סדר משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק ו · הלכה ו
כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וכו'. עיין לעיל הלכה א' בסוף ד"ה כל המאבד שם וכו' מה שכתבתי בס"ד.
ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה וכו' וכן אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחוץ וכו' נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וכו' מסבב בבגדיו מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום וכו'. עכ"ל. (א) הנה מה שכתב דאם התיך כלי מתכות או כלי זכוכית שכתוב עליו השם דלוקה משום מוחק את השם, מרן ז"ל בכ"מ לא העיר מקורו (ועיין במגדל עוז מה שכתב וערבך ערבא צריך) וגם אנכי לא מצאתי לו עדיין מקור נפתח ומפורש לא בגמרא דילן ולא בירושלמי ולא בתוספתא, אמנם בלי ספק מצאו רבינו ז"ל באחת מן המקומות הללו ואנחנו לא נדע, ויתבאר בס"ד עוד לפנינו, וגם הסברא נוטה לכך שהרי החקיקה היא כמו כתיבה עיין בטורי זהב י"ד סימן רע"א ס"ק חי"ת, ועיין לקמן בהלכות שבת פרק אחד עשר הלכה ט"ז לענין הקורע על העור כתבנית כתב ובמגיד משנה שם, ועיין במגן אברהם סימן ש"מ ס"ק זיי"ן וס"ק יו"ד.
הדבר הקשה לענ"ד בדברי רבינו ז"ל הללו דמה חילוק יש בין מתיך הכלי שכתוב עליו השם, לבין מכניס ידו שכתוב עליו השם במי מקוה לטבול, דלטבול במקוה שרי ולא אסרוהו מטעם מחיקת השם וכנ"ל, ולהתיך הכלי בכור שיהיה אסור מדאורייתא ולוקה עליו משום מחיקת השם, והנה בסוגיא דשבת דף ק"ך ע"ב שרינן גרם מחיקת השם וז"ל הסוגיא דשם ורמי דרבנן אדרבנן ורמי דר' יוסי אדר' יוסי דתניא הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ וכו' עשייה הוא דאסור גרמא שרי וכו' יע"ש הסוגיא ואם נאמר דרבינו ז"ל פסק כהך סוגיא דשבת האמורה ולכך התיר לטבול משום דהכנסת ידו לתוך המקוה אינו אלא גרם מחיקה וגרם מחיקה פסק רבינו ז"ל דמותר דלא אסרה תורה אלא עשייה לא גרמא וכאמור, א"כ קשה במתיך כלי מתכות וזכוכית למה זה פסק דלוקה והא גם מתיך כלי מתכות וזכוכית בהכור אינו עשייה אלא הוא רק גרם מחיקה, דמה לי שמכניס ידו עם השם הכתוב עליו לתוך המקוה מים, ומה לי שמכניס הכלי שכתוב עליו השם לתוך הכור להתיכו, והיה לו לרבינו ז"ל לפסוק גם במתיך כלי מתכות וזכוכית דהוא היתר, ולפחות היה לו לפסוק דאינו לוקה, ודבר זה ליכא למימר דבטבילה הטעם הוא דמותר הואיל והוא לצורך מצוה דהיינו שעושה כן לצורך טבילת מצוה, מה שא"כ בכלי שמתיכו בהכור שאין בהתכתו מצוה לפיכך לא התירוהו, דדבר זה אי אפשר לאמרו דאם יש בו איסור גמור לאו דאורייתא וחיוב מלקות על גרם מחיקת השם מה לי אם עושה אותו לצורך מצוה או שעושה אותו שלא לצורך מצוה וכי ח"ו מותר למחוק את השם לצורך מצוה (ולא דמי למה שכתבתי לעיל הלכה הקודמת בסוף ד"ה שאר הכנויין וכו' בשם התשב"ץ להתיר מדאורייתא מחיקת השם לצורך תיקונו יע"ש דהתם הוא לתיקון השם עצמו אבל חלילה להתיר לצורך מצוה אחרת), דדוקא אם גרם מחיקה מדאורייתא שריא, רק דהגרם אסור מיהא מדרבנן שפיר אפשר לחלק בין מקום מצוה דלא גזרוהו ליאסר גם גרם לבין שלא במקום מצוה, אבל לענין איסור דאורייתא לא שייך לחלק בינייהו, וכן ראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל בשבת שם בד"ה לעולם יורד וטובל וכו' שעמד במקצת דברינו אלה, אלא שהוא רוצה לומר שם שאין דבר זה ודאי שהמים ימחקו את השם יע"ש בחידושי הרשב"א ז"ל והדברים בעצמותן הם דחוקים שהוא נגד החוש שאי אפשר שלא יומחק מעט אם יובא תוך המים וצ"ע לכאורה.
וראה זה על פי דברי רש"י ז"ל בזבחים דף צ"א ע"ב בד"ה הא ר' שמעון וכו' היה אפשר ליישב בס"ד לענ"ד קושיא זו, והוא דרש"י ז"ל כתב שם וז"ל הא ר' שמעון וכו' דאין מתכוון לכבות וכו' וא"ת פסיק רישא ולא ימות הוא, אפשר דמזלף ליה בטיפין דקות מאד, הרי מבואר דכשאפשר לו לעשות הדבר ההוא באופן שלא יגרם על ידי כך עשיית אותה המלאכה או האיסור ההוא, אף שכפי מה שהוא עושה עתה אי אפשר שיעשנה אלא אם כן יעשה המלאכה או האיסור ההוא, מכל מקום שוב לא מיקרי פסיק רישא, כגון הכא במזלף בטיפין גסות הרי אי אפשר לו לזלף מבלי שיכבה, ואף עפ"י כן לא מיקרי זה פסיק רישא הואיל והיה אפשר לו לזלף בטיפין דקות מאד שלא יכבה, ואם כן דון מיניה ואוקי באתרן דהוא הדין נמי בהך דקמן במכניס ידו לתוך מי המקוה כיון שאפשר לו לעשות באופן שלא ימחוק את השם אף שיכניס ידו לתוך מי המקוה, דהיינו שיכרוך על ידו גמי או בגד, ממילא אף עפ"י שעתה אינו כורך עליו גמי ובגד, מכל מקום שוב אין זה נקרא פסיק רישא, וכיון דלא הוי פסיק רישא מדאורייתא מישרי שריא דהוי לי' דבר שאינו מתכוון רק מדרבנן הוא דאסור ובמקום מצוה דהיינו לצורך טבילת מצוה לא גזרו רבנן הם אמרו ליאסר שלא במקום מצוה והם אמרו להתיר במקום מצוה מה שא"כ במתיך כלי מתכות או זכוכית בכור הצורפים שאי אפשר להתיכו באופן אחר אם לא ימחוק את השם, ממילא הוי ליה פסיק רישא וחייב עליו מלקות.
