו' מדפריך התלמודא בסנהדרין ס' וכי נמי קרעו משעה ששמעו מאי הוי והא קא שמעו השתא וכו' ומאי קושיא מאחר שאין שומעין הברכה בפירוש כאשר שמעו פשיטא שאין צריכין לחזור ולקרוע ודי להם בקריעה ראשונה, וכי לעולם חייבין לקרוע כל זמן שיזכירו הדבר, אלא ודאי ס"ל לתלמודא דידן שהעדים צריכים לומר בפירוש הברכה כמו ששמעו ולכן הוי בעי למימר דחייבים לחזור ולקרוע וכו' כל זה דברי מהרי"ק, והיותר מתפלא על מרן דהוא עצמו הביא תשו' מהרי"ק הנ"ל לקמן הלכה יו"ד, וכן אשוב אתפלא על הרב פר"ח שעמד מעצמו על תירוצו של מהרי"ק האמור ולא זכר שר התורה כי כבר כתוב עם הספר מהרי"ק, והנה בעיני יפלא על ראיית מהרי"ק ופר"ח דתלמודא דידן מתנגדה לדעת הירושלמי, דהא לשיטת הירושלמי העדים היו מזכירים תחלה את השם הנכבד והנורא ואח"כ היו אומרים דבזה השם קלל לזה השם ואפ"ה קתני במתני' דסנהדרין היו קורעין כששמעו מפי העדים, וע"כ ס"ל להירושלמי דעל דברים אלו ג"כ צריך לקרוע הואיל והוא מזכיר השם בפירוש ואח"כ אינו אומר בתורת כבוד שבירך את השם אלא בלשון קללה לפיכך הסנהדרין השומעין זה צריכין לקרוע דזה נמי מגדף הוא, אע"ג דאין עון זה חמור כ"כ כאלו היו אומרים ממש כמו שאמרו המגדף מ"מ גם בלשון זה לחטאה תחשב האמירה, ומעתה שפיר שייל התלמודא וכי נמי קרעו משעה ששמעו וכו' דהא חוזרין ושומעין הגידוף מפי עצמן הם המדברים את הגידוף וממילא צריכים גם הם לקרוע כמו שהסנהדרין צריכים לקרוע על שהם שומעי' ברכת השם מפיה' של העדי', והרי המקש' לא אסיק אדעתי' לחלק בין הסנהדרין לבין העדים דמסברא אין לחלק, עד דמשני מדכתיב ויהי כשמוע המלך וגו' והם לא קרעו, והיינו אע"ג דמצד הסברא אין לחלק בין הסנהדרין לבין העדים מיהו גלי לן קרא דיש חילוק ביניהם ומסתמא כך היתה הקבלה בידם איש מפי איש עד מרע"ה.
גם מה שהקשה מהרי"ק וכי לעולם חייבין לקרוע כ"ז שיזכירו הדבר וכו' לא הבנתי דמי גילה לו רז זה שאין הדין כן דבכל פעם שהם זוכרים אותו בפיהם באותו האופן שאומרים אותו בב"ד שאינם חייבים לקרוע לפי דעת המקשה ודלמא באמת למאי דס"ד הדין כן רק למסקנא דילפינן מקרא דמי ששמע פעם אחת וקרע שוב אינו צריך לקרוע כשישמע עוד הפעם הברכה ההיא ממילא ליתא להדין ההוא, ואם כוונת מהרי"ק להקשות ממעשים בכל יום שאין דנין לקרוע לעולם, ודאי א"א לאמרו דכי דבר הרגיל הוא ח"ו בישראל שימצא רשע כזה שיברך את השם ולא שייך בזה מעשים בכל יום אחד הי' איש רשע ובליעל פרסמו הכתוב והוא איש מצרי ואף אם יקרה מקרה לא טהור עוד פעם ופעמים, רחוק הוא מאד שימצא קדקד שער מתהלך באשמיו ויספר המעשה ההוא לחביריו ויזכיר השם הנכבד והנורא מפורש שהי' יוצא מפי המגדף ונאץ ינאץ אויבי ה' ח"ו בלשון קללה, אלא מסתמא כשיספר הדבר לאחרים יאמר בלשון כבוד שבירך את השם, וגם לא יזכיר השם הנכבד בפירוש ולא יוציא שם שמים לבטלה אלא יכולים לכנות ולתאר אותו ית' בשם הבורא ית' וכדומה מן התוארים שאינם אפילו מהשמות שאינם נמחקים ויאמר על האיש הבליעל שהוא קילל או בירך אותו, והנה דבר זה ברור דמסברא ושיקול הדעת לא הוי עולה על דעתינו לומר כשהוא מזכיר תחלה השם הנכבד ואח"כ אומר דאותו השם קילל ובו קילל שיהי' חייב לקרוע כלל, רק לפי מה שהבינו מהרי"ק ומרן והפר"ח בכוונת הירושלמי דבכה"ג נמי צריך קריעה ודלמא באמת הי' הדין כך דכ"ז שיזכירו הדבר חייבים לקרוע.
(ב) איברא את אשר אני אחזה בישוב דברי רבינו הוא בהקדם לשון הירושלמי ולבארו לפי קט שכלי בס"ד ואז יתחוורו ויתלבנו דברי רבינו, וזה תוארו בסנהדרין פ"ז הלכה ח' ר' ירמי' בשם ר' שמואל בר רב יצחק זאת אומרת שדנין מספק היך עבידא פלוני הרג את הנפש יהי' נידון עד שיבאו עדיו אמר לי' ר' יוסי ותפסין בר נשא בשוקא ומבזין לי', אלא כיני פלוני הרג את הנפש והרי עדיו שהרג את הנפש יהא תפוס עד שיבואו עדיו ואמרין לי' גדף אלא אותו השם שאמרתי לפניכם אותו קילל ובו קילל, והמאמר הזה משולל ביאור וביותר סוף המאמר ואמרין לי' גדף אין לו המשך וחיבור אל הקודם, אם לא שנאמר שהוא ענין בפ"ע ואין לו יחס עם הקודם, וכ"נ מדברי מהרי"ק ז"ל ומרן והפר"ח שהוא מאמר בפני עצמו, אפס אין דעתי העני' נוחה בזה להפסיק בין הדבקים, גם לשון הירושלמי והרי עדיו שהרג את הנפש יהי' נידון עד שיבואו עדיו, אין לו שחר כלל דהא העדים לפנינו פה ולהגי' תחת מלת שיבואו מלת שיגידוקשה בעיני לשלוח יד, ועוד דגם על הגדת עדות עדיין אין חובשין אותו כמבואר ברבינו הלכות סנהדרין פרק י"ב הלכה ג', גם הערותי למעלה שהוא נגד הסברא ושקול דעת כל אדם ישר הולך לומר כשיזכיר תחלה השם הנכבד ואח"כ אותו קילל ובו קילל דהסנהדרין וכל השומעין יהיו צריכין לקרוע ואין זה בכלל נקב השם ח"ו ולא מצאנו סמוכין לדין זה בשום מקום לא בבבלי ולא בתוספתא.
