סדר משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי בנימין זאב וולף בוסקוביץ
פרק ה · הלכה ט
מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות וכו' ימות ואל תבעל לו אפילו היתה פנויה וכו'. יש לדייק בלשון רבינו ז"ל דקאמר ואפילו היתה פנויה וכו' דקאמר לי' בלשון עבר, ולמה לא אמר אפילו היא פנויה בלשון הוה, בשלמא בגמ' דסנהדרין ע"ה א' דקאמרינן התם וז"ל חד אמר אשת איש היתה וח"א פנוי' היתה וכו' דנקטה הגמרא ג"כ בלשון עבר ולא נקטה בלשון הוה, לא קשיא מידי, משום דגמ' דהתם קאי על מעשה שהי' דמייתי בגמ' שם, והנה המעשה ההוא אז בזמנם כבר עבר המעשה ההוא, ולזה שפיר אמרו עליו בגמ' לשון עבר, אבל לא כן דברי רבינו ז"ל דדינא קתני שפיר יש לדייק כדדייקינן. והנראה לענ"ד בס"ד דרבינו ז"ל כוון בלשונו הצח להגיד לנו חדשות מה שלא נזכר בתלמוד בפירוש אלא שהוא מוכח כן מהגמ' דילן ולאפוקי מהירושלמי דשבת שאמרו שם בפרק שמנה שרצים סוף הלכה ד' וז"ל כהדא חד בר נש דרחים איתתא ביומי דר' אלעזר וסכן אתון שאלון לי' מהו תיעבר קמאי וייחי וכו' ישמע קולה ולא ימות וכו' אמר ימות ולא כן וכו' ח"א אשת איש וחורנא אמר פנייה וכו' ומאן דאמר פנויה, והא בר כוחא נגרא רחים איתתא ביומא דר' אלעזר ושרי לי' וכו' ואפילו תימא כאן וכאן בפנויה ותיפתר שנתן עיניו בה עד שהיא א"א וכו' ע"כ לשון הירושלמי בקיצור וכן הוא ג"כ בהירושלמי דמסכת' ע"א פ"ב ה"ב ועיין בביאור קרבן העדה שלא העיר שום דבר שם ולא בשיוריו, ובאמת נראה דהירושלמי והגמרא דילן פליגי בזה. וביאור דבר זה כי זאת תורת הירושלמי האמור, הוא דהא דאמרינן דבפנויה ג"כ אמרינן דימות ואל ידבר עמה מאחורי הגדר הוא דוקא כשנתן עיניו בה בעודה היותה א"א אע"פ שעתה בשעת הסכנה היא פנויה שנתאלמנה או נתגרשה אח"כ מ"מ כיון שבתחילת נתינת עיניו בה היתה א"א, שוב אמרינן דימות ואל ידבר עמה, כדי שלא יהיו בנות ישראל שהם א"א פרוצות בעריות לעמוד בפני האנשים שיתנו עיניהם בהם להסתכל בהן וכמו שפי' רש"י ז"ל כן בסנהדרין דף הנ"ל בד"ה שלא יהיו בנות ישראל פרוצות וכו' יע"ש, אבל כשנתן עיניו בה בעודה פנויה וגם עתה בשעת הסכנה עדיין היא פנויה, לדעת הירושלמי הנ"ל באמת מותר לדבר עמה, ואפילו לבעול אותה ג"כ הי' מותר, כיון דליכא בביאה על הפנויה באופן זה איסור דאורייתא, לפי מה שאכתוב לקמן בס"ד בהלכה זו בד"ה ואפילו היתה פנויה והוכחתי כן מהך סוגיא דסנהדרין אף לדעת רבינו ז"ל דהבא על הפנויה עובר באיסור לאו דאורייתא יע"ש מילתא בטעמא.