אמנם לכאורה קשה לענ"ד על דברי רש"י דזבחים הנ"ל, דאם כן לפי מאי דמשני הגמרא דשבת שם וז"ל שאני התם דאמר קרא וכו' לא תעשון כן לד' אלקיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי וכו' פריך הגמרא התם בתר הכי וז"ל אי הכי הכא נמי כתיב לא תעשה כל מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי וכו' יע"ש היטב, והאי מאי קושיא דלמא אף ר' יוסי מודה דגבי מחיקת השם נהי דיציב פתגם דגרמא שריא אבל היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן גם גרמא נמי אסור, ואפילו הכי שפיר קאמר ר' יוסי יורד וטובל כדרכו וכו' כיון דאין כאן פסיק רישא לפי שיטתו של רש"י ז"ל בזבחים, ואין כאן אלא דבר שאינו מתכוון לחוד, ממילא ר' יוסי לשיטתיה שייט דהוא סבירא ליה דדבר שאינו מתכוון מדאורייתא מישרי שריא.
וחילא דילי, דהא ר' יוסי סבירא ליה להדיא בשבת דף ל"א ע"ב גבי כחס על הנר וכו' דמלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור עליה וכר' שמעון, וכמו דמסיק בגמרא שם וכבר כתב המגיד משנה לקמן בהלכות שבת פרק ראשון הלכה ז' בד"ה כל העושה מלאכה וכו' דמלאכה שאינה צריכה לגופה חמיר טפי טובא מדבר שאינו מתכוון, והביא לו ראיה מהא דשמואל דפוטר בדבר שאינו מתכוון ובמלאכה שאינה צריכה לגופה סובר דחייב יע"ש במגיד משנה, ממילא כיון דר' יוסי סובר כר' שמעון דפטור על מלאכה שאינה צריכה לגופה, א"כ מכל שכן דר' יוסי סובר דדבר שאינו מתכוין דפטור.
ואחרי כי כן נהי דסובר ר' יוסי דלפחות דבר שאינו מתכוון מדרבנן מיהא אסור ומטעם דגזרינן שאינו מתכוון אטו מתכוון, ולהכי דוקא היכא דאיכא איסור דאורייתא כשהוא מתכוון הוא דגזרו שלא במתכוון אטו מתכוון, אבל לא כן היכא דאפילו כשהוא מתכוון ליכא נמי איסור דאורייתא בכזה לא גזרו רבנן שאינו מתכוון אטו מתכוון דהוי ליה גזירה לגזירה ושריא שלא מתכוון כי האי אפילו לכתחלה כי הוא זה גמרא ערוכה בשבת דף מ"ו ע"ב להדיא דאמרינן התם וז"ל, כל היכא דכי מכוון איכא איסורא דאורייתא כי לא מכוון גזר ר' שמעון מדרבנן, כל היכא דכי מכוון איכא איסורא דרבנן, כי לא מכוון שרי ר' שמעון לכתחלה וכו', ואם כן הכא הא אף כי מכוון למחיקת השם הא ליכא גביה איסורא דאורייתא, שהרי אינו אלא גרימת מחיקת השם ממילא היכא שאינו מתכוון הוא מותר לגמרי, אבל במשנה דשבת גבי כביית הדליקה הנ"ל שפיר אוסר גרם כביית הדליקה משום דשם הוי פסיק רישא שאי אפשר לו בענין אחר, וכמו שאמר ר' יוסי במשנה שם וז"ל לפי שאין יכולים לקבל את האור והן מתבקעים ומכבין את הדליקה וכו', והיכא דהוא פסיק רישא אפילו גרמא אסור לפחות מדרבנן, דלא שייך למימר שלא גזרו שאינו מתכוון אטו מתכוון, דלא נאמר כן בגמרא שם אלא היכא דליכא פסיק רישא אבל היכא דהוא פסיק רישא הרי הוא כמתכוון ממש דאסור לפחות מדרבנן, וליכא למימר דזה לא הוי פסיק רישא הואיל ואפשר לו לעשות מחיצה בכלים ישנים או בכלי מתכות וכדומה שאינן מתבקעים ומכבין את הדליקה, זה אינו דדלמא מיירי ר' יוסי במשנה שאין לו כלים אחרים לעשות בהן מחיצה כי אם כלי חרס חדשים, וגם אינו יכול לשפוך מהם המים שבתוכם כגון שהוא מקום מדרון וכדומה שאם ישפך מהם המים במקום ההוא יזובו המים מיד משם למקום האש ויכבו האש ולהוציאם משם למקום אחר אפשר דמיירי שצריך להוציאם דרך רשות הרבים ויש בזה משום איסור מוציא ומשום מעביר ד' אמות ברשות הרבים, או דמיירי שאין לו זמן כל כך לשפוך מהם המים ולעשות המחיצה שבעוד כך שישפך המים תבא הדליקה לשם, והרי הגמרא שם לא פריך אלא דר' יוסי אדר' יוסי, ועוד דהא התם במשנה גבי כבית הדליקה בלאו הכי הרי הוא מתכוון גמור, שהרי לכך הוא עושה המחיצה בכלים חדשים מלאים מים כדי שיתבקעו הכלים שאם תעבור הדליקה עד שם שיתבקעו ויכבו המים את האש, ואסור לפחות מדרבנן אף לר' יוסי, בשלמא אם נאמר דלא כרש"י בזבחים הנ"ל שפיר פריך הגמרא א"ה הכא נמי כתיב לא תעשה כ"מ עשייה הוא דאסור וכו' דהא גם גבי מחיקת השם הוי פסיק רישא אבל לרש"י ז"ל הנ"ל קשיא כנ"ל ויש ליישב בדוחק וצ"ע לכאורה.