והתי"ט משנה ה' שם בסנהדרין כתב דמה שהעדים אומרים כהווייתן הדברים שאמר המגדף אין בזה איסור כלל דכך הוא מצוותן של העדים שיגידו מה שראו ומה ששמעו וזה הוא מחק העדות ולא יגמרו הב"ד הדין אם לא ששמעו מפי העדים הדברים כהווייתן כאשר שמעו מפי המגדף וה"ז כמו מחיקת השם בהשקאת סוטה ואין בזה איסור לא תעשון כן לה' אלהיכם כיון דמצותו בכך ואנו צריכים לקיים המצוה אשר צוונו ה' אלהינו, וכן גבי מגדף אם לא יאמרו העדים בפירוש מה ששמעו אין אנו יכולים לקיים המצוה להמית את המגדף לפיכך אין איסור באמירתן, ולכאורה הוא תירוץ מורווח והתימא על הירושלמי דלא אסיק אדעתי' סברת התי"ט, ואדרבה על תי' הירושלמי יש דעת לשאול מה מהני שהעדים אומרים תחלה השם הנכבד ושוב אומרים אותו קילל ובו קילל והרי הם משנים הדברים ממה שאמר המגדף ואין זה מטכסיסי העדות גבי דיני נפשות דלא סגי במה שאנו יודעים אמיתת המעשה אשר נעשה אלא צריך שיהיו עדים בדבר שראו המעשה והם יבואו ויעידו ככל הדברים אשר ראו או אשר שמעו בלי שום תוספת או חסרון, ודוקא בד"מ הוא דסגי במה שידענו אמתת הדברים, לפיכך הסכת ושמע ביאור דברי הירושלמי לענ"ד בס"ד דהנה בהלכות סנהדרין פי"ב הלכה ג' כתב רבינו, אמרו העדים היתה לו התראה ומכירין אנו אותו מאיימין ב"ד עליהן אם עמדו בדבריהן מכניסין את הגדול שבהן ובודקין אותו בדרישה וכו' ומכניסין את השני ובודקין אותו בדרישה ואם לא מצאו לו זכות אוסרין אותו וכו' ומזדווגין הסנהדרין זוגות וכו' הרי מבואר דאעפ"י שכבר באו עדים והעידו על המעשה התועבה שעשה פלוני שחייב עליה מיתה, אפ"ה אין אוסרין אותו עד שיגידו עדותן ואחר שבדקו אותן הסנהדרין בדרישה וחקירה ואז אוסרין את הבליעל עד שיגמרו דינו, והאמנם מרן ז"ל לא העיר על מקור הדברים האלה מדברי רבינו איה איפוא משכן כבודם מ"מ הדין דין אמת ונאמן עלינו הדיין הספרדי רבינו הגדול שהוציא דבר זה ממקום אשר נעלם מאתנו והוא ידע מקומו כי דבר ה' אמת בפיו, ולפי מה שאבאר דברי הירושלמי אפשר שהוציא רבינו דבריו משם, ומה שאין אוסרין אותו עד אחר גמר הדרישה והחקירה וגם אז עדיין לא נגמר דינו למיתה דהא צריכין להזדווג זוגות זוגות ולעיין בדינו, אך כ"ז שלא התחיל חיוב מיתה על הנידון אין לנו רשות לבזותו ולאסרו, עיין סנהדרין ע"ח ב' ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי בי' מלמד שחובשין אותו וכו', וכ"ז שלא הי' דרישה וחקירה להעדים היטב היטב עדיין לא חל עליו חיוב מיתה פן תתבטל עדותן ע"י הכחשה בדרישה וחקירה זה את זה ועדיין לא נוכל לדעת בבירור שפלוני עבר עבירה שחייב עלי' מיתה, ומעתה צריכין אנו לדעת האיך היו הסנהדרין עושין עם המגדף נהי שהעדים היו אומרים פלוני בירך השם ואמר יכה יוסי את יוסי הא לא אמרו רק בכינוי ועדיין אינו חל עליו חיוב מיתה שהרי לא העידו העדים בב"ד שעבר עבירה שחייב עליה מיתה אלא מה שאמר יכה יוסי וכו' ואין באמירת הדברים האלה עבירה כלל ודלמא באמת לא אמר המגדף יותר רק תיבות האלה יכה יוסי וכו', והעדי' סוברי' דגם בזה יש עונש משום מברך השם, או דכוונתם במלת יוסי לשם אלוה או לשם אלהי שהוא ג"כ שם בן ד' אותיות, ואינם מעידים מה ששמעו בפירוש אלא מעט רגע קודם אמירת הסנהדרין הפסק דין וא"כ לא היו יכולים לאסור המגדף וכי תאמר מאי איכפת לן בזה לא נאסרהו ומה דכתיב שהניחו אותו במשמר אין ראיי' דהוראת שעה הי' כדמסיק בתלמוד' ע"ח אבל מי פתי יראה כידו' ולא יברח בראותו שהעדים העידו עליו כך וכך והסנהדרין נושאין ונותנין בדינו לחייבו מיתה, וא"ל דמתחלה מיד בהתחלת עדותן אמרו העדים הדברים כהווייתן כאשר שמעו מפי המגדף, דזה ליתא דלא נזכר מזה דבר במשנה ובתלמוד, ועוד דא"כ לא הי' הב"ד קורעין אח"כ כששמעו ברכת השם מפי העדים קודם גמר דין אלא אדרבה הי' קורעין מיד כששמעו ברכת השם מפי העדים בתחלת עדותן ושוב היו פטורין מלקרוע כיון שכבר קרעו פעם אחת. ועוד דא"כ לא היו צריכין לחזור ולשמוע מפי העדים ברכת השם מפורש קודם הגמר דין כיון דכבר שמעו פעם אחת בתחלת הגדת עדותן, וצריכין אנו לומר דכך היו עושין בתחלת ביאתן לב"ד להגיד עדותן שפלוני בירך את השם אמרו מיד את השם הנכבד מפורש ואח"כ אמרו אותו קילל ובו קילל, ובאמירה זאת ליכא חלול שמו ית' ולא שום