אבל בגמ' דילן מבואר שחולק על הך דינא דהירושלמי אלא דאפילו אם בשעה שהי' נותן עיניו בה ג"כ היתה פנויה אפ"ה ימות ואל ידבר עמה, דגם בזה שייך לומר כדי שלא יהיו בנ"י פרוצות בעריות, והוא מדלא מחלק התלמודא בכך להדיא בין פנויה לבין פנוי' או לפחות הי' להגמ' לחלק דרך רמז, דהיינו בין שהיא רק עכשיו בשעת הסכנה פנויה לא כן בשעה שנתן עיניו בה אז היתה א"א לבין פנוי' גמורה בשעה שנתן עיניו בה בכל פעם היתה פנוי', דלא הוי להגמ' למסתם סתומי כולי האי חידוש גדול כזה שלא נדע מכח הסברא החיצונה, אלא ודאי דהגמ' דילן סוברת דבאמת אין חילוק בין פנויה לפנוי' דבתרווייהו אסור לדבר עמה דגם בשניהם שייך הטעם שלא יהיו בנ"י פרוצות בעריות, דהיינו אף אם היתה פנויה כשהי' נותן עיניו בה וגם עכשיו היא פנויה סוברת הגמ' דילן שאסור לדבר עמה. ועוד יש ראי' מכרחת לענ"ד בס"ד לזה דהגמ' דילן חולקת על הירושלמי הנ"ל וסוברת דאפילו היתה פנוי' בשעה שנתן עיניו בה דאפ"ה ימות ואל יספר עמה, והוא דהגמ' שם על הך מ"ד פנויה היתה פריך וז"ל ולינסבה מינסב (ומשני) לא מייתבא דעתי' וכו' עכ"ל הגמ' ופי' רש"י ז"ל שם בד"ה ולינסבה מינסב דאין כאן פריצות בעריות דכולהו ליעבדן הכי ולינסבן ואין כאן עבירה אלא מצוה עכ"ל רש"י ז"ל והרי רש"י ז"ל בעצמו כתב שם בד"ה שלא יהיו בנ"י וכו' וז"ל שלא יהיו וכו' לעמוד בפני האנשים לתת בהם עיניהם וימסרו להם לביאה עכ"ל רש"י ז"ל, ואם נאמר שהיתה א"א כשנתן עיניו בה, מאי פריך ולינסבה מינסב וכו' דהיינו שאין כאן איסור במה שעומדות בפני האנשים לתת בהן עיניהם, אדרבא מצוה קעבדי וכאמור בשם רש"י ז"ל, וכי זו היא מצוה ואין זו עבירה להיות א"א עומדת בפני אנשים כדי שיתנו עיניהם בה, שאם ימות בעלה או יגרשנה שישאנה זו, אוי לעינים שכך רואות, ולזה שפיר עבדו חכמים שלא התירו לו לינשא אותה ג"כ מהך טעמא שלא יהיו בנ"י פרוצות בעריות, דהא גם היא עשתה איסור במה שעמדה בפניו שיתן בה עיניו כשהיתה א"א, ולפחות אין כאן כ"כ כח להמקשה להקשות קושיתו בהחלט כמו שהקשה דדלמא ג"ז אסרו חכמים מטעם האמור, ודוחק לומר דכוונת קושית המקשה היתה על השואל, למה שאל כל הנך שאלות ותבעול, תעמוד לפניו ערומה, תספר עמו מאחורי הגדר, ולמה לא שאל לפחות גם ע"ז דלינסבה מינסב והחכמים ישיבו לו שאסור לו למינסבה, דמלבד שהוא דוחק לומר כן בכוונת המקש' וגם בכוונת התרצן דמקשני לא מייתבא דעתי' כדר' יצחק וכו' מיום שחרב בהמ"ק וכו' היינו צריכין לומר דלכך לא שאל השואל הזה שאלת לינסבה מינסב משום דהשואל ידע להך מימרא דר' יצחק וממילא ידע דלא מייתבא דעתי' והוא דוחק אבל גם בלאו הכי א"א לפרש כן קושית המקשה על השואל, דהשואל הבין מתחלת דברי חכמים ותשובתם שגם למינסבה לי' א"א מדקאמרי חכמים ימות ואל תבעל לו וכו' והיאך קאמרי חכמים ימות וכו' ולמה לא נתנו חכמים מעצמם עצה להציל נפש מישראל שלא ימות לשחת והוא שיתירו לו לישא אותה שהוא בהיתר ורפואתו גלוי וידוע אפילו למי שאינו רופא, ומדלא נתנו לו חכמים העצה הזאת, מזה ידע והבין השואל שאין דעת החכמי' להתיר לו שישאנה יהיה מאיזה טעם שיהיה לחכמים, רק דהמקשה לא ידע הטעם, ורצה לידע הטעם של החכמים, ולזה שאל למה לא התירו לו שישאנה וקא מקשה ולינסבה מינסב וכו' והוצרך התרצן לשנוי לי' כדשני לא מייתבא דעתי' כדר' יצחק וכו', אבל זה שעלה על לבו טינא לא שאל על הטעם כי מה לו בהטעם סוף סוף היא אסורה לו והרי השואל הזה לא שאל כדי ללמוד תורה, אלא שאל לדעת את המעשה אשר יעשה אם מותר לו לעשות אחת מכל אלה ששאל או לאו, וזה למינסב ניסב שהבין שאסור לו מכח תשובת החכמים על השאלה הראשונה לא שאל עליו למעשה, וכיון שהוכחנו דקושית המקשה ולינסבה מסיב וכו' הוא על החכמים למה לא הורו לו כך, לא שהקושיא היא על השואל, א"כ קמה גם נצבה קושייתינו הנ"ל מאי פריך הגמרא ולינסבה מסיב וכו' דהא גם בזה שייך ליאסר מטעם שלא יהיו בנ"י פרוצות בעריות אלא ודאי צריכין לומר דגמ' דילן סוברת דהיתה פנויה גם בשעה שנתן עיניו בה, ולזה שפיר מקשה, דאין כאן איסור אדרבא איכא כאן מצוה וכאמור לעיל, והיינו דגמרא דילן פליג על הירושלמי הנ"ל, ובאמת בירושלמי שם להך לישנא שנתן עיניו בה בעודה א"א לא פריך מידי הך קושיא שם ולינסבה מסיב ע"ש בירושלמי, והיינו מטעם האמור דכשנתן עיניו בה בעודה א"א שפיר אסורה לו אפילו למינסבה עכשיו כשהיא פנויה מטעם שלא יהיו בנ"י פרוצות בעריות.
והדבר ידוע דכל היכא דפליגי הירושלמי והגמ' דילן, דהעיקר לפסק הלכה הוא כגמ' דילן, ולפיכך פסק רבינו ז"ל ג"כ סתם דאפילו בפנויה שהיתה פנויה אז בשעה שנתן עיניו בה דאפ"ה ימות ואל יורו לו לדבר עמה כלל, ולזה רמז רבינו ז"ל ואמר בז"ל ואפילו היתה פנויה וכו' שאמרו בלשון עבר וכדיוקינו דלעיל, להורות שאפילו היתה פנוי' ג"כ בזמן העבר דהיינו לא עתה בלבד בשעת הסכנה אלא אף זו בשעה שנתן עיניו בה אפ"ה אין מורין לו כך לדבר עמה מאחורי הגדר, ולא תקשי על רבינו ז"ל ועל הגמ' דילן קושית הירושלמי מר' אלעזר שהורה להתיר לבר כיחא נגרא וכו' אם לא נאמר דרבי אלעזר סובר לחלק בין נתן בה עיניו בשעה שהיא פנויה לבין נתן בה עיניו בשעה שהיתה א"א וכנ"ל בירושלמי דזה אינו קושיא דאף דר' אלעזר בירושלמי סובר כך ג"כ, הא מיהא הגמ' דילן פליג על הירושלמי ועל ר' אלעזר שם, והגמ' דילן היא עיקר נגד הירושלמי ור' אלעזר (שסתם ר' אלעזר הוא אמורא ר"א בן פדת תלמיד דר' יוחנן) דגמ' דילן היא בתרא ורבים.