ואפשר לומר דרש"י לשיטתי' אזיל, והוא דרש"י ז"ל ביומא ל"ב ב' סובר דאף ר' יהודה דאוסר דבר שאינו מתכוון ה"מ באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן אף ר"י מודה דדבר שא"מ מותר וא"כ קשיא לי' לרש"י ז"ל דאם נאמר דהיינו טעמא דר' יוסי דמתיר לטבול כדרכו שהוא מטעם האמור לעיל מזה, דתקשה מ"ט דת"ק שהוא מצריך דוקא כריכת גמי, מה ראה על ככה דהא הוא דשא"מ ודשא"מ שריא, דליכא למימר דסתם ת"ק דר' יוסי הוא ר' יהודה ור"י לשיטתי' שייט, דהוא סובר דדבר שא"מ אסור, דזה אינו דהא הוא אינו מוחק את השם בעשיי' אלא הוא רק גרמא שגורם למחוק את השם וכדאמרינן בסוגי' שם כן וכדלעיל, והרי גרמת מחיקת השם רק מדרבנן לחוד הוא דאסור, וגבי איסור דרבנן אף ר"י מודה דדבר שא"מ אפילו לכתחילה שריא. יציבא מילתא דבלא"ה קשיין לענ"ד דברי רש"י ז"ל במסכת יומא הנ"ל, דלפי דעתו הנ"ל דבמילי דרבנן אפילו ר"י מודה דדבר שא"מ מותר וכ"ש לר' שמעון א"כ קשה למה זה הוצרך הגמרא למירמי דרבנן אדרבנן ולבנות עיקר קושיתו דמסתמא הנך רבנן דר' יוסי הם הנך רבנן דר"י ולמה לא פריך הגמ' דמ"ט דת"ק הכא דמצריך כריכת גמי, שהרי לו יהי כן דנאמר דגם לפי שינויא דגמרא התם דקמשני עשיי' הוא דאסור גרמא שרי וכו' היינו מדאורייתא הוא דשריא אבל מדרבנן מיהו אסור להת"ק ג"כ גרמא, מ"מ קשיא למה זה צריך כריכת גמי הא הוא דבר שא"מ לגרום מחיקת השם, והרי אף במתכוון לגרום מחיקת השם לית בי' איסורא דאוריי' אלא איסור דרבנן, והרי לדעת רש"י באיסור דרבנן הא ליכא איסור כלל בדבר שא"מ ומותר אפילו לכתחילה אף לר"י, וגם דבר זה ליכא למימר דזה אינו נקרא דבר שא"מ הואיל והוא פסיק רישא ולא סבירא לי' לרש"י ז"ל סברת חידושי הרשב"א ז"ל דלא הוי פ"ר שימחה השם במי מקוה וכנ"ל דהא רש"י ז"ל לשיטתי' בזבחים הנ"ל לא הוי זה פ"ר כיון שיכול לכרוך עליו גמי או בגד ולא ימחוק את השם (וע"כ ביש לו גמי או בגד מיירי מדקאמר כורך עליו גמי וכו' וגם וכי בגברא ערטילאי עסקינן שאין לו שום בגד ללבוש כדי לסבב בו השם כל זמן שהוא במקוה) ממילא אף שאינו כורך עליו שום דבר שוב לא הוי פ"ר לרש"י בזבחים הנ"ל דהיכא דאפשר לו לעשות באופן שאין בו איסור אף אם עושה באופן שיש בו איסור לא מיקרי פ"ר.
ויהי' איך שיהי' הדבר קשה בעיני למאוד להלום בדעת רבינו ז"ל שיהי' גם הוא סובר כדעת רש"י ז"ל בזבחים והוא אם רק אפשר במציאות באופן שאין בו איסור, שוב אינו נקרא פ"ר, ועיין לקמן בהל' קרבן פסח פ"א הלכ' ט"ז בד"ה כמעשיהו בחול וכו' מ"ש בס"ד עוד בדברי רש"י בזבחים, וא"כ קמה וגם נצבה קושיתינו הנ"ל על רבינו ז"ל מה חילוק יש בין מתיך כלי מתכות או של זכוכית בכור דהוא לוקה משום איסור מחיקת השם לבין מטביל ידיו במי מקוה דמותר, וגם דברי רש"י ז"ל ביומא הנ"ל הם סותרים לדבריו, דבשבת דף קכ"א ב' בד"ה דלמא לפי תומו וכו' דביומא שם מבואר מדבריו שהביאו התו' שם דלר"י דבר שא"מ אסור מדאורייתא, ואלו בשבת כתב רש"י ז"ל דאף לר"י דבר שא"מ אינו אסור אלא מדרבנן, שכתב שם וז"ל לא שיעמוד עליו ויהרגנו וכו' אלא דורכו והולך וכו' הואיל ולא נתכוון דדבר שא"מ לר"י מדרבנן הוא וכו'. יציב פתגם פה לכאורה דברי רש"י ז"ל בשבת הנ"ל הם תמוהים בעיני מהא דאמרינן בשבת קל"ג א' וז"ל אמר מר בשר אע"פ שיש שם בהרת ימול הא ל"ל קרא דבר שא"מ הוא ודשא"מ מותר, אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר דשא"מ אסור וכו' הרי מבואר להדיא דלר"י דבר שא"מ אסור מדאורייתא דהא איצטרך קרא תיבת בשר להורות גבי צרעת היתר דמילה דוחה את הצרעת.
וצריכין לומר לענ"ד בס"ד דרש"י ז"ל ס"ל כדעת השאלתות דרב אחאי גאון ז"ל שהביאו התוס' בשבת ק"י ב' בד"ה ת"ל בארצכם וכו' וכן הרא"ש ז"ל שם הביאו, והוא דאף דאנן ק"ל כר"ש דדבר שא"מ מותר היינו דוקא בשבת הואיל דכתיב בי' מלאכת מחשב' אבל בשאר איסורי דאורייתא סבירא לן כר"י דדבר שא"מ ג"כ אסור דבשאר איסורים לא כתיב בהו מלאכת מחשבת, ורש"י ז"ל ס"ל סברת השאלתות הנ"ל אליבא דר"י גופא ור"י גופא ג"כ סובר הך דרשא דמלאכת מחשבת ולפיכך מדאורייתא מותר בשבת אפילו לר"י דבר שא"מ, רק מדרבנן הוא דקאסר ר"י בשבת הואיל ולדידי' בשאר איסורים אסור מדאורייתא דבר שא"מ גזרו שבת אטו שאר איסורים וגם לא רצו החכמים שיהי' איסור שבת קל מכל איסורים שבתורה אבל ר"ש דהוא סובר דבכל האיסורים דבר שא"מ מותר, ולכך מתיר ר"ש בשבת ג"כ דבר שא"מ אפילו מדרבנן, אבל בשאר איסורים כגון הך דקציצת צרעת וכדומה ודאי לר"י דבר שא"מ אסור מן התורה ומימר שפיר קאמר אביי לא נצרכא אלא לר"י, ס"ס עיניך הרואות כמה עיקולי ופשורי איכא בדברי רש"י ז"ל הנ"ל וקשה הדבר להלום כל זה בדעת רבינו ז"ל וא"כ שפיר קשיא עליו קושיותינו הנ"ל.
(ב) ונחזור לדברי רבינו ז"ל פה דמלבד דקשה עליו מה שהקשינו לעיל אף זאת קשיא מה שתמה עליו בס' כנסת הגדולה בטור י"ד סי' רע"ז סעיף ב' על מה שכתב רבינו ז"ל וז"ל כורך עליו גמי ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו וכו' וכתב הכנה"ג וז"ל איברא שאיני יכול להלום מה חילוק יש בין גמי לבין בגדיו דקאמר הרמב"ם שאם לא מצא גמי מסבב בבגדיו והלא גמי ובגד הכל אחד וכו', ובאמת הדברים מתמיהים אטו התנא רבינו הגדול ז"ל כרוכלא ליחשב וליזל כל מיני הנכרכים על היד, הלא דבר הוא, אמת הדבר שמזה שכתב רבינו ז"ל מסבב בבגדיו משמע מדברי הלחם משנה פה דכוונת רבינו ז"ל לרמוז דפוסק כת"ק דר' יוסי דמהדרינן אגמי יע"ש בסוגי' דשבת ק"ך ב' ובלח"מ שם, אבל עדיין לא זורה ולא חובשה בזה תמיהת ס' כנה"ג הנ"ל דא"כ למה זה שינה רבינו ז"ל מגמי לבגד דהלא במה שנקט כורך עליו גמי, ולא ביאר להדיא דדוקא כשהגמי מזומן לפניו, אלא סתמא קתני דמשמע דכוונתו הוא דאף שאינו מזומן לפניו הגמי דצריך לאהדורי אגמי, וכת"ק דר' יוסי, גם הקצר קצר יד לשונו הזהב לומר כן הדבר בפירוש ובביאור היטב ובקיצור ובלשון צח צריך לחזור אחר גמי.
