סדר משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק ה · הלכה י
כל העובר מדעתו בשאט נפש להכעיס ה"ז מחלל את השם לפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת וגו' וכן כל הפורש מעבירה וכו'. הנה מרן ז"ל לא העיר את מקומן של הדברי' האמורי' ולדעתי העני' נראה דזה שאמר העובר בשאט נפש נקרא ח"ה ביארו רבינו בסה"מ חלק הלאווין מנין ס"ג מהיכן יצא לו כן שהרי כתב ולפיכך נאמר בשבועות שקר וחללת הרי דיליף לה מש"ש שהוא נקרא חילול השי"ת והסבה לזה דש"ש נקרא בשם ח"ה הוא להיותו עובר בשאט נפש ובלי הנאה גשמות ואין לו להצטדק נפשו בטענת בר מיצרא הוא היצר הרע האורב לו כמו שהוא כן בשארי ענינים התלוים ביצר לב שאינו עושה העובר דברים האלה ממאכלות האסורות ומג"ע וגזל וחמס על צד המרד ופריקת עול מלכות שמים רק להפיס דעתו של יצרו אשר לתאוה יבקש להדיחו מדרך הטוב והישר לפני ה' ית' וכן בשבת ל"ג א' ילפינן בג"ש חילול חילול יע"ש ומכאן אתה דן לכל התורה כולה לכל אשר צוה ה' אשר לא תעשינה מקרה א' לכל האזהרות אותן שאין להן מבוא בהטבע והתאוה או גם אם יש להם יסוד ביצר הלב הרע אך לא תקפו יצרו לעבור עבירה ההוא אלא שהוא עושה כן בשאט נפש למרוד ביוצרו כעבד בורח מאדוניו ופורק עולו עול מ"ש ממנו הוא רשע בעונו ימות כי הוא זה נקרא בשם חילול השם ית', ועוד יש ראיי' לדברי רבינו מהא דאמרי' בסנהדרין צ"ט ב' ת"ר והנפש אשר תעשה ביד רמה זה מנשה בן חזקי' שהי' יושב ודורש באגדות של דופי וכו' יצתה ב"ק ואמרה תשב באחיך תדבר וגו', ועליו מפורש בקבלה הוי מושכי העון בחבלי שוא ופירש"י בחנם בלי שום הנאה הי' חוטא וכו' הרי דרשי' הכתוב והנפש וכו' על מנשה שעשה ביד רמה דהיינו דבר עבירה שעשה לא מתאות לבו כי הסיתו יצרו אלא בפריקת עול ופער פיו עד בלי חק ואין פחד אלהים לנגד עיניו כי ענין יד רמה הוא מרי ופריקת עול כאמור וב"י יוצאים ביד רמה, וירם יד במלך וגו' כן זה האיש הבליעל עושה מה שעושה על צד המרד ולהכעיס בלי שום תאוה הטבועה בלב כל אדם רק בשאט נפש ועליו הכתוב אומר את ה' הוא מגדף ואין לך מחלל השם יותר ממגדף הרי מבואר מי שעושה אחת מכל הדברי' אשר לא תעשינה בשאט נפש הוא מחלל שמו יתברך, והדבר הזה שכתב רבינו דהפורש מהעבירה או שעשה המצוה בלי שום פני' רק לכבודו של השם ית' הוא מקדש את השם מבואר נמי בגמ' דסוטה יו"ד ב' ובדף ל"ו ב' דאמרי' התם יוסף שקידש ש"ש בסתר הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה עיי"ש הסוגיא באריכות ועיין במהרש"א חדושי אגדות מ"ש בזה ופירש"י ד"ה בסתר שנתיחד עם הערוה והעמיד על עצמו וכבש את יצרו הרי מבואר כשהוא פורש מן העבירה כיוסף הוא נקרא מקדש את השם רק ההבדל הוא במקום דאם הוא עושה כן בסתר נקרא מקדש ש"ש בסתר ואם עושה כן בפרהסיא כמו יהודה נקרא מקדש ש"ש בפרהסיא, וכ"כ מ"ש רבינו בעשיית המצוה לכבודו יתברך נקרא מקדש את השם מקורו הערה בתלמוד שם דלפי מה שאמרו רז"ל שם ל"ו ב' לא הי' יהודה פורש מן העבירה אלא שעשה מצוה והיינו במה שהיה יורד ראשון לים תחלה וכן מה שאמרו שם מפני שעשה יהודה מעשה בפועל שהודה בפיו ואמר צדקה ממני ומתואר בשם מקדש השם והסבה לשניהם ליוסף ויהודה הואיל ועשו כל א' משניהם מה שעשו בלי שום פני' ותכלית זמניי בלתי לה' לבדו לעשות רצון קונם, דאל"כ מאי נשתנה יוסף ויהודה מכל המון שעשו הרבה מהמצות ולא עברו על מצותיו ולמה זה יהיו הם לבדם זוכים להיותם נקראים מקדשי השם ית' ולא אחד בהם מהמון אשר זכו להשם מקדש השם, אלא הוא הדבר אשר דברנו השם הוא בוחן לבות והוא ידע כל אשר נעשה מהשלמים האלה יוסף ויהודה נעשה בלי שום סבה ותכלית חצוני כ"א לאהב את השם וליראה מפניו יראת הרוממות ולהם נאוה תהלה ותפארת להיותם מתוארים כל א' א' בשם מקדש ש"ש כי מה שהיו עושים ונמנעים מן המוזהר הי' הכל לכבוד קדושת שמו יתברך מבלי פני' וסבה חצונית, וגם מזה מוכח ההיפך דכל העובר עבירה בשאט נפש בלי תאוה ויצר לב רע כי הוא נקרא בשם מחלל שמו ית' כי ידיעת ההפכים אחת היא ואם העשי' על דרך האמור נקרא מקדש השם, ההיפוך מעשי' הוא המניעה מעשות או עשיית המוזהר מלעשות לא בשביל למלאות תשוקתו הרעה אלא למרוד ולבזות מצות ה' לכן מתואר בשם מחלל שמו ית' ודע דמה שאמרו שם בגמ' ל"ו ב' באותה שעה באתה לו דיוקנו של אביו בחלון וא"ל יוסף עתידין אחיך שיעמדו על אבני האפוד וכו' מיד ותשב באיתן קשתו הנה לכאורה נראה כי המאמר הזה סותר למה שאמרנו למעלה דיוסף עשה מה שעשה רק לכבודו ית' לבדו כי מהמאמר הזה מבואר דמניעתו מהתועבה הזאת היתה לכבודו שלא ימחק שמו מבין שמות אחיו כולם הכתובים על אבני האפוד, אולם אחר העיון שניהם צדקו יחד ואין האחד נסתר מחמת השני כי יצרו של יוסף הצדיק אז גבר עליו והטעה אותו בדמיון כוזב להורות היתר שאין בזה המעשה עון אשר חטא לזה באה אליו דיוקנו של אביו ואמר לו שימחה שמו ח"ו אם ילך שובב בדרך לבו לב רע ומזה נודע לו שהוא טעה בדעתו הכוזבת שאינו עושה עון אך נודע לו בבירור כי תועבה הוא עושה ולזה נמנע מעשיית העבירה לא בשביל הפסד כבודו שימחה שמו מעל אבני האפוד אלא אחרי שנתברר לו מהדיוקנא כי שקר ותרמית על שפתי רשע הרובץ לפתחו והי' נמנע מהעבירה לכבוד שמו ית' ואפשר לצדד ולאמר במה הטעתו יצרו כי יוסף ידע וראה שאביו שותק לראובן במה שעשה בבלהה פלגש אביו ולא עצבו אביו על כך והבין יוסף דהסבה היא בזה לפי שאין בפלגש קדושין ואין בזה איסור לישראל כי דין ישראל הי' לזרע יעקב לפי מחשבת יוסף עיין בס' פ"ד שהאריך בדברי חן בדרוש הזה ומזה שפט דגם לו אין משפט מות אם יבוא על אשת אדוניו כי קדושין אין להם רק יחוד בעלמא והרי היא כמו פלגש בישראל ולכן באה הדיוקני ואמרה עתידין אחיך שיכתבו וכו' ולכאורה דברים הללו ללא צורך הן ולהזהירו מלעשות כמחשבתו הי' די באמרו עתיד שיכתב שמך על האפוד רצונך שימחה שמך וכי בא הדיוקני ללמד מעשה האפוד מה יהי' כתוב באבניו וגם כפי הנראה והמובן מהמאמר הי' יוסף יודע מקדם מענין האפוד דהא לא הזכירו מה הוא האפוד אולם הוא הדבר אשר אמרנו שאמרה לו הדיוקני עתידין אחיך שיכתבו וכו' דאפי' ראובן ג"כ יכתב שמו באבני האפוד אבל אם משום שעשה תשובה כמאמרם ז"ל במדרש ואם כמו שאמרו רז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה כדאי' בגמ' דשבת נ"ה ב' משא"כ אתה אם אתה עושה כן גדול עונך מנשוא כי ימחה שמך מאפוד לכן אל יטעך יצרך בדבר זה, גם אפשר לומר דלזה בא דיוקנו של אביו דוקא ולא יצאת בת קול לומר לו כדבר הזה, בשביל שבא לו הטעו' מכח אביו ממה שרא' באביו שלא הוכיחו לראובן על הדב' הזה, לזה בא דיוקני של אביו דוק' להוציאו מידי טעותו.