ימות ואל תבעול לו וכו'. עכ"ל. בכאן נקט רבינו ז"ל לשון זה, ובסיפא גבי לדבר עמה מאחורי הגדר כתב וז"ל ואין מורין לו כך וכו', וכפל הדבר הזה שכתב כן עוד וז"ל וימות ואל יורו לו לדבר עמה וכו' יע"ש, הנה דייק וגרס רבינו ז"ל זה פעמים שהוא דוקא לענין זה אסור, שאסור להורות לו היתר דבר זה, שמשמעות תיבות אין מורין וכו' וכן תיבות ואל יורו לו וכו' הוא, שאם שואל להב"ד או להחכם המורה אם מותר לדבר עמה או לא, הוא שאין מורין לו להתיר לדבר עמה, אבל אם הוא מעצמו מדבר עמה בלי שום שאלת פי חכם או פי ב"ד, והעם מודיעין להב"ד מזה, שהוא רוצה לדבר עמה, אין הב"ד מוחין בידו לדבר עמה, ומכ"ש שאין מענשין לו ע"כ כשהבריא אח"כ, משא"כ בבבא דרישא בהבעילה גופא לבעול אותה, אפילו הוא מעצמו רוצה לבעול אותה בלי שום שאלת חכם או ב"ד אשר יהיה בימים ההם, אם העם מודיעין מזה לב"ד ראשון תחלה קודם שיבעול אותה שרוצה לבועלה, צריכין הב"ד למחות בידו, שלא להניחו לבעול אותה, ואין לו תקנה כלל אלא ימות ואל יבעול אותה, וכן אם לא מיחו הב"ד בידו שלא נודע להם הדבר תחלה והוא מעצמו עשה כן שבעלה וע"י זה נתרפא והבריא עונשין אותו הב"ד עונש הראוי לו וכמו שכ"כ רבינו ז"ל לעיל הלכה ו' גבי נתרפא מדברים אסורים להתרפאות מהם שהם ע"א וג"ע וש"ד יע"ש, כך נראה לענ"ד בס"ד לדבר ברור וכדבר האמור עד שאני תמה על מרן ז"ל בכ"מ שלא העיר לנו אוזן לשמוע בלימודים הללו כדרכיו, אלא מה שיש לתמוה קצת, הוא על רבינו ז"ל מנ"ל לדבר זה להמציא החילוק האמור, שהרי לא מצינו כלל לחילוק האמור בשום דוכתא, וביותר קשה דלו יהי' שסברתו ודעתו דעת עליון הוא כך לחלק, אבל הא מיהא קשיא דלפחות הי' לו לרבינו ז"ל לכתוב על דין כזה תיבות ויראה לי כדרכו הטוב בכ"מ שלא מצא הדין מבואר או מוכרח בגמרא אלא שאמרו כן מצד סברתו ודעתו המכרעת לכך גרידא, וצ"ע לכאורה.
והנראה לענ"ד בס"ד בזה הוא, דכבר כתבנו לעיל הלכה זו בד"ה מי שנתן עיניו באשה וכו' לשון הירושלמי דרמי אהדדי תרתי הוראות דר' אלעזר למ"ד פנויה היתה דזימנא חדא הורה ליאסר איסור וזימנא חדא הורה להתיר יע"ש לשון הירושלמי, ומה דמשני הירושלמי שם ולחלק יצא בין שנתן עיניו בה כשהיתה א"א רק עתה בשעת הסכנה היא פנוי' לבין כשהיתה כבר פנוי' גם אז בשעה שנתן עיניו בה, הלא כבר מלתינו אמורה בס"ד לעיל בד"ה הנ"ל דרבינו ז"ל והגמ' דילן בסנהדרין לא סבירא להו החילוק האמור אלא דשניהם שקולים הם, ואילו זאת קשיא לי' לרבינו ז"ל דלפי הגמ' דילן תקשי קושית הירושלמי הנ"ל דהנך תרתי הוראות דר' אלעזר סתרי אהדדי, ולומר דר' אלעזר גם כן סובר כחילוקו של הירושלמי הנ"ל והגמרא דילן כשם דפליג על הירושלמי כך פליג נמי על ר' אלעזר כמ"ש לעיל בסוף ד"ה הנ"ל נראה לרבינו ז"ל לדוחק, כיון דר"א עבד עובדא בכך בין לאיסור ובין להיתר ומעשה רב שנאמר שהגמ' דילן חולק על מעשה רב, ולפחות הי' להגמ' להביא דברי ר"א ודעתו ולחלוק שר"א הי' מהאמוראים הקודמים, לפיכך סובר רבינו ז"ל דגמ' דילן מתרצה כך לקושית הירושלמי הנ"ל דבההיא עובדא דאמר ר"א ימות ולא כן וכו' היתה המעשה שהיו שואלין את פי ר"א אם מותרת לעבור לפניו ולדבר עמה או לא, שהרי כך נאמר לשון הירושלמי שהבאתי לעיל