שלישית תמוהים דברי רבינו ז"ל הנ"ל מה שעמד בו הלח"מ, דהאיך פסק פה דכורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו וכו' והיינו דמהדרינן אגמי, והרי רבינו ז"ל פסק בכ"מ דטבילה בזמנה מצוה היא (וכן הכריח הגאון המובהק מהר"ם ן' חביב ז"ל בספרו תוס' יוה"כ פ"ח א' בד"ה ולענין הלכה וכו' ועיין לקמן הלכות שופר פר' א' הלכה ג' בד"ה וכן שופר של עולה וכו') והרי בסוגי' דשבת שם אמרו דזה דמהדרינן אגמי דוקא לרבנן דר' יוסי דסוברים דטבילה בזמנה לאו מצוה היא, אבל לר' יוסי התם דסובר דטבילה בזמנה מצוה לא מהדרינן אגמי כלל אלא יורד וטובל כדרכו, וא"כ זה שפסק רבינו ז"ל דטבילה בזמנה מצוה היא, ומה שפסק דמהדרינן אגמי בכתוב על בשרו שם, הנה הם תרי פיסקי דסתרי אהדדי ואוחז החבל בתרין ראשין, לפי הסוגי' דשבת הנ"ל, ומה שהגאון מהר"ם ן' חביב בספרו הנ"ל שם רוצה לפרש דאין כוונת רבינו ז"ל להצריך לאהדורי אגמי וכבר כתב הוא בעצמו שהוא דחוק.
רביעית תמה הלח"מ עוד דהמציאה זו שהמציא רבינו ז"ל אם אין לו גמי מסבב בבגדיו למה לא הוזכר' בגמ' בברייתא לא בדברי ת"ק דר' יוסי ולא בדברי ר' יוסי ומה שתירץ הלח"מ שהוא תיקון דחוק, במחילה מכבוד תורתו התירוץ הזה הוא דחוק, וכי מה הכריחו לרבינו ז"ל לכתבו אם הוא תיקון דחוק ולא נזכר ממנו בגמ'.
חמישית תמה מרן ז"ל פה למה לא חילק רבינו ז"ל בין דיו לחה ליבשה, דדוקא כשהדיו לחה הוא דאינה חוצצת אבל כשהיא יבשה חוצצת, שהרי בסוגי' דשבת שם חילקו בכך, ומה שתירץ מרן ז"ל דסמך עצמו על מה שכתב רבינו ז"ל חילוק זה בין דיו לחה ליבשה לקמן בהלכות מקואות ומשם תדין לכאן דמה לי שהדיו לחה היא אות אחת שאינו השם הקדוש ומה לי שהוא טפת דיו ומה לי שהוא אותיות השם הקדוש יע"ש שזה הוא כוונת תירוצא, אבל התירוץ הזה הוא דחוק, דכבר הי' מקום להסתפק ולחלק בין השוים בין דיו של טפת דיו או אותיות דעלמא שראוי ונכון הדבר להיות חוצץ כשהיא יבשה שאין בו ענין התלות להנאותו הנאה חשובה, משא"כ אותיות השם הי' אפשר לומר אף כשהוא יבש אין בו משום חציצה שהוא כעין להנאותו שאינו חוצץ, והנה בגמ' הוזכר בפירוש דאפילו באותיות השם נמי יבשה חוצצת הדיו, ממילא הי' לו לרבינו ז"ל ג"כ לאשמעינן דין זה פה דבנתייבש הדיו של אותיות השם, דהדיו עצמה חוצצת.
אמת מה שהלח"מ הקשה על תירוצו של מרן ז"ל דא"כ הוא דרבינו ז"ל סמך עצמו על מ"ש לקמן בהלכות מקואות בענין הדיו יבשה חוצצת, קשה למה זה כתב רבינו ז"ל פה הדין של ולא יהדק כדי שלא יחוץ וכו' ולמה לא סמך גם בדין זה על מ"ש לקמן בהלכות מקואות בדיני חציצה ובחילוק שיש בין אם הוא מהודק ובין אם הוא רפוי, לענ"ד אין כדאי בקושי' זו לדחות דברי מרן ז"ל, שרבינו ז"ל לא כתב פה דין זה, שלא לא יהדק על צד הכוונה הראשונה, דלזה באמת הי' מקומו הראוי לו לכתבו לקמן בהלכות מקואות אבל כוונת רבינו ז"ל בזה פה הוא על צד הכוונה השני' והיינו כדי לסיים מ"ש אח"כ מיד וז"ל שלא אמרו לכרוך אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום וכו' להודיע לנו בזה הדבר דין מחודש, והיינו מה שאינו מהדקו להגמי או להבגד אלא שכורכו על היד רפוי, ויוכל ליכנס תחתיו מים על השם כתוב על היד ולמחקו, שאין בו משום איסור מחיקת השם שאינו אלא גרמא בלבד וזה הוא מענין שעומד בו רבינו ז"ל בפרק והלכה הזאת.
ששית, עוד צריך ביאור מה שלא הרגישו בו נושאי כלי רבינו ז"ל, והוא שהרי לפי מה שסיים רבינו ז"ל מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום נראים הדברים עומדים צפופים מבלי מקום להדין הזה פה, והוא שהרי כל דבריו פה מתחלתן עד נזדמנה לו טבילה של מצוה וכו' הוא הכל מטעם איסור מחיקת השם וכמבואר מעצמו, והם דינים ודברים השייכים לענין זה, שעומד בפרק הזה מענין הזה וכל אביזריהו אבל הדין של נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי הוא אינו מטעם איסור מחיקת השם, אלא כי הוא זה מטעם שאסור לעמוד בפני השם ערום, א"כ זה הדין של נזדמנה לו טביל' ש"מ אין מקומו וענינו לכאן רק הדיוק הזה שכתבנו לעיל בתירוצנו על קושית הלח"מ לאשמעי' גרמת מחיקת השם דמותר, אבל בשביל זה לחוד קשה הדבר לאמרו שרבינו ז"ל כתב כל עיקר הדין שלא במקומו בשביל דיוק שאינו מפורש בדבריו אלא רק מוכח מדבריו, יותר נאות הי' לכתוב בפירוש הדין הזה דהגרמת מחיקת השם דמותר ולהשמיט פה כל הדין הזה דנזדמנה לו טבש"מ, ויותר נאות הי' לכתבו או לקמן בהלכות ספר תורה או בהלכות מקואות כי שם ביתו של הדין הזה, וכבר ידוע שרבינו ז"ל הגדיל עצה בשימור סידור הדברים שלא לכתוב הדינים שלא במקומם הראוי להם, אף שבש"ס נסדרו יחד שני חלקי דינים נפרדים צאו וראו מ"ש הרב המגיד ז"ל בהקדמתו להלכות שבת מדרכו של רבינו ז"ל בדבר זה.