גדוף, וביותר היכי שאינו מתכוון כלל לגדף רק עושה כן כדי שיוכלו הסנהדרין לאסור להמגדף כדי שיקיימו בו המצוה להמיתו, ומלבד שאין כאן איסור גמור אלא אפילו אבק אי' ג"כ אין כאן כיון שהוא לצורך גדול, אמנם אח"כ כשהיו העדים צריכים לחזור ולומר עדותן פעמים הרבה בשעה שדרשו וחקרו השופטים היטב, מלבד שאז שוב לא הי' צורך לחזור ולהזכיר את השם המפורש ולומר אותו קילל ובו קילל שהרי היו יכולים לחקור ולדרוש ע"י אמירת יכה יוסי את יוסי ול"ל להזכיר ש"ש לבטלה, וגם אין בו צורך נהי דאין בו איסור מיהו אינו כבוד שמים בזה כמו שאמרו רז"ל על פסוק כי קללת אלהים תלוי, ועוד הרי העדי' צריכי' לומר וקילל פלוני את פלוני או יכה פלוני את פלוני לפיכך הם אמרו לכנות את השם שיאמרו העדים יכה יוסי את יוסי, רק קודם גמר דין כדי לקיים מצות הגדת עדות כהלכה ולקיים בהמגדף המצוה אשר צוה ה' לעשו' בו משפט כתוב, לכן צריכין הסנהדרין לאמר להעדים שיאמרו מה ששמעו אות באות והם אומרים מה ששמעו יוצא מפי המגדף, ובזה יש באמת חלול וגדוף ממש ועכ"ז רשאים לעשות כן דמצותו בכך כסברת הגאון תי"ט, ואז כששמעו הסנהדרין מפי העדים הדברים כהווייתן שאמר המגדף צריכין לקרוע, אבל על מה שאמרו העדים בתחלת עדותן לא היה בזה גידוף כלל ואינן צריכין לקרוע.
אמור מעתה משעה שאמרו העדים תחלת עדותן כבר התחיל בהמגדף חיוב מיתה, דאעפ"י שאין הגדה זו כדאי להמיתו דגזה"כ הוא בדיני נפשות אף שידעו השופטים אמיתת הענין אפ"ה אינן רשאים לגמור הדין עד שישמעו מפי העדים דברים כהווייתן בלי השתנות כלל כפי אשר אמרן המגדף, אבל עכ"פ נלכד המגדף ברשת המיתה מאותה השעה שהעידו עליו העדים והיו אומרים את השם הנכבד ואח"כ אותו קילל ובו קילל ונחקרו ונדרשו היטב, דהא מצד הסברא הי' ראוי לחייבו מיד שידעו הסנהדרין אמתת הענין כיון שדרשו וחקרו העדים היטב ועדותן מכוונת על העבירה שעשה המגדף, (משא"כ באמירתן יכה יוסי את יוסי שיש כאן ספק אם עבר כלל עבירה שחייב עליה מיתה כאמור) ממילא לא חסר מאומה מהחיוב מיתה רק התורה הזאת אשר צוה ה' אלהינו שיעידו הדברים כהווייתן, והרי זה כמו שאר חייבי מיתות ב"ד דאף שדינו מבואר ונגלה דפלוני חייב מיתה על עבירה פלונית שמעידין עליה אחר הדרישה והחקירה אפ"ה לא גומרין דינו למיתה באותו יום שהעידו עליו וצריך הלנת דין, ואעפ"כ מיד שהגידו העדים עדותן ואחר הדרישה והחקירה היטב דאז נודע להסנהדרין אמיתת הדבר דפלוני עבר עבירה שחייבין עליה מיתה אף טרם שגמרו הב"ד את דינו וגם טרם שעיינו בדינו אם באמת הוא עומד למיתה אוסרין אותו במאסר והיינו הואיל והתחיל בו כבר חיוב מיתה, ה"נ במגדף אחר שהגידו העדים עדותן והב"ד דרשו וחקרו אותן כמשפט יכולים לאסרו במאסר מאז והלאה, והשתא נבא לביאור דברי הירושלמי זאת אומרת שדנין מספק דמהך משנה דמגדף מוכח דדנין דהיינו דחובשין אותו מספק אעפ"י שאין אנו יודעין עדיין שיש כאן חיוב מיתה כלל, ור' ירמי' בשם ר"ש ב"ר יצחק ס"ל דאפילו אין כאן התחלה כלל לחיוב מיתה אפ"ה כיון שיכול לבוא לחיוב מיתה מפני הספק הזה רשאין לחבשו ולאסרו במאסר, והוכיח זה מהא דקתני במתני' דלא היו העדים אומרים בפירוש את הגידוף בשעת עדותן רק היו מכנים יכה יוסי את יוסי עד אחר גמר דין שנמנו הסנהדרין יחד וגמרו הדין לחיוב טרם שפסקו וגמרו הדין בפני המגדף והרי הי' לו זמן לברוח משעה שיצא מן הסנהדרין אחרי ששמע שהעידו עליו העדים עד עת שנגמר דינו דהא לפחות הי' צריך הלנת דין, וע"כ שהיו הסנהדרין חובשין את המגדף מיד כשגמרו העדים את עדותן בפניו, ואעפ"י דגבי מגדף אף לאחר העדאת עדים ואחר הדרישה והחקירה עדיין אין עליו שום חיוב מיתה דהא למאי דס"ל לר' ירמי' דלא היו העדים אומרים בעדותן שום דבר אפילו בתחלת עדותן רק הכינוי יכה יוסי את יוסי ובאמירה הזאת אין עדיין שום התחלת חיוב מיתה אפ"ה דנין מספק, וחזר ואמר היך עבידא פלוני הרג את הנפש יהי' נידון וכו' רצונו מדקאמר ר"י זאת אומרת שדנין מספק משמע שבא לאשמעינן דין זה שדנין מספק אף בשאר חייבי מיתות ב"ד ולזה שאל הירושלמי מה הוא הספק שתופסין אותו גבי שאר חייבי מיתות ב"ד, ושני הירושלמי דאתי לאשמעינן במקום אחר כגון פלוני הרג את הנפש יהי' נדון עד שיבואו עדיו מיד שיצא קול דפלוני הרג את הנפש ושיש