בריש ד"ה הנ"ל אתון שאלון לי' מהו תיעבר קמוי וייחי וכו' ישמע קולה ולא ימות וכו' יע"ש הרי מבואר דהיו שואלים את פי ר"א קודם המעשה אם מותר לעבור לפניו או לדבר עמה או לא וכיון דשאלוהו על כך שפיר השיב ר"א ימות ולא כן וכו' שהרי החכם הנשאל עליו אסור לו להורות היתר בדבר, והוא גם הוא צריך להורות שחלילה לא יעשה כן (והטעם מבואר מעצמו שכשהחכם מתיר הדבר אפילו הדבר היותר קל גורם להמון עם להקל אח"כ ביותר ורבים מתפרצים ויבאו בנות ישראל על ידי זה לידי פריצות) משא"כ בהך עובדא דמייתי בירושלמי דר"א שרי דשם נאמר, בר ניחא נגרא רחים איתתא ביומוי דר"א ושרא לי' וכו' ולא נאמר דשאלון לר"א מהו תיעבר קמוי וכו' ישמע קולה וכו' דכך הי' המעשה דבר ניחא נגרא לא שאל כלל את פי ר"א להורו' לו את המעשה אשר יעשה אלא מעצמו הי' מתיר איסורים לדבר עמה או להעבירה לפניו, וקודם שעשה בר ניחא נגרא הדבר ההוא נתפרסם הדבר לאחרים והם סיפרו לפני ר"א מחשבת בר ניחא נגרא כדי שימחה בידו לבלתי יוציא מחשבתו לפועל, או שסיפרו אחרים לפני ר"א מה שכבר נעשה מבר ניחא נגרא ונתרפא והבריא כדי לעשות משפט באיש אשר עשה בזדון והי' ר"א אומר שאין למחות בידו מלעשות כן בתחלה, וכ"ש אם כבר נעשה שאין להעניש אותו על זה והיינו כדינו של רבינו שאם בא לשאול אין מורין לו היתר, ואם מעצמו הוא עושה בלי שאלת חכם אין מוחין בידו ומניחין אותו לעשות כחפצו ולא נפלאת ולא רחוקה היא הלכה כזאת שאין מורין ואין מוחין דהלא הרבה פעמים בתלמוד מצאנו כזה שאמרו הלכה ואין מורין כן, ואפי' בדין מיתה קיי"ל הבא על ארמית קנאין פוגעין בו וממיתין את הבועל בת אל נכר אבל אם בא הקנאי לשאול את פי הב"ד אין מורין לו לעשות כך כדאי' בסנהדרין פ"ב הבא לימלך אין מורין לו וכן פסק רבינו בהלכות איסורי ביאה, אבל זה שאין מוחין בידו אם עושה כן מעצמו היינו דוקא לדבר עמה אפי' היתה א"א אבל לבעול אותה ל"מ כשהיא א"א דמוחין בידו לכתחלה ואם עבר ועשה שבעל עונשין אותו דבג"ע הדין יהרג ואל יעבור כמ"ש רבינו בהלכה וי"ו דאם נתרפא באחד מג' אלה ע"א ג"ע ש"ד עונשין אותו, אלא אפי' היא פנוי' ג"כ מוחין בידו שלא לבעול אותה אם רוצה לעשות כן מעצמו ואם עבר ובעל נענש, דהא למ"ד שם בגמרא דא"א היתה ודאי דינו הוא דמוחין בידו, ואידך מ"ד פנוי' היתה לא פליג בהך מילתא דמוחין בידו, אמנם יש לדחות ראיי' זו דבעובדא דהתם לא מיירי כלל ברוצה לעשות כן מעצמו בלי שאלת חכם אף שהדין אמת דגבי א"א מוחין בידו מ"מ גבי פנוי' אפשר לומר כ"ע מודים דאין מוחין בידו אם מעצמו הלך בשרירות לבו הרע אבל הסברא נוטה לזה דאף בפנוי' צריך למחות למנוע אותו מלבעול אותה דנהי דבעילת פנוי' כה"ג ליכא אי' דאוריי' לכ"ע כמו שיתבאר לפנינו בס"ד ולא אסרוה אלא משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות מ"מ ודאי חמירא טובא הבעילה מהדבור עמה ויותר שייך הטעם שלא יהיו בנות ישראל וכו' גבי בעילה מאצל הדבור, גם בדבור ליכא שום לתא דאי' דאוריי' משא"כ בבעילה כמ"ש הראשונים סברא זאת גבי בעילת ארמית אפי' בצנעא לענין יהרג ואל יעבור הואיל ואיכא לתא דאי' תורה היכי שהוא בפרהסיא דאיכא עון מיתה עיין נ"י בסנהדרין שם ובמלחמו' ה' וצ"ע.