שש המערכות האלה של קושיות הנופלות בדברי רבינו ז"ל נקח בס"ד לבוא אל תוכן עומק כוונתו ולהבין טהורים אמרי נעם של רבינו ז"ל כי מלאך ד' צבאות הוא וכל דבריו בשקל הקדש ובפלס מאזני משפט מהשכל והדעת הם שקולים אין בהם לא חסר ולא יתיר ואין מוקדם ומאוחר בתורת משה ע"ה.
(ג) בהקדים דלכאורה קשה לענ"ד בהך סוגי' דשבת ק"ך ב' דמאי פריך הגמ' שם האי גמי ה"ד אי דמיהדק קאי הוי חציצה וכו' דלמא מיירי בסתם אדם שאינו מקפיד עליו ובגמי וה"ל מיעוטו שאינו מקפיד עליו ואינו חוצץ, וזו אינו סברא לומר שהואיל והוא צריך לאותו גמי לכסות בו את השם שלא ימחוק או שלא יעמוד בפני השם ערום הרי הוא חשוב כמו צלצול ואינו בטל לגבי היד, וכדאמרינן בעירובין ק"ג ב' ובזבחים י"ט א' בדין צלצול שהוא חשוב, דזה אינו דמאי חשיבות איכא בגמי הזה יותר מבדבר אחר, שהרי הוא יכול לעשות כן לכסות את השם בכל דבר שירצה ואינו צריך המכסה ההוא להיות גמי דוקא, משא"כ צלצול בעירובין ובזבחים הנ"ל שהצלצול יש לו בעצמותו חשיבות, וכיון שאין להגמי הזה חשיבות בעצמותו, ממילא הוא מתבטל לגבי היד ואין כאן חציצה וצ"ע לכאורה. ועוד קשה לענ"ד מאי פריך הגמ' דשבת שם וז"ל ותיסברא משום דיו וכו' ומ"ק דהא גם הדיו אינו אלא מיעוטו, ומלבד דאפשר לומר דמיירי באדם שאינו מקפיד עליו, כגון סופר ולבלר וכדומה עיין בש"ע א"ח סי' קס"א סעיף ב' ובמ"א שם ס"ק ח' שכתב דכל מי שכותב תדיר אין דיו חוצץ בו, וביותר מזה לדעת רבינו ז"ל כפי מה שביאר מרן הב"י ז"ל בס' הארוך ב"י טי"ד ריש סימן קצ"ח בד"ה ומ"ש דאפילו אינה מקפדת עליו עתה בשעת טבילה וכו' דאף אם נשים אחרות מקפידות עליו אם רק היא אינה מקפדת עליו וגם הוא מועט, דדי בזה להיות נקרא מעוטי שאינו מקפיד עליו ואינו חוצץ, ולפי זה קשה טובא שהרי עינינו הרואות שהאדם הזה אינו מקפיד על מיעוט הדיו הזה הדבוק על ידו שהרי הוא מרצונו בלי שום הכרח ומכריח כתב על ידו השם וכמו שהוא כן סתמא דמלתא, ולפחות מנ"ל להמקשה לאוקמי בשכתב אחר על ידו השם בע"כ ושלא מרצונו להקשות בכח קושית ותיסברא משום דיו וכו' דלמא מיירי שכתבו מרצונו ומדעתו הוא או אחר על ידו וממילא מוכח מזה שהוא אינו מקפיד על זה המעט דיו וכיון שהוא אינו מקפיד עליו ה"ל מיעוט שאינו מקפיד עליו שאינו חוצץ, וגם זה צ"ע לכאורה.
וצריכין לומר לענ"ד בישוב כל זה עפ"י מה שרש"י ז"ל סובר דהא דמיעוטו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ זהו דוקא בשערו, אבל בגופו אפילו מיעוטו שאינו מקפיד עליו נמי חוצץ, אמנם התוס' בעירובין ד' ב' בד"ה דבר תורה רובו וכו' וביבמות ע"ח א' בד"ה רובו ומקפיד וכו' ובסוכה וי"ו ב' בד"ה דבר תורה וכו' הוכיחו מכמה מקומו' בש"ס, וגם מדאייתר את בשרו, דאפילו בבשרו נמי אמרינן דמיעוטו ואינו מקפיד עליו דאינו חוצץ והדבר הקשה לומר על מאור עינינו רש"י ז"ל שטעה ח"ו, לפיכך אומר אני בס"ד ליישב תמיהת התוס' הנ"ל והוא דהוא תליה בפלוגתא דתנאי הך פלוגתא דרש"י ותוס' לענין גופו אם מיעוטו שאינו מקפיד עליו חוצץ או לאו, והוא דכל עיקר קושייתם של התוס' על רש"י ז"ל אינה מכח הך סוגי' דיבמות הנ"ל דכבר כתבו התוס' בעצמם ביבמות שם דעדיפא מיני' פריך לי' וכן מהנהו שיעורי דחציצה דקתני להו במסכת מקואות ובזבחים ל"ק על רש"י ז"ל דאפשר לחלק בין בגדו לגופו עיין בחידושי הריטב"א ז"ל למסכת קידושין כ"ה ב', אך דעיקר קושייתם של התוס' על רש"י ז"ל הנה הוא מכח קרא דאת בשרו דל"ל לרבות שערו לטבילה שהרי לפי פירושו של רש"י ז"ל אמרה כן ההלכה למשה מסיני בפירוש דבשערו רובו ומקפיד עליו חוצץ, הרי שאמרה הל"מ בפירוש שאף השערות צריכין טבילה יע"ש בתוס' שזה הניחו בקושי' על רש"י ז"ל.