עליו עדים שיבואו ויגידו עדותן בדרישה וחקירה אע"ג דעדיין אין כאן עדים רק קול ההמון או קרוביו של הנרצח אפקוה לקלא דיבואו עדים כשרין ולא ימצא בהם הכחשה בדרישה וחקירה די בזה להיות חובשין אותו עד כי יצא דינו לאור, ואמר לי' ר' יוסי ותופסין בר נשא בשוקא ומבזין לי' וכי אפשר לומר שחובשין אותו אעפ"י שאין עדיין עליו חיוב מיתה בבירור והוא דבר המתנגד לשיקול הדעת הרי זה דומה כמי שתופסין לאדם מן השוק שאין עליו עדים כלל דגדול כבוד הבריות ואין ראוי לבזותו חנם כ"ז שאין ענשו ברור להסנהדרין, והוסיף ר' יוסי ואמר אלא כיני פלוני הרג את הנפש והרי עדיו שהרג את הנפש יהא תפוס עד שיבואו עדיו, והוראת מלת כן עיין בערוך ערך כן החמישי ועיין עוד סוף ערך כן רביעי הגירסא במשנה, ורצונו כן הם הדברים דממתני' לא מוכח אלא דאם מביאים העדי' עמו והעדי' מעידים עליו שהרג הנפש אז תופסין אותו אבל בתנאי עד שיבואו עדיו ומלת עד הוראתו תנאי דאין קיום לדברים האמורים אלא עד שיהי' כך וכך, וטוב יותר לענ"ד להוסיף ו' במלת עד כי ספרי הירושלמי הנדפסים אין מדקדקין בחסירות ויתירות אות, וא"כ הכוונה עד יבואו העדים ויגידו בב"ד עדותן בתורת עדות ובדרישה וחקירה כמשפט כתוב, וזה הוא הנקרא ביאת העדים לא הליכתן לב"ד לחוד ואז חובשין את הנדון דכבר התחיל לחול עליו חיוב מיתה, אע"ג דעדיין צריכין הסנהדרין לישא וליתן בדינו עד כי נגמר דינו לחיוב או לפטור, מ"מ כבר יכולים לחבשו במה שהרע לעשות דבר שהתחיל בו חיוב מיתה, (וכעין זה אמרו בירושלמי דסוטה פ"ג הלכה ה' אמר רב המנונא המתנונה מותרת לביתה וכו' מפני שהכניסה עצמה למספק הזה המרובה וכו') ושייל הירושלמי על זה אמרין לי' גדף, רצונו לדברי ר' יוסי שאין חובשין אותו אלא עד שיתחיל בו חיוב מיתה ומתני' דמגדף נמי מיירי בכה"ג שכבר התחיל בו חיוב מיתה וע"כ נאמר דמיד בתחלת עדותן בביאתן לב"ד הם אומרים הגידוף מפורש כמו ששמעו אותו מפי המגדף, ואח"כ כשהב"ד דנים בינם לבין עצמם ובענין הדרישות והחקירות אז הם מכנים ואומרים יכה יוסי את יוסי לכן תקשי וכי אומרים להעדים שיגדף (והי' יכול להקשות מסיפא דמתני' דקתני נגמר הדין לא הורגין בכינוי וכו' ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש ולמה היו צריכים לזה דהא כבר שמעו הב"ד פעם אחד בתחלת עדותן לפי מאי דאסיק אדעתי' השתא אלא ניחא לי' להקשות מרישא גופא, ודבר זה מצוי טובא בתלמוד) ולא שייך בזה תי' התי"ט דמצותו בכך כמו מחיקת השם דהא דבר זה לחבשו וליתן אותו במאסר אינו מן המצוה דלא כתיבא בהדיא לעשו' כן להנדון, ובסנהדרין ע"ח דמפיק לי' מקרא ונקה המכה לא שמעינן אלא דמותר לחבשו אבל לא דמצותו בכך, וכן מהא דכתיב ויניחוהו במשמר גבי מגדף ומקושש הם מעצמם עשו כן אבל לא נצטוו בזה, גם שמא יצדיקו את הנדון ע"י שימצאו הסנהדרין דהעדות בטלה מכח שלא כוונו עדותן בדרישה וחקירה או לסבות אחרות שילמדו עליו זכות ונמצא העד גידף בחנם, ומשני הירושלמי אלא אותו השם שאמרתי לפניכם אותו קילל ובו קילל דהיינו מיד בתחלת ביאתן להב"ד אינם אומרים הכנוי יכה יוסי ת יוסי ולא ברכת השם ממש כמו ששמעו מפי המגדף אלא מזכירים השם המיוחד ית' ואח"כ אומרים אותו קילל ובו קילל וממילא אין כאן לתא דאי' גידוף ולא חילול שמו ית', ובשעת בדיקות של הדרישות והחקירות היו הסנהדרין והעדים אומרים יכה יוסי את יוסי, וטרם שגמרו הפסק דין וכבר ידעו דפלוני זה המגדף הוא חייב מיתה בבירור ויתקיימו בו מה שאמרה התורה ובערת הרע מקרבך, אפס כי לפסוק הדין ולאמר מות יומת הנידון לא סגי בידיעת אמיתת הדבר רק צריך לזה ג"כ דוקא הגדת העדות מפי העדים, לכן קודם אמירת הסנהדרין הפסק דין של המגדף היו העדים אומרים ככל הדברים אשר שמעו מפי המגדף עוכר ישראל, ושוב ליתא לשאלת הירושלמי ואמרין לי' גדף, דבזה שפיר י"ל כמ"ש התי"ט דשאני הכא דמצותו בכך דא"א להסנהדרין להגיד להמגדף כחשו וענשו רק אחר ששמעו מפי העדים הדברים כהווייתן, וגם אז היו הסנהדרין צריכין לקרוע, ומעתה משולבות יחד היטב דברי הירושלמי מתחלתו ועד סופו והסרנו בס"ד מעליו כל מה שיש להקהות בו, ואם אמנם הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין כ"ו ד"ה אמור מה ששמעת לא פירש כוונת הירושלמי כדברינו אין