ואפי' היתה פנוי' וכו'. כתב מרן ד"ה מי שנתן עיניו באשה וכו' ושקלו וטרו בגמ' דסנהדרין מ"ט אסרו לו לספר עמה ומסיק כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות וכו', ותמיהני עליו דלא על אסרו לו לספר שקלו וטרו דא"כ ה"ל לגמרא להקשות נמי למ"ד א"א היתה דהא בכל העריות שבתורה לא אסרה התורה אלא חיבוק ונישוק לדעת רבינו שהוא קירוב בשר, וזה ג"כ לדעת רבינו דוקא ולא הודו לו רבים וכן שלמים אבל הרמיזות והקפיצות והדבור עמה אינו אסור אלא מדרבנן כמבואר בהל' א"ב פר' כ"א ועיין בהרב המגיד שם ובספר המצות חלק הל"ת מנין שנ"ג ובהשגות הרמב"ן שם אבל הרואה יראה דקו' הגמ' מ"ט קאי למ"ד פנוי' היתה דוקא והיינו דהיכי דהדין הוא בבעילה יהרג ואל יעבור אמרינן נמי לספר עמה אין מורין לו היתר אלא מורין לו ימות ואל יספר עמה כמבואר כן להדיא בהרז"ה ובהרמב"ן שם בסוגיא, רק הגמ' שאיל על מ"ד פנוי' היתה מ"ט אסרו לספר עמה דאפי' הבעילה עצמה אין בה משום ג"ע לדעת המקשה ולא אסיק אדעתי' הסברא שלא יהיו בנות ישראל וכו' עדיין וממילא מותר לספר עמה, ולכן פריך התם מאי כולי האי וכו' רצונו דאפי' על הבעילה עצמה קשה למה אמרו ימות וכו' ומכ"ש דקשה טפי על מה שאסרו סיפר דברים בעלמא וא"כ הי' לו למרן לכתוב שקלו וטרו אליבי' מ"מ אסרו הביאה וצ"ע. ודע דלכאורה קשיא מהך סוגיא דסנהדרין על מה שפסק רבינו בהל' אישות פ"א הלכה ד' לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין וכו' הרי לדעתו בעילת פנוי' ג"כ לאו שיש בו מלקות הוא וא"כ מאי זה שאיל למ"ד פנוי' היתה מאי כולי האי והיינו מדוע אסרו אפי' הבעילה בפנוי' ומאי קושיא הא אזהרת לאו שיש בו מלקות היא מניעת הביאה בפנוי' והרבה מגדולי המורים אמרו גבי ג"ע אפי' באי' לאו גרידא נמי הדין הוא יהרג ואל יעבור עיין י"ד סי' קנ"ז בהגה וא"כ אף לדעת החולקים אינו עכ"פ מילתא דפשיטא כהוראת הלשון מאי כולי האי דשאיל התלמודא ודלמא דעת החכמים שאמרו ימות ואל תבעל הוה הואיל והוא אזהרת לאו גמור בבעילת פנוי' ובכלל ג"ע הוא שדינו יהרג ואל יעבור, איברא אחר העיון נראה דלק"מ דמלבד שכתב רבינו בהל' נערה בתולה פ"ב דאין אי' קדשה אלא בהיותה מזומנת ומוכנת לכך אבל אם אירע במקרה שזנתה לא מיקרי קדשה הנה בלא"ה אין כאן קו' כלל דרבינו דייק בלשונו הזהב בהל' אישות כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין ולכאורה הם כפל המלות וענין א' דהיינו בלא קדושין והיינו לשם זנות, אבל כוונתו ברורה דלא סגי במה שהוא בועל בלא קדושין להיות