והנה כי כן אם זהו היתה כוונת קושית התוס' על רש"י ז"ל הי' אפשר לישב בס"ד גם קושי' זו, והוא דאת בשרו איצטריך למעט בית הסתרים וכדדרש לה עולא בקידושין כ"ה א' וז"ל ורחץ את בשרו במים דומיא דבשרו מה בשרו בגלוי אף כל בגלוי והיינו דאתיא למעט שער בית השחי ובית הערוה ובכ"מ שהוא בסתר שאינו צריך טבילה, והנה התוס' בעצמם ובכבודם תירצו כך בסוכה שם לפי שיטתו של ר"ת ז"ל, רק דלפי שיטתו של ר"ת ז"ל לא הקשו התוס' קושייתם שם מאת בשרו אלא הקשו כן מבשרו במי' דדרשינן מיני' שם בשרו במים שלא יהי' דבר חוצץ בין בשרו למים דלפי שיטתו של ר"ת ז"ל ל"ל זה דהא הל"מ הי' על בשרו, ותירצו התוס' של דלר"ת ז"ל איצטרך בשרו במים כדי להורות לן הדין של בית הסתרים, וא"כ הוא אף אתה צא ולמד לפי שיטתו של רש"י ז"ל ליישב מה שהקשו עליו התוס' דאפשר לתרץ ג"כ דאיצטרך את בשרו הטפל לבשרו היינו השערות דבעינן שיהיו השערות דומי' דבשרו שיהיו דוקא בגלוי לא בסתר, דשערות שבסתר לא בעו טבילה, ול"ל דנילף שעור בק"ו מבשרו, והיינו דנילף מה בשרו דחמיר דאפילו מיעוטו ואינו מקפיד עליו חוצץ לפי שיטתו של רש"י ז"ל אפ"ה אין בית הסתרים בעי טבילה, שערו דקיל דאינו חוצץ אלא דוקא כשהוא רובו ומקפיד עליו לא כ"ש דאין שער בית הסתרים צריך טבילה זה אינו קושי' דהא אי לא הוי כתב הך קרא דאת בשרו לא הי' הדין דשיער צריך טבילה כלל נפקא מכח קרא אלא הוי נפקא רק מכח הל"מ, וכשם שאין דנין ק"ו מהלכה כך א"ד הלכה בק"ו ממקום אחר, שהרי רש"י ז"ל כתב בשבת קל"ב א' הטעם דא"ד ק"ו מהלכה משום שלא ניתנו הי"ג מדות לידרש בתורה שבע"פ, וא"כ ממילא נמי דלא ילפינן הלכה בק"ו ממקום אחר מהך טעמא, ודו"ק.
אמנם זה ניחא אם הך דינא דבית הסתרים אינו צריך טבילה נפקא לן מתיבת בשרו, אבל לא כן אם נאמר דהך דינא דבית הסתרים א"צ טבילה נפקא לן מקרא דוידיו לא שטף במים וכו' דומי' דידיו מה ידיו בגלוי אף כל בגלוי לאפוקי בית הסתרים דא"צ שטיפה במים דהיינו טבילה, והנה כי כן שפיר הקשו התוס' דשוב א"א לומר דאת בשרו איצטרך להורות דגם השער שבבית הערוה אינן צריכין טבילה דתקשה דא"כ הוי לי' למיכתב הך תיבת את גבי קרא דוידיו לא שטף במים וכו' דהיינו דהוי לי' לכתוב ואת ידיו לא שטף במים וכו' וק"ל.
מעתה צא ולמד כי רבינו לקמן בהל' מקואות פ"א הלכה יו"ד העתיק הך דרשא וידיו לא שטף במים, ויצא לו לרבינו הדברים הללו מהתורת כהנים סדר מצורע פ"ד ושם נאמר דרוש זה, ומ"ש מרן שם ד"ה בית הסתרים משנה פ"ט דמקואות וכו' ונדה דף מ"ב תמה אני כי לא מצאתי שם לא דבר ולא חצי דבר ואדרבה שם בנדה מ"ג א' מפיק ר"ל להך דרשא וידיו לא שטף לדרשא אחריתי לענין טומאת בית הסתרים דזב ולא לענין טבילת בית הסתרים ור"ל שם ע"כ לא פליג על הת"כ וזה לך האות דרבינו בהל' מטמאי מו"מ פ"ב הלכה ה' כתב זב שהי' קנה אחוז וכו' הרי הן טהורין שנא' וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף וכו' מה נגיעה בידיו וכו' הרי שלך לפניך שהעתיק רבינו מימרא דר"ל וטעמו ואם נאמר דהנך תרתי דרשא דת"כ ודרשא דר"ל חלוקות הן ומאן דדריש זה לא דריש אידך תקשי לרבינו בהל' מקואות דמייתי הך דרשא וידיו לא שטף לענין טבילה ואוחז החבל בתרי ראשין ושניהם לא צדקו יחדיו, אלא ע"כ נאמר דהנך תרתי דרשות אינן מתנגדות אהדדי ותרתי שמעת מיני' מדכתיב ידיו דוקא ולא כתיב אבר אחר או דלכתוב ובשרו לא שטף מזה מוכח דלענין טבילה בעינן רק דומיא דידיו בגלוי ומדכתיב מלת וידיו באמצע בין מלת יגע בו הזב ובין מלות לא שטף ולא כתיב ולא שטף ידיו ש"מ דקאי מלת וידיו אלפניו ולאחריו על המגע וקאי גם על הטבילה, וכה"ג מצאנו בתו' בחולין דף ב' א' ד"ה מכם ולא כולכם כפי מה שביאר מהר"מ מלובלין זצ"ל, ומצאנו ג"כ דרשות על דרך זה טובא בש"ס סוף סוף דברי מרן קשין טובא וצריכין עיון דבתלמודא דמס' נדה אין שם מהך דרשא דבית הסתרים אין צריכה טבילה רמז כלל וכלל וצ"ע - ולפי"ז שוב ל"ל כדעת רש"י בחציצת גופו אפילו מיעוטו ג"כ חוצץ משא"כ בשער בעינן רובו ומקפיד דא"כ תקשה קושית התו' ל"ל את בשרו לרבות שערו לטבילה, אמנם אפשר לומר דרש"י פוסק להלכה כעולא בקידושין כ"ה דנ"ל דבית הסתרים אינו צריך לביאת מים מדכתיב בשרו במים ומסתמא ידע עולא דאיכא תנא החולק על הברייתא המובאה בת"כ הנ"ל, דהאמורא לא יחלוק מדעתי' דנפשי' על הברייתא, ולדידי' ולהך תנא דס"ל כוותי' שפיר נוכל לומר דבגופו אפי' מיעוטו שאינו מקפיד עליו ג"כ חוצץ דגופו חמור משערו ול"ק לדידי' קו' התו' ל"ל את בשרו וכו' דשפיר איצטרך את בשרו ככל הדברים וככל החזיון האמור.
(ד) הנה יצאנו מענין לענין ע"י המשך הענינים ועתה נשובה מראש הענין שהתחלנו בו דהמורם מהאמור הוא פלוגתא דתנאי ואמוראי אם מיעוט שאינו מקפיד עליו חוצץ בגופו או לא אלא בעינן רובו ומקפיד עליו ושוב א"ל מה שהערנו מאי פריך התלמודא בשבת האי גמי ה"ד אי דמיהדק הוי חציצה ות"ל דהוי מיעוט שאינו מקפיד עליו ואינו חוצץ דלפי מאי שבארנו אפשר לאוקמא הך סוגיא כעולא דבגופו אפילו מיעוטו שאינו מקפיד עליו נמי חוצץ והגמי הא מיהדק בגופו, גם במאי דפריך התלמודא שם ותסברא משום דיו וכו' סרה הקו' שהערנו עלי' דהא הך דיו מיעוטו שאינו מקפיד הוא ואינו חוצץ, הנה לשיטתינו דהסוגיא אתי' כעולא ניחא דהא הדיו הוא בגופו ואפי' מיעוט שאינו מקפיד עלי' חוצץ לדידי' כאמור.