לתפוס על רבינו אם בחר לעצמו פי' אחר ועל פיו קבע הלכה וגם הראב"ד שדרכו להשיג במקום מהמקומות אשר אין דעתו נוחה הימנו וכאן שם מחסום לפיו ודאי אודוי אודי לי' לרבינו, ובזה אמרותיו אמרות טהורות והם כנים וישרים דהא דמותר לצורך מה להזכיר את השם ולומר אח"כ אותו קילל ובו קילל דבר זה אין צורך לרבינו לאשמעינן דמלתא דפשיטא הוא דאין בזה עון אשר חטא, ולאשמעינן שאין חובשין המגדף עד שיאמרו העדים השם המפורש תחלה ואח"כ אומרים אותו קילל ובו קילל כדי שיחול עליו חיוב מיתה אין זה מקומו פה לבאר איך יתנהגו עם הנידונין למיתה אלא סמך רבינו עצמו על מה שכתב בהלכות סנהדרין פי"ב הלכה ג' ושם בארה אימתי חובשין הנדון גבי כל חייבי מיתות דבדבר זה משפט אחד לכל חייבי מיתות דאין חובשין אלא עד שיחול עליו חיוב מיתה וכן הוא בהלכות רוצח פ"ד הלכה ג' ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסהר מיד, הרי מבואר מדבריו דאין מאסרין אותו אלא עד שיתחיל עליו חיוב מיתה, ובדבר זה אין לחלק בין מגדף לבין שאר מחויבי מיתות ב"ד ואדרבה דכ"ש הוא מרוצח דהא מחמירין בו טפי יותר מכל העבירות ואפילו מעובד אלילים הואיל ויש ברציחה השחתת ישוב העולם כמ"ש רבינו שם ואפ"ה בעינן שיאמדוהו למיתה ואז מאסרין אותו וכ"ש בשאר מחויבי מיתות, לכן לא הוצרך רבינו לבאר פה רק דבר המתיחס אל מגדף לחוד והוא כי טרם שאמרו הסנהדרין הפסק דין כפי אשר נמנו וגמרו, היו אומרים אל העדים אמור מה ששמעת בפירוש וכו' דאז צריכין העדים לומר הדברים כהווייתן כאשר שמעו מפי המגדף בלי שום שנוי וכינוי כלל דמצותו בכך כדי לקיים בהמגדף זה הדבר אשר צוה ה' לבער עושי רשעה עפ"י שנים עדים שהעידו כחק העדות.
(ג) אמנם אף לפי פירושם של הר"ן ומרן ומהרי"ק והפר"ח שהבאתי למעלה, ג"כ יש מקום אתי להצדיק דעת רבינו במה שנדחה ממחיצתו דעת הירושלמי הנזכרת, דהנה בסנהדרין ס' מייתי התלמודא אמר ר"ל ש"מ אף אני כמוהו כשר בד"מ ובד"נ ומעלה הוא דעביד רבנן והכא כיון דלא אפשר אוקמיה אדאורייתא דאי ס"ד פסול הכא משום דלא אפשר קטלינן לגברא וכו', והנה אמת נכון הדבר דר"ל שפיר דייק למלתי' ממתני' דהמגדף, אפס על המתני' גופא תקשה מנ"ל לתנא הך מלתא דאם העד השני אומר אף אני כמוהו דמהני מדאורייתא ומכ"ש בד"נ והיכן רמיזא באורייתא דלמא באמת גם השני צריך שיאמר בפירוש ככל הדברים אשר אמר העד הראשון לפחות בד"נ דהא דבר זה אם מאמר אף אני כמוהו מהני אם לא אינו דבר התלוי בסברא ובשיקול הדעת מדהוצרך ר"ל למימר ש"מ ממתני' ולא קאמר למלתי' מסברא כאשר מצאנו הרבה פעמים כן בתלמודא ולכל היותר הי' אומר מתני' מסייע לן, ודוחק לומר דחכמי המשנה הי' להם הלכה זאת דסגי במאמר אף אני כמוהו בקבלה וגמרא גמירי להו, ולכן חלקי אמרה נפשי לברר הדין הזה שאמר ר"ל מן המקרא מפורש בתורה, דהנה בסנהדרין ע"ח איתא אמר רבא עדים שהעידו בטריפה והוזמו אינן נהרגין, עדי טריפה שהוזמו נהרגין, ור"א אמר אפילו עדי טריפה שהוזמו אינן נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין, הנה ראינו פה דרבא ור"א מחולקים בדין אם בעינן גבי עדות שראוי לזוממי זוממין דרבא ס"ל דווקא עדות הראשונה שאי אתה יכול להזימה לא שמי' עדות אבל עדות שניי' שהעידו על עדי טריפה שאי אתה יכול להזימה והיינו שאינן בזוממי זוממין הוי עדות גמורה ולא איכפת לן בזה, דלא בעינן אלא עדות שאתה יכול להזימה ולא יותר, ור"א ס"ל דבעינן נמי שיתקיים דין הזמה במזימין ואם אינן בזוממי זוממין לא שמי' עדות, וקיי"ל כר"א דהוא בתרא נגד רבא וכ"כ רבינו בהל' עדות פ"כ הלכה ז', ומעתה שפיר מוכח דהעד הב' אינו אומר ברכת השם בפירוש כמו הראשון, אלא באמירת אף אני כמוהו סגי מדאורייתא, דאי אמרת העד הב' צריך שיאמר נמי ככל הדברים שאמר הראשון מה ששמע כהווייתן מפי המגדף, ואמירת אף אני כמוהו לא מהני תקשי דא"כ לא משכחת כלל שיהי' המגדף נהרג מעולם דהנה התו' בסנהדרין מ"א ד"ה שזינתה מקרובי' הקשו דעדיין הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דהעדים יכולין לומר אנו לא נתכוונו אלא לפוסלו לעדות ולא להרגו וכיון שאין אנו באנו לחייבו מיתה אע"ג דהסנהדרין דנו אותו להמיתו ממילא ע"י עדותן אין אנו רשאין להמית העדים שהוזמו דבעינן כאשר זמם וליכא והוי עדות שא"א יכול להזימה, ותירצו דאם אין כוונתם בעדותן רק לפסלו לעדות לא ה"ל למימר שבא על נערה מאורסה פלונית אלא ה"ל להעיד סתמא שבא על נערה מאורסה, א"ו לחייבו מיתה באו, וכבר כתבנו בשם הגאון תי"ט שהוא תירץ קושית הירושלמי וכי אמרינן ליה גדף וכו' דאין בזה איסור גידוף לא להעדים ולא להסנהדרין במה שהעדים קודם אמירת הסנהדרין הגמר דין אומרים את ברכת השם דברים כהווייתן כמו שאמרן המגדף הואיל ומצותן כך היא, הא למה זה דומה למחיקת השם במגילת סוטה שמותר ג"כ מהך טעמא שמצותו כך היא, איברא הא תינח כשהעדים מעידים עדות אמת שפלוני בירך את השם, דאז מותרים לעשות כן דכך הוא מצותן להעיד דברים כהווייתן כפי מה ששמעו, אבל כשבאו מזימים ומזימין אותן ממילא נודע למפרע כי העדים הללו הם ברכו את השם הנכבד והנורא חנם, ואם כי יציבא מילתא שאין אנו ממיתין את העדים ההם על אותו ברכת השם שבירכו אף שהיה הדבר בזדון לב ובשאט נפש שהרי לא היה בהם התראה, ואפי' מגדף נמי צריך התראה וכמו שנכתב בס"ד בהלכה שלאחר זה אבל הכא מיהא איסור לאו איכא ואפילו בברכת השם בכינוי הרי הוא מוזהר עליו בלאו כדכתיב אלקים לא תקלל שלא תקל בכבודו יתברך ואף לפי סברת הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף נ"ו דהואיל ואין העד מתכוון לגדף כשאומר בפני הסנהדרין עדותו אין בו משום איסור מגדף אבל מי יאמין לשמועתו שהוא לא כוון לברך את השם, דבשלמא הר"ן כתב סברתו הנ"ל שפיר על עדים שהם מעידים עדותן באמת שאז הם מוחזקים בחזקת צדקות וכשרות ככל המון ישראל, הנה בודאי אין אנו חושדין אותן שהיה כוונתם ח"ו לגדף אלא שכוונתם לעשות רצון קונם המצוה המוטלת עליהם להגיד עדותן אבל זה שהוא רשע גמור שהעיד שקר להמית נפשות אשר לא תמותנה על ידי העדות שקר שהוא מעיד וע"י עדות שקר הוא צ"ל בפירוש ברכת השם, מי שהוא רשע גמור כ"כ מי יאמין לשמועתו שלא היה כוונתו לגדף, ואטו אם נשמע לאדם שהוא מגדף היועיל לו התנצלותו לומר שלא עשה כן כדי לגדף הרי בודאי לא יועיל לו והכא נמי נימא כן (ואין להשיב על זה ממה שכתב רש"י בסנהדרין דף ס"ה בד"ה הואיל וישנו בלב וכו' דהתם אמרינן שאם נדע בודאי שלא היה בלבו כלפי מעלה הוא שאינו עושה איסור וא"כ העון תלוי במה שהיה בלבו כלפי מעלה לא על אמירתו לחוד אבל הא מיהא מודה רבא לפירש"י התם דאין אנו מאמינים לו שלא היה בלבו כלפי מעלה) וממילא כיון שהם עוברים בלאו דאורייתא אעפ"י שאין בו מיתה ומלקות מטעם שלא היה בהם התראה עכ"פ נעשו פסולי עדות וכמבואר לקמן בהלכות עדות פרק י' הלכה ב' וג', וא"כ העדים זוממין אינם בזוממי זוממין, דהא כשיבאו הזוממי זוממין להזימן יאמרו המזימין אנו לא באנו כדי להמי' את העדי' הראשוני' אלא שאנחנו באנו בהזמתינו לפסול את העדים הראשונים הואיל ובירכו את השם יתעלה בפירוש וכיון שעדות זה שעל המגדף אינו בזוממי זוממין המגדף נמי פטור ממיתה מכח עדותן של אותן העדים דכמאן דליתא דמי להך עדות שאינו בזוממי זוממין (דבשלמא גבי שאר עדות שפיר ישנו בזוממי זוממין שאין המזימין יכולים לומר אנו לא באנו להמית העדים הראשונים אלא לפסול עדים הראשונים לעדות הואיל ועברו בלאו דלא תענה ברעך עד שקר דזה אינו דהא עדים זוממים חידוש הוא דמאי חזית דסמכית אהני וכו' וכדאמרינן בבא קמא דף ע"ב ע"ב ובסנהדרין דף כ"ז ע"א ואם ידעו שהם נאמנים לפסול העדים הראשונים ידעו ג"כ שיומתו העדים הראשונים דזה תלוי בזה וכמו שכתבו סברא זו התו' בסנהדרין דף ט' ע"ב בד"ה עידי האב נהרגין וכו' אבל הכא יכלו לומר המזימים אנו לא ידענו שנהיו אנחנו נאמנים מכח החידוש של עדים זוממין אלא שאנחנו נהיו נאמנים שאנו מעידין על עדים הראשונים פסול בגופייהו שבירכו את השם וכאילו העדנו עליהן שהם חיללו את השבת או שאכלו נבלות וטריפות והעדים הראשונים אינם נאמנים על עצמן לומר לא עשינו כך וכך כמ"ש סברא זו הטור בחשן משפט סימן ל"ח בשם ר"ח ואם כי תמהו עליו האחרונים דא"כ מה חידוש יש בעדים זוממים, אבל בהך דידן שהעבירה שמעידין בעדותן על ידי הזמתן היא עבירה אחרת שפיר איכא למימר סברא זו שהמזימים העידו על גוף העדים רק סיפרו המעשה היאך הם יודעים שבירכו את השם דהיינו על ידי מה שעמנו הייתם ממילא ברכתם את השם בעדותכם) וצ"ע לכאורה.
אמנם זה אינו דא"כ הוא דלא היה כוונתם של המזימין להמית את העדים הראשונים אלא רק לפוסלן לעדות א"כ למה להם להזים את שני העדים הראשונים לא היה להם להזים אלא העד האחד מן העדים הראשונים שאמר ברכת השם בפירוש לפני הסנהדרין, כיון שהעד השני מן העדים הראשונים לא יופסל לעדות מכח הזמתן שהרי העד השני לא היה מזכיר בפירוש ברכת השם אלא היה אומר אף אני כמוהו שמעתי ותו לא א"ו צ"ל דכוונתם של העדים המזימים בהזמתן היתה כדי להמית העדים הראשונים, והא תינח אם נאמר דהעד השני אינו צ"ל ג"כ ברכת השם בפירוש אלא סגי מדאורייתא בכל מקום באמירת אף אני כמוהו, והכא אוקמוה אדין תורה אבל א"א דאף העד השני היה צ"ל דוקא ברכת השם בפירוש קמה קושיתינו היאך הוא במציאות כלל להרוג את המגדף בדין הסנהדרין, ומזה הוכיחה המשנה דאמירת אף אני כמוהו מהני מדאורייתא אפילו בד"נ, ומעתה לפי זה יש הוכחה וראיה לדינו של רבינו דהעד היה צ"ל ברכת השם דוקא בפירוש כמו שאמרן המגדף ההוא שמעידים עליו ודלא כהירושלמי שאמר שלא היו אומרים כלל ברכת השם בעדותן בפירוש אפילו קודם אמירת הסנהדרין הגמר דין אלא שהיו מזכירים את השם ואמרו אותו קילל ובו קילל דהא לפי שיטת הירושלמי ששני העדים לא היו מזכירים ברכת השם בפירוש שפיר איתנהו בזוממי זוממין אף אם העד השני לא היה אומר אף אני כמוהו אלא שהיה מזכיר את השם ואומר אותו קילל ובו קילל, אבל הא מיהא על דבר זה אינם נפסלים לעדות שהרי בזה אינם עוברים על לאו דאורייתא רק שיש בו קצת העדר כבוד כביכול כלפי מעלה, וא"כ תקשה מנ"ל להמשנה להמציא דין זה בלא ראיה דאמירת אף אני כמוהו מהני מדאורייתא אפילו בד"נ וגבי מגדף אוקמוה אדאורייתא דהא דין זה אינו מצד הסברא וא"כ דלמא מדאורייתא לא מהני ג"כ אמירת אף אני כמוהו ובאמת צריך העד השני ג"כ לומר בפירוש את השם ולומר אותו קילל ובו קילל וכמו העד הראשון.
ברם ראיה זו אינה ראי' אלא א"א דהך דינא דאף אני כמוהו מדאורייתא דמועיל בעדות אינו מצד הסברא החיצונה כלל רק דידעינן ליה להך דינא מכח ההכרח והראיה האמורה דא"כ מגדף שיומת דקאמר קרא היכי משכחת לה והיינו דהגמרא דילן היא סוברת כך דאין הדין הזה מכח הסברא החיצונה שהרי שם נאמר אמר ר"ל ש"מ אף אני כמוהו כשר וכו' ומעלה הוא דעביד רבנן וכו' דאי ס"ד פסול הכא משום דלא אפשר קטלינן לגברא וכו' הרי מבואר מזה דר"ל לא היה לו שום סברא לדין זה רק מכח הכרח ההוא שהכריח מן המשנה וגם ר"ל לא אמר דכשר באמירתו אף אני כמוהו אלא בדיעבד אבל לא אמר שכשר אפילו לכתחילה דכיון שלא נודע דין זה אלא מכח ההכרח הנה משם אינו מוכרח אלא דכשר לפחות בדיעבד אבל שיהיה מותר אפילו לכתחילה לא נודע מכח ההכרח האמור, והסברא אינה גורמת להדין הזה לפיכך ראו החכמים לעשות מעלה מדרבנן שלכתחלה לא יעשה כן בישראל בעדות שהעד השני יאמר רק אף אני כמוהו רק בדיעבד היכא דלא אפשר הוא דסמכינן על עדות כזו שאומר העד השני אף אני כמוהו, וכיון שאין הדין מצד הסברא שפיר קשיא על המשנה גופא מנ"ל להמציא הדין הזה וצריכין לתרץ כתירוצינו הנ"ל דהכריחה המשנה כן דאל"כ ליכא במציאות שיומת המגדף וממילא שפיר יש ראיה לדינו של רבינו דעד אחד לפחות צ"ל ברכת השם בפירוש כמו ששמע אותו מפי המגדף דברים כהווייתן קודם שיאמרו הסנהדרין הגמר דין, אבל הירושלמי אהני ליה שיטתיה דאיהו סובר דהך דינא דאף אני כמוהו דמועיל בעדות מדאורייתא הוא כן מצד הסברא החיצונה, והיינו דכיון שעד אחד אמר העדות בפירוש בפני העד השני, והעד השני שומע הדברים ואומר אף אני כמוהו הנה בזה הגיד גם השני הגדה מעליא ותו לא קשיא על הירושלמי דלשיטתו שאומר אותו קילל ובו קילל מנ"ל דאמירת אף אני כמוהו דמהני כיון דאין כאן ראיה, דזה ליתא דהא להירושלמי לשיטתיה אינו צריך ראיה לדין הזה דמצד הסברא החיצונה נמי אמרינן אף אני כמוהו דמהני בין בעדות ממון ובין בעדות נפשות, והדבר הזה דהירושלמי סובר דהדין האמור הוא מצד הסברא חילא דילי דאמרינן התם בירושלמי את ש"מ (פירוש מן המשנה הזאת של מגדף אתה שומע) שית (פירוש שש דינים) את ש"מ כהא דאמר רב שמואל בר יצחק וכו' ואת ש"מ לעד שהעיד עדותו השני אומר כמוהו וכו' והשלישי אומר וכו' הרי דהירושלמי לא קאמר דלולי המשנה לא היה נודע זה אלא דמן המשנה נשמע ששה דברים, ואפשר שהוא ג"כ מצד הסברא החיצונה כן אלא דהוא קחשיב ואזיל כל הנך מילי הנשמעים מן המשנה תדע דהדין הזה לדעת הירושלמי עיקרו מכח הסברא החיצונה שהרי מן המשנה לא מוכח אלא דאמירת אף אני כמוהו מהני לפחות בדיעבד דהא בהך משנה האמורה משום כבוד שמים הוא דאף לומר אותו קילל אינו כבוד כלפי מעלה, אבל אכתי לא מוכח שיהא מותר לעשות כן אף לכתחלה, וכמו שבאמת אמרו ר"ל רק לענין דיעבד שהוא כשר דאמר ר"ל ש"מ אף אני כמוהו כשר וכו' ומעלה הוא דעביד רבנן והכא כיון דלא אפשר אקמוה רבנן אדאורייתא וכו' אבל הירושלמי הא קאמר דאף לכתחלה כשר באמירת אף אני כמוהו שהרי הירושלמי אמר, השני אומר אף אני כמוהו וכו' ומדלא קאמר דמעלה עביד רבנן או אם אמר אף אני כמוהו כשר וכו' וכמו שאמר כן הירושלמי גופא לעיל מזה על דיינים שקבלו עדות עומדין שדינן דין וכו' ולא קאמר שהדיינים מקבלין עדות עומדין דהיינו אף לכתחלה אלא קאמר שקבלו עדות עומדין שדינם דין וכו' שהלשון הזה מורה דדוקא בדיעבד אם קבלו העדות מעומד או היכא דאי אפשר בענין אחר כעין הך דמגדף דכל היכא דאי אפשר מיחשב כדיעבד הוא דדינן דין אבל לכתחלה אסור לקבל העדות מעומד וכמו שכתב כן הריב"ש ז"ל בתשובה סימן רס"ו ועיין בש"ע ח"מ סימן כ"ח סעיף ו' ובש"ך שם ס"ק י"א והיינו טעמא דדין זה דאם קבלו העדות מעומד דכשר לא ידע לה מכח הסברא דאדרבה פשטיות הקרא של ועמדו שני האנשים וגו' עיין בסמ"ע שם ס"ק ל"ג משמע דאפילו בדיעבד בעינן שיהיו הדיינים בישיבה בשעת קבלת העדות, רק דמוכח כן מהמשנה דהמגדף דכשר בדיעבד לפחות דאי ס"ד דאפילו בדיעבד פסול כשקבלו את העדות בעמידה וכי משום דלא אפשר קטלינן לגברא וכהוכחתו של ר"ל והנה מן המשנה לא מוכח דכשר קבלת עדות בעמידה אלא לענין דיעבד אבל עדיין אינו מוכח מן המשנה הזאת שיהיה כשר אפילו לכתחלה, דהא בהך משנה דמגדף הוי דיעבד שאי אפשר בענין אחר דצריכים לעמוד אז בשעת הגדת העדות מפני כבוד שמים, ואם גם לענין אמירת אף אני כמוהו היתה כוונת הירושלמי דמהני רק בדיעבד היה לו להירושלמי לאמרו ג"כ רק בלשון דיעבד א"ו צ"ל דהירושלמי לאו מכח הוכחתו מן המשנה לחוד אמר להך דינא אלא דמכח הסברא החיצונה רק דממילא משמע גם מן המשנה להך דינא וא"כ מסתמא כוונת המשנה היא לענין אמירת אף אני כמוהו כמו שהוא כן מצד הסברא החיצונה והיינו דכשר אפילו לכתחלה בין בד"מ ובין בד"נ דזה הוי הגדה מעלייתא, מעתה הירושלמי לשיטתיה לא קשיא ליה כלל על המשנה דמגדף קושיתינו דלעיל דמנ"ל להמשנה דאמירת אף אני כמוהו דמהני כיון דהוא כן מצד הסברא, והמורם מזה דמוכח מן הגמ' דילן דפליג על הירושלמי, במה דהירושלמי סובר דאף אני כמוהו מהני אפילו לכתחלה, דהגמ' דילן סובר דלא מהני אלא בדיעבד או היכא דלא אפשר דחשוב כדיעבד דמעלה עשו רבנן לכתחלה, ממילא אנן קיי"ל כהגמ' דילן בכ"מ נגד הירושלמי, וכן פסק רבינו לקמן בהלכות עדות פרק י' הלכה ד' דלא מהני אמירת אף אני כמוהו אלא דוקא בדיעבד, והיינו שדין זה אינו מכח הסברא החיצונה רק ההכרח מהמשנה ועיין בכ"מ שם, וא"כ איכא קשיא על המשנה גופא מנ"ל להמשנה להמציא דין זה כיון שאינו מכח הסברא החיצונה וע"כ צ"ל דמוכח כן דאל"כ אין כאן עדות שאתה יכול להזימה בזוממי זוממין ולזה שפיר הוכיח מזה רבינו דהגמ' דילן גם בדבר זה פליג על הירושלמי במה דהירושלמי סובר, דאף קודם גמר דין לא היו העדים אומרים הגידוף בפירוש אלא היו מזכירין את השם ואומר אותו קילל ובו קילל אבל תלמודא דידן ס"ל דקודם גמר דין היה העד האחד צ"ל את ברכת השם דברים כהווייתן כמו שאמרן המגדף ופסק רבינו כתלמודא דידן שהיא עיקרית.