עובר על הלאו ל"ת קדשה אם לא שהוא מתכוון בבעילתו לשם זנות אבל אם אין כוונתו בביאתו על הפנוי' בלא קדושין, לשם זנות אלא כהך עובדא דסנהדרין שבא עלי' להציל נפשו לבלתי ימות לשחת כאשר אמרו הרופאים, בזה אינו עובר על לאו דקדשה ורק מדרבנן הוא דאסור ולכן שפיר שייל התלמודא למ"ד פנוי' היתה מאי כולי האי' (ודע דלענין קירוב בשר דעריות אין הבדל בין אם כוונתו לשם זנות או כוונתו לרפואה רק האיסור וההיתר תלוי בזה אם כוונתו לשם חיבת ביאה או לא) ומדי דברי אמרתי לעורר על דברת הרב הש"ך בי"ד סי' קנ"ז סעיף א' ס"ק יו"ד שחולק על הרמב"ן והעלה להלכה דחבוק ונשוק הוא לאו דאוריי' וראייתו מהך סוגיא דסנהדרין שהבאנו למעלה ותמהני מאד דהא לספר עמה ודאי אינו אסור מהתורה ואפ"ה אסרו לו חכמים ולדעת הש"ך לא ה"ל לחכמים למנוע ממנו סיפור דברים לחוד, אמת דהדבור עם הערוה דברי עגבים וחשק נראה לדעת רבינו ג"כ הוא באזהרת לאו דלא תקרבו לגלות ערוה וגו' כמו שהוא כן לדעתו הרמיזה והקפיצה כמ"ש לקמן בהל' א"ב פרק כ"א הלכה ב', (ועיין מ"ש הרמב"ן בהשגות מנין הנ"ל הגיעתהו בריי' באבות דר"נ וכו' והם באמת דברים בטלים שיהא באזהרת לאו גמור מי שמדבר עם אשתו נדה שיחה יתירה) אבל סיפור גרידא בלא דברי עגבים וחשק לא עלה על דעת רבינו מעולם שיהא בזה אי' תורה אף כי לאו והרי בהך סוגיא הנזכרת מייתי שלא התירו חכמים אפי' לספר, ולומר שגזרו שמא ידבר עמה דברי עגבים וחשק ישתומם המשכיל ע"ז אם בעבור זה יאמרו ימות ואל יספר, ביותר לפמ"ש לעיל בס"ד דעל הדבור והסיפור גרידא נהי דאורוי לא מורינן להתיר אבל הא מיהא אם מעצמו הוא עושה אין מוחין בידו וא"כ זה ששאל על הסיפור סתם היו יכולים להורות דסיפור בעלמא מותר ואם מעצמו ירבה לספר עמה גם דברי עגבים אין אנו אחראין לזה, ובאמת מבואר שם הלכה ג' בדברי רבינו דהקפיצה והרמיזה ושחוק וקלות הראש אינו אלא מדרבנן יע"ש ודלא כמו שהבין הרמב"ן בהשגות מדבריו שדעתו דזה הוא לאו תורה, וא"כ לדעת רבינו אף אם מדבר דברי עגבים אינו אלא מדרבנן והאיך אמרו ימות ואל יספר, א"ו צריכין אנו לומר כמ"ש הרז"ה בסנהדרין דכל שהוא מתהני מן העבירה אף שאינו עושה עבירה עצמה אפ"ה אמרי' בי' יהרג ואל יעבור, ואע"ג דזה שכנגדו הרמב"ן ז"ל חולק על יתר דברי המאור אבל בהך מלתא אודוי אודי לי' וא"כ אין מהך סוגיא לא ראיי' לרבינו ולא תיובתא להרמב"ן וצ"ע על הש"ך ז"ל ולענ"ד נראה דאף כוונת הר"ן בפ' אין מעמידין והנ"י בסנהד' הביאם הש"ך בס"ק הנ"ל הוא ג"כ כדעת הרז"ה והרמב"ן ועיין בהרב ב"ש סי' כ'.