ואף גם מה שמתבאר בהך סוגיא דשבת דלא אסרה התורה אלא עשיי' כפשטי' דקרא לא תעשון כן וגו' אבל גרם מחיקת השם מדרבנן הוא דאסור נראה לענ"ד דאין זה אליבא דכ"ע כי מצאנו ראינו לכאורה חולקים על הדעת הזאת וסוברים דאפי' גרם מחיקת השם נמי אסור מדאורייתא, דהרי גבי איסור סירוס ג"כ נאמר בקרא לשון עשיי', דכתיב לא תעשו בארצכם וגו' וכי היכי דגבי מחיקת השם דרשי' מדכתיב לא תעשון וגו' עשיי' הוא דאסור וכו' ה"נ גבי סירוס יתכן לדרוש ובארצכם לא תעשו עשיי' היא דאסרה בתורה ולא גרמא, ואפ"ה מסקינן בשבת ק"י ב' דאפילו לשתות כוס של עקרין אסור מדאוריית' וכן הוא בפוסקי' להלכה ועיין בסמ"ג חלק הל"ת מנין ק"כ ובביאורי הגאון מהר"א שטיין, ואעפ"י דשתיית כוס עקרין אינו אלא גרמא דסירוס דבשעה שהוא שותה הכוס עדיין אינו נעשה סריס ולא פגע ולא נגע בגיד וביציו רק הסירוס נעשה אח"כ ממילא ולא הוי לן למיסר מהתור' דלא אסרה אלא עשיי' בידים, ושמעינן מזה דמלת תעשו הוראתה ג"כ גרם סירוס דהסבה הגורמת נקראת מעשה, וא"כ גם במחיקת השם י"ל בכלל לא תעשון כן גרמא ג"כ נכלל וכן מוכח מהספרי שמצא רבינו בהתיך כלי זכוכית או מתכת שחקוק עלי' השם דלוקה אעפ"י שאין בהתכה הזאת מעש' אלא גרמא דהיינו בשעת מעשה כשמשליכו לכור וקאמר דמלקא לקי אלמא גרמא מדאורייתא אסור ומבואר מזה ההיפוך מן האמור בסוגיא דשבת גבי כריכת גמי דלא אסרה תורה אלא עשיי' בידים אולם הסוגיא דשבת שיצתה לחלק בין עשיי' לגרמא הוא מכח ההכרח כדי ליישב דברי ר' יוסי שלא יסתרו דבריו זא"ז, וכמו כן שלא יסתרו דברי רבנן אהדדי כדאי' שם בסוגיא ובעבור זה הוכרח התלמודא לחלק בין מחיקה ממש לגרם מחיקה, אמנם לדידן בלא"ה לא סתרי אהדדי לא דברי ר' יוסי ולא דברי רבנן דהנה רבנן אדרבנן ל"ק דגבי דליקה התירו גרם כיבוי ובמחיקת השם אסרו גרמא, דהא הרבה פוסקים חילקו בין גרם כיבוי של מחיצת הכלים ובתוכן מים לבין נתינת כלי ובתוכו מים תחת הנר לקבל ניצוצות מן הנר והרבה חילוקים נאמרו בזה יש שחילקו בין גרם כיבוי לקירוב כיבוי ויש שחילקו בין כשהמים בצד האש לבין כשהמים הם תחת האש, שא עיניך הקורא המשכיל וראה מ"ש ה"ה בהל' שבת פרק י"ב הלכה ו', וגם הבט אל דברי הר"ן בסוגיא ובין תבין מדבריהם דרב יהודה ורב אשי בהא פליגי דר"י מתיר אפי' מקרב את הכיבוי ור"א מחלק ואומר דוקא גרם כיבוי הוא דשריא אבל קירוב כיבוי אסור אפי' לרבנן דר' יוסי.
ואחרי כי כן טובא איכא לחלק בין הך גרם כיבוי גבי דליקה בשבת דשריא לרבנן משום דבהנך גווני דקתני במתני' ליכא אלא גרם כיבוי ולא קירוב כיבוי איכא, משא"כ התם במחיקת השם שהוא מקרב המחיקה לא גרם מחיקה בלבד וגם אין זה מצדו של השם אלא הרי הוא כמו תחתיו של השם ודומה ממש למעמיד כלי מלא מים תחת הנר לקבל ניצוצות וא"כ לק"מ דרבנן אדרבנן דגבי דליקה ליכא אלא גרם כיבוי שריא אבל גבי מחיקת השם דאיכא קירוב מחיקתו וגם הוא כמו תחת השם דמה לי למעלה נגד הדבר ההוא או למטה להכי אסרו רבנן לטבול אם לא שיכרוך עליו גמי דקירוב מחיקה בכלל עשיי' הוא דאסרה התורה ודוקא גרם אינו בכלל עשיי' אבל קירוב המחיקה הוא בכלל לא תעשון, ומיהו התלמודא דרמי אהדדי דרבנן אדרבנן היינו אליבא דרב יהודה דלא מחלק בין גרם לקירוב כיבוי וס"ל כי היכי דשריא גרם כיבוי ה"ה נמי בקירוב כיבוי כאמור למעלה וא"כ שפיר קמירמי דרבנן אדרבנן לרב יהודה, אפס לדידן דקיי"ל כר"א דמחלק בין גרם לקירוב כיבוי כמו שרבינו בעצמו פוסק כן כמ"ש ה"ה פ"ו מהל' שבת ממילא ליתא לרומיא דרבנן אדרבנן כי צדקו יחדיו ולאו סתראי נינהו כאמור דגרם לחודא הוא דשרי בין בדליקה ובין במחיקת השם אבל מקרב הכיבוי או המחיקה בכלל מעשה הוא ואסור.
וגם הך רומיא דר' יוסי אדר"י ג"כ נראה דלק"מ בס"ד דנהי דיציב פתגם דר"י אוסר גרם כיבוי בשבת אינו מן הנמנע שיהא מתיר גרם מחיקת השם, דשאני דליקה שהוא מתכוון לכבות הדליקה דהיינו שיבקעו הכלים ויצאו המים ויכבו הדליקה דהא זה כוונתו בעשיי' המחיצה בכלים חדשים שיש בהם מים אבל במחיקת השם הא אינו מתכוון כלל למחוק השם ע"י טבילתו ואולי הי' ניחא לי' טפי שיהא השם מתקיים כי ברצונו הי' חקוק על בשרו, רק דאפ"ה המחיקה נעשית מאלי' ואע"ג דהוי פסיק רישא מ"מ הוי פסיק רישא דלא ניחא לי' עכ"פ ומדרבנן הוא דאסור ובמקום מצוה התירו רבנן כמ"ש הרא"ש בפרק הבונה וראייתו מסוגי' דסוכה גבי היו ענביו מרובות מעליו וכו' וא"כ ר"י לשיטתי' שייט דס"ל טבילה בזמנה מצוה וממילא לדידי' א"צ למהדר אחר גמי אם אין לו מוכן לפניו דהוי לי' במקום מצוה ושרו להו רבנן להך אי' דפסיק רישא דלא ניחא דהוי נמי דרבנן, ונהי דהיכא דאית לי' גמי מוכן צריך לכרוך הגמי עליו היינו טעמא כיון דהגמי מזומן לפניו בלי צורך לטרוח אחריו אם לא יכרוך עליו את הגמי מחשבתו נכרת מתוך מעשיו שהוא מתכוון למחוק השם ע"י טבילתו, ולפחות נראה לבני אדם כמתכוון למחוק את השם ובמחיקת השם בכוונה איכא אי' דאוריי' ואפי' במקום מצוה לא שרינן אי' דאורייתא אבל אם אין גמי מוכן לפניו והוא צריך לחזור עליו בזה התיר ר"י לטבול בלא גמי כיון שא"מ למחוק והוי פסיק רישא דלא ניחא ובמקום מצוה שרי והרי הטבילה בזמנה מצוה היא לר' יוסי דאינו ניכר מתוך מחשבתו דמתכוון למחוק אלא עצלות שבו מונעת אותו מלחזור אחר הגמי, ורבנן דפליגי על ר"י גם אינהו לשיטתייהו שטו ואזלו דלדידהו טבילה בזמנה לאו מצוה ולכן אע"ג דהוי פ"ר דלא ניחא לי' אפ"ה אסרו לטבול בלא כריכת גמי דעכ"פ מדרבנן אסור פ"ר דלא ניחא לי' כמ"ש הרא"ש בפרק הבונה ועיין בתו' בשבת ק"ג א' ד"ה לא צריכא, אבל בהא מלתא מודה ר' יוסי דלפחות צריך לכרוך עלי' בגד משום שלא יעמוד בפני השם ערום אלא הברייתא לא מיירי רק מאיסור מחיקת השם וע"ז תסב מחלוקת ר"י ורבנן ולא מאיסור שלא יעמוד ערום בפני השם אמנם ההבדל בזה אם יכרוך על השם גמי או יכרוך בגד הנה הוא זה דהגמי יכול להדקו היטב שלא יכנסו המים תחתיו ואין בו משום חציצה דהגמי בעצמו אינו דבר חשוב וגם דהוי לי' מיעוט שאינו מקפיד עליו ואינו חוצץ וכיון שרשאי להדקו ואין בו משום חציצה ממילא חובה היא עליו להדקו שלא יכנסו המים תחתיו ואם לא עשה כן איכא לזות שפתים דיאמרו הנה זה בא במתכוון למחוק את השם על ידי טבילתו, דאם אין זה מחשבתו הנפסדת מדוע לא כרך הגמי בחזקה דהא רשאי לעשות כן, ובודאי היות האדם משתנה מרצון אל רצון יאמרו עליו מה שבחר ומקרב אתמול להיות שם חקוק על בשרו הרחיק ממנו היום ואינו רוצה בקיומו ונוח לו לטבול למחוק את השם ואם איננו רוע לב הותל לא הי' נכנס לבית הטבילה אם לא הדק היטב הגמי דרשאי לעשות כן, משא"כ כשאין לו גמי והוא צריך לכסות את השם בבגד אז אסור לו להדקו דהבגד חוצץ אעפ"י שהוא מיעוטו שאינו מקפיד עליו מיהו כיון דהבגד בעצמותו הוא דבר חשוב ולא גרע מצלצול קטן דחוצץ כיון דחשוב הוא עיין בעירובין ק"ג ב' ובזבחים י"ט א' לפיכך אינו רשאי להדקו וממילא דאינו מוכרח להדקו שלא יכנסו המים תחתיו וימחקו את השם, דהא אין כוונתו רק לטבול עצמו מטומאתו ולא ניחא לי' במחיקת השם ואין כאן לזות שפתים שהוא בזדון לבו רוצה במחיקת השם מדלא מהדקו היטב דהא אינו רשאי להדקו, והתועלת בכריכת הבגד הוא כדי שלא יעמוד בפני השם ערום ואפס זולתו תועלת אחרת דלענין מחיקת השם כיון דאינו מהדקו עדיין יכנסו המים תחתיו וגורם מחיקה ומ"מ שריא לר"י כדאמרן משום דלשיטתי' טבילה בזמנה מצוה ולא גזרו רבנן, והנה מוכרחין אנו לבאר מדוע לא משני התלמודא הכי רומיא דר"י אדר"י והוא משום דמה שאמרנו פ"ר דלא ניחא לי' אינו אסור אלא מדרבנן לאו מוחוור לכ"ע הוא אלא שנוי במחלוקת רבה ורב יוסף ואביי בשבת ק"ג א' בתולש עולשין דאוקמא רבה ורב יוסף דמיירי באגם ולא ניחא להו בשינויא דאביי דמיירי בעבד כן בארעא דחברי' משום דס"ל פ"ר דלא ניחא לי' אסור מדאוריי' וא"כ מאי בכך דעביד כן בארעא דחברי' אכתי פ"ר הוא אע"ג דלא ניחא לי' מ"מ אסור מן התורה והוכרחו לשנוי דמיירי באגם, אבל אביי דמוקי לי' בארעא דחברי' ע"כ ס"ל אפי' פ"ר אם לא ניחא לי' שרי מדאוריי' כמבואר להמעיין היטב בסוגיא ובתו' שם ומעתה הך סוגיא דרמי דר"י אדר"י קאי אליבא דרבה ור"י דלדידהו קשיא דברי ר"י אהדדי, אולם לדידן דקיי"ל כשינויא דאביי דמוקי בארעא דחברי' משום דפ"ר דלא ניחא לי' שריא מדאוריי' ורק מדרבנן אסור ובמקום מצוה לא גזרו שוב לק"מ רומיא דר"י אדר"י דאפשר לשנוי כדאמרן ר"י לשיטתי' אזיל, מעתה דברי רבינו ברורים ונקיים מכל סיג וכך הי' אומר כלי שהיו כתוב עליו וכו' ה"ז לוקה דאעפ"י שאין בזה אלא גרם מחיקת השם מ"מ כיון שהוא גרם גמור וראוי להקרא בשם קירוב מחיקה לפיכך הוא אסור מדאוריי' ולוקה עליו דקירוב הדבר ג"כ הוא בכלל לא תעשון כן לה' כהך דהכא ודשתיית כוס עקרין, ואח"כ כתב אם הי' שם כתוב על בשרו וכו' ורצונו דלסוך ודאי אסור דבסיכה הרי הוא מוחק בידים את השם והוא לאו שיש בו מלקות, אלא אפי' רחיצה דליכא מחיקה ממש רק גורם הוא דאיכא ואף אם אינו מתכוון כלל למחיקה אלא כוונתו לרחוץ מ"מ הא הוי פ"ר ואע"ג דלא ניחא לי' שימחוק השם מיהו נהי דליכא אי' דאורייתא בפ"ר דלא ניחא לי' עכ"פ מדרבנן ודאי אסור בכה"ג כיון שאינו לצורך מצוה